יומן הטיול לאנטארקטיקה

להלן רשמי מסע משיט לאנטארקטיקה, מטעם ":החברה הגיאוגרפית"

יומן זה חולק מטעמי נוחות לשני חלקים. להלן חלק א'

כתב וצילם: גילי חסקין

17 בפברואר, 2016

אני משכים לבואנוס איירס גשומה. המטר שוטף את החום העז של אמש. יוצא מוקדם מבית המלון, כדי לגלות שטיסת "איירולינייס ארגנטינס" התאחרה. לאחר עיכוב של שעה, טיסה ארוכה דרומה. כעבור שלש שעות לערך, חולף המטוס על פני הנוף ההררי של ארץ האש. עמקים בצורת U, קרקסים קרחוניים ולגונות כחולות חבויות בינות לצוקים. מקומות קסומים ליודעי ח"ן בלבד, או למעופפים שכמותנו.

נחיתה באושואיה (Ushuaia). מזג האוויר מאיר לנו פנים. קרירות מענגת פושטת באברי. מנמל התעופה ניבטים הר הזיתים המחודד והר חמשת האחים, הנקרא כך על שום פסגותיו שעוררו אסוציאציות אצל מאן דהוא. ממול מעל העיר ממש, מזדקר קרחון מרטיאל (Martial) ולמרגלותיו מלון גלסיאר (Glaciar). בבואת העיר משתקפת במים ואני נרגש, למרות שהייתי כאן פעמים רבות. למעלה, מעל העיר, בפאתי היער, גבוה מעל העיר ניצב מלוננו Arakur , הנחשב למפואר במלונות העיר. לאחר שאני סועד את לבי בסטייק ארגנטינאי עשוי כהלכה, אני מגיע במונית אל המלון. הפאר מכה בי בתדהמה. הלובי רחב ידיים ומחלונותיו הענקיים נשקפים ההרים מחד והים מאידך. ממרפסת הנוף ניבטת העיר, ממעוף הציפור ממש. לפנינו תעלת "ביגל" (Beage), בהמשך רכס דרווין המושלג ובתווך העיר, שכה גדלה מאז ראיתיה לראשונה בחורף 1981.

המלון מציע חדרים נוחים, קשר אינטרנטי בכול מקום, בריכת שחיה, ג'קוזי ומה לא. ארוחת הערב טעימה, מפגש ראשון עם מטיילי הקבוצה, כמו עם מטיילים נוספים. מתברר שמבין 96 נוסעי האנייה, 22 הם ישראלים… 19 מטיילים בקבוצתנו, יחד איתי ועוד שלוש מטיילות שהגיעו באופן עצמאי. הרכב המטיילים שלנו מגוון מאד מבחינת הגיל והעיסוק.

18/02/16 

היום נפתח בבקר זעוף. קרירות המאפיינת את ארץ האש (Tierra del Fuego). לאחר ארוחת בקר עשירה ומפנקת, אנו מתאספים באולם "מגלן", לתדריך הניתן ברמה ובאינטונציה המיועדת לילדים מפגרים. מרביתנו יוצאים לסיור בפארק הלאומי לפטיה (Lapataya)  ובו מפרצים יפהפיים, יער של עצי לנגה  (Lenga) ונירה (Nire) ממשפחת הנוטפגוסיים, אגמים שנוצרו על ידי בונים שהובאו לכאן מקנדה, התפראו ויצאו מכלל שליטה. כמה מטיילים חרוצים טיפסו אל הקרחון בראש ההר, ממנו נשקפת תצפית מרהיבה על העיר. ככל שנקפו השעות, שינה מזג האוויר את פניו, המפרץ הואר באור רך. הים נראה חלק כראי.

אני יוצא לשוטטות בעיר ומבקר במוזיאון בו סוקרים את תולדות ארץ האש, כשהיתה מחוז מגוריהם של בני היאמאנה (Yamana), טרם שהגיע לכאן האדם הלבן וטרם שנתן לה מגלן את שמה בשנת 1520.

ראו באתר זה: מגלן

המוזיאון סוקר מסעות נוספים, כולל מסע אניית הוד מלכותו "ביגל" ועד היום.

ארוחת צהרים של Centolla, היינו, רגלי סרטנים. ה"ספציאליטה" של אושואיה. בשעה 16:00 אני צועד רגלית לנמל. השמש שלחה קרניים נדיבות של אור ורק אדווה קלה מנעה מההרים להשתקף במים. אך גם כך, עטרת ההרים שסביב המפרץ, יצרה רושם עז. הנמל היה ססגוני להפליא. בשל משב הרוח, בבואות הספינות השתקפו שבורות במים.

גרם מדרגות הוביל אותי לאנייה Sea Spirit; של חברת Poseidon, שעל סיפונה 96 נוסעים ומספר דומה של אנשי צוות. סמוך לנו, עוגנת אנייה נוספת, שגם פניה מיועדות לאנטארקטיקה.

האוניה מרשימה להפליא. דלפק הקבלה וחדר האכילה נמצאים בקומה השלישית, הבאר בקומה הרביעית וגשר הפיקוד, הפתוח לביקור בדרך כלל, נמצא בקומה החמישית. שם נמצא גם חדר הכושר. מעלית מחברת בין הקומות. אני מקבל תא מרווח להפליא בקומה הרביעית, עם חלון גדול הפונה לים, מיטה זוגית, ארונות ומקלחת גדולה. באניה יש שש קומות של תאים. מתברר כי בקומה השלישית החדרים גדולים יותר ובקומה השניה, ענקים ממש. לא ברור לי לשם מה. אם לא די בכך, בקומה השישית, יש כמה סוויטות, עם מרפסת. באותה קומה נמצא גם סלון יופי ופינוקים נוספים. הלו, אנחנו לא ב-Expedition ?

מרבית הפעילות בספינה מתבצעת באולם ההרצאות שבקומה השלישית ובה קבועים מחשב נייד ושני מקרנים הפועלים סימולטנית. שלא בזמן ההרצאות, מתרכזים בבאר ובו פועלת מכונת קפה דרך קבע ומוגשות עוגיות. אחר הצהרים מפנקים את המטיילים בעוגות וכריכים ולפנות ערב, מגישים שם חטיפים.

צוות הספינה מזכיר תיבת נוח אנושית. מרביתם ממזרח אירופה והפיליפינים, עם נציגים מאמריקה התיכונה ומאפריקה. ס"ה בני 13 מדינות. צוות המדריכים פחות מגוון. מנהיג המשלחת, ג'ונתן זכרייה (Zakaria), צרפתי שבילה שני חורפים באנטארקטיקה, בעל השכלה של מהנדס, עם עבר של משיט סירה, צלם ועוד. סגניתו, ספרדיה מברצלונה ושמה מרתה. צוות המדריכים בולט בבגדיהם הכחולים, שנועדו להבדיל אותם מייתר חברי הצוות. דימיטרי הוא זואולוג ממוצא רוסי; קרולין מגרמניה מרצה בנושא מטראולוגיה, גלציולוגיה ועוד. בלדור הוא איסלנדי המתמחה בחקר יונקים ימיים. רוסלין היא אוקיינוגרפית חייכנית העוסקת בסיפור סיפורי עם, אנט מומחית ללוויתנים שמסתובבת בפנים זעופות, מאוריצי הוא אורניתולוג ולפליפר זקן מרשים. מרביתם משיטי סירות. ג'ון מניו זילנד הוא צלם הספינה. איליה מרוסיה פעיל שנים בקטבים, מדריך ברוסית ובסינית ומטפל בסרטים המוקרנים בערבים. ג'וני מסלובקיה הוא מוזיקאי. אניה היא נציגת החברה ואחראית על כל האישורים להגיע לאנטארקטיקה ודרום ג'ורג'יה (South Georgia). כולם מנומסים להפליא ויוצאים מגדרם כדי לתת שירות.

בשעה 17:00 ניתן תדריך. ההדרכה באנייה מתנהלת בשתי שפות, סימולטנית. אנגלית וגרמנית.

בשעה 18:00 הספינה הרימה עוגן והחלה במסע של כמעט  1000 ק"מ אל חצי האי האנטרקטי. תחושה של התרגשות באוויר. זה לא עוד יעד, אלא אנטארקטיקה, היבשת הלבנה, אחד המקומות האחרונים על פני האדמה.

ראו באתר זה: מבוא לאנטארקטיקה

יצאנו לסיפון כדי להתבונן באושואיה והמשכנו את דרכנו בתעלת ביגל, נתיב מים העובר בין ארץ האש לאי נוורינו. (Navarino), התעלה נקראת על של אניית הוד מלכותו "ביגל", שהפליגה כאן בשנת 1833, בפיקודו של אדמירל פיצרוי. הנוסע המפורסם על סיפונה של האניה היה צ'ארלס דרווין.

ראו באתר זה: צ'ארלס דרווין-מסע באניית הוד מלכותו "ביגל".

השמים היו כחולים והים שקט להפליא. על הסיפון נשבה רוח קלה, התבוננו בנוף, נרגשים משהו.  מרחוק נראו כמה דולפינים מקפצים בתיאום, מעל הגלים. הים שקט להפליא. בכול זאת, אני מצטייד בכדורים נגד בחילה, למקרה של סערה ומדביק מאחורי אוזני מדבקה עגולה וקטנה; סגולה כנגד מחלת ים.

בשעה 18:40 תרגיל הבטיחות. כל אחד הביא עמו את חגורת ההצלה שלו, לבש אותה וקיבל הנחיות לאן לרדת במקרה של נטישת הספינה. נקווה שלא יהיה בכך צורך.

בשעה 19:30 מתכנסים בחדר האכילה, מוגש תפריט עם אפשרויות בחירה והאיכות, ברמת מסעדה.

לאחר ארוחת הערב, מחלקים לכולם מעילי פרקל ומגפיים לפי מידתם ולאחר הנחיות שלי, אנו מתפזרים או שותים בירה בבאר.

19/02/16 

גלי הים נדנדו את כלי השיט שלנו, ערסלו והרדימו אותי חיש קל. אני משכים לאניה מתנדנדת. לאט לאט אנו מתרגלים. אנחנו במיצרי דרייק (Drake Passage) הידועים לשמצה בסערות הפוקדות אותם.  פרנסיס דרייק  (‏1540 – 1596) היה שודד ים בשליחות הממלכה. החל את קריירת הימאות שלו בסביבות גיל 13 על ספינות מטען בים הצפוני. בגיל 20 כבר היה לרב חובל של אנייתו, לאחר מות מפקדו. ב-1563 הצטרף דרייק למשלחת מסחרית, שמטרתה הייתה להשתלט על נתח מסחר העבדים האטלנטי, שהיה עד אז בשליטתן המוחלטת של ספרד ופורטוגל. פעמיים הצליחו האנגלים להשלים את המסע ולחזור עם זהב וכסף שקיבלו מהמושבות הספרדיות בעולם החדש, תמורת עבדים שחטפו או קנו באפריקה, כשהם גורפים רווחי עתק. אך המסע השלישי ב-1568 הסתיים בהתקפת פתע ספרדית בסן חואן דה אולואה, שעלתה לאנגלים ברוב ספינותיהם וסחורתם. דרייק, שכמעט נהרג בקרב, היה לאויב מושבע של הספרדים מכאן ואילך. למרות הכישלון בסן חואן דה אולואה, שב  דרייק לאמריקה הספרדית וב-1573 הצליח ללכוד – באזור פנמה של ימינו- את צי האוצר הספרדי ולשוב לאנגליה עם זהב ספרדי רב.

ב-17 בדצמבר 1577 יצא דרייק מנמל פלימות' באניה "פליקן", בראש משלחת בת חמש ספינות ו-150 איש, בשליחות אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, למסע לחוף המערבי של אמריקה ששילב מחקר , השתלטות על טריטוריות ופעולות תוקפניות נגד הספרדים. לאחר שחצו את אמריקה דרך מצר מגלן, נותר דרייק עם ספינה בודדת, "גולדן היינד" ("איילת הזהב"), איתה הפליג צפונה ותקף את הנמלים הספרדים שנקרו בדרכו. באניות שלכד, מצא מפות שהיו מדויקות בהרבה ממפותיו שלו ועשה בהן שימוש מושכל. הוא המשיך בדרכו צפונה, ממערב לאמריקה הדרומית, עד שעגן, תיקן את אניותיו והצטייד, במיצר הקרוי על שמו, מיצר דרייק. הוא היה האדם השני שהקיף את העולם, אחרי פרדיננד מגלן.

בדרך מערבה עצר דרייק באינדונזיה של היום וסובב את כף התקווה הטובה. ביולי 1580 הגיע לסיירה לאון וב-26 בספטמבר השלים את המסע ושב לאנגליה, עם 59 אנשי צוות. השלל שהביא אתו, תבלינים יקרים ואוצרות זהב וכסף ששדד מספרדים, היה גדול כל כך שחלקה של המלכה בו עלה על כל שאר הכנסות בית המלוכה באותה שנה. ב-1585 לאחר תקופה ארוכה של שלום קר וסכסוכים מקומיים, פרצה מלחמה בין אנגליה הפרוטסטנטית לספרד הקתולית של פליפה השני. דרייק הפליג שוב לאמריקה הספרדית ופשט על הנמלים של סנטו דומינגו וקרטחנה. בדרך חזרה כבש את סן אוגוסטין שבפלורידה. הפעולות האלה עוררו את פליפה השני להורות על תכנון של פלישה לאנגליה. דרייק יצא ב-1587 למסע מלחמה בו כבש את עיר הנמל הספרדית החשובה קדיס והחזיק בה במשך שלושה ימים במהלכם לכד שש ספינות והשמיד עוד 31 ספינות וכמויות גדולות של אספקה. פעולה זו, בה "חרך את זקנו של מלך ספרד", עכבה את הפלישה הספרדית בשנה.

כשהגיעה הארמדה לבסוף לאנגליה, היה דרייק סגנו של האוורד, האדמירל של הצי האנגלי המתגונן. האנגלים הצליחו להדוף את הפלישה ואף לרדוף אחרי הספרדים במנוסתם עד ליבשת ולהשמיד ספינות רבות. תבוסת הארמדה הספרדית, שהיוותה עבור דרייק נקודת שיא בקריירה, הייתה נקודת מפנה היסטורית שסימנה את ראשית שקיעתה של ספרד ועלייתה של ממלכת אנגליה כמעצמה ימית. למרות גילו המתקדם המשיך דרייק לצאת למסעות נגד הספרדים באמריקה. הוא מת מדיזנטריה ונטמן בים לחופי פנמה, בסוף ינואר 1596.

לפני 60 מיליון שנה, חצי האי האנטרקטי היה מחובר לדרום אמריקה בגשר יבשתי. התיירים של אז היו יכולים לנוסע לאנטארקטיקה בג'יפ. ואכן, ההרים של חצי האי פלמר (Palmer), נראים כהמשך של שרשרת הרי האנדים. במהלך השנים הפריד ביניהם הלוח הטקטוני סקוטיה (Scotia). יש לכך משמעות רבה על זרמי המים הנדחסים אל המעבר ועל האקלים.

ארוחת בקר דשנה להפליא, שעוד תמשיך לשקשק בבטננו, כמו הים. בשעה 09:00 תדריך והנחיות לגבי הציוד, חגורות ההצלה והירידה לסירות הזודיאק. לאחר תדריך בגרמנית, מביאים הנוסעים את תיקיהם ושואבים אותם מאבק או מזרעים שייתכן ודבקו בהם, לבל יביאו עמם אורגניזמים פולשים, כפי שקרה באיי דרום ג'ורג'יה. אחרי ארוחת הצהרים נותן דימה הרצאה על עופות המים, במבטא רוסי כבד. מפגין ידע רב ויכולת מתודית מועטה. אנו יושבים להבהרות לאחר ההרצאה וכעבור שעה נוספת, מגיש צלם המשלחת, הרצאה לגבי צילום. בערב יצא לשוחח עם מנהל המלון, לאומן קרואטי, חביב ובעל ניסיון עצום בהפלגות. עבור מרבית העובדים זוהי דרך חיים. בתום העונה, בחודש מארס הם טסים הביתה, רק כדי לשוב לכאן, בחודש מאי, כדי לצאת לארקטיקה, בחצי הכדור הצפוני. ס"ה לא קורה הרבה, למעט כמה אלבטרוסים שראינו מרחוק. בינתיים הים מאיר פנים. נדנודים שקצת מפריעים, קצת מכבידים, אבל נסבלים.

לקראת ערב, בתדריך לקראת מחר, קיבלנו הודעה משמחת, שהקפטיין שועט קדימה ומחר אחר הצהרים, נרד באיי שטלנד הדרומיים. הציבור הגיב במחיאות כפים. לאט לאט נכנסים לשגרה. ארוחת ערב משובחת ממש. אחריה, סרט מטופש קצת ושיחות היכרות בבאר.

20/02/16

משהו בנדנודי הספינה מאפשר להאריך בשינה. הגלים הבקר גדולים וחזקים יותר, אך הים עדיין רחוק מלהיות סוער. כעבור שעה שקט הים מזעפו, אבל הצבע הכחול של השמים התחלף בערפל. בין לבין ראינו שלושה פינגווינים מגלן, הנחשבים ל"פושטים" בקרב נוסעי אנטארקטיקה.

את ארוחת הצהרים הקדימו היום, אבל דומה וכולם אכלו לתיאבון. בשעה 12:35 הודיע ג'ונתן במערכת הכריזה כי האי Barrientos  שבקבוצת איי Aitcho  , נמצא לפנינו. רצנו לחלונות, כדי לראות גושים שחורים, של איים וולקניים, מנומרים בקרחונים. יצאתי לסיפון, חשתי קור צורב ומענג כאחד. במים, שחו כמה פינגווינים ודילגו בתנועות מיומנות מעל לגלים.

איי שטלנד הדרומיים South Shetland) ) הם ארכיפלג הנמצא בקצה הצפוני של חצי האי האנטרקטי. אורכה של שרשרת האיים הוא 540 ק"מ ויש בה למעלה מ-15 איונים וארבע קבוצות עיקריות של איים. שטחם 3688 קמ"ר ו- 80% מהם מכוסים בקרחונים. אחד מהם הוא אי הפילים, אליו נמלטו חברי המשלחת של שקלטון וממנו יצא במסעו המיתי אל האי דרום ג'ורג'יה. אי מפורסם אחר הוא אי הגעשי Deception Island שהוא בעצם קלדרה שנוצרה מהתפוצצות וקריסה של הר געש. מקום שקט, שספינותיהם של ציידי הלווייתנים (Whalers) עגנו בו.

הנקודה הגבוהה ביותר היא Mt. Foster – 2105 מ'. האיים התגלו על ידי וויליאם סמית, ב-19 בפברואר, 1819. בעקבותיו באו אחרים, מרביתם ציידי לווייתנים וכלבי ים. עד 1821 כלבי הים כמעט והוכחדו. לאחר כחמישים שנה של הפסקה, שבו לכאן אניות אמריקאיות ובריטיות בשנות ה-70 של המאה ה-19, כדי להמשיך את הטבח באוכלוסייה המתאוששת. קרבתם היחסית של האיים הללו אל החוף, הביאה לכאן את ראשוני הציידים ולימים גם את ראשוני המטיילים.

לאחר שהתלבשנו בכול השכבות הדרושות, ולאחר שהעברנו את הכרטיס שלנו במכונה, המפקחת על היורדים והשבים, שטנו בזודיאק אל האי. זהו איון מאורך ומשונן, ממקור וולקני, שחלקו מכוסה בטחב ירקרק. איי שטלנד הדרומיים הם המקום החם ביותר והגשום ביותר באנטארקטיקה. לאורך החוף נראתה כמות גדולה של אצות בצבע אדמדם. לחופו של האי נסחפו גושי קרח שבהקו בלובנם. בין הגושים ועליהם נראו בבירור כמה מושבות Rockery של פינגווינים מסוג ג'נטו (Gento), הניכרים בכפות רגליהם הצהבהבות ובעיקר במקורם הלבן. הפינגווינים שובי לב משום שהם מזכירים בהליכתם בני אדם. דומה ולבו של האדם הולך שבי אחרי בעלי חיים המזכירים לו את עצמו. כמה מהם האכילו את גוזליהם שהספיקו להגיע לגודלם של ההורים. אחרים ניקרו זה את זה בתהליך של חיברות ואחרים גירשו פולש לא רצוי. היו שטיפסו בצעדים החלטיים, מתוך הלהקה, היישר לכיוונינו. קצת רחוק יותר, רבץ כלב ים כפול פרווה (Fur Seal). פינגווין אחד נצפה כשהוא שותה ישירות מהקרחון.

גבוה יותר נראו פנגוויני פס הסנטר (Chinstrap)  , שבלטו בצבעים שחור לבן בוהקים ובפס מוזר החוצה את פניהם, שהעניק להם את שמם. מסתבר שזה המקום היחידי בטיול בו נוכל לראותם. כמה מהם היו מזוהמים ואחרים צחורים להפליא. חלקם התערבב בפינגוויני ג'נטו, מבלי שיפריעו זה לזה. מאחור נראו כמה פרטים של שחף קאלפ Kelp Gull) )המכונה גם "שחף אנטרקטי". הפינגווינים הללו בלטו במיוחד על רקע הקרחון שצף מאחוריהם. מלמעלה, ניתן היה לצפות במפרץ העגול, בצוקים המזדקרים ממנו ומעליו ופינגווינים המנקדים אותו. מעת לעת הופיע חמסן (Skua) והטריד את הפינגווינים. מנסה למצוא מזון בדמות גוזלי פינגווין.

ראו באתר זה: פינגווינים

רוח קרה נשבה, צרבה את האף והשפתיים ובעיקר הקשתה על הצילום. כדי לתפעל את המצלמה, היה צורך להוריד את הכפפות, אולם אחרי מספר דקות, הידיים צרבו מקור. עדשות המצלמה התכסו אדים והיה צורך לנקות אותן ללא הרף. בשלב מסוים החל לטפטף. בדרכי חזרה הפנתה אחת המדריכות את תשומת לבי לפינגווין "מקרוני" (Macaroni), שהוראתו "גנדרן". פינגווין המקנן בדרך כלל באיי דרום ג'ורג'יה והגיע לכאן בדרך מוזרה כלשהי. קשה לפספס אותו. ראשו עטור בנוצות זהובות, שהעניקו לו את שמו. הצוות הקציב לנו שלוש שעות לשוטט סביב מושבות הפינגווינים, אבל מזג האוויר הבריח אותנו חזרה לספינה, לא לפני שכמה מאתנו קפצו למים בבגדי ים, כדי לבצע שחייה אנטרקטית. בחזרה לספינה, קיבלה את פנינו פקידת הקבלה שהעבירה את הכרטיסים המגנטיים במכונה, לוודא שכולם הגיעו. אחד העובדים הגיש לנו מגבת חמה ומישהי אחרת, מזגה לנו כוס תה חם. סדרת הפעולות הללו תתקיים באדיקות, בווריאציות שונות, בכל פעם שנחזור לספינה, כשקיימת הקפדה יתרה על מגוון המשקאות.

לקראת שעה 16:00 כולם כבר היו חזרה בספינה. התחלנו לנוע, סמוך לקוו החוף. בלט ביופיו האי רוברט, שמרביתו היתה מכוסה בקרח. בהמשך, נראה האי גרינוויץ', אף הוא מפוספס בשחור ולבן ומעת לעת נראו קרחונים צפים בים. כמה מהם גדולים ממש. צורתם השטוחה מלמדת שמקורם לא יבשתי, כפי שאנו מכירים מהפיורדים של צ'ילה, אלא ימי.

לפני ארוחת הערב, היום ומעתה ואילך, בכול יום, מתקיים בחדר ההרצאות סיכום (Recap) על מה שראינו היום, כולל הרחבות תיאורטיות של המדריכים ותדריך (Briefing), לקראת מה שצפוי לנו מחר. על מסכי הטלוויזיה הפזורים באניה, עולות התמונות שצילם ג'ון באותו יום.

בערב, הרמנו כוסית עם הקפטיין. המדריכים וקציני האניה הופיעו בלבוש שרד לבן ומחמיא. הקפטיין סיפר כמה הלצות שהצחיקו כמה אמריקאים, אבל בסך הכול ערב נחמד.

21/02/16

התעוררנו לים שקט לחלוטין. מולנו מזדקר האי Enterprise , המכוסה בשלג כמעט כולו. לאחר ארוחת הבקר, התחיל הטקס השגרתי של ההתארגנות: גטקס תרמיים, מעיל, מכנסי גשם, מגפיים, חגורת הצלה. פעולות שגרתיות, בנוף מאד לא שגרתי. למרבה הצער מעונן ולא רואים את מלוא יופיו של האי. ובכול זאת, המים האפורים והלבן המפוספס יצרו מראה נורא הוד.

החלנו לשוט בזודיאקים בין גושי קרח שצפו במים. אף קרחון אינו דומה למשנהו. יש בהם חללים, מחילות, ניקבות, כוכים, בליטות. לעתים נראים בהם חריצי המסה הקרועים לאורכם. מרביתם בוהקים בצבע כחול, עדות לקרח שנדחס ולבועות האוויר שנפלטו החוצה. שטנו במפרץ עגול, במים שקטים כמו של אגם. האי עצמו כוסה בגושי קרח אימתניים ממש, המותירים רק מעט כתמים של סלע.

ראו באתר זה: הקרחונים

ראינו שחפי קאלפ, חמסנים, קורמורנים לבני חזה, שבלטו בצווארם המאונקל, ושחפיות קוטב. במקום מסוים התקרבה אנט, משיטת הסירה שלנו, לאיון קטן, שם ראינו Fur Seal, שנקרא כך למרות שאינו כלב ים אמיתי, אלא בעצם סוג של אריה ים, המכונה בעברית "דוב ים", על שום פרוותו העבה. המראות היו מסחררים כמו עוגה שחלקה הקטן עשוי טורט ורובה הררי קצפת. הכול היה צחור כל כך, נקי כל כך. באחד המפרצים הגענו לספינה ששמשה את ציידי הלווייתנים. בשל שריפה שפרצה בה ב-1916, נמלטו ממנה אנשי הצוות והיא שקעה לאיטה ומהווה מצבה אילמת לימים ההם. עם קצת דמיון ניתן היה לראות את דמותו של אחאב, הקפטיין של "מובי דיק", שרדף בחמת זעם אחרי הלוויתן שנוא נפשו. כמה השתנה במאה שנה. הלווייתנים שעבור הציידים היו מקור לפרנסה ואפילו אויבים, הפכו עבורנו לשכיות חמדה של הטבע. על חלקה הבולט של הספינה הטבועה מעל המים ניצבו כמה שחפיות ארקטיות שהגיעו לכאן מגרנלנד או סבלבארד, מרחק של כמעט 18000 ק"מ. במקום אחר, הועלו על החוף, שתי סירות עץ, שנועדו לספק מים מתוקים לספינות הלוויתנים. אחת הסירות היתה שבורה לגמרי. עוד עדות לימים בהם המפרצים הללו האדימו מדם הלוויתנים. המטיילים על הזודיאקים האחרים, בלטו במעיליהם האדום על הרקע הצחור של השלג. ברקע נראתה אנייתנו "פוסידון" וכך נוצר ספקטרום צבעים מושלם. אחד ממשיטי הסירות הזעיק אותנו לצפות בשחף צעיר, שטרם הגיע לבגרות מינית ולכן צבעו חום. על אחד מגושי הקרח ראינו להקה קטנה של קורמורנים ולצדם שלושה פינגווינים. כעבור כשעתיים של הפלגה, נגזר עלינו להתנתק מהמראה ולשוב לספינה שבבואתה השתקפה במים בצבעי כחול, אדום ולבן. פקידת הקבלה קיבלה את פנינו במגבות מחוממות ובכוס תה בלימון. כחצי שעה לאחר שהתחלנו להפליג, ראינו שני לוויתני גיבן (Humpback). ההתרגשות היתה גדולה.

ראו בתאר זה: הלוויתנים

לא חלף זמן רב וקריאת הכרוז הזעיקה אותנו לקדמת הספינה, מצוידים במצלמות ובמשקפות, עוקבים אחרי צמד לווייתנים ששחו קרוב לספינה, הרימו את גבם, שנתן להם את הכינוי "גיבן" , אך לא הואילו להרים את סנפירם המפורסם. היה זה מראה סוריאליסטי : דבוקה של דמויות אדומות, נצמדים לסיפון, מצלמות בידיהם והם לא חדלים מלתקתק. הלווייתנים גנבו את ההצגה, אך לטעמי הם היו רק עיטור בתמונה הכללית של מפרץ רחב ידיים, מוקף בקרחונים ובו צפים גושי קרח שחלקם השתקפו במים ושטחים שלמים שלו היו מלאים בקרח מרוסק. בשלב מסוים האצבעות הקפואות הכתיבו נסיגה אל הבאר המחומם. כוס של תה בלימון, תוך כדי צפייה בלוויתנים אחרים, ששחו במקביל לספינה ומעת לעת השפריצו סילון של אוויר שהתעבה ודמה למזרקה. ניסיתי לנוח לרגע, אבל הבאר-מן שהגיע מקוסטה ריקה, לא נתן לנו מנוחה והפנה את תשומת לבנו ללוויתנים נוספים.

כעבור זמן קצר הודיע ג'ונתן שהעיכוב שדרשה הצפייה בלווייתנים, גורר שינוי בתכנית ולפיכך ויתרו על ירידה אחת ואנו רשאים ליהנות משעת תנומה. לרגע התפתיתי לקבל את ההצעה, אך רגע לאחר שהורדתי את כל הציוד ופשטתי את בגדי, נשמע בכרוז קולה של אחת המדריכות המזעיק אותנו אל הסיפון. הפעם, כדי לצפות במראה עוצר נשימה של הרים נישאים, צוקים מחודדים המכוסים בחלקם בקרח, שהפעם בולט בגוונו הירקרק. אלו הן, הפיטו-פלנקטון, הבסיס לשרשרת המזון. את האצות הללו אוכלים סרטני הקריל, אותם אוכלים דיונונים ודגים קטנים, את אלו יאכלו הדגים הגדולים וכך הלאה. מכל עבר נראו הרים אימתניים, שובי לב ביופיים ובחזית, נראה מפרץ שקרני שמש נדיבות האירו אותו באור לבן ורך.

בשעה 15:00 לערך, הגענו אל מול האי Cuverville. זה כבר נראה כמו הדבר האמתי: צוקים שחורים אימתניים, המתרוממים בתלילות מעל הלובן. עטרת של הרים גבוהים, גושי קרח מצטופפים במי המפרץ. תמונה סטריאוטיפית של אנטארקטיקה. זהו איון באורך של 250 מ' , שצורתו ככפה גדולה. האי התגלה על ידי החוקר המפורסם ג'רלאש (Gerlache) בשנים 1897-1899 ונקרא על שם Jma Cavalier de Cureville , סגן האדמירל של חיל הים הצרפתי.

ראו באתר זה: חוקרי אנטארקטיקה-המסעות לחקר אנטארקטיקה

היה קשה להכיל את כול היופי. ירדנו בזודיאק בין גושי הקרח היפהפיים, שדומה ופוסלו ביד אמן וירדנו אל החוף. בטיול לאנטרקטיקה צריך להיזהר בשימוש ייתר במושגים כמו "מהמם", או "עוצר נשימה", אבל הפעם, גם ביטויים אלו לא ישכילו לתאר את היופי הנשגב. ההרים המושלגים נראו מכאן אימתניים ומלאי הוד, עוד יותר מכפי שנראו מסיפון הספינה. קוו השלג הסמוך לחוף היה ירוק מרוב פיטופלנקטון ושזור בחבלים של אצות אדמדמות. על החוף שוטטו מאות פינגוויני ג'נטו, שניהלו את חייהם באין מפריע. הם התרוצצו בכול מקום. מעריכים את מספרם ב-4000, באי הזה בלבד. משלחת של אוניברסיטת קמברידג' חקרה את המקום בשנים 1992-1995 והגיעו למסקנה שנוכחות תיירים אחרים, שממלאים את כול הכללים, אינה פוגעת בהתרבותם של הפינגווינים. למרבה המזל לא היה קר. רוח כמעט ולא נשבה וניתן היה לצלם מבלי שהאצבעות יקפאו וישוועו לכפפות. ירדתי לשכיבה על הקרקע, מתבונן להם ישר בעיניים. היו שהילכו בנחישות לכיווני, מלאו את עדשת המצלמה ולמרבה המזל, ברגע האחרון סטו ממסלולם ולא טיפסו על אפי. היו ביניהם שהתקוטטו, היה אחד שדגר על ביצים, היו שרצו, היו שגלשו, היו שניערו את נוצות הקשקשים שלהם והיו שעמדו באפס מעשה. בקצה המפרץ עלינו לגבעה קטנה ממנה נשקף מיצר קטן שהפריד בינינו לבין ההרים שמאחור.  ההרים הללו היתמרו אף הם לגובה עצום וגם הם היו עשירים בקרחונים. מראה הפינגווינים על רקע ההרים היה מרהיב במיוחד. זו היתה תמונה סוריאליסטית כמעט: פינגווינים קרובים, רחוקים, מדרון רוחש פינגווינים, מיצר בצבע אפור, הרים שחורים עטורים בכמות נדיבה של קרח, ואפילו פיסת שמים כחולים.

לאחר זמן מה טיפסתי לנקודה הגבוהה אליה מותר היה להגיע, כשאני מדלג במהירות מעט נתיב הגלישה של הפינגווינים. היו שם שני פינגוויני פס הסנטר, אבל העיקר היה הנוף. משם ניתן היה לראות את המיצר, במלוא הדרו ולהתפעם משפע הקרחונים שצפו במימיו. הקייאקים הצהובים וסירות הזודיאק האדומות יצרו במקום סימפוניה של צבעים. שוחחתי עם המדריכה שלה זו העונה העשירית באנטארקטיקה והיא עדיין מתפעלת. לא קשה להבין מדוע. בחוסר חשק גלשתי לכיוון החוף, כדי לעלות בתורי על הזודיאק, אל ביתנו הצף. בדרכנו חזרה סובב אותנו השייט סביב כמה קרחונים צפים, כדי שנוכל להתבשם מנויים.

כשהתקרבנו לספינה הצביע השייט שלנו על הקומה החמישית, שם נראו שולחנות ערוכים על הסיפון. עלינו למעלה וראינו שכול הסיפון ערוך כשולחנות עגולים, מכוסים במפות לבנות. על הכיסאות היו שמיכות מקופלות, כדי לחמם את הסועדים בקור העז. בכניסה לסיפון התקבלנו בחיוך ובכוס של יין חם. במזנון הוגשו סלטים מסוגים שונים, תוספות של תירס, תפוחי אדמה, אורז וירקות מבושלים. על הגריל הכינו עבורנו צלעות, המבורגרים, עוף, נקניקיות וקלמרי. הטעם היה משובח והאווירה עולצת. לקינוח הוגשו מעדני מוס בטעמים שונים, עוגות וגלידה מועשרת באגוזים ובסירופים. הארוחה הצטיינה לא רק במקוריותה ולא רק בטעמה המשובח, אלא בתפאורה. היינו מכותרים בהרים מושלגים, שטנו בין גושי קרח ובכיוון מערב נראה מפרץ זהוב מקרני השמש, שהצליחו להעניק גוונים חמימים גם להרים שמסביב. רוח קלה יצרה אדוות גדולות על פני המים שהתפשטו במעגלים ואף הם הצטבעו בצהוב. תוך כדי ארוחה, החלה הספינה במסעה דרומה-מערבה\ דרך תעלת Errera, נתיב מים בין איונים מושלגים.

בעודנו מיטיבים לבנו בקינוחים, נשמעה קריאתו של ג'ונתן, המבשרת שהיום טרם נגמר ולמצפה לנו עוד סיור, בטרם חושך.

ירדנו באור אחרון לכיוון Paradise Bay שם שוכנת תחנת המחקר הארגנטינאית Browne Base   ובה כפי שהבנתי  בביקורי הקודם, נמצאים בעיקר חיילים, במסווה של חוקרים. זו לנו הנגיעה הראשונה בייבשת אנטארקטיקה גופא. בחצי האי פאלמר, הקרוי על שמו של נתנאל פאלמר (Nathaniel Brown Palmer), צייד כלבי ים מארצות הברית, שהגיע לכאן בנובמבר 1820, בספינתו Hero , מכף הורן שבדרום אמריקה, בהיותו בן 21 בלבד.

הגענו למפרץ אליפטי, מוקף כולו בהרים מושלגים. לשון יבשה מעוקלת חדרה לתוך המפרץ ועליה נבנו ב-1981 בקתות אדומות שהוסיפו למראה הקסום, משנה יופי. הבקתות לא היו מאוישות. הצוות שוכן בבקתה מרוחקת יותר, עליה מתנפנף בגאון הדגל הארגנטינאי, שצבעו תכלת לבן. סביב השביל עמדו פינגווינים שלא זכו אפילו לצילום מנומס. אחרי הבקר, קשה לרגש את המטיילים בפינגווינים. לצדם ניתרה צפור לבנה הנראית כהכלאה בין יונה לבין תרנגולת שנקראת שיטביל (Snowi Sheathbill), שהיא הציפור היבשתית שנראה כאן. היא אוכלת את מה שמותירים העופות האחרים וגם את נבלותיהם. זוהי לאל ספק הציפור המכוערת ביותר באנטארקטיקה

התחלנו לטפס בשביל תלול לראש הגבעה, באור אחרון ממש. הטיפוס בשלג הרך היה לא קל. הרגליים שקעו בבוץ עד לברכיים, אנשים החליקו וטיפסו. חשתי חום. נזכרתי בחשש בביטוי האומר "אסקימוסי רץ, זה אסקימוסי מת", והכוונה לזיעה. שעלולה לקפוא ולהקפיא. לו היה נקלע אדם מכוכב אחר והיה רואה את המטיילים מבוססים בשלג אל ראש ההר, היה חושב שמדובר במהדורה מודרנית של חלום יעקב. התבוננתי משתאה במפרץ הקסום, בגושי הקרח הדקיקים שכיסו אותו כמו שמיכה דקה, בקרחונים שעטרו אותו מכול עבר, בספינה שלנו שעגמה במרכזו ובבקתות הארגנטיניות, שעיטרו את הכול ברקמה אדומה. מכיוון שעומס המטיילים היה גדול ובפסגה המקום מוגבל, נאלצנו להמתין בתור, עד שהצלחנו לטפס לפסגה. ממנה נשקף נוף מרהיב בזווית של 360 מעלות. מעגל שלם של יופי. במרחק של פחות שמני מטר מאתנו עמדו על סלע כמה חמסנים, שבלטו בצבעם החום הכהה, על רקע השלג הלבן. רוב הזמן הם הביטו בנו באדישות. לעתים גירשו אורח לא קרוא. בשעה 21:00 עדיין ניתן היה לראות בבירור את הנוף. בדצמבר, מן הסתם היה המצב כך בחצות הלילה. אנחנו כבר בסוף העונה. הרודן המתקתק אילץ אותנו להתחיל לרדת. בצדו הימני של המפרץ השתקפו ההרים בבירור במים. הספינה הדליקה את אורותיה שהשתקפו במים. עלינו על הזודיאק, עצרנו ליד קרחון צף ועליו שני כלבי ים ענקיים; מין שנקרא לובודון הסרטנים (Crab Eater). הוא אוכל היישר את הקריל ולכן נראה כך. באנטרקטיקה, כך מעריכים, חיים 40 מיליון (!) פרטים כאילו. בספינה המתינו לנו עם לימונדה חמה. חלף לו עוד יום מרתק. היום הגדוש הותיר בנו סימנים ברורים של עייפות. חיש קל הלכנו לישון

22/02/16

השכמנו לבקר קסום. לראשונה ראינו שמים כחולים. אין ספק שאור השמש מחולל נפלאות. רצתי לסיפון שם נוכחתי בחזיון מרהיב של הרים מכוסי שלג וקח בסיס סביב. מולנו ניצב האי פורט לוקרוי (Port Lockroy), בנוי מגבעות גרניטיות, נמוכות כהות ומאחיהן, צמוד מאד, ניצב רכס גבוה ומושלג, שפסגותיו הצחורות נצצו למרחוק. החוקר הבלגי אדריאן דה ז'רלש (Adrien de Gerlache), קרא למקום Wiencke Island, כשבקר במקום בשנים 1897-1899, על שמו של Carl August Wiencke, מלח צעיר שנפל למים וטבע בעת שניקה את מערכת הניקוז של אנייתו "בלגיקה" (Belgica). זה המקום להזכיר כי ספינת המשלחת "בלגיקה" נתקעה בתוך שדה קרח ונאלצה להישאר במקום עד הפשרת הקרחון. כך הייתה המשלחת הבלגית הקבוצה האירופאית הראשונה שעברה חורף שלם באזור אנטארקטיקה על אף שלא תכננה לעשות זאת ולא הייתה מצוידת כראוי למטרה זו. כאן נכנסת לתמונה דמותו של אמונדסן, מי שלימים יכובש את הקוטב הדרומי. כאשר חלה דה ז'רלש, תפס אמונדסן פיקוד על צוות הספינה. רבים ממלחיה לא תפקדו וחלו בצפדינה – מחלה טיפוסית, הנובעת מחוסר בוויטמין C,  בה לוקים יורדי ים המבלים את זמנם בהפלגות ממושכות. במצב המורכב שנוצר, הוכיח אמונדסן כושר מנהיגות והצליח בסופו של דבר להשיט את הספינה למקום מבטחים.

השם "פורט לוקרוי" ניתן למקום ב-1904, על ידי שרקוט (Sharcot), על שמו של Eduard Lockroy, נשיא בית הנבחרים הצרפתי, שסייע לשרקוט במימון המחקר. עד 1931 היה פורט לוקרי בסיס מועדף לציידי לוויתנים. התחנה נבנתה ב-1944, כחלק מבצע בריטי סודי שנקרא "טברין" Tabarin)), נגד הצי הגרמני, למקרה שיגיע לחצי האי האנטרקטי. ב-1948 הגיע לכאן צוות מדעי והפעיל אותו ברציפות עד שנת 1962. ב-1996, לאחר כמה שנים של הזנחה, שופץ המקום על ידי Antarctic Heritage Trust והמקום הפך למוזיאון, תחנת דואר וחנות מזכרות.

לאולם ההרצאות הגיע איין מ-Port Lockroy, לתדריך על המקום. הוא עובד עבור ארגון מחקר בריטי, המחפש אחרי שרידים שהותירו החוקרים הראשונים. האי התגלה בראשית המאה ה-20, על ידי ציידי לווייתנים. ממשלת בריטניה שלחה הנה משלחת צבאית במלחמת העולם השניה, מחשש שמא הגרמנים ישתמשו במקום. המקום נתבע על ידי בריטניה ונמצא בו המוזיאון היחידי באנטארקטיקה. לתומי סברתי שאיין נשלח כדי לשתף אותנו בתוצאות המחקר, אך לאחר שסקר במשך דקה את תולדות המקום, סקר לעומק את האופציות ששי בחות המקומית, עד שנדמה היה שהגענו לערוץ הקניות. שטנו קודם כל ל- Jougla Point – איון קטן ממול תחנת המחקר, שם צפינו בנו המרהיב סביב סביב חומות כחלחלות של קרח, קרחונים משוננים שצפו על פני המים ופסגות נישאות, שהקרח מעצים את צבען השחור. כאשר עמדתי על הסיפון, היה חם ממש. נראה היה שאין צורך במעיל כלל, אולם תוך שעה קלה נעלמה השמש מאחורי העננים ורוח החלה לנשב ולהקפיא את האצבעות. מולנו במרחק קרוב ממש, ניצבו קורמורנים כחולי עין (Blue eye Shag), שדילגו על הסלעים, קפצו מאבן לאבן, כשברקע הספינה או ההרים המושלגים. מעת לעת עזב אחד מהם את מושבו ועף ישר לכיוונינו. במקום אחר נראתה נקבה בונה את קינה מזרדים ונוצות שהביא לה הזכר. בקצהו האחר של האיון, התקבצו גושי קרח קטנים שמלאו את המפרץ. לא הרחק מהמקום בו עגנו, ניצב שלד שלם של לוויתן, שאורכו כעשה מטרים. מסביב נראו עצמות פזורות של לוויתנים, זכר לימים אחרים. בתחנת המחקר שבאיון הסמוך Goudier Island יש בקתה המשמשת את הצוות ומחוץ לתחומם של התיירים. מסביבנו שוטטו פינגוויני ג'נטו, שניצבו בעמדת צילום מרשימה, כשגושי הקרח ברקע. ביניהם שוטטו שיטביל  (Sheatbill) לבנות, שאכלו מבשר הפינגווינים המתים. מתחת לגרם המדרגות קיננה ציפור שיטביל על גוזליה. המוזיאון הקטן נקרא על שמו של החוקר אדוארד ברנספילד (Edward Bransfield) אירי שהיה אדמירל בצי המלכותי, שעגן באזור כבר ב-1822. המקום משמר את ההווי והתרבות החומרית של תחנת המחקר הבריטית Base A  משנות החמישים. על אחד הקירות, ציור של מרלין מונרו…התיירים האחרים יצאו כשידיהם עמוסות בשקיות. שמעתי שמישהו מהם קנה דבר מה שהיה נחוץ לו.

שבנו לספינה. רוב המטיילים היו רכונים סביב תמונותיהם. מעת לעת דחק בנו הכרוז לצאת אל הסיפון. הנופים מרהיבים ממש. השמש הגיחה מעבר להרים, הסירה את כסות העננים והאירה את ההרים באור יקרות. מעת לעת התלבשנו בחופזה, יצאנו לסיפון, כדי לגלות שהשמש כאן מזייפת, כלומר, מקרינה קור… לאחר שאנו מצטננים, שבים לבאר, כדי לחמם את האצבעות הקפואות, מתבוננים בנוף מבעד לחלונות, מתלבשים שוב וחוזר חלילה. מתפתים לשתות תה, או להציץ בספר, עד שהעין צדה עוד מראה שקשה לעמוד בפניו. שטנו צפונה – מזרחה בתעלת Neumayer, שאין בה ולו זווית אחת שאינה מלהיבה. נתיב מים צר, שקרוי על שם חוקר גרמני ומשני צדיו מראות קסומים. כמה עננים לבנים, נעו במקביל לספינה, במחצית גובהם של ההרים. פה ושם ראינו קרחוני ענק, שנראים כתיבה, שמקורם ימי, היינו, ניתקו ממדף אוקיינוס קפא והפשיר. לצדם נעו קרחונים יבשתיים קטנים יותר. שלווה המורכבת מקרח, סלעים ואלוהים.

בשעה 02:00 לערך התארגנו שוב וירדנו לביקור באיUseful , שקיבל את שמו מציידי הלוויתנים, שהיו נוהגים לטפס לפסגתו, כדי לזהות את הלוויתנים השוחים במפרץ ולכוון אליהם את הספינות. השמש זרחה במלוא עוזה והקרחונים הצפים זהרו בתכול עמוק. עלינו על האי שסלעי הגרניט שלו שוייפו על ידי הקרחונים, דילגנו על פני מחדר של סלע מגמתי שבלט בצבעו השחור והתבוננו בנוף. פסגת האי מאחור, שרשרות ההרים סביב סביב, שפע הקרח וכמובן מאות פינגווינים. המושג "הרים מושלגים" אינו ברור דיו. כאשר מתייחסים לאלפים, אנדים ואפילו הימלאיה, הכוונה היא להרים מחודדים, שצבעם חום או שחור, והם מוכתמים בפיסות שלג גדולות או קטנות. במקרה דנן הפרופורציות הפוכות. מאסה של לובן מקושטת בכתמים שחורים. יופי שהמילה "מאד" אינה זרה לו ויש לגייס למענו את שם התואר "נורא". אכן  הוד נורא.

השמש האירה במלוא עוזה ואני חשתי את עצמי מתבשל, כפי שחשים וודאי גם הפינגווינים.  פשטתי את מעילי ואילו הם פתחו את פיהם והלחיתו, או נשכבו על השלג, כשהם פורשים את כפות רגליהם, כדי שיצטננו מעט. טיפסנו כמה מטרים כדי לראות את המפרץ מזווית טובה יותר ואת הפינגווינים שנעמדו בזוויות צילום על רקע ההרים או השמים. על הצוקים טיפס אריה ים וסביבו שוטטו פינגווינים. אלו מהם, שחצו את מי האפסיים הקרובים לאי, השתקפו במים בצבעים עזים. יכולנו בלי מאמץ רב, לתפוש ב"קליק" אחד, פינגווין, מאחוריו מים שצבעם כחול-שחור, עם קרחון ברקע, ועם הר מושלג כפירמידה לבנה, כשלראשו חופת שמים תכולים, מנומרת בעננים אפרפרים.

בדרכנו לסירה ערך למעננו דימה סיור בזויאקים בתוך המפרץ. כך סובבנו כמה קרחונים, שכל אחד מהם נראה כפיסול סוריאליסטי. היו שם טירות צפות, מצודות, פסלים, כיד הדמיון הטובה. דימה, בעיניו החדות זיהה כלב ים מסוג וודל, שידוע ביכולתו לצלול בבת אחת כמה מאות מטרים ולעלות במהירות לפני המים, בלי חשש שמא החנקן בדמו יהפוך לבועות. הוא בעל צבע אפור, מוכתם בכתמים כהים, שכב על אחד הסלעים ללא נוע, אדיש לפינגווינים שסביבו.

ראו באתר זה: טורפי הים.

על אחד הסלעים ראינו את לובודון הסרטנים (Crab eater Seal), שצבעו אפור חלק. הוא התבונן בנו, הרים את ראשו, הזדקף וחזר לשכב. במקום אחר, ראינו שני כלבי וודל  ואריה ים מתרוצץ בין עשרות פינגווינים סקרניים. כמה מהם מתחו צווארם אל על ונפנפו בכנפיהם. המשכנו לסייר, לצפות בכמה קרחונים שחורים במרכזם אפשרו לנו להציץ דרכם להרים שברקע ושבנו לספינה הלומי יופי. אחרי ארוחת הערב, בעודנו יושבים בבאר, הכריז ג'ונתן, במערכת הכריזה, כי יש לו עבורנו קינוח: חמישה לוויתנים קטלנים (אורקות) בקדמת הסירה. שנים נראו באגף שמאל של הסירה, כשאנו מצליחים לעקוב אחריהם, בעיקר הודות לסילוני האוויר שיצא כנד קיטור. תוך כדי צפיה הרווחנו "בונוס" נוסף: כדור שמש עגול וצהוב ורקע של שמים בגווני ורוד וכתום. עוד קריאה ואנו שועטים לסיפון הקדמי. ממול הספינה דיגמנו לנו חמש אורקות, קפיצות מתואמות מעל המים ואחריהם שוחה באצילות, לוויתן גיבן. לפתע נראה כלב ים הקופץ מצד אחד, מפליא להתחמק בזריזות, עד שניצוד בשיני האורקות.

23/02/16

בקר רגוע יחסית. השמים מעוננים ואנו נושאים בתוך "מרק" של קרחונים מרוסקים. דומה וחושינו קהו מעט. הספינה עוברת לצד קרחון ענק, לצדו קרחון שטוח ועליו נח בשלווה לובודון הסרטנים ואילו אנחנו, ממשיכים בשגרת היום. לו היינו נתקלים בעשירית מזה ביום הראשון להפלגה, היו כולם, מן הסתם, מזנקים אל הסיפון. הספינה עגנה במפרץ סיירבה (Cierva Cove). זהו מפרץ צר בצדו המערבי של חצי האי האנטרקטי; מוקף כולו בהרים מבותרים וקרחונים דרמטיים.  המפרץ מכוסה בגושי קרח קטנים. חלקם נפלו מהקרחונים שמסביב וחלקם הובאו לכאן על ידי הרוחות המערביות. בצדו של המפרץ, נמצאת תחנת המחקר הארגנטינאית "פרימברה" (Primavera), שהוראתה "אביב".

בשעה 09:00 לערך ירדנו לסיור בסירות זודיאק במפרץ . השלג לא פסק מלרדת. התנחמנו בכך שעדיף על גשם, עשרת מונים. הצילומים יצאו מן הסתם מקופחים משהו, ללא האור המעניק חיים, אך תחושת ה"אקספדישן" היתה שווה הכול. היה משהו מרגש בצבע האפרפר ובפתיתי השלג.

שוב נתמזל מזלי להיות בסירתו של דימה, הרוסי הקשוח והמנוסה מכולם. הים נראה כמכוסה בשכבה כסופה ובלתי חדירה, למעט כמה קרעים, בהם התגלו פני הים השחורים כמעט. הים היה חלק כראי. עם קצת שמש היינו יכולים לראות השתקפויות נפלאות. על אחד הקרחונים הצפים ראינו שני פרטים של לובודון הסרטנים, הניכרים בצבעם הבהיר לפני החלפת השיער (Molting) ובשרידי צלקות שנותרו בהם לאחר שהותקפו על ידי הידרוגות נמריות. אחר כך צפינו  בעוד כמה. כאן שלושה, כאן ארבעה וכאן ששה. מסתבר שישי לנו מזל. בעונה זו, לא היו אמורים להיות כה רבים מהם. התקרבנו אליהם, עד שניתן היה להתבונן להם בתוך "הלבן של העיניים". המשכנו לשוט לתוך המפרץ, כשגושי הקרח נהיו גדולים יותר וצפופים יותר. בשלב מסוים הגענו לאזור בו נוצרה שכבת קרח אחידה ודקיקה, שהסירה פצפצה כשבעברה דרכה. מעל לעת ראינו פינגווין שוחה לבדו, בשלווה קין הקרחונים, מוגן בשכבת השומן העבה שלו. התקרבנו לחומת הקרח, שם ראינו כמה שחפי קאלפ ושטנו לאורכה. השמש לא יצאה החוצה, אבל דומה שכמה קרניים עקשניות הצליחו לחדור דרך שמיכת העננים ולזכות אותנו כמה השתקפויות. דימה זיהה חריץ גדול בקרח ואפשר לנו להציץ לתוך הכחול העמוק שלו. המפרץ לא חדל מלספק הפתעות. הרים אימתניים שלרגע השתקפו במים, קרחונים צפים בצורות שונות, כלבי ים, שאחד מהם שחה היישר מולנו והתרחק במהירות גדולה, כאשר הסירות האחרות נותנות פרופורציה לגודל ומעשירות את המראות בצבען האדום. כעבור כשעתיים של שוטטות, החלנו לשוב לספינה, לא לפני שעתרנו ליד הידרוגה נמרית (Leopard Seal). זהו כלב ים ענק, האוכל בעיקר כלבי ים אחרים. היה זה פרט צעיר. הגדולים מגיעים למשקל של 500 ק"ג ויכולים להיות תוקפניים גם כלפי בני אדם. ראינו גור בודד של לובודון הסרטנים, נח בשלווה על גוש קרח. מן הסתם ההידרוגה צופה בו וממתינה שירד למים, אז מן הסתם יקרא אותו לסדר. לייתר דיוק, יקרע אותו לסדר…

אחר הצהרים ירדנו לסיור באיון השטוח Hydrurga. זהו אי סלעי, שחלקו גרניט וחלקו סלעים מטמורפיים. האי והקרחונים הצפים שסביבו היו מכוסים בערפל ושלג לא חדל מלרדת. ראינו פינגוויני פס הסנטר מקננים על הסלעים בצד אחד וקורמורנים כחולי עין מקננים בצד שני. משני צדי השביל המאולתר, ראינו אריות ים צעירים, שלא חדלו מלהשתולל ולהתאמן לקראת המלחמות האמתיות שינהלו בעתיד, על חסדי הנקבות. כמה פינגווינים ניקרו זה את זה קלות, בתהליך של "חיברות", בדומה ל"גרומינג" אצל היונקים. ראינו שחפי קאלפ צעירים, שצבעם חום-מנומר, כלב ים וודל שרוע על השלג באפס מעשה וכמה אריות ים שוחים בתעלה טבעית. כמה מאיתנו ראו אפילו פיל ים צעיר. הכל נראה דרך פתיתים לבנים של שלג, שכיוס את האי, אך לא הפריעו לאריות הים או לפינגווינים בפעילותם השגרתית. השלג אמנם הפריע לצלם, אך העניק לסיור תחושה של הרפתקה. כעבור שעה וחצי לערך, השלג פסק מלרדת והעננים עלו מעט, דבר שאפשר לצפות בבעלי החיים על רקע הנוף.

הרמנו עוגן. היינו אמורים להתחיל בשעה זו את המסע צפונה-מזרחה, לעבר איי דרום ג'ורג'יה, אולם ג'ונתן, מוביל המשלחת, הודיע שבשל תנאי מזג האוויר, ובעיקר גלים גבוהים במפרץ סקוטיה, החליט להישאר עוד יום באנטארקטיקה. ההמון מחא כפים מבלי הלבין שכל יום כאן, יפה ככל שיהיה, הוא על חשבון דרום ג'ורג'יה. אך לא נותר לנו אלא להתאהב במצב החדש ולראות מה ילד יום.

מצגת  מאנטארקטיקה  – 2010                 מצגת מאנטארקטיקה – 2013              מצגת מאנטארקטיקה –  2016

24/02/16

בשעה 05:00 כבר אור ראשון. הים שקט מזעפו. ככל שהאיר היום, הלכו הגלים והתגברו. עדיין רחוק מסערה, אבל הטלטלה מורגשת. לצדנו שטים קרחוני ענק. צורתם המסודרת, כצורת תיבה, מלמדת על מקורם הימי, להבדיל מקרחון יבשתי, שמרשים בצורתו הבלתי רגולרית.

הבקר תוכנן לביקור באי גורדין (Gourdin Island), שהתגלה על ידי החוקר הצרפתי Dumont d'Urville, במסעו לאנטארקטיקה, בשנים 1840-1837. האי נמצא בקצה הצפוני של הפנינסולה האנטארקטית, מול מיצרי ברנספילד (Bransfield). דרך תעלה צרה יחסית מגיעים לחוף דרמטי ובו חיים פינגווינים ממיני ג'נטו, פס הסנטר ולראשונה גם פינגוויני אדלי (Adelie). כולם מתרבים באי זה. האדלי הינו פינגווין אנטארקטי מובהק, בדומה לפינגווין הקיסרי ובניגוד לייתר המינים העוזבים אותה בחורף. מראהו מעודן ומשובב נפש. החוקר שהגדיר אותו, קרא לו על שם אשתו.

מבחינה זו, הוא יוצא דופן. אין עוד הרבה איים בהם ניתן לראות יחד את כול שלושת המינים הללו. כמו כן, ניתן לראות כאן, לא מעט אריות ים. האי שנמצא בקצה של הפיניסולה, אינו מוגן על ידי איים אחרים או היבשת ונתון ל"מתקפה" של רוחות עזות. הבקר לא היה יוצא דופן ובשל הרוחות העזות, החליט הצוות, שלא לרדת לאי. הנקודה הבאה היתה תחנת אוהיגינס (Ohigins). תחנת מחקר זו, הנקראת על שמו של משחרר צ'ילה, ברנרדו אוהיגינס, מופעלת על ידי צוות משותף, גרמני – צ'ילני, נמצאת במרחק של 30 ק"מ מערבית לקצה הצפוני של חצי האי הא/'8נ0טנטרקטי. מאז 2010, התחנה מאוישת כל השנה 24/7. ניתן לארח בתחנה מקסימום 30 איש בעת ובעונה אחת. מולה נמצא האי Kopiatic, בו אפשר לבקר בזמן שחלק מהמטיילים נמצאים בתחנת המחקר. מסתבר שמה שמתחיל רע, משמיך כך. מזג האוויר לא אפשר לעצור גם שם. העברנו את הזמן בצפייה בלוויתני סנפיר  (Fin Wales) ששטו הרחק מהספינה. זהו הלוויתן השני בגודלו בעולם. כמו כן ראינו אלבטרוסים צחורי כנפיים וכמה יסעורים, ביניהם יסעורי הכף (Cape Petrel) המנומרים בשחור ולבן.

ראו באתר זה: היסעוראים – עופות הים הפתוח

בין לבין, קרוליין הרצתה על קרחונים ודימה סיפר על פינגווינים.

נסענו בים שקט יחסית לאיי שטלנד הדרומיים. בשעה 17:00 לערך ירדנו למפרץ Maxwell Bay . המפרץ היה אפוף ערפילים וקשה היה לראות את הנוף. הביקור היה ניסיון של הצוות להכניס איזה תוכן, ליום שפוספס בשל מזג האוויר, אך הוצג על ידי המדריכים כגולת הכותרת של האזור…

לחוף המפרץ תחנת מחקר צ'ילנית על שם פריי (Frei), שהיה נשיא צ'ילה בשנות ה-60.  צמוד לה, נמצאת תחנת מרחק רוסית על שם החוקר פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן (Fabian Gottlieb Benjamin von Bellingshausen), שהיה קפטיין בצי הרוסי האימפריאלי. הוא יצא למסע חקר לאנטארקטיקה בשליחות הצאר אלכסנדר הראשון,. הוא פיקד על ספינה אחת ועמיתו  מיכאלי לזרב (Michaeli Lazarev), פיקד על הספינה השנייה. היה זה הדיווח המהימן והמתועד הראשון על גילוי היבשת. המשלחת, יצאה מנמל פורטסמות ב-5 בספטמבר 1819 והגיעה ליעדה ב-28 בינואר 1820. עד שנת 1822 הקיף בלינגסהאוזן את אנטארקטיקה, גילה את אי פיוטר הגדול ואת ארץ אלכסנדר, שמדרום מערב לחצי האי, שלמים ייקרא על שמו של פאלמר. לא הרחק משם קיימות תחנות קוריאנית, אורוגוויית וסינית, שנקראת "החומה הגדולה".

ליד המבנה הנוח המשמש את המשלחת הצ'ילנית, ניצב פסלו של האדמירל לואיס פרדו Pardo)), שהוביל את ספינת Yelcho, לחילוץ משלחתו של שאקלטון, שנשארה באי הפילים.

ראו באתר זה: שאקלטון

במקום שילוט המראה כיוונים ומרחקים לערים מפורסמות בעולם, ביניהן ירושלים. המקום נראה כיישוב של ממש, לטעמי מוזנח למדי, עם צבר של מיכלי דלק וגרוטאות. מעל התחנה הרוסית גבעה, שם נבנתה הכנסייה הפרובוסלבית הדרומית בעולם. כנסיה קטנה וציורית, בנויית עץ וצבועה באפור, שנבנתה עבור 30 מאמינים. מהכנסייה נשקפת תצפית יפה על המפרץ, על הסלעים העוטרים אותו ועל הגוש המטמורפי, הקרוע על ידי דייק מרשים, שמזדקר בלבו.

יצאנו משם לאי הסמוך Ardley. אי משונן, שלחופו ראינו מאות פינגוויני ג'נטו ופינגוויני פס הסנטר. המטרה העיקרית היתה לראות פינגווין אדלי, שאמור היה להיות כאן. אך הוא נעלם. פינגווין אדלי הוא אחת משלושת העופות האנטרקטיים המובהקים (השנים האחרים הם יסעור השלג והפינגווין הקיסרי). מכיוון שחצי האי פאלמר הלוך ומתחמם, נודדים פינגוויני אדלי לדרום הקר יותר. בין הפינגווינים הרבים ראינו גם יסעור ענק (Giant Petrel), שבלט במקורו הגדול. השיט בזודיאק היה קצר מדי לטעמי. שבנו לספינה.

סך הכול יום מאכזב מבחינת מזג האוויר. אבל ברור לנו שזה חלק מהעניין.

מכאן ואילך, סדר היום רגיל: יושבים בבאר, אוכלים חטיפים, שותים את קוקטייל היום, יורדים לסיכום היום והנחיות למחר, ארוחת ערב ואחריה, סרט על מסעות של סקוט. חדר ההרצאות הופך לקולנוע, עם מכונת פופקורן.

25/02/2016

מזג האוויר ממשיך להיות קודר. הים גלי מאד, אם כי איננו סוער. נסענו אל מול Wild Point , אשר באי הפילים (Elephant Island). בשל מזג האוויר ומצב הים, החליט ג'ונתן שלא לרדת לחוף. ניסיוני מלמד שהירידה לחוף אינה תלויה רק במצב הים, אלא גם ובעיקר באישיותו של מוביל המשלחת. האי נמצא בקצה הצפוני-מזרחי של איי שטלנד הדרומיים.

"אי הפילים" נקרא כך על שום פילי הים הרבים השוכנים בו. את השם העניקו לו מלחים בריטיים, כשהגיעו אליו ב-1820. האי הסלעי יפהפה ממש. איון מימין, הר מחודד כפירמידה ענקית, קרחון ענק, הר גדול נוסף, שקירותיו השחורים מבצבצים מעבר לקרח ושוב מצוקים נישאים. מיצר ים ועוד אי מצוקי. מזג האוויר לא מסביר פנים, בלשון המעטה. רוח חזקה, שלג ובעיקר ערפל, שמאפשר לשרטט בעינינו את קווי המתאר של האי, אך לא לראותו  בבירור, קל וחומר, לא להנציח אותו במצלמה.. האי קיבל את פרסומו הודות למשלחתו של שקלטון, שמצאה בו מקלט בחורף 2016, לאחר שספינתם "אנדיורנס" (Endurance), נכלאה והתנפצה בקרח של ים וודל (Weddel). 28 איש עייפים ומותשים הגיעו למקום. מכאן יצא שקלטון במסעו המיתי לעבר איי דרום ג'ורג'יה, הרחוקים מכאן 1300 ק"מ, בים הסוער בעולם. אנשיו נשארו כאן עוד 135 ימים, עד שחולצו. כולם בחיים. עמדנו בסיפון, ברוח המקפיאה, מתבוננים בנוף, בגלעד שהוצב שם, להנציח את האירוע ובפינגווינים הרבים ששוטטו שם.

למרבה הצער, מזג האוויר היה סוער מדי, לא רק כדי לרדת לחוף האי, אלא גם כדי לצלם אותו. ראינו כמה צוקים מטושטשים בתוך מסך השלג. אקפדישן, אמרנו?

מכול מקום, הצוות טרח להסביר לנו שוב ושוב עד כמה היינו בני מזל עם מזג האוויר.

לקראת הצהרים הרצתה רוזליין על מסעו של שאקלטון. אחרי הארוחה, העביר ג'ון, סדנה בנושא צילום. אחרי התדריך , הרצאה שלי על שאקלטון ואחרי ארוחת הערב, סרט על מסעו המיתי.

בחצות הלילה הזזנו את השעון, שעה אחת קדימה. הפסדנו שעה, כדי שנוכל להרוויח אותה שוב, בדרכנו לאיי פוקלנד

להמשך קריאה, ראו: יומן הטיול לאנטארקטיקה, דרום ג'ורג'יה ופוקלנד, חלק שני