גילי חסקיןמיונאן לאנגקור ואט
כתב וצילם: גילי חסקין
סיכום הטיול לדרום מזרח אסיה (יונאן, וייטנאם וקמבודיה). קבוצת "יואל מור", בהדרכת גילי חסקין ובתפעול 'אדמה – מסעות וטיולים'.
ראו גם, באתר זה: מדריך למטייל בווייטנאם, לאוס וקמבודיה.
יום שלישי, 06 בנובמבר, 2012.
התאספות בנמל התעופה בן גוריון, חלוקת ערכות שמע והמראה בטיסת 'אל על' ארוכה עד הונג קונג.
יום רביעי, 07 בנובמבר, 2012.
נחיתה אחר הצהרים שעון הונג קונג. "ניו יורק של המזרח הרחוק". גורדי שחקים מיתמרים מקו המים אל השחקים. נסיעה מרשימה דרך מערכת הגשרים אל אזור קאולון. התארגנות במלון המצוין. יציאה לשוטטות לאורך קוו המים, בשדרת כוכבי הוליווד, עם פסלו של ברוס לי "איש הזעם" ופסלי צלמים וכוכבים. דומה וזו אחת העיר המרשימות על פני אדמות. שיר הלל לאדם היוצר. חציית המצר במעבורת אל האי הונג קונג, מבט אל בניני הענק שאורותיהם משתקפים במים. חזרה ברכבת תחתית. ארוחת שחיתות מופלאה בבית המלון. מרקים בהרכבה עצמית, חסילונים במבחר רטבים, דיונונים ברוטב קוקוס, טירמיסו שמימי ומה לא? אין ספק שמדובר בנחיתה רכה.
יום חמישי, 08 בנובמבר.
נסיעה לנמל התעופה, המראה ונחיתה בקונמינג לקראת השעה 15:00. החלפת כספים, מפגש עם מריה הזערורית ונסיעה באוטוסטראדה מזרחה ואחר כך דרומה, לכיוון ג'נשווי (Jianshui). אנחנו בפרובינציית יונאן (Yunan), שהוראת שמה – "מעבר לעננים". מחוז בדרום מערב סין. שטחו כ-394,100 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-43.3 מיליון נפש. מבחינה אתנית, זהו המחוז המגוון ביותר בסין, עם 25 קבוצות אתניות שונות, מתוך ה-56 המוכרות על ידי הממשל.
ראו גם: יונאן;
למפת הטיול באזור יונאן:
בדרך – תקלה. הכביש נסגר בשל תאונת דרכים. נאלצנו לנסוע בדרך חליפית משובשת, להשתרך אחרי אוטובוסים וטנדרים. להיתקע אחרי משאיות שהעמיסו מזון והגעה לג'נשווי (Jianshui) לקראת השעה 21:00. המלון נראה מרשים ממבט ראשון. מדובר ביצירה אדריכלית סינית אמיתית. בית מידות של משפחה עשירה מהמאה ה-19. הם הורשו להחזיק ברכושם גם לאחר המהפכה הקומוניסטית, משום שבחרו בצד "הנכון". הליכה למסעדה דרך רחוב עתיק, שמור להפליא. מזכיר להפליא את הפנטזיות על סין. כמו בסרטים ממש. תעלות מים, גשרונים, גגות מכונפים, פנסים סיניים ברחובות. הגענו למסעדה יפהפייה, הבנויה עץ סביב חצר פנימית ושומרת על צביון סיני עתיק. הוגשו לנו מנות משובחות להפליא. התארגנות במלון שבעבר הלא רחוק היה בית אחוזה. מעבר לחדרים דרך הגן, הבריכה, המבנים המוארים המשתקפים בה. יופי מלא קסם ומסתורין. המלון בנוי במספר חצרות פנימיות, מעטרות להפליא ובהם עצי בונסאי, פרחים בעציצים. בגן עצים מטופחים. חצרות נפרדות לבנים הנשואים, חצר לבת היפה שדיוקנה מעטר את הקיר וגן שהושקעה בו יד אמן.
יום שישי, 09 בנובמבר
ג'נשווי – עיר סינית שמורה. מזג אוויר קריר ונעים. אנו בגובה של 1800 מ' מעל פני הים. יציאה מהחצר האחרונות של המלון אל הרחוב העתיק, המזכיר להפליא את סין הרומנטית. סין של החלומות. ביקור בבאר פובו (Fobo), ממנה שואבים תושבים רבים את מימיהם. הבאר הזו התפרסמה בכול רחבי יונאן, כמקום אידיאלי להכנת טופו. חלפנו על פני מקדש טאואיסטי רב רושם.
ראו באתר זה: הטאואיזם.
ביקור בחצר בה הקיסר היו מתקיימות הבחינות הקיסריות. על הקיר רשומים שמות השושלות הסיניות. שוקת גדולה שהבטיחה הצלחה לתלמידים אז ולכול דכפין כיום.
המקדש הקונפוציוניסטי מרשים עוד יותר. בכיכר שמול המקדש ניצב פסלו הענק של קונפוציוס ובמעגל החיצוני נשים רקדו נשים מבוגרות במחול מודרני יחסית וכמה גברים מבוגרים יותר סובבו פורפרה בעזרת הצלפות שוט. נפש בריאה בגוף בריא.
ראו באתר זה: קונפוציאניזם.
במקדש כמה שערים מעוטרים. כול אחד מוקדש לאלמנט אחר, החשוב לפקידים שבדרך. כך למשל שער המידות המוסריות, שער ההצלחה ועוד. על הקירות חקוקות מאמרות של קונפוציוס; מורה שהפך לקדוש. תורת חיים שהפכה לדת. בלב המקדש אגם מרהיב, גשר המשתקף במים וממולו שערים נוספים. בלב המקדש, פסל של קונפוציוס ותלמידיו ובחדרים שמסביב כתובים שמות התלמידים המצטיינים. חזרה למלון , התארגנות וכמעט שעתיים של נסיעה עד לערוצו של הנהר האדום, בגובה 200 מ' לערך. קצת אחריו עצרנו לביקור קצר בשוק של Huang Chao Liug, המתקיים כאן מדי יום שישי. זהו שוק קטן ויפה, שעמד להיסגר. אך למרבה המזל הספקנו לראות את נשות הדזאו הלבושות באדום ולראות מעט מהפעילות בשוק. חם בגובה הזה.
סעדנו ארוחת צהרים ביואן יאנג החדשה והתחלנו לטפס בדרך הררית מתפתלת עד לאזור הטראסות של Meng Ping, בגובה של 2000 מ' לערך. למרבה המזל, הטראסות מוצפות. שביל ארוך מוביל אותנו למבט פנוראמי על אלפי הטראסות המשרטטות בנוף קווים דמיוניים. רשת מסובכת של קורים וכולה מוצפת במים. העצים הבודדים והטראסות עצמן משתקפות בהן. שביל תלול לוקח אותנו מטה מטה, אל הטראסות עצמן. השמש הגיחה מעבר לעננים ושקרניה שפגעו בבריכות המלאכותיות, חזרו אלינו במבט מסנוור. עצירה לתצפית נוספת באור חיוור יותר. הטראסות נראות אחרת מכול זווית ובכול שעה משעות היום.
ראו באתר זה: חקלאות
חזרה למלון בעיר המחוז Yuanyang. לאחר ארוחת הערב, יציאה לכיכר העיר. עשרות ואולי מאות בני מיעוטים מתכנסים בכיכר, לבושים בבגדיהם המסורתיים. בעיקר נשים. זהו אירוע אותנטי לחלוטין ואינו מאורגן כלל, בפינות שונות של הכיכר מתארגנים מעגלי מחוללים. נשים בבגדים מסורתיים. ילדים בבגדי יום חול. חלקם ריקודים מסורתיים, כשהתנועות שאובות מתוך החיים החקלאיים, אך הן משתמשות באלמנטים סיניים, כמו מניפות, קערות אורז ומוטות.
יום שבת 10 נובמבר 2012
בקר צח. שמים צלולים. נסיעה דרומה – מזרחה אל אזור הטראסות של Da Ba. קרני שמש אלכסוניות מזמנות לנו השתקפויות יפות. מבט על ברווזים המשייטים במים ועל עדשת המים הזעירה המצפה כמה מהטראסות המוצפות. הקציר הסתיים לפני חודש לערך. עוד מעט יחרשו את השדות וישתלו בהן את האורז שמונבט כעת במנבטות. גם כאן כמק אובאלי מעיין קערת אורז, תרתי משמע, וכולו טראסות טראסות, מעשה רקמה. א-פרופו רקמה. בכול מקום סובבות נשות השבטים, חלקן לבושות באופן מוגזם ומציגות את מרכולתן. מעשי רקמה. חלקה עשויה במכונה. מרבית העבודות צבועות כבר בצבעים כימיקליים המועדפים עליהם. זהו האותנטי.
ראו באתר זה: האורז.
נסיעה ל-Sheng Cun, שם מתקיים שוק צבעוני מדי שבת. היתה זו המולה שקטה של מאות דמויות ססגוניות שקנו, מכרו, שקלו, שלמו, התמקחו והכול בשקט. בני היי (Yi) הלבושים ססגוני, עם צווארון רקום בצבעי וורוד, לבן וצוהב, לעתים מעוטר בפסי תכלת ובני ההאני (Hani) הלבושים בכחול. ערב רב של פרצופים. סרט אילם בשלל צבעי טכני קולור. כמה מוכרים תבלינים, אחרים רטבים, ברווזים חיים, פירות מסוגים שונים. עיקר השוק מתרכז תחת סככה ענקית אך נשלחות ממנו זרועות לרחובות הצדדיים. שם ראינו בעלי מלאכה כגון משחיזי סכינים, סנדלרים ועוד.
נסיעה ל-Duoyishu, שם צפינו על הטראסות במבט פנוראמי והחרוצים שבינינו ירדו מטה בגרם מדרגות שהזכיר טראסות חקלאיות. מרחוק צפינו באיכרה בודדה מרססת את הטראסות, וכשבבואתה הססגונית משתקפת במים. במקום בית קפה קטן ותצוגה של כלים חקלאיים, שרובם הותקנו מעץ ומבמבו.
ארוחת צהרים במלון צנוע ונסיעה לרגלית בנוף מרהיב של טראסות מוצפות לכפר צ'ינקו (Quingko). ירידה תלולה לכפר. שוטטות בסמטאות, וביקור במרכז מבקרים קטן ובו הדגמת חלקי לבוש, תבליט המתאר את מסלול נדידתם של בני ההאני (Hani) מאזור הנהר הצהוב עד לכאן וצילומים של הארוחה החגיגית הנאכלת בצוותא, במרכז הכפר, משי שנה בתום הקציר של חודש ספטמבר. טיפוס לתצפית נהדרת על הטראסות ועל הכפרים הנראים כנעוצים בראשי ההרים. אחד הכפרים הזכיר לי קן של נשרים. למישהו אחר היו אסוציאציות של כפרים הרריים באיטליה ולאחר הזכירו דווקא כפרים דרוזיים בגליל. איש איש והאסוציאציות שלו. חלק מהטרסות עגולות, חלק אליפטיות, חלק מתפתלות כנחש וכולן בנויות מלאכת מחשבת. מעשי אומנות. המשך דרך השדות. טחנה המסובבת בכוח המים גלגל אנכי המפריד את גרגירי האורז ממלילותיהם, טחנה לבטישת גרגירי אורז וטחנה אחרת המפעילה אבני ריחיים. חזרה לכפר, אל עמודי הטוטם הקולקטיבי של הכפר, שמייצג את אדון המים. עליה למגרש החנייה דרך הסמטאות. בהן נראו ילדים הנוסעים במהירות על עגלה מאולתרת, גברים מתרחצים ונשים ששערם הארוך קלועה בצמה גדולה המלופפת סביב ראשן. חזרה לכלי הרכב, מי ברגל, מי ברכב ומי בשילוב בין שניהם.
ארוחת ערב דשנה, שהתקשינו לחסל. אחריה, שיחה על שמאניזם.
ראו באתר זה: שאמניזם.
יום ראשון 11 נובמבר 2012
צלצול הטלפון מקפיץ אותי מתוך החלום. אני מתבונן בחלון. חשוך מדי עבור 06:00 בבקר. מבלי לחשוב יותר מדי, מזנק מן המיטה, מצחצח שניים ומתחיל לארוז רק כדי לגלות שהשעה 05:00. עצבני ומתוח מכדי לשוב למיטה. בארוחתה בקר התברר שכולנו אחים לצרה. בירור קפדני שנערך לבקשת כמה מטיילים מגלה ש"כנראה מישהו התבלבל"….
לאחר ארוחת הבקר אנו גולשים מההרים אל אפיקו של הנהר האדום. נסיעה דרומה – מזרחה עד לאגם מלאכותי שנוצר כתוצאה מסכירת הנהר לצורך הקמת תחנת כוח. לאורך הדרך נשקפים מראות נוף מרהיבים: קרקע טרה רוסה אדומה שמין הסתם העניקה לנהר את שמו, מטעי בננה ויוקא הגדלים על המדרונות, בריכות של חקלאות ימית, דוברות החוצות את הנהר, השתקפויות של ההרים במים. בשעה 11:30 לערך אנו מגיעים למעבר הגבול Ha Khau. כבר רואים את וייטנאם לגדתו השנייה של הנהר.
חיש קל מתברר כי הפקידים הסינים מסרבים לאפשר לנו לעבור את הגבול בטענה שאין לנו ויזה. אישור כתוב מהשגרירות הווייטנאמית בתל אביב אינו מספיק להם. הם דורשים לראות לפחות את מספרי הוויזות ועל הנייר המקורי. הסברי שהוויזות ממתינות לנו בצדו השני של הגבול לא הועילו. גם חיבור טלפוני בין המדריכה הסינית למדריך הווייטנאמי לא הועיל. הסינים דרשו שהפקידים הווייטנאמים יפקססו עבורם את הויזות. למזלנו הגיע פקיד רם דרג שאישר את המעבר. חצינו את הגשר על הנהר, כשקשישות וייטנאמיות חבושות בכובעי קש גוררות עגלה ועליה הציוד. בצדו השני של הגשר, בתחנת הגבול הווייטנאמית המתין לנו המדריך המקומי ששמו טוין (Tuyen). השעה כבר 13:00 לפי שעון סין, אך רק 12:00 לפי שעון וייטנאם. דומה היה שיש לנו זמן בשפע. אולם כאן נתקלנו במכשול אחר, חמור בהרבה. הפקיד שאמור היה להנפיק את אשרות יצא לביתו. מדריכנו יצא לחפשו, לא לפני שבישר לנו בפנים חמורות סבר שההמתנה תתארך לשעה. כעבור שעתיים, התחלתי לדאוג. מברר מתברר שהפקיד השתכר לכבוד סוף השבוע. רק בשעה 15:00 לפי שעון ווייטנאם, הגיע מבושם כשבעי, אלא שדא עקא, המחשב נתקע והיה עליו לעבוד ידנית. רק בשעה 16:00, ארבע שעות לאחר שהגענו לגבול הווייטנאמי, חמש שעות לאחר שהגענו לגבול הסיני, יצאנו תשושים לדרכנו. סוף סוף אנו בווייטנאם, "ארץ הווייטים". שם שהעניק לה פקיד צרפתי ב-1891.
נאמר על ווייטנאם שזהו עולם של צבעים חיים, נופים עזים, קוו חוף דרמטי ותרבות עשירה. יש בה טעמים מעודנים וחיים מהירים המשתנית בקצב מואץ. יש הנסחפים ומכנים אותה "הדרקון האסייתי המתעורר".
הקטע הסיני מאחורינו
ראו : מצגת מהטיול ביונאן
ארוחת צהריים מאוחרת וטעימה בעיירת הגבול לאו קאי. פה ושם נראים שלטי תעמולה של המפלגה הקומוניסטית השלטת. זהו כנראה השריד האחרון מהשטיה שקרסה כאן ב-1986. עשור לאחר ששבקה חיים בסין. נסיעה של כשעה בנוף הררי יפהפה, עד לעיירת ההרים סאפה (Sapa). תחנת הרים (Hill Station) יפהפייה שהקימו הצרפתים שביקשו להימלט מחום הקיץ של האנוי. מרבית הווילות הצרפתיות נהרסו במהלך המלחמה עם סין ב-1979 ואת מקומם תפסו מבנים חדשים יחסית, חנויות ובתי הארחה. ווייטנאם יודעת לפנק יותר מאשר יונאן. מסאג' לרגליים, בתי קפה עם עוגיות שוקולד…
יום שני, 12 בנובמבר, 2012.
אנו מתעוררים לתוך ערפל. ענן כבד יושב על סאפה, שקופירייטרים וייטנאמים מכנים "מלכת ההרים". העיירה הקסומה מוקפת הרים מכול עבריה. לא ניתן לראות עד כמה האזור מרהיב ביופיו. קצת מאכזב, אך אנו איננו נרתעים. נקודת המשיכה העיקרית של האזור, בנוסף לנופים ולחקלאות מסורתית הם שבטי ההרים: המונג, דזאו (Dzao), זאי, הוא Hoa)), לאצ'י (Lachi) ועוד.
ראו גם: קבוצות אתניות בווייטנאם.
נסיעה בדרך הררית, לכפר לאו צ'אי (לא בלבל עם לאו קאי), עשרות בנות שבט ההמונג הכחול מקבלות את פנינו. אנו יורדים בשביל אל הכפר, הולכים לצד השדות, מתבוננים בשדות האורז, צופים בחיי היום יום, כשעתיים לערך כשלכול אחד מאיתנו צמודות שתים או שלוש מנערותה כפר, הקושרות עמו שיחה ומקוות למכור לו משהו. משם, נסיעה לכפר Tapin בו חיים בעיקר בניה זאו האדומים. כאן הנערות נלהבות עוד יותר. הן ממש מתנפלות עלינו , דבקות במשימה, מבלי לחדול. הן בולטות במטפחותיהן האדומות המכסה ראש מגולח ומפליאות בידיעת האנגלית שלהם. שוטטנו בכפר, נכנסנו לבית גדול יחסית ושבנו לסאפה, מאוחר יחסית. התכנית היתה לטייל אחרי הצהרים לכפר Cat Cat אולם נראה היה שהחנויות, השוק ומנעמי סאפה קורצים יותר. הקבוצה החליטה פה אחד להישאר בסאפה. בערב, ארוחה מלכותית ממש במסעדת Red Dzao בסגנון וייטנאמי – צרפתי. בערב זה חגגנו את מסיבת יום ההולדת של צביה. הרמנו כוסית יין לכבודה ומייק פינק אותנו בעוגת שוקולד.
יום שלישי, 13 בנובמבר, 2012
השמים שהתבהרו בליל אמש כוסו שוב בעננים. נסענו בערפל אל עיירת הגבול לאו קאי וממנה עלינו בדרך הררית יפהפייה אל השוק של קוקלי (Cocly). השוק נראה כציור אימפרסיוניסטי ממש. מרבית הקונים והמכרים שייכים לשבט המונג (Hmong) ה"פרחוני". הם קרויים כך על שום מדיהם הססגוניים ובולטים בסינרים בשפעת צבעי אדום.
ראו גם: ההמונג
בכניסה לשוק ראינו שוק של תאואים ובהמשך, כל מה ששוק יכול להציע, החל בממכר של פירות וירקות ועד לחנויות המציעות עבודות יד לתיירים. כמו כן, מוכרים כאן עבודות יד לתיירים, בדוכנים שדומים כבר לחנויות של ממש ומצד שני, נמכרים גם בקבוקי משקאות חריפים העשויים מאורז, קסבה או תירס. מהשוק נסענו חזרה, לנחל Chay ויצאנו לשייט קסום, בין קירות סלע זקופים כשמפלי מים שוצפים מכול עבר. ארוחת צהרים, ונסיעה חזרה ללאו קאי, עם סיור רגלי בשדות האורז וטיול במטעי התה.
בלאו קאי, שוטטות קצרה, ארוחת ערב ויציאה לתחנת הרכבת. בדיוק בשעה הידועה, 08:15, יצאה הרכבת להאנוי (Hanoi).
יום רביעי, 14 בנובמבר
הרכבת מחליקה בשקט לתחנה הסופית בהאנוי. אנו יוצאים, מקומטים משהו, אל הרכב. עדיין חשוך בחוץ. עצרנו לביקור בשוק הפרחים הסיטונאי. המקום פעיל כאילו אנו באמצע היום. כמויות עצומות של פרחים רעננים במספר רב מאד של צבעים. מוכרים קמעונאיים ושליחים מגיעים לכאן ומעמיסים את הסחורה הטרייה על אופנועים או אופניים. מכאן היא תתפזר ברחבי העיר. האנוי מתעוררת לאט לאט. אנו חולפים על פני קיר מוזאיקה מרשים המתאר את החיים בווייטנאם ומגיעים באור ראשון למלון המפואר Nikko. לאחר ארוחת בקר עשירה יצאנו לסיור בעיר, שניתן לראות בה את ההידור הצרפתי שניסה להתמזג עם האקזוטיקה וייצר את המראות של אסיה הישנה של העידן הקולוניאלי. יש בעיר שילוב בלתי אפשרי של קצב אסיאתי וחן פריזאי. התחלנו באגם המערבי, הגדול באגמי העיר; שם הלכנו על פני סוללה מלאכותית שחצתה אותו והתבוננו באנדרטה המנציחה את סיפור נפילתו בשבי והתנהגותו האצילית של ג'ון מקיין.
משם המשכנו אל הקומפלקס של הו צ'י מין (Ho Chi Min): הכיכר "האדומה" – כיכר סטליניסטית באופייה ובה חלקות דשא מרובעות במתארן, המסמלות את שדות האורז ונותנים לעיצוב הסובייטי מראה וייטנאמי. בלב הכיכר, מבנה הקבר בו מונחת גופתו החנוטה של הו צ'י מין. משלחת חמורת סבר של הפרלמנט הרוסי וחבורה של ילדים מחויכים אך שקטים נכנסה בהתרגשות למאוזוליאום, כדי לראות את פניו של "הדוד הו". ראינו את בית הממשל הצרפתי המרהיב בצבע צהוב זוהר ובקרנו בביתו הצנוע של הו צ'י מין, הנראה כבית כפרי במחוז Mea Chai. כנראה שצניעותו תרמה לאהדתו על ידי העם שעד היום מכנים אותו "הדוד הו", למרות המשטר הטוטליטרי שהנהיג. מרשים להיווכח איך אין היסטוריה, אלא היסטוריות. המערב ראה אותו כשטן והווייטנאמים כאבי האומה. כמו כן, ביקרנו בפגודה בעלת העמוד האחד (One Pillar Pagoda). מקדש בודהיסטי המעוצב כלוטוס, שנבנה במאה ה-11 על ידי הקיסר, כאות הוקרה לגוונאין, אלת החסד, שהעניקה לו בן.
ראו באתר זה: הבודהיזם
צילם: צוץ
זרם סוער של אופנועים מתפתל במהירות ברחבי העיר, בשאון בלתי פוסק. מרכזה של האנוי שוקק כבר אלף שנה. ניתן לחוש את הלמות לבה של העיר ולצדו מסעדות מעוצבות, חנויות המוניות ופינות שקטות. דומה ומתאים לה יותר שמה העתיק טהיין לונג (Thanh Long), היינו, "עיר הדרקון המעופף".
נסיעה אל המוזיאון האתנוגרפי שעוצב על ידי מכון פריזאי ובו תצוגה מרשימה של התרבות החומרית של בני המיעוטים הווייטנאמיים, כולל בתים שהובאו מרחבי המדינה. המוזיאון ממחיש כיצד לא כל השבטים הגיעו מסין, אלא גם מחצי האי המלאי ומרחבי האוקיינוס השקט. משם, נסענו למקדש הספרות, אך זה היה סגור לרגל ביקור המשלחת הרוסית, דבר שהתברר כברכה.
משם יצאו כדי לחוות את אחת האטרקציות של העיר, סיור בסיקלו (Cyclo) ברחובות העיר, כולל בסמטאות העיר העתיקה. תוך כדי מבט חוקר, מקרוב, אל הרוכלים והקונים. הסיור הסתיים באגם החרב (Hoan Kiem), שהוא מרכזה של האנוי. האגדה מספרת שהקיסר לי טהאי טו (Ly Thai To) איבד במי האגם את חרבו המוזהבת, זו שקיבל מהאלים כדי לנצח בעזרתה את הסינים. עד שצב עלה מן המים והחרב בפיו. התפזרנו לאכול ארוחת צהרים. מסתבר שכולם הצליחו. אחד המאכלים המפורסמים להאנוי הוא ביטט (Bitet), היינו, ביף סטיק. עוד מורשת צרפתית. אגם החרב הוא המקום בו תושבי האנוי מתאספים,כדי לפגוש זה את זה ולהירגע. כך עשינו גם אנחנו, עם כוסית של גלידה. היינו זקוקים למקלחת הגונה ואחר הצהרים יצאנו למופע של תיאטרון בובות מים. רעיון שנולד בווייטנאם , במאה ה-11 ומציג בעיקר תמונות מחיי הכפר, עם תוספת מיתולוגית בדמות דרקוני מים.
משם למסעדת מזנון ענקית ובה מאכלי ים לרוב, גריל, מרק בשיטת "עשה זאת בעצמך", הרכב את המוקפצים שלך ועוד.
יום חמישי 15 נובמבר 2012.
התחלנו את היום בסיור בקר במקדש הספרות ואן מוי (Van Mieu). מקום שליו ויפה שבנה הקיסר לי טהיין טונג (Ly Thang Tong) בשנת 1070 לכבודו של קונפוציוס. מאוחר יותר הפך למוסד להקנייתה כלה גבוהה לפקידים ממשלתיים. משם יצאנו בנסיעה לכיוון הדלתא של הנהר האדום, עד לקראן גה (Kran Ga), מילולית: "תעלת התרנגולות". קומפלקס של פלגי מים ותעלות מלאכותיות. מבט מקרוב על התושבים החיים ממש לשפת התעלות. על הסוללות המלאכותיות נראו רוכבי אופניים ותאואים רעו בתוך הביצה. נסיעה קצרה לטאם קוק (Tam Kok), מילולית: "שלוש המערות", אך מוכר יותר כ"מפרץ האלונג שביבשה". כל זוג עלה על סירה זעירה, שהחותרת משתמשת ברגליה בלבד. נסענו בנוף מכושף של נהר נגו דונג (Ngo Dong) ובו פסגות מעוגלות ומכוסות בצמחיה טרופית צפופה ולמרגלותיהן שדות מעובדים. פה ושם ראינו מקומיים עסוקים בדייג.
השייט זימן כמה הרפתקאות קטנות, כמו מעבר מתחת לגשרונים, שאילץ אותנו לכוף את ראשינו, חציית שלוש מערות קרסטיות גדולות וחשוכות כמעט לגמרי, תופעה שהעניקה לאתר את שמו. זוהי חוויה מיוחדת: הסירה שלפנים כאילו נבלעת בסלע, הסירה שלנו חודרת בעקבותיה, כניסה לתוך העלטה, פנסים מאירים מתוך החשיכה חריץ דק של אור בחזית. החריץ מתרחב כהרף עין ואנו מחליקים דרכו החוצה. בתום השייט המתינו לנו רוכלות מיומנות בסירות קטנות, שנצלו את הדרך חזרה כדי למכור לנו מזכרות ושתיה. בסיומו של השייט נסענו להאנוי, לארוחת ערב מפוארת במסעדת המלון.
יום שישי 16 נובמבר 2012
לאחר כשעתיים של נסיעה עצרנו במלכודת תיירים יפהפייה. היתה זו חנות ענקית ובה עשרות נערות רוקמות ציורים בחוט צבעוני על גבי בד לבן עדין, דבר שנתן אשליה כאילו מדובר בבעלי מלאכה. תחילה נדמה היה לי ש-35 דקות הינן פרק זמן מצומצם, אך למרבה הפתעה גיליתי שהפיתויים היו כה גדולים עד ששליש מהקבוצה התקשה לעמוד בפניהם.
עצירה קצרה להתבוננות בחקלאות המאד אינטנסיבית ומאד מושקעת, בדלתא של הנהר האדום. השדות מסודרים כגינות נוי.
שעתיים נוספות של נסיעה ואנו במפרץ האלונג ((Halong Bay), שהוראת שמו "פי הדרקון".
ראו באתר זה: הדרקונים.
זוהי אחת מתופעות הטבע המפורסמות והמרהיבות בעולם. דבר שקיבל אישוש בבחירות האחרונות לרשימה של שבעת פלאי הטבע של העולם. יצאנו בשייט רגוע תוך כדי אכילה מפרי הים, תוך כדי כך שאנו מזנקים מעת לעת אל הסיפון כדי להתבונן בנוף שהתגלה לעינינו. אכן, זהו פלא טבע שקשה לתאר במילים. שלושת אלפי איונים מתרוממים מתוך מפרץ טונקין שצבעו אזמרגד. התחלקנו לשתי סירות והתבוננו בפליאה בצוקים הגירניים שבלטו מתוך המים. אין אחד דומה למשנהו. אצל מרביתן ניכרת תופעת ההמסה. בכמה מהם נבנה מקדשון קטן, לאחר נקשרה סירה קטנה ועוד. עברנו ליד כפרי דייגים צפים ומסביבנו שטו סירות קטנות ועמוסות לעייפה של רוכלים. היו שכינו את המקום "גלריה ענקית לאומנות".
דומני שלא הגזימו. האגדה מספרת שדרקון ענק הכה בזנבו וייצר את האיים. עגנו למרגלות מערת נטיפים באחד המפרצים. הצרפתים שגילו אתה מקום כינו את המקום "מערת הפלאות". טיפסנו בטור ארוך וצפוף של מטיילים למערה גדולה ויפה, שהותקנה לסיור כבר בראשית המאה העשרים. עברנו כמה חדרים מוארים, עשירים בנטיפים ובזקיפים. המשכנו לחוף יפה. סיירת מצומצמת טיפסה אל ראש הגבעה, לתצפית על המפרץ ממעוף הציפור והיתר צפו בנוף. כעבור כשעה לערך, הצטבעו השמים בוורוד נהדר של שקיעה, שחיש קל הפך לאדום בוער ותפר גם לעננים שוליים של זהב. מבט אחרון לצוקים שנבלעו בחשיכה שירדה פתאום. בבת אחת הדליקו עשרות ספינות את פנסיהם והעניקו למפרץ חזות של "דיסני לנד".
חזרה לספינה. לארוחת ערב.
שבת 17 נובמבר 2012
יציאה מוקדם בבקר בשייט אל מפרץ נסתר, עליו עוברים דרך מערה קרסטית. החלקנו מתחת לסלעים ללגונה כחולה נהדרת, עטורה סביב סביב בצוקים נשיאים. חזרה לארוחת בקר כבדה, שכלל , הבין הייתר, גם אטריות ודגים. בינתיים השמש הגיחה מבעד לעננים ונהנינו ממראה זוהר של הצוקים. שעה שלווה על הסיפון, מול הנוף שקיבל משנה יופי. חזרה למעגן, נסיעה בדלתה של הנהר האדום, עד לנמל התעופה של האנוי. הנסיעה עברה ללא עיכובים מיותרים והספקנו להגיע הרבה לפני הזמן.
המראה לדננג Danang.
אנו במרכז ווייטנאם מבחינה גיאוגרפית. כבר דרום ווייטנאם מבחינה פוליטית. המקום התפרסם בתקופת מלחמת וייטנאם. כאן הוקם בסיס גדול של חייל האוויר האמריקאי.
ראו באתר זה: מלחמת וייטנאם.
זהו מוקד משיכה מדרגה ראשונה עבור התיירים, משום שיש בו שילוב של אתרים עתיקים, אווירה, חופים ומזון משובח. אין זכר לשמש הקורנת של הבקר. את פנינו מקבל גשם זלעפות. מזג האוויר קודר. חצינו את העיר דאנאנג שהתפרסמה במערב בעת מלחמת ווייטנאם, על שום שדה התעופה הגדול שנבנה כאן. זוהי העיר הרביעית בגודלה במדינה אך נטועה בשדרות של עצים שמשוות לה מראה חינני ובורכה בחופים יפים.
נסיעה בתוך ענן. בקושי רואים את הרי השיש, גם לא את China Beach. הגעה ל-Hoian. התארגנות במלון חוף מקסים. בערב, מסיבת יום הולדת לוורדה.
יום ראשון 18 נובמבר 2012
הגשם פסק, עדיין סגרירי. אנו נוסעים לכיוון העיר העתיקה, שכונתה בעבר "פאיפו" (Faifo) בפי המערביים שגילו אותה. הוי אן שוכנת לגדות הנהר טהו בון (Thu Bon) והיתה נמל בינלאומי כבר במאה ה-17. מתחילים את הביקור בשוק מקסים. עשרות רוכלות בכובעי קש , מציעות בעיקר פירות וירקות. צפוף, ססגוני, אך לא רועש. לא מעיק. אנו מצלמים בו, מצטלמים, ממשיכים לשוק הדגים. עוברים דרך השפמנונים, החסילונים וייתר שרצי הים וממשיכים אל העיר העתיקה שדומה ואינה דומה לשום מקום. היתה זו מושבת סוחרים סינית שהוקמה במאה ה-16 ועם הזמן נבנו בה רבעים נפרדים עבור סוחרים וייטנאמיים, יפנים ואירופאיים. זהו ממש מוזיאון חי ונושם, בו העבר הפרה קולוניאלי קם לתחייה. הרחובות ציוריים, כמעט ללא מכוניות ולא נשמע בהם רעש של אופנועים. בחזות הבתים ניכרות השפעות סיניות, יפניות ואירופאיות.
ביקור במקדש הסיני קוואן קונג (Quan Cong) , שמוקדש לאלים מקומיים, כגון אל האוקיינוס, אל השמיעה ואל הראייה שהתמחותם בחיזוי סערות. משם המשכנו לגשר היפאני המקורה, שהוקם בשנת 1593. בכניסה לגשר ניצבים שני כלבים וביציאה ממנו שני קופים. ראייה לכך שהגשר הוקם בשנת הכלב הסינית ובנייתו נשלמה בשנת הקוף. סך הכול שלש שנים. מדריך "לונלי פלנט" טוען שבעלי החיים הללו שומרים על זכות השתיקה…
צילום: צוץ
הליכה לאורך גדת הנהר. סירות ססגוניות מימין, בתים ציוריים משמאל. ביקרנו בבית מידות של סוחר סיני, טאן קי, בן המאה ה-18, שנבנה על ידי כמה ארכיטקטים וניכרות בו השפעות סינית ויפנית. משם, שייט קסום בנהר אל אי ובו כמה מגלפי עץ וכמה מתקיני סירות. באי אחר ראינו קדרים ומשם, מנוחה במלון. לפנות ערב יצאנו לראות את העיר באור אחרון. ממימיו הצהובים מסחף של הנהר, ראינו את העיר בגוונים חמימים נהדרים והמשכנו למסעדת Morning Glory מסעדה יפהפייה, שבקומתה השנייה מעבירה השפית, סדנאות בישול. לבשנו סינרים והכנו בהנחייתה ספרינג רול מלא בשרימפס ואחר כך מרינדה נהדרת לגריל עוף. בסיום הסדנה קיבלנו מתכונים וקולפן במתנה והתיישבנו לארוחת מעדנים.
בסיום הארוחה הדשנה שוטטנו בעיירה שנראית שונה לחלוטין כשהיא מוארת בפנסים סיניים אדומים. הבתים והגשרים המתוחים על פניה נהר השתקפו במים. ברגעים אלו קל היה לדמיין כיצד נראתה העיר לפני 200 שנה. זהו מקום נהדר לשוטט בסמטאות ולנסות לבלעו את המראות, כדי לנסות ולנצור אותם בזיכרון. להבדיל מהאוכל התפל בבתי המלון, נראה שהמסעדות מתחרות מי יגיש אוכל טוב יותר. ישבתי בבית קפה ואכלתי עוגה באיכות אוסטרית לפחות, שתיתי תה ארל גרי והתבוננתי בהצגה שחלפה לפני ברחוב. בשעה היעודה התכנסנו ובדרכנו לאוטובוס, כמה רוכלים מכרו לנו סלסלות מאולתרות עם נייר, בהן דלק נר, אותו ניתן להשיט בנהר ולבקש משאלה.
יום שני 19 נובמבר 2012
התחלנו את היום בנסיעה צפונה, לכיוון הר השיש (Marble Mountain). גבעה גדולה ומיוערת, מתרוממת כאילו משום מקום אל השמים. מזכירה במעט את הגבעות של גווילין שבסין. הר השיש וגבעות אחרות היו פעם איים, טרם שהאזור נסתם על ידי סחף. עצרנו בבית מלאכה להכנת פסלי שיש וטיפסנו (רובנו במעלית), אל מקדשים הבנויים בסלע וטובלים בצמחיה צפופה ואל פגודה בת שבע קומות. ממצפור נשקף מראה מרשים של חוף צ'ינה ביץ (China Beach), שבדומה למגדלי התצפית של הקק"ל, נסתם הנוף על ידי עצים. טיפסנו כמה מדרגות נוספות לסדרה של מערות קרסטיות, שבגדולה שבהן נבנה מקדש מרשים של תרבות ה'צאמפה' (Champa) את הרושם העיקרי מעניק החלל העצום. במלחמת ווייטנאם שימש המקום את חיילי הווייטקונג. כאן התקינו בית חולים שדה וממעל הפילו כמה מטוסים אמריקאיים. ירדנו במדרגות תלולות ונסענו נסיעה קצרה אל דאנאנג, לביקור במוזיאון הארכיאולוגי הקטן שבנו הצרפתים ובו פסלים הינדיים מתקופת ממלכת צ'אמפה.
ראו: ממלכת צ'מפה; האלים ההינדים.
צילום: צוץ
נסיעה צפונה, עליה למעבר הרים בגובה של 500 מ', ממנו נשקפת תצפית יפה לחופי רחצה משני הכיוונים. המעבר, בו נבנו בונקרים על ידי הצרפתים ואחר כך על ידי האמריקאים, מכונה "מעבר העננים". עצירה לארוחת צהרים, ונסיעה איטית במיוחד אל הואה. מתברר שבאזור נכפים חוקי תנועה נוקשים. לעתים חששנו שמא יגיע שוטר וירשום לנהגנו דו"ח על חנייה באמצע הכביש…
התארגנו במלון יפהפה ויצאנו לטיול בסיקלו ברחובות העיר, בעיקר סביב המונומנט העיקרי שבה – המצודה. שריד לגדולת העבר. לאחר מנוחה יצאנו לארוחת ערב מלכותית. התלבשנו בבגדי מלכים, מנדרינים, יועצים ורוזנים וסעדנו כיד המלך. תרתי משמע.
צילם: צוץ
יום שלישי 20 נובמבר 2012
יום נאה, כלומר, חם ולח. חם מאד ולח מאד. התחלנו את הסיור בשייט על פני בנהר הבושם (Som Huang), בספינה "קיסרית" מצועצעת, עד לפגודת טיין מו (Thien Mu), שנבנתה לראשונה במאה ה-16. המבנה הנוכחי, חדש יותר, מרשים ובעל שבע קומות. נבנה במאה ה-19. הפגודה קיבלה את פרסומה לאו דווקא בזכות יופייה וגם לא בזכות מיקומה המרשים מעל הנהר, אלא משום שמכאן יצא אותו נזיר מפורסם, שהצית את עצמו בסייגון, כמחאה נגד המלחמה. משם נסענו למתחם הקיסרי, שנחשב היה בעבר לאחד מאוצרותיה המתפוררים של וייטנאם, אולם מאז שאונסק"ו פרש את חסותו על הואה, החלו בעבודות שחזור מקיפות במקום. בניית המבצר והחפיר שמסביבו החלה בשנת 1804 בהוראתו של הקיסר זיה לונג (Gia Long). הראשון לשושלת Win)), שהעבירה להואה את בירתה. מול המצודה נבנתה עיר קיסרית המזכירה את זו של בייג'ין, אלא שהיא ספגה הפצצות כבדות מהמטוסים האמריקאיים. במתחם יש מצודה (Kinh Thanh), מתחם קיסרי (Hoang Thanh), בו נערכו קבלות הפנים, ההתייעצויות וייתר האירועים הרשמיים של הקיסר והעיר האסורה Tu Cam Than)), שם התנהלו חייו האישיים של הקיסר. לכאן הורשו להיכנס רק הוא, פילגשיו וסריסיו.
צילום: צוץ
שוטטנו מעט בסמטאות הצרות שמול המצודה ונסענו לאחוזת הקבר של הקיסר טו דוק (Tu Doc). ששלט את פרק הזמן הארוך ביותר מבין מלכי שושלת וין (848-1883) . זהו אתר מלכותי שזור ביתנים יפהפיים, גנים, בריכות ואפילו אי מלאכותי. משם המשכנו, עייפים ומזיעים בקרנו בקברו הענק, שם במצבה גדולה תיאר (בכתב סיני) את מעשיו והתנצל על שלא הצליח להעמיד יורש ולא הצליח לעמוד בפני הצרפתים. קיסר זה היה ידוע בהשכלתו, בכתיבת שירים וגם באנינות טעמו. את התה שלו היו מכינים מאגלי הטל ואת ארוחתו בשלו חמישים טבחים והיא כללה חמישים מאכלים.
אל אחוזת הקבר של הקיסר חאי דין ((Khai Dinh. ששלט בשנים 1916-21. האחוזה הזאת שונה בתכלית ובמבנים ניכרת השפעה צרפתית בסגנון נאו- רוקוקו ופרשנות וייטנאמית לעיטורים סיניים. אלפי חתיכות חרסינה נעוצות בטיח. קיטשי אבל מרשים להפליא.
צילום: צוץ
ארוחת צהרים ונסיעה לנמל התעופה.
נחיתה בסייגון. בנמל התעופה ציפה לנו מדריך ששמו וין (Win). שמה הרשמי הוא הו צ'י מין סיטי, או בקיצור HCMC. אך למעט כמה פקידי ממשלה, כולם מעדיפים את השם הישן. סייגון היא עיר הומה ורועשת. העיר הגדולה בווייטנאם וממרכז העצבים של הודו-סין. העיר הזאת ניחנה באווירה מחשמלת ממש. אלפי אופנועים. הכוונה היא אלפי אופנועים ברגע נתון. מעריכים כי ברחובות העיר דוהרים בפראות ארבעה מיליונים של אופנועים. זו היא באמת "עיר ללא הפסקה", שיש בה ריכוז עצום של סוחרים, אנשי עסקים ולמרבה הצער גם אלפי כפריים שבאו לחפש אחרי העושר, אותו חלמו למצוא מתגלגל ברחובותיה. קשה להאמין שהעיר הסואנת הזו, שאווירה מזוהם, כונתה פעם "פנינת המזרח". יצאנו הישר למלון ווינזור, למזנון ענקי ורועש. היו שם דוכן להכנת מרק אטריות, פינת פסטה, פינות של ספרינג רול, פינת סוש'י והאטרקציה העיקרית: הוט פוט (Hot Pot): כול סועד בוחר דגים, בשר, שרצים וירקות כמו בסופרמרקט. המלצרים מדליקים פתילייה מתחת לסיר הנמצא על שולחנו והוא טובל בהם את המאכל ששלה בעזרת הצ'ופסטיק שלו, טובל אותו ברוטב כזה או אחר, והיישר אל הפה. סעודה שהיא קודם כול פעילות חברתית.
צילם: צוץ
יום רביעי, 21 בנובמבר.
סייגון מתגלית כעיר נעימה יותר ממה שמותיר במטייל הרושם הראשוני. אנו מתרשמים מכמות האופנועים העצומה, המוערכת ב-4 מיליון. יצאנו דרך שדרת עצים גבוהים וככר דשא מוריקה, אל ארמון האיחוד . כמה טנקים בחזית המבנה הזכירו לנו כי לפני שנות דור התחוללה כאן מלחמה. הטנקים הללו נכנסו לכאן באפריל 1975 וסמלו את תמונת הניצחון. המבנה שהוקם בשנים 1962-1966 נועד לשמש כארמון הנשיאות של ממשלת דרום ווייטנאם. סיירנו באולמות השונים, שמנציחים את הימים האחרונים ל ממשלת דרום ווייטנאם. משם נסענו לקתדרלת נוטרדאם, שבנויה מלבנים אדומות בסגנון נאו רומנסקי מולו בית הדואר ההדור, המזכיר בתכנונו תחנת רכבת, שנבנה על ידי אייפל בכבודו ובעצמו. את הניחוח הצרפתי החלפנו חיש קל בחוויות מעידן אחר: "מוזיאון שרידי המלחמה" שנקרא בעבר "מוזיאון פשעי אמריקה". המוזיאון מציג בצורה חד צדדית את הנראטיב הווייטנאמי. יש בו תמונות מצמררות, הן של אירועי המלחמה והן של הקורבנות, בין אם הם שבויי הווייטקונג שעברו עינויים או ילדים שסבלו ממומים נולדים עקב השימוש האמריקאי המוגבר ברעלים כימיים. המוזיאון לא לוקח אחריות לפשעי הווייטקונג במלחמה.
ראו באתר זה: מוסר המלחמה במלחמת וייטנאם.
התחנה הבאה היתה השוק הסמוך למלון. תחת גג אחד מכונסים עשרות, אולי מאות דוכנים זעירים שמוכרות רעשניות מפתות את המבקרים לקנות דווקא אצלם. כולן מוכרות בזול, כולן מעניקות הנחות וכולנו מתפתים ורוכשים את המציאות, רובן מותגים מוזלים ומזויפים. מולה שוק, מסעדה המוכרת מרק אטריות משובח. על הקירות מתנוססות תמונותיו של האורח החשוב שסעד כאן – ביל קלינטון. לא ברור לי איך זה צריך להשפיע על האוכל, אבל התוצאה משביעת רצון.
כאן עזבו אותנו מרבית המטיילים. התעקשנו להמשיך עם הקומץ שנותר אל הרובע הסיני צ'ולון , שם ביקרנו במקדש Thien Hau, שנבנה על ידי המהגרים הסיניים לכבודה של אלת הים הסינית, הפטרונית של הדייגים המלחים, הסוחרים וכל מי שמפליג בים. המקדש פעיל. מהתקרה משתלשלות ספיראלות של קטורת, על הקירות סרטי בד וורודים עליהם רשומים שמות התורמים למקדש והסכומים שתרמו. משם יצאנו לטיול בריקשות. הפעם בתוך הסמטאות ממש. המשכנו לשוק הסיטונאי, שם מרביתה קונים והמוכרים הם סיניים. לאחר ששבנו למלון, יצאתי אל השוק, קניתי כמה סמרטוטים. זה מקום שצריך לבוא עם אשה, שתמדוד עשרות חולצות ותקנה לכול העולם ואשתו. לאחר שראשי הסתחרר משפע הסמרטוטיים, יצאתי לרחוב, קניתי מנגו, רבוטין, מגוסטין ומה לא. אכלתי והתבוננתי בסרט הנפלא שלפני. בערב, יצאנו לשייט על נהר סייגון. בשייט הוגש מזנון עשיר ועל הבמה שמרות מלוכסנות עיניים שרו שירי רוק אמריקאים. מזכיר להפליא את הסצנות מ"צייד האיילים" או "אפוקליפסה עכשיו". בסיומו של הערב נסענו במוניות לבית חב"ד, שם שוחחנו עם הרב ועם זוג ישראלי מקסים ונדיב – מלכה ואדם שלדוב.
יום חמישי, 22 בנובמבר
לאחר שעה וצי של נסיעה הגענו לדלתא של המקונג (Mekong Delta), אם הנהרות באסיה. זהו "סל האורז" של ווייטנאם, שעם ההפרטה של שנת 1986, הפכה מיבואנית ליצואנית של אורז.
ראו באתר זה: המקונג
מישורים עצומים, מרושתים בתעלות מים. נוף של שדות ירוקים וכפרים שלווים. מוזר ככל שיישמע, מיש ייתר את הנוף המיוחד הזה היו הצרפתים. הם אלו שחפרו את העורקים הכחולים הללו והגדילו את השטח החקלאי עשרת מונים. עצרנו בוינלונג (Vinlong), התבוננו בשוק הצף של קאי בה Cai Be)), שנוצר מן הסתם על ידי סוחרים שהחליפו סחורות בינם לבין עצמם, בדרכם אל העיר. מעל כול סירה מתרומם במבו ארוך ועליו מתנוסס הפרי אותו מוכרים בסירה. לסירה אחת כמה פירות וסירה אחרת היא מכולת צפה. בין הסירות משייטות סירות משוטים קטנות, המכרות מוצרי יסוד לבעלי הדוכנים, שלמעשה חיים בספינתם. כמה מהם מוכרים לנו אננס מתוק או פלחי האבטיח. כמה מהם מטגנים משהו בנוזל שנראה כשמן מכונות עכור במיוחד. ירדנו מהספינה במקום בו הומחשו לנו מלאכות שונות כגון ייצור פצפוצי אורז, דברי מתיקה ועוד מטעמים מקומיים. עצרנו לשמוע מוסיקה מקומית ובשלב מסוים חתרנו בסירות סמפאן, כאילו לא קיימת שמש. אמנם, השייט בסירה הקטנה, חבושים בכובעי קש מקומיים, אפשרה להתבונן בנהר ובגדותיו מהזווית בה צופים בהם הווייטנאמיים, אך החמה צלתה אותנו כדבעי. ארוחת צהרים טעימה ונסיעה דרך משירוי הדלתא, דרך "גשר המייתרים החדש", עד לקנטו Cantho)), הגדולה בערי הדלתא, המרכז הפוליטי, הכלכלי, התרבותי והתחבורתי. שם התאכסנו במלון "ויקטוריה" המשובח. במלון, חדרים מעוצבים להפליא , בריכת שחייה מפנקת במיוחד וארוחת ערב לאניני טעם.
יום שלישי, 23 בנובמבר
החרוצים השכימו ויצאו כבר בשעה 07:00 אל השוק הצף אשר הקאי ראנג (Cai Rang), הנמצא במרחק של 3.4 שעה שייט מקנטו. הוק הוא חגיגה של מראות, קולות ופעילות הדומה לסרט. התעכבנו כדי לקנות אבטיחים ואננס, סובבנו אתה שוק פעם וחצי וירדנו לביקור בשוק העממי, ה"יבשתי" הציורי שממול. השוק הזה החל כשק דגים ואכן, מספר מוכרי השרצים גדול במיוחד, אך עם הזמן נוספו מוכרים אחרים והתוצאה ציורית להפליא. שבנו לבריכתה שחיה המפנקת של המלון ובצהרים שבנו לנמל התעופה של סייגון, לטיסה לסיאם ריפ שבקמבודיה, אף היא בלב הדלתה, באזור שהיה פעם נושא לעימותים בין שתי המדינות. הוראת שמה של העיר הוא "תבוסת הסיאמים" וקשור לשרשרת המלחמות שבין המדינות הללו. בסיאם ריפ, תהליך לא ארוך של קבלת אשרה, נסיעה העירה, ארוחת ערב והתארגנות במלון מצוין.
יום רביעי, 24 בנובמבר
היום הוקדש למקדשי אנגקור והיה אחד מגולות הכותרת של הטיול. אנגקור ואט Angkor Wat)) הוא אינו רק פלא אדריכלי אלא גם סמל לאומי.
ראו גם: אנגקור ואט
מקור לגאווה קהמרית לכול מי ששלט בקמבודיה בתולדותיה רבת התהפוכות. כל הפלגים היריבים, הטוענים לשלטון בקמבודיה, הציבו את צלליתו של מקדש אנקור במרכז דיגלם. ייתכן שזהו האתר הדתי הגדול ביותר שנבנה אי פעם בעולם כולו. על שטח של 310 קמ"ר, ניצבים מעל 1000 מקדשים. יצאנו בריקשות לאורך הגשר המוביל אל השער הדרומי של אנגקור תום (Angkor Thom), שם נמתחים שני מעקות מרהיבים ועליהם ענקים או שדים הנלחמים בנאגה, הנחש הענק. ממול התנוסס שער גדול ועליו ארבעת פניו של אוולוקיטשוורה, הבודיסטווה של החסד והרחמים, עדות לימים שמשל כאן בכיפה דווקא הבודהיזם המהייני. בניגוד לבודהיזם הטהרוודי (הינה יאנה) הקיים כיום.
ראו באתר זה: הבודהיזם בדרום מזרח אסיה
אנגקור תום הוא מתחם ענק שנבנה על ידי המלך הגדול ג'איאוורמאן ה-7, מוקף בחומה ובחפיר שרוחבו כמאה מטרים. מאחורי החומות חבויים כמה מבנים חשובים. הראשון שבהם הוא הבאיון (Bayon), המקדש הרשמי של המלך שם נישאים מגדלים חרוטיים ובכול מקום מתנוססים פניו של אוולוקיטשוורה, שיש הגורסים שזהו קלסתרו של המלך ג'איאוורמאן ה-7.
"לך לאנגקור, ידידי, לחורבותיה ולחלומותיה", כתב הצרפתי ג'נרט דה ברסקי ב־1924. שנה אחר כך כתב בהתלהבות לא פחותה האנגלי צ'רצ'יל גנדה: "הסיפור של הלא ייאמן. הפלא של אנגקור שאין דומה לו בכל אסיה". עשרות מלומדים, חוקרים, נוסעים ועולי רגל עמדו נפעמים מול אחד ההישגים הכבירים ביותר של המין האנושי. לא תמיד אפשר להגדיר את הסיבה והשימוש של כל אחד מהמבנים והמקדשים באנגקור, אבל היופי והייחוד שלהם מרטיטים נימים גם בליבותיהם של האנשים הקשוחים ביותר.
טיפסנו אל מגדלי הבאיון, התבוננו בפרצופיו של המלך / הבודיסטווה והלכנו ברגל, כמה מאות מטרים, אל טראסת הפילים. שם, לאורך 350 מ', צעדו בסך פילי אבן, ועליהם ציידיו של המלך, נלחמים בטגריסים. סמוך למרפסת, ממנה היה המלך צופה בנתיניו, ניצבת מרפסת המלך המצורע, המכונה כך על שם פסלו של המלך, יאסובראמאן הראשון, שמת ממחלת הצרעת.
המקום הבא הוא המפורסם והמסעיר מכולם. מקדש תה פרום Ta Prohm)). שם צומחים עצי ענק מתוך קירות המקדש ושורשיהם לופתים את הקירות. כאן צולמו מרבית התמונות ה"סקסיות", שפרסמו את אנגקור ברחבי תבל. את המקדש בנה המל מיודענו עבור אמו. כאן צולמו כמה סצנות מהסרט "טומב ריידר". אחר הצהרים יצאנו אל המונומנט הגדול והמרשים מכולם, מקדש אנגקור ואט. מקדש ענק לכבודו של האל וישנו, שמגדליו משתקפים באגם שלמרגלותיו. המקדש מוקף בחפיר ענק ובחומת לבנים ובלבו חמישה מגדלים המייצגים את פסגותיו של הר מרו, שניצב בלב הקוסמולוגיה ההינדית. קסמו של המקום אינו רק במונומנטים רביה עצמה אלא גם ובעיקר בתבליטים המעודנים של האפסרות Apsara)), הלוא הן הרקדניות השמימיות ושל הסצנות המפורטות של האפוסים ההינדיים: מהבהרטה, ראמאיינה וחביצת אוקיינוס החלב.
בניגוד לדיווחים שהתפרסמו במערב, הנזק לאתרים במלחמת הודו – סין השלישית היה מזערי. הצדדים הלוחמים זיהו את אנגקור לא רק כסמל לאומי, אלא כחזון קהמרי־קמבודי. עבורם, נתפס המקום לא כזכר לתור הזהב ההיסטורי בלבד, אלא גם כאוטופיה עתידית. אפילו פול פות – מנהיג החמר רוז' בשנים 1975 עד 1979, מי שמזוהה יותר מכל עם הג'נוסייד הפנימי הקמבודי, שבה נרצחו כמיליון איש, שביעית מאוכלוסיית המדינה – הציג את מגדלי אנגקור וואט על דגל תנועתו.
בערב, ארוחה משובחת ומופע מעודן של מחול מקומי.
יום חמישי, 25 בנובמבר
טיול בקר מוקדם למקדש באנטאי סארי (Banteay Srei) . המונומנט המרשים ביותר מבחינת העיטור המעודן. שיר הלל ליכולת האנושית. האומנים הקהמרים השכילו להפוך את האבן לרקמת תחרה. זהו מקדש קטן, כולל שמרכז בתוכו את עבודות האומנות המעודנות ביותר. משם המשכנו למקדשי רולוס Roluos), האתר הקדום ביותר של האומנות הקהמרית. המקום נבנה על יד המלך אינדרבאמאן הראשון, לזכר הוריו, סביו הוא ורעייתו. המקש השני, הנמצא בסמוך הוא מקדש באגונג Bakong)), שם מתרומם לראווה מגדל פירמידלי ענק. סמל להר מרו השמימי. האדריכלים הרבים שבאו אחר כך, קיבלו את השראתם מצורתו של מקדש זה. ". לא לחינם כתב החוקר הצרפתי קלוד פרר ב-1931: "הנה כאן נמצאים אותם מקדשים שבמשך זמן כה ארוך נדמו כחזיונות… כאן נמצאים היסודות, הגלריות, הכרכובים, כיפות הדום יוצאות הדופן, הנדמות לעטרות רבות טבעות".
לאחר שאסנת נפלה על פיה, חתכנו את ביקורנו ושבנו למלון. אחר הצהרים, טיסה לבנקוק.
כאן כבר מדובר בעיר בסדר גודל אחר: רעש, קקי תנועה, גורדי שחקים, מקדשים. חול וקודש, מודרניזציה עם מסורת, אקזוטיקה וערפיח.
ראו גם: מדריך למטייל בבנקוק
לאחר התארגנות במלון "אינדרה", יצאנו למסעדה האיטלקית "ביג מאמא".
יום שישי, 26 בנובמבר
טיול בבנקוק הוא מסע סוער. עיר ללא הפסקה. זו החוליה המקשרת בין העבר המפואר לעתיד המבטיח, כשבתווך הווה עם הרבה זוהר והרבה דעך. עיר מהנה ומגעילה כאחד. התחלנו את הסיור בפסל המוזהב הענק של בודהא במקדש וואט טרימיט Triaimit)), שוטטנו רגלית ברחובות ה"צ'יינה טאון", כולל בשוק של סמטת סאמפנג. חצינו את נהר הצ'אופאיה למקדש וואט ארון, שנקרא על שם אלת השחר ההינדית. הפראנג, היינו, המגדל המרהיב שבמרכזו, המתנשא לגובה של כ-80 מ', מצופה ולו בשברי חרסינה סינית. המשכנו למקדש ואט פו, שהאטרקציה העיקרית בו הוא פסלו המונומנטלי של בודהא השוכב (בנירוונה), שאורכו 46 מ' והוא נחשב לגדול בעולם. סעדנו ארוחת צהרים על הנהר ומשם לארמון המלך כשבלבו מקדש בודהא האזמרגד. זהו נחשב למבנה המרשים ביותר בתאילנד, והוא קומפלקס מרהיב ועמוס של סטופות מוזהבות, עמודים מעוטרים וגילופי שיש. גדוש לעייפה ויחד עם זאת מרהיב. סיימנו בשייט בקלונגס Klongs)), היינו, בתעלות שנחפרו כדי להגדיל את אפשרויות סחר וכיום מיושבות באלפי אנשים. חזרה למלון. בערב, ארוחה סינית משובחת.
יום שבת, 27 בנובמבר.
יום חופשי לקניות. שוטטות בין אלפי הדוכנים שבמבנה המלון ממש ובמרכזי הקניות שממול. יש הנהנים מכך. אני מוצא את עצמי מסתובב, מגיר זיעה, נכנס לשוק, מתחכך בהמונים. בין המוכרים, לא רק תאים, אלא גם הודים, איראנים קוריאנים ושלל פרצופים. כמות גדולה של נערות גבהות שמבט נוסף מגלה עצם גרוגרת בולטת… רעש, המולה, צפיפות, שפע… ראשי עלי סחרחר
נסיעה לנמל התעופה. המטיילים הביתה ואני לדרום האקזוטי.
יום ראשון, 28 בנובמבר
הקבוצה נוחת בבית ואני משכים לחוף הים, עם צוקים ממעל ויער טרופי סביב סביב.
ראו באתר זה: יומן הצלילה באיי סימילאן
יופי גילי, עמדת במילתך ובמשימתך. תודה על הטיול היפה ועל 22 ימים של הנאה צרופה.
גילי יקר,
תודה על הטיול המרתק והמרהיב. תודה על עושר החוויות שזימנת לנו.
צ
אל: ניסו קדם – מנהל,
"אדמה" מסעות וטיולים
תל אביב.
שלום רב,
ממרחק סביר, המאפשר לראות את הדברים בפרופורציות המתאימות, אחרי שחוויות הטיול עוכלו ונספגו, הגיע , מבחינתי, הזמן לסיכומים. אמרתי את הדברים, פחות או יותר, לך לעליסה ולגילי בעל פה אבל ברצוני שהם יהיו כתובים, בצורה ברורה וחד משמעית,
ללא הסתיגויות. אני גם מניח, שאני מבטא את דעת הרב המכריע של המשתתפים, כי תמיד יש יוצאים מן הכלל, והדברים גם נאמרו על ידם בארוחת סיום הטיול בבנגקוק.
הטיול היה נפלא , האירגון היה מעולה ,הבחירה של המקומות , המלונות , המסעדות , המדריכים המקומיים ,האוטובוסים, הטיסות בשעות סבירות וההיענות המהירה והקשובה לכל בקשה, או בעיה שהעלינו , היו מעל ומעבר למצופה.
גילי, כדרכו, טעון בידע רב-תחומי רב ובהתלהבות נעורים תזזיתית משהו, טרח להעביר לנו את החומר בלי הנחות,
עד כי הפכנו מומחים לטרסות אורז ושיטות הגידול שלו ובקיאים לעומק בצורות השונות של הבודהיזם בהודו ובדרום מזרח אסיה, וחוץ מזה, הוא טיפל בנו כאילו היה התגלמותה הזכרית של א יידישע מאמע.
המדריכים המקומיים החביבים הוסיפו נופך משלהם, שאיתגר את אוזנינו אך תרם להעמקת החוויה האנתרופולוגית שלנו.
עליסה במשרד טיפלה בכל בקשה/גחמה שהעליתי במאור פנים, במהירות וביעילות ראויים לשבח ובכלל, היה תענוג לעבוד עם
משרדכם.
על כל אלה ברצוני להודות לך, לגילי ולצוות המשרד על הטיול היפה שאירגנתם לנו, על המאמץ, ההשקעה והאיכפתיות שגיליתם.
אישית, אשמח להמשיך ולטייל למקומות אקזוטיים באמצעות משרדכם ולהמליץ למכרי לעשות כן.
שאו ברכה והרבו במצוות,
יואל.
לגילי וליואל
יופי. יופי יופי
ותודה תודה תודה
היה שווה לחכות בסבלנות ולהאמין שזה אכן יגיע.
השקעה מרשימה ומבורכת ומי ייתן שירבו מדריכים כמוך,גילי.
מקווה שהמצגם הזו ,באתר שלך, תשאר זמן רב. היא הקלה עלי להזכר בנשכחות (אפילו מופע בובות המים כמעט נגוז)
וליואל, ה"רוח" שממעל, מגיעה גם כן תודה ענקית. כל מילה שנכתבה ל"אדמה" היא מילה בסלע וראויה.
היה כיף
ורדה
גילי ידידי הטוב,
סיכום מכובד שסוגר מחד גיסא את כל הקצוות ומותיר מאידך גיסא טעם של עוד .
תודה על הכל ומקווה שניפגש עוד בהזדמנויות דומות. שלך ש.