גילי חסקיןטיול לאתיופיה בנתיב ההיסטורי
טיול בביצוע חברת אקו – טיולי שטח, בהדרכת גילי חסקין
ראו קודם, באתר זה: אתיופיה – הסוד והקסם.
ראו גם: סרטון יוטיוב מתמונות מטיול באתיופיה
26.09.13
בקר מוקדם. מוקדם מדי. אנו משכימים במלוננו המהודר שבאדיס אבבה בשעה 04:00 בבקר. חבל, דווקא במלון כזה היה נעים להתפנק קצת. בשעה 05:00 אוכלים ארוחת בקר טובה וכהרף עין אנו בנמל התעופה, רק כדי להמתין לבידוק שלוקח זמן רב. קשה להאמין לכמה זמן זקוקים פקידי חברת התעופה, כדי להכין כרטיסי עליה למטוס. הטיסה עוצרת בבהר דאר (Bhar Dar) וכעבור שעתיים מגיעים לליבלה (Lalibela), 700 ק"מ צפונית לאדיס אבבה. שעה של טיסה ישירה, או יומיים של נסיעה ברכב.
לליבלה חצובה באבן וולקנית אדומה בלב אתיופיה. לייתר דיוק, בטוף שהתקרש. בתוך הסלע נחפר מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של אתיופיה ותדמית לא חיובית, הסתירו את המקום המיוחד מגלי התיירות וסייעו לו לשרוד. מתברר כי התופעה הזאת אינה ייחודית ללליבלה. החוקר הבריטי ג'ורג' גרסטר מצא כי הכנסיות החצובות הן תופעה נפוצה למדי ברחבי הרמה האתיופית. בסוף שנות השישים של המאה ה-20, הוא גילה כנסיות חצובות בסלע אבן חול אדמדמה, בג'רלטה (Gheralta שבאזור טיגרה (Tigray, שלא היו ידועות לעולם המערבי. ראו גם: כנסיות ג'רלטה
ובכול זאת, נודע לללילבה שם עולמי. 
מנמל התעופה הקטן, מתחילים לנסוע בנוף הררי מעוטר בירוק. פרחי אלוורה בשיא פריחתם הצהובה או הכתומה. אין ספק שהעונה הזאת עושה לאתיופיה רק טוב. האוויר צלול ובכול מקום מורגשת אווירת חג. הגענו היישר לחגיגות המסקל (Meskel), המציינות את איתור הצלב הקדוש על ידי הלנה הקדושה, אמו של הקיסר קונסטנטין. הנוף הררי, מעלינו מזדקר הר גבוה. זהו הר ציון והנה, הר הזיתים, קרוב יותר, נמצא הר תבור. גם הרועים, החקלאים ועולי הרגל משרים על הנוף קסם תנ"כי.
אתיופיה היא תמונה בתנועה מתמדת. תנועת ההולכים בדרכים המאובקות, מהלך שעות או ימים לעיר השוק הקרובה. נשים וגברים; זקנים וצעירים; ילדים שרק למדו ללכת, רועים ועדריהם דלי הבשר, חמור רתום לעגלה ענקית, חקלאי פוסע בעקבות שני פרים, או אשה זקנה כשערימת עצים קשורה אל גבה. ההולכים פוסעים בצעדים רחבים, מהירים למדי, ומעסיקים את ידיהם באחיזת מקל מאוזן על הכתפיים, או מטריה. עדיין מוקדם. השמש רק החלה לגרש את צינת הבקר. רבים מההולכים עדיין מכונסים בתוך השאמה שלהם, אותה גלימה אתיופית מסורתית, טווייה מכותנה בוהקת בלבן. חלקם תוחבים את ראשם בין שוליה. כמה מהם נושאים בידם סלסלה קטנה, קלועה, ה-Agelgel ובה ארוחת הצהרים. ילדים לבושי בלויים, כאילו שעברו בירושה דורות רבים, מטפסים בהרים ויורדים במשעולים תלולים, בדרכם לעבודה או לבית הספר.
לליבלה. בביקורי הראשון, לפני 15 שנה, היא מנתה כ-7000 נפשות וכיום לפחות 30000, מבלי למנות את העולים לרגל. הגבעות שסביב העיר מכוסת בשיכונים חדשים, שלבתיהם גגות פח מכוערים, חסרים את הקסם של הטויוק, בקתות החומר המעוגלות שגגן עשוי מקש.
לליבלה מרגישה ומתנהגת ככפר. שוק של עצים להסקה. עשרות נערים יושבים ולצדם ערימות שמזכירים הכנה למדורת ל"ג בעומר או לקומזיץ גדול. מולם, לאורך הכביש, ילדים ונערות מוכרים עשבים ירוקים שנועדו לכסות את המקום בו נערך טקס הקפה המסורתי, או את רצפת הבית. וכמובן עשרות סקרנים. חלקם שואלים מאין הגענו, אחרים קובעים ללא היסוס: "שלום", ירושלים". אכן, מבחינתם אנו מגיעים מירושלים הישנה, הם חיים בירושלים החדשה.
בעבר נקראה העיר בשם רוהא (Roha), שהוראתו מזור והייתה בירת שושלת סגווה (Zagwe), אשר שלטה באתיופיה במשך מאתיים שנים. ישנה אפילו מסורת הגורסת כי מלכי העיר היו יהודים במוצאם. השושלת כללה אחד עשר מלכים, שהחזק והמפרסם שבהם היה המלך לליבלהGebre Mesqel Lalibela) ) והחזיקה מעמד עד שנת 1,270. להבדיל מהשושלת האקסומית, שמלכה באתיופיה מאז המאה הראשונה לפני הספירה ומלכיה ייחסו את מוצאם לשלמה המלך, ראתה שושלת זנגווה את עצמה, כצאצאית של משה רבנו ואשתו הכושית ציפורה. המלך ללילבה, שמשמעות שמו "המבורך על ידי הדבורים", הגיע לשלטון לאחר שכמעט הורעל למוות על ידי אחיו ולאחר שגלה מכאן לירושלים ולפטרה. בסיפור חייו יש המון סמלים: דבש המשול לעושר, רמז ל"בלכיס", יערת הדבש, כינויה של מלכת שבא בעולם המוסלמי. הדבש הוא גם סמל לעושר. הדבורים כמבנה חברתי מאורגן; האח הצעיר העולה על הבכיר ממנו, כמו במקרה של יעקב, כמו במקרה של יוסף, כמו במקרה של אפרים.
כיבוש ממלכת ירושלים הצלבנית בידי צ'לאח א-דין בשנת 1187, וניתוקה מהעולם הנוצרי, נתן דחיפה להפוך את העיר לתחליף נגיש לעיר המבודדת. לליבלה הנער, שמשמעות שמו "המבורך על ידי הדבורים , ברח, מאחיו הבכור שהתקנא בו, או הגלה אותו, לירושלים. גם אם הסיפור הזה בדוי לגמרי, הוא מלמד אותנו על הקשר המיוחד בין שתי הערים. העיר מכונה גם "ירושלים של מעלה". לא ירושלים המקוללת, זו שצלבה את ישו, אלא ירושלים של מעלה, ירושלים השמיימית, שרחובותיה מרוצפים זהב.
ללילבלה, גדול מלכי השושולת הזנגווית, מיש השכיל ליצור קשרים הן עם אירופה והן עם המוסלמים, זוהה באירופה כ"אח יוחנן", פרהסטר ג'והן, המלך המיתי מן המזרח שיעלה ויבוא ויגאל את אירופה מסכנת האיסלאם. אגדה שמן הסתם קיבלה את השראתה מהמיתוס היהודי אודות עשרת השבטים.
המלך לליבלה בנה כאן, לייתר דיוק חצב, כנסיות רבות רושם, שלימים כונו גם "פטרה האפריקאית" ונחשבות לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית. בחלקן קרועים חלונות בצורת צלבים ובאחרות ציורי פרסקו שעיטרו את הקירות בתמונות מן הברית החדשה וגם מזו הישנה. כל שלוש עשרה הכנסיות של ללילבה נבנו תוך עשרים ושלוש שנים בעזרתם, מסתבר, של מלאכים שנטשו ללילה את פעילותם לצד הבורא וביצעו כמה עבודות סיתות שמימיות. הכנסיות שרדו בזכות דורות של כמרים השומרים על האוצרות שבתוכן – צלבים מעוטרים וכתבי קודש מאויירים. פרנסיצקו אלוורז, ראש המיסיון הפורטוגלי, האירופאי הראשון שראה את הכנסיות החצובות, טען שאיש באירופה לא יאמין למה שראו עיניו. ואכן, המקום מופלא. שום דבר לא בנוי, הכל חפור, נראה כאילו צומח מן האדמה. בספרו "האות והחותם: מסע בעקבות ארון הקודש האבוד" מעלה החוקר והעיתונאי גרהם הנקוק את ההשערה, כי המלך לליבלה נעזר בבניית הכנסיות בידע הארכיטקטוני של אבירים צרפתים ממסדר הטמפלרים – "אבירי ההיכל". אלו שחפרו מנהרה בהר הבית. אולי פגש בהם המלך ללילבלה בעת ביקורו בירושלים. מעניין, אלוורז שמע במאה ה-16 מסורות הטוענות כי הכנסיות נבנו על ידי "אנשים לבנים"… באחת הכנסיות חרוט צלב המזכיר להפליא את זה של הטמפלרים. "מאן יקל" אומרים באמהרית, ומשמעו מי יודע?
אני סבור שללילבלה לא נאלץ להזדקק ליידע האירופאי. מוזר ככל שיישמע, הטכנולוגיה של המהנדסים והחוצבים לא נפלה מזו של אירופה. לאחר ההלם של השוק והקסם השמי-אפריקאי, נכנסנו לכנסיית מדני עלאם, "הנותן בריאות", או "הגואל עולם". בכניסה לכנסיות חולצים נעליים. המנהג מסמל את הרצון והצורך לנער את אבק העולם לפני שנכנסים את המקום הקדוש. זו הכנסיה (החצובה) המונוליטית הגדולה בעולם. גובה- 11.5 מ', שטחה 800 מ"ר (הכנסייה הזו ניצבת עצמאית, וממנה יוצאת תעלה אל הגוש הבא שבמרכזו בית מרים). במבנה עצמו 36 אומנות ועוד 36 כאלה מבחוץ. המבנה מזכיר קצת מקדשים הלניסטיים, ואולי אף קתדרלה גדולה, צנועה מאוד. משערים שהוא נבנה כהעתק של כנסיית מרי ציון (הקדומה יותר) שבאקסום, אשר נהרסה במאה ה- 16 על ידי המוסלמים. שם ראינו את צלב לליבלה, השוקל 7 ק"ג וטוענים שהוא עשוי זהב. הצלב נגנב לפני מספר שנים וכעבור שנתיים נמצא והוחזר. מאז שומרים עליו מכול משמר. ממתחם הכנסיות נסענו למלוננו, הקרוי Tukul, על שם הבקתות המקומיות. (קוניות, בעלות שתי קומות). המלון מציע חדרים יפים, אווירה נעימה ופשוטה ואוכל פשוט. פשוט מדי.
חזרנו למתחם המזרחי, לכנסיית בית מסקל ("בית הצלב"): קפלה קטנה, 40 מ"ר. ארבע אומנות מחלקות את הקפלה לשני סטווים. האור חודר מבעד לחלון בצורת סוואסטיקה (צלב קרס) וגם צלב יווני. משם לכנסיית ביתא מריאם, הלוא היא "בית מרים" . הכנסיה הראשונה שנחצבה בלליבלה. בשל הזיקה למריה הקדושה, היא נחשבת לכנסיה הפופולרית ביותר בעיר, והיתה אהובה ביותר על ידי המלך לליבלה. גובה התקרה 13 מ'. בקומה העליונה ישנם שבעה חדרים לאחסון אוצרות הכנסיה. יש חריתות של צלב לליבלה, מגן דוד (אזכור ל"חותם שלמה") והצלב המתרחב. מבחוץ: תוספת של שלושה חדרי מבואה חיצוניים היוצרים צורת צלב, דבר נדיר למדי בארכיטקטורה האתיופית. ממזרח יש מתקן טהרה שאינו בשימוש בדרך כלל. יש כאן בחצר גם מקדש קטן המיועד לנשים הנוהגות לשטח את צרותיהם בפניו. הכנסייה עשירה בתמשיחי קיר ובציורים על גבי בד. הציורים נעשו לאחר הקמת הכנסיה, באמצע המאה ה- 15, בתקופת הקיסר זרעה יעקוב, שהיה הרפורמטור הגדול של הכנסייה האתיופית.
הסיור בכנסיות איננו רק סיור ארכיאולוגי. אלא גם אנושי. מדובר בארכיאולוגיה חיה ונושמת. סביב הכנסיות ובחצרותיהן ראינו כמרים לבושי הדר, נזירים ועולי רגל בגלימותיהם הצחורות. אמנם, הכנסיות תמיד רוחשות חיים, אולם ערב המסקל, רוחשת התכונה שבעתיים. למרבה האכזבה, הכנסיות שהיו פעם פתוחות לכיפת השמים ובעת ביקורי הראשון, מכוסות בשרשראות, קורו לפני מספר שנים בגג ענק, שנועד לשמר אותן מפני פגעי האקלים והזמן, אבל עיקר מתוכן מעט מן הקסם.
משם המשכנו לבית דנגל (בית "הבתולות"). הקפלה באה לקדש את זכרן של בתולות קדושות שעונו על ידי הקיסר הרומי יולינוס הכופר. משם המשכנו לשתי הכנסיות התאומות, או לייתר דיוק כנסיית סנט מיכאל ולה שני חלקים: הדרומי – בית דברא סינא והצפוני – בית גולגותא. שם מאמינים שקבור המלך לליבלה. לכאן, רק הגברים הורשו להיכנס, כדי לראות את תבליטי השליחים. יצאנו משם דרך קברו, כך מאמינים, של אדם הראשון. מי שחטא את החטא הקדמון ונגאל ממנו על ידי ישו. סנט מיכאל נחשב כמלאך של חסד ורחמים וכמורהו של משה רבנו, אשר עם פתיחת הים פתח בשירה "מי כמוך באלים ה'.
ממתחם הכנסיות ירדנו, דרך הכפר הישן ובתי הטוקול שלו, מעל ערוץ הנקרא ירדנוס (ירדן), התבוננו בצלב המסמל את מקום הטבילה והמשכנו אל הכיכר בה נערך פסטיבל המסקל.
ראו באתר זה: חגיגות המסקל
בככר התאספו אנשים רבים. מעליה, על המדרגה הגבוהה, לצד עץ פיקוס ענק, הצטופפו מאות מקומיים. הכול שקט. רגוע. אין דחיפות, אין צעקות. הכרוז הכריז על תחילת הטקס. מוזיקה מונוטונית הושמעה. התהלוכה סובבה עמוד צלב מאולתר וגבוה. המתפללים נעו בריקוד מוזר. יש הטוענים כי הם דומים למחולות שחוללו לפני ארון הקודש בירושלים, בתקופת מלכותו של שלמה.
יצאנו משם, דרך כנסיית ביתא מרים, שם נערך טקס נוסף, אף הוא בתפילה חרישית. האטרקציה העיקרית, לדעתי, היתה שפע הדמויות על רקע הכנסיות החצובות. אם נסלק משם את התיירים המתקתקים במצלמותיהם, נוכל בנקל לחשוב שאנו עדיין במאה ה-12. קפצנו במנהרת הזמן 900 שנה אחורה.
נאלצנו לשוב למציאות ולמלון. לעכל את החוויות כולן.
27.09.13
החל משעה 03:00 נשמעו באוויר הלמות תופים וקולות של תכונה חגיגית. בחוץ נראו מאמינים אוחזים בלפידים. כוס תה מהיר ואנו נוסעים היישר לטקס המסקל שהוקדם השנה לשעות השחר, בטרם הזריחה. הכוהנים אחזו בצלבים יקרי הערך. ניתן היה להבחין בדגמים השונים של צלבי אקסום, גונדר ולליבלה. על רמפה קטנה עמדו שמשים, אוחזים נרות בידיהם. פרחי נזירות הסתדרו בגלימותיהם הצבעוניות – צהוב, אפור ותכול. החלו ריקודים בצעדים מדודים. גם כאן, ההלם הראשוני גדול ואחר כך העין מתרגלת וגם האוזן. שירה עתיקה המכונה "שעווה וזהב", הכתובה ומדוקלמת בשפת הגעז, שפת הקודש, שרבים קוראים אותה ואינם מבינים את משמעה.
שעווה וזהב (באמהרית, 'סאם אנה וורק') הוא הכינוי הסמלי לטכניקה הספרותית המוערכת יותר בתרבות האתיופית ובפרט בתרבות האמהרית. הביטוי מסתמך על תהליך היצירה הממשי של צריפה באמצעות שעווה. במובן הספרותי המטאפורי, בנויה הצורה משתי שכבות משמעות: השכבה הגלויה, של המשמעות הציורית או המילונית של המילים, הנקראת 'שעווה'; ושכבה סתורה, של משמעויות חבויות יותר, הנקראת 'זהב'. בתרבות האתיופית 'שעווה וזהב' נתפסת כאיכות אשר המבדילה בין שירה אמתית לשירה רגילה, יומיומית, המתאפיינת בעיקר בחריזה ומקצב. חוקרים שונים רואים בשעווה וזהב לא רק חלק מרכזי מן המסורת השירית והספרותית של אתיופיה, אלא גם תבנית רחבה יותר, של תקשורת וצורת מחשבה ואף של הפילוסופיה הפרשנית האתיופית, המשליכה על מערכת היחסים החברתיים והפוליטיים באתיופיה ושאובה ממנה.
בדומה לעבודת הצורף, בה משמש תבליט שעווה לייצור תבליט זהב או מתכת אחרת, על המשורר לנסח צורת שעווה – משפט גלוי – בה טמון רכיב בעל שתי משמעויות, המייצר אמירה שנייה, בעלת משמעות שונה – צורת הזהב. הקהל נדרש אף הוא לנהוג באורח דומה; עליו לזהות את הרכיב כפול המשמעות, לצקת את משמעותו החדשה למשפט הגלוי, ולחשוף בכך את האמירה הנסתרת – היינו, להחליף את השעווה בזהב.
החוקר דונלד לוין, שהשווה את השירה הזאת למהות האתיופית כולה, הסביר שהחרוזים הגלויים משולים לשעווה, שבתוכה מוצפנת משמעות נסתרת, המשולה לזהב. רק אדם משכיל ויודע ספר, יוכל לדלות את המוץ מן התבן, את הזהב מתוך השעווה. לא במקרה סמלה של אתיופיה היא מלכת שבא, אותה אישה יפה וחושנית, שנסעה למרחקים, רק כדי לחוד חידות לשלמה המלך, החכם באדם.
ראו גם: שעווה וזהב
לא מדובר בקצב ברזילאי ולא במסכות פרואניות. החוויה מורכבת מהפרצופים השחומים, השחורים כמעט, מהלבוש הצבעוני ובעיקר מהמתח הדתי. אור ראשון עלה. עמוד הצלב שחוזק בענפים רבים עלה באש. בעבר, העשן שעלה מעמוד דומה סימן להלנה הקדושה את מקום הצלב האמתי, עליו נצלב ישו. האש אחזה בצלב, ההמונים מחאו כפיים. כולם צילמו בהתרגשות. לא רק תיירים. גם מקומיים שאחזו טלפונים סלולאריים בידיהם ואפילו אחד הכמרים שצילם בהתרגשות. תם הטקס.
שבנו למלון, רק כדי לאכול ארוחת בקר ולצאת לסיור נוסף.
הסיירת של הקבוצה, אורי, חווה ויורם, יצאו בלוויית מדריך מקומי אל כנסיית Ashten Mariam שבראש הר ציון. כל היתר המשיכו למתחם המערבי. המקום מרהיב, לא רק בזכות הכנסיות, אלא בשל המערכת החצובה כולה. לליבלה היטיב לחיות בנופיו. הוא הכיר את השטח, דאג למערכות לניקוז מים. הכנסיות נראות כמוגנות, חבויות בתוך הסלע. גם כאן נראו מתפללים הבאים לתת כבוד לכנסיה. רבים מהם אינם נכנסים פנימה. אלא מתפללים אליהן, מולן, כמו למקדשים הקדומים של התרבויות הפגניות. בעודנו מסבירים תפס את העין זרזיר זהוב נהדר. בסלע ממול טיפסו חרדונים שהניעו מעלה-מטה את ראשם הכחול. בקומפלקס המערבי יש חמש כנסיות המחוברות ביניהן במערכת של מנהרות. על פי החזית המרשימה, נראה כי כנסיית ביתא גבריאל לא נבנתה בראשיתה ככנסיה. המתחם מוקף בחפיר בעומק של 5 מ'. המעבר אל המבנה הראשי נעשה על גבי גשר ובעבר על גבי קורה. החזות המבוצרת של הכנסיה הזאת הביא את החוקרים להשערה שהמקום נבנה תחילה כביתו של לליבלה.
גבריאל הוא אחד מארבעת מלאכי השרת, הסובבים את כסאו של ה'. שומר על האדם בלילות. היה שושבינו של אדם הראשון. היה אחד משלושת המלאכים שנגלו לאברהם. המלאך רפאל אף הוא נגלה לאברהם. נחשב כמלאך המרפא חולים. המלאך הרביעי הוא אוריאל. המשכנו אל כנסיית ביתא דימיטריוס. ממנה לביתא עמנואל: כנסיה מונוליטית בגובה 12 מ', היחידה מסוגה במתחם זה. נחשבת ליפה והמושקעת ביותר מבחינה אומנותית, כנראה משום שהיתה הכנסיה הפרטית של משפחת המלוכה. החזית ממחישה היטב את האמנות האקסומית (עץ ואבן), ובפנים יש הרבה חלונות עיוורים, כלומר, עיטוריים בלבד, מבלי שהאור ייכנס דרכם. הכנסיה הזו השתמרה במצב טוב מאוד. יתכן שאף היא שימשה את בית המלוכה זאגווה.
בית אבא ליבנוס, בית האב הקדוש היא כנסיה שבנה לליבלה, עבור רעייתו האהובה מסקל כברה, בין לילה אחד. בסיוע של המלאכים כמובן. הכנסיה שנבנתה תוך שימוש במערה קיימת, ממחישה את ההשפעה האקסומים. הגג אינו מנותק מהסלע, והכניסה היא מדרום. הנזירים מספרים שבכניסה דולק אור קטן, המאיר כל שעות היממה, מעצמן…
חזרנו דרך בית קברות שכוסה בשיחים, לא הרחק ממנו ניצבו סדנאות לאריגת שטיחונים, לציר קדושים על גבי עור עז, לקליעת סלים וכל מה שהמבקר, תייר או צליין, יחפוץ לרכוש. משם גלשנו אל בתי הכפר, פגשנו נערה כלילת יופי, המשכנו לבית קטן בו קיבלו אותנו אם המשפחה ושתי בנותיה, שאחת מהן יפהפייה אף היא. האם המחישה לנו כיצד היא מכינה את האינג'רה, מטף טחון שהותסס במים והעיסה נמרחה על חרס לוהט. האינג'רה הספוגית מזכירה במתארה את הלחוח התימני, אלא שהיא חמצמצה. האתיופים נוהגים לטבול אותה בוואט – נזיד בשר חריף, בעל טעם שתלטן וצורב. את אלו משנעים ממקום למקום על ידי מסוב, היינו שולחן נייד קלוע, בעל מכסה חרוטי. לאחר שהודינו לאם המשפחה על הכנסת האורחים המשכנו לבקתה שם נערך עבורנו טקס קפה. לכאן לא באים כדי לשתות. לכאן באים כדי להיות. נערה לבושה הדר ועדויית תכשיטים התחילה במלאכה, שאינה מתאימה לקצב הישראלי. הבהוב הפולים, הרחתם, כתישתם, הרתחת המים… הטקס אמור לכלול שלושה שלבים של שתיית קפה, אבל לאחר שלושת רבעי השעה, שמרבית החברים כבר עזבו אל המלון, הסתפקנו בגמיעת כוס אחת של קפה, אכן חזק וריחני, ושבנו אל המלון, לארוחת הצהרים, שהיתה פחות יצירתית ועם פחות השראה.
אחר הצרים יצאו אל המוזיאון הקטן ובו חפצי קודש, גלימות של כמרים, צלבים מסוגננים וספרים עתיקים ונסענו אל כנסיית ביתא גארוגיוס, או כנסיית סנט ג'ורג', היפה בכנסיות ללילבלה. המקום נראה כמו פנטזיה של אינדיאנה ג'ונס. על צלע ההר, למען האמת בתוכו, נראה מבנה שצורתו צורת צלב. למרבה המזל, שלא כמו ב כנסיות האחרות, המקום לא כוסה בגג. הגענו באור נכון של אחר הצהרים וטיפסנו על גבעה קטנה כדי לראות את החיזיון ממעוף הציפור. מעלינו ממש התרומם הר תבור, למרגלותינו שדות מוריקים ולמטה, על שפת המצוק, מעל הכנסיה, שוטטו כמרים ועולי רגל, שהמחישו את הפרופורציות האמתיות של המבנה. את פלאי הטכנולוגיה והיצירה של העבר.
ירדנו אל המבנה החצוב בסלע, הנקרא על שמה של תיבת נוח. סמל להתערבות אלוהית על סיפה של קטסטרופה. בצדו כרויה בריכה קטנה, אליה נוקזו מי הגשמים. הצמחים שגדלו בה מסמלים את ענפי עץ הזית. כומר הזליף על המאמינים מים קדושים. חלק בלתי חצוב סימל את הר אררט. ירדנו בשביל דרך בתי הכפר, חזרה למלוננו.
28.09.13
סוף סוף השכמה בשעה נורמלית. יציאה מהמלון בשעה 08:30 ונסיעה איטית לכיוון שדה התעופה. היום יום שוק. כפריים מכול האזור פסעו בצד הדרך, עזיהם בעקבותיהם, לכיוון השוק. בצדו השני של הכביש אנשים אחרים שבים מלוויה בצעדים מדודים, איטיים יותר ושקטים. בולטים בבגדיהם הלבנים הבוהקים על הרקע הירוק. הירוק חוגג, אבל ברור ששעתו קצרה. עונת היובש בפתח. ירדנו מהכביש לדרך עפר הצופה על פני מרחבים אדירים, כשהר ציון מזדקר ממעל. עברנו ליד המונים שהתאספו ללוויה. התבוננו בהם, שקטים ונוגים. למרות החיזיון הפוטוגני, הקפדנו כמובן שלא לצלם. מנזר נקוטלבה (Nakutalbe) נבנה בתוך מערה. המנזר עצמו לא מחדש הרבה, למעט ספר תפילה מאוייר, בן המאה ה-13. המיקום – מנצח.
חזרה לנמל התעופה. הפעם התנהל הכול במהירות וביעילות. טיסה קצרצרה ואנו בגונדר. כבר מהמטוס נשקף נוף של שמיכת טלאים ענקית, עם ריבועים ירוקים, צהובים וחומים. עברנו דרך העיירה העתיקה, שחזותה לא מבשרת טובות. רואים כמה מבצרים שנבנו בתקופת הקיסר פסידליס, כמה בתים שבנו האיטלקים, לאחר שפלשו לכאן ב-1935. לא נתנו למקום הזדמנות. אנו שועטים מכאן צפונה. ארוחת צהרים במסעדת ארבע האחיות. את פנינו מקבלת נגינת מסינקו (Masimko), כלי מיתר המזכיר רבאבה, אלא שצליליו צווחניים יותר. ארוחת מזנון טעימה ואנו מתחילים לנסוע צפונה לעבר הרי הסימיאן. הנסיעה בנוף חקלאי של שעורה ופול. חיש קל הנוף הופך להיות מבותר יותר. עצרנו לתצפית על הרים מחודדים שכונו בעבר "לוח השחמט של אלוהים". במקום אחר עצרנו מול מרבדי ענק, של חרציות קטנות הנקראות כאן "פרח המסקל" ומרבדים סגולים של פרח ממשפחת השפתניים.
בכול עצירה פגשנו ילדים. ברגע הראשון, נראה שהמקום ריק. לפתע, בעודנו יורדים מהאוטובוס, מתחילים לצוץ משום מקום רועים, נערים, ילדים, זקנים, כולם מביטים בנו בסקרנות. הם אינם מציקים אך מבטם העצוב אומר הכול. הפסקה בבית קפה פשוט, עצירות מול נופים רבי הוד של קניונים ומצוקים, לצילום ולהשתאות. כדור אדום לוהט של שקיעה על הרים מאפירים ובאור אחרון הגענו ללודג' יפה הממוקם על ההרים ממש. ארוחת הערב היתה לצד האח הבוערת ושם גם ניצב הבאר.
29.09.2013
בקר קסום מעל הרי סימיאן. כבר מן החדר נשקף מראה עוצר נשימה ממש, של הרים ירוקים. יצאנו לדרך כשאנו מלווים במדריך מקומי ושלושה שומרים, שכבר אמש התרשמנו שאינם חובבי מים וסבון. התחלנו ללכת ביער דליל של עצי Irika Arbuvia (Giant Hesse), המזכירים מעט את הערער, ונרקיסים שפרחו כאן בחודש מאי. מעל ראשנו דאו כמה פרסים. בארץ צריך להתאמץ הרבה ולהצטייד בטונה של מזל כדי לצפות בפרס ואילו כאן הם חזיון נפרץ. הלכנו כמה מאות מטרים עד למצוק ממנו נשקף נוף מרהיב של מצוקים גבוהים, מדרונות מוריקים ואפרים רעננים. כבר בתחילת המסלול הגענו למקבץ גדול של ילדים, יושבים בשקט, כשמבוגר אחראי מהסה אותם במקלו. על המחצלת ממול, הונחו עבודות יד מקומיות, בעיקר קלועות. לאחר משא ומתן וקניות מוצלחות המשכנו ללכת כשהילדים מפתיעים אותנו מעת לעת ומקבלים את פנינו בשירה. אי משם הופיע בבון ז'לאדה, סמלו של הפארק. צילמנו אותו בהתרגשות. אחר כך הופיעו עוד שנים קטנים. המשכנו ללכת, עד שביער התגלתה להקה שלמה, רדפנו אחריהם, מצלמים לאל הרף, מדלגים על סלעים ונאחזים בענפים. הקופים היו עסוקים ב"גרומינג" פליית כינים שתפקידה יותר חברתי מאשר סניטרי.
בבוני הז'לאדה אופייניים להרי הסימיין, אך הם שכיחים גם במקומות מחיה אחרים, לא הרחק מאדיס אבבה הבירה ובדרך לנילוס הכחול. אוכלוסיות קטנות ומבודדות שוכנות גם בהרים שמעל לליבלה. ברמות העשבוניות שבפארק מתחרים בבוני הז'לאדה בינם לבין עצמם ועם האדם וחיות המשק שלו. אזורים חקלאיים מעובדים פוגעים באזורים העשבוניים החיוניים לרעיית אוכלי עשב. מקום החיות האופייני של בבוני הז'לאדה הוא מדרונות הרריים עשבוניים, כמעט ללא עצים, ברום שנע בין 1,400 ל – 4,620 מ' מעל פני הים.
בבוני הז'לאדה שונים מבבוני הסוואנה בנחיריים המרוחקים מקצה זרבובית האף, והנקבות שלהם נוטות לשבת על אחוריהן לפרקי זמן ארוכים, עובדה שיש לה משמעות רבה בהתנהגות הייחום וההזדווגות של המין. בעוד שאר מיני הבבונים נוהגים להישען על יד אחת ובשנייה לאכול עשב, בבוני הז'לאדה משתמשים בשתי ידיהם כדי ללקט עשב ולאכול אותו.
פרוותם דמוית המשי של הזכרים, שצבעה חום – שוקולד מוזהב, מכסה על גוף רזה ודל שומן. אורך שיערם מגיע ליותר מ–40 ס"מ, והוא כה דק ופגיע שרוחות קלות ועדינות השכיחות בגבהים האלה מעיפות אותו כגל. כשזכרי הז'לאדה "דוהרים" באזורים העשבוניים, פרוותם מתבדרת ברוח ומשווה להם מראה מלכותי. פניו של הזכר אפורים – כהים ומקומטים, יש לו רעמת שיער, ומעל פיו ולצדיו יש מעין שפם. על החזה שלו מופיעים כתמים אדומים גדולים. לזכרים זקנים יש מעין כיפה עם שיער ארוך שלעתים משתרבב על הקרקע בעת שהם יושבים. זרועותיו של הזכר מכוסות פרווה שחורה מבריקה כקטיפה. גבו מעוגל בעקמומיות, והוא בעל מצח עמוק המזכיר את מבע פניהם התבוני של קופי – העל "האנושיים". אורכו של הזכר יכול להגיע עד ל – 75 ס"מ, והוא כפול בגודלו מן הנקבה. רעמת הנקבה מרשימה פחות מזו של הזכר. על חזיהם של בבוני הג'לאדה כתמים אדומים, שהקנו להם את הכינוי "קוף הלב המדמם". לזכר הדומיננטי רעמת אריה וזקן ארוך. הוא יושב על עכוזו ועל יבלות השת שלו, חושף את שיניו מעת לעת ומזקיף את איבר מינו. להראות "אני הגבר". בדיוק כפי שעושים אצלנו. אלא שבגלל מגבלות חברתיות אנו מנועים מלהפגין את האשכים או להזקיף בפומבי את איבר המין, אנו מראים לכול את הג'יפ.
כמו אצל מרבית הקופים, גם אצל בבוני הז'לאדה חלק נכבד מהתקשורת מתבצע באמצעות הבעות פנים. הבעות הפנים שלהם נחשבות בין המשונות והדרמתיות ביותר בעולם החי, ובעיקר הפיכת השפתיים וכיווץ עור הראש. כאשר הם יוצרים מעין משולשים אדמדמים מעל העיניים, ניתן לשמוע את קריאות האזהרה שלהם. קימוט השפה העליונה במעין חיוך אינו אלא מחוות פיוס, המיועדת בעיקר למנוע היווצרות קונפליקטים. לבבוני הז'לאדה יש 27 עד 30 טיפוסי קולות קשר שונים, שכמחציתם מיועדים למטרות חברתיות טהורות.
עמדנו על ראש הצוק, הנופל בתלילות למרגלותינו, מאות מטרים למרגלותינו. למטה הבחנו בשני פרטים של Cliff Springer, אנטילופה המסוגלת לחיות על הצוקים, בדומה ליעל, שהוא מאד נדיר כאן. ההרים היו מבותרים והזכירו מעט את הנוף של קניון הנחושת אשר במכסיקו.
ירדנו וירדנו כשהנוסעים אינם חדלים לחשב את כמות האנרגיה לה יזדקקו כשניאלץ לטפס חזרה, לבית המלון. כאשר זיהו את האוטובוס ממתין על דרך העפר, לא היה גבול לשמחה.
כמובן שגם ליד האוטובוס המתינה חבורת הנערים, גם כאן הם פצחו בזמרה לכבודנו וגם כאן ציפו לתשר. נסענו הלאה, כ-2 ק"מ במעלה ההר וירדנו ליד כפר זעיר, מתבוננים בנוף. לפתע נראתה קבוצת ז'לאדות. נשמע קול צעקות וראינו את ילדי הכפר מגרשים את הקופים לכבודנו. כבר לא מדובר היה בקבוצה גדולה, אלא בעדר ענק, שמנה לפחות 200 פרטים, הנסים מפני הילדים ובו בזמן. ברגע שהקופים התרחקו מחברת הילדים, עלינו בעקבותיהם אל המצוק, שם ניתן היה לראות גורים קטנים תלויים על בטן אמותיהם, אחרים מחבקים בעצמה את גבן ואחד אפילו דוהר על אמו כמו פרש.
בניגוד למצב אצל מיני בבונים אחרים, שם התוקפנות של הזכר מחזיקה את הנקבות במעין הרמון, אצל בבון הז'לאדה הסולידריות בין הנקבות היא שמכתיבה את יחסי הגומלין בין הפרטים. הנקבות הן המחליטות לאן ללכת, מה לאכול, וגם הזכר הבכיר לא יהין להגיב בתוקפנות כנגד נקבה הבוחרת להתקרב לזכר אחר. הנקבות בוחרות את הזכר שלהן, והן גם אלה שמחליטות אם להעביר את השליטה על הקבוצה לזכר אחר. אימהות הז'לאדה, בנותיהן ואחיותיהן, יוצרות יחידות משפחתיות קרובות, בוחרות להן זכר שאינו בן משפחתן מבין אלה המנסים להיות זכרים בכירים, והוא הופך להיות הזכר הבכיר ובעל ההרמון. רק נקבה אחת מביניהן, שהיא הנקבה הבכירה תזדווג עם הזכר הבכיר. עם זאת, כולם יעסקו בגרומינג (Grooming) הדדי, מבלי שתהיה קנאה כלשהי בין הפרטים. פרטים המשתייכים לקבוצה משפחתית (קלאן) מסוימת, אינם מהססים להתעמת עם משפחות אחרות על שטחי המחיה המועדפים, ובעיקר אם זמינות המזון מועטת (כמו למשל, בתנאי בצורת). הזכרים אינם תוקפניים יתר על המידה במריבות בין – משפחתיות, ואלה מסתיימות רק לעתים נדירות בתבוסתו של בעל ההרמון. אולם אם זכר בעל הרמון אינו מגן כראוי על הנקבות שלו, הוא עלול לאבד את סמכותו בעיניהן ואת זכויותיו המיניות. במקרה כזה זכר אחר מדיח אותו ממעמדו.
הזכרים הצעירים מתחברים לקבוצות עצמאיות מיד לאחר שהם עוזבים את אימותיהם, ועד אשר הם מגיעים בעצמם לבגרות מינית המאפשרת להם להיות "עוקבים". העוקב הוא זכר מתבגר שעוקב אחרי הזכר הבכיר כדי ללמוד את דרכיו, וכדי לתפוס את מקומו כאשר תיווצר הזדמנות. כקבוצה חברתית עצמאית הם נעים בשטח תוך כדי שיחור מזון, ונפרדים רק אם מקורות המזון מועטים ומחייבים אותם להתרחק מלהקת האם שלהם. הם נעים בשטח של כחמישה ק"מ בעת חיפוש המזון והאכילה, וישנים בלילה עם כל הלהקה בקצות המצוקים הנישאים.
הזכרים בעלי ההרמונות מודעים לניסיונות ההשתלטות של הזכרים הצעירים על הרמונם, ולכן הם אינם מהססים לרדוף אחרי אותם זכרים ולדכא את כוונותיהם, כל עוד כוחם במותניהם. מרדפי זכרים דומיננטיים מלווים בריצות, נביחות, קפיצות, ניתורים, בעיטות בסלעים וטלטול ושבירה של ענפים שמעידים על התרגשות, אך אינם נמשכים יותר מדיי זמן. ייתכן שבהתנהגותו התוקפנית הזכר גם מנסה להרשים את נשותיו. בשלב מסוים על הזכר לשוב למשפחתו/הרמונו. במקרה שכזה הוא מותיר את שדה המערכה לזכר שאפתן אחר שפועל באותה דרך ומאותן סיבות. הנקבות עצמן תומכות בזכר שלהן, בדרך כלל, והן אף מתלהבות להדגים לו את נאמנותן בסדרות של טיפולים בפרוותו. הן גם מציגות לו את פטמותיהן, כמחווה כנועה האופיינית למינים שונים של פרימטים.
ראו גם, באתר זה: טרק בהרי סימיאן
מצגת מהרי סימיאן
שבנו לבית המלון כדי להתארגן ולאכול צהרים ועזבנו את המקום עם צביטה קטנה בלב.
לא כל כך מהר. עצרנו לאורך הדרך, הלכנו מול המצוקים, בלענו עוד קצת מהירוק הירוק הזה. אם לא די בכך, לקחנו חלק בחגיגה לקראת חתונה. ליווינו את החתן – כלה בזמירות וריקודים
המלון בגונדר – נראה מדהים. חדרים קצת פחות.
30.09.13
המטיילים טוענים שאין תוכו של המלון יפה כברו. הם צודקים. הלובי מבטיח גדולות ונצורות והחדגים עגמומיים משהו. התנחמנו בחדר האכילה המקסים ובמרפסת הצופה על העיר. היום הוקדש לגונדר, עיר המבצרים של אתיופיה, שנוסדה על ידי הקיסר הגדול פאסידליס ובניו במאה ה-17.
אחד הגורמים לשקיעתה של אתיופיה בימי הביניים המאוחרים היה עליית האסלאם. גורם אחר היה פעילותם מיסיונרים ישועים-קתוליים שניצלו את העזרה הפורטוגלית לאתיופיה, שסבלה מהתחזקות האיסלם והחלו לעשות נפשות ביבשת השחורה. פעילותם הגבירה את הפיצול בתוך הכנסייה המקומית, על מנזריה. השפעתם הגיעה לשיא כאשר החליט הקיסר האתיופי סוסניוס (1608-1632), לאמץ את הדת הקתולית, משיקולים של "ריאל פוליטיק", כפי שנאמר פעם ש"פריז שווה מיסה". הדבר גרם לסערת רוחות באתיופיה והוא הודח. בנו וירשו פסילידיס (או פסיל 1667-1632), גירש את המיסיונרים מאתיופיה. גם שקיעת האימפריה העות'מנית ועמה התרופפות הסחר בים התיכון, שיתק את הקשר של המזרח התיכון וחציה ערבי עם אתיופיה ותרם לשקיעתה.
למרות כל אלו, מוסד הקיסרות לא חדל מלהתקיים. מראשית המאה ה-17 נבנתה גונדר, עיר בירה חדשה, בסיועם של מומחים אירופאיים. בעיר שכנו נוצרים, יהודים מומרים ומוסלמים. הקיסר פסילדס שלח משלחות לאיסטנבול, לפאשא העות'מני במסווע ולערב, במטרה לקומם את יחסיה הבינלאומיים של אתיופיה, אולם מכיוון שלא השכיל לשקם מנגנון מנהלי כלל ארצי, נאלץ להסתגר בעיר הבירה.
המסורת מציינת שתאו הוליך את הקיסר פאסילידס לבריכה על יד היישוב הארעי אנגאראב, היכן שנזיר נכבד יישב ואמר לו שכאן הוא יקים את בירת ממלכתו. פאסילידס בנה את טירתו שלו באותו האתר. הקיסר בנה גם שבע כנסיות, שני הראשונים היו פיט מיכאל ופיט אבו שנבנו על מנת לסיים מגיפות מקומיות. חמשת הקיסרים ששלטו אחריו בנו את ארמונותיהם שלהם כאן. ידוע שבין בוני העיר היו גם יהודים לא מעטים. תועמלני התיירות מכנים אותה "קמלוט של אתיופיה".
למי ששכח: קַמֶלוֹט (Camelot) היא הטירה המפורסמת ביותר הקשורה במלך האגדי ארתור. רומנסות מאוחרות מתארות אותה כבירתה הדמיונית של ממלכת המלך ארתור, ממנה הוא יצא להילחם ברבים מן הקרבות שהיו לו בחייו. אולם, מקומה נעדר מהמסורות הקדומות, ומקום משכנה, אף אם התקיימה במציאות, אינו ידוע. זו היסחפות קלה, אבל אם נתבונן ביפי ובפאר המבצרים, מול העליבות של הרחוב, הרושם מתחזק שבעתיים. מדריך מקומי חביב הוביל אותנו אל המבצר הגדול ובו למעשה שבעה מבנים מרשימים, כגון ארמון, ארכיון, אולם שמחות, ארכיון, מכלאה לאריות ועוד. הסגנון אתיופי ממש. ניכרות השפעות אירופאיות ומוסלמיות. אבל מדובר ביכולת גבוהה, שפרחה באזור זה של העולם, לפני כמעט 400 שנה. תוך כדי סיור ראינו כמה ציפורי שיר, ביניהם "קורדון בלו אדום לחיים", ששבה את לבנו בגווני התורכיז שלו, ציפורי אהבה בשלל צבעי ירוק ואדום ועוד.
משם המשכנו לבריכת ענק שבנה הקיסר עבור עצמו. בריכת שחיה אולימפית נהדרת ובתוכה ארמון קיץ. כאן מתקיים טקס הטימקט מדי שנה. באותו מועד ממלאים את הבריכה ממי הנהר ולאחר מכן, משיבים אותם לטבע. פיקוסים נהדרים שלחו שורשים אימתניים לתוך חומות המבנה. על ענפי העץ הגדול, מעל הבמות, ראינו שני מגלנים גדולים, שהקישו במקורם המעוקל. המדריך המקומי בישר לנו שקרקור המגלן מבשר גשם. חייכנו בסלחנות.
אחר הצהרים נסענו לביקור בכנסיית Debre Brhan Selasa. הכנסיה בנויה במתחם מבוצר, עם מגדלים-בחנים עגולים. רק כשנכנסים דרך השער הצר, מתגלה מבנה יפה, אך עדיין, כמו במרבית הכנסיות האורתודוכסיות, שום דבר בחזות שלו, אינו מרמז על הדרמה המתרחשת בפנים. להבדיל מהמתאר המרכזני בדרך כלל של הכנסיות כאן, כנסיה זו בנויה כבזיליקה ומסמלת את תיבת נוח. קירותיה מכוסים בציורים יפהפיים, בצבעים עזים. לא מדובר בתמשיחי קיר, אלא בציורים על בד קנבס, שהם אכן בוהקים יותר מהפרסקו שחלק מהצבע שלו נספג בטייח. אמנם, במזרח הנוצרי, כמו במזרח הנוצרי, מנועים האומנים מלהעניק לדמויות שלהם נפח, עומק ותנועה. באף כנסיה מזרחית לא נמצא ציור כדוגמת ה"פייטה" של מיכלאנג'לו, או "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י, אבל בציורים הללו ניכרים יותר תנועה וחיות מאשר בכנסיות היווניות של ימי הביניים, שאנו מכירים בבלקן ובמזרח התיכון. מיד מול הכניסה נתקלים בציור רב רושם של שלוש דמויות, המסמלות את השילוש הקדוש ואחר כך תיאור ברור של סצנות מחייו של ישוע, החל מהבשורה למרים בבית לחם, דרך הניסים שחולל, הסעודה האחרונה, ה"ויה דולורוזה", הצליבה, הירידה לשאול ועד עלייתו השמימה. להבדיל מהמערב, שם הציורים רוויים מתח אמוציונלי עז, כאן הרגשות מאופקים יותר. מסויגים קמעה. הכנסיה דקורטיבית מאד. אין ולו קטע קטן, שאינו צבוע בצבעים עזים. גודש של דמויות, גוונים ואירועים. להבדיל מהמערב, שם הקישוט נתפש כתוספת לעיקר אותו מקשטים, במזרח הקישוט הוא העיקר. משול לשטיח שכולו מעוטר. לי, אישית היה קשה להיפרד מהמקום והייתי שמח להישאר עוד ועוד ולהשתומם נוכח פרטים נוספים שגיליתי ב"יום הדין האחרון", או למשל דמותו של מוחמד, המוצג כאן כ"נביא השקר מוחמד", להבדיל מהקדושים הנוצריים, המוצגים כשתי עיניהם בחזית, הוא מוצג, כמו החיילים הרומאיים, עם עין אחת, בפרופיל. ביציאה מהכנסיה נזכרנו באמונה התפלה של המדריך.. זה שלמרבית הגיחוך קשר בין קרקור המגלן לירידת גשם. התזכורת באה בצורת גשם זלעפות… הרווחנו גם שיעור בצניעות.
התחנה הבאה היה הכפר של "בייתא ישראל", בו חיו פעם יהודי אתיופיה, שכונו בכינוי הגנאי "פלשים". במאה ה-14 נגזלו אדמותיהם של אלו שסירבו להתנצר והם הפכו לחסרי אדמה, "פאלסי". בבתים בהם גרו חיים כיום נוצרים, שמוכרים מזכרות רגילות, כדוגמת המזכרות האתיופיות הנמכרות בכול מקום, אלא שחלקן מעוטר במגן דוד. גם הקירות מעוטרים במגני דוד. הנה, מקום שבו לא- יהודים מדגישים את העבר היהודי של המקום. ביקרנו בבית הכנסת המוזנח והסגור. בקתה שמגן דוד מתנוסס מעליה. מזכרת עלובה לסיפור מרתק מבחינה אתנית, היסטורית ואנושית. בקצה הרחוב גרה היהודייה האחרונה, כך היא לפחות מציגה את עצמה. על הקיר תלויה תמונת מריה וישוע, אבל הסיפור היהודי מביא לה תרומות מכול העולם. הנה, כדאי להיות יהודי.
ראו באתר זה: יהודי אתיופיה
נסענו עוד קצת לכיוון בית הקברות היהודי. פסענו דרך שדה חרציות רטוב, בוססנו בבוץ, חצינו נחל על גבי אבנים שהטילו למעננו נערים מקומיים והתרשמנו מהמצבות שחלקן כתובות עברית. זכר לעולם שהיה ואיננו עוד.
בערב יצאנו למסעדת "שלוש האחיות". האוכל היה המזנון המוכר, אלא שהפעם הגיעה להקה של רקדנים, בליווי כלי הקשה ומתיר. בניגוד לצפון, שם מרקידים בעיקר את הראש ובניגוד לאורומיה, שם מרקידים את המותניים, או לדרום בו מרעידים בעיקר את הרגליים, כאן באמהרה, התנועה העיקרית מתבצעת בכתפיים. הצטרפנו למחוללים. חוללתי מול רקדנית חייכנית בריאת בשר. מסתבר שצריך כושר גופני לא מבוטל כדי להרעיד את הכתפיים בקצב שלה. היה ערב שמח.
01.10.2013
אנו עוזבים את גונדר ומתחילים לנסוע בדרך הררית יפה לכיוון בהר דאר. יורדים בגובה והנוף נהיה רענן יותר. כמעט טרופי. גבעות ירוקות, מדרונות מנוקדים בצהוב וגיאיות. בדרך על ראש ההר, רואים את ארמונו של הקיסר פאסילדס, לפני שקבע את משובו בגונדר, לשם העפיל מאימת המלריה. הארמון, הבולט במיקומו על קוו הרקיע, מזכיר להפליא את המבצר של בהר דאר. עצרנו ליד שדות של גת, הדומים להפליא למטעי תה, עלי הלעיסה המסממים, המוכרים לנו מזקני התימנים אשר בארץ, נקרא כאן "ג'ת". זהו סם לכול דבר. אסור במרבית מדינות העולם, למעט כמה. ביניהן ישראל, משיקולים של "פוליטיקל קורקט". ראינו נשים עמלות בשדה וקוטפות את העלים ולקוחות רוכשים שקיות מלאות בעלי החומר המטמטם. המשכנו הלאה, בנוף של פרחים צהובים, המכונים "פרחי המנורה", עד לעמוד מרשים המזדקר מהקרקע. עמוד זה, שנקרא כאן Taragedame, הינו קמין, היינו, צינור פליטה של הר געש. מכיוון שהחומר שיצא דרך הקמין ולמעשה יצר אותו, היה קשה מההר אליו חדר, ההר התבלה ונעלם ואילו הקמין נשאר, זקוף וגאה, מצבה מרשימה.
עוד מעט ואנו בבהר דאר (Bahir Far), מילולית: "גבול היימה". העיר, המונה 300,000 תושבים היא בירת אמהרה והיא אחת הנעימות באתיופיה, כולה טובלת ביירק, כולל שורות של דקלים ולה טיילת יפה לאורך האגם. העיירה שוכנת בגובה של 1800 מ'. חמים יותר ומספר היתושים רב יותר. ימת טאנה היא הגדולה באתיופיה ושטחה 3600 קמ"ר. עומקה רק 12 מ', אך חשיבותו הגדולה נובעת מכך שהוא מקור מימי הנילוס הכחול.
ראו כאן: הנילוס
אמנם, מיסיונרים פורטוגליים הגיעו לכאן כבר ב-1613, אולם רק ב-1770, גילה הסקוטי ג'יימס ברוס (Bruce) את מקורות הנילוס הכחול, שמשטר זרימתו "הפרוע" בחודשי הקיץ, הוא הגורם להצפות הנהר במצרים. לאחר ששהה בקרן אפריקה, שתים עשרה שנה, שב לסקוטלנד וב-1790 פרסם חיבור רב כרכים שנקרא Travels to Discover the Source of the Nile.
לספרו של ג'יימס ברוס, מסעות לגילוי מקור הנילוס
החיבור מתאר את שראה ברוס באתיופיה ובסולטנות סנאר ובמחוז העות'מאני של חבש (Habeş), וכולל תיאור מקיף של ההיסטוריה והתרבות המקומית. ברוס פרסם את חיבורו בשנת 1790, לאחר ששב לסקוטלנד, אולם זה התקבל בזלזול ובביטול, כמו גם הדברים שסיפר מיד לאחר שחזר ללונדון ב-1774. בין היתר נטען כי תיאוריו מוגזמים, והנרי סולט, נוסע אחר שביקר באתיופיה בראשית המאה ה-19, מתח על ברוס ביקורת נוקבת והאשימו בחוסר דיוק ובהסתרת עובדות. עם זאת, חלק ניכר מהאמור בחיבור אושר לימים על ידי נוסעים שביקרו באתיופיה מאוחר יותר.
אכן, המסע לגילוי מקורות הנילוס הלבן היה דרמטי יותר והוא היה מורכב ממסע ארוך, משני חברים שהפכו ליריבים ומיותר שנים של תהיה. נזכרתי בסרט הדרמטי, "אל הרי הירח". הנילוס הכחול התגלה קודם, לא שחרר כל כך הרבה אמוציות, אך עדיין, המקום מרגש. רק המחשבה על כך שאנו במקורות הנילוס, מעבירה צמרמורת.
כדי להשלים את התמונה המוצלחת, הגענו למלון Abai Minchc, שמשמעו "מקור הנילוס". המלון כולו ביתנים מטופחים, בתוך יער ובו ציפורי שיר לרוב.
יצאנו לשייט ביימת טאנה, שבעטיו של הסחף הפך מבעה לחום. בדרך חלפנו על פני איונים מוריקים, שנזירים עשו אותם למושבם. במהלך המאה ה-14, בתקופת שלטון הקיסר עמדה ציון, הוקמו באיים ובחצאי האיים שבו, כעשרים מנזרים. מרביתם, חבויים ביערות, לא היו ידועים לעולם החיצון עד לשנות ה-30 של המאה ה-20. בכול פעם, כשאיימה סכנת האיסלאם על אתיופיה, הוברחו לכאן אוצרות הכנסיה ושומריהם – הנזירים. בדרך ראינו דייג חותר בסירה מאולתרת מגומא. כעבור כשעה של שייט, הגענו לחצי האי Zega . המקום יפהפה, עם עצי ענק, שהוצפו על ידי האגם וכעת צומחים היישר מתוך המים. הלכנו ברגל בשביל בין עצי הקפה, שלאורכם הוצבו דוכנים למכירת מזכרות, עד לכנסיית Ura. המבנה עגול ולא מרשים במיוחד, עד שנכנסים פנימה. כבר בהצצה הראשונה, בדלת, נראים מספר ציורים בגוונים בוהקים. אני משתדל להימנע מסופרלטיבים כמו "מדהים", מהמם", מטריף" וכד'. אבל היה זה שילוב של כל אלו יחדיו. כול קירות הכנסייה כוסו בציורים זוהרים בשלל צבעים חיים, על גבי בד קנווס. בנוסף לסצינות המוכרות, ראינו את חיי מריה, שגם היא הפכה במרוצת השנים למחוללת ניסים. מעמדה של מריה גבוה במיוחד בכנסיה האתיופית, כתוצאה מפעולותיו של הקיסר זרעה יעקב, במאה ה-15. לראשונה בטיול זה, ראינו על אחד הקירות תיאור מצמרר של עקידת יצחק, תיאור של תיבת נוח ושל דניאל בגוב האריות. כולם מסמלים את הקטסטרופה שנמנעה ברגע האחרון על ידי ההשגחה האלוהית.
שבנו למעגן, שתינו קפה חזר, חם וריחני להפליא ושטנו חזרה לבהר דאר ולמלוננו.
02.10.13
אני משכים מוקדם כמדי בקר. יושב במרפסת מול שפע הירק הטרופי ומתמכר לציוצי הציפורים. היום מוקדש למפלי הנילוס הכחול, המכונים כאן Tis Abay, כלומר, "עשן הנילוס". נהר זה הינו אחד ממערכת של שלושה נהרות: עטברה, נילוס וסובאט, היוצרים את מה שהגיאוגרפים מכנים "מערכת הנילוס הכחול". כתוצאה מהגשמים העזים היורדים בהרי אתיופיה בחודשי הקיץ והסלע הוולקני האטום לחלחול, זורמים המים בכמויות עצומות מערבה. הסובט חוסם למעשה את דרכו של הנילוס הלבן, המגיע מיימת ויקטוריה ויוצר את ביצות הסוד, הגדולות בעולם. בתום תקופת הגשמים, יבשים מי מערכת הנילוס הכחול והנילוס הלבן ממשיך לזרום בזרימתו הסדירה. רק הנילוס עצמי, המווסת במי ימת טאנה, ממשיך להזרים מים כול ימות השנה.
יש משהו מרגש בידיעה שאנו נוסעים למפלי הנילוס הכחול. אני בספק כמה מהמטיילים שמעו על לליבלה, טרם שהתעניינו בטיול. גונדר זכתה לתשומת לב בשל סיפורי היהודים וסיפור עלייתם ארצה. אבל מי לא שמע על הנילוס הכחול, על המסעות לגילויו? על מצרים שהיא מתנתו?
השמים שהקדירו פניהם אמש, האירו לנו פנים. אנו נוסעים בדרך עפר, לצד מטעים גדולים של תירס וקנה סוכר. לצד הדרך תעלת מים ונערים מתיזים מים על אופניהם. ליד המזבלה תכונה גדולה. עשרות נשרים, רחם וכמה עזניות שחורות ראש מרחפים ממעל. ממש ממול, עץ לא גבוה ועל צמרתו יושבים כמה עשרות נשרים. אנו יורדים במהירות כדי לצלם ורואים אותם ממש מקרוב, כשהם עוזבים לאט אלט, כל אחד בתורו, את העץ ומדגימים לנו מעוף מלכותי. האזור מוצף מים. לצד שלולית סמוכה נראו אנפות הבקר ומגלן מלכותי, שבבואתו השחורה- לבנה השתקפה בבהירות במים.
המשכנו לנסוע, כשאני חושש כמה נשאר מהמים לאחר שהחלו להטות אותם להפקת חשמל. אני מנחם את המטיילים שהעיקר אינו המים, אלא האווירה התנ"כית השוררת במקום. הנוף מסביב מרהיב: גבעות מיוערות ושפע של צמחיה. אנו מתחילים ללכת במורד, מולנו עולים חמורים עמוסים, נשים שערימת עצי הסקה על גבם, נערים עמוסי מכלי מים צהובים מפלסטיק וילדים המדלגים כעיזים. אנו חוצים את הנהר על גבי גשר אבן שבנו הפורטוגלים בראשית המאה ה-17. מתחתנו, בתוך שפע הירק התחתר בבזלת נקיק שחור. רק רבע מכמות המים זורמת בו כעת. 75% מוטים מכאן על ידי הסכר. טיפסנו על גבעה כשמולנו יורדות נשים לבושות שאמה לבנה, עד שלפתע נפער לנגד עינינו ערוץ עמוק, שמים חומים מסחף ירדו ממנו בשאון. אנו מתקרבים עוד קצת והנה עוד מפל. למעשה שלושה מפלים, שבשיא הזרימה מחוברים ביניהם, למפל מניפה ענק. התקדמנו לעבר המפל הראשי מול חוטבת עצים שלא התרגשה מהנוף, עד למפל הראשי, שהתגלגל מטה בקול רועם. היה זה מראה עוצר נשימה. קשה היה לנתק את העיניים מהיופי הזה, שבצדק אפשר לכנות אותו "נורא". לאחר שהצטלמנו כמה פעמים, המשכנו לרדת, לתוך הרסס עצמו. לא לחינם מכונה המפל "עשן הנילוס". בוצצנו בבוץ, רק כדי להתקרב, כמה שיותר, אל החזיון המופלא.
הדרך חזרה תמיד עוברת מהר יותר. עצרנו ליד נערה שמכרה אריגים, אשה שהציעה קלחי תירס קלויים ואפילו דוכן לקפה. סיכמנו שהיה זה מראה הנוף המרהיב בטיול ואחד משיאיו. "גראן פינאלה".
לאחר מנוחת צהרים יצאנו שוב והפעם לעיר עצמה. נסענו בשדרה שמשני צדיה דקלים ובמרכזה עץ הצבעוני האפריקאי, שפרחיו בוערים בארגמן, עד לשוק הגדול. המטיילים רוצים בדרך כלל "שוק אותנטי", אלא שהשוק הזה אותנטי מדי לטעם חלקם. זהו לא אוסף של דוכנים לממכר מזכרות ומתנות, אלא שוק עממי, לצורכי המקומיים. התחלנו באזור הירקות והפירות, המשכנו אל כלי הבית וכלי העבודה, פסענו בין הדוכנים הצפופים. כאן מכרו תבלינים מתוך שקים גדולים ושם מעדרים ומכושים. נכנסנו לחלקו המקורי של השוק, לאזור הטכסטיל, עד לרכב. משם המשכנו ל"שוק הסלים". שם מוכרים כריות מעור פרה. המקום פוטוגני להפליא. ערימות גדולות של כריות בגדלים שונים, בצבעי חום שחור ולבן. במרחק של כמה מאות מטרים ישבו נערות וקלעו סלי ענק, במיוחד מסובים לנשיאת האינג'רה. שם גילינו פטנט כיצד לייעל את התשלומים עבור הצילומים. תמורת ביר אחד נקבל פרצוף חמוץ; תמורת חמישה ביר, נקבל חיוך רחב ותמורת עשרה ביר, נשיקה על גב היד…בין לבין, הספקתי להיכנס לחנות לממכר מיצים טבעיים. כוס מיץ אננס סחוט עלתה 14 ביר, בחישוב מהיר פחות משלושה ש"ח….
יצאנו באור אחרון לתצפית על העיר. ראינו את יימת אגם טאנה ואת הנילוס היוצא ממנו. העננים הסתירו את השמש השוקעת, אולם זכינו להינות מגוונים של וורוד וכתום שהתערבבו בעננים שמעל האגם.
לאחר ארוחת הערב חגגנו יום הולדת ליעל עם שלושה בקבוקי יין ועוגה יפה, שהיתה עשויה כנראה מטף… באוסטריה העוגות טובות יותר… אולם השמחה היתה גדולה.
03.10.13
אני מתחיל לעכל שאנו בישורת האחרונה. אולי משום כך אני משכים מוקדם. מאזין לטיפות הגשם היורדות על העלים. הזמן רץ כשנהנים. לקראת השעה 07:00 אנו עוזבים את המלון, דרך בהר דאר המנומנמת, נמל תעופה. פרידה מדייויד הנהג הקירח והחייכן, לחיצת יד תוך הטיית כתף הדדית בסגנון אתיופי, בדיקות ביטחוניות, טיסה קצרה ואנו נוחתים באדיס אבבה. ראשית חכמה, עלינו לגבעת אנטוטו (Entoto) המשקיפה על העיר. כאן עמד הקיסר מלניק השני, מי שהתחיל את התקופה מודרנית באתיופיה והחליטו להקים את הבירה החדשה, שקרו לה "פרח חדש", היינו, אדיס אבבה. העיר נבנתה ב-1886 וניכר על מתכנניה שלא חזו שתמנה למעלה מ-5000 איש. הלכנו ברגל, לאורך הכביש המתפתל בין היער לבין מראות העיר ונסענו אל המרקטו (Mercatu). בדרך, עצרנו בחנות קפה משובחת, שהרומה שלה נישאת למרחוק. רכשנו קפה הביתה, מצוות אנשים מלומדה ושתינו מקיאטו מעולה, מורשת האיטלקים. המרקאטו, השוק הענק, גדול, הומה אדם ומזכיר שווקים כאילו בכול העולם השלישי. לא נראה לי מזמין במיוחד. הסתפקנו בתצפית דרך החלונות והמשכנו לכנסיית השילוש הקדוש, שנבנתה על ידי אדריכל ארמני ואכן, סגנונה שונה להפליא מכול מה שראינו עד עתה. כניסה מונומנטלית ולהבדיל מהכנסיות האתיופיות, מרשימה גם מבחוץ הסצנות המוכרות לנו של הקדושים והאירועים מהברית הישנה והחדשה, ניבטו אלינו הפעם לא מציורי קיר, אלא מוויטראז'ים ששפכו אור רך פנימה, לתוך הכנסיה. דרך החלונות חדרו לכנסיה המלכותית קרני אור בצבעים שונים, דבר היכול לתת למבקר תחושה שהוא במקדש שלמה המלך. אחת הסצנות היפות היא של מלכת שבא הבאה לחוד חידות לשלמה המלך. יש לציין שהסיפור המקראי אינו מסמן דווקא את אתיופיה כארצה של מלכת שבא. אוליב אה מתימן. אולי מהודו. למרבה האכזבה לא הראו את האקט המפורסם שכתוצאה ממנו נולד המלך מנליק הראשון…
באחת התמונות, ראינו לצד מריה וישוע, את הקדושים היילה סילאסי ורעייתו. הקיסר הישיש, שהופל על ידי ה"דרג" נחנק למוות על ידי מנגיסטו ונקבר קבורת חמור. רק לאחר שעלה המשטר החדש, זכה ללוויה ולקבורה בכניסה אותה נהג לפקוד. התחנה הבאה היתה המוזיאון הלאומי. האטרקציה העיקרית היתה "לוסי", שלד של אוסטרלופיטקוס, ממין נקבה, בגובה של 1.20, שנמצא בעמק האווש. התעכבנו מעט על מוצגים מימי שושלת אקסום, שההשפעה השמית ניכרת בהם.
ראו באתר זה: ראשית האדם
את ארוחת הצהרים סעדנו במסעדה טובה הנקראת גם היא, "לוסי". אחת הפופולריות בקרב תיירים ולדעתי בצדק. מהמסעדה המשכנו למנוחה בבית מלון. כמה מטיילים חרוצים התעכבו לקניות ולפני שהבנו מה קורה, הטיול תם.
