יומן הטיול באתיופיה: הרי באלה

טיול של חברת אקו-טיולי שטח – ספטמבר – אוקטובר 2013

בהדרכת גילי חסקין

קובץ זה עוסק בחלקו הראשון של הטיול, לדרום הרחוק. בטיול שלנו, היה הפרק של הרי באלה, משום פתיחתו של הסיור בדרום, אבל הוא יכול להיות גם טיול בפני עצמו.

ליומן הטיול בעמק האומו.

ליומן הטיול באתיופיה בנתיב ההיסטורי

ראו חומר רקע: כתבת מבוא ובסופה הפניות רבות: אתיופיה, הסוד והקסם.

למצגת מטיול בשבטי הדרום

סרטון  : אתיופיה הקלאסית עם גילי חסקין

14.09.13

מוצאי יום כיפור. הטיול עוד לא התחיל אבל כבר בשעה 21:00 אני במונית. נתב"ג הומה בני אדם. הטיסה מלאה. המטיילים נרגשים. גם אני. יום מינוס אחד הוא בפירוש חלק מן הטיול. בשעה 01:00 אנו ממריאים לאתיופיה.

אתיופיה תופסת את רובה של קרן אפריקה, שהיא הקצה המזרחי של היבשת האפריקנית. זוהי ארץ גדולה. שטחה הכולל הוא 1,100,000 קמ"ר (גדולה פי 52 מישראל). ריבוי האוכלוסין גבוה – 3% לשנה והיא מונה כבר כ-80 מיליון בני אדם. בשל היסוד השמי בתרבותה, יש המתנגדים למנות אותה בין ארצות "אפריקה השחורה". מצד שני, מכייון שלא היתה מעולם תחת כיבוש קולוניאלי, למעט חמש שנות כיבוד איטלקי, היא מהווה מופת לארצות אפריקה האחרות ואלו הפכו את צבעי הדגל שלה לצבעים הפאן אפריקאיים.

השם "אתיופיה" מקורו בביטוי היווני "אתיופוס" שמשמעו – 'ארץ שחורי העור' ובתרגום "השבעים" (תרגום התנ"ך ליוונית), שימש לתרגום המילה "כוש". הארץ נודעה גם בשם "חבש" או Abyssinia, על שום שבטי החבשאת, שהיגרו אליה, כנראה מחצי האי ערב והיו מניחי היסוד לתרבות שצמחה באתיופיה. עד כדי כך שיש הטוענם שאתיופיה, הגם שהיא נמצאת מדרום לסהרה, איננה ממש אפריקה השחורה, אלא בן כלאיים תרבותי בין אפריקה למזרח התיכון.

השם "אתיופיה" הוא אפוא טריטוריאלי ומתייחס בעצם למרבית קרן אפריקה ואילו לשם "חבש" יש משמעות אתנית והוא מבליט את היסוד השמי בתרבות הארץ. עד 1936 נהגו להשתמש בשני השמות בערבוביה ומאז נקבע רשמית שם הארץ כ"אתיופיה".

15.09.13

בקר מוקדם וקריר יחסית. רוב נוסעי המטוס המשיכו בדרכם לקניה, טנזניה ויעדים אפריקאים אחרים. אנחנו עוברים מהר יחסית את תהליכי ההגירה והמכס ופוגשים את מדריכנו האתיופי ג'וזף, בחור חייכן ואדיב. קריר בגובה של 2500 מ'. אנו נחלקים בין הג'יפים ונוסעים לאדיס אבבה (מילולית: "פרח אביב"), כדי לאכול ארוחת בקר במלון "אתיופיה". לא הספקנו להתרשם מעיר הבירה וכבר המשכנו ממנה דרומה, בנוף הררי ירוק להפליא. הגבעות, המישורים, כרי הדשא, הכול צבוע בירוק רענן. אין פלא, זה מכבר הסתיימה עונת הגשמים. הנסיעה עברה בנעימים, בעיקר בנוף חקלאי של טף (Tef), דגן עשיר בברזל ואנדמי לאתיופיה. עד שהגענו לכפר Addid, בו התקיים שוק של בני האורומו (Orumu), כושיטים, בני השבט הגדול במדינה. אם למישהו היה ספק, הרי השוק הזה הוא אפריקה במיטבו. ערב רב של אנשים. חלקם יושבים, אחרים משוטטים, חלקם קונים, ייתרם מוכרים. כמה נכסים לשוק וכמה יוצאים ממנו. לכמה תרנגולת ביד, לאחר מטאטאים. כולם כהי עור, אך בעלי עושר של גוונים מחום עד שחור וכל מה שביניהם. צילמנו באין מפרע. מבלי שאיש יתנגד או יבקש תשלום.

לא הרחק משם נמצא האתר אדדי מרים (Adadi Mariam). במקום חפר בסלע הבזלת, המלך הגדול לליבלה, כנסיה לכבודה של מריה, בסגנון המוכר במיוחד מבירתו רוהה (Roha), שלאחר מותו קיבלה את השם "לליבלה" (Lalibela). בכנסיה החצובה בסלע מתקיימת פעילות דתית רצופה, מאז המאה ה-12. גם בעת ביקורנו הגיעו למקום זוג מבוגרים והשתטחו על הקרקע, מול הכנסייה. נכנסנו פנימה, הקפנו את חדר התפילה באמבולטוריום מיוחד, שהאור נכנס דרך החלונות הקרועים בקירותיו. הכומר הדגים לנו את השימוש בתוף וג'וזף, את האופן שבו המתפללים נשענים על מקל מיוחד, בעת התפילה.

האתר הבא היה טיה (Teya). שם הורמו ,מעל קברים, אובליסקים של אבן ועליהם תבליטים מרשימים. האלמנט הזכרי הבולט הוא חרב והאלמנט הנשי הוא זוג שדיים…על אחד הלוחות נראו זוג ידיים, המזכירים את אלו של האלה הפיניקית תנית. התושבים הגרים באזור הם בני שבט האוראגי (Uragi), שבט שמי במוצאו, שהיגר מגורה (Gura), צפון אתיופיה, סמוך לגבול אריתריאה. מרביתם מוסלמים. ביציאה מהכפר ראינו את הילדים רוקדים למוסיקת גורגי (Guragi), שהביאו עמם מהצפון, יחד עם שיטות עיבוד האדמה שהנחילו לאזור.

בדרך ראינו כמה פרסים דואים בשמים ועצרנו לתצפית מעל אגם (Zewai. אנו מעל הבקע המזרח אפריקאי (שכונה בעבר "השבר הסורי-אפריקאי"). האגם ידוע בעושר הדגה שבו. באזור עושר של חסידות ושקנאים. על אחד מאיי האגם יש מנזר.

לא הרחק משם, ישבנו לאכול צהרים, ארוחת דגים. ביציאה מהמסעדה ראינו כמה חסידות מרבו על גבי עצים וכעבור נסיעה של ¾ שעה, הגענו ללודג' נאה, מעל אגם לנגנו (Lengano). האגם חום מרוב סחף ומוקף עצי שיטים. המלון על מצוק ממש מעליו. זהו האגם היחידי מבין אגמי השבר, המותר לרחצה, אך משהו בצבע של המים ובגלים החזקים, אינו מזמין להיכנס ולהתרחץ. ארוחת הערב הפכה למבצע, כשכול אחד היה אמור לבחור מתוך שפע של מנות וכמובן שנוצר בלבול משעשע. הכוונה אירופית, הביצוע אתיופי.

16.09.13

האגם נראה אפרפר באור של הבקר. על עץ השיטה שמול חדר האכילה, צמוד לחלון ממש, ראינו צמד של ציפורים שצבעם שחור לבן ומקורן כתום ומעוקל. זהו ראגו (Rago), הניזון מהחרקים החיים כאן בכמויות גדולות. המשכנו לנסוע בנופים מוריקים, כשאיני חדל להתפעל משפע הגוונים הרעננים. הפעם הקודמת שלי באתיופיה היתה בחודש ינואר ואני זוכר ארץ צהובה להפליא. העצירה הראשונה היתה ליד קברים של בני האורומו, הנראים כמבנים קטנים; מעיין משולשים מבטון. מן הסתם נטמנו שם המנהיגים. לידם ניצבו כמה בקתות בוץ שגגותיהם קש ויושביהם הסבירו לנו פנים. מאחור השתרעו שדות תירס רחבי ידיים. על העץ הסמוך ראינו אוגרי מסכה שצבעם צהוב עז ואורג אדום ראש, קטן יותר. כעבור זמן קצר פנינו לשמורת Abiata & Shala. בדרך ראינו יענים, אוגר תאו שחזהו כתום וראשו לבן, קלאו, חופמי, זרזיר הדור, וויידה שזנבה הלבן כפול באורכו מגופה ועופות נוספים. מראש ההר נשקפה תצפית מרהיבה על אדם שאלה, שצבעו כחול עז ועל אגם אביאטה, המרוחק יותר וצבעו בהיר יותר. בקצהו של האגם נראתה שפתה של קלדרה. אלו אגמי סודה, שמימיהם בסיסיים להפליא ונשות האזור מכבסים בהם את בגדיהם, ללא צורך בשימוש בסבון. המשכנו משם לעיירה ששמאני ( (Sheshamani. במקום קהילת רסטאפרי. תנועה של שחורים מג'מייקה, שדגלה בעצמאות ושאלה את עצמה מדוע שמלכם יהיה בריטי ולא אפריקאי, כמותם. מטבע הדברים בחרו במלך האפריקאי המובהק ביותר. בגור אריה יהודה, היילה סילאסי. הקיסר, שביקר בג'מייקה והביא עמו גשם, נחשב בעיניהם להתגלותו השחורה של ישו. הוא הבטיח לבני ג'מייקה מקום באתיופיה והשלטון הנוכחי מקיים את הבטחתו.

ראו באתר זה: ראסטאפארי

ביקרנו בסדנה של אמן עטור ראסטות, בן האיים הקריביים, המכין עבודות יד מעלי בננה. האמן מסביר פנים, אך סביבו ריכוז של נערים הלומי גנג'ה, משנוררים כסף. מעל הכנסיה שלהם התנוססו דגלי אתיופיה המלכותית, עם סמלו של אריה יהודה, שהורד מהדגל לאחר המהפכה הצבאית של 1974.

אכלנו ארוחת צהרים במלון צנוע. האוכל דומה להפליא לארוחות קודמות: חתיכות דג או אומצה דקה. סיכמנו לעצמנו שהאתיופים לא יקבל פרס נובל על בישול.

התחלנו לנסוע מזרחה. הדבר הבולט ביותר לאורך הדרך היא אנשים הולכים. המון אנשים פוסעים בצדי הדרכים. חלקם בעקבות הבקר, אחרים בעקבות הצאן, כמה מובילים סוסים והרבה הולכים לשום מקום. עשרות ומאות עגלות רתומות לסוסים התכנסו לשוק בעיירה מסוימת. למרות ההמונים, המסחר מתנהל בשקט. האזור מוסלמי. פה ושם נראים צריחי מסגדים, כמה נשים לבושות בורקות, אבל התכונה היא אותה תכונה אפריקאית. לאחר עצירה לתה ושירותים, נסענו באזור של שדות שעורה רחבי ידיים, ככל שהתקדמנו, עלינו בגובה וככל שעלינו, מזג האוויר נהיה קודר יותר.

או כבר באזור ההררי של באלה (Bale); בפארק הלאומי דינשו (Dinsho) . בגובה של 3500 מ' מעל פני הים. בדרך ראינו חזירי יבלות ונקבה של קודו ניאלה. שער הפארק נמצא באזור מיוער להפליא, מזכיר את הנוף במרומי הר קניה או הקילימנג'רו. גם פרחי הפוקר, הם אותם פרחים, הזורחים גם שם בצהוב – כתום. באור אחרון הספקנו לראות משפחה של חזירי יבלות ונסענו בחשיכה ל-Gobe. למלון שעם הרבה סימפטיה, נכנה אותו "צנוע". החדרים צנועים עוד יותר. יתרונו היחידי של המלון, שהוא היחידי באזור. לאט לאט השתרר הקור ובלילה נהיה כבר קר ממש.

17.09.13

היום הוקדש להרי Bale. מאסיב וולקני גבוה בדרום אתיופיה. תחילה נסענו בנוף ירוק של יער משווני גבוה. עצרנו שוב להתפעל מעמודי הפריחה הנהדרים, שצבעם זוהר בכתום. פרחים אלו, ממשפחת האלוורה, נקראים כאן Red Hot Poker. הנצחנו במצלמה כמה עשרות מהם.

המשכנו לנסוע לכיוון רמת זנאטה (Zenate), הנמצאת בגבהים מעלינו.

העצים נעלמו חיש קל ואת מקומם תפשו שיחים כהים ממשפחת האברשיים. עוד נסיעה, גם אלו נעלמו ובגובה של 4000 מ' כיסתה את הנוף צמחיה כרית שצבעה כסוף. הצורה הזאת, המוכרת לנו גם מן החרמנון, היא תשובה קוסמופוליטית לאתגר של הקור והרוח. הצמח מצליח לכלוא אוויר חם יותר סמוך לשורשים. בדרך ראינו יאוריות African Rail , המכונה לעתים ("אווז מצרי"). זהו עוף שמרבית עתותיו על הקרקע. גופו קטן, גבו חום, בטנו מנומרת בשחור ולבן, רגליו גבוהות וחזקות, מקורו האדום ארוך וזנבו לבן. מעלינו חגו עיטים לבני גב, שגם תחתית כנפיהם לבנה.

האטרקציה הבוטנית הגדולה של האזור הם פרחי ה-Giant Lobelia, המוכרים בכינויים "סביוני הענק".

אלו הם עמודי פריחה ענקיים שעליהם גדולים ובשרניים. בעוד כחודש הם יפרחו בצבע צהוב נהדר. באופן רגיל, הצמחים הגדלים בגבהים משתטחים כמה שיותר סמוך לקרקע, כדי להתגונן מהרוח, כפי שאנו מכירים מהבית, מהמקרה הקלאסי של הדובדבן השרוע. ואילו כאן, בניגוד לכלל זה, ניצבים עמודי פריחה גאים ומרשימים שבכמה מקרים גובהם יותר מזה של קומת אדם. אי משם הופיע מדריכנו ג'וזף וסימן לנו בידיו על דיג דיג (צביון) שנעלם בזריזות. ואחריו הצביע בהתרגשות על הזאב האתיופי, המיוחד לאזור. בעל חיים מרשים, הדומה במבנה גופו לשועל וצבע פרוותו אדמדם. הזאת מסתובב בשטח, גופו משולח לפנים והוא מרחרח את פני הקרקע. ממתין לנברן ביש מזל, שיגיח לרגע מיותר.

מעת לעת נראה ארנבון בר, שהגיח לרגע מאחורי סלע ונעלם בזריזות. בתדירות גבוהה יותר נראה נץ גדול Red-Thighed Sparrowhawk, שמוטת כנפיו רחבה כשל עיט וזנבו ממוזלג. חלק גופו העליון אפור כהה, פניו שחורים וגופו בצבע לבן מפוספס בשחור. כפי שמרמז שמו, עינו מוקפת בטבעת אדומה. הוא נראה עומד ללא נוע על אחד הסלעים ומרשים במיוחד כשהוא מתעופף.

אטרקציה מיוחדת היתה ברווז שצבעו זהוב  וראשו לבן. הברווז היפהפה הזה, הנקרא Ruddy Shrelduck נדיר מאד כאן. גוזף ונהגנו מיליון, מעולם לא ראו אותו בהרי באלה.

באדיבות ויקיפדיה

טיפסנו לנקודה הגבוהה באזור, ברום של 4377 מ' וצפינו על האזור סביב סביב. היה קר ממש. הזדרזנו לרדת משם והלכנו לאורך הדרך כשאנו מתפעמים מהמראה הסוריאליסטי של הנוף והצמחייה.

המשכנו לנסוע צפונה, הרמה העשבונית התחלפה במדרונות שצבעם ירוק ורענן. מתחתנו שייטו עננים לבנים שמעת לעת חשפו כמה פיסות של נוף. בדרך ראינו Bush buck, כלומר אנטילופת סבך, שנמלטה בבהלה אל השיחים. את דרך העפר חצו כמה פרנקולין שצבעם חום, ואף הם ברחו חיש קל אל הסבך. תוך רגעים התחלף הנוף ביער Harena . זהו יער ייחודי, שרובו ככולו עצים מסועפים הנקראים Yuforbia, שעליהם מכוסים בחזזיות שיחניות וענפיהם בגושים גדולים של טחב ירוק ורענן.

פרחי הפוקר הכתומים ששבו להופיע יצרו יחד חזיון שהיה קשה לעמוד בפניו. התחלנו ללכת לאורך הדרך, נהנים מהאוויר שהתחמם חיש קל ומהנוף הנהדר. בקטע מסוים ראינו שטח שנכרת ועציו נשרפו, כדי לטייב באפרם את הקרקע. שיטה של "כרות ושרוף" המוכרת בכול רחבי העולם המתפתח. עוד נסיעה קצרה ועצרנו באופן ספונטני בכפר קטן של בני האורומו (Oromo). בכפר מסגד קטן ולו מינרט מפח. כמה מהם מדברים אמהרית, שהיא מעיין "לינגה פרנקווה" באתיופיה, אך מדריכנו ומרבית נהגינו אינם מדברים בשפת האורוניפה. בימים ראשון, שלישי ושישי מתקיים כאן שוק ולמזלנו הגענו בשעה בה הפעילות היתה בשיאה. ראינו ערימות גדולות כרוב בר, הגדל כאן רק בעונת הגשמים ותבלינים כדוגמת ג'ינג'ר, קינמון, פלפל ועוד. היה שם ספקטרום צבעים נהדר. גלימות אדומות, צהובות, ירוקות, כחולות, שצבע העור השחור רק הדגיש אותם והירוק העצים את הדרמה כולה. בכפר נפתח מלון לתרמילאים, המציע למכירה דבש אורגני אותו הם רודים במעבה היער.

המשכנו לרדת, עד פאתי היער, שם יזמים אירים מתכנים להקים לודג', שלבטח יהיה טוב בהרבה מזה שלנו. הצוות הכין לנו ארוחת פיקניק נהדרת, של סלט, טונה, פירות , קפה והיתה טעימה יותר מהארוחות המוגשות בבתי המלון.

שבנו על עקבותינו. עוד עצירה בכפר והפעם לתחנת הקמח. כל איכר מביא שק שעורה או חיטה על גבי סוס ובחור צעיר טוחן אותה לקמח. בדרכנו חזרה, שמר האוויר על מזג טוב. בדרך כלל גשום בשעה 16:00 בעונה זו של השנה. הרווחנו עוד שעה של תצפיות, עד שהשמים האפירו. עיכוב קטן מאחורי משאית שנתקעה בבוץ. נהגנו רב התושייה מצא דרך חלופית ואנו שוב במלוננו. מסכמים יום עתיר חוויות.

18 לספטמבר 2013

בקר יפה. שמים כחולים. אנו נפרדים מהמלון וצוותו, ללא שמץ של צביטה בלב ונוסעים לכיוון השמורה. לאורך הדרך "סרט" של ממש. דומה ואין צורך לנסוע לשום מקום. רק לשבת על כיסא וליהנות מההצגה הטבעית המתרחשת ממול. במקום מסוים עצרנו ליד איכר שחרש את שדהו בצמד שוורים רתומים למחרשת עץ. במקום אחר, נראה שדה ובו עובדים לפחות חמישה – ששה צוותים כאילו. בהמשך הדרך, נראו שוורים פוסעים לכיוון השדה ובעליהם נושא את המחרשה על כתפיו. אסוציאציה תנ"כית ממש. השמש מאירה את הירוק והופכת אותו לזוהר ורענן במיוחד. בשלב מסוים קשה היה לשאת את כול הגירויים הללו וירדנו מהג'יפים, כדי ללכת ברגל יחד ומול הזרם האנושי הצבעוני והמגוון שנע מולנו. עשרות איכרים מובילים חמורים עמוסים בכל טוב, נשים נושאות עצי הסקה על גבן, גברים רכובים על גבי סוסים, נשים לבושות בגלימות ססגוניות, אשה מבוגרת מכוסה בבורקה, נערים סקרנים וחייכנים ולא מעט בחורים הפוסעים כשעיניהן נעוצות בספר והן משננים את תלמודם תוך כדי הליכה.

בשלב מסויים נאלצנו ליטוש את ההצגה שבה לקחנו חלק, לטובת הפארק הלאומי Dinsho  , אליו הצצנו שלשום. במקום המתינו לנו שני מדריכים מקומיים, שלא נראו במבט ראשון שונים מהאיכרים שחלפנו קודם על פניהם, אבל תוך רגע התברר לנו כמה הם מקצועיים. פילסנו את דרכנו בין שיחי אקנטוס קוצניים, שבלטו בפריחתם האדומה, אל יער דליל של עצים איצטרובלניים. מחמוד, המדריך המוביל, לא חדל מלהצביע אל ציפורי שיר ולציין את שמותיהם. יש באתיופיה כ-850 מיני עופות. 37 מהם אנדמיים, היינו, חיים רק בה. לא פשוט להיות מדריך טבע אתיופי.

למען האמת, לא הגענו לכאן שוב, רק כדי לראות עוד ציפורי שיר, יפות ככל שיהיו, אלא את הניאלה (Niala), מין של אנטילופה, בן הסוג קודו (Kudu), שקרוביו חיים בחלקים הצחיחים יחסית של טנזניה וקניה. בעודי לוטש את עיני לתוך הסבך, מנסה לאתר תנועות חשודות, היסה אותנו מחמוד היסה והצביע קדימה. במרחק של כ-20 מ' עמד זכר ניאלה גדול, בעל קרניים מסולסלות, קצת פחות משל קרובו הקודו המשורטט, אבל מרשימות מאד. צבעו אפור ולחזהו סינר לבן. לצדו עמדה נקבה, בהירה וקטנה יותר, ללא קרניים כמובן. בצד כרע זכר גדול. עוד כמה צעדים ולנגד עינינו נראו עוד כמה ניאלות. עדר שמנה כעשרים פרטים, כולל כמה עגלים צעירים. עזבנו אותם התחלנו ללכת ביער בעקבות אנטילופות אדומות (Red Buck), שנראו למרחוק, בולטות בצבען הכתום על רקע הירק, זוקפות את אוזניהן בערנות ומתבוננות בזהירות סביב סביב. בניגוד לניאלות שהתרחקו מאתנו באדישות יחסית, הגיבו האנטילופות האדומות בזהירות מופלגת וזינקו למרחוק בתגובה לכול רחש חשוד. המשכנו ללכת בעקבותיהן, עד לדרך הראשית שחוצה את הפארק, פסענו לאורכה, כשאנו מתבוננים בצמחיה העשירה, בעצי אגיניה שצבע פרחיהם צהוב ובחזירי יבלות שנראו במרחק של כמה עשרות מטרים. סמוך למשרדי הפארק ישבה אישה צעירה, לבושה בגלימה כחולה וכתשה קפה. התיישבנו סביבה, ראינו כיצד היא מהבהבת את הפולים על הגחלים במחבת קטן. הריינג'רית של הפארק, חרגה ממשימותיה הרגילות וכתשה למענינו את הפולים. הגברת האמונה על הטקס שפכה את האבקה הטרייה לתוך קנקן חרס ובו מים רותחים, הניחה לתערובת להתבשל ומזגה לכוסות קפה תורכי, כלומר, קפה אתיופי. יש האומרים כי מקור הקפה הוא בחבל קאפה שבאתיופיה, אך הוא הגיע כנראה מתימן שמעבר למפרץ. מספרים שצמח הקפה התגלה לאחר שרועה תימני הבחין שעזיו מפזזות בעליצות לאחר שאכלו מעליו.

ראו באתר זה: הקפה

יצאנו משם בדרך הארוכה מערבה, בה נסענו שלשום ולא חדלנו מלהינות מהנוף, השדות וכמובן הירוק הירוק שמילא את האופק. רוחל'ה איימה שתתבע את החברה, על שבמקום לאתיופיה, שלחו אותה לשווייץ. לאחר נסיעה קצת מעייפת, הגענו לעיירה ששמנה, שם במלון חדש, אכלנו את ארוחת הצהרים הטובה ביותר שאכלנו בטיול עד עתה. משם המשכנו עוד כחצי שעה לערך עד לאגם אווסה (Awasa), מאגמי השבר הסורי – אפריקאי.