יומן הטיול לאנטארקטיקה – חלק ג'

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

יומן הטיול לאנטארקטיקה – חלק א'. יומן הטיול לאנטארקטיקה – חלק ב'.

 

 

 

בשעה 06:00 אנו מתעוררים מקולה של דלפין במערכת הכריזה. מזג האוויר בחוץ מכונה על ידה "מרק אפונה", כנראה ביטוי מקובל בצרפתית. אנו סמוך לאי Paulet, שם חרפ הקפטיין הנרי לרסן (Larsen), עם אנייתו 'אנטארקטיקה'. מן הסיפון נשקף מראה של מאות גושי קרח יפהפיים, שהטבע השכיל לעצב הם צורות נהדרות. היינו אמורים לעגון באי ולראות, כך מספרים, מושבה של 100000 פינגווינים אדלי, אלא שהקומבינציה של ערפל וגושי קרח מחייבים את הקפטיין להיזהר. למדנו להבחין בין Icebergs, שמקורם יבשתי וצורתם מאד לא רגולרית לבין Sea Ice, שמקורם ימי והם נראית כפלטות ענקיות.

 

ראו באתר זה: הקרחונים.

 

 

מן הסיפון רואים הידרוגה נמרית וכלבי ים נוספים. הפעם כלבי ים "אמיתיים", ממשפחת "חסרי אפרכסות אוזניים".

בשעה 08:00 מגיע האישור המיוחל. אנו גולשים לזודיאק ים ושטים לחוף, בינות לגושי הקרח הצפים. על רבים מהם נראים פינגווינים. האי הקטן הוא הר געש,  אך למרבה הפתעה, על החוף נראים גושי גרניט, שהובאו לכן עם הקרחונים. החוף, הגבעות, המדרונות, הכול מכוסה באלפי, עשרות אלפי פינגווינים אדלי. הפינגווינים הידסו לעברנו בהליכתם האנושית. דימיתי לרגע לראות כינוס עולמי של אלפי נזירות. למרבה המזל הם לא שמעו או להבינו את ההנחיות שלא להתקרב למרחק של יותר מ-5 מ'. הם עומדים צפופים זה לצד זה ומסוככים על אפרוחיהם. אני מתקדמים במעלה ההר, אל הבקתה שבנה לרסן עבור עשרים אנשיו, כאשר המתין לנורדשולד, שחרפ באי השלג (Snow Island). הבקתה נהרסה במהלך השנים, אבל אפשר לנסות ולדמיין כיצד עשרים אנשים נדחסו שם, כפי שאמרו בפלמ"ח: "עדיף חם ומסריח, על פני קר ומאוורר". לרגע נדמה שהערפל מתקרר, אני רוצה לזהות עיגול של שמש מבעד לעננים. חם לי מדי. הפינגווינים מהפנטים את כולם. העיגול הלבן סביב עינם משווה להם מראה חוקר, סקרן. היחידי שאינו שת לבו לפינגווין הוא סלומון, הפרופסור ההולנדי, שבוחן את המינרלים בזכוכית מגדלת. בעודי מסדר את החצובה, מנסה לכוון את המצלמה לקבוצת פינגווינים, סלומון מבטל בידו את "הפסולת האורגנית" ומראה לי את גושי האוליבין בתוך הבזלת.

עוד כמה מטרים ואנו בלוע הגעשי,  שבתחתיתו מים מתוקים. לרסן וחבריו נאלצו לשתות ממנו וכדי שלא לחוש את טעמו של הגואנו, עשו מהם מרק. למזלנו איננו נדרשים לטעם המים, אלא להתפעלות מהחיזיון. שולי האגם הקטן קפואים, גושי קרח צפים על פניו, פינגווינים נעים במהירות מצד לצד. אגדה.

משם, חזרה אל החוף.  השביל הצר עובר במרחק של מטר אחד מהפינגווינים. הם מתבוננים בנו בסקרנות. כמה מהם נבהלים ורצים אל הים הבטוח. הם שוחים במהירות, תוך כדי קפיצות מעל המים. מתחת להורים הדוגרים נראים גוזלים בגילאים שונים. כמה מהם כבר גדולים יחסית ועומדים לצדם, בולטים בפלומתם הרכה, אחרים גזולים של ממש. אנו הולכים והולכים והשטיח החי אינו נגמר. על צוק לצד הדרך מקננים קורמורנים כחולי עין. כמה המהם עפים מעל ראשנו בעצבנות. מעופם מזכיר במקצת את זה של הברווז, אלא שהוא איטי יותר, מסורבל יותר. גוזל בודד של קורמורן, גדול יחסית, יושב על הרצפה. לפתע עט אליו חמסן ומנסה להפחיד אותו בכנפיו. כנראה שהוא גדול מדי עבורו. חמסן אחר אוכל להנאתו פינגווין , שלפי כמות הדם המכסה את הגופה, הוא מת זה מכבר. חבורה של פינגווינים מגיחה מן הים ומטפסת בזריזות על ההר. קשה לדעת לאן להסתכל קודם, אל המדרון המנוקד כולו בשחור ולבן? אל ההורים המחממים את גוזליהם, אל הקורמורנים והחמסנים אשר ממעל? אל גושי הקרח הנהדרים? על החוף בסמוך לנו, שוכבת נקבה של כלב היום וודל, כנראה הרה. היא נראית אדישה לגמרי לנוכחותנו, כמו לקור.

 

אני רוצה להמשיך, אך את דרכי עוצרים שני מוטות מוצלבים, סימן האוסר להמשיך הלאה.

חזרה לנקודת המוצא, רוח קרה מנשבת, צורבת את הידיים והאף. אני יוצא עם כריס לסיור בזודיאק ים בין הקרחונים. כריס מראה לנו את הקווים האלכסוניים על גושי הקרח, המלמדים אותנו שהקרחון התהפך כמה פעמים במסעו בים. גושי הקרח הצפים נראים כפסלים, או כאלמוגים הזוהרים בכחול. אנו ממשיכים למרגלות קרחון ימי שמתרומם מעלינו לגובה אנכי של 20 מ'. קרובים כל כך לקרח, רואים את המדרונות התלולים שלו גולשים מתחת לקוו המים. אני מנסה לדמיין את המקום במזג אוויר יפה, עם שמים כחולים, אך מנחם את עצמי שכך התחושה יותר מיסטית, יותר מיוחדת. גם ככה המקום מדהים. הקרחונים הצפים בלאגו ארגנטינה נראים מכאן כבדיחה. הלגונה הקרחית של איסלנד, ממש לעג לרש.

חזרה לשגרה הנעימה של הספינה. מבעד לחלונות נשקפים גושי הקרח, מימין פס חום של סלעים ומעליו קרחון הגולש ממנו בלשונות לבנים.

 

 

אני מנסה למיין את התמונות, או להעלות על הכתב את מה שראינו, אבל לא מצליח. בכול רגע מפנים את תשומת לבנו למשהו אחר. הנה, הידרוגה נמרית על הקרחון, הנה גוש קרח ענק. מזג האוויר משתנה חליפות. אנו חולפים ליד הר געש, הנראה ברור על רקע השמים. עוד רגע חולף והוא מכוסה עננים. צדה השני של הספינה דווקא מואר, כמות הקרח ממלאת את האופק. זוהי אנטארקטיקה במיטבה. אנטארקטיקה של החלומות. דומה ורק כעת מתחיל הדבר האמיתי.  הקרח שהרתיע את קפטיין קוק, ממלא את לבנו בהתפעלות. השמים מתבהרים מרגע לרגע, השמש, שקודם הציצה אך בקמצנות נחשפת במלוא הדרה וקרניה צובעות את הקרח בגוונים כחולים נהדרים. הים חלק כראי ממש. ללא גל קטן, ללא אוושת רוח. אפשר לראות כיצד הקרחונים משמכיים אל מתחת לפני המים. באופק פסגות מושלגות, העננים משרטטים בשמים קווים הנראים כלקוחים מלוחו של צייר מודרני. בכול רגע אני מזנק, לובש את בגדי תוך כדי תנועה, משמיע כמה קריאות התפעלותה מחרידות את ההולנדים, מצלם ללא הרף וחוזר ללובי, כדי למחוק את תמונות הקרחונים מהבקר. כשם שהפינגווינים של הבקר הפכו את תמונות אמש למיותרות, כך הקרחונים של אחר הצהריים. ההתרגשות גדלה והצהלה כללית.

שטנו בצדה המזרחי של הפנינסולה, חצי האי האנטרקטי, כאן הקרחונים רבים יותר. לקראת שעה 15:00 הגענו ל-Browne Bluff. עצרנו למרגלות סלע ענק, בקצהה של קלדרה (מלשון קרעה) ענקית. ההרים סביב סביב הם שרידיו של הר געש שהתפוצץ, בקוטר של למעלה מ-20 ק"מ. הר הגעש התפוצץ מתחת לקרחון ואני מנסה לדמיין את גושי הקרח עפים באוויר ואת הכמות האדירה של השלג והבוץ הגולשים מטה. מעל החוף הזדקר קיר בצבע חום צהבהב ולמרגלותיו בולדרים ענקיים. השמש האירה בזווית מתאימה, קרניה הבליטו את גווני הסלע על שכבותיו ואת הקרחונים שמסביב.

 

 

ראה באתר זה: וולקניזם.

 

חצי מהמטיילים נשארו לשוטט על החוף. היתר, ואני ביניהם, יצאנו בעקבותיו של כריס, במעלה המורנה הקרחית. היתה זו עליה תלולה להפליא, אך מכול זווית נשקף נוף רחב יותר של המפרץ הנהדר, של הקרחונים שצפו במימיו ושל הרי הגעש שברקע. השמש קפחה ממעל ומצאתי את עצמי מזיע, למרות שלגופי לבשתי חולצה תרמית דקה בלבד. מראש המורנה נשקף נוף מופלא של הקרחון, משטח לבן ענק, מחורץ להפליא, שפלגים קטנים זרמו מעליו. שביל לא היה בנמצא. בדרך כלל, כך למדנו מכריס, השלג נמס וניתן לדרוך על שכבה עבה יותר של חומר בלית, אלא שעתה, בתחילת העונה, רב השלג והמדרון חלקלק להפליא. ירדנו בקבוצות של עשרה, צמודים זה לזה, כדי שאם חלילה תדרדר אבן, לא תספיק לתפוס תאוצה טרם שתפגע בנו. היתה זו קבוצה גדולה ונאלצנו להמתין כחצי שעה עד לאחרונים. המתנו בצד המוצל של הגבעה, מעל הקרחון, כשהאוויר מתקרר מרגע לרגע. לבשתי את המעיל, הצעיף ומעיל הגשם והאזנתי להסבריו של כריס על גושי הבזלת שהתגבשו על ידי הטוף (אפר וולקני). הקרחון היה מכוסה בשלג , כך שהלכנו על גבו בנוחות יחסית, כשמעת לעת אנו צופים בסדרים עמוקים, בצבע כחול מאיים. עומקו של חריץ כזה כמה עשרות מטרים. הסטטיסטיקה אינה נותנת יותר מכמה דקות למי שהתמזל מזלו להחליק פנימה. משפת הקרחון נשקך נוף נהדר של זרבובית הקרחון, קיר ענק, בצורת בננה, שנפל בתלילות לתוך המפרץ. בכמה מקומות גדלים בשלג צמחים זעירים וצובעים קטעים ממנו בירוק או באדמדם.

 

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של אנטארקטיקה

 

חזרנו לחוף, תוך טיפוס על הבולדרים, אל המקום בו ירדנו שעה וחצי קודם לכן. טיילתי לאורך המפרץ, מביט בהשתאות בסלעים הענקיים ובפינגווינים הרבים שאצו על קווה מים. חלקם ניקרו קרחון גדול ואחרים התרוצצו בחוסר מטרה. אולי הוטרדו מנוכחותנו. הגענו למושבה ענקית של פינגווינים אדלי, שם האמהות דחפו מזון לפי גוזליהם, כמה פינגווינים גנטו רצו אף הם ובעקבותיהם גם אני, כדי להספיק לסיבוב על זודיאק במימי המפרץ. המדריכות הקרחונים דמו לאלו של הבקר, אלא שהפעם הוארו בשמש ובהקו על רקע השמים או הסלעים. פה ושם נראו פינגווינים רצים עליהם ומתבוננים בנו בסקרנות, במקום אחר נראו קופצים אל המים או עולים מהם בזריזות מפתיעה. השייט הרוסי שלנו מכוון לעבר פסל קרח זקוף, שנראה כאדם זקן מתפלל, מזווית אחרת הוא הזכיר דווקא אבר מין זכרי ועורר צחקוקים. אנו מסובבים גוש קרח נוף, שדה האופק שלנו מתמלא לפתע ביסעורי כף. ששה, שבעה, שמונה, שנים עשר יסעורים .

עוד שיא משיאי הטיול.

בערב, בשעת הסיכום, הוזמן סלומון, הגיאולוג ההולנדי לדבר על הבזלות שראה בדרך. באותו זמן, השמים היו בהירים לחלוטין ומולנו צפו מגדלי ענק שנראו כעוגות קצפת ענקיות. המים חצבו בהם מגדלים ומערות ולתוך הכוכים נכנסו יסעורי שלג. המים שצבעם כחום עמוק, למעט רצועה כחולה דקה סביב הקרחון, הצחור של הקרחון ותכלת השמים ממעל.

רק אמש הודיעה דלפין שנמשיך לשייט לחופו המזרחי של חצי האנטרקטי. הערב התברר שכמה מהנוסעים עומדים על זכותם לשוט לאורך החוף המערבי, כאילו שהדבר משנה משהו למישהו, כאילו שהם יודעים מה יש בכול צד. אנו שבעי רצון ממה שראינו וסומכים על הצוות. אך מרגע שאותם נוסעים איימו בתביעה, נאלצת הספינה לחזור צפונה ולהקיף את חצי האי מצפונו. מדובר על תוספת הפלגה רצינית. אנו מקווים שהדבר לא יהיה לחינם. כמה מצביעים על נוסעת הודית שהובילה את המחאה. כמה שואלים מה אנו מפסידים כתוצאה מהסיבוב.. אנו עומדים להפליג עד הצהרים. אם מזג האוויר יהיה טוב, אנחנו על המפה. אם יהיה קודר, נהיה על הפנים.

הבקר נפתח בהפלגה, בין איים מצד אחד ליבשת מצד שני. מעונן ואנו מקווים לשיפור במזג האוויר. מתברר שהגיבור האמיתי הוא הקפטיין שרצה להמשיך במלוא הקצב, למרותה ערפל ומשום כך לא עצם עין כל הלילה.

ככול שמתקדם היום, ניכר שיפור במזג האוויר. אנו עוברים במעבר צר יחסית, בצדו המערבי של חצי האי האנטרקטי. משמאלנו היבשת ומימיננו האיים. הספינה מפלחת את הגלים בתוך הלבן הלבן העצום הזה. הנוף שונה מזה של אמש. פחות קרחונים צפים ויותר רכסים מכוסי שלג עולמים. מצד אחד רכס רב יופי, כולו מושלג, הסלעים נראים כגושים בצבע שחור החום, המנמרים את השלג, למרגלות ההרים גושי קרח ענקיים. אצבעות גרניטיות חורצות את מעטה הלובן הבוהק להפליא. בצד השני, איים קטנים, הרריים אף הם. אני מתבונן סביב. עיגול שלם, 360 מעלות של לובן. עולם ומלואו מלא יופי. בשלב זה כבר נגמרו לנו שמות התואר. כמה פעמים אפשר לומר "מדהים", "משובב נפש", "עוצר נשימה", "מרגש", "מפעים", "מרטיט", "משגע", מטריף". כל אלו כבר נאמרו, שחקנו את כולם ובכול זאת, המראות עולים עליהם. אפשר להסתכן ולומר שהיופי הזה ממש כואב.

 

ויקטוריה הספיקה לדבר על חבורתו של מקינטוש, המשלחת שהמתינה לשאקלטון בים רוס, מבלי לדעת את מה שעבר עליהם. אחריה ברנט אמור היה להרצות אבל הצוות הבין שאף אחד לא יוכל להקשיב להסבר, מרתק ככל שיהיה, כשבחוץ משתוללת פנטזיה לבנה כל כך, מסעירה כל כך. הפעם למדתי מהניסיון וכשפרנסואה, הקצין הראשון הכריז שלפנינו לווייתן "גיבן", הספקתי להנציח במצלמתי את זנבו המתהפך, על רק השלג. אחרי ארוחת הצהרים, השמש יצאה ממחבואה, קרניה האירו לכול עבר, השמים הכחילו, הקרחונים זהרו ואנו התמלאנו בשמחה גדולה. המטיילים התחילו לברך את הנוסעת ההודית, על שהתעקשה להגיע לכאן. מעניין מה היו אומרים אם היו מגלים שנסענו לילה שלם וחצי יום, רק כדי להגיע למפרץ מכוסה בערפילים. כריס הסביר באופן מלא הומור, כיצד נועלים סנדלי שלג, ואני מצפים בחוסר סבלנות לירידה. כשויקטוריה דיברה על מקינטוש, היא הסבירה שלמובילי המסעות היה נחוצה קודם כל סבלנות. פסלתי את עצמי.

לקראת 12:00 נכנסנו למפרץ ארוך וצר, שנקרא גם "מפרץ שרלוט", על שמה של אשתו של חוקר בלגי, שהוביל כאן משלחת מחקר. המפרץ התרחב בקצהו, שם עגנו. זוהי Portal Point. ארוחת הצהרים הוקדמה, והרגע שהסתיימה החלה תכונה, התרגולת הרגילה של התלבשות, הפיכת הכרטיס האישי מירוק לאדום, מריחת קרם הגנה על הפנים וירידה בגשר המתנדנד אל סירת הזודיאק. המקום היה מעל ומעבר לכול ציפייה, לכול חלום. עיגול כמעט מלא של לובן צחור מצחור. זהו לבן של קצף, של קצפת, ועליה אפילו לא גרגר חום אחד. פה ושם כמה כתמים חומים של סלעי גרניט, אבל על השלג הרך לא נמצא אפילו אבק. לא יכולתי לחדול מלהסתכל. לכול קרחון צורה אחרת. כאן הוא גולש לקו המים, שם הוא מתנשא מעליהם במצוק, כאן נכנס חצי אי יפהפה לתוך המפרץ, אני מתבונן במטיילים שהקדימו אותי והנה, הם כבר מטפסים על השלג. אלי מתחילה להשיט את ספינתה למקום העגינה, לפתע היא מזהה משהו. "לווייתן" היא צועקת". לפנינו נתגלה סנפיר שחור והיא שואגת: (Humpback), היינו, "גיבן". מלאת התלהבות היא מכוונת את הסירה למקום בו נראה קודם. אנו מתחילים לנוע בעקבותיו. ניתן לראות את העיגולים שהוא מסמן במים.  מעל המקום בו נראה, נותרו רק עיגולים של מים. לפתע, מצד שני של הסירה נראה גבו, קרוב כל כך. הנה הוא מתחתינו. עוד רגע יהפוך את הסירה. אלי מכוונת את הזודיאק, והלווייתן פורש את זנבו, כאילו לפי הזמנה, עם קרח עולמים ברקע. אנו ממשיכים לחפש. חמש סירות סביב להווייתן, כמו בשמורת מסאי מארה שבקניה, כשמגלים נמר על עץ. מולנו עוגנת הספינה, עטורה הרים מושלגים, כמו בתמונת פרסומת מנצחת. אנו מנופפים לשלום לצוות הספינה שזנח את עבודתו ויצא לסיפון, חמוש במשקפות ומצלמות. המשכנו לשוט בתוך הכעך הלבן הענק, ירדנו לחוף של סלעי גרניט שהוחלקו ושויפו על ידי הקרחונים, נעלנו סנדלי שלג גדולים והחלנו מבוססים בשורה ארוכה. מראש הגבעה נראה צדו השני של חצי האי, שלוחה שקטה של ים שההרים המושלגים השתקפו בה כבמראה. למרגלותינו להקה של שחפים שחורי גב ומולנו, 360 מעלות של יופי. הגבעה מתעקלת כמו סהרון חולי, אנו מטפסים נזהרים שלא להחליק. אני מטפס כשאני לבוש בחולה דקה ועדיין מזיע. פושט את חולצתי ונהנה מליטופי השמש. מראש ההר מבט מלא על המפרץ, על גושי הקרח הימי הנראים כשולחנות ענק, על הקרחונים הכחולים שהמים היטיבו לגלף בהם צורות יפות כל כך. בדרך חזרה מצביע כריס על חלקו של הקרחון שעד לפני יום או יומיים היה שקוע במים, המים הצלולים והקרינה החזקה הם כר גידול נהדר לסרטני קריל ואנו מזהים אותם לפי צבעם האדמדם. בעליה לספינה קיבלה אותנו קתרין בחיוך רחב ובכוס שוק חם מהול ברום. אי אפשר היה לצפות ליותר מכך.

 

 

חזרה לספינה והפלגה באותה דרך צפונה. הנוף כאמור שונה בתכלית. הקרחונים הצפים התחלפו באחרים, האור מאיר על ההרים בזווית שונה ומעניק להם מראה אחר. קשה לחשוב על הפלגה מרשימה יותר. אנו יושבים בלובי, משוחחים, מחליפים רשמים. אני מנסה לסדר את התמונות, אבל בכול רגע מתגלה משהו חדש. עוד הר מחודד שפסגתו עוטה קרח, עוד קרחון ענק שפסים כחולים חרוצים בו לאורכו, עוד רסס קרח שמכסה את המים בשכבה בגוון של קרם. קרחונים ימיים שטוחים, קרחונים יבשתיים הנראים כמגדלים. הרוח פסקה לגמרי והנה, כמה פסגות משתקפות במים. אנו נוסעים צפונה. הפעם היבשת מימין והאיים משמאל. בתווך, מים שקטים, חלקים כמראה. השמש מאירה באלכסון מאחורי הרכס נראים הרים גבוהים יותר, ועוד אחד ועוד אחד. בכמה מדרונות נחשף סלע האם, שרק מדגיש את שפע הלבן שסביבו. אני מכריז שזו ההפלגה בחיי. הנוסעים, ששמעו ממני את ההכרזה הזאת קודם לכן, נותנים בי מבטים סלחניים. בארוחת הערב אנו מציינים את יום הולדתה של ליל ואוכלים בזכותה עוגת גלידה שהגיעה לשולחנה עם זיקוק בוער. אני מציין לעצמי, בשקט שבועיים לטיול.

22:30. השמש שולחת קרניים אלכסוניות של אור רך, התופר לעננים שולי זהב. גם השמים נצבעים בגוונים חמימים והקרחונים זוהרים בגווני זהב. אני עולה לסיפון העליון, הרוח הקרה צורבת את פני. כדור שמש ענקי בפאתי מערב. מנסה למצות כמה שיותר מהיום היפה הזה, שאין רבים כמותו.

 

 

אני משכים לנדנודים חזקים של הספינה. יצאנו מהמעבר הימי המוגן בין האיים. חצי האי פאלמר מאחורינו ואנו עושים את דרכנו לאיי שטלנד הדרומיים. בלילה הקפנו את הקצה הצפון-מזרחי של חצי האי דרך מפרץ אנטארקטיקה (Antarctic Sound) הנקרא על שם "Antarctic" – ספינתו של החוקר השבדי נורדנשולד Nordenskold)).  הראות הנפלאה של אמש התחלפה בערפל, כשנאמר: עדיף ים שקט עם ראות טובה מאשר ים סוער עם רעות גרועה. הבטנו עגמומים בערפל, עד ששרה הזכירה לנו באופטימיות שמזג האוויר עשוי להשתנות. והא אכן השתנה. תוך זמן קצר החל לרדת שלג.

לאט לאט שקט הים, מסתבר שהגענו לאיי שטלנד הדרומיים, שהיו מכוסים בערפל. קבוצה זו מורכבת מאחד עשר איים עיקריים ועוד כמה עשרות איים משניים הנמתחים בכוון דרום-מערב – צפון-מזרח לאורך כ- 540 ק"מ מעבר למיצר ברנספילד, המפריד בינה לבין חצי האי פאלמר; הקצה הצפוני ביותר של יבשת אנטארקטיקה. האיים מהווים כך את ה"משמר הקדמי" של אנטארקטיקה בכוון מיצר דרייק וארץ האש והם מהווים בקיץ יעד פופולארי מאוד לספינות התיירים, משום שהים שבקרבתם מפשיר מוקדם יחסית, משום שהם  קרובים יחסית לנמל המוצא באושואיה, בשל השפע הרב של בעלי חיים המקננים בהם בתקופה זו והנופים המרהיבים שלהם המשלבים סלעי געש שחורים, צמחיה אנטארקטית ירוקה-צהובה, קירות קרח תלולים ופסגות מושלגות בלבן. נכנסנו לתוך לועו הצר של האי הגעשי “Deception Island”. בעבר היה נדמה שמדובר באי סגור, עד שהתגלה הפתח. אותלי משום כך זכה לשמו "אי התעתועים". מדובר בהר געש שהתפוצץ, כמו ת'רה שבמזרח האיים הקיקלדיים ביוון. בכניסה נראו סלעים צהובים, קדומים יחסית, אם כי הקירות היו בנויים מסקוריה אוורירית וחדשה יחסית.

הר הגעש הזה מוגדר כיום כ-"רדום" מאחר וההתפרצות האחרונה שלו אירעה בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה, ופעילות סייסמית עדיין נרשמת בו עד היום. הלוע המלא כיום במי הים מהווה נמל בטוח ושקט לאוניות מאחר והוא נשמר בצורה מעגלית כמעט מושלמת שהכניסה אליה אפשרית רק דרך מעבר צר ברוחב של כ- 200 מטרים דרכו אכן נכנסנו.

הנמל הבטוח של האי משך אליו מראשית הנוכחות האנושית באנטארקטיקה ספינות רבות שמצאו בו מעגן נוח, ועל חופיו הוקמו במרוצת השנים מספר תחנות קרקעיות שאוישו במשך כל השנה. ההתפרצויות הגעשיות של המאה הקודמת הביאו לסגירת רוב הפעילות, ורק תחנת מחקר ארגנטינאית פעילה כיום בחוף הצפוני של האי וגם היא רק בקיץ.

לא ראינו הרבה מהאי , אבל נהנינו מהים השקט ומפיסות הנוף שהתגלו לעינינו. על הסיפון יורד שלג. רוח קרה מבריחה פנימה גם אתה אמיצים שבינינו. ויקטוריה מצביעה על שרידי משחטת לווייתנים מראשיתה מאה העשרים. הפולקלור מספר שבימים ההם, ניתן היה לחצות אתה מפרץ בהליכה, על גבם של לווייתנים. מי הים, כך מספרים, היו אדומים מדמם.

לקראת השעה 09:00 ירדנו לחוף השחור. כמה נהנו ללכת לאור קוו המים, נתקלו בפינגווינים ונהנו מהמראות. היו שהפליגו עם ברנט לחוף הקלדרה. אנו ירדנו עם דלפין והחלנו ללכת בקצב מהיר לתוך הלוע. מבוססים באפר הוולקני. ההר הזה עשוי כולו מחומרים פירוקלסטיים (מילולית: "חלקיקי אש") ומשום כך הוא קיבל צורה קונית יפה.

 

אני לבוש בכול שכבות הבצל שלי ומתחמם חיש קל. יש לה כושר, לגברת. אנו מגיעים ללוע קטן וסביבו רואים אבנים צהובות, זקנות בעידנים מהטוף שמסביב, כמו אלוש ראינו בכניסה לקלדרה. מסתבר שבהתפרצות, נעקרו אבנים מלמטה, מדפנות התא ויצאו החוצה יחד עם הטוף החדש.  הקרקע שחורה להפליא, השלג בוהק בצחורו, האגמים הקטנים אפורים והשמים המעוננים מעניקים לנוף תחושה של משנה קסם.

מאחורינו מזדחל טור ארוך של מטיילים, נראים מרחוק כמו נמלים צבעוניות. אנו ממשיכים לשפת הלוע הגדול, ייתכן שנוצר בהתפרצותה אחרונה, ב-1970. אנו מתרחקים מעט לבל נחליק פנימה. הליכה יפה על המצוק הרך, מול נוף קסום, איסלנדי באופיו, אלא שלראות נוף כזה באיסלנד צריך ללכת ימים, וכאן אנו מול החוף.  עוד טיפוס קל, ואנו מגיעים לנקודת נוף נוספת, המשקיפה על עוד לועות געשיים, עוד אגמים זעירים, עוד שלג מכוסה בטוף. פוסעים בשורה עורפית בנוף "ירחי" לחלוטין, לפנינו פינגווין פס הסנטר. אני מסתדרים בטור, לבל נפריע לו לנוע. הוא מתבונן בנו בסקרנות ואנו מצלמים בהתרגשות. לפעמים פינגווין אחד מרגש יותר מאלפים. מבט על הקלדרה כולה, עם ספינתנו בתווך, בצד נראות סירות הזודיאק. אנו מחליקים על המדרון, משתדלים לרדת בנתיב אחד. הטוף הבוגדני מושך אותנו מטה מטה. אנו גולשים לערוץ מלא שלג והופ, אנו בחוף. פינגווין גנטו פוסע מעדנות. לרגע נבהל והופך אלינו את גבו. הרוח שורקת. עוד רגע אנו בזודיאק , עוד רגע חזרה בספינה עם כוס שוקו חם, מתבוננים בנוף, אבל

הפעם מאחורי זכוכית.

אחר הצהרים הגענו לנקודה האחרונה: מפרץ חצי הירח (Half Moon Bay). מזג האוויר לא מזהיר, אבל סביר. רואים את מורדות ההרים המושלגים הסוגרים על המפרץ. מעת לעת מציצה פסגה מושלגת מעל העננים. האי טרשי, בנוי כולו מסלעים מטמורפיים, שבמהלך השנים נחדרו על ידי חומרים מגמתיים, אלה התבלו מהר יותר והשאירו בדרכם חריצים ארוכים. ליד החוף סירת עץ שהיתה שייכת מן הסתם למגלים או לציידים.

על האוכף ממול, תחנת מחקר ארגנטינית (Teniente Camara station). התנאים ההופכים את איי שטלנד ליעד מועדף על ידי ספינות תיירים, יפים גם לתחנות מחקר של מדינות שונות המאוישות בדרך כלל רק בקיץ. המדריכים טוענים כי המחקר הוא כנראה מסווה לנוכחות צבאית, חלק מהתביעה הארגנטינית לחלקים באנטארקטיקה. חבר שביקר בתחנה בשנה שעברה, סיפר לי כי המקום היה מאייש ודרכוניהם של המבקרים הוחתמו בחותמת "אנטארקטיקה הארגנטינאית".

אנו מטפסים אל להקה של פינגווינים פס הסנטר. חלקם דוגרים, חלקם קוראים לבן הזוג להחליף משמרת. ניתן היה לראות את הגוזלים נעים באי נוחות, יוצאים מתחת להורה התורן ובורחים פנימה מפניה קור. הלכנו על מיצר יבשה קטן, שהיה מכוסה בחלוקי גרניט שהגיעו עם הקרחון. ייתכן שזוהי נקודת המפגש של שני קרחוני ענק, שפעם גלשו הנה וכיום הם נמצאים מעבר למפרץ. על סלע גדול מעלינו דגר שחף, על שלושה גוזלים. הוא שמר עליהם לא רק מחמסנים אלא גם מבני מינו. ברנט בדק חומר שהוקא על ידי שחף וגילה בו סימנים לגוזל, של שחף אחר. עלינו לתצפית בתקווה שהרוח תעיף את העננים מההרים שממול, בהכירנו את הפוטנציאל הצילומי של שמים כחולים. אבל, כפי שהסברתי לויקטוריה, "לא כול יום פורים". עברנו לצדו השני של המיצר, שם נאלצנו להתבוסס שעה ארוכה בשלג עד שהגענו לכלבי ים מסוג וודל, לפחות שמונה או תשעה ששכבו בשלג באפס מעשה. מעת לעת התמתח אחד מהם, נפנף בסנפיריו, מתח את צווארו ולאחר שסיים את ההצגה, חזר לתנומה.

 

 

כלב הים וודל  ( – (leptonychotes weddelli)  ניתן לזיהוי די קל הודות לראשו הקטן יחסית לגופו, פרצופו מתאפיין בפה המתעקל כלפי מעלה במעיין חיוך תמידי, אף קטן ושערות שפם קצרות. הגוף מנומר בכתמי כסף על רקע כהה בגב ובהיר בבטן. אורכו בין 2.5 ל-3 מטר, די קטנים. הנקבות גדולות קצת יותר. משקלו בין 400 ל- 600 ק"ג.

זהו היונק הדרומי ביותר בעולם! חי כמעט באופן בלעדי באזור הים הקפוא (Pack-ice), ומגיע בתפוצתו דרומה עד למעלת רוחב 78 דרום. כ- 800 אלף פרטים באנטארקטיקה. בחורף הוא אינו נודד צפונה אלא נשאר באזור האנטארקטי, כשהוא מבלה את רוב זמנו מתחת לקרח במים החמים יחסית, ועולה באופן סדיר לנשום דרך פתח נשימה בים הקפוא אותו הוא שומר נקי מקרח בעזרת שיניו. כתוצאה מפעולה זו שיניו מאבדות מחוזקן, נשברות ונופלות, עובדה הגורמת לקיצור חייו – הוא חי לא יותר משתים עשרה עד עשרים שנה, קצר מאוד יחסית לכלבי הים האחרים שחלקם מגיע לגיל ארבעים. זאת למרות ששני הטורפים הפוטנציאלים שלו – האורקה וכלב הים הנמרי אינם מגיעים בדרך כלל כל כך לטריטוריה הדרומית כל כך שבה הוא נפוץ.

כלבי הים וודל שוחים עד כ- 20 ק"מ מסביב לחורי הנשימה בחורף, וכ- 100 ק"מ מסביבם בקיץ. הם צוללנים מעולים הניזונים בעיקר מדג הקוד האנטארקטי הגדול (1.5 מטר אורך, 75 ק"ג) אותו הם צדים בעומק של כ-500 מטר! הם יכולים להגיע בשחייה חרישית עד למספר סנטימטרים מהדג בלי שזה חש בהם. בנוסף הם אוכלים קריל, דיונון ושאר יצורים ימיים קטנים. הזכר והנקבה מקיימים תקשורת מפותחת וקולנית מאד.

כלב הים וודל הוא מתבודד החי בדרך כלל לבדו. רק בעונת הרבייה (סוף אוגוסט) נוצרת משפחה: זכר, נקבה ומספר גורים היכולים לחלוק חור נשימה אחד, לא יותר. אין להקות או קולוניות של כלבי הים האלה. עונת ההמלטה היא ספטמבר (ג'ורגיה הדרומית) – נובמבר (אנטארקטיקה עד קו רוחב 78 דרום). בדרך כלל נולד גור אחד במשקל של כ- 25 ק"ג המוכפלים בתוך כעשרה ימים כתוצאה מחלב האם העשיר. בתקופת ההנקה (כשבעה שבועות) האם צמה, והזכר מגן על הטריטוריה הימית הסמוכה להרמון מפני זכרים אחרים. הגור משיל את פרוותו ולובש כסות בוגר כשהוא בן חודש שאז הוא מתחיל לשחות. מיד עם תום ההנקה הנקבה מתעברת שוב על ידי הזכר, והמשפחה מתפרקת וחוזרת לים לחיים סוליטריים.

 

 

הרוח החלכה והתחזקה, הטמפרטורה צנחה ואנו שבנו לספינה. פושטים את בגדי החוף, חולצים אתה מגפיים, זו הפעם האחרונה.

בארוחת הערב קתרין מציגה את הצוות האדיב , הם זוכים למחיאות כפיים ומתחילה לשרור אווירה של סוף קורס. אנו מתרכזים בלובי, צופים באיי שטלנד שמוארים בקרני שמש אחרונות. הכול שקט. לא מבינים על מה המהומה. כמה עוד מבטיחים שניווכח שלא כצעקתה, שהים יהיה רגו.  עד שיצאנו למיצרי דרייק, שכולם כמעט כינו "מיצרי דרק" , שם החלנו לחוש את פגיעתו של הים.

 

כמו להכעיס, השמש זורחת במלוא עוזה והשמים תכולים להפליא. הייתי שמח לקבל את מזג האוויר הזה אמש. עשרות יסעורים ממלווים את הספינה, אלא שקשה לצפות בהם. הספינה מתנדנדת בעצמה חזקה. המדבקה מסייעת, ללא ספק, אבל הנדנודים חזקים ממנה. אנשים מורחים את עצמם מחדרם, ללובי וכך הלאה. מסגלים מעיין הליכת פינגווין מדודה. אוחזים במעקה, נופלים מהכיסאות, נחבטים בקירות. כריס דיבר על הקרחונים האנטרקטיים ועל התחממות כדור הארץ וברנט דיבר על, איך לא? הפינגווינים חביביו, והפעם פינגווינים אדלי, אלו שלעולם לא עוזבים את אנטארקטיקה וסובלים במיוחד מהתחממות כדור הארץ. אני שוחחתי על פרדיננד מגלן, הראשון בין מקיפי העולם, אך הנוכחות היתה דלה.

מחלונו של הלובי נשקפים עשרות יסעורי כף, אך קשה ליהנות מהם. הסיפון סגור בגלל הגלים העזים, כך גם החלונות המערביים. משם באים הגלים העזים יותר. הספינה משייטת על הגלים הגדולים, ואנו מרגישים כמו בלונה פארק, אלא שהגירוי חזק ואינטנסיבי מדי. אנשים מתנדנדים במסדרון, אוחזים במעקה, נזרקים לצדדים. נראים כשיכורים במצב קשה.  בערב, שירי שבת.

דומני שהים משתולל עוד יותר.

 

 

אני מתעורר אחרי לילה קצר מאד. הנדנודים שפעם הרדימו אותי, הפכו לטלטולים שהקיצו אותו. חפצים עפים בתוך הארונות. ראשי עלי סחרחר. אני מתעורר מהטלטלות. כל פעולה נראית מסובכת. אפילו צחצוח שנים שמעיף אותך לדלת ובממנה, בחבטה חזקה, לקיר, לאסלה וממנה. בדרכי במסדרון אני נתקל באנשים הולכים באלכסון, נזרקים מצד לצד. אם לא היה מדובר בנו, זה היה מצחיק. אני חש את בני מעי מתהפכים. מטיילים מסתובבים סהרוריים. הרצאות שתוכננו בוטלו בשל הסערה. רוצים להפחית את התנועה. בארוחת הבקר הכיסאות נזרקים מצד לצד. האוכל נופל, חלקו על הרצפה, חלקו על השולחן. המלצרים נלחמים בתנודות בגבורה. אני לוקח כדור נגד בחילות, בנוסף למדבקה שאחרי אוזני. הכדור זורק אותי למיטה. אני שומע את דלפין במערכת הכריזה מודיעה על הקרנת סרט. אינני מסוגל לקום. בצהרים מתאושש מעט ושוב נשכב. רק אחרי ארוחתה ערב, שקט הים מזעפו. בשעה 21:00 עלינו לסיפון, להרים כוסית לחיי המסע.

 

 

בקר ראשון בשנת 2012. בלילה עברנו את תעלת "ביגל" (Beagle), שנקראה כך כדי להנציח את זכר המסע המיתי, של אניית הוד מלכותו, שיצאה בפיקודו של קפטיין פיצרוי, לחקור את העולם. למסע צורף ביולוג מתחיל בשם צ'ארלס דרווין. אנו מתעוררים לספינה יציבה. אושואיה נשקפת במלוא הדרה. הר חמשת האחים, הר הזיתים, קרחון מרטיאל. ארוחת בקר, חיבוק אחרון של פרידה ואנו על האוטובוס. מסתבר שהעיר שובתת לגמרי. הרכבל סגור, כמוה מוזיאון, כמו החנויות. צפינו על העיר משתי נקודות מקסימות וירדנו להרוג את הזמן במלון שנקרא, איך לא? "אלבטרוס"…  אכלנו ארוחת צהרים שנמשכה כשעתיים. בשעה 17:00 אוספים אותנו לנמל התעופה. הטיסה של 'ארולינייס ארגנטינס' מתאחרת. הגעה לבואנוס איריס לאחר חצות.

 

 

 

יום מהביל. בואנוס איירס בקיץ. 33 מעלות. כמעט תחושה תל אביבית. מזמן לא הזענו. אנו יוצאים באוטובוס בהדרכת אלחנדרה, חולפים על פני פסלו של המשחרר גנרל סן מרטין, המכונה כאן “El Libertador” , ממשיכים אל החלק הצפוני, ההדור יחסית של העיר. נוסעים אל אזור פלרמו (Palermo), אל פרח המתכת הענק, אל אזור השגרירויות ההדור, אל ביתו של סן מרטין שהועתק לכאן, אל פסלו. המשך לרחוב ארויו 810, במקום בו שכנה שגרירות ישראל, עד לפיגוע של 1992. נסיעה לפארק פלמרו הנעול. מבט אל "גשר האוהבים", או "הגשר היווני", ואל גן הוורדים. ביקור בחנות הספרים “Ataneo”, ביקור בקפה האומנים "טורטוני" (Tortoni), קתדרלה, ככר ה25 במאי, הבית הוורוד (Casa Rosada) , ככר הקונגרס. נסיעה לחלק הדרומי, העני יותר של העיר. רוב Once  (11), ובו חנויות הבגדים הזולים, רובע סאן טלמו, שם התפתח הטנגו, אזור לה בוקה (La Boca) הססגוני, רח' קמיניטו (El Caminito). יציאה לארוחת עבר במסעדת Mira Sol  המשובחת, באזור פורטו מדרו (Porto Madero).

ראו באתר זה: בואנוס איירס

 

 

 

שוטטות אחרונה ברחוב פלורידה.

יציאה לנמל התעופה. צ'ק אין. פרידה. המטיילים נוסעים הביתה ואני לאי הפסחא.