גילי חסקיןיומן הטיול לאנטארקטיקה
להלן רשמי מסע משיט לאנטארקטיקה, מטעם ":החברה הגיאוגרפית"
כתב וצילם: גילי חסקין
17 בפברואר, 2016
אני משכים לבואנוס איירס גשומה. המטר שוטף את החום העז של אמש. יוצא מוקדם מבית המלון, כדי לגלות שטיסת "איירולינייס ארגנטינס" התאחרה. לאחר עיכוב של שעה, טיסה ארוכה דרומה. כעבור שלש שעות לערך, חולף המטוס על פני הנוף ההררי של ארץ האש. עמקים בצורת U, קרקסים קרחוניים ולגונות כחולות חבויות בינות לצוקים. מקומות קסומים ליודעי ח"ן בלבד, או למעופפים שכמותנו.
נחיתה באושואיה (Ushuaia). מזג האוויר מאיר לנו פנים. קירות מענגת פושטת באברי. מנמל התעופה ניבטים הר הזיתים המחודד והר חמשת האחים, הנקרא כך על שום פסגותיו שעוררו אסוציאציות אצל מאן דהוא. ממול מעל העיר ממש, מזדקר קרחון מרטיאל (Martial) ולמרגלותיו מלון גלסיאר (Glaciar). בבואת העיר משתקפת במים ואני נרגש, למרות שהייתי כאן פעמים רבות. למעלה, מעל העיר, בפאתי היער, גבוה מעל העיר ניצב מלוננו Arakur , הנחשב למפואר במלונות העיר. לאחר שאני סועד את לבי בסטייק ארגנטינאי עשוי כהלכה, אני מגיע במונית אל המלון. הפאר מכה בי בתדהמה. הלובי רחב ידיים ומחלונותיו הענקיים נשקפים ההרים מחד והים מאידך. ממרפסת הנוף ניבטת העיר, ממעוף הציפור ממש. לפנינו תעלת "ביגל" (Beage), בהמשך רכס דרווין המושלג ובתווך העיר, שכה גדלה מאז ראיתיה לראשונה בחורף 1981.
המלון מציע חדרים נוחים, קשר אינטרנטי בכול מקום, בריכת שחיה, ג'קוזי ומה לא. ארוחת הערב טעימה, מפגש ראשון עם מטיילי הקבוצה, כמו עם מטיילים נוספים. מתברר שמבין 96 נוסעי האנייה, 22 הם ישראלים… 19 מטיילים בקבוצתנו, יחד איתי ועוד שלוש מטיילות שהגיעו באופן עצמאי. הרכב המטיילים שלנו מגוון מאד מבחינת הגיל והעיסוק.
18 לפברואר 2016
היום נפתח בבקר זעוף. קרירות המאפיינת את ארץ האש (Tierra del Fuego). לאחר ארוחת בקר עשירה ומפנקת, אנו מתאספים באולם "מגלן", לתדריך הניתן ברמה ובאינטונציה המיועדת לילדים מפגרים. מרביתנו יוצאים לסיור בפארק הלאומי לפטיה (Lapataya) ובו מפרצים יפהפיים, יער של עצי לנגה (Lenga) ונירה (Nire) ממשפחת הנוטפגוסיים, אגמים שנוצרו על ידי בונים שהובאו לכאן מקנדה, התפראו ויצאו מכלל שליטה. כמה מטיילים חרוצים טיפסו אל הקרחון בראש ההר, ממנו נשקפת תצפית מרהיבה על העיר. ככל שנקפו השעות, שינה מזג האוויר את פניו, המפרץ הואר באור רך. הים נראה חלק כראי.
אני יוצא לשוטטות בעיר ומבקר במוזיאון בו וסקרים את תולדות ארץ האש, כשהיתה מחוז מגוריהם של בני היאמאנה (Yamana), טרם שהגיע לכאן האדם הלבן וטרם שנתן לה מגלן את שמה בשנת 1520.
ראו באתר זה: מגלן
המוזיאון סוקר מסעות נוספים, כולל מסע אניית הוד מלכותו "ביגל" ועד היום.
ארוחת צהרים של Centolla, היינו, רגלי סרטנים. ה"ספציאליטה" של אושואיה. בשעה 16:00 אני צועד רגלית לנמל. השמש שלחה קרניים נדיבות של אור ורק אדווה קלה מנעה מההרים להשתקף במים. אך גם כך, עטרת ההרים שסביב המפרץ, יצרה רושם עז. הנמל היה ססגוני להפליא. בשל משב הרוח, בבואות הספינות השתקפו שבורות במים.
גרם מדרגות הוביל אותי לאנייה Sea Spirit; של חברת Poseidon, שעל סיפונה 96 נוסעים ומספר דומה של אנשי צוות. סמוך לנו, עוגנת אנייה נוספת, שגם פניה מיועדות לאנטארקטיקה.
האוניה מרשימה להפליא. דלפק הקבלה וחדר האכילה נמצאים בקומה השלישית, הבאר בקומה הרביעית וגשר הפיקוד, הפתוח לביקור בדרך כלל, נמצא בקומה החמישית. שם נמצא גם חדר הכושר. מעלית מחברת בין הקומות. אני מקבל תא מרווח להפליא בקומה הרביעית, עם חלון גדול הפונה לים, מיטה זוגית, ארונות ומקלחת גדולה. באניה יש שש קומות של תאים. מתברר כי בקומה השלישית החדרים גדולים יותר ובקומה השניה, ענקים ממש. לא ברור לי לשם מה. אם לא די בכך, בקומה השישית, יש כמה סוויטות, עם מרפסת. באותה קומה נמצא גם סלון יופי ופינוקים נוספים. הלו, אנחנו לא ב-Expedition ?
מרבית הפעילות בספינה מתבצעת באולם ההרצאות שבקומה השלישית ובה קבועים מחשב נייד ושני מקרנים הפועלים סימולטנית. שלא בזמן ההרצאות, מתרכזים בבאר ובו פועלת מכונת קפה דרך קבע ומוגשות עוגיות. אחר הצהרים מפנקים את המטיילים בעוגות וכריכים ולפנות ערב, מגישים שם חטיפים.
צוות הספינה מזכיר תיבת נוח אנושית. מרביתם ממזרח אירופה והפיליפינים, עם נציגים מאמריקה התיכונה ומאפריקה. ס"ה בני 13 מדינות. צוות המדריכים פחות מגוון. מנהיג המשלחת, ג'ונתן זכרייה (Zakaria), צרפתי שבילה שני חורפים באנטארקטיקה, בעל השכלה של מהנדס, עם עבר של משיט סירה, צלם ועוד. סגניתו, ספרדיה מברצלונה ושמה מרתה. צוות המדריכים בולט בבגדיהם הכחולים, שנועדו להבדיל אותם מייתר חברי הצוות. דימיטרי הוא זואולוג ממוצא רוסי; קרולין מגרמניה מרצה בנושא מטראולוגיה, גלציולוגיה ועוד. בלדור הוא איסלנדי המתמחה בחקר יונקים ימיים. רוסלין היא אוקיינוגרפית חייכנית העוסקת בסיפור סיפורי עם, אנט מומחית ללוויתנים שמסתובבת בפנים זעופות, מאוריצי הוא אורניתולוג ולפליפר זקן מרשים. מרביתם משיטי סירות. ג'ון מניו זילנד הוא צלם הספינה. איליה מרוסיה פעיל שנים בקטבים, מדריך ברוסית ובסינית ומטפל בסרטים המוקרנים בערבים. ג'וני מסלובקיה הוא מוזיקאי. אניה היא נציגת החברה ואחראית על כל האישורים להגיע לאנטארקטיקה ודרום ג'ורג'יה (South Georgia). כולם מנומסים להפליא ויוצאים מגדרם כדי לתת שירות.
בשעה 17:00 ניתן תדריך. ההדרכה באנייה מתנהלת בשתי שפות, סימולטנית. אנגלית וגרמנית.
בשעה 18:00 הספינה הרימה עוגן והחלה במסע של כמעט 1000 ק"מ אל חצי האי האנטרקטי. תחושת של התרגשות באוויר. זה לא עוד יעד, אלא אנטארקטיקה, היבשת הלבנה, אחד המקומות האחרונים על פני האדמה.
ראו באתר זה: מבוא לאנטארקטיקה
יצאנו לסיפון כדי להתבונן באושואיה והמשכנו את דרכנו בתעלת ביגל, נתיב מים העובר בין ארץ האיש לאי נוורינו. (Navarino), התעלה נקראת על של אניית הוד מלכותו "ביגל", שהפליגה כאן בשנת 1833, בפיקודו של אדמירל פיצרוי. הנוסע המפורסם על סיפונה של האניה היה צ'ארלס דרווין.
ראו באתר זה: צ'ארלס דרווין; מסע באניית הוד מלכותו "ביגל".
השמים היו כחולים והים שקט להפליא. על הסיפון נשבה רוח קלה, התבוננו בנוף, נרגשים משהו. מרחוק נראו כמה דולפינים מקפצים בתיאום, מעל הגלים. הים שקט להפליא. בכול זאת, אני מצטייד בכדורים נגד בחילה, למקרה של סערה ומדביק מאחורי אוזני מדבקה עגולה וקטנה; סגולה כנגד מחלת ים.
בשעה 18:40 תרגיל הבטיחות. כל אחד הביא עמו את חגורת ההצלה שלו, לבש אותה וקיבל הנחיות לאן לרדת במקרה של נטישת הספינה. נקווה שלא יהיה בכך צורך.
בשעה 19:30 מתכנסים בחדר האכילה, מוגש תפריט עם אפשרויות בחירה והאיכות, ברמת מסעדה.
לאחר ארוחת הערב, מחלקים לכולם מעילי פרקל ומגפיים לפי מידתם ולאחר הנחיות שלי, אנו מתפזרים או שותים בירה בבאר.
19 בפברואר
גלי הים נדנדו את כלי השיט שלנו, ערסלו והרדימו אותי חיש קל. אני משכים לאניה מתנדנדת. לאט לאט אנו מתרגלים. אנחנו במיצרי דרייק (Drake Passage) הידועים לשמצה בסערות הפוקדות אותם. פרנסיס דרייק (1540 – 1596) היה שודד ים בשליחות הממלכה. החל את קריירת הימאות שלו בסביבות גיל 13 על ספינות מטען בים הצפוני. בגיל 20 כבר היה לרב חובל של אנייתו, לאחר מות מפקדו. ב-1563 הצטרף דרייק למשלחת מסחרית, שמטרתה הייתה להשתלט על נתח מסחר העבדים האטלנטי, שהיה עד אז בשליטתן המוחלטת של ספרד ופורטוגל. פעמיים הצליחו האנגלים להשלים את המסע ולחזור עם זהב וכסף שקיבלו מהמושבות הספרדיות בעולם החדש, תמורת עבדים שחטפו או קנו באפריקה, כשהם גורפים רווחי עתק. אך המסע השלישי ב-1568 הסתיים בהתקפת פתע ספרדית בסן חואן דה אולואה, שעלתה לאנגלים ברוב ספינותיהם וסחורתם. דרייק, שכמעט נהרג בקרב, היה לאויב מושבע של הספרדים מכאן ואילך. למרות הכישלון בסן חואן דה אולואה, שב דרייק לאמריקה הספרדית וב-1573 הצליח ללכוד – באזור פנמה של ימינו- את צי האוצר הספרדי ולשוב לאנגליה עם זהב ספרדי רב.
ב-17 בדצמבר 1577 יצא דרייק מנמל פלימות' באניה "פליקן", בראש משלחת בת חמש ספינות ו-150 איש, בשליחות אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, למסע לחוף המערבי של אמריקה ששילב מחקר , השתלטות על טריטוריות ופעולות תוקפניות נגד הספרדים. לאחר שחצו את אמריקה דרך מצר מגלן, נותר דרייק עם ספינה בודדת, "גולדן היינד" ("איילת הזהב"), איתה הפליג צפונה ותקף את הנמלים הספרדים שנקרו בדרכו. באניות שלכד, מצא מפות שהיו מדויקות בהרבה ממפותיו שלו ועשה בהן שימוש מושכל. הוא המשיך בדרכו צפונה, ממערב לאמריקה הדרומית, עד שעגן, תיקן את אניותיו והצטייד, במיצר הקרוי על שמו, מיצר דרייק. הוא היה האדם השני שהקיף את העולם, אחרי פרדיננד מגלן.
בדרך מערבה עצר דרייק באינדונזיה של היום וסובב את כף התקווה הטובה. ביולי 1580 הגיע לסיירה לאון וב-26 בספטמבר השלים את המסע ושב לאנגליה, עם 59 אנשי צוות. השלל שהביא אתו, תבלינים יקרים ואוצרות זהב וכסף ששדד מספרדים, היה גדול כל כך שחלקה של המלכה בו עלה על כל שאר הכנסות בית המלוכה באותה שנה. ב-1585 לאחר תקופה ארוכה של שלום קר וסכסוכים מקומיים, פרצה מלחמה בין אנגליה הפרוטסטנטית לספרד הקתולית של פליפה השני. דרייק הפליג שוב לאמריקה הספרדית ופשט על הנמלים של סנטו דומינגו וקרטחנה. בדרך חזרה כבש את סן אוגוסטין שבפלורידה. הפעולות האלה עוררו את פליפה השני להורות על תכנון של פלישה לאנגליה. דרייק יצא ב-1587 למסע מלחמה בו כבש את עיר הנמל הספרדית החשובה קדיס והחזיק בה במשך שלושה ימים במהלכם לכד שש ספינות והשמיד עוד 31 ספינות וכמויות גדולות של אספקה. פעולה זו, בה "חרך את זקנו של מלך ספרד", עכבה את הפלישה הספרדית בשנה.
כשהגיעה הארמדה לבסוף לאנגליה, היה דרייק סגנו של האוורד, האדמירל של הצי האנגלי המתגונן. האנגלים הצליחו להדוף את הפלישה ואף לרדוף אחרי הספרדים במנוסתם עד ליבשת ולהשמיד ספינות רבות. תבוסת הארמדה הספרדית, שהיוותה עבור דרייק נקודת שיא בקריירה, הייתה נקודת מפנה היסטורית שסימנה את ראשית שקיעתה של ספרד ועלייתה של ממלכת אנגליה כמעצמה ימית. למרות גילו המתקדם המשיך דרייק לצאת למסעות נגד הספרדים באמריקה. הוא מת מדיזנטריה ונטמן בים לחופי פנמה, בסוף ינואר 1596.
לפני 60 מיליון שנה, חצי האי האנטרקטי היה מחובר לדרום אמריקה בגשר יבשתי. התיירים של אז היו יכולים לנוסע לאנטארקטיקה בג'יפ. ואכן, ההרים של חצי האי פלמר (Palmer), נראים כהמשך של שרשרת הרי האנדים. במהלך השנים הפריד ביניהם הלוח הטקטוני סקוטיה (Scotia). יש לכך משמעות רבה על זרמי המים הנדחסים אל המעבר ועל האקלים.
ארוחת בקר דשנה להפליא, שעוד תמשיך לשקשק בבטננו, כמו הים. בשעה 09:00 תדריך והנחיות לגבי הציוד, חגורות ההצלה והירידה לסירות הזודיאק. לאחר תדריך בגרמנית, מביאים הנוסעים את תיקיהם ושואבים אותם מאבק או מזרעים שייתכן ודבקו בהם, לבל יביאו עמם אורגניזמים פולשים, כפי שקרה באיי דרום ג'ורג'יה. אחרי ארוחת הצהרים נותן דימה הרצאה על עופות המים, במבטא רוסי כבד. מפגין ידע רב ויכולת מתודית מועטה. אנו יושבים להבהרות לאחר ההרצאה וכעבור שעה נוספת, מגיש צלם המשלחת, הרצאה לגבי צילום. בערב יצא לשוחח עם מנהל המלון, לאומן קרואטי, חביב ובעל ניסיון עצום בהפלגות. עבור מרבית העובדים זוהי דרך חיים. בתום העונה, בחודש מארס הם טסים הביתה, רק כדי לשוב לכאן, בחודש מאי, כדי לצאת לארקטיקה, בחציה כדור הצפוני. ס"ה לא קורה הרבה, למעט כמה אלבטרוסים שראינו מרחוק. בינתיים הים מאיר פנים. נדנודים שקצת מפריעים, קצת מכבידים, אבל נסבלים.
לקראת ערב, בתדריך לקראת מחר, קיבלנו הודעה משמחת, שהקפטיין שועט קדימה ומחר אחר הצהרים, נרד באיי שטלנד הדרומיים. הציבור הגיב במחיאות כפים. לאט לאט נכנסים לשגרה. ארוחת ערב משובחת ממש. אחריה, סרט מטופש קצת ושיחות היכרות בבאר.
20/02/16
משהו בנדנודי הספינה מאפשר להאריך בשינה. הגלים הבקר גדולים וחזקים יותר, אך הים עדיין רחוק מלהיות סוער. כעבור שעה שקט הים מזעפו, אבל את הצבע הכחול של השמים התחלף בערפל. בין לבין ראינו שלושה פינגווינים מגלן, הנחשבים ל"פושטים" בקרב נוסעי אנטארקטיקה.
את ארוחת הצהרים הקדימו היום, אבל דומה וכולם אכלו לתיאבון. בשעה 12:35 הודיע ג'ונתן במערכת הכריזה כי האי Barrientos שבקבוצת איי Aitcho , נמצא לפנינו. רצנו לחלונות, כדי לראות גושים שחורים, של איים וולקניים, מנומרים בקרחונים. יצאתי לסיפון, חשתי קור צורב ומענג כאחד. במים, שחו כמה פינגווינים ודילגו בתנועות מיומנות מעל לגלים.
איי שטלנד הדרומיים South Shetland) ) הם ארכיפלג הנמצא בקצה הצפוני של חצי האי האנטרקטי. אורכה של שרשרת האיים הוא 540 ק"מ ויש בה למעלה מ-15 איונים וארבע קבוצות עיקריות של איים. שטחם 3688 קמ"ר ו- 80% מהם מכוסים בקרחונים. אחד מהם הוא אי הפילים, אליו נמלטו חברי המשלחת של שקלטון וממנו יצא במסעו המיתי אל האי דרום ג'ורג'יה. אי מפורסם אחר הוא אי הגעשי Deception Island שהוא בעצם קלדרה שנוצרה מהתפוצצות וקריסה של הר געש. מקום שקט, שספינותיהם של ציידי הלווייתנים (Whalers) עגנו בו.
הנקודה הגבוהה ביותר היא Mt. Foster – 2105 מ'. האיים התגלו על ידי וויליאם סמית, ב-19 בפברואר, 1819. בעקבותיו באו אחרים, מרביתם ציידי לווייתנים וכלבי ים. עד 1821 כלבי הים כמעט והוכחדו. לאחר כחמישים שנה של הפסקה, שבו לכאן אניות אמריקאיות ובריטיות בשנות ה-70 של המאה ה-19, כדי להמשיך את הטבח באוכלוסייה המתאוששת. קרבתם היחסית של האיים הללו אל החוף, הביאה לכאן את ראשוני הציידים ולימים גם את ראשוני המטיילים.
לאחר שהתלבשנו בכול השכבות הדרושות, ולאחר שהעברנו את הכרטיס שלנו במכונה, המפקחת על היורדים והשבים, שטנו בזודיאק אל האי. זהו איון מאורך ומשונן, ממקור וולקני, שחלקו מכוסה בטחב ירקרק. איי שטלנד הדרומיים הם המקום החם ביותר והגשום ביותר באנטארקטיקה. לאורך החוף נראתה כמות גדולה של אצות בצבע אדמדם. לחופו של האי נסחפו גושי קרח שבהקו בלובנם. בין הגושים ועליהם נראו בבירור כמה מושבות Rockery של פינגווינים מסוג ג'נטו (Gento), הניכרים בכפות רגליהם הצהבהבות ובעיקר במקורם הלבן. הפינגווינים שובי לב משום שהם מזכירים בהליכתם בני אדם. דומה ולבו של האדם הולך שבי אחרי בעלי חיים המזכירים לו את עצמו. כמה מהם האכילו את גוזליהם שהספיקו להגיע לגודלם של ההורים. אחרים ניקרו זה את זה בתהליך של חיברות ואחרים גירשו פולש לא רצוי. היו שטיפסו בצעדים החלטיים, מתוך הלהקה, היישר לכיוונינו. קצת רחוק יותר, רבץ כלב ים כפול פרווה (Fur Seal). פינגווין אחד נצפה כשהוא שותה ישירות מהקרחון.
גבוה יותר נראו פנגוויני פס הסנטר (Chinstrap) , שבלטו בצבעים שחור לבן בוהקים ובפס מוזר החוצה את פניהם, שהעניק להם את שמם. מסתבר שזה המקום היחידי בטיול בו נוכל לראותם. כמה מהם היו מזוהמים ואחרים צחורים להפליא. חלקם התערבב בפינגוויני ג'נטו, מבלי שיפריעו זה לזה. מאחור נראו כמה פרטים של שחף קאלפ Kelp Gull) )המכונה דם "שחף אנטרקטי". הפינגווינים הללו בלטו במיוחד על רקע הקרחון שצף מאחוריהם. מלמעלה, ניתן היה לצפות במפרץ העגול, בצוקים המזדקרים ממנו ומעליו ופינגווינים המנקדים אותו. מעת לעת הופיע חמסן (Skua) והטריד את הפינגווינים. מנסה למצוא מזון בדמות גוזלי פינגווין.
ראו באתר זה: פינגווינים
רוח קרה נשבה, צרבה את האף והשפתיים ובעיקר הקשתה על הצילום. כדי לתפעל את המצלמה, היה צורך להוריד את הכפפות, אולם אחרי מספר דקות, הידיים צרבו מקור. עדשות המצלמה התכסו אדים והיה צורך לנקות אותן ללא הרף. בשלב מסוים החל לטפטף. בדרכי חזרה הפנתה אחת המדריכות את תשומת לבי לפינגווין "מקרוני" (Macaroni), שהוראתו "גנדרן". פינגווין המקנן בדרך כלל באיי דרום ג'ורג'יה והגיע לכאן בדרך מוזרה כלשהי. קש לפספס אותו. ראשו עטור בנוצות זהובות, שהעניקו לו את שמו. הצוות הקציב לנו שלוש שעות לשוטט סביב מושבות הפינגווינים, אבל מזג האוויר הבריח אותנו חזרה לספינה, לא לפני שכמה מאתנו קפצו למים בבגדי ים, כדי לבצע שחייה אנטרקטית. בחזרה לספינה, קיבלה את פנינו פקידת הקבלה שהעבירה את הכרטיסים המגנטיים במכונה, לוודא שכולם הגיעו. אחד העובדים הגיש לנו מגבת חמה וממישהי אחרת, מזגה לנו כוס תה חם. סדרת הפעולות הללו תתקיים באדיקות, בווריאציות שונות, בכל פעם שנחזור לספינה, כשקיימת הקפדה יתרה על מגוון המשקאות.
לקראת שעה 16:00 כולם כבר היו חזרה בספינה. התחלנו לנוע, סמוך לקוו החוף. בלט ביופיו האי רוברט, שמרביתו היתה מכוסה בקרח. מהמשך, נראה האי גרינוויץ', אף הוא מפוספס בשחור ולבן ומעת לעת נראו קרחונים צפים בים. כמה מהם גדולים ממש. צורתם השטוחה מלמדת שמקורם לא יבשתי, כפי שאנו מכירים מהפיורדים של צ'ילה, אלא ימי.
לפני ארוחת הערב, היום ומעתה ואילך, בכול יום. מתקיים בחדר ההרצאות סיכום (Recap) על מה שראינו היום, כולל הרחבות תיאורטיות של המדריכים ותדריך (Breifibg), לקראת מה שצפוי לנו מחר. על מסכי הטלוויזיה הפזורים באניה, עולות התמונות שצילם ג'ון באותו יום.
בערב, הרמנו כוסית עם הקפטיין. המדריכים וקציני האניה הופיעו בלבוש שרד לבן ומחמיא. הקפטיין סיפר כמה הלצות שהצחיקו כמה אמריקאים, אבל בסך הכול ערב נחמד.
21 בפברואר 2016
התעוררנו לים שקט לחלוטין. מולנו מזדקר האי Enterprise , המכוסה בשלג כמעט כולו. לאחר ארוחת הבקר, התחיל הטקס השגרתי של ההתארגנות: גטקס תרמיים, מעיל, מכנסי גשם, מגפיים, חגורת הצלה. פעולות שגרתיות, בנוף מאד לא שגרתי. למרבה הצער מעונן ולא רואים את מלוא יופיו של האי. ובכול זאת, המים האפורים והלבן המפוספס יצרו מראה נורא הוד.
החלנו לשוט בזוידאקים בין גושי קרח שצפו במים. אף קרחון אינו דומה למשנהו. יש בהם חללים, מחילות, נקבות, כוכים, בליטות. לעתים נראים בהם חריצי המסה הקרועים לאורכם. מרביתם בוהקים בצבע כחול, עדות לקרח שנדחס ולבועות האוויר שנפלטו החוצה. שטנו במפרץ עגול, במים שקטים כמו של אגם. האי עצמו כוסה בגושי קרח אימתניים ממש, המותירים רק מעט כתמים של סלע.
ראו באתר זה: הקרחונים
ראינו שחפי קאלפ, חמסנים, קורמורנים לבני חזה, שבלטו בצווארם המאונקל, חמסנים ושחפיות קוטב. במקום מסוים התקרבה אנט, משיטת הסירה שלנו, לאיון קטן, שם ראינו Fur Seal, שנקרא כך למרות שאינו כלב ים אמתי, אלא בעצם סוג של אריה ים, המכונה בעברית "דוב ים", על שום פרוותו העבה. המראות היו מסחררים כמו עוגה שחלקה הקטן עשוי טורט ורובה הררי קצפת. הכול היה צחור כל כך, נקי כל כך. באחד המפרצים הגענו לספינה ששמשה את ציידי הלווייתנים. בשל שריפה שפרצה בה ב-1916, נמלטו ממנה אנשי הצוות והיא שקעה לאיטה ומהווה מצבה אילמת לימים ההם. עם קצת דמיון ניתן היה לראות את דמותו של אחאב, הקפטיין של מ"מובי דיק", שרדף בחמת זעם אחרי הלוויתן שנוא נפשו. כמה השתנה במאה שנה. הלווייתנים שעבור הציידים היו מקור לפרנסה ואפילו אויבים, הפכו עבורנו לשכיות חמדה של הטבע. על חלקה הבולט של הספינה הטבועה מעל המים ניצבו כמה שחפיות ארקטיות שהגיעו לכאן מגרנלנד או סבלבארד, מרחק של כמעט 18000 ק"מ. במקום אחר, הועלו על החוף, שתי סירות עץ, שנועדו לספק מים מתוקים לספינות הלוויתנים. אחת הסירות היתה שבורה לגמרי. עוד עדות לימים בהם המפרצים הללו האדימו מדם הלוויתנים. המטיילים על הזודיאקים האחרים, בלטו במעיליהם האדום על הרקע הצחור של השלג. ברקע נראתה אנייתנו "פוסידון" וכך נוצר ספקטרום צבעים מושלם. אחד ממשיטי הסירות הזעיק אותנו לצפות בשחף צעיר, שטרם הגיע לבגרות מינית ולכן צבעו חום. על אחד מגושי הקרח ראינו להקה קטנה של קורמורנים ולצדם שלושה פינגווינים. כעבור כשעתיים של הפלגה, נגזר עלינו להתנתק מהמראה ולשוב בספינה שבבואתה השתקפה במים בצבעי כחול, אדון ולבן. פקידת הקבלה קיבלה את פנינו במגבות מחוממות ובכוס תה בלימון. כצי שעה לאחר שהתחלנו להפליג, ראינו שני לוויתני גיבן (Humpback). ההתרגשות היתה גדולה.
ראו בתאר זה: לוויתנים
לא חלף זמן רב וקריאת הכרוז הזעיקה אותנו לקדמת הספינה, מצוידים במצלמות ובמשקפות, עוקבים אחרי צמד לווייתנים ששחו קרוב לספינה, הרימו את גבם, שנתן להם את הכינוי "גיבן" , אך לא הואילו להרים את סנפירם המפורסם. היה זה מראה סוריאליסטי : דבוקה של דמויות אדמות, נצמדים לסיפון, מצלמות בידיהם והם לא חדלים מלתקתק. הלוויתנים גנבו את ההצגה, אך לטעמי הם היו רק עיטור בתמונה הכללית של מפרץ רחב ידיים, מוקף בקרחונים ובו צפים גושי קרח שחלקם השתקפו במים ושטחים שלמים שלו היו מלאים בקרח מרוסק. בשלב מסוים האצבעות הקפואות הכתיבו נסיגה אל הבאר המחומם. כוס של קפה בלימון, תוך כדי צפייה בלוויתנים אחרים, ששחו במקביל לספינה ומעת לעת השפריצו סילון של אוויר שהתעבה ודמה למזרקה. ניסיתי לנוח לרגע, אבל הבאר-מן שהגיע מקוסטה ריקה, לא נתן לנו מנוחה והפנה את תשומת לבנו לזוויתנים נוספים.
כעבור זמן קצר הודיע ג'ונתן שהעיכוב שדרשה הצפייה בלווייתנים, גורר שינוי בתכנית ולפיכך ויתרו על ירידה אחת ואנו רשאים ליהנות משעת תנומה. לרגע התפתיתי לקבל את ההצעה, אך רגע לאחר שהורדתי את כל הציוד ופשטתי את בגדי, נשמע בכרוז קולה של אחת המדריכות המזעיק אותנו אל הסיפון. הפעם, כדי לצפות במראה עוצר נשימה של הרים נישאים, צוקים מחודדים המכוסים בחלקם בקרח, שהפעם בולט בגוונו הירקרק. אלו הן, הפיטו-פלנקטון, הבסיס לשרשרת המזון. את האצות הללו אוכלים סרטני הקריל, אותם אוכלים דיונונים ודגים קטנים, את אלו יאכלו הדגים הגדולים וכך הלאה. מכל עבר נראו הרים אימתניים, שובי לב ביופיים ובחזית, נראה מפרץ שקרני שמש נדיבות האירו אותו באור לבן ורך.
בשעה 15:00 לערך, הגענו אל מול האי Cuverville. זה כבר נראה כמו הדבר האמתי: צוקים שחורים אימתניים, המתרוממים בתלילות מעל הלובן. עטרת של הרים גבוהים, גושי קרח מצטופפים במי המפרץ. תמונה סטריאוטיפית של אנטארקטיקה. זהו איון באורך של 250 מ' , שצורתו ככפה גדולה. האי התגלה על ידי החוקר המפורסם ג'רלאש (Gerlache) בשנים 1897-1899 ונקרא על שם Jma Cavalier de Cureville , סגן האדמירל של חיל הים הצרפתי.
ראו באתר זה: חוקרי אנטארקטיקה.
היה קשה להכיל את כול היופי. ירדנו בזודיאק בין גושי הקרח היפהפיים, שדומה ופוסלו ביד אמן וירדנו אל החוף. בטיול לאנטרקטיקה צריך להיזהר בשימוש ייתר במושגים כמו "מהמם", או "עוצר נשימה", אבל הפעם, גם ביטויים אלו לא ישכילו לתאר את היופי הנשגב. ההרים המושלגים נראו מכאן אימתניים ומלאי הוד, עוד יותר מכפי שנראו מסיפון הספינה. קוו השלג הסמוך לחוף היה ירוק מרוב פיטופלנקטון ושזור בחבלים של אצות אדמדמות. על החוף שוטטו מאות פינגוויני ג'נטו, שניהלו את חייהם באין מפריע. הם התרוצצו בכול מקום. מעריכים את מספרם ב-4000, באי הזה בלבד. משלחת של אוניברסיטת קמברידג' חקרה את המקום בשנים 1992-1995 והגיעו למסקנה שנוכחות תיירים אחרים, שממלאים את כול הכללים, אינה פוגעת בהתרבותם של הפינגווינים. למרבה המזל לא היה קר. רוח כמעט ולא נשבה וניתן היה לצלם מבלי שהאצבעות יקפאו וישוועו לכפפות. ירדתי לשכיבה על הקרקע, מתבונן להם ישר בעיניים. היו שהילכו בנחישות לכיווני, מלאו את עדשת המצלמה ולמרבה המזל, ברגע האחרון סטו ממסלולם ולא טיפסו על אפי. היו ביניהם שהתקוטטו, היה אחד שדגר על ביצים, היו שרצו, היו שגלשו, היו שניערו את נוצות הקשקשים שלהם והיו שעמדו באפס מעשה. בקצה המפרץ עלינו לגבעה קטנה ממנה נשקף מיצר קטן שהפריד בינינו לבין ההרים שמאחור. ההרים הללו היתמרו אף הם לגובה עצום וגם הם היו עשירים בקרחונים. מראה הפינגווינים על רקע ההרים היה מרהיב במיוחד. זו היתה תמונה סוריאליסטית כמעט: פינגווינים קרובים, רחוקים, מדרון רוחש פינגווינים, מיצר בצבע אפור, הרים שחורים עטורים בכמות נדיבה של קרח, ואפילו פיסת שמים כחולים.
לאחר זמן מה טיפסתי לנקודה הגבוהה אליה מותר היה להגיע, כשאני מדלג במהירות מעט נתיב הגלישה של הפינגווינים. היו שם שני פינגוויני פס הסנטר, אבל העיקר היה הנוף. משם ניתן היה לראות את המיצר, במלוא הדרו ולהתפעם משפע הקרחונים שצפו במימיו. הקייאקים הצהובים וסירות הזודיאק האדומות יצרו במקום סימפוניה של צבעים. שוחחתי עם המדריכה שלה זו העונה העשירית באנטארקטיקה והיא עדיין מתפעלת. לא קשה להבין מדוע. בחוסר חשק גלשתי לכיוון החוף, כדי לעלות בתורי על הזודיאק, אל ביתנו הצף. בדרכנו חזרה סובב אותנו השייט סביב כמה קרחונים צפים, כדי שנוכל להתבשם מנויים.
כשהתקרבנו לספינה הצביע השייט שלנו על הקומה החמישית, שם נראו שולחנות ערוכים על הסיפון. עלינו למעלה וראינו שכול הסיפון ערוך כשולחנות עגולים, מכוסים במפות לבנות. על הכיסאות היו שמיכות מקופלות, כדי לחמם את הסועדים בקור העז. בכניסה לסיפון התקבלנו בחיוך ובכוס של יין חם. במזנון הוגשו סלטים מסוגים שונים, תוספות של תירס, תפוחי אדמה, אורז וירקות מבושלים. על הגריל הכינו עבורנו צלעות, המבורגרים, עוף, נקניקיות וקלמרי. הטעם היה משובח והאווירה עולצת. לקינוח הוגשו מעדני מוס בטעמים שונים, עוגות וגלידה מועשרת באגוזים ובסירופים. הארוחה הצטיינה לא רק במקוריותה ולא רק בטעמה המשובח, אלא בתפאורה. היינו מכותרים בהרים מושלגים, שטנו בין גושי קרח ובכיוון מערב נראה מפרץ זהוב מקרני השמש, שהצליחו להעניק גוונים חמימים גם להרים שמסביב. רוח קלה יצרה אדוות גדולות על פני המים שהתפשטו במעגלים ואף הם הצטבעו בצהוב. תוך כדי ארוחה, החלה הספינה במסעה דרומה-מערבה\ דרך תעלת Errera, נתיב מים בין איונים מושלגים.
בעודנו מיטיבים לבנו בקינוחים, נשמעה קריאתו של ג'ונתן, המבשרת שהיום טרם נגמר ולמצפה לנו עוד סיור, בטרם חושך.
ירדנו באור אחרון לכיוון Paradise Bay שם שוכנת תחנת המחקר הארגנטינאית Browne Base ובה כפי שהבנתי בביקורי הקודם, נמצאים בעיקר חיילים, במסווה של חוקרים. זו לנו הנגיעה הראשונה בייבשת אנטארקטיקה גופא. בחצי האי פאלמר, הקרוי על שמו של נתנאל פאלמר (Nathaniel Brown Palmer), צייד כלבי ים מארצות הברית, שהגיע לכאן בנובמבר 1820, בספינתו Hero , מכף הורן שבדרום אמריקה, בהיותו בן 21 בלבד.
הגענו למפרץ אליפטי, מוקף כולו בהרים מושלגים. לשון יבשה מעוקלת חדרה לתוך המפרץ ועליה נבנו ב-1981 בקתות אדומות שהוסיפו למראה הקסום, משנה יופי. הבקתות לא היו מאוישות. הצוות שוכן בבקתה מרוחקת יותר, עליה מתנפנף בגאון הדגל הארגנטינאי, שצבעו תכלת לבן. סביב השביל עמדו פינגווינים שלא זכו אפילו לצילום מנומס. אחרי הבקר, קשה לרגש את המטיילים בפינגווינים. לצדם ניתרה צפור לבנה הנראית כהכלאה בין יונה לבין תרנגולת שנקראת שיטביל (Snowi Sheathbill), שהיא הציפור היבשתית שנראה כאן. היא אוכלת את מה שמותירים העופות האחרים וגם את נבלותיהם. זוהי לאל ספק הציפור המכוערת ביותר באנטארקטיקה
התחלנו לטפס בשביל תלול לראש הגבעה, באור אחרון ממש. הטיפוס בשלג הרך היה לא קל. הרגליים שקעו בבוץ עד לברכיים, אנשים החליקו וטיפסו. חשתי חום. נזכרתי בחשש בביטוי האומר "אסקימוסי רץ, זה אסקימוסי מת", והכוונה לזיעה. שעלולה לקפוא ולהקפיא. לו היה נקלע אדם מכוכב אחר והיה רואה את המטיילים מבוססים בשלג אל ראש ההר, היה חושב שמדובר במהדורה מודרנית של חלום יעקב. התבוננתי משתאה במפרץ הקסום, בגושי הקרח הדקיקים שכיסו אותו כמו שמיכה דקה, בקרחונים שעטרו אותו מכול עבר, בספינה שלנו שעגמה במרכזו ובבקתות הארגנטיניות, שעיטרו את הכול ברקמה אדומה. מכיוון שעומס המטיילים היה גדול ובפסגה המקום מוגבל, נאלצנו להמתין בתור, עד שהצלחנו לטפס לפסגה. ממנה נשקף נוף מרהיב בזווית של 360 מעלות. מעגל שלם של יופי. במרחק של פחות שמני מטר מאתנו עמדו על סלע כמה חמסנים, שבלטו בצבעם החום הכהה, על רקע השלג הלבן. רוב הזמן הם הביטו בנו באדישות. לעתים גירשו אורח לא קרוא. בשעה 21:00 עדיין ניתן היה לראות בבירור את הנוף. בדצמבר, מן הסתם היה המצב כך בחצות הלילה. אנחנו כבר בסוף העונה. הרודן המתקתק אילץ אותנו להתחיל לרדת. בצדו הימני של המפרץ השתקפו ההרים בבירור במים. הספינה הדליקה את אורותיה שהשתקפו במים. עלינו על הזודיאק, עצרנו ליד קרחון צף ועליו שני כלבי ים ענקיים; מין שנקרא לובודון הסרטנים (Crab Eater). הוא אוכל היישר את הקריל ולכן נראה כך. באנטרקטיקה, כך מעריכים, חיים 40 מיליון (!) פרטים כאילו. בספינה המתינו לנו עם לימונדה חמה. חלף לו עוד יום מרתק. היום הגדוש הותיר בנו סימנים ברורים של עייפות. חיש קל הלכנו לישון
22 בפברואר 2016
השכמנו לבקר קסום. לראשונה ראינו שמים כחולים. אין ספק שאור השמש מחולל נפלאות. רצתי לסיפון שם נוכחתי בחזיון מרהיב של הרים מכוסי שלג וקח בסיס סביב. מולנו ניצב האי פורט לוקרוי (Port Lockroy), בנוי מגבעות גרניטיות, נמוכות כהות ומאחיהן, צמוד מאד, ניצב רכס גבוה ומושלג, שפסגותיו הצחורות נצצו למרחוק. החוקר הבלגי אדריאן דה ז'רלש (Adrien de Gerlache), קרא למקום Wiencke Island, כשבקר במקום בשנים 1897-1899, על שמו של Carl August Wiencke, מלח צעיר שנפל למים וטבע בעת שניקה את מערכת הניקוז של אנייתו "בלגיקה" (Belgica). זה המקום להזכיר כי ספינת המשלחת "בלגיקה" נתקעה בתוך שדה קרח ונאלצה להישאר במקום עד הפשרת הקרחון. כך הייתה המשלחת הבלגית הקבוצה האירופאית הראשונה שעברה חורף שלם באזור אנטארקטיקה על אף שלא תכננה לעשות זאת ולא הייתה מצוידת כראוי למטרה זו. כאן נכנסת לתמונה דמותו של אמונדסן, מי שלימים יכובש את הקוטב הדרומי. כאשר חלה דה ז'רלש, תפס אמונדסן פיקוד על צוות הספינה. רבים ממלחיה לא תפקדו וחלו בצפדינה – מחלה טיפוסית, הנובעת מחוסר בוויטמין C, בה לוקים יורדי ים המבלים את זמנם בהפלגות ממושכות. במצב המורכב שנוצר, הוכיח אמונדסן כושר מנהיגות והצליח בסופו של דבר להשיט את הספינה למקום מבטחים.
השם "פורט לוקרוי" ניתן למקום ב-1904, על ידי שרקוט (Sharcot), על שמו של Eduard Lockroy, נשיא בית הנבחרים הצרפתי, שסייע לשרקוט במימון המחקר. עד 1931 היה פורט לוקרי בסיס מועדף לציידי לוויתנים. התחנה נבנתה ב-1944, כחלק מבצע בריטי סודי שנקרא "טברין" Tabarin)), נגד הצי הגרמני, למקרה שיגיע לחצי האי האנטרקטי. ב-1948 הגיע לכאן צוות מדעי והפעיל אותו ברציפות עד שנת 1962. ב-1996, לאחר כמה שנים של הזנחה, שופץ המקום על ידי Antarctic Heritage Trust והמקום הפך למוזיאון, תחנת דואר וחנות מזכרות.
לאולם ההרצאות הגיע איין מ-Port Lockroy, לתדריך על המקום. הוא עובד עבור ארגון מחקר בריטי, המחפש אחרי שרידים שהותירו החוקרים הראשונים. האי התגלה בראשית המאה ה-20, על ידי ציידי לווייתנים. ממשלת בריטניה שלחה הנה משלחת צבאית במלחמת העולם השניה, מחשש שמא הגרמנים ישתמשו במקום. המקום נתבע על ידי בריטניה ונמצא בו המוזיאון היחידי באנטארקטיקה. לתומי סברתי שאיין נשלח כדי לשתף אותנו בתוצאות המחקר, אך לאחר שסקר במשך דקה את תולדות המקום, סקר לעומק את האופציות ששי בחות המקומית, עד שנדמה היה שהגענו לערוץ הקניות. שטנו קודם כל ל- Jougla Point – איון קטן ממול תחנת המחקר, שם צפינו בנו המרהיב סביב סביב חומות כחלחלות של קרח, קרחונים משוננים שצפו על פני המים ופסגות נישאות, שהקרח מעצים את צבען השחור. כאשר עמדתי על הסיפון, היה חם ממש. נראה היה שאין צורך במעיל כלל, אולם תוך שעה קלה נעלמה השמש מאחורי העננים ורוח החלה לנשב ולהקפיא את האצבעות. מולנו במרחק קרוב ממש, ניצבו קורמורנים כחולי עין (Blue eye Shag), שדילגו על הסלעים, קפצו מאבן לאבן, כשברקע הספינה או ההרים המושלגים. מעת לעת עזב אחד מהם את מושבו ועף ישר לכיוונינו. במקום אחר נראתה נקבה בונה את קינה מזרדים ונוצות שהביא לה הזכר. בקצהו האחר של האיון, התקבצו גושי קרח קטנים שמלאו את המפרץ. לא הרחק מהמקום בו עגנו, ניצב שלד שלם של לוויתן, שאורכו כעשה מטרים. מסביב נראו עצמות פזורות של לוויתנים, זכר לימים אחרים. בתחנת המחקר שבאיון הסמוך Goudier Island יש בקתה המשמשת את הצוות ומחוץ לתחומם של התיירים. מסביבנו שוטטו פינגוויני ג'נטו, שניצבו בעמדת צילום מרשימה, כשגושי הקרח ברקע. ביניהם שוטטו שיטביל (Sheatbill) לבנות, שאכלו מבשר הפינגווינים המתים. מתחת לגרם המדרגות קיננה ציפור שיטביל על גוזליה. המוזיאון הקטן נקרא על שמו של החוקר אדוארד ברנספילד (Edward Bransfield) אירי שהיה אדמירל בצי המלכותי, שעגן באזור כבר ב-1822. המקום משמר את ההווי והתרבות החומרית של תחנת המחקר הבריטית Base A משנות החמישים. על אחד הקירות, ציור של מרלין מונרו…התיירים האחרים יצאו כשידיהם עמוסות בשקיות. שמעתי שמישהו מהם קנה דבר מה שהיה נחוץ לו.
שבנו לספינה. רוב המטיילים היו רכונים סביב תמונותיהם. מעת לעת דחק בנו הכרוז לצאת אל הסיפון. הנופים מרהיבים ממש. השמש הגיחה מעבר להרים, הסירה את כסות העננים והאירה את ההרים באור יקרות. מעת לעת התלבשנו בחופזה, יצאנו לסיפון, כדי לגלות שהשמש כאן מזייפת, כלומר, מקרינה קור… לאחר שאנו מצטננים, שבים לבאר, כדי לחמם את האצבעות הקפואות, מתבוננים בנוף מבעד לחלונות, מתלבשים שוב וחוזר חלילה. מתפתים לשתות תה, או להציץ בספר, עד שהעין צדה עוד מראה שקשה לעמוד בפניו. שטנו צפונה – מזרחה בתעלת Neumayer, שאין בה ולו זווית אחת שאינה מלהיבה. נתיב מים צר, שקרוי על שם חוקר גרמני ומשני צדיו מראות קסומים. כמה עננים לבנים, נעו במקביל לספינה, במחצית גובהם של ההרים. פה ושם ראינו קרחוני ענק, שנראים כתיבה, שמקורם ימי, היינו, ניתקו ממדף אוקיינוס קפא והפשיר. לצדם נעו קרחונים יבשתיים קטנים יותר. שלווה המורכבת מקרח, סלעים ואלוהים.
בשעה 02:00 לערך התארגנו שוב וירדנו לביקור באיUseful , שקיבל את שמו מציידי הלוויתנים, שהיו נוהגים לטפס לפסגתו, כדי לזהות את הלוויתנים השוחים במפרץ ולכוון אליהם את הספינות. השמש זרחה במלוא עוזה והקרחונים הצפים זהרו בתכול עמוק. עלינו על האי שסלעי הגרניט שלו שוייפו על ידי הקרחונים, דילגנו על פני מחדר של סלע מגמתי שבלט בצבעו השחור והתבוננו בנוף. פסגת האי מאחור, שרשרות ההרים סביב סביב, שפע הקרח וכמובן מאות פינגווינים. המושג "הרים מושלגים" אינו ברור דיו. כאשר מתייחסים לאלפים, אנדים ואפילו הימלאיה, הכוונה היא להרים מחודדים, שצבעם חום או שחור, והם מוכתמים בפיסות שלג גדולות או קטנות. במקרה דנן הפרופורציות הפוכות. מאסה של לובן מקושטת בכתמים שחורים. יופי שהמילה "מאד" אינה זרה לו ויש לגייס למענו את שם התואר "נורא". אכן הוד נורא.
השמש האירה במלוא עוזה ואני חשתי את עצמי מתבשל, כפי שחשים וודאי גם הפינגווינים. פשטתי את מעילי ואילו הם פתחו את פיהם והלחיתו, או נשכבו על השלג, כשהם פורשים את כפות רגליהם, כדי שיצטננו מעט. טיפסנו כמה מטרים כדי לראות את המפרץ מזווית טובה יותר ואת הפינגווינים שנעמדו בזוויות צילום על רקע ההרים או השמים. על הצוקים טיפס אריה ים וסביבו שוטטו פינגווינים. אלו מהם, שחצו את מי האפסיים הקרובים לאי, השתקפו במים בצבעים עזים. יכולנו בלי מאמץ רב, לתפוש ב"קליק" אחד, פינגווין, מאחוריו מים שצבעם כחול-שחור, עם קרחון ברקע, ועם הר מושלג כפירמידה לבנה, כשלראשו חופת שמים תכולים, מנומרת בעננים אפרפרים.
בדרכנו לסירה ערך למעננו דימה סיור בזויאקים בתוך המפרץ. כך סובבנו כמה קרחונים, שכל אחד מהם נראה כפיסול סוריאליסטי. היו שם טירות צפות, מצודות, פסלים, כיד הדמיון הטובה. דימה, בעיניו החדות זיהה כלב ים מסוג וודל, שידוע ביכולתו לצלול בבת אחת כמה מאות מטרים ולעלות במהירות לפני המים, בלי חשש שמא החנקן בדמו יהפוך לבועות. הוא בעל צבע אפור, מוכתם בכתמים כהים, שכב על אחד הסלעים ללא נוע, אדיש לפינגווינים שסביבו.
ראו באתר זה: טורפי הים.
על אחד הסלעים ראינו את לובודון הסרטנים, שצבעו אפור חלק. הוא התבונן בנו, הרים את ראשו, הזדקף וחזר לשכב. במקום אחר, ראינו שני כלבי וודל ואריה ים מתרוצץ בין עשרות פינגווינים סקרניים. כמה מהם מתחו צווארם אל על ונפנפו בכנפיהם. המשכנו לסייר, לצפות בכמה קרחונים שחורים במרכזם אפשרו לנו להציץ דרכם להרים שברקע ושבנו לספינה הלומי יופי. אחרי ארוחת הערב, בעודנו יושבים בבאר, הכריז ג'ונתן, במערכת הכריזה, כי יש לו עבורנו קינוח: חמישה לוויתנים קטלנים (אורקות) בקדמת הסירה. שנים נראו באגף שמאל של הסירה, כשאנו מצליחים לעקוב אחריהם, בעיקר הודות לסילוני האוויר שיצא כנד קיטור. תוך כדי צפיה הרווחנו "בונוס" נוסף: כדור שמש עגול וצהוב ורקע של שמים בגווני ורוד וכתום. עוד קריאה ואנו שועטים לסיפון הקדמי. ממול הספינה דיגמנו לנו חמש אורקות, קפיצות מתואמות מעל המים ואחריהם שוחה באצילות, לוויתן גיבן. לפתע נראה כלב ים הקופץ מצד אחד, מפליא להתחמק בזריזות, עד שניצוד בשיני האורקות.
23 בפברואר 2016
בקר רגוע יחסית. השמים מעוננים ואנו נושאים בתוך "מרק" של קרחונים מרוסקים. דומה וחושינו קהו מעט. הספינה עוברת לצד קרחון ענק, לצדו קרחון שטוח ועליו נח בשלווה לובודון הסרטנים ואילו אנחנו, ממשיכים בשגרת היום. לו היינו נתקלים בעשירית מזה ביום הראשון להפלגה, היו כולם, מן הסתם, מזנקים אל הסיפון. הספינה עגנה במפרץ סיירבה (Cierva Cove). זהו מפרץ צר בצדו המערבי של חצי האי האנטרקטי; מוקף כולו בהרים מבותרים וקרחונים דרמטיים. המפרץ מכוסה בגושי קרח קטנים. חלקם נפלו מהקרחונים שמסביב וחלקם הובאו לכאן על ידי הרוחות המערביות. בצדו של המפרץ, נמצאת תחנת המחקר הארגנטינאית "פרימברה" (Primavera), שהוראתה "אביב".
בשעה 09:00 לערך ירדנו לסיור בסירות זודיאק במפרץ . השלג לא פסק מלרדת. התנחמנו בכך שעדיף על גשם, עשרת מונים. הצילומים יצאו מן הסתם מקופחים משהו, ללא האור המעניק חיים, אך תחושת ה"אקספדישן" היתה שווה הכול. היה משהו מרגש בצבע האפרפר ובפתיתי השלג.
שוב נתמזל מזלי להיות בסירתו של דימה, הרוסי הקשוח והמנוסה מכולם. הים נראה כמכוסה בשכבה כסופה ובלתי חדירה, למעט כמה קרעים, בהם התגלו פני הים השחורים כמעט. הים היה חלק כראי. עם קצת שמש היינו יכולים לראות השתקפויות נפלאות. על אחד הקרחונים הצפים ראינו שני פרטים של לובודון הסרטנים, הניכרים בצבעם הבהיר לפני החלפת השיער (Molting) ובשרידי צלקות שנותרו בהם לאחר שהותקפו על ידי הידרוגות נמריות. אחר כך צפינו בעוד כמה. כאן שלושה, כאן ארבעה וכאן ששה. מסתבר שישי לנו מזל. בעונה זו, לא היו אמורים להיות כה רבים מהם. התקרבנו אליהם, עד שניתן היה להתבונן להם בתוך "הלבן של העיניים". המשכנו לשוט לתוך המפרץ, כשגושי הקרח נהיו גדולים יותר וצפופים יותר. בשלב מסוים הגענו לאזור בו נוצרה שכבת קרח אחידה ודקיקה, שהסירה פצפצה כשבעברה דרכה. מעל לעת ראינו פינגווין שוחה לבדו, בשלווה קין הקרחונים, מוגן בשכבת השומן העבה שלו. התקרבנו לחומת הקרח, שם ראינו כמה שחפי קאלפ ושטנו לאורכה. השמש לא יצאה החוצה, אבל דומה שכמה קרניים עקשניות הצליחו לחדור דרך שמיכת העננים ולזכות אותנו כמה השתקפויות. דימה זיהה חריץ גדול בקרח ואפשר לנו להציץ לתוך הכחול העמוק שלו. המפרץ לא חדל מלספק הפתעות. הרים אימתניים שלרגע השתקפו במים, קרחונים צפים בצורות שונות, כלבי ים, שאחד מהם שחה היישר מולנו והתרחק במהירות גדולה, כאשר הסירות האחרות נותנות פרופורציה לגודל ומעשירות את המראות בצבען האדום. כעבור כשעתיים של שוטטות, החלנו לשוב לספינה, לא לפני שעתרנו ליד הידרוגה נמרית (Leopard Seal). זהו כלב ים ענק, האוכל בעיקר כלבי ים אחרים. היה זה פרט צעיר. הגדולים מגיעים למשקל של 500 ק"ג ויכולים להיות תוקפניים גם כלפי בני אדם. ראינו גור בודד של לובודון הסרטנים, נח בשלווה על גוש קרח. מן הסתם ההידרוגה צופה בו וממתינה שירד למים, אז מן הסתם יקרא אותו לסדר. לייתר דיוק, יקרע אותו לסדר…
אחר הצהרים ירדנו לסיור באיון השטוח Hydrurga. זהו אי סלעי, שחלקו גרניט וחלקו סלעים מטמורפיים. האי והקרחונים הצפים שסביבו היו מכוסים בערפל ושלג לא חדל מלרדת. ראינו פינגוויני פס הסנטר מקננים על הסלעים בצד אחד וקורמורנים כחולי עין מקננים בצד שני. משני צדי השביל המאולתר, ראינו אריות ים צעירים, שלא חדלו מלהשתולל ולהתאמן לקראת המלחמות האמתיות שינהלו בעתיד, על חסדי הנקבות. כמה פינגווינים ניקרו זה את זה קלות, בתהליך של "חיברות", בדומה ל"גרומינג" אצל היונקים. ראינו שחפי קאלפ צעירים, שצבעם חום-מנומר, כלב ים וודל שרוע על השלג באפס מעשה וכמה אריות ים שוחים בתעלה טבעית. כמה מאיתנו ראו אפילו פיל ים צעיר. הכל נראה דרך פתיתים לבנים של שלג, שכיוס את האי, אך לא הפריעו לאריות הים או לפינגווינים בפעילותם השגרתית. השלג אמנם הפריע לצלם, אך העניק לסיור תחושה של הרפתקה. כעבור שעה וחצי לערך, השלג פסק מלרדת והעננים עלו מעט, דבר שאפשר לצפות בבעלי החיים על רקע הנוף.
הרמנו עוגן. היינו אמורים להתחיל בשעה זו את המסע צפונה-מזרחה, לעבר איי דרום ג'ורג'יה, אולם ג'ונתן, מוביל המשלחת, הודיע שבשל תנאי מזג האוויר, ובעיקר גלים גבוהים במפרץ סקוטיה, החליט להישאר עוד יום באנטארקטיקה. ההמון מחא כפים מבלי הלבין שכל יום כאן, יפה ככל שיהיה, הוא על חשבון דרום ג'ורג'יה. אך לא נותר לנו אלא להתאהב במצב החדש ולראות מה ילד יום.
24 בפברואר 2016
בשעה 05:00 כבר אור ראשון. הים שקט מזעפו. ככל שהאיר היום, הלכו הגלים והתגברו. עדיין רחוק מסערה, אבל הטלטלה מורגשת. לצדנו שטים קרחוני ענק. צורתם המסודרת, כצורת תיבה, מלמדת על מקורם הימי, להבדיל מקרחון יבשתי, שמרשים בצורתו הבלתי רגולרית.
הבקר תוכנן לביקור באי גורדין (Gourdin Island), שהתגלה על ידי החוקר הצרפתי Dumont d'Urville, במסעו לאנטארקטיקה, בשנים 1840-1837. האי נמצא בקצה הצפוני של הפנינסולה האנטארקטית, מול מיצרי ברנספילד (Bransfield). דרך תעלה צרה יחסית מגיעים לחוף דרמטי ובו חיים פינגווינים ממיני ג'נטו, פס הסנטר ולראשונה גם פינגוויני אדלי (Adelie). כולם מתרבים באי זה. האדלי הינו פינגווין אנטארקטי מובהק, בדומה לפינגווין הקיסרי ובניגוד לייתר המינים העוזבים אותה בחורף. מראהו מעודן ומשובב נפש. החוקר שהגדיר אותו, קרא לו על שם אשתו.
מבחינה זו, הוא יוצא דופן. אין עוד הרבה איים בהם ניתן לראות יחד את כול שלושת המינים הללו. כמו כן, ניתן לראות כאן, לא מעט אריות ים. האי שנמצא בקצה של הפיניסולה, אינו מוגן על ידי איים אחרים או היבשת ונתון ל"מתקפה" של רוחות עזות. הבקר לא היה יוצא דופן ובשל הרוחות העזות, החליט הצוות, שלא לרדת לאי. הנקודה הבאה היתה תחנת אוהיגינס (Ohigins). תחנת מחקר זו, הנקראת על שמו של משחרר צ'ילה, ברנרדו אוהיגינס, מופעלת על ידי צוות משותף, גרמני – צ'ילני, נמצאת במרחק של 30 ק"מ מערבית לקצה הצפוני של חצי האי הא/'8נ0טנטרקטי. מאז 2010, התחנה מאוישת כל השנה 24/7. ניתן לארח בתחנה מקסימום 30 איש בעת ובעונה אחת. מולה נמצא האי Kopiatic, בו אפשר לבקר בזמן שחלק מהמטיילים נמצאים בתחנת המחקר. מסתבר שמה שמתחיל רע, משמיך כך. מזג האוויר לא אפשר לעצור גם שם. העברנו את הזמן בצפייה בלוויתני סנפיר (Fin Wales) ששטו הרחק מהספינה. זהו הלוויתן השני בגודלו בעולם. כמו כן ראינו אלבטרוסים צחורי כנפיים וכמה יסעורים, ביניהם יסעורי הכף (Cape Petrel) המנומרים בשחור ולבן.
ראו באתר זה: עופות הים הפתוח
בין לבין, קרוליין הרצתה על קרחונים ודימה סיפר על פינגווינים.
נסענו בים שקט יחסית לאיי שטלנד הדרומיים. בשעה 17:00 לערך ירדנו למפרץ Maxwell Bay . המפרץ היה אפוף ערפילים וקשה היה לראות את הנוף. הביקור היה ניסיון של הצוות להכניס איזה תוכן, ליום שפוספס בשל מזג האוויר, אך הוצג על ידי המדריכים כגולת הכותרת של האזור…
לחוף המפרץ תחנת מחקר צ'ילנית על שם פריי (Frei), שהיה נשיא צ'ילה בשנות ה-60. צמוד לה, נמצאת תחנת מרחק רוסית על שם החוקר פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן (Fabian Gottlieb Benjamin von Bellingshausen), שהיה קפטיין בצי הרוסי האימפריאלי. הוא יצא למסע חקר לאנטארקטיקה בשליחות הצאר אלכסנדר הראשון,. הוא פיקד על ספינה אחת ועמיתו מיכאלי לזרב (Michaeli Lazarev), פיקד על הספינה השנייה. היה זה הדיווח המהימן והמתועד הראשון על גילוי היבשת. המשלחת, יצאה מנמל פורטסמות ב-5 בספטמבר 1819 והגיעה ליעדה ב-28 בינואר 1820. עד שנת 1822 הקיף בלינגסהאוזן את אנטארקטיקה, גילה את אי פיוטר הגדול ואת ארץ אלכסנדר, שמדרום מערב לחצי האי, שלמים ייקרא על שמו של פאלמר. לא הרחק משם קיימות תחנות קוריאנית, אורוגוויית וסינית, שנקראת "החומה הגדולה".
ליד המבנה הנוח המשמש את המשלחת הצ'ילנית, ניצב פסלו של האדמירל לואיס פרדו Pardo)), שהוביל את ספינת Yelcho, לחילוץ משלחתו של שאקלטון, שנשארה באי הפילים.
ראו באתר זה: שאקלטון
במקום שילוט המראה כיוונים ומרחקים לערים מפורסמות בעולם, ביניהן ירושלים. המקום נראה כיישוב של ממש, לטעמי מוזנח למדי, עם צבר של מיכלי דלק וגרוטאות. מעל התחנה הרוסית גבעה, שם נבנתה הכנסייה הפרובוסלבית הדרומית בעולם. כנסיה קטנה וציורית, בנויית עץ וצבועה באפור, שנבנתה עבור 30 מאמינים. מהכנסייה נשקפת תצפית יפה על המפרץ, על הסלעים העוטרים אותו ועל הגוש המטמורפי, הקרוע על ידי דייק מרשים, שמזדקר בלבו.
יצאנו משם לאי הסמוך Ardley. אי משונן, שלחופו ראינו מאות פינגוויני ג'נטו ופינגוויני פס הסנטר. המטרה העיקרית היתה לראות פינגווין אדלי, שאמור היה להיות כאן. אך הוא נעלם. פינגווין אדלי הוא אחת משלושת העופות האנטרקטיים המובהקים (השנים האחרים הם יסעור השלג והפינגווין הקיסרי). מכיוון שחצי האי פאלמר הלוך ומתחמם, נודדים פינגוויני אדלי לדרום הקר יותר. בין הפינגווינים הרבים ראינו גם יסעור ענק (Giant Petrel), שבלט במקורו הגדול. השיט בזודיאק היה קצר מדי לטעמי. שבנו לספינה.
סך הכול יום מאכזב מבחינת מזג האוויר. אבל ברור לנו שזה חלק מהעניין.
מכאן ואילך, סדר היום רגיל: יושבים בבאר, אוכלים חטיפים, שותים את קוקטייל היום, יורדים לסיכום היום והנחיות למחר, ארוחת ערב ואחריה, סרט על מסעות של סקוט. חדר ההרצאות הופך לקולנוע, עם מכונת פופקורן.
25/2/2016
מזג האוויר ממשיך להיות קודר. הים גלי מאד, אם כי איננו סוער. נסענו אל מול Wild Point , אשר באי הפילים (Elephant Island). בשל מזג האוויר ומצב הים, החליט ג'ונתן שלא לרדת לחוף. ניסיוני מלמד שהירידה לחוף אינה תלויה רק במצב הים, אלא גם ובעיקר באישיותו של מוביל המשלחת. האי נמצא בקצה הצפוני-מזרחי של איי שטלנד הדרומיים.
"אי הפילים" נקרא כך על שום פילי הים הרבים השוכנים בו. את השם העניקו לו מלחים בריטיים, כשהגיעו אליו ב-1820. האי הסלעי יפהפה ממש. איון מימין, הר מחודד כפירמידה ענקית, קרחון ענק, הר גדול נוסף, שקירותיו השחורים מבצבצים מעבר לקרח ושוב מצוקים נישאים. מיצר ים ועוד אי מצוקי. מזג האוויר לא מסביר פנים, בלשון המעטה. רוח חזקה, שלג ובעיקר ערפל, שמאפשר לשרטט בעינינו את קווי המתאר של האי, אך לא לראותו בבירור, קל וחומר, לא להנציח אותו במצלמה.. האי קיבל את פרסומו הודות למשלחתו של שקלטון, שמצאה בו מקלט בחורף 2016, לאחר שספינתם "אנדיורנס" (Endurance), נכלאה והתנפצה בקרח של ים וודל (Weddel). 28 איש עייפים ומותשים הגיעו למקום. מכאן יצא שקלטון במסעו המיתי לעבר איי דרום ג'ורג'יה, הרחוקים מכאן 1300 ק"מ, בים הסוער בעולם. אנשיו נשארו כאן עוד 135 ימים, עד שחולצו. כולם בחיים. עמדנו בסיפון, ברוח המקפיאה, מתבוננים בנוף, בגלעד שהוצב שם, להנציח את האירוע ובפינגווינים הרבים ששוטטו שם.
למרבה הצער, מזג האוויר היה סוער מדי, לא רק כדי לרדת לחוף האי, אלא גם כדי לצלם אותו. ראינו כמה צוקים מטושטשים בתוך מסך השלג. אקפדישן, אמרנו?
מכול מקום, הצוות טרח להסביר לנו שוב ושוב עד כמה היינו בני מזל עם מזג האוויר.
לקראת הצהרים הרצתה רוזליין על מסעו של שאקלטון. אחרי הארוחה, העביר ג'ון, סדנה בנושא צילום. אחרי התדריך , הרצאה שלי על שאקלטון ואחרי ארוחת הערב, סרט על מסעו המיתי.
בחצות הלילה הזזנו את השעון, שעה אחת קדימה. הפסדנו שעה, כדי שנוכל להרוויח אותה שוב, בדרכנו לאיי פוקלנד
26 בפברואר
בבקר, הרצאה של דימה על הסתגלות בעלי חיים לקור. אחר כך, ניקוי התיקים בוואקום, לקראת ההגעה לאיי דרום ג'ורג'יה. הספינה התקדמה בנינוחות יחסית. מזג האוויר יפה. היו שעות עם יותר נדנודים והיו שעות עם פחות. מעת לעת הוזעקנו אל הסיפון כדי לצפות בלוויתן מרוחק, או באלבטרוס נודד. אחר הצהרים הרצתה קרוליין על תחנות המחקר באנטארקטיקה ואחריה, הוגשו במועדון חביתיות מטוגנות ברוטב חם, עם גלידה קרה ושקדים קלויים. בשעה 18:00 הזמין אותנו ג'ונתן, לצפות בסרט שצילם וערך, אודות שנה שעבר בתחנת המחקר הצרפתית באנטארקטיקה. לקראת חשכה (הצפנו והיום נהיה קצר יותר), קיבלנו הנחיה לסגור את הוילונות. ככל שנתקרב לאי דרום ג'ורג'יה, כך יופיעו יותר ציפורים. הן נמשכות אל האור ועלולות להתנגש בחלונות הספינה. אחרי ארוחת הערב, חלקו השני של הסרט "שאקלטון".
27 בפברואר
מזג אוויר יפה וים נינוח. השגרת היום הופסקה על ידי כמה הרצאות. אניה הרצתה על דרום ג'ורג'יה, אנט הרצתה על צייד ליוויתנים ודימה על ציפורי דרום ג'ורגי'ה. בין לבין, הרצאה שלי על אנטארקטיקה. הדבר המסעיר ביותר היה לוויתן גדול "נכון", Southern Right Whale, שם שנתנו למין הזה ציידי הילוויתנים, משום שזהו הלוויתן הנכון לצוד. הוא גדול, הוא איטי ובעיקר, כשהוא ניצוד, אינו שוקע, אלא צף על פני המים. אטרקציה נוספת היתה אלבטרוס נודד. בהמשך ראינו גם יסעור ענק, יסעור הכף ויסעורים נוספים. היסעוראים הגדולים הם מעופפי דאייה, שכמעט ואינם מסוגלים להניע את כנפיהם. מבנה הכנף מכביד על מעוף חתירה ולכן הם "רוכבים" על הרוחות ומנצלים היטב את שינוי מהירותן בגובה שונה מפני הים והגלים. הכנפיים הארוכות והמחודדות מותאמות להפליא לצורך דאייה. הם מתגלים כאירובטיים מושלמים, המתמרנים במהירות גבוהה בין גלי האוקיינוס, תוך הטיית הגוף ממצב אופקי למצב אנכי. הם מסוגלים לשהות שעות ארוכות בדאייה מעל הים. עצמותיהם החלולות מסייעות להם בכך, אך כמעט שאינם מסוגלים לעוף ללא רוח או מעל היבשה .
מעת לעת ראינו קרחונים יבשתיים קטנים שנסחפו לכאן מאיי דרום ג'ורגי'ה ולעומתם קרחונים ימיים גדולים שהגיעו מהכיוון ההפוך, מים וודל. אחרי שסיים דימה את הרצאתו, נקראנו במערכת הכריזה להתבונן בקרחון יבשתי עצום ממדים.
28 בפברואר
בשעה 05:30 נשמע קולו המתנגן של ג'ונתן, במערכת הכריזה. מול עינינו, הזדקר רכס מושלג, מחודד להפליא, המתרומם ממש מעל המים. סימפוניה חדשה של צבעים. מים בצבע תורכיז, עשירים במי קרחונים, מדרונות ירוקים להפליא ומעליהם הרים המכוסים בשכבה עבה של שלג. אנחנו במפרץ Cooper, בקצה הדרומי מזרחי של דרום ג'ורג'יה ומולו, סמוך לנו, האי קופר. המפרץ נקרא על שמו של רוברט קופר, הקצין הראשון של אניית הוד מלכותו "רזוליישן" (Resolution), במשלחתו של ג'יימס קוק, כשהגיע לכאן בינואר 1775.
דרום ג'ורג'יה הינו אי שצורתו חצי ירח; אורכו 170 ק"מ ורוחבו בין 2 ל-40 ק"מ. מרוחק 1450 ק"מ מפורט סטנלי אשר באיי פוקלנד ו-2050 ק"מ מכף הורן. האי בנוי משני רכסי הרים, שהם למעשה המשך של הרי האנדים מדרום אמריקה. המרכזי והמאסיבי יותר הוא רכס Allardyce והמזרחי הוא רכס Salvesen. ההר הגבוה ביותר הוא הר פאגט (Paget), שגובהו 2934. באי עוד שתים עשרה פסגות שגובהן למעלה מ-2000 מ' ובקוו רוחב כזה, הדבר בא לידי ביטוי הכמות גדולה של שלג וקרח. אני מסתכל בחומת הסלע האימתנית ובאופן אוטומטי חושב על שאקלטון ושני חבריו, שהצליחו לחצות את הרכס הזה בחורף, כשברשותם רק גרזן נגרים וחבל באורך 17 מ'. החלק הדרומי –מזרחי מבותר ומצוקי, בעוד שהחלק הצפוני – מערבי, מתון בהרבה. האי שוכן בקווי רוחב 54⁰- 55⁰ לערך; מקביל לצפון אנגליה, בחצי הכדור הצפוני, אבל מיקומו בלב הזרמים הקרים של האוקיינוס הדרומי, גורם לאקלים אנטרקטי כמעט. באי לא חיים יושבי קבע כלל. למעט נציגים מתחלפים של הממשל. האי התגלה בשנת 1675 על ידי הסוחר הבריטי Antoine de la Roche. אך מי שעגן בו לראשונה היה קפטיין קוק, בשנת 1775 וקרא לו על שם ג'ורג' השלישי, מלך אנגליה.
מסיפון האנייה ראינו כמה פינגווינים מלכותיים, הניכרים ב"חליפותיהם" הכחלחלות ובצווארונם הזהוב, כשהם שוחים וצוללים בקרבת הספינה. בשעה 06:30, ירדנו לסיור בזודיאק. רוח צוננת לטפה את הפנים היינו זקוקים להתאווררות הזאת. ראינו מקרוב את הפסגות המושלגות, את מושבות הפינגווינים, בעיקר המלכותיים ואחר כך גם ג'נטו. להבדיל מהאחרון, שהוא מכר ויתיק, הפינגווינים המלכותיים היו עבורנו אטרקציה חדשה. הם נראו הדורים להפליא, כאשר הידסו בהילוך מוזר, ספק מגושם, ספק מלכותי. מאחוריהם, רבצו ללא תנועה, פילי ים ענקיים. במים ומחוצה להם ראינו עשרות אריות ים ומספר גדול של יסעורים ענקיים ששחו במים, ממש לצד הסירה ואפילו צפינו ביסעור השלג מעופף ממעל. בקצהו האחר של המפרץ, על סלע גדול, ראינו את פינגוויני "מקרוני", הנקראים כך על שום הנוצות הזהובות בקדקודם, שהזכירו למלחים הבריטים, את האצילים בני ארצם, כשהיו מתגנדרים כך, בביקוריהם באיטליה. זה היה סאפארי במיטבו. בעיקר על שום בעלי החיים הרבים שהיו מרוכזים בצפיפות גדולה כל כך, על פני שטח קטן יחסית.
לאחר ארוחת הבקר הרמנו עוגן והחלנו לשוט מערבה, לחופו הצפוני של האי. לנגד עינינו נשקף נוף מלא הוד של קרחונים גדולים שגלשו עד לים כמעט, של הצבע הירוק, שלא ראינו כבר עשרה ימים, הרים בשלל צורות פראיות ואפילו פיסות של שמים כחולים.
לאחר הפלגה קצרה יחסית, הגענו ל-Barbour Bay, שנחשב לאחד המקומות היפים והמרשימים בדרום ג'ורג'יה. מפרץ הנראה כמו תיאטרון, עטור צוקים מוריקים בתחתיתם ושחורים בראשם, כתמים גדולים של קרח ועננים מערבבים בתכול השמים. המפרץ הענק הזה היה זרוע במאות ואולי אלפי פינגווינים מלכותיים, שהתהלכו הדורים בביטחון רב. בצדו הימני של המפרץ, סמוך למקום העגינה, רבצו כמה פילי ים ענקיים, מרבית הזמן ללא תנועה. הם נראו כגושים בני 4-5 טונות של בשר ושומן, שרק מעת לעת הרימו את ראשם, פערו את פיהם לרווחה וחזרו לעמדת הרביצה. כל ייתר השטח, היה מנוקד בצפיפות בפינגווינים. אם הפינגווין המגלני, שצבעיו שחור לבן, מזכיר מרחוק הילוך של נזירה, הרי הפינגווינים המלכותיים, בחליפותיהם הכחולות, זהובות הצווארון, נראים כאנשי עסקים בדרך למסיבת קוקטייל. פה ושם השתרבב לחבורה פינגווין ג'נטו, שבלט במקורו הכתום, שנראה כלא שייך. בין הפינגווינים התרוצצו אריות ים, שנעו במהירות בעזרת סנפיריהם וחשפו לעברנו שיניים. מעת לעת ריחף ממעל חמסן או נחת יסעור, שהרים את כנפיו בגאווה, שוטט וישב לנוח. השמש הגיחה מעבר לעננים וכיבדה אותנו בקרניים נדיבות, שהוסיפו לצבעים משנה עצמה וחיים. היה חם. פשטתי את המעיל ואת חגורת ההצלה, כדי לטייל בנוחות יחסית.
חבורות של פינגווינים נכנסו לים, לייתר דיוק, גלשו באצילות אל בין הגלים. אחרים עלו באלגנטיות מן הקצף. היינו מצווים לשמור על מרחק מינימלי של 5 מ', אולם הפינגווינים נעו לעברנו בבטחה, התבוננו בנו בסקרנות וגילו עניין מיוחד בתיקי הצילום. בהמשך, מעבר למקלות הסימון, נפרש שטיח רחב ידיים של פינגווינים מלכותיים. ניתן היה להתבונן בנקודה כלשהי, ונומר, ריבוע של ½ 1 מ"ר ולהתבונן מה קורה בתוכו. מי מגיע, מי יוצא. אפשרות אחרת היתה לעקוב אחרי פינגווין אחד, לנסות לראות מה הוא מחפש, מה הוא מגלה. אולם השעתיים שהוקצבו לנו חלפו חיש קל ונאלצנו לשוב לספינה.
זמן קצר לאחר ארוחת הצהרים התבשרנו שהגענו למפרץ סנט אנדריוס (Saint Andrews bay), שהוא אולי גולת הכותרת של הביקור בדרום ג'ורג'יה. זהו מפרץ מעוגל ורחב ידיים, עטור כולו בקרחונים הגולשים מההרים. כמו במפרץ הזהב, בו בקרנו הבקר, גם כאן מי הים ירקרקים משהו, בהשפעת מי הקרחונים. בצורתו ובצבעיו מזכיר להפליא את המפרץ הקודם, אלא שמספר בעלי החיים כאן גדול עוד יותר. הזודיאק הנחיתה אותנו בתוך להקה של פינגווינים מלכותיים. במים שחו כמה גורים מתבגרים של אריות ים, שקיימו אינטראקציה מעניינת עם הפינגווינים, שכללה משחקים ומאבק. כמה עשרות פינגווינים שחו בים ודומה היה שהם רוכבים על הגלים. ניסיתי לשכנע את עצמי שלא לצלם, אך עצמי לא הקשיב לי ולא חדל מלירות צרורות של צילומים, מכל עבר. הלכנו לאורכו של המפרץ, עשרות נקבות של אריות ים מטופלות בגורים רבים מספור. אלו כבר משחקים בלהיות גדולים וחושפים שנים לעבר המבקרים. נשיכה מאריה ים יכולה להיות דבר לא נעים, גם כשמדובר בפרט צעיר. השיטה הנכונה אינה לברוח אלא להטות את הגוף מעליו, הוא בדרך כלל משתכנע מיתרון הגובה ונסוג. היו שם יסעורים ששחו במים ואחד שנח על הדשא, היו חמסנים שחלקם ישב על אותה דרגש סלע עם הפינגווינים, שהם בדרך כלל יריביו. אולם כעת, כשאין ביצים או גוזלים שאפשר לחמוס, החמסן אינו עוד יריד. פה ושם נראו כלבי ים שמנים, מנופחים ממש, שרועים על החול, או מתקדמים בתנועות נחשיות מגושמות. על החוף רבצו שני פילי ים ענקיים, שבקושי זזו. הכול געש ורחש חיים. עברנו מקווה מים בו השתקפו בבואותיהם של הפינגווינים ודומה שהוכפל מספרם. חצינו ערוץ שהגיע מהקרחון וצילמנו פינגווינים על רקע לבן זוהר. היה קשה להחליט לאן להתבונן קודם. טבע במיטבו. זהו לאל ספק אחד מטיולי הטבע הטובים שחוויתי. מתברר שאוכלוסיית הפינגווינים משתקמת יפה, מאז ניצודו כדי להבעיר בשומנם את המדורות להפקת שומן מאריות הים. פה ושם נראו קרניים של איילי צפון, שהובאו לכאן על ידי המלחים הנורווגים, כדי שיוכלו לצוד אותם בבגרותם. האיילים התרבו ופגעו בצמחיה, עד שלפני שלוש שנים הצליחו לפנות מכאן את רובם.
לאורך הדרך ראיתי מטיילים משולהבים שמאיצים בי לעלות לתצפית, שם כך דיווחו, נמצא הדבר האמתי ואכן, למרגלותינו נפרש חוף גדול, שכולו מכוסה בפינגווינים מלכותיים. מאתיים אלף במספר. כמו שטיח בצבעי אפור, כחול, זהוב וכתום, אבל לא סתם שטיח. אלא שטיח חי, רוחש ונע. שטיח מלא חיים. לא מעט פינגווינים טיפסו אל הגבעה, התקרבו אלינו כמטחווי אצבע, ניקרו מאת ציוד הצילום שלנו והמשיכו הלאה. קשה היה להתנתק מחזיון, אבל הפיתוי בצורת טיול בזודיאקים, הכריע. אנט לקחה אותנו לשיט לכול אורכו של המפרץ, כדי להתבונן במושבות הפינגווינים מתוך הים. כלומר, לראות מה שרואה פינגווין השב הביתה. הורי פינגווין ששבים מן הים, אמורים למצוא בתוך הסבך הזה את הצאצא הפרטי שלהם. הוא נראה כמו כולם. חום, שמן ומכוער. אבל לאחר מאמץ הם מאתרים אותו, על ידי שריקות המיוחדות רק להם והוא, כך תברר, יודע לזהות אותן. אמרתי לאחד המדריכים שאין לי תכניות להגיע בקרוב לגן העדן, אבל יש סבירות גבוהה שהוא נראה דומה למפרץ הזה. שבנו לספינה לאחר שלש שעות נפלאות, מתבוננים בערב היורד מעל המפרצים וההרים של דרום ג'ורג'יה.
29/02/2016
גם היום השכמה מוקדמת. בשעה 06:15 נשמע קולו של ג'ונתן במערכת הכריזה. הספינה עגנה במפרץ Maiviken, בקצהו של פיורד בשם זה, שקירות הסלע התלולים המעיקים עליו, יצרו רושם עז. הוראת השם, בשפות הסקנדינביות היא "מפרץ מאי". השם שובר השיניים ניתן למקום על ידי משלחת שבדית, לחקר הקוטב, שהגיע לכאן במאי 1902. לנגד עינינו נשקף נוף מרהיב עין. הצבעים השולטים בו אינם השחור והלבן, בהם הורגלנו, אלא הירוק, עם כמה גוונים של חום. במפרץ כמה איונים קטנים, ירוקים אף הם. לאחד מהם, גוון צהבהב היה זה מפרץ בקצהו של פיורד. מימי התורכיז של הקרחון, העשבים שגדלו לאורך החופים, קרני השמש. הכול זרח בשפעת גווני ירוק. ירדנו לחוף המפרץ והתפעלנו מכתמי הצבע, רובם תכולים או ירוקים, שנבלעו זה בזה. קרחון צף שגונו תכלכל העשיר את ספקטרום הצבעים בגוון משלו וסירת הזודיאק שפלטה לחוף דמויות אדמדמות, השלימה את הסימפוניה. התבוננו באדוות העגולות שיצרו הסירה והרוח, בגוריהם של אריות הים ששיחקו ונלחמו לצדנו, בכלב הים הענקי שרבץ על העשב ואמרנו לעצמנו שהיה שווה להגיע לכאן ולו רק בשל המפרץ. החלנו לטפס בין עשבי ה-Tussock הגדולים שעליהם הירוקים הבהיקו בירוק רענן, וגורים של אריות ים קיננו בתוכם. מכאן יצאנו ל"טרק", שביל שאורכו 3.5 מ' שצוות הספינה התכונן אליו, כאילו מדובר במסע כומתה. בקצה של עליה תלולה, אך קצרה, הגענו לאגם גדול ויפה ולאחר שטיפסנו כברת דרך נוספת, הגענו לתצפית מרהיבה, על האגם, על אגם קטן, גבוה יותר ועל המפרץ שמאחור. ליד התצפית ניצבה בקתה, שהוקמה על ידי מחסלי החולדות. עד לפני מספר שנים, חולדות שנמלטו מאניות ועכברים שכנראה הגיעו בדרך דומה, נחשבו לרעה חולה. הם התפשטו באי וחמסו את ביצי האלבטרוסים, שלא ידעו כיצד להתגונן מפניהם. בהיעדר טורפים הם פרו ורבו, פגעו אף בגוזלים ודומה היה כי אין פתרון נגדם. בפעם הקודמת שהייתי כאן, לפני ארבע שנים לערך, סיפרו לנו שנותרו כמה מפרצים נקיים מאורחים לא קרואים אלו, אך עם נסיגת הקרחונים, קרב היום שייפתח מעבר בין המפרצים, דבר שנחשב לקטלני עבור גוזלי האלבטרוסים. הפעם התפשרנו, כי מפזרים מהליקופטרים רעל מיוחד, שלמרבה הפלא פוגעים ביונקים בלבד ולא בעופות. טיפסנו עוד מעט, עד למעבר ההרים, בגובה של 200 מ' לערך. מולנו נתגלה רכס Allardyce , שדרת ההר המרכזית, המושלגת של דרום ג'ורג'יה. לא הרחק מאתנו, נראה אגם קטן ולצדו תחנה הידרואלקטרית המספקת חשמל לתחנת הליוויתנים בגריטוויקן (Gritviken). למרבה ההפתעה, סטה ג'ונתן מהשביל היורד בבטחה לכיוון גרטוויקן, אלא העלה אותנו בדרך לא דרך. רק כשהגענו למעלה הבנו מדוע. לנגד עינינו התגלתה בהפתעה, תחנת הלווייתנים במלוא הדרה וכיעורה. בקצהו של מפרץ המלך אדוארד (King Eduard Cove) – פיורד נהדר, שנוצר מגלישת הקרחונים אל הים, ניצבו כמה בתי עץ בוהקים בלובנם, שרידי בית חרושת אכולי חלודה, ערימה של גרוטאות ומיכלי ענק לאכסון שומן, המספרים, ללא מילים, על תקופת הציד הגדול. המקום כונה בעבר "מפרץ הסירים" (Pot Cove), על שום הדוודים התלת רגליים ששמשו להפקת השמן. התחנה נוסדה ב-1904 על ידי צייד הלוויתנים לרסן (C.A. Larsen), באות התקופה חיו כאן 300 אנשים בו זמנית, בצריפים שהובאו לכאן מנורבגיה. לפני מאה שנה וקצת, המים סביב דרום ג'ורג'יה המו לוויתנים גדולים. כולל פרטים רבים של הלוויתן הכחול; הייצור הגדול ביותר שחי אי פעם על פני האדמה. מלח תורן היה ניצב על משמרתו בקצה התורן (תוך התמודדות עם תנודות חזקות), כאשר צפה בלוויתן, היה מספיק מיומן כדי להגדיר בדיוק באיזה מין מדובר, מה גודלו ומה המרחק ממנו. רב החובל היה שומע את הצעקה, מכוון לשם את הספינה וכשהיו מתקרבים, היה יורה לעברו את הצלצל. לאחר שהלוויתן היה מת, היו מנפחים אותו באוויר, תוקעים דגל בגופו וממשיכים הלאה, כדי לאסוף את הגופה בדרך חזרה. לכול ספינה כזאת, היה ניתן לחבר שבעה לווייתנים מכל צד, כלומר 14 לזוויתנים, שהיו תלויים לצדה כמו אשכול של בננות. מספרים שמי הפיורד היו אדומים מדם. בימים הטובים, או לייתר דיוק, הרעים, היה ניתן לעבור את הפיורד בהליכה, על גופות הלווייתנים. מכול לוויתן ניתן היה להפיק טונות של שמן. ס"ה ניצודו כאן 54000 לווייתנים. עם הזמן התברר כי כמו כל משאב, גם הלוויתנים התדלדלו במספרם, עד שבראשית שנות ה-30, החלו לנטוש את התחנה, עד שנסגרה סופית ב-1964. כיום הבתים המשוחזרים והסירות המתפוררות מספרים את סיפורה של התקופה. בראשית המאה ה-21 החלו בניקוי המקום והוציאו מכאן כמות עצומה של גרוטאות ב-2005 נפתחה התחנה לביקורים.
בעת שהלכנו ברגל, קיבלו ייתר המטיילים הרצאה מגב' שרה לורקוק Sara Lurcock)), שעומדת בראש הפרויקט לביעור החולדות (South Georgia Heritage Trust). הפרויקט מוצלח, אך מוקדם מדי להרים כוס שמפניה, שהרי די בזוג אחד, אם נשאר לפליטה, כדי להשיב את הסכנה, תוך מספר שנים.
המטיילים ירדו לחוף. מי שרצה, יצא לסיור מודרך בעקבות שקלטון ואחר כך, לסיור בעקבות ציידי הלוויתנים, אליו הצטרפנו גם אנחנו. בחורה חייכנית, מצוות המוזיאון, סיפרה בחן רב את סיפורם של ציידי הלוויתנים. ראינו ספינה מתפוררת שהצלצל עדיין על סיפונה, ביקרנו את מיכלי הענק המחלידים, את הכנסייה הפשוטה והיפה ואת המוזיאון המתעד בתמונות ובאביזרים את החיים הלא קלים של יושבי המקום, בראשית המאה העשרים. בצריף קטן, סמוך, נמצא העתק של סירת ההצלה ג'יימס קרייד, עמה הפליגו שקלטון וחמשת חבריו הנועזים, מאי הפילים, כמעט 1400 ק"מ, אל דרום ג'ורג'יה. 16 ימים של התמודדות עם צפיפות, רטיבות, מחסור במזון וגלים שגובהם 20 מ'. הליכה קצרה לאורך החוף הובילה אותנו לבית הקברות הקטן, שבקצה המפרץ, המוקף גדר עץ מסוידת בלבן. לאורך הדרך, פגשנו עשרות רבות של גורי אריות ים. מרביתם צעירים, אבל כבר מתרגלים חשיפת שיניים כלפי זרים. היה זה מראה סוריאליסטי של סירות דייג חלודות ולצדן גורי אריות ים משחקים בחן רב. בהתחשב בכך שאריות הים גם הם היו מטרה לצייד, בשל שומנם, היתה במראה הגורים משום נחמה על ניצחון הטבע. אוכלוסיית הלוויתנים לעומת זאת משתקמת לאט לאט. לא הרחק מהם נראו כמה כלבי ים מתקדמים באיטיות וכמה נקבות של פילי ים שוכבות בעצלתיים. בבית העלמין טמונים ציידי לוויתנים, אך הסיבה העיקרית להגיע לשם היא קברו של ארנסט שקלטון, שמת מהתקף לב בשנת 1922, בעת שערך מסע נוסף באזור. אלמנתו בקשה לקבור אותו כאן. לא הרחק ממנו, טמון אפרו של פרנק וויילד Frank Wild)), מי שהיה עמיתו במשלחת "נימרוד" וסגנו במשלחת "אנדיורנס". הוא מת ב-1939 וציווה שאפרו ייטמן לצד רעו ומפקדו..
חזרנו לתחנה ובמקום לעלות לסירות הזודיאק, בחרנו להתקדם לאורך הפיורד, שמכל זווית נראה אחרת. גם כאן, ליוו אותנו גורים רבים של אריות ים. התקדמנו כמעט עד לצלב המציין את המקום בו קיבל שקלטון את התקף הלב שהרג אותו, אולם צוות הספינה חסם את הדרך לשם, בטענה שנמצאים שם אריות ים בוגרים, בכמות שעלולה להיות מסוכנת. הסתפקנו בצוקים התלולים, המעיקים מעל הפיורד, במימיו הצלולים שצבעם מתחלף מרגע לרגע, בכמה פינגווינים מלכותיים ושבנו לספינה.
במהלך ההפלגה מערבה, ראינו לא מעט יסעורים חגים במעוף אצילי לצד הספינה. לפתע נשמע קולו של ג'ונתן המבשר על לוויתן גדול. די היה בנד של אוויר שהתעבה, כדי לשנות מעט את נתיב הספינה. מישהו דיווח על לוויתן גיבן, אבל אני ראיתי מספר רב של אריות ים, כמה יסעורים שעופפו באוויר ונסקו לקוו המים כמעט ויסעור ענק, שישב על המים וכאשר התקרבנו המריא מהם בהילוך מגושם. האופן שבו היסעור מהלך בעצבנות על המים, תוך טפיחה בכנפיו, הזכירו למישהו את פטרוס הקדוש (שמעון כייפא), תלמידו של ישו, שהפך לאפיפיור הראשון. פטרוס, שראה את ישו הולך על המים, ניסה לחקות אותו והצליח לרגע, אך מכיוון שהיה קטן אמונה, לא הרחיק לכת יותר מכמה צעדים. לא נותר לי אלא להודות לג'ונתן שבקריאותיו "הכריח" אותנו לצאת לסיפון, כדי להתרשם ממראה הקרחונים הרבים, שגלשו אל הים, ביניהם קרחון פורטונה (Fortuna), לצד מפרץ בשם זה, אליו מועדות פנינו.
מפרץ פורטונה נמצא בין כף בסט (Cape Best) לכף רוברסטון (Cape Robertson), במרכז החוף הצפוני של דרום ג'ורג'יה. זהו פיורד שאורכו 6 ק"מ, השולח אצבע חודרנית ללבו של האי, , היישר מול קרחון פורטונה, מה שנותר מאותו קרחון ענק שיצר למעשה את הפיורד. הנוף דרמטי: הרים גבוהים ומושלגים, הר שלושת האחים, שנקרא כך על שום שלוש פסגותיו המחודדות, פסגת לרסן, שנקראת על שמו של הנורווגי שייסד את גריטויקן, הר מריקופה (Marikoppa) והר ספאמאן Mount Spaaman)), שמדרונו הצפוני נופל בתלילות אל הפיורד. קרוב מאד לקוו המים, גולשים קרחוני קוניג (König) ונאומייר(Neumayer) שיוצרים רושם עז.
מפרץ פורטונה נקרא כך על שמו של צייד הלוויתנים הראשון שיצא מחוץ למתחם של גריטוויקן, בראשית המאה ה-20. החוף הדרומי של המפרץ נשלו על ידי הפסגות המחודדות והמבותרות של רכס Breakwind. שם החלו שקלטון ושני חבריו את ירידתם לחופו של מפרץ Whistle, שם סיימו את מסעם המיתי לחציית דרום ג'ורג'יה. 36 שעות רצופות של הליכה, בנתיב שגם מטפסי הרים מקצועיים לא הצליחו לעבור עד שנות החמישים של המאה העשרים. שלושה אנשים, עם קרדום נגרים וחבל שאורכו 17 מ', חצו את הרכס האימתני הזה בחורף של 1916.
בשעה 16:30 לערך, עגנו מול קרחון פורטונה ויצאנו לטייל לאורכו. המפרץ היה שונה מהחופים הקודמים, בכך שלא דמה, כמותם, לחצי ירח, אלא לפלח אבטיח, כלומר, בין ההרים לבין הים, השתרעה רצועת חוף רחבת ידיים. רצועה רחבה, שזורה בפלגי מים, שלעתים יצרו מקווים קטנים. לכול אורך הדרך שכבו, שיחקו, חשפו שיניים, מאות אריות ים. מרביתם גורים, מיעוטם נקבות ורק זכרים בודדים. בכמה מקומות השתקפו בשלוליות הגדולות, פינגווינים מלכותיים, ונוצרה שם תמונת ראי מושלמת: עשרה פינגווינים עומדים על שפת המים ועשרה אחרים, עומדים על רשם, בתוך השלולית. ראינו גור יוצא דופן בצבעו הלבן, חמסנים מקרוב וליד אגם קטן, גם להקה של ברווזים ארוכי זנב (Pin Tail Duck), שצבעם חם ורגליהם צהובות. זהו עוף אנדמי לדרום ג'ורג'יה. חי רק כאן. היה משהו קצת מוזר בחלוקת הרשמים שלנו. בסביבנו המו מאות רבות של אריות ים ואפילו פינגווינים ואילו אנו עסקנוב עיקר בברווזים….
במקום מקננים אלבטרוסים ממין זוטי (Sooty), אך לא הצלחנו לראותם. לעומת זאת פגשנו כמה לביאות ים ששכבו על גבן והתמסרו לגוריהן שינקו ברעבתנות. למרות שדומה היה ומיצינו את אפשרויות הצילום של פינגווינים ואריות ים, האטרקציות לא פסקו מלהגיע. בקצה המפרץ, לייתר דיוק, בקצה התחום בו הותר לנו ללכת, טיפסנו על גבעה, ממנה צפינו בלהקת ענק של עשרות אלפי פינגווינים קייסריים. מאסה ביולוגית צבעונית ורוחשת. בדרכנו חזרה שככה הרוח כליל וההרים המושלגים, העוטרים את המפרץ, השתקפו להפליא במקווי המים הקטנים, ויחד עם הפינגווינים, השאירו רושם עז.
1 במארס 2016
בתדריך של אמש התבשרנו שנותרה לנו רק ירידה אחת בדרום ג'ורג'יה. האי פריון Prion)) הוא מושבת קינון שמורה במיוחד. יש להזמין אישור כניסה בעוד מועד ורק 50 איש מותרים לשהות שם, בו זמנית. לפיכך, בעוד מחצית מהמטיילים טיפסו אל האי, ירדנו בזודיאק עם פליפר, שלקח אותנו לשייט מופלא באיונים סלעיים במפרץ. היה זה מראה קסום ופראי, של צוקי דיוריט, מזדקרים בתלילות מתוך המים כשכמה דייקים שליליים יצרו רצועות דרמטיות בתוך הסלעים. סביבם חיה כמות מרשימה של אצות, שנראות כחבלים ארוכים ועם כל גל, שקט ככל שיהיה, הן הורמו אל הסלעים. בשלב מסוים, כיבה פליפר את המנוע והתקדמנו בתנועות חתירה, נהנים מן השקט. ראינו שם קורמורנים שבלטו במעופם המגושם, יסעורים ושחפי אצות. הרושם הכביר היה סך כל אלו: הצוקים, האצות, גוריהם של אריות הים, העופות וההרים המושלגים סביב סביב. בהמשך, קרוב לאי פריון, ראינו ששה יסעורים ענקיים, שוחים סמוך מאד לחוף ועל הצוקים ראינו ציפורים קטנות, שצבען חום ופסים שחורים קטנים מעטרים את גבן. זוהי הפיפיט (Pipit), ציפור אנדמית לאי דרום ג'ורג'יה. ציפור השיר הדרומית ביותר בעולם.
האי פריון מכוסה בעשב טוסק גבוה. לחוף האי ראינו מושבות של פיגוויני ג'נטו, שבשלב זה של הטיול כבר לא משכו תשומת לב מיוחדת, למעט העובדה שקיננו על גבי קרחות קטנות שסידרו לעצמם בתוך השיחים הירוקים. מושבות הקינון שלהם היו מכוסות בגואנו (Guano – לשלשת עשירה בזרחן), שנתן לתמונה אפקט לבן בוהק. אפילו קבוצה קטנה של פינגווינים מלכותיים לא משכו תשומת לב מיוחדת. לבנו נהיה גס….טיפסנו על גרם מדרגות בנוי עץ, לצפות במושבת קינון של האלבטרוס המלכותי.
האלבטרוס הנודד (Wandering Albatros)). הוא עוף ימי גדול ממדים ממשפחת האלבטרוסיים. נפוץ באוקיינוס הדרומי, סביב לקוטב הדרומי. האלבטרוסים הנודדים הם בין הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף. מוטת הכנפיים שלו מגיעה ליותר מ-3.5 מטרים והיא הגדולה ביותר מבין כל העופות החיים בימינו. אורך גופו הוא 1.35 מטרים, ומשקלו נע בין שישה לתריסר קילוגרמים. הנקבות קטנות יותר במעט מן הזכרים. ניצוי העוף משתנה עם גילו. נוצות גוף הבוגרים לבנות, והכנפיים – שחורות ולבנות. מקורם גדול, וצבעו ורוד, כצבע כפות רגליו. שמו המדעי ( Diomedea exulans) ניתן לו על שם דיומד, מלכה רב הכוח של ארגוס, מן המיתולוגיה היוונית.
האלבטרוסים הנודדים ניזונים בעיקר מדיונונים, מדגים קטנים ומשאריות בעלי חיים אחרים שצפות על הים. הם נוהגים למלא את קיבתם לשובע בכל ארוחה, עד הגעה למצב שהם אינם מסוגלים לעוף, ואז הם משייטים על פני המים בחוסר ישע משהו ומעכלים את המזון לאיטם. הנקבה מטילה ביצה לבנה ומנוקדת, ואורכה כעשרה סנטימטרים. הם מתרבים במושבות על איים מבודדים באוקיינוס הדרומי. קניהם בנויים בצורת חרוט גדול, לרוב מחומרים צמחיים.
האלבטרוסים הנודדים זכו לשמם הודות למרחקים האדירים שהם גומאים. העופות הללו משלימים מסע מסביב לאנטארקטיקה כמה פעמים בשנה, נישאים על גבי הרוחות העזות של האוקיינוס האטלנטי הדרומי. את רוב חייהם הם מבלים במעוף מעל האוקיינוס. הם יורדים אל פני המים למנוחות קצרות, ונוחתים על היבשה רק כדי להתרבות. כך משל, אלבטרוס אחד עבר במשך 27 ימים, מרחק של 10,527 ק"מ במהלך שיטוטיו אחר חיפוש מזון.
מפסגת האי ראינו כמה אלבטרוסים מקננים במרחק של כמה עשרות מטרים. מעת לעת קם אחד מהם מקנו ונופף בכנפיו. קשה לזהות בעוף המגושם הזה, כשהוא על הקרקע, את המעוף האצילי שלו עצמו. מראש ההר נשקף נוף מרהיב של המפרץ העגול כולו, על ההרים המושלגים שברקע, הקרחונים הגולשים אל הים ואיי הצוקים אשר בתווך. סמוך מאד לאחת ממרפסות התצפית קינן אלבטרוס מבוגר, שגילו המופלג (יכול להגיע ל-80), ניכר על פי נוצותיו הצחורות. העוף הדוגר לא זיכה אותנו מתנועות הכנפיים המפורסמות, אלא ישב בהידור מלכותי, כמעט ללא נוע.
הפלגנו משם לאורך המפרץ, מול קרחוני ענק, שהגדול והמרשים שבהם נקרא Brunonia, עברנו סמוך לאי האלבטרוסים (Albatross island) ובעזרת המשקפות יכולנו לראות בבירור, אלבטרוסים רבים מקננים על פסגתו.
כעבור כמה שעות, בעת הרצאתי על מגלי העולם, בתחילת הפרק אודות קפטיין קוק, הזעיקה אותנו הכריזה אל הסיפון. לפני הספינה שחו שלושה או ארבעה לוויתני סנפיר ושני לוויתני "גיבן". נדי האוויר שהמתעבה שלהם נראו מכל עבר וסנפירם, כמו גבם, נחשף לעתים קרובות, אם כי ממרחק. במחוות פרידה מאיי דרום ג'ורג'יה, שהריהם נראו היטב באופק, עפו לפני הספינה יסעורים ממינים שונים, אלבטרוסים רבים ושחפיות. במים קיפצו בין הגלים, אריות ים, כלבי ים ופינגווינים, שהגיחו מהמים בקפיצות נחשוניות, רק כדי לזנק לתוכם שוב. במשך כשעה לערך, עסק רב החובל בכיוון ספינתו לעבר האטרקציות שבים ובאוויר. בתום התצפית, נראה היה שהאניה נשארת באותו מקום לערך. לאחר זמן של תהיה, הודיעה אניה מגשר הפיקוד, על תקלה טכנית שהולכת ונפתרת. מנימת קולה, אינני משוכנע.
2 במארס 2016
יום ים
לא קרה הרבה. הרצאה בבקר של ג'ונתן, אודות החור באוזון. הרצאה שלי בצהרים, על הפינגווינים, הרצאה של רוזלין על התחממות כדור הארץ; וופל אמריקאי, עם גלידה וסירופים אחר הצהרים, סיכום של ג'ונתן על החוויות בדרום ג'ורג'יה, מכירה פומבית שהכנסותיה קודש לביעור החולדות בדרום ג'אורג'יה. חווית הטבע היחידה היום, היתה להקה של דולפינים ששחו במקביל לספינה. קצת רחוק לטעמי וקיפצו מעל המים בתנועות מתואמות.
3 במארס 2016
התעוררנו לספינה מתנדנדת. לא סערה חלילה, אבל חבטות הים מורגשות היטב. שקיות הקאה תקועות על המעקות, לקדם כל צרה ונוסעים רבים חשים ברע. יש כאילו שהנדנודים הנעימו עליהם את שנתם וכאילו שגרמו לשנתם שתנדוד. .דימה הרצה על ציפורי פוקלנד, אני על עידן התגליות וקרוליין על תופעות מטאולורגיות – אופטיות.
בשעה 18:30, תדריך לקראת ההגעה לאיי פוקלנד מחר. כולנו זקוקים כבר לחוש יבשה. בין לבין, ציינו שבועיים להפלגה. ביום חמישי אחה"צ, לפני יומיים, הרמנו עוגן וביום חמישי בבקר, בעוד פחות שמבוע, נטיל עוגן בבואנוס איירס.
בלילה, סרט דוקומנטרי על החיים במק מורו, שעל מדף הקרח רוס. מסתבר שבתחנת המחקר הזאת חיים אלף איש בקיץ. זו כבר עיירה קטנה, עם מוניות ועם כספומט. בחורף חיים שם רק מאיים. גם כן מספר מכובד.
4 במארס 2016
התעוררנו לתנודות חזקות. בשעה 06:45 עוד לא נראה אפילו סימן לייבשה. אולם כעבור רבע שעה, ב- 07:00 בבקר לערך, ראינו סוף סוף יבשה. ב07:30 לערך, עגנה ספינתנו בנמל של פורטו סטנלי, שבאיי פוקלנד – Islas Malvinas. שטח האיים 12,173 קמ"ר, ובירתם סטנלי.
איי פוקלנד (באנגלית: Falkland Islands; בספרדית: Islas Malvinas) הם ארכיפלג המונה 776 איים, בדרום האוקיינוס האטלנטי, שנמצאים במרחק של 480 קילומטרים מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה; 1080 ק"מ מג'ורג'יה הדרומית ממנה הגענו. לאיים חשיבות אסטרטגית רבה והראייה, שלדי אניות רבים הפזורים לאורך החוף. אלו היו אניות שהפליגו מסביב לכף הורן שבקצה הדרומי של יבשת אמריקה והגיעו לפוקלנד לתיקון לאחר שניזוקו במעבר הים הסוער במיוחד שבכף הזה. משהתברר גודל הנזק, ננטשו רבות מהאניות ונשארו כאן עד היום הזה. האיים הללו פרחו בתקופת הבהלה לזהב בקליפורניה, כשהיו תחנת מעבר הכרחית כמעט עבור האניות שהקיפו את ייבשת אמריקה. תעלת פנמה שמה כמובן את הקץ לנחיצותם של האיים. אך הם עדיין משכו ציידי לזוויתנים רבים.
האיים נתגלו על ידי ג'ון דייוויס (שהיה אחד מגדולי מגלי הארצות של אזור ים הקרח הצפוני יחד עם באפין והדסון), באוגוסט 1592 על הספינה "Desire". בזמן שהיו על איי פוקלנד , בחר צוות הספינה להרוג כ-14,000 פינגווינים למאכל. הם אחסנו את בשר הפינגווינים כך שיוכלו לשוט הביתה, אך הבשר התקלקל כשהגיעו אל האיים הטרופיים, והדבר גרם למסע הביתה להפוך לאסון. הפולקלור מספר על עשרות אלפי תולעים שהגיחו מהבשר המקולקל וחוררו את הספינה. כך או כך, רק 14 מתוך 76 אנשי הצוות נותרו בחיים. ברוס צ'טווין, בספרו "סיפורים מפטגוניה", מכנה את האירוע בשם "נקמת הפינגווינים".
ב-1690 עלה הקפטן הבריטי ג'ון סטרונג עם צוותו על חופי פוקלנד והיה ככל הידוע לאדם הראשון על אדמת האיים השוממים. הוא קרא לאיים על שמו של אדמירל הצי הבריטי לורד פוקלנד.
האניה שלנו עגנה בנמל ואנו השתדלנו להתרגל למצב החדש, ללא תנודות. בשעה 09:00 לערך, ירדנו "ירידה יבשה", בעגת השיוטים, כלומר, בנעלים רגילות, לרציף ולא למים. נסענו באוטובוס למרחק של 11 ק"מ , בדרך עברנו לצד כמה אניות נטושות, במצב מתקדם של התפוררות. מזג האוויר האיר לנו פנים והגענו למפרץ יורקה (Yorke Bay) שהשמש מאירה במלוא עוזה. היה זה מפרץ יפה, בצורת חצי ירח, שהשמש העניקה לו גון תכלכל יפהפה. היה נעים ללכת ברגל ולחוש אדמה מוצקה. הצמחייה עשירה יותר מאשר באיי ג'ורג'יה. הצבע הירוק שולט בנוף. במקום חיה בדרך כלל מושבה גדולה של פינגוויני מגלן (הפינגווין האמריקאי), הקטנים, אך אלו החלו בנדידתם צפונה כבר במחצית פברואר. לצד השביל נראו כמה גומחות בקרקע, ששימשו אותם לקינון. בקצה המפרץ, בדיוק מול השמש, ראינו קבוצה של כעשרים פרטים. הם בלטו בצווארם העבה ובשני פסים על קדמת גופם. בהמשך, הגענו למפרץ נוסף, Gipsy Bay . שם ראינו גם זוג אווזי אנדים. הזכר בצבעי לבן – אפור והנקבה בכמה גוונים חומים. בשמים עף קורמורן מלכותי (King Cormorant), המזכיר את הקורמורן כחול העין שראינו באנטארקטיקה ועל קיר הסלע הקרוב, ראינו כמה קורומורני סלעים (Rock Cormorant) מקננים. דימה, בעל עיני הנץ, זיהה למעננו קן של אנפת לילה (Nigh Heron) ואחר כך גם פרוש (?) פוקלנדי Thrush)), האנדמי לאזור ולו מקור חזק שצבעו כתום ורגלים ארוכות בצבע כתום תואם. עברנו לצד תותח שהוצב במקום במלחמת העולם הראשונה ושבנו לנקודת המוצא. ס"ה מאכזב, לפחות מבחינת עולם החי. בדרכנו חזרה עצרנו מול אניה חלודה, שבימיה הטובים נקראה "ליידי אליזבת". האניה שכבה על צידה, כשהגוון האדמדם שלה מעניק למפרץ הירקרק משנה יופי. למרבה המזל ראינו על החוף ברווז קיטור (Steamer), שבמהלך האבולוציה ויתר על כושר התעופה שלו, לטובת השחייה והצלילה. הוא בלט ברגליו ובמקורו הכתומים. הנקבה דומה לזכר, רק צבעיה דהויים יותר. אי משם הגיעה משפחה של כמה אווזי אצות (Kelp Gull), עם זכר בוהק בלבן, נקבה בצבע חום מפוספס בשחור ושני צעירים, שצבעם חום. לא הרחק מהם נראה שלצדף (Oyster Catcher), שבלט במקורו האדום הארוך.
כאן נפרדנו מבועז ומגיא, שהחלו את דרכם הקצרה והמהירה יחסית, אל בית הספר.
התחנה הבאה היתה בפורטו סטנלי. עיירה עם רחוב ראשי אחד, מקביל לקוו המים. כאן חיים 2120 תושבים, מתוך 2562 תושבי האיים (נכון למפקד שבוצע ב-2012). המקום נראה סוריאליסטי מעט. לא כל כך משתלב עם הנוף והמיקום: תא טלפון ציבורי שצבעו אדום, בארים בריטיים באופיים, בית העיריה, בית הדואר, בנק, מלון ובתי מגורים שנראה כאילו נלקחו לכאן היישר מהממלכה המאוחדת. חתיכת בריטניה באוקיינוס הדרומי. רק אוטובוס דו קומתי היה חסר כדי להשלים את התמונה. קרני השמש עשו חסד לבתים הצבעוניים ונתנו לגווניהם חיות. עברנו ליד מלון מלווין, שנבה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ובכנסיה האנגליקנית אדומת הלבנים, שבחצרה הוקם מונומנט מעצמות לוויתנים. המוזיאון המקומי הקטן מציג את תולדות ההתיישבות הבריטית במקום, את תולדות הספנות ונותן הצצה לאנטארקטיקה. מולו נבנה מונומנט שמנציח את גבורת בריטניה, ששחררה את המקום מהכיבוש הארגנטיני של חורף 1982. תקופה קצרה, שלדבריהם "שינתה את האיים ללא היכר".
הצרפתים הקדימו את הבריטים בהתיישבות של ממש באיים בשנת 1764 הקים לואיס אנטואן דה בוגנוויל את נמל לואיס שבתעלת בייקרי. המתיישבים היו ברטונים (קבוצה אתנית מחצי האי בריטני שבצפון מערב צרפת) ועל כן נקראו האיים בתחילה "איי מאלו" (Îles Malouines) על שם העיר סיינט מאלו שבבריטני. מאוחר יותר אומץ הכינוי ההיספני לאיים "Islas Malvinas".
ראו באתר זה: איי פוקלנד;
הבעלות על האיים היתה סלע מחלוקת בין בריטניה, ספרד וצרפת. ארגנטינה, תבעה את האיים כיורשת של ספרד באזור. הדעה השלטת בכל שכבות השלטון הארגנטינאיות הייתה שהאיים הם חלק מן הטריטוריה הלאומית. לאחר ששנים של משא ומתן לא נשאו פרי, שאפו בחוגי המשטר לפתור את הבעיה במהירות האפשרית. ההחלטה להשתלט על האיים נדחפה על ידי הצורך לשים קץ להצלחתה הנצחית של בריטניה להתחמק מהנושא ובכך להנציח את שליטתה על האיים.
הטעות העיקרית של מקבלי ההחלטות הארגנטינאים הייתה ללא ספק בהערכת תגובתה של בריטניה לפלישה. ההערכה כי בריטניה לא מעוניינת בסכסוך מזוין, גרמה למקבלי ההחלטות הארגנטינאים להסיק כי הבריטים לא יגיבו צבאית אם ארגנטינה תפלוש לאיים. מנקודת מבט ארגנטינאית דומה היה שלבריטניה נמאס כבר מהאחריות הקולוניאלית שלה על האיים
אינטרס נוסף היה כלכלי: המצב בארגנטינה באותם הימים היה קשה מאוד. הניסיון של המשטר הצבאי להנהיג מדיניות של שוק כספים חופשי נכשל והאינפלציה איימה על הכלכלה. בין 1976 לנובמבר 1981, פשטו את הרגל כ- 200 חברות בכל חודש, שיעורי הריבית עלו במאות אחוזים ושיעור המובטלים עלה בצורה משמעותית. ממשלת ארגנטינה הניחה (והצדק) שבאזור האיים קיימות רזרבות ענקיות של נפט.
אינטרס נוסף היה אסטרטגי הגישה למצרי מגלן שתתאפשר אם לארגנטינה תהיה שליטה על האיים. גורם זה אמור היה להיות חיוני במקרה של חסימת תעלת פנמה.
אינטרס שלישי הונע על ידי יוקרה לאומית: נראה כי עבור ארגנטינה זהו בעיקר מאבק על כבודה- להחזיר לעצמה את מה שנלקח ממנה בכוח, שכן ארגנטינה טוענת כי קיבלה את האיים בירושה מספרד. כנראה שהאינטרס העיקרי היה פוליטי פנימי – רצונה של הממשלה הצבאית להחזיר לעצמה את הלגיטימציה שאיבדה. ושאיפה לאחד סביבה את העם.
ראו באתר זה: מלחמת פוקלנד
בשעה 16:15 יצאה הספינה מהנמל ואנו הוזמנו לסיפון, לצפות במראה. שוחחתי עם לואיס, מדריך הקייקים, והוא הצביע על נקודה מעניינת. לו ארגנטינה היתה מנצחת במלחמה, הארגנטינאים היו תקועים עדיין עם המשטר הצבאי… חומר למחשבה.
עברנו על פני הנקודה הקיצונית באי, כף Pembroke , עם המגדלור שבקצהו ויצאנו לים הפתוח.
05 במארס, 2016
זהו היום האחרון לסיורנו. טרם שנתחיל בהפלגה הארוכה צפונה. הפעם דאג לנו הצוות לקינוח אמיתי. לאחר ארוחת הבקר עגנה הספינה סמוך מאד לאי West Point, שנמצא מצפון מערב לאי המערבי. היה זה יום יפה במיוחד. השמים היו כחולים והמפרץ, שהוא למעשה פיורד שטוח, זהר בצבעי תורכיז, שאצות צהובות צפות במימיו. בקצהו, סמוך לחוף, עגנה ספינה שצבעה צהוב, שייכת לזוג צרפתיים הנוסעים בעולם. לחוף המפרץ ראינו שחפי אצות יפים והחלנו לטפס במעלה הגבעה, בנוף של גבעות מתונות, סחופות רוח, מכוסות בצמחים שגדלו בצורת כריות, להבטחת בידוד מהאקלים הקשה. הכריות הללו, גדולות כקטנות, נקראו ככתמים ירוקים על פני שמיכת עשב צהובה. עצים לא מסוגלים להחזיק מעמד בתנאי האקלים הללו, אבל גדלו שם לא מעט שיחים, שקיבלו את צורת ה"דגל", בה כול עלה צומח בצל הרוח של הענף שלפניו. ההרים השטוחים אינם דומים כלל ועיקר לנוף ההררי המבותר של דרום ג'ורג'יה. בעוד האחרונים הם חלק מהקימוט האנדיני של דרום אמריקה, איי פוקלנד היו בעבר חלק מאפריקה. לאחר 2 ק"מ של הליכה, הגענו לאחד משיאי הטיול. אני משתדל להמעיט ככול האפשר משימוש בסופרלטיבים כמו "מהמם", או "עוצר נשימה", אבל אין לי בארסנל ביטויים הולמים יותר. עמדנו מעל מפרץ כחול עז, שגליו השקטים התנפצו על קירות סלע מרשימים. ממעל חגו אלבטרוסים שבלטו בכנפיהם הצחורות, הממוסגרים בשחור. באזור זה מקננים האלבטרוסים שחורי הגבה (Black broed Aalbatros), שצדם העליון של כנפיהם שחור לגמרי ופס שחור מעטר את עינם. עוד כמה צעדים וסיבת בואנו התבררה. הגענו לאזור בו האלבטרוסים מקננים. לא מדובר על קינים ספורים, כמו בשמורה הסמוכה לדוניידין שבניו זילנד, אלא בריכוז מרשים של קינים, שנבנו על גבי גבעות מלאכותיות מוגבהות, בין שיחי הטוסק. בכל קן ישב גוזל מפותח, מכוסה פלומה. בשלב הזה הם גדולים יחסית ועוד מעט יעברו בגודלם את הוריהם. המשכתי ללכת לאורך השביל וככל שהתקדמתי לכיוון המצוק, ראיתי עוד ועוד קינים. הגוזלים נופפו בכנפיהם, פערו את מקורם עמדו לרגע והתיישבו בקינם. מעת לעת נראה שם קרקרה שצבע נוצותיו שחור חום, שלצדף שבלט ברגליו ובמקורו האדומים, או חמסן, שצבעו בהיר מאלו ש כרנו באנטארקטיקה ובדרום ג'ורג'יה. למרגלות הקינים נראה ריכוז של פינגווינים, שבעזרת משקפת, ניתן היה לזהות את הנוצות הזהובות שמעל לארובת עיניהם.
כעבור שעה קלה של צפייה וצילום הופיע אלבטרוס מבוגר, נפנף בכנפיו, דאה מעל ראשיהם של הגוזלים ונחת בין כמה צעירים. הגוזלים הקישו תחילה על מקורו ואחר כך תחבו אליו את מקורם והקישו בו, כדי לגרום לו להקיא מעט מזון עבורם. היה זה מראה קסום של ראש גדול ולבן, מקור בהיר ענק ומקורים קטנים מקישים בו, בחוסר סבלנות של צעירים. בלחץ הרודן המתקתק, הלכנו משם, מבוססים בבוץ, לשטחי הקינון של פינגווין הסלעים, Rockhopper Pinguin)), שמשמעותו המדויקת של שמו הוא "הפינגווין מקפץ הסלעים". זהו פינגווין קטן מידות, שנוצותיו הזהובות מזכירות מאד את אלו של ה"מקרוני", אותו ראינו בדרום ג'ורג'יה. אך להבדיל מהאחרונים, הנוצות הזהובות אינן עוטרות את ראשו ככתר, אלא מכסות את גבת העין ובולטות משני עברי הראש בתספורת "בן גוריונית". מושבת הקינון ניצבה על סלע, ממש מעל הים הכחול ויצרה קומפוזיציה יפה של צבעים. הרמנו את מבטנו אל האלבטרוסים שחגו מעל ראשנו בהידור מלכותי, הורדנו אותו שוב אל הפינגווינים שלמרגלותינו ובאוקיינוס ממול. היה זה חזיון רב עצמה
בדרכנו חזרה, סמוך למפרץ, עצרנו בבית חווה בסגנון אנגלי טיפוסי. עם גדר צבועה בלבן וגינה ובה פרחים שהובאו מאנגליה. בולט במיוחד הויגיטליס (Vigitalis) שפרחיו נראים כגביע ורד הפונה מטה. במקום חי זוג, גרמני ואנגליה, המתחזקים את ביתו של מאן דהוא, ומשגיחים על עדר הצאן שלו, שמנה 600 פרטים. הגבר, גרמני, מפליג בספינת המפרש שלו כבר 37 שנים. אשתו, הצטרפה אליו כשהגיע לקריביים, לפני 26 שנה ומאז הם יחד וזהו ביתם. הם אירחו אותנו בלבביות במטבחם הקט, סביב שולחן עמוס בעוגות לעייפה. הם הגישו לנו קפה ותה, וסיפרו מעט על חייהם במקום ובעולם. לפני כשנתיים, שבו משלוש שנים בהם עגנו בדרום ג'ורג'יה. עם שובם הוציאו לאור אלבום תמונות יפהפיות שצילמו, כולל טקסט עשיר, המתאר את חוויותיהם ותחושותיהם. גם אם מכירת הספר היתה המוטיבציה העיקרית להזמנתו לביתם, עדיין, נראה היה לנו שהם שמחים לבואנו. ירדנו לחוף, ראינו שם זוג שחפי אצות, שבלטו ברגליהם הצהובות, להקה של אווזים מגלניים, שלצדף מרהיב, שפיצח צדפות במקורו האדום ודג טונה גדול שנפלט אל החוף לפני כשעה ובהק בצבעו הכסוף. שבנו לספינה בהנהגתו של דימה. במקום להובילנו היישר אליה, ערך סיבו במי המפרץ, כדי לתת לנו להתרשם מלהקות הקורמורניים המלכותיים, שעפו מעלינו במבנה דמוי חץ. כנראה רצה גם שנהיה הזודיאק האחרונה, ששבה לספינה, בסיור האחרון.
ארוחת הצהרים הוגשה על הסיפון. מזג האוויר היה שמשי. ישבנו וסעדנו את ליבנו בהמבורגרים ושניצלים, כשאנו מתבוננים ביסעורים, באלבטרוסים, בקורמורנים ובקוו החוף של איי פוקלנד, שהלך והתרחק.
כעבור שעתיים של שיט הזעיק אותנו ג'ונתן במערכת הכריזה. "דולפינים" כך הבטיח, בשעה 10:00 של הספינה. סבור הייתי ששוב נראה אותם דרך המשקפת בלבד, באופק, שם נושק הים לשמים. אך למרבה ההפתעה, הם שחו במקביל לספינה ממש. היה פשוט לצלם אותם, משל היו אלו דולפינים מטעם משרד התיירות. היו אלו דולפיני קומרסון (Comerson). ניתן היה לראותם בבירור מתחת למים, כמו כתם לבן בצורת טורפדו, מתקרבים לפני המים ומזנקים החוצה, בולטים בצבעי שחור צהבהב. עד שנעלמו בתוך הקצף. לקראת השעה 21:00 יצאתי לסיפון, כדי לראות את אורותיהן של לפחות עשרים ספינות דיג, שהבליחו למרחוק. בהמשך הערב ראינו את הסרט "נדידת הציפורים" עם צילומים מפעימים ממש.
06 במארס 2016
יום שלם בים. נדנודים חזקים בבקר. יום של שהיה באניה. הצוות עשה ככל יכולתו להעשיר את היום. ג'ונתן הרצה על אורך היום המשתנה בקטבים בהתאם לעונות, אנט סיפרה על מחקרה אודות הלווייתנים ואני דיברתי על איי פוקלנד. בערב ערך פיליפ תחרות עולצת על זיהוי שירים ואופיר, זכתה במקום הראשון. גאווה לקבוצה.
07 במארס 2015
התעוררנו לים שקט. חלק כמעט. שמש זורחת, שמים כחוליים ללא ענן. אנשים יוצאים לסיפון בלבוש קל. אפילו בלבוש קצר. קצת קשה להאמין. דימה הרצה בבקר על תולדות כדור הארץ וקרוליין על שינויי האקלים. פליפר ערך סדנה אודות גשר הפיקוד וג'ון על השימוש בלייטרום. ארוחת הצהרים נערכה על הסיפון. תוך כדי צפייה באלבטרוסים. לא הרחק מהספינה נראה לוויתן, אך הוא לא עורר את אותו ריגוש שהיה מעורר לפני שבועיים. בערב, סרט "Master and Commander"
08 במארס
מזג האוויר ממשיך להאיר פנים. הים חלק. הנדנודים קלים. השמש זורחת. מורגש שהתקדמנו צפונה. אנשים משוטטים על הסיפון בחולצות קצרות וכמה מנמנמים שם אגב שיזוף. נראה היה שהאניה האטה את הקצב בצורה משמעותית. מסתבר שמזג האוויר והים היטיבו עמנו גם כאן והספינה האיצה אמש את מהירותה עד 14 קשר לשעה ולכן הורידו אותו ל-5. ההפלגה הפכה לנופש צף. היתה לנו הרצאה נוספת של רוזלין על האוקיינוס הארקטי ואניה הלהיבה את המטיילים לקראת הפלגות נוספות של חברת "פוסיידון": סבאלברד, גרינלנד ואיי פרנץ יוזף. האירוע ה"ימי" היחידי שעברנו היום, היה כמה דולפינים ששחו במקביל לספינה.
אחר הצהרים, חידון משעשע של בקיאות על נושאי התוכן. היה זה מבחן "אמריקאי", כשאחת האפשרויות היו משעשעות במיוחד.
נ"ב
לקראת ערב, בר בי קיו על הסיפון, מול שקיעה נהדרת, שצבעה את העננים באדום.
09 במארס
בקר מעונן. אפילו קצת גשום. אנחנו מתקדמים לאט מאד. קרובים לריו דה לה פלטה. אווירה של סוף קורס. מרתה מנחה לגבי סידורי עזיבת הספינה והתחבורה ממנה לעיר או לנמל התעופה. אניה חילקה סרטים, לסימון המזוודות, כל אחד, למחוז חפצו. לואיס הכין את המטיילים לקראת בואנוס איריס. עלינו לתמונה קבוצתית על הסיפון. אחר הצהרים, נערכה פגישה חגיגית. אינני זוכר מתי אולם ההרצאות היה מלא כל כך. אחר כבוד הועלה ל"במה", מי שהיה קרוב ביותר לנחש את המרחק הכללי שעברנו – 4297 מייל ימי (בחישוב גס, 7740 ק"מ– מתברר שטעה באחוז אחד בלבד. אחר כך עלתה התמונה שזכתה למקסימום קולות. נתינו תעודות לאלו ששחו במים הקרים של איי שטלנד המזרחיים, תעודה לשייטי הקייקים ולבסוף, סרט שערך ג'ון, מתמונות ומסרטונים שצילם. מלאכת מחשבת ממש.
אחרי שג'ון והצוות קיבלו את התשואות שזכו בהן בצדק, יצאנו להתבונן בטור ארוך של אניות משא, הממתינות מחוץ לנמל של מונטווידיאו, אורוגווי. שעה קלה אחר כך, נראה קוו הבתים הגבוה של העיר. בשעה 17:15, הזעיקה אותנו אניה, במערכת הכריזה, לצדה הימני של הספינה, כדי לראות את סירתו של הנווט האורוגווי, מגיעה לעברנו. הסירה ריחפה מעל הגלים הקטני, כשהיא מתיזה סילונות של קצף. האניה האטה, הסירה נצמדה אליה ושלושה גברים מבוגרים יחסית, לבושים בחליפות הצלה, טיפסו לאנייתנו וזכו למחיאות כפיים.