יומן השיט לאנטארקטיקה – חלק ב'

יומן הטיול לאנטרקטיקה – חלק ב'

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו קודם: יומן הטיול לאנטארקטיקה – חלק א'.

החוקר השוודי ניל אוטו נורדנשלד הגיע ב-1902 ודיווח על הלווייתנים. בעקבותיו הגיעו ציידים שהרגו למעלה מ-150000 לווייתנים. תחילה את הלווייתן הכחול, אחר כך את הראשתן, או "לווייתן הזרע" , אחר כך את הלווייתן גדול הסנפיר (Fin Whale), את "הגיבן" (Humpback) ולבסוף את המינק (Minke). בדיעבד, תרם חיסול הלווייתנים להתאוששות אוכלוסיית כלבי הים, משום שנותרו עודפים של קריל (סרטן ארוך בטן, הנמצא בתחתית שרשרת המזון האנטרקטית). (דעה אחרת טוענת שטורפי הים מתאוששים ברגע שיש להם מקום פנוי על החוף).

קורות העץ, הפח הצבוע בכתום, הקירות העומדים ליפול, תורן האניה הבולט מעל המים, מהווים מזכרת אילמת לימים שהיו ואינם עוד. וטוב שכך.

 

בערב, תדריך מפורט לקראת יום המחרת. דלפין מפרטת את לוח הזמנים באריכות, מכבירה פרטים. מרבית המטיילים שכחו את מה שהתחילה ולא הבינו את היתר. היא מתוקה, אבל מצליחה להעביר מידע של משפט אחד בעשרה משפטים. אנו מתכנסים כמדי ערב, מסכמים את היום ומציינים שבוע לטיול.

22/12/2011

05:00: הספינה החולפת על פני "מפרץ המזל" (Fortuna Bay). אני מתעורר בהפתעה. הכריזה היתה אמורה להשכים אותנו, כדי לצפות בעולם החי של המפרץ, בשעת שחר, בה האור אמור להיות יפה ורך. היינו אמורים לראות מושבה של פינגווינים ממין גנטו (Gentoo) ואיילי צפון שהובאו לכאן על ידי הציידים והתרבו בשטח. המפרץ שאורכו 6 ק"מ, נמצא בדיוק באמצע החוף הצפוני ונכנס לתוך הנוף המבותר. רבע שעה של בלבול ומגיעה הודעה נוספת המבשרת לנו שהמפרץ מכוסה בערפל. כמה מאיתנו היו אמורים לטפס רגלית וללכת כשעתיים אל מפרץ סטרומנס (Stromness), כדי לצפות בנוף מעל האוכף וכדי לשחזר את הקטע האחרון של מסעו המיתי של שאקלטון. אנו נרגשים מכדי להתאכזב וממשיכים מזרחה, חולפים על פני קרחון הגולש למים, מתבוננים בצבע הכחלחל של החריצים שבו וממשיכים הלאה. בתקווה לשיפורו של מזג האוויר.

כעבור שעה בערך מתחילים לראות קרחונים צפים על פני המים.

לאחר ארוחת הבקר עגנו במפרץ Stromness. השמש יצאה, כאילו לפי הזמנה וצבעה את המים בגוון של טורקיז נהדר. גם השמים ה תכולים היטיבו עם מראה החוף והפסגות המושלגות. על החוף, כמות בלתי נתפסת כמעט של דובי ים, על גוריהם. פה ושם פזורים פילי ים צעירים. ביניהם שוטטו חמסנים, ממעל ריחפו שחפים שחורי גב. המשכנו ללכת לאורכו של עמק קרחוני נהדר בצורת U. הקרחון שתלוי על ההר מולנו הוא רק קצה קצהו , שריד צנוע למה שהיה כאן לפני אלפי שנים. הלכנו על סלעים ששקעו בים, אבל אלו סלעים שמקורם וולקני, היינו, סלעים וולקנים נשחקו על ידי קרחונים קדומים ושקעו בים, כאשר סאות' ג'ורג'יה היה עדיין חלק מהגונדוונה, ייבשת העל הדרומית, שכללה גם את אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה והודו. למרגלותינו זרם הנהר באפיק פזרות וערוציו נראו בשמש כחוטי כסף. טיפסנו על המורנה, לבושים כאילו נקלענו לסופת שלג, השמש קפחה וחשתי את עצמי רטוב מרוב זיעה. ההליכה במגפיים לא עשתה את ההליכה קלה יותר. פשטתי את בגדי ולרגע עמדתי חשוף בחלק גופי התחתון, מתמכר לקרירות הנעימה.

ממול ראינו עדרים של איילי צפון (Reindeer), שהובאו לאזור, על ידי הנורווגים, כדי לספק להם בשר. הציידים הביאו לכאן 20 פרטים ובהיעדר טורפים, התרבו באין מפריע.  כיום קיימים באי 3000 מהם, הם מכלים את העשב הירוק ויוצרים שבילים על המדרונות, דבר המגביר את הסחף. חייבים להקטין את אוכלוסייתם. מנסים לחסל אותם ולשווק את בשרם.

מכול מקום, זה כנראה המקום היחידי בעולם בו ניתן לצלם איילי צפון רועים לצד פינגווינים. התקרבנו למושבה של פינגווינים גנטו, כמה מהם כיסו בגופם את גוזליהם, שהציצו מתוך פלומתם. רגע אחד של חוסר תשומת לב והחמסן יקרא אותם לסדר. המשכנו ללכת עד מול מפל קטן שדרכו כנראה גלשו שקלטון ושני חבריו, בסיומו של מסעם המיתי. מכאן המשיכו השלושה (הנווט ווסלי ומלח גברתן בשם קרין), אל תחנת הלווייתנים.

המפל גלש בגיא מוריק להפליא. חזרה לחוף, צפייה בדובי הים ובשחפיות הקוטב. עם הגיענו לספינה שינה מזג האוויר את טעמו וגשם קל התחיל לרדת. חיש קל כוסו השמיים בעננים והספינה בערפל.

לקראת 14:00 הגענו ל-Grytviken, שם יושב נציג הממשלה ומספר חוקרים החיים כאן כל השנה. אחת מהן הגיעה לאניה והרצתה על מחקרה, שהינו בעיקר מעקב אחרי ה- Tooth Fish , כדי לדעת איך לווסת את הדייג. הדג חי במים עמוקים. יכול להגיע לגודל של יותר משני מ'. ידוע גם כ"אנטארטיק סי באס" (Antarctic Sea Buss). מכונה גם "זהב לבן".

גריטוויקן, נמצאת במפרץ המלך אדוארד (King Eduard Cove). זוהי טריטוריה בריטית שמעבר לים. הנציג יושב באיי פוקלנד. ההכנסות מגיעות ממקורות עצמיים: דייג, תעשיית דגים. לא מגיע כסף מבריטניה. מים טריטוריאליים – 200 מייל מסביב האיים. הספינות גוררות כבל שאורכו מספר ק"מ. יסעוראים עפים בעקבות ספינות הדייג. אלבטרוסים רבים מתים כתוצאה מחוטי הדייג. היום פיקוח הדוק על הדייג. כל ספינה חייבת לדווח. עד הכמות המורשית. מאז 2002 אף ציפור לא ניצודה. אחת החוקרות, צעירה בלונדינית, ספרה על מחקרה, שמטרתו להגביל ולפקח על הדייג, למרות הכסף הרב שהוא מכניס.

זהו המקום היחידי בו אפשר לבקר בתחנת לווייתנים. נסגרה ב-1964. חוששים מהתמוטטות. בעיה אחרת – הרעלים הנידפים מהאסבסט. פרויקט הניקוי עולה 6 שטרלינג.

מזג האוויר היה עכור. חבל. בימים יפים, המראה עוצר נשימה גם בסטנדרטים של דרום ג'ואג'יה. על המפרץ סוגר רכס Allardyce, על קרחוניו ופסגותיו המושלגות:Mnt. Paget, Mnt. Roots, Nordenskjold Peak ופסגות נוספות. יודעי דבר טוענים שהנוף הנשקף מהצד השני של המפרץ, מ"נקודת התקווה" (Hope Point) הוא מהיפים בעולם. בשל מזג האוויר הקודר, נאלצנו להסתפק במבנים וערפילים. ירדנו היישר לבית הקברות, שם ליד מצבתו של שאקלטון הרמנו כוסית וודקה לזכרו. הגשם טפטף, הרוח צרבה את הפנים וברברה, ההיסטוריונית, נשאה נאום מלא פאתוס. מעל בית הקברות נקודת תצפית. הפוטנציאל ברור. התבוננתי בשמים וויתרתי. במקום חיים כ-20 אנשים. המשכנו ל"עיירה", אם אפשר לקרוא כך לארבעה בתים. פסענו לצד פילי ים ענקיים ובינות לדובי ים נשכניים. הכנסייה בוהקת בגונה הלבן. משם שוטטנו בין דודי הענק ששמשו לאחסון שמן הלווייתנים, בקרנו במוזיאון המאחסן את סירת ההצלה של שאקלטון וחבריו ובמוזיאון דרום ג'ורג'יה הקטן והמעניין, העוסק בעולם החי, במסעות ובחיי הציידים. גרייטויקן היא מרכז לפעילות אנושית החל מ-1904, כאשר לרסן (C. A. Larsen) ייסד את התחנה הראשונה לעיבוד לווייתנים (Whaling station) בראש המפרץ. לרסן ביקר כאן לראשונה ב-1902, כשהיה קפטיין של אניית המחקר Antarctic, בראשותו של נורדנסקי'ולד (Norenskjold). גונאר אנדרסון (Gunnar Andersson), המדען הראשי של המשלחת, גילה את המפרץ כשיצא לחקור את האזור. הוא מצא במקום סירה ושבעה סירים להמסת שומן, ששנים מהם מוצגים בפתח המוזיאון המקומי. מכאן שם המקום: "מפרץ הסירים". לרסן מצא שהמפרץ המוגן וזמינות של מים מתוקים הפכו את המקום לאידיאלי עבור תחנת לווייתנים. הוא שב כעבור שנתיים, עם ספינת ציד ששמה פורטונה (Fortuna) ושתי ספינות עמוסות בקורת עץ וציוד עבור בית החרושת. תוך חודש נבנו שלושה מבנים ובית חרושת. ב-22 בדצמבר 1904 ניצוד הלווייתן הראשון במהלך השנים שבאו אחר כך, נוספו מבנים, כך שיכלו לאכסן 300 איש ועד סגירת התחנה ב-1964 ניצודו כאן למעלה מ-54000 לווייתנים.

בערב, כמו להכעיס, מזג האוויר התבהר. התבוננתי מהסיפון אל נקודת התצפית שהחמצתי. בערב, ארוחת חגיגית. אצלנו חנוכה, אבל אסור להדליק נרות, משיקולי בטיחות. הרעיון היה ארוחת בר בי קיו, חוויה המתגלה כלא שפוטה ברוח הקרה. צלחת ראשונה אכלתי בחוץ, כשאיני עוזב את צלחתי לבל תעוף ברוח. את המנה השנייה, החזירית, סעדתי כבר בפנים, בחדר האכילה.

‏23/12/2011

05:00 בבקר. דלפין, המדריכה הראשית מודיעה לנו שאנו במפרץ הזהב (Gold Bay). מכיוון שאי אפשר לבשר את הבשורה הזו בשתי מילים בלבד, היא מצליחה לומר אותה בחמישה ששה משפטים. אני מתלבש במהירות, רץ לאולם הכינוס, אוחז כוס קפוצ'ינו ואץ אל הסיפון.. שטנו בפיורד לא ארוך, שקירות סלע מזדקרים ממימיו ועוטר אותו קרחון שבהק בלבן. על החוף, במפרץ עגול, נראו עשרות או מאות אלפי פינגווינים מלכותיים. לא ידעתי את נפשי מרוב יופי. עוד רגע ומגיעה הקריאה הגואלת לרדת לסירות. מזמן לא נראתה לי הסעה בזודיאק ארוכה כל כך. ירדתי במהירות לחוף כשאינני חדל למתקתק במצלמתי, כאילו חפץ לקחת הביתה את כול המראות הללו. אני פוסע בין עשרות רבות של פילי ים. הם צעירים וכבר מתאמנים בקרבות. הם מצליחים להרים את עצמם מהקרקע ולחבוט בחזם האדיר בחזהו של חברם. בשנה הבאה הם יהיו כאן שוב, בחודש נובמבר, כשאפם משתרבב כחדק וחזם האדיר מלא בשומן, אז יתגוששו בייתר שאת. ובכול זאת, גם עתה, בגילם הצעיר, מדהים האופן בו הם מצליחים להרים את עצמם מהקרקע ולחבוט זה בזה, לנשוך את צווארו של יריבם, עד שאחד מהם מוותר ושניהם מלאים בדם. סביבנו, כמו אדישים לדרמה, שוטטו פינגווינים מלכותיים, לבושים בטוקסידו מרהיב, מהדסים בהילוך מלכותי, כאילו מודעים למעמדם הרב. מפעם לפעם מותח מי מהם את צווארו, כאלו מאושש את מלכותו. אין ספק שמקור קסמם של הפינגווינים הוא התנהגותם האנושית כביכול. כמה יסעורים ובעיקר חמסנים שוטטו, עפו, הטילו את הלשלשת שלהם ממעל. הפעם לא דובר רק בחוויית "ספארי". משטח הפינגווינים העצום שנראה כשטיח ענק, מנוקד באלפי כתמים חומים של דובי ים, היה עטור בהרים מושלגים, ומחופה בשמים כחולים. מעת לעת גנב התפאורה את ההצגה. כמה מאיתנו מטפסים בהר, בעקבות זוג אלבטרוסים המקנן שם. דולפין מטפסת, מחפשת ומגיעה למקום בו דגר צמד אלבטרוסים, אך לפני שבוע. הם עזבו. הסיבה בגינה נטשו את קינם מאכזבת עוד יותר. מן הסתם הביצה או הגוזל נטרפו על ידי חולדות. ברגע שנוכחו בכך ההורים , הם נטשו את קינם.

עולם החי של איי ג'ורג'יה סובל קשות מחולדות שהגיעו בטעות עם ציידי כלבי הים, והתרבו באיים, כשהם ניזונים על ביצים וגוזלים של עופות המים, שלא למדו להיזהר מהם. הם טורפים במיוחד את ביצי האלבטרוס והכניסו אותם לרשימה המאד לא מכובדת של בעלי חיים בסכנת הכחדה.

בינתיים החולדות כלואות במפרצים, שמורים על ידי קרחונים. בקרוב, לאחר שהגבולות הטבעיים יימסו, קיים חשש שהחולדות יוכלו לעבור מעליהם. הרשויות פנו למומחים בניו זילנד, שם המתמודדים עם בעיית האופוסומים שמכלים את היערות והחמוסים, שהובאו כדי לטרוף את האופוסומים, אך למרבה הצער, מעדיפים לטרוף את הקיווי, המפורסם. על כך נאמר שאבן שזרק לבאר שוטה אחד, לא יצליחו להוציא עשרה חכמים. הם החלו לנקות שלושה אזורים. התקדמות תלויה בהצלחה.

אנקה, הקצינה השלישית של האניה, הגיבה לסימני הידיים של דלפין והגיעה במהירות, חמושה במשקפת. היא דילגה כאיילת צפון וחיש קל איתרה קן פעיל, של אלבטרוס סוטי (Light Mantled Sooty Albatross), בתרגום חפשי, "אלבטרוס מפויח שכמות". אחד ההורים דגר וחיטט במקורות בנוצותיו, סימן לרוגע. הוא אינו מאוים כרגע. מכל עבר נשמע תקתוק עצבני של מצלמות, כמעט כמו בשמורת ילוסטון, כשהזקן הנאמן מתחיל להתפרץ.

ירדנו במהירות למטה, מתעקשים לעכל את היופי. השמש מאירה האת השטיח החי באור רך, נקי מאובך או זיהום ואני בולע את רוקי מרוב תדהמה. משתרע על הקרקע, ממש מול שני פילי ים החובטים זה בזה.

אלו הם יצורים ענקיים בעלי הבדל עצום בגודל בין הזכר והנקבה: הזכר כ-4 טון ואילו הנקבה בין 1-2 טון בלבד. הזכרים הבוגרים מצוידים באף מפותח המסוגל להתנפח עוד יותר בעת הצורך, בשלו זכה המין לשמו. הזכרים מגיעים לחוף בסוף ספטמבר ומיד מתחילים להלחם ביניהם על טריטוריות. גם הצעירים משתתפים בעניין בכדי לפתח את יכולותיהם.

הנקבות מגיעות לאחר מכן בימי ההיריון האחרונים שלהן, בוחרות את הזכר ואת המיקום המועדפים עליהן ומיד ממליטות. הגורים הבודדים (אין כמעט תאומים) נולדים במשקל של כ-45 ק"ג. תוך עשרה ימים הוא עולה למשקל של כ- 120 ק"ג בתקופת ההנקה הנקבה מאבדת ממשקלה כ-200 ק"ג. הארגון הטריטוריאלי הוא הרמון שבו יש זכר אחד עם כמה עשרות נקבות. מיד לאחר הלידות מזדווגים הזכרים עם הנקבות שבהרמונם. בתקופה זו יש סכנה שחלק מהגורים יימחצו.

אחרי ההזדווגות הנקבות חוזרות לים לאכול, ושבות לאחר מכן לחוף לצורך המולטינג ) (Molting , )– השלת הפרווה הישנה והחלפתה בחדשה שתהיה עמידה לתנאי החורף הקרב. הזכרים נשארים ביבשה בצום, ולאחר כחודש גם הם מחליפים את פרוותם. לאחר מכן חוזרים כולם לים שם הם מבלים מסוף מארס ועד אוקטובר. הם בעלי יכולת צלילה מרשימה. מסוגלים לצלול מתחת לפני המים עד לשעתיים (שיא עולמי) ולהגיע לעומק צלילה ממוצע של כ- 400 מ' (השיא העולמי שלהם: 2 ק"מ עומק). חיים כ- 20 שנה, בגרות מינית בסביבות 7-8 שנים. למבוגרים אין אויבים טבעיים. אויבם הגדול ומהר ביותר הוא האדם.

דוב ים חושף מולי את שיניו, שורה של פינגווינים חוצים את קוו הראייה שלי אי משם מגיעים כמה פינגווינים גנטו, שנראים לי כנזירות חמורות סבר, מולי נוחת חמסן ומתחיל לנקר גופת פינגווין. אני מכריז בנחישות שזה המקום היפה שראיתי בחיי. כמה מנוסעי מחייכים בסלחנות. מן הסתם שמעו את המשפט הזה קודם לכן.

אני ממשיך להתבונן בנוף ובחי שמולי, המים הכחולים נראים אף הם תפאורה יפה. אלי, מדריכה שחיה מספר שנים באזור, מאיצה בי לזוז. אני מתנתק בכוח וחוזר לאניה. ארוחת בקר מול הנוף ואנו מפליגים הלאה, מול שרשרת הרים וקרחונים הגולשים אל הים.

אנו ממשיכים להפליג מצדו הדרומי של דרום ג'ורג'יה. מולנו קרחונים מופלאים הגולשים למים, ופיורדים קטנים, היינו לשונות ים כחולות, שחדרו ליבשה בעקבות נתיבם של הקרחונים. את האניה מלווים יסעורי כף מנומרים בצבעי שחור לבן.

קצת אחרי שעה עשר עגנו בחופו של מפרץ הנחושת (Copper bay). זהו מפרץ מעוגל יותר, הסלעים אינם מעיקים מהגובה, אלא יורדים למים ונכנסים לתוכם בשלוחו סלע ארוכות. ההרים מזדקרים מעניקים לחוף מראה של כתר מסעיר. על המפרץ, סוגר, כמו פשפש טבעי, האי קופר, הקטן וההררי. דומה ואפשר להסתפק בנוף. ובכול זאת, אנו עוגנים, יורדים באחת השלוחות של המפרץ, מנסים למצוא את דרכנו בין דובי הים, מתקלפים ממרבית הבגדים שהבאנו ומתחילים לטפס. הטיפוס מותר רק במקומות המסומנים. בראש הסלע נמצאת דרך קבע, היינו מדי קיץ, מושבה גדולה של פינגווין מקרוני (Macaroni) הטיפוס כרוך באחיזה בעשבי הטוסק, החלקה למחילות קטנות שחפרו הפינגווינים. וצורך להיזהר משיניהם החדות של דובי הים, שמעת לעת אינם מסתפקים רק בחשיפת שיניים לעברנו, אלא  מתקרבים בתנועות מאיימות, מלוות בנביחה, כדי שיהיה ברור מי כאן בעל הבית. אני כורעים ברך, מכוונים מצלמות ולפנינו להקה גדולה של עופות מקסימים אלו. אלו פינגווינים שגובהם מגיע ל-70 ס"מ, אך מכיוון שהם מכווצים מעט, קשה לאמוד את גודלם.

אלו פינגווינים הנבדלים מאחרים במקור אדום ארוך וחזק ובעיקר בציצת הזהב שלראשם (בשלה נקראים בעברית תקנית "פינגווינים זהובי ציצית"), ששני הצדדים שלה מתחברים במרכז המצח, כך שהיא מתנשאת ממש מצד אל צד. הודות לה זכה לשמו "מקרוני", מילה שהוראתה גנדרן. להקה של הרבה פרטים עומדת מולנו ואילו פרטים בודדים ניצבים מחוץ למחילות, קרובים אלינו ממש, מוגנים בעשבי הטוסק ודי אדישים למראינו.

המראה מראש ההר משובב נפש. מפרץ עגול, בכמה צבעי כחול, סלעים והרבה צוקים. לאחר שירדנו, הפלגנו בסירת הזודיאק לקרואת מושבות נוספות של מקרוני והפעם מן הספינה. כך עמדנו במרחק של 2 מ' מהם, נהנים מהמראה יוצא הדופן. סירת הזודיאק המשיכה בשייט לאורך המפרץ, בין הסלעים שבצדו השני. לפתע נחשף קרחון גדול שגלש את ההר, אבל אנו עסוקים בעופות. על סלע בודד שבלט מעל פני הים שכנו כמה קורמורנים כחולי עין, על קוו הרקיע ממש ובהמשך הגענו לחוף שם ראינו כמה מאות של פינגווינים צ'ינסטראפ (Chinstrap), ששמו בעברית "פינגווין פס הסנטר". פינגווין זה, הקטן מפינגווין ג'נטו, פינגווין זה מגיע לגובה של 65 עד 70 ס"מ גובה, כשהזכרים גדולים רק במעט מהנקבות. הוא ניכר בגבו השחור-כחול, בפניו וחזהו  הלבנים ובמעיין סרט שחור החוצה את פניו, אשר העניק לו את שמו.  הוא מצוי בכמויות גדולות יחסית ואינו נחשב כמין בסכנה. הוא בונה את קיניו מאבנים קטנות שאותם הוא מלקט מהסביבה ומטיל שתי ביצים בעונה. באנטארקטיקה הוא מסוגל לדגור גם על הקרח.

במבט בוחן יותר ראינו ביניהם גם כמה פרטים של פינגווין מלכותי, כמה מקרוני ואפילו אחד ג'נטו. ארבעה מיני פינגווין, על פיסת חוף קטנה. מעליהם בלטו כמה פילי ים ענקיים. היו אלו נקבות בוגרות, גדולות פי כמה מהצעירים שראינו בבקר על החוף.

חזרה לספינה, ארוחת צהרים ובשעה 14:00 הוזעקנו אל הסיפון, לצפות בכניסה לפיורד דריגלסקי ( Drygalski), הקרוי על שם החוקר הגרמני שחקר את ים וודל שבאנטארקטיקה בתחילת המאה העשרים. הוא חקר את עולם החי של האוקיינוס הארקטי והשיג תוצאות רבות ערך למדע.

יצאנו נרגשים לסיפון שבקומה הרביעית, צמודים לחרטום ממש. רוח עזה חבטה בפנינו. הפיורד, שנוצר מקרחון שגלש אל הים, מלא במי קרחונים, שצבעם ירוק "חלבי". מתברר כי הקרחון שגלש דרכו והעניק לו את צורתו, עבר במקום בו עידנים קודם לכן היה שבר גיאולוגי וניכרת אי התאמה בסלעים משני דופנותיו.  בצד אחד נראו סלעי דיוריט, שהיו חרוצים בעשרות דייקים של חומר מגמתי רך יותר, שהתבלה מהר יותר והותיר בהם חריצים עמוקים. הפיורד, שכיוונו צפון מערב – דרום מזרח, נמצא בדיוק באמצע הדרך בין מפרץ הנחושת לבין כף האכזבה, בקצה הדרומי- מערבי של האי. אורכו הכולל של הפיורד 14 ק"מ. קצר מאד בהשוואה לעמיתיו הנורווגים, אך לא פחות יפה מהם. הפיורד נקרא על שם החוקר הגרמני אריך פון דריגלסקי, שעבר כאן בדרכו לאנטארקטיקה ב-1901. הוא הוביל את משלחת "גאוס", חקר את עולם החי של האוקיינוס והשיג תוצאות רבות ערך למדע.  כמו כן גילה אי שלימים ייקרא על שמו. האמת היא שהוא לא היה הראשון שביקר בפיורד. הכבוד הזה מגיע לסוחר האנגלי (ממוצא צרפתי) אנטוני דה רושה (Anthony de la Roche), שהיה הראשון לגלות את סאות' ג'ורג'יה ב-1675 ועגן שבועיים במימיו השקטים יחסית של הפיורד.

שטנו מעדנות במים שקטים להפליא, בין קירות סלע שהתרוממו בבת אחת לגובה אנכי של יותר מאלף מ'. מאחור נראו פסגות Mt. Macklin Duglas, Crag, Trendall, שהתנשאו לגובה של 2000 מ', במרחק של רק 5 ק"מ מן הים. התוצאה היתה נוף דרמטי להפליא.

תוך זמן קצר החלו להופיע גושי קרח קטנים שכיסו את המים ברסס לבן. מצד ימין גלש קרחון משונן שנראה במגדלים של טירה מדיביאלית קסומה. במקום אחר הקרחון הגיע כמעט עד קוו המים והמים שהפשיר יצרו מפל נאה. יצרית הפיורד עדיין נמשכת. הקרחונים נסוגים ובדרכם משאירים חריצים עמוקים. הם נסוגו באופן משמעותי בעשורים האחרונים, אך עדיין מרשימים להפליא. מעלינו חג קורמורן כחול עין , אבל את ההצגה גנבו יסעורי שלג, שבלטו בצבעם הלבן וב"סלטות" המרשימות בצעו מעל המים וגושי הקרח. בין הייתר, הודות לכך שהאזור נקי מחולדות ואין מי שיאכל את ביצי הציפורים.

הספינה אפשרה למי שרצה צפיית לוקסוס, דרך החלונות המגינים מפני הקור, עם כוסית שוקו ביד, אבל קשה להשוות זאת לחוויה שעל הסיפון, כשאתה מוקף בקרחונים סביב סביב ומהופנט על ידי היסעורים. הספינה הגיע קרוב למדי לקרחון  שבקצה הפיורד,  מה שנותר מזה שעיצב את הפיורד, הסתובבה וחזרנה באותה דרך. הפעם, מוגנים מהרוח על ידי הספינה, התבוננו שוב במראות, הפעם מזווית אחרת ובאור אחר.חצינו את הקוו הברור שבין המים החלביים לבין מי האוקיינוס. אני אץ אל הרופאה, לקבל מדבקה נגד בחילות. פרידה מדרום ג'ורג'יה.

בערב, הרצאות קצרות של הצוות. ויקטוריה מספרת על לרסן שהקים את תחנת הלווייתנים בגרטוויקן, אלי, על חייה בדרום ג'ורג'יה, ברנט על פינגווין המקרוני שראינו, תוך שהוא מייטיב לחקות את קולותיהם. כריס הסביר כדרכו על הגיאולוגיה וג'ים, הוסיף מעט על מסעו של שאקלטון. בערב, מתחילם לחוש את תנודות האניה, אבל במצב נסבל.

‏24/12/2011

בקר עצל על האניה.

אפשר לראות את היום הזה כרע הכרחי, מס שצריך לשלם עבור ההגעה לאנטרקטיקה ואפשר לראות בו מטרה בפני עצמה. חלק מהחוויה. יושבים בלובי המחומם, שותים תה, לפתע רואים בחוץ יסעורי כף, עם הכתמים השחורים המנמרים את כנפיהם. הם דואים על גלי האוויר, נוסקים אל על, נוחתים למטה, לידם כמה יסעורים כחולים, הניכרים במשולש אפור המשורטט על גבם הכחלחל. אני משתדל לשכנע את עצמי שמתוך הלובי רואים לא פחות. מופיעים עוד שנים, אני נצמד לחלון, אומר לעצמי שכבר צילמתי כמה וכמה מהם, אבל לא מסוגל להתאפק ויוצא אל הרוח המקפיאה. מולי מסתחררים ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, עשרה יסעורי כף, שלושה יסעורים כחולים והנה, הוד מעלתו, אלבטרוס שחור גבות  (Black –Browed Albatross), שניכר בגבו השחור וגופו הלבן. מוטת כנפיו מגיע לאורך של 2.40 מ' קטן יותר מהאלבטרוס הנודד שראינו בתחילת הדרך (3.50 מ'), אך מרשים בדאייתו על גלי האוויר. הרוח שורקת, צורבת, כפות ידי כואבות מקור ואני נמלט פנימה, כדי להפשיר מעט. ויקטוריה הרצתה על צייד הלווייתנים בתחילת המאה העשרים. הנתונים היו קשים. תחנה אחת צדה 40 לווייתנים מדי יום, כשהיא מצליחה לנצל באמת רק חמישה. כאשר עברו לאניות בתי חרושת, בשנותה -30 של המאה ה-20, הוזנחו תחנות הלווייתנים והטבח רק גדל. למרות הסלידה וההתנגדות שמעורר הצייד, השכילה ויקטוריה להציג את תרומתם של ציידי הלווייתנים למחקר, ליידע האנושי, את חייהם הקשים, את עוז רוחם, ובפרט, יש להזכיר, מדובר בתקופה אחרת, עם ערכים אחרים. קשה לשפוט אותם לפי ידיעותינו וערכינו היום. הזמן עובר בנעימים, סרט טבע מרגש על דרום ג'ורג'יה, הרצאה של ברנט על מחקרו באנטארקטיקה, על הפינגווינים. לפתע נשמע במערכת הכריזה קולו של פרנסואה, הקצין הראשון, המכריז על לוויתן גדול סנפיר (Fin Whale), הנווד המרשים מכול הלווייתנים, בחזית הספינה. כמה מאיתנו יוצאים אל הסיפון. הפליז הדק שעלי אינו מיועד להתמודד עם הרוח השורקת, אבל אני יוצא לסיפון וחוזה בסילונות מים, שאי אפשר לטעות בהם. לווייתנים. שנים. הנה, הם קופצים מעל המים. אנו רואים את סנפיריהם ואת גבם. אכן, יצור מדהים. אין ספק, ההפלגה איננה רק אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה.

אחר הצהרים, בלובי, עם כוס תה לוהט ועוגיות חמאה, אנו מסדרים את התמונות, מפטפטים מעט ולפתע, ליד החלון ממש, מעופף אלבטרוס סוטי  שהדהים אותנו בגלישתו על פני הרוח, על הסיפון מש. לרגע הייתי צריך להתרחק כדי לצלמו. כעבור כמה רגעים ראינו את ה-Southern Fulmar, שצבעו כסוף, אורכו כ-50 ס"מ ומוטת כנפיו 1.20 מ'. אם הפינגווינים הם מלכי המים הקרים, אין ספק שהיסעורים, הם מלכי השמים. לפחות של אלו שמעל לאוקיינוס.

25/12/11

אנו ממשיכים בהפלגה לכיוון דרום מערב. מזג האוויר הנוח אמש, קירב אותנו למטרתנו. הזזנו את השעון שעה אחת אחורה, לשעון ארגנטינה. מהסיפון נראים גושי קרח קטנים צפים במים. על כמה מהם יושבים מספר פינגווינים. שלג קל יורד על הסיפון, אך נמס מיד. שיא הקיץ בחציה כדור הדרומי. היום חג המולד. המלצרים הפיליפיניים קיבלו את פנינו כשהם חבושים בכובעי סנטה קלאוס. עץ חג המולד קושט להפליא ומעליו, נעצה צפי מספר נרות, הזכיר לכול שהיום גם חנוכה.

אחרי ארוחת הבקר, אני מחליט להישאר מעט בחדר ולהעלות את רשמי על הכתיב. בעודי שקוע, אני שומע את דלפין במערכת הכריזה המצביע על לווייתן "גיבן" (Humpback) בחזית הספינה. אני מתלבש במהירות, לוקח מצלמה ומשקפת ורף אל הלובי, רק כדי לראות את החבר'ה עולצים לאחר שצילמו את הלוויתן מקרוב. זהו יצור מרשים, שאורכו 15 מ'. זכיתי לקרואת רק עת סנפיר הגב שלו, טרם שנעלם במים. אבי לעומת זאת, זכה לצלם את זנבו כשהורם על פני המים. אני מזכיר לעצמי שנפוליון אמר פעם שהוא מעדיף גנרלים עם מזל. הפעילות בחוץ כה אטרקטיבית, עד שדלפין מכריזה על דחיית ההרצאות לטובת ההצגה שבחוץ.

אנו נשארים בלובי. מעת לעת יוצאים החוצה, אל הסיפון המושלג, מצלמים גוש קרח שצף על פני המים, מבחינים בחריצים הכחולים שנפערו בו, מזהים כמה פינגווינים שנותרו על פניו, נצרבים מקור וחוזרים ללובי, רק כדי להפשיר.

לקראת הצהרים, הקדמנו להגיע אל איי אורקני הדרומיים (South Orkney Islands), להבדיל מאיי אורקני שמצפון לסקוטלנד. היינו מתוכננים לבקר בתחנת המחקר הארגנטינאית Orcada הנמצאת על האי ממול למקום עגינתנו. זו תחנת המחקר הוותיקה ביותר באנטארקטיקה והיא פועלת ללא הפסקה במקום מאז הוקמה ב-1903 על ידי המשלחת הסקוטית לחקר אנטארקטיקה בראשות וויליאם ברוס. אלא שמזג האוויר הסוער הקשה את הנחיתה שם, מה גם שסביר להניח שהיושבים בתחנה שתויים לרגל הכריסטמס. עצרנו ב-Coronation Island, כדי לצפות בנוף ובפינגווינים אדלי (Adelei).

מזג האוויר סוער ומחייב משנה זהירות. אנו מונחים להחזיק היטב, בשתי ידיים במעקה, כדי שלא להחליק ממנו אל המים. סירת הזודיאק מתנדנדת בפראות, אני מחליק על קרקעיתה, מתיישב, תוך שהשלג חובט בפני. השלג "רטוב" מעט. מתברר ששלג בקיץ ועוד רטוב, הינו תופעה חדשה, תוצאה של התחממות כדור הארץ, דבר שמקשה על הפינגווינים למצוא מזון ובדיעבד מפחית את מספרם.

הירידה לחוף אף היא במים סוערים ואני חש את רגלי השמאלית רטובה לגמרי ובליית ברירה מבוסס במגף הרטוב. מוריד את חגורת ההצלה ומתבונן בנוף. הגענו למפרץ נהדר, מוקף סלעים מטמורפיים, פסגות מושלגות ושלוגיות גדולות על המדרונות. הסלעים מכוסים בחזזיות כתובות, שהשלג שירד עליהם משווה להם מראה של עוגה רב שכבתית. למרגלות הסלעים טחב ירוק, שרגלינו שוקעות בתוכו ומסביב עשרות ואולי מאות פינגווינים אדלי (Adelei), שהוא אחד משני מיני הפינגווינים (השני הוא הפינגווין הקיסרי) המקננים אך ורק על חופי היבשת עצמה או ממש ממש סמוך לה. פינגווין זה, המקיים את מושבות הקינון הדרומיות ביותר הידועות לנו, דרומה יותר אפילו מהפינגווין הקיסרי. יש לו מעטה נוצות לאורך כמעט כל המקור. פינגווינים אדלי נבדלים מאחרים בראשם השחור ובטבעת לבנה סביב עיניו. פינגווין מיוחד זה זכה לשמו המוזר, משום שאחד החוקרים העניק לו את שמה של אשתו. מזלנו שבאנו בעונה זו של השנה, בחודש פברואר, יעזבו את המקום וינדדו לים רוס, שבצדה השני של אנטארקטיקה. בניגוד לרוב העופות ובדומה לפינגווין הקיסרי, הם אינם עוזבים את אנטארקטיקה בחורף.

אנו מטפסים בזהירות בין הסלעים, בתוואי שסומן מראש על ידי המדריכים. השלג כיסה את הסלעים בלבן ופתיתים קטנים הצטברו על פלומות הגוזלים. האירופאים שבספינה עלצו, קיבלו מתנת שלג לכבוד הכריסטמס. הפינגווינים מתבוססים בתוך גואנו (לשלשת עשירה בזרחן), דבר המוסיף ריח לקוקטייל החושים.

הימצאותם של פינגווינים כה רבים בשעת הצהרים מלמדת על זמינות מזון בקרבת מקום. אחרת היינו יכולים לראותם רק בבקר, טרם יציאתם לדייג, או בערב, עם שובם. לצד העופות הבוגרים נראים גוזלים שחורי פלומה, שגדלו במהירות והוריהם בקושי מכסים עליהם. בכמה מקרים ראינו זוג אפרוחים אולם אצל זוגות רבים ראינו רק אחד, הדבר מלמד על קושי במציאת מזון בתחילת העונה. מעליהם מקנן חמסן (Skua) וממתין לשעת כושר, כמו חרב דמוקליס מעל ראש הפינגווינים. במקומות רבים נראים שני פינגווינים, קדים זה מול זה, בקולות. הם מחליפים משמרת.. ניתן היה לראות בבירור כיצד זה שהמתין מפנה את מקומו ובן זוגו מחליפו בשמירה על הגוזל. לא הרחק משם ראינו זכר מותח את צווארו ומגרגר, מזמין נקבה להזדווג עמה. הטיול הפעם מורכב. יש לשמור על הציוד לבל יירטב ועל האצבעות לבל יקפאו. בכול פעם שאני מוציא את ידי מהכפפות, אני חש את אצבעותי צורבות מקור, כך שלוקח להם זמן עד שהן מוצאות את מקומן בתוך הכפפה.

כייף לשוב לסירה ולהתחמם. לראשונה בחיי נהניתי ממרק טופו. תוך כדי ארוחה נשקף מעבר לחלון, נוף של הרים מושלגים וקרחונים צפים. מדובר בגושים ענקיים של קרח, משהו ששם ללעג את הקרחונים הצפים באגמי ארגנטינה וצ'ילה. אחר הצהריים הרצאה של כריס על הקרחונים, לייתר דיוק, הבדל בין קרחונים שמקורם יבשתי לבין קרחונים שמקורם ימי; ג'ים הרצה על האקלים האנטרקטי והעיקר – מסיבת חג המולד. המלצרים חבושים בכובעי סנטה קלאוס, המטיילים בכובעים מגזיר נייר. מנות גדולות ואוירה שמחה. כמה מטיילים יושבים על הבאר. דלפין בשמלה מחמיאה מפזזת בתוך הבאר, כמה נשים, אנגליה, רוסיה והודית רוקדות ליד הבאר, בחוף הים הפתוח. מחזה סוריאליסטי.

ראו באתר זה: הקרחונים.

‏26/12/2011

דווקא כשאנו בים, השמים כחולים. היינו זקוקים למזג האוויר הזה אמש, באיי אורקני. הבאר שטוף שמש, כך גם הים שמסביב. לעינינו נפרש עיגול כחול מושלם. האוקיינוס הארקטי, שיודע להיות אכזר לעתים, אפילו מרושע, האיר לנו פנים. היה יום נינוח, עם הרצאה של דלפין על טורפי הים, סרט דוקומנטרי על שקלטון, הרצאה של  ויקטוריה על נורדשולד, הגיאולוג השוודי שמסעו המופלא לא זכה לפרסום כמו זה של שאקלטון. בין לבין ראינו גושי קרח ענקיים, שנולדו במשטחי קרח ענקיים של ים שקפא. הקירות הלבנים בהקו באור השמש, החריצים בלטו בגוונם הכחול, השלג לא נמס על הסיפון. השמש כאן מזייפת. מקרינה קור.