יום המתים במקסיקו – מנהגים ושורשים

כתב: גילי חסקין

‏14 אוקטובר  2015

הגהה: 07-12-19

ראו באתר זה: הרצאה על מקסיקו

תודתי לנחום מגד על הסבריו ולגדעון ביגר על הערותיו

אחד האירועים האטרקטיביים שמקסיקו וגואטמלה מציעות למבקרים בהן, הוא חג המתים (Dia de los Muertos), המתרחש מדי שנה, ב-1 וב- 2 בנובמבר. זהו אירוע ססגוני, עצוב ועולץ גם יחד, בו מתערבבים תוגה עם שמחה, מדיטציה עם ריקודים, עליצות עם הרהורים. התייחסות זו מוזרה מעט לעיניים מערביות.

ראה באתר זה:  חוויות מיום המתים במקומות שונים – חגם של שוכני עפר

ראה באתר : התייחסות למוות ומנהגי קבורה בתרבויות  שונות

בב

בבית הקברות של צין צון צאן. צילום: גילי חסקין, נובמבר 1991

ניתן לחוות את אירועי יום המתים במקומותר בים באמריקה הלטינית ובעצם גם באירופה.

ידוע במיוחד האירוע המתרחש בפצקוארו (Pazcuaro), שלחוף אגם בשם זה, במדינת מיצ'ואקן (Michoacan) , שבמקסיקו. הטרסקנים מאמיני האל קוריקאוֶורי (Curicaveri) – אל השמש והאש – הם הקבוצה הילידית ("אינדיאנית") המרכזית באזור והם השכילו לשמור על מאפיינים רבים של תרבותם המכונה גם פורפצ'ה (purépecha) ובעיקר על שפתם הייחודית המכונה אף היא "פורֶה פָצָ'ה", וגם היום הם נבדלים משבטים אינדיאניים אחרים במקסיקו. הטרסקנים הקריבו לקוריקאוורי קורבנות אדם, שנלקחו בדרך כלל מקרב האסירים, או שבויי מלחמה ובכך לא היו שונים מעמים אחרים שחיו במקסיקו הקדומה, בעיקר האצטקים Aztecs))[1].

חג המתים נמשך למעשה שלושה ימים. ה-31 באוקטובר הוא יום שמוקדש לילדים המתים; ה-1 בנובמבר יום הקדושים המתים ואילו ה-2 בנובמבר הוא הוא החג העיקרי, יום כול הנשמות. (המפרץ של סלבדור שבברזיל והאגם התכול למרגלות וולקן אוסורנו שבצ'ילה, התגלו, כל אחד לחוד, ב-1 בנובמבר, בשנים שונות וכול אחד מהם נקרא על שם "כול הקדושים").

חג המתים הוא חג קתולי שהגיע מאירופה עם הספרדים. מטרתו המסורתית של החג היא מתן סיוע, באמצעות תפילה, לנפשות הקרובים המשתוקקות להיטהר מחטאיהן וכך לצאת מכור המצרף אל גן העדן[2]. כאשר הגיעו לכאן הספרדים הם התפלאו לראות שהטרסקנים מקיימים פולחן דומה. כנראה שכולנו דומים זה לזה במבנה הנפשי, בתקוות ובפחדים. הצורך הזה הוא כה חזק, עד שגם המהפכה הפרוטסטנטית, שבקשה לנקות את הדת מכול מה שלא כתוב בכתבי הקודש, נאלצה להסכין לקיומו של החג, המוכר בארצות הברית כ"הולווין" Halloween).

הנוסחה האיומה, האומרת שאנו חיים פשוט כדי למות, דחפה את בני האדם לזנוח את ההיגיון ולפנות אל המיתוסים והטקסים כדי למלא את החסר. כך נהגו גם בני העמים הקדומים ביבשת אמריקה. האצטקים, למשל, התמסרו כל כולם לעיסוק בחוויית המוות. בני המאיה המציאו אלים שגילמו את פניו השונות של המוות. המוות עצמו שכן באל הגדול מכולם, אל הזמן. אליו היו כפופים יתר האלים, שכן רק הוא קובע עת לכל דבר, ובמיוחד את העת לחדול.

בבית הקברות של זוניל, צילום: גילי חסקין, נובמבר 1998.

אחד ממושגי המפתח במערכת האמונות של מסואמריקה (Mesoamerica – מקסיקו ואמריקה התיכונה) הוא "הקיום הכפול", או "ההוויה הכפולה". שבבסיסו עומדת תפיסה מחזורית של יום-לילה, אור-חושך, טוב-רע, חיים-מוות. התפיסה היא מחזורית, לעתים מנצח היום ולעתים הלילה, בלידה מנצחים החיים ובסופם מנצח המוות[3]. לעתים החיים מנצחים ולעתים – המוות. האדם חווה את הדרמה הזאת מדי יום ביומו, כשהוא מתבונן בשמש המאדימה לקראת שקיעה ובמקרה של התרבויות שלחוף הים או האגם, גם חווה את המים אדומים, כאילו מדם השמש, השוקעת ומתה לנגד עיניו. למרבה המזל, מדי בוקר מתברר כי השקיעה והמוות אינם קיצה של הדרמה. השמש זורחת, ושבה להאיר את שמיו של האדם. לכן, כנראה, גם מותו של האדם אינו נתפס כסופי.

את הרעיון המורכב הזה השכיל לנסח המשורר המקסיקאי אוקטביו פז  (Octavio Paz), חתן פרס נובל לספרות[4]: "אמנם עבר, אך יש משהו שאינו עובר, משהו שעובר בלי לעבור עד תום. הווה נצחי שסובב ללא הרף.[5]"

תפישת הזמן במסואמריקה איננה צירית, כפי שמוכר בתרבויות שצמחו באירופה או בסהר הפורה. כמו הזמן, גם החיים והמוות נתפשים כמעגל. החיים והמוות מוצגים כמערך מחזורי. כבר ב- 1800 לפני הספירה האמינו בני תרבות הטלאטילקו Tlatilco)) שבמקסיקו, שהחיים והמוות נוצרו ביחד, מהווים שלמות אחת ואין לנתק ביניהם. המת היה מונח בקברו בתנוחה עוברית, שבאה להצביע על כך שהשקיעה ברחם האדמה היא לשם לידה מחדש מרחם זו. מאוחר יותר, במאה ה-12 לפני הספירה, פיתחה התרבות האולמקית (Olmec) שבמפרץ מקסיקו את רעיון העולם הכפול: חיים ומוות שהם אחד. בפסליהם של האולמקים מופיעות מסיכות שחציין חיים וחציין מוות. כנראה שהקשר ההדוק שבין החיים למוות הוא זה שעודד את בני התרבויות הקדומות של מקסיקו להעלות לעולה קרבנות אדם רבים. הקרבן בא לספק את המזון ההכרחי לעולם, לאלים ולשמש. המתים יתנו לשמש חיים, כדי שזו תמשיך להאיר. קרבנות האדם נועדו לרצות את האלים, כדי שיאפשרו לאחרים להמשיך לחיות. מושג מפתח זה, שגובש אצל האולמקים, עובר כחוט השנה לאורך התרבויות שירשו אותם. גם תרבות המאיה והטוטנקים Totonac)) שבמפרץ מקסיקו, הקדישו טקסים רבים לקרוביהם המתים. לימים, האל קצלקואטל (Quezalcoatl)[6], הנחש המנוצה, שהיה האל הראשי של הטולטקים והאצטקים, היה אחד משני הבנים של אומאטל, אל "ההוויה הכפולה", שדיוקנו הוא מסכה שחציה גולגולת וחציה פני אדם'[7]"

רעיון זה בא לידי ביטוי גם ב"משחק הכדור" המרכז אמריקני. במשחק זה, ששיחקו בווריאציות שונות, גם האצטקים, גם הטולטקים (Toltecs), גם הזפוטקים וגם המאיה[8]. כאשר שב קולומבוס ממסעו לעולם החדש הביא למלך פרננדו הקתולי (Fernando de Aragón el Católico). כמה מתנות וביניהם כדור מגומי, כשאבן צור בלבו[9].

משחק הכדור שהמציאו כבר האולמקים, היה ביטוי למאבק קוסמי בין אלי המוות לאלי השמים והוא הומחז על ידי שחקנים. ייתכן שפסלי הראשים האולמקים מנציחים את השחקנים שהפסידו במשחק וראשם נכרת[10]. במשחק הכדור הפולחני, שקדם לכול משחקי הכדור המוכרים לנו, התחרו שתי קבוצות שסימלו כוחות קוסמיים מנוגדים: רקיע ושאול. בסיומו של המשחק, שדרשו האלים (לכאורה) קורבן נורא: לבבות אנושיים, אותם עקרו הכוהנים מליבותיהם של השחקנים, בעודם בחיים.

בטיולי בשטח, כמו במפגשי עם בעלי מקצוע, נתקלתי בוויכוחים שהתנהלו בין החוקרים האם הוקרבו השחקנים שהפסידו במשחק, או שמא דווקא השחקנים שניצחו היו אלו שהוקרבו. המדריכים המקומיים במקסיקו וגואטמלה אוחזים בגרסת הקרבת המנצחים. אני בספק. מכול מקום, עקירת הלב השותת דם מחזותיהם של השחקנים הנבחרים, נועדה להרוות את צימאונה של השמש ולהשיב לה את דמה שהוקז במלחמת עם כוחות החושך. גם האצטקים, התרבות הילידית האחרונה במקסיקו, היו אובססיביים בכול הנוגע לדם וטבחו שבויי מלחמה, כדי להבטיח שהשמש תמשיך במסלולה. על מזבחו של אל השמש הויצילופצ'טלי Huitzilopotli))[11] היה נעקד שבוי מלחמה, וכהן, שלאצבעותיו דוקרנים מצור, היה שולח את ידו בתנועה מהירה כברק ושולף את לבו המדמם של הקרבן. לקול תזמורת של כלי נשיפה וכלי הקשה, היה הכהן הגדול משליך את הלב, לתוך כד שיועד למזונם המדמם של האלים והיה מתיז דם על פסלו הענק של האל. הדם השיב לשמש את כוחה, אפשר לה לזרוח שוב ובכך השיב את הסדר העולמי על כנו. המשחק מתמצת את תפישתן הקוסמית של התרבויות שפרחו במזואמריקה: מלחמה מחזורית בין כוחות האור וכוחות החושך. פעם גוברת ידם של אלו ופעם היד האחרת.

הויצ'ילופוצ'לי. באדיבות Wikipedia

בעידן שקדם לקולוניאליזם הספרדי, נהגו תושבי המרחב של מקסיקו ואמריקה התיכונה, לנהג דיאלוג מתמיד עם המתים. מעת לעת הם סעדו בחברתו של המנוח, דיברו על לבו והחיו את זכרו בלבם. הם נהגו לאפות אוכל מיוחד עבור המת ואגב כך גם עבור האלים. הם האמינו שלבו של הטועם ממזון מיוחד זה, מתמלא בגבורה ואינו חושש מפני המוות (סביר להניח כי לחם המתים שאוכלים היום, בבתי הקברות, הוא שריד למנהג זה). אנשים אלו לא יראו מן המוות. הם ניהלו עמו דיאלוג מתמיד.

פרופסור נחום מגד, בספרו על תולדות מקסיקו, מספר fh מדי שנה, בחודש התשיעי למניין האצטקי (שמנתה שמונה עשר חודשים), בראשית חודש אוגוסט, התקיימה בבירה טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan), חגיגה לכבוד המתים, שנמשכה חודש שלם. החג הוקדש לפולחנה של האלה מיקטלאנטקהוטלי (Mictlantecuhtli), "אלת המתים" ובמהלכו נערכו טקסים עבור נשמות הקרובים המתים.

בואם של הספרדים שינה את הכול. הם נאבקו נגד כל מנהג אלילי, גם אם דמה להפליא לזה שלהם. חג המתים הפך לקתולי, אך השורשים הפגניים ממשיכים לבצבץ, כפי שהשורשים הכנעניים – רומאיים מבצבצים לעתים בנצרות האירופאית.

הסינקרטיזם לא התחיל באמריקה הספרדית. מתברר כי גם חג המתים הקתולי, התפתח באירופה ממסורות קדומות. סביר להניח כי שורשיו של "יום המתים" נעוצים בתרבות הקלטית, שפרחה והתפתחה במרחבי מערב אירופה החל במאות השמינית והשביעית לפנה"ס[12]. בקרב הקלטים רווחה האמונה שלקראת 31 באוקטובר, כשהחורף מתקרב, שבות לארץ החיים, רוחותיהם של אלו שמתו בשנה החולפת. נשמות המתים, השוכנות בגיא צלמוות, שבות להטריד את יושביה, אולי משום שהן מתקנאות בהם (החשש מנקמת המת מאפיינת תרבויות רבות). כדי למנוע מהנשמות, להטריד את החיים, נערך ביום זה ממש פסטיבל ששמו היה "סמווין" (Samhain) ופירושו "סוף הקיץ"[13]. בערב יום זה, יצאו התושבים מבתיהם, וצעדו ברחובות העיירה, כשהם מחופשים לרוחות רפאים. במהלך השנים, השתרר באיים הבריטיים מנהג של חלוקת מזון לעניים. מחלקי המזון שזכו לתפילת העניים לשלומם, בתמורה לאוכל שחילקו. לימים הפך הנוהג לחלוקת עוגות וממתקים אחרים, שכונו גם ""soul cakes , היינו, "עוגות נשמה"[14]. החג, שבמהלך השנים קיבל אופי של התחפשות למתים, אגב איסוף ממתקים, כונה באירלנד "תעלול או ממתק" (trick-or-treat) [15]. הכניסה שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הפופולריות שלו, אמצה את החג והעניקה לו הכשר דתי[16]. כבר במאות הראשונות לספירה הנוצרית, צוינו הכנסיות הנוצריות השונות, את החג, שהוקדש לזכר כל הקדושים ואלו שמצאו את מותם בשל אמונתם בנצרות.

בתחילה, הוקדש לכל מרטיר, יום זיכרון באחד מימי השנה. בשלב מאוחר יותר גדל מספר הקדושים, עד אשר לא נותרו ימים בלוח השנה להקדיש לזכרם. על מנת לפתור את הקושי קבעו הכנסיות תאריך אחד, אשר הוקדש לזכרם של כל אותם קדושים, שלא זכו ליום זיכרון משלהם.

חג המתים באירופה. באדיבות Wikipedia

מועד החג לא היה אחיד עד המאה השביעית לספירה הנוצרית. האפיפיור בוניפציוס הרביעי  (Pope Boniface IV)  חנך בתאריך 1 בנובמבר 609, את הפנתאון ברומא, שהיה קודם היכל פגאני, והקדישו כ"כנסיית מרים הקדושה של הקדושים המעונים". מאז מצוין "יום כל הקדושים" בכל שנה ב-1 בנובמבר. התאריך נבחר, כפי הנראה, גם בשל קרבתו לחג הפגאני הקלטי שצוין בצפון אירופה. ערבו של אותו יום הוא 31 באוקטובר, שהינו מועד החג הקלטי. בהיותו ערב "חג כל הקדושים" הוא קרוי "ליל כל הקדושים". לימים, האפיפיור גרגוריוס הרביעי (Pope Gregory IV), שספק אם הכיר את מקורותיו הקלטים של החג,  קבע במאה התשיעית, שהימים הראשונים בחודש נובמבר, יצוינו כימי המתים. ביום הראשון ציינו את חג המתים לזכר הילדים ובשני לזכר המבוגרים.

שייקספיר (Shakespeare) מזכיר את המנהג הזה בקומדיה שלו "שני האדונים מוורונה"[17]. מכשפות ובעלי כוחות על טבעיים אחרים עדיין נזכרים בכל רחבי אירלנד, בשעה שילדים בתחפושות מפחידות שונות סובבים בחוצות נושאים בידיהם לפידי חג מיוחדים – דלועים מנוקבים שפרצוף מפחיד נחתך בצדם האחד ונר דולק מאיר בתוכם. עם הגירת האירים לארה"ב בעקבות הרעב הגדול של המאה ה-19, התפשט החג גם לשם והוא מוכר לנו כ"הולוייון" Halloween))[18].

עם כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים במאה ה-16 ניסו המיסיונרים הנוצריים למגר את האופי הפגני של החג הילידי שפגשו, ועשו זאת על ידי איחודו עם החג הקתולי. אולם הם לא הצליחו. לא לגמרי. אפשר להרוס מבנה. קשה לנתץ אמונה. המפגש בין המסורת הנוצרית קתולית לאמונות המקומיות שהיו חזקות מכדי להיכחד, יצר חג חדש שנחוג במרחבי מקסיקו וגואטמלה ומצוין אף במדינות נוספות במרחבי אמריקה הלטינית. המפגש בין האמונות, שהיה בדרך כלל טראומטי והוליד חורבן, הוליד גם סינקרטיזם – שילוב של מסורות מקומיות ומסורות נוצריות ויצירת שעטנז של דת ופולקלור. מערכת האמונות של ילידי מסואמריקה, שרדה למעלה מחמש מאות שנים של ניצור וערכיה מבצבצים מתחת לכול מעטה נוצרי.

הספרדים הביאו עימם גם את האימה מהמוות ואת הבעתה מפני התופת. הם הביאו את "ריקוד המוות", שבעזרתו ניסו לגבור על הפחדים. המוות שינה את מעמדו. הוא לא הוצג עוד כחלק מתהליך דינאמי שלאחריו באים החיים, אלא הפך לסופי. אחריו נותרו רק הגיהינום או גן העדן.

האצטקים עסקו באותן שאלות של חיים ומוות שהעסיקו את הטרסקנים. פרופ' נחום מגד, שבילה במקסיקו שנים ארוכות, לימד אותי את השיר האצטקי שתרגם:

"רק באנו לחלום, רק באנו לישון.

אין זה נכון, אין זה נכון

שבאנו לחיות כאן עלי בארץ…

האם חיים באדמה?

לא לתמיד באדמה…רק קצת כאן"

פרדיננד קורטז, הספרדי שכבש את מקסיקו, ביקש שביקש להצדיק את הפשעים שעשנ כלפי המקומיים,  הכביר בתיאורים דמוניים של התרבות הילידית. הוא זעזע את שומעיו הספרדים בתיאורים כיצד על מזבח הויצ'יליפוצ'לי הוקרבו מדי יום לבבות אדם טריים שהרוו את צימאונו של אל השמש. אולי משום כך נשמות המתים בתרבות האצטקים הן בנות אלמוות. הנשמות כלואות בשאול ויציאתן מותרת רק בחג המתים.

אם היה המת חייל, שנפל בקרב (על אמונה זו ביססו האצטקים את כל כוחם הצבאי), הוא היה עשוי להגיע למעון השמש, אל הזמנים. גם יולדת שמתה בשעת הלידה וזכתה לכינוי "הלוחמת הגיבורה שבנשים", נכנסה למעון השמש. בני משפחתה של יולדת כזו שמחו מאוד על כך שקרובתם הגיעה למקום הנפלא ביותר.

חוסר היכולת לעכל את המוות הוליד כמעט כל רעיון אפשרי: דת ואמונה, מיתוס וכישוף, חיי פרישות וסיגוף, טכסים ופולחן. סביב אלה נרקמו ונוסדו העולם הבא וימות המשיח, כך הומצאה הנשמה הנצחית, שאינה יכולה למות. כך נולדה האידאה שהזכייה בנשמה זו עדיפה על פני החיים. במיתוסים, כמו אלה של אוסיריס המצרי, דיוניסוס ופרספונה היוונים ותמוז הבבלי, ניסו להעניק לשומעים את האפשרות לחלום על תחייה ועל היוותרות בחיים. זה היה גם חלומו של גילגמש, הגיבור השומרי המיתולוגי בן האלף השלישי לפני הספירה. לא לחינם אימצו הנוצרים את המודל הזה של האל הקם לתחייה.

לעתים מנוצל יום המתים להתחשבנות חברתית ופוליטית, דרך השלדים והגולגולות. אומן בשם גואדלופה פוסאדה (1913-1852 José Guadalupe) יצר ליתוגרפיות ופסלים מלאי סטירה, ותרם לפופולריות הרבה ממנה הם נהנים כיום. פוסדה הפך דמויות חברתיות ידועות ודמויות פוליטיות, למצחיקות ונגישות לציבור, כשהציג אותן עירומות עד לעצמותיהן, והשיג פופולריות ללא מתחרים. בעבודותיו מתאר פוסדה פוליטיקאים, כמרים, איכרים ומנקי רחובות, כולם באותו שדה – שדה המוות.

נחום מגד מסביר, כי לגבי האירופאי המוות הוא המלה שאין מבטאים לעולם, כי היא צורבת את השפתיים ואילו המקסיקאי מתמודד עמה, לועג לה, מלטף אותה, ישן עמה, חוגג לכבודה; היא מהווה את אחד הצעצועים החביבים עליו ואהובתו הבכירה. אמנם התנהגותם כלפיה טומנת בחובה לא פחות אימה מאשר התנהגותם של האירופאי; אולם הוא לפחות אינו מסתתר מפניה ואינו מסתיר אותה; הוא מתייצב כנגדה פנים אל פנים בקוצר רוח, בזלזול או בלעג. אליבא דמגד, אדישותו של המקסיקאי כלפי המוות ניזונה מאדישותו כלפי החיים. המקסיקאי טוען, שלא רק המוות חסר חשיבות, כי אם גם החיים… המוות המקסיקאי הוא האספקלריה של חיי המקסיקאים. המקסיקאי נסגר כלפי השניים, הוא מתעלם מהם.

אוקטביו פז, שהוזכר לעייל, הבהיר במאסה שלו, "כל הקדושים, יום המתים", כי "הזלזול במוות אינו נוגד את סגידתנו לו. הוא נוכח בכל חגיגותינו, במשחקינו, ובמחשבותינו. למות ולהרוג הן מחשבות שלעיתים רחוקות בלבד נוטשות אותנו. המוות שובה את ליבנו. הקסם שהוא משפיע עלינו נובע אולי מאטימותנו ומחמת הזעם שאנו נזקקים לה כדי לנצחה".

האם המקסיקאי, שנסגר בעקשנות כה רבה כלפי העולם והזולת, נפתח בפני המוות? אמנם, הוא מחניף לו, חוגג אותו, מטפח אותו… הכול רחוק מן המקסיקאי, הכול זר לו; ובראש וראשונה המוות, הנוכרי המובהק… יחסינו עם המוות אינטימיים אמנם – יותר אולי משל כל עם זולתנו – אך הם גם חסרי כל משמעות ונטולים כל ארוטיקה"[19].

כמה אנשים באמת שותפים להרהוריהם הפילוסופיים של מגד ושל פאס? כמה מהם אכן חושבים כך וכמה ממשיכים במסורת אליה הורגלו, מצוות אנשים מלומדה? אני מניח שהשאלה הזו תישאר ללא פתרון.

הערות

[1] ראו גם, באתר זה: תולדות מקסיקו

[2] בגלל קרבת המועד לליל כל הקדושים וליום כל הנשמות היוצרים רצף מועדים בעלי נושאים דומים, נקרא רצף המועדים בתקופת ימי הביניים באנגליה All hallowmas ומכינוי זה, נקרא ליל כל הקדושים Halloween, המסמל את ערב מועד זה

[3]  Mann, Charles C. 1491: New Revelations of the Americas Before Columbus. New York: Alfred A. Knopf, 2005. p, 121.

[4] משורר, מסאי ודיפלומט מקסיקני וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1990. פס היה משורר וסופר פורה, שכתב ופרסם עשרות יצירות במהלך חייו. כמסאי, כתב על נושאים כמו הפוליטיקה והכלכלה של מקסיקו, אמנות אצטקית, אנתרופולוגיה ומיניות. המסה הארוכה שלו, "מבוך הבדידות", מעמיקה לחקור בתודעת בני עצמו ומתארת אותם כנחבאים מאחורי מסיכות של בדידות. מחמת ההיסטוריה שלהם, הם מתביישים במוצאם, אינם יודעים מי הם ונוהגים "כאנשים עוטי מסווה, המפחדים מעין זר, משום שמבטה עלול לערטל אותם ולהניחם עירום ועריה." יצירת מפתח זו להבנת התרבות המקסיקנית השפיעה רבות על כותבים אחרים בני מקסיקו, כמו קרלוס פואנטס.

[5] פז אוקטביו, מסיכות מקסיקאיות (תרגם מספרדית דוד הרדן), הוצאת "כתר",  1977.

[6] קצאלקואטל היה אל האור, הקשור לחידוש האדם ולמציאת המזונות שלו. הופיע גם בצורת אדם, בשם סה אקאטל טפולצ'ין. היה כוהן וגיבור התרבות של טולאן וערך רפורמות דתיות מרחיקות לכת. במיתוסים הוא מתואר כאיש לבן מזוקן. תקופתו נחשבת לתקופת הזוהר של הטולטקים.

[7] : "והאל הוא אל ההוויה הכפולה, שמולך עם אשתו, גברת ההויה הכפולה, בממלכת החכמה הנצחית של ההוויה הכפולה, היא טלילאן טלאפאלאן, 'ארץ השחור והאדום (פורטיו חוסה לופז., קצלקואטל. עריכה ומבוא – נחום מגד. הקבוץ המאוחד, 1979).

[8] ראו בהרחבה באתר זה: תרבות המאיה

[9] http://pslc.ws/macrog/exp/rubber/aepisode/tlachtli.htm

[10] נחום מגד, תרבויות קדומות ביבשת אמריקה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 199, עמ' 28

[11] המנהיג הקדמון של האצטקים, שהפך לאל השמש ולאל המלחמה. לפי המיתוס נהג האל לדבר אל עמו מתוך פסל עץ שליווה את העם בראשית דרכו.

[12] . קֶלְטִים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו באירופה המערבית לפני כיבושה על ידי האימפריה הרומית. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. אחד העמים הקלטיים הידועים הם הגאלים. ישנן עדויות לקיומם החל מהמאה ה-12 לפנה"ס, אף-על-פי שסיפורי הגבורה והמיתוסים נכתבו רק בימי הביניים. הקלטים היו בעלי תרבות מפותחת, בניגוד לסטיגמה המוטעה של "ברברים". המסגרת המדינית הייתה לרוב רופפת למדי, העמים השונים התפצלו לשבטים רבים שלא אחת נלחמו זה בזה, מה שהקל את מלאכת הכיבוש על הרומאים.

כיום הקלטים הם מעטים ורובם מתרכזים באזור האיים הבריטיים. על צאצאי הקלטים העתיקים נמנים הוולשים, האירים, הסקוטים, הברטונים, הקורנים והמאנים. ראו באתר זה: אירלנד של הקלטים

[13] In English, the inaccurate spelling pronunciation /sæmˈheɪn/ is sometimes heard: Samhain at Dictionary.com.

[14] Hutton, Ronald. The Stations of the Sun: A History of the Ritual Year in Britain. Oxford University Press, 1996. pp.365–369

[15] https://en.wikipedia.org/wiki/Trick-or-treating

[16] O'Driscoll, Robert (ed.) ,The Celtic Consciousness ,New York, 1981,  pp.197–216

[17] The Two Gentlemen of Verona, 1593. Act 2, Scene 1.

[18] https://en.wikipedia.org/wiki/Halloween

[19] מסיכות מקסיקאיות.