יומן דרך הצליינים לפיניסטרה שבקצה המערבי של ספרד

דרך עולי הרגל מסנטיאגו לפיניסטרה

כתב: גילי חסקין, ‏05 ספטמבר 2021

תודה לשירז אבוהב ולטלי אפללו על עצותיהן. תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם; באתר זה: דרך עולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה; יומן הדרך הצרפתית לסנטיאגו.

הקתדרלה הגדולה בסנטיאגו דה קומפוסטלה, שם טמונים, לפי המוסרת, שרידי השליח הקדוש יעקב בן זבדי, "סנטיאגו" בפורטוגלית, היתה ועדיין משאת נפשם של מיליוני צליינים ותיירים, שעלו אליה לרגל במשך למעלה מאלף שנים. הביקור בקתדרלה, הינו שיאו של מסע רגלי ארוך, שבעבר היה רצוף קשיים וסכנות וכיום הוא מהווה עבור רבים טיול, שיש בו אלמנטים נופיים, אדריכליים, היסטוריים וחברתיים.

יש נם צליינים ששבים מכאן על עקבותיהם, הביתה, אבל בנתיב אחר, למשל, בדרך האנגלית אל א- קורוניה ( A Coruña) בירת המדינה, המכונה גם "הדרך הקלטית". פגשתי בדרכי מישהי שהגיע בדרך הפורטוגלית וחזרה מכאן בדרך הצרפתית, ממנה הגעתי. אם כי ההליכה נגד הזרם אינה מקובלת ויודעי דבר טוענים שאינה אנרגטית. לעומת זאת, דרך אחת, קמינו פיניסטרה (Finistera), ממשיכה מכאן עוד 90 ק"מ מערבה, עם חלק גדול מהולכי הרגל, שהגיעו לסנטיאגו בנתיבים רבים וממשיכים יחד לעבר האוקיינוס, מקום שנחשב פעם ל"קצה העולם" ומשוום כך כונה "פינסטרה" ( Finisttere) מילולית: סוף האדמה). דרך זו, המגיעה לפינוסטרה, או ממשיכה ממנה צפונה, אל מושיה (Muxia), מכונה "דרך פיניסטרה".

20-06-21

המסע בדרך סנטיאגו,  תם ולא נשלם. הצליינים של ימי הביניים,  לא רק שלא ידעו על יבשת אמריקה, הנמצאת מעבר לאוקיינוס, אלא גם לא הכירו את קאבו דה רוקה (Cabo do Roca) שבפורטוגל, הנמצא מערבית יותר. עבור הגיאוגרף זו שגיאה חמורה. אולם עבור איש הדת מחד, או האנתרופולוג מאידך, זו המציאות, כפי שהתקבעה בראשם של מיליוני צליינים.

לאחר ארוחת בקר על אחת המדרכות, מול הסרט המרתק של העוברים והשבים (גם עוברות ושבות), התחלתי ללכת מערבה. הפעם, לא הייתי אנוס לעבור דרך אזורי תעשיה. עברתי ליד חורשה של עצי אלון אדירי ממדים, המעניקים לחוסה בצילם, תחושה של חגב. הלכתי בשבילים צרים, באזורים מיושבים בדלילות, בתים בודדים וגנות ירק גדולות. הרבה הורטנזיות פורחות בכחול ואפילו בסגול עז, אגפנטוס כחולים, כרזנטמות בצבעי צהוב וכתום, שורות של ברוש לימוני וכמה עצי סקוויה. הפעם, העוברים והשבים לא ברכו אותי ב"בואן קמינו", אולי משום שהקמינו למעשה כבר נגמר. הדרך הקדושה הסתיימה.

הנופים היו יפים, הכפרים ציוריים, הירוק שפע בשלל גוונים ובכול זאת, חשתי בחכי, טעם  של אטריות מחוממות. בלי קשר למראה הרענן, לבתים הטובלים בשפע של ירק, בלי קשר לכך שצליינים רבים, לאורך הדורות, לא היו נחים, עד שלא המשיכו מסנטיאגו מערבה והגיעו למה שחשבו שהוא הקצה של אירופה. ובכול זאת, התחושה הייתה אחרת. קודם לכן, היה משהו מרתק בתנועה מערבה. ציפייה לבאות. בנייה של התרגשות. משהו "רוחני" כמעט (אני לא מאמין שאני כותב את המילה הזאת). חוויה שיכולה להתחיל בסנט ג'ון (Saint-Jean), שבעברם הצרפתי של הפירינאים; או בפמפלונה (Pampalona), הספרדית, שם מצטרפים מרבית ההולכים. התנועה יכולה להתחיל באסטורגה (Asturga), אחרי השטחים השוממים יחסית של המסטה (Meseta), או באוסבריריו (O' Cebreiro), שבכניסה לגליסיה (Galicia), אבל צריכה להסתיים במרכזם של התלמים אשר בצדפה, בסנטיאגו דה קומפוסטלה. קטע ההמשך חסר את השינויים הדרמטיים בנוף, שאפיינו אותו עד גליסיה. נעדרת ממנו תחושת הפליאה נוכח השדות והמדרונות ההולכים ומוריקים מיום ליום. הוא חסר  את האתרים ההיסטוריים רבי העניין. יפה, מאתגר, אבל נטול אנרגיה (משביע אתכם שלא תלשינו, שכתבתי את זה). למרות שפגשתי בדרך לא מעט פנים מוכרות, מספרם הקטן יחסית של האכסניות ובתי הקפה, מלמד שהדרך הזאת פחות פופולרית וכבר אמרתי, שבצדק.

המרחק לפינסטרה הוא 90 ק"מ. ספר ההדרכה שלי, אותו נושאים מרבית המטיילים (Rother Walking Guide) , ממליץ לגמא את המרחק מפיניסטרה לסנטיאגו, בשלושה ימים בלבד. אחרי יום אחד של הליכה, אני מבין שזה קצת מטורף. לדעתי, כדאי להקדיש לו ארבעה ימים. חבורת ספרדים מוולנסיה, שפגשתי בדרך, הקדישה למסע הזה ששה ימים והם לא חשו שמרחו את הזמן. הם מכנים אותו  בחיוך "דרך היין", על שום הטעימות הרבות שהם טועמים בדרכם. יש לציין, שהתוצאות ניכרו על פניהם ולא נראה שהם סובלים.

הלכתי בדרכי יער, ראיתי קורסיירוס (עמודי צלב מאבן), מעוטרים בתבליטים רומנסקיים, שנראו נהדר על רקע הירוק, חלפתי על פני כמה כפרים שנראו כנקודות צבעוניות על גבי מדרונות ירוקים. אך המראות, יפים ככל שהיו, חזרו על עצמם.

המקום יוצא הדופן הראשון היה Ponte Maceira, שאתרי האינטרנט הספרדיים מגדירים אותו כ"אחד הכפרים היפים בספרד". בלבו של הכפר עובר הנחל Rio Tambre  ועלי בנוי גשר קשתות מאבן. ירדתי מהכביש שחצה את הגשר, לשביל קטן, סמוך לקוו המים, לבבואת העצים שהשתקפה בהם ולאשדות שצבעו אותם בקצף לבן . ברכתי לשלום את הדייגים שאחזו חכות, אך סליהם היו ריקים.  דילגתי על פני סלעי שחם גדולים, התבוננתי בבתים הבנויים על המצוק מעל המים וחלקם נראו מבעד לגשר, כשהקשתות יוצרות סביבם מראה של מסגרת. ללא ספק זה מקום נהדר. התחנה המרהיבה הבאה היתה העיירה Nereira, המקבלת את הבאים בשערים מרשימים. ביציאה מהעיירה, היפנה אותי שלט מקומי לשביל צר שעבר לאורך הנחל. לא ברור אם הוא מקצר, או מאריך, אבל ברור שהוא חגיגה של יופי. משני צדי השביל והנחל גדלה צמחיה צפופה של שרכים ועצים עתירי מטפסים.

היער דלף לחות מעלוות עצי השדר והעלה אדים מהשרכים. יוצר תחושה מלנכולית משהו. זהו מקום ראוי לתשומת לב מיוחדת , שההליכה המהירה עושה לו עוול. מקום לשבת תחת מעטה הירק, להתבונן בעצים המשתקפים במים, בנקודות האור שריצדו על העשב, למנות את מספר צבעי הירוק ולחלום. אבל הדרך עוד ארוכה. לולא הייתי שולח את המוצ'ילה קדימה, הייתי נכנס לאחת האכסניות, כדי לסיים בה את היום. 23 ק"מ זה מספיק לגמרי. בליית ברירה, הלכתי עוד שמונה ק"מ, בשטח לא קשה, אבל מספר הק"מ הצטבר וניכר בכפות ובשרירי רגלי. בכוחות אחרונים הגעתי למקום קטן בשם Alto A Pena, שהוא מנזר נטוש, שסוסים רעו בחצרו ולצדו אכסניה סימפטית.

ארוחות הערב במקומות כאילו בדרך כלל מוגשות במנות גדושות. מרק עדשים המבושל עם חתיכות של בשר מעושן, לחם דגנים כפרי, טורטייה, סלט וכמויות הגונות של יין. ליקר קפה היה "המכה האחרונה", שזרקה אותי למיטה.

20-06-21

התעוררתי לבקר רטוב. הגשם ירד בעוז, העשבים היו ספוגי מים והטיפות זלגו מהעלים. החלטתי לעשות מעשה שהוא בלתי נתפש אצל עולי הרגל, המודרניים, כמו אצל הצליינים של פעם: נסעתי במונית, עד לכפר יפה בשם אולביירואה (Olveiroa). לאחר שהבחנתי שאיש אינו רואה אותי בקלקלתי, החלקתי בזריזות מהרכב החוצה  ומיהרתי להניח את התרמיל על כתפי. במרכז הכפר נמצא ריכוז גדול של "אוראו" (hórreo), אסמים הבנויים על גבי עמודים וכמה בתים מסורתיים בנויי אבן. הבתים בחלק זה של גליסיה בנויים גרניט, אבן שממנה במקומות אחרים בונים ארמונות ומבצרים, משמשת כאן לבניית גדרות ולריצוף דרכים.

תחושת האשמה כמו הקרירות של הבקר, נסכו בי מרץ. פתחתי צעד מהיר, עברתי כפר קטן בשם  Longos ועליתי בגיא מרשים, למקום קטן בשם Hospital. זהו צומת ובו בית קפה. המוכר המנומנם, בישר לי שלפני רק עוד 15 ק"מ והוסיף בבקיאות של יודע דבר, שמדובר בדרך קלה. כעבור 50 מ' ניצב שלט שהודיע: "עוד 29.5 ק"מ". קיוויתי שהשילוט טועה, אך בסתר לבי ידעתי שלא. בדרך פגשתי שתי מטיילות צרפתיות חביבות, שעברו יחד את הנתיב הצפוני של דרך סנטיאגו ובאסקי מבילבאו, שהלך ברגליו כבר את כול הנתיבים. חלקם גם בחורף. הם לא התרגשו ממספר הק"מ המצפה להם.

התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר לכך לעליה לרגל לקברו של יעקב הקדוש הוא מהמאה ה-8, בימי ממלכת אסטוריאס (Asturias) הזעירה שבצפון ספרד. הצליין הראשון צליין שהגיע מעבר להרי הפירינאים, היה בישוף צרפתי בשם גודסקאלק, שהלך בנתיב הזה כבר בשנת 951. לאחר שברמודו השלישי מלאון, כבש במאה ה-11, את סנטיאגו דה קומפוסטלה מידי המוסלמים ובנה אותה מחדש, הפך מנהג העלייה לרגל לנפוץ יותר. במאמץ ממלכתי, שופרו הדרכים המובילות אל הקבר הקדוש וכתוצאה מכך, במאה ה-12 הפכה צליינות זו, להיות חלק חשוב מהפעילות הדתית של אירופה בימי הביניים.

אבל כפי שכתבתי כבר, הדרך הקדושה, עברה בנתיבה של דרך רומית יש הטוענים שגם מקורה של הצדפה הוא רומאי. ככול הנראה, היה באזור מקדש חשוב לוונוס, אלת האהבה, שעלתה מן הגלים כשערותיה יבשות (מאז החיבור הקלאסי בין מראה רטוב לבין מין) והאטריבוט שלה הוא הצדפה (שקודם לכן הייתה סמל פגאני לתחייה). יתכן שמאן דהוא, שם לב לפופולריות של הפולחן ובמקום להילחם בו, עידן אותו למנהג נוצרי. אם הנצרות של ישו, החלה כבשורה חברתית ליהודים, הרי הנצרות  של פאולוס, הייתה כבר שילוב של מנהגים רומאיים וקלטים שהוכנסו לתוך הבשורה פנימה. כך חג המולד, כך הקרנבל, כך יום המתים.

"קֶלטים" אינו בדיוק שם של עם, אלא שם קיבוצי למספר עמים, שישבו במערב אירופה מתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית. מוצאם האתני והגיאוגרפי של העמים הקלטיים אינו ברור ואין הסכמה מתי הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה. שרידיהם התרבותיים מצויים כיום באזורים בהן חיות "האומות הקלטיות", כמו סקוטלנד, אירלנד, וברטאני. גם גאליה, שתופסת את מרבית שטחה של צרפת של ימינו, היא שם קלטי. עמים אלה חלקו שפות ותרבות דומות, אך ככל הנראה, כול עם תפקד באופן עצמאי מבחינה פוליטית.

בכל רחבי גליסיה נמצאים דולמנים ושרידים של מקומות פולחן של שבט הארטבי (Artabri) הקלטי. האחרונים, גם, לאחר שהתנצרו, המשיכו לסגוד למגליתים – מבני האבן  הפרהיסטוריים הפזורים בשטח וקיימו פולחנים של כוחות הטבע.  מנהיג דתי מקומי, בשם פרסיליאן (Priscillian), הוביל במאה החמישית, זרם דתי, שניסה למזג את האמונות הקלטיות עם הנצרות. הכנסייה נלחמה בפריסיליאניזם (Priscillianism) בכל דרך אפשרית, ולבסוף הוציאה את פריסיליאן להורג, בשנת 385.

מותו לא חיסל את התנועה אלא דווקא הגביר את הפופולריות שלה. עתה היה גם לה קדוש מעונה, שרוחו עדיין ריחפה בעולמם של המקומיים. התנועה שהקים, המשיכה לפרוח עוד 500 שנה אחרי מותו, עד ש"התגלו" שרידיו של הקדוש סנטיאגו. יתכן שאחת הסיבות לכך שקברו של סנטיאגו זוהה דווקא בגליסיה, היתה שאיפתה של הכנסייה הקתולית לשרש את האמונה המקומית בפריסיליאן. אך גם לאחר הטפות של הכמרים, עברה לה תקופת דמדומים, שבה עבדו את שני הקדושים במקביל. רק לאחר מבצע אינדוקטרינציה מאסיבי של סנטיאגו, הצליחה הכנסייה הקתולית לקנות את ליבם של המקומיים ולדחוק את זכרו של הקדוש הקלטי. הנצרות לא היססה להשתמש בסמלי הדתות שקדמו לה, תוך כדי שנתנו להם משמעות חדשה. גם "שביל החלב" Via Lactea)), כינויה המקומי של דרך סנטיאגו, משמר את מקורו הפגאני. גם כאן, מתחת לכסות הנוצרית, מבצבץ מיתוס קלטי קדום. תושביו הקדומים של האזור האמינו שנשמות המתים הולכות אל המערב השמימה. שם נפגשים גלגל המזלות ושביל החלב. זהו "שדה הכוכבים שבסוף העולם".

לא לחינם, צליינים רבים (ואני ביניהם), לא מסיימים את מסעם בקתדרלה של סנטיאגו, אלא ממשיכים עד קאבו פיסטרה (Cabo Fisterra) המוכר גם כפיניסטרה (Finisterre) הנמצאת על מיצר יבשה, השלוח כמו אצבע, לתוך האוקיינוס האטלנטי, בנקודה המערבית ביותר במחוז גליסיה ובספרד כולה, שנתפסה כאמור כ"סוף העולם". אף על פי שהתואר הזה שייך לקאבו דה רוקה (Cabo de Roca), אשר בפורטוגל. יתכן שיש סיבה מדוע הכמיהה אל חזון בלתי מושג, אל משהו הנעלה מעבר להבנתו של אדם, נמצא דווקא בפינסטרה, מולה אוקיינוס הבלתי ידוע, שאז טרם נחקר בעזרת המפרשים והרוח. אנשים באותם ימים לא ידעו מה קיים אחרי "סוף העולם". היו שסברו שזהו קצה של לוח, שממנו נופלים אל אש הגיהנום. יתכן ויש קשר בין המיסתורין של סנטיאגו, לבין הכמיהה הנצחית של האדם אל הלא נודע. אם אכן כריסטובל דה קולון, היינו כריסטופר קולומבוס, אכן נולד כאן, כפיש סבורים מלומדים ספרדיים, אין זה מקרה שהוא נתפס לחשיבה המיסטית. אבל הוא ניגש למיסטיקה באופן פרקטי. יתכן הלא רק רצה בעושר ובתהילת עולם ולא רק רצה להבטיח מעמד חוקי לילדיו, אלא ניצל את תאוות הזהב של מלכי ספרד, כדי להפליג בעזרתם לעבר האוקיינוס ולפתור לעצמו את שאלות קיום העולם[1].

על פי אחת המסורות, ההליכה בדרך המתמדת מערבה, בכיוון השמש השוקעת, היוותה עבור הקלטים, מעין "מסע אל המוות". כמה מן החוקרים טוענים, כי התרבות הדרואידית הקלטית, ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס התבגרות" או "טקס חניכה". צעירים היו יוצאים לבדם למסע מפרך, החוצה את חצי האי האיברי, ממזרח למערב, כשתוך כדי הליכה מההרים שבמזרח, למסטה המישורית שבתווך ועד ליערות במערב, הם היו עוברים תהליך רוחני. עם הגעתם ל"סוף העולם", רחצו הצעירים ששרדו את המסע, במי האוקיינוס והיטהרו. לאחר ששבו בשלום לבתיהם, זכו להתקבל לחברה הדרואידית.

עליתי על גבעה ונדמה היה לי שאני רואה מרחוק את הים. אבל השלטים, עליהם המספרים אמנם הלכו וקטנו, אך עדיין בישרו שהשמחה עדיין מוקדמת. הלכתי כשלוש שעות בדרך שרובה עוברת בחורשות של אורן שחור ומשטחים גדולים של אברנית הנשר. היו בדרך כמה נקודות עניין, כמו קרוסיירו יפהפה, עם תבליט של מריה והילד, שנראו נהדר על רקע עליהם הכהים של הברושים. בהמשך הדרך, ניצבה כנסיית Emita de nuestra Senora de las Niveves המרשימה, שנבנתה במאה ה-18 עבור הצליינים. מי המעיין המפכים שם נחשבים לבעלי סגולות טובות עבור בהמות ממין נקבה ועבור נשים מיניקות. בכנסיית המרטיר סן פדרו, מפכה מעיין שמימיו בעלי סגולה לרפא רמטיזם. השתייה מהם הייתה במקום, משום שרגע אחר כך החל לרדת גשם עז. התעטפתי במעיל ובמכנסי גשם והלכתי שעה ארוכה בתוך המטר. מעת לעת נראה קו החוף, כולו אפוף ערפילים. בימים סבירים ניתן לראות מכאן את קו החוף של פיניסטרה.  Cee היא עיירה הבנויה לאורך החוף. אני מניח שבימים יפים, מראה הבתים הססגוניים שסביב במפרץ, משובב עין ממש. כעת הם נראו דהויים, כמו בצבעי פסטל ישנים, מבעד לעננים. עם הרבה רצון טוב, אפשר היה לראות בזה מראה רומנטי.

מכאן ואילך החלתי ללכת סמוך לקו המים. הכפר Corcubion, הוכרז ב-1985 כאתר מורשת לאומי, והוא ניכר בבתיו המשוחים בלבן, במרפסות מעוטרות ומקושטות בעציצים ובשפע האסמים הפזורים בין בתיו. לכנסיית San Marcos, שנבנתה ב-1430, יש חזות שונה. בניגוד לכנסיות הרומנסקיות שפגשתי עד עתה, לזו סגנון גותי ייחודי, המכונה "גותי חופי" (Gotico-Marinero)).  זהו מבנה שמתארו אנכי, כאילו פורץ כלפי מעלה. המגדלים חדשים יחסית, נבנו במאה ה-19, במקום הקודמים שנהרסו בסערה. כפרי הדייגים חיים לפי קצב הגאות והשפל הסירות שקודם התנדנדו קלות בי המפרץ, עומדות כעת על גחונן על פני הקרקע. יש סירות שאינן מפליגות. הן מעוגנות בחבלים לקרקעית הים, ועל חבלים אלו מגדלים את הצדפות למאכל. אלפים של מגדלי צדפות מספקים את הדרישה למאכל תאווה זה, הקיימת בכול פינה בחצי האי האיברי.

בשנת 2002 חוותה גליסיה קטסטרופה אקולוגית. מיכלית שנשאה 77,000 טונות נפט נבקעה לשניים במרחק כ-190 ק"מ מחופי ספרד. דליפת הנפט גרמה לאסון הסביבתי החמור באירופה עד אז. הדבר בא לידי ביטוי בדייג העשיר של האזור ובזיהום של החופים. מתנדבים מרחבי ספרד הגיעו כדי לבנות מחסום, שיגן על המפרץ מאירוע דומה בעתיד.

ביום המחרת, ראיתי כמה מראה הכפרים הללו הוא מלבב, אבל ביום כה קודר, המבטים בדרך כלל נעוצים בקרקע, למעט רגעי חסד בהם השמים נרגעו מזעפם. הכפר סרדיניירו (Sardiñeiro), נודע בכנסיית סן חואן שנבנתה בפתחו, אבל מושך אליו בעיקר חובבי גסטרונומיה. שם  אכלתי את הקלמרי הטובים ביותר בחיי. צלויים ברוטב נפלא ומוגשים על מצע של תפוחי אדמה אפויים. ניגבתי את הרוטב בלחם כפרי תוצרת בית ומסרתי את הצלחת המלוקקת כמחמאה לשף.

המשכתי ללכת, מתבונן במספרים על השלטים לפיניסטרה, הולכים וקטנים. ניכר היה שימים שמשיים עושים חסד עם החוף החולי רחב הידיים. חלפתי על כנסיית  Santa Maria das Areas, שאף היא ציון דרך משמעותי עבור הצליינים, והגעתי לאכסניה, אליה התנקזו רבים מהמכרים אותם פגשתי לאורך הדרך. עבור רובם זהו סיומו של מסע ארוך, אליו הגיעו בנתיבי הדרך השונים.

כאן, בכף פיניסטירה, אירע אסון ימי גדול, עם מספר שיא של אניות טבועות ושל קורבנות אנושיים. בשנת 1596, שמונה שנים אחרי התבוסה המפורסמת של הארמדה הספרדית כנגד הצי האנגלי ואחרי כמה שנים של שוד ימי בריטי לאורך החוף הספרדי, ארגן פיליפ השני, מלך ספרד, שוב ארמדה "בלתי מנוצחת". זו מנתה כמאה אניות, שהפליגו מקדיז, סביליה וליסבון, בפיקודו של הקפיטן מרטין פדייה (Martín Padilla). ב-28 באוקטובר 1596, ממש מול החוף של פיניסטרה, הם מצאו עצמם בסערה שגרמה לטביעתן של 25 אניות. האסון היה כביר. 1,706 מלחים ירדו למצולות. אולי משום כך מכונה המקום "חוף המוות" (Costa de Morte) .

לאחר מקלחת, קפה וייבוש בגדים, יצאתי מערבה, בעקבותיהם של הצליינים ושל הצעירים הקלטים שפסעו בה הרבה לפניהם, בדרך לקיים את פולחן השמש, הרוח הקרה שרקה בעוז. ציטטתי לעצמי את משפטו של קוואלו: "המקום הבטוח ביותר עבור אנייה הוא הנמל, אך לא לשם כך נבנו אניות"… במחשבה שניה, אחרי סיפור הארמדה הספרדית, המשפט הזה נשמע פחות מוצלח.

הלכתי כשלושה ק"מ, אל –Monte del  Facho, ההר החולש על פיניסטרה ממערב. בקצהו ניצב מגדלור בולט, שנבנה ב-1853, במקום קריטי לניווט. גובהו 17 מ' והוא נמצא על מצוק בגובה של 138 מ' מעל המים. הוא מהבהב מדי חמש דקות. הנוף מרהיב והמגדלור הוא סימלה של גליסיה כולה.

עד גילוי אמריקה והתובנה של אמריגו וספוצ'י, שמדובר ביבשת חדשה, האמינו רוב האירופאים שזו אכן הנקודה שאין אחריה דבר, מלבד תהום גדולה וריקה. כאן קיימו הצעירים הקלטים פולחני פוריות ופולחנים לשמש. קודם לכן, עמד במקום הזה ממש, מקדש פיניקי לכבוד Ara Solis, אל השמש. הרומאים קראו למקום Promontorium Nerium, היינו, "קצה העולם". זה המקום בו מתחיל "ים החשיכה", Mare Tenebrosum, כפי שכינו את האוקיינוס האטלנטי.

במאה ה-10, נבנתה במדרון המזרחי של ההר, כנסיית סן גיירמו, עדות לאינטגרציה בין הפולחנים. המקום הקדוש מחליף ידיים, הפולחן ממשיך להתקיים, רק הכתובת, אליה נשלחות התפילות, משתנה עם הזמן. הערפל לא עשה חסד למקום. קשה היה ליהנות ממראה הצוקים הנופלים בתלילות אל המים ובכול זאת, המראה היה מלא הוד. כשעומדים על שפת הצוק שגליו האדירים של האוקיינוס האטלנטי מתנפצים עליו ברעש, אפשר להבין את הרגשתם של אנשי ימי הביניים. דורות של צליינים היו נוהגים לשרוף את בגדיהם, על המצוק הזה ממש, כאות  לפרידה מהחטאים עליהם כיפרו במסעם רב התלאות. עדות למטמורפוזה הרוחנית שעברו. המקום בו ערכו את הטקס, מסומן על ידי נעל וסביבה ניכרים באבן סימני שריפה. מסיבות שונות, אולי אקולוגיות, השריפה אסורה, אבל דומני שגם הציניקנים שבין עולי הרגל המודרניים, מרגישים שחוו בדרך, תחושה של התעלות.

[1] נופי ספרד, עמ' 64