יום הזיכרון תשע"ח.

הנופלים

כתב: גילי חסקין

אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים.

אומרים שחזרתנו לשגרה היא ההוכחה שקורבנם לא היה לשווא.

שמדינתנו האהובה היא מצבתם. שאושרנו היא נחמתם.

כאילו שאנו יודעים מה רצו באמת.

כאילו שהם רצו להיכנס לאתוס המכונן של האומה.

אני לא יודע מה הם חשבו ברגעיהם האחרונים, כששמעו את שריקת הכדורים, את פיצוץ המטען. אין לי מושג מה עבר בראשם כשחזו באימה בקרקע המסתחררת מולם, או בנד המים המוריד את ספינתם למצולות.

האם הם דקלמו את המליצות המוכרות? את "מגש הכסף", או שמא חזו בתינוקם שייוולד ללא אב, או בנערתם שיילטפוה ידיים אחרות?

לעתים אני נכלם בחזרתי המהירה לשגרה.

הערב הזה אני רוצה לעצור את מחוגי הזמן. להחריש את צלילי הפעמונים.

להשתיק את געיית הפרות ואת קרקור התרנגולות, להסות את צהלת הסוסים.

לקשור סרט שחור לצווארי הציפורים העפות ממעל.

לכסות ביריעות כהות את מרבדי הפרחים.

להאפיל על אור השמש. על הירח גם.

לזעוק אל ההרים והשדות.

להזכיר למלאכי מרום, אם הם קיימים, שלא עשו את מלאכתם. שעליהם לעמוד נכלמים וחפויי ראש.

אני רוצה לצעוק, להחריש אוזניים, כי יש בין הנופלים שלא ידעו אשה. שיש ביניהם שהעמידו משפחות וילדיהם מכירים את חיוכם רק מהתמונות, או מזיכרון ההולך ונמוג; שאת קולם הם שומעים רק בחלומות.

אני לא רוצה להאדיר את המתים ואפילו לא את הערכים שבשמם נשלחו או הלכו אל מותם. אלא רק למחות על כך שמשפחותיהם קרסו לתוך בור של יגון. שהוריהם טבעו בים של צער.

אני רוצה לנפנף באגרופי ולזעוק, שרבקה גובר גייסה את כל מרצה, כדי לקלוט עולים ולהקים ישובים, אבל גם כדי להחריש את הרשרוש הנורא, שליווה אותה בשכבה ובקומה; שמשפחת פוגל לא תחדל מלהתאבל על בן ציון, שעירא שר לא יכתוב עוד שירים, שעובד לדיז'ינסקי לא יפקד על סיירת הצנחנים, שתקום אחרי מותו.

אני רוצה להרים קול זועק נגד היושב במרומים, שנותן שכך יהיה. נגד האויבים, נגד מי מהמנהיגים שלא עשו לאל ידם כדי למנוע את המלחמה.

אני רוצה לכבות את הכוכבים, לייבש את הטללים, שהרעם יהדהד בגיאיות ויזכיר לכולם שאהוד דולינסקי לא ימשיך לטוס ולנפנף בכנפיו מעל כפר ביל"ו, שהוא וזוריק לב לא יביאו במטוסיהם עולים חדשים ולא ייצאו פרחים, כפי שאיחל להם אחד ממייסדי הכפר. טני רוצה שהאדמה תרעד ותזכיר לעולם כולו, שיאיר רייטמן לא יסמן תלמים ארוכים בשדותינו, שחננאל הררי לא ישיר בלהקה צבאית. שעמית לא יתמודד עם לחצי הצבא.

אני רוצה שהחסידות ישנו את נתיב מעופן ויסמנו בשמים, בקווים שחורים, שאפרים שלנו איננו, שהותיר אחריו אלמנה, יתומים והורים דואבים; שסבא קרס אל מותו.

אני רוצה לנופף לצעוק בגרון ניחר ולשאול, עד מתי אבות יאמרו קדיש על בנים ובפני נשים צעירות ייחרשו קמטים? עד מתי סבים ינסו למלא את מקום האבות החסרים?

אני רוצה שאודי ייקרא רק על שמו שופט תנ"כי,  שעירא ינציח בשמו רק אחד מגיבורי דוד המלך, שעובד יעורר רק אסוציאציה של עמל, שמימי לא תהיה קיצור של מאירה, שבת עמי לא תנציח את שמו של עמיחי מגשר א-זיב, שאפרת יהיה רק שם של מחוז בארץ יהודה.

שסוף סוף ייעצר הסחרור הנורא..

לאפרים , ערב יום הזכרון ג' אייר תשפ"ג