יום הזיכרון האלטרנטיבי

גילי חסקין; 17 באפריל, 2018

אתמול, בערב יום הזיכרון, נכחתי, כמידי שנה, בטקס יום הזיכרון בכפר ביל"ו. קראתי קטע שכתבתי על נופי הכפר, ביניהם דודי אפרים חסקין, שנפל במלחמת יום הכיפורים והותיר אחריו אלמנה וארבעה יתומים. עמיתי סיפרו על בני הכפר האחרים, שנפלו במלחמות ישראל: האחים אפרים וצבי גובר, שנפלו בהפרש של ארבעה חודשים זה מזה ובן ציון פוגל שאף הוא נפל במלחמת הקוממיות; עירא שר, משורר וסופר בדרך, ששאף להיות מחנך כאביו ישעיהו ונרצח במארב בבית גוברין ב-1953. עובד לדיז'נסקי נפל מות גיבורים במיתלה, שנה לאחר שהוענק לו צל"ש על תפקודו בפעולת הכנרת. אריה רייטמן, החורש החרוץ, נפל במלחמת ששת הימים, חננאל הררי נהרג במילוי תפקידו, זוריק לב מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד, נפל לים בשובו מגיחה מבצעית, לאחר שלא יכול היה לעמוד מנגד כשראה את המטוסים חוזרים במבנים חסרים. כוחו של עמית לייבוביץ' כשל בלחצי המערכת הצבאית. אנחנו ביכינו את המתים שלנו, כפי שאתם ביכיתם את המתים שלכם.

באותם רגעים רציתי להיות לא רק בכפר ביל"ו, אלא גם בכפר ויתקין, בגבעת ברנר, במשמר העמק, בבית ג'אן ובטירת צבי. יום הזיכרון הוא אולי היום היחידי בשנה בו אנו יכולים להתאחד סביב אתוס משותף. אנו חברה קרועה ומסוכסכת. השסעים בין השבטים הולכים וגדלים. אנו חלוקים בשאלות יסוד וכל צד משוכנע שהצדק עמו. אולם יום אחד בשנה, ביום הזיכרון, אין בינינו שמאלנים וימנים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחיים, קיבוצים ועיירות פיתוח, התנחלויות וישובים שבקונצנזוס. ביבי נתניהו יכול להרהר ברעיו וחייליו מקיבוצי "השומר הצעיר", שנקטלו בפעולות עלומות ועמירם לוין יכול להיזכר בחללים שהחזיקו בהשקפות שונות, אפילו קוטביות.

ביום הזיכרון אנו מזכירים לעצמנו כי עמנואל מורנו ורועי קליין אינם גיבורים מתנחלים; נתן אלבז משירו של אלתרמן  ויחיאל אמסלם המצול"ש מסיירת מטכ"ל אינם גיבורים מזרחיים, חיים בן יונה שנהרג באי גרין אינו גיבור קיבוצניק, חנן סמסון אינו גיבור שמאלן, יוני נתניהו איננו גיבור ימני ועובד לדיז'נסקי אינו גיבור אשכנזי. כולם גיבורים ישראלים. כולם גיבורים של כולנו. הם והשמות הפחות מפורסמים. גם דרוזים וצ'רקסים, שנפלו לקימום העם והמולדת. כולם נדבכים בקיומנו על האדמה הזאת.

יום הזיכרון הוא מדורת השבט האחרונה שנשארה לנו.

דווקא ביום זה, בחרה קבוצה לא קטנה של אנשים, מושא הזדהות אחר וקראה לו "יום זיכרון אלטרנטיבי"; יום בו מתאחדים זה עם זה הנופלים משני הצדדים: הישראלי והפלסטיני. זיכרון מסוג חדש, היוצר סימטריה מוזרה בין התליין לבין קורבנו.  למרת לציין שאני דוחה בשאט נפש את ההתקפה המילולית המכוערת עליהם וזכותם לציין את היום הזה באופן שייבחרו, אבל באותה מידה זכותי להסתייג.

לא ברור לי מהיכן וממתי הם רוצים לאסוף את "קורבנות שני הצדדים"? האם יזמנו את בני משפחתו של עז א –דין אל קסאם עם קרוביהם של הסמל משה רוזנפלד ובני משפחת יעקבי, אב ובנו, שנרצחו בנהלל?

האם יזמנו את יתומיהם של הפועלים בבתי הזיקוק בחיפה יחד עם נכדי מרצחיהם? את קרובי המשפחה של חללי הל"ה עם קרובי מחללי גופותיהם?

האם יעלו בטקס האלטרנטיבי את זכרם של פורצי הדרך לירושלים, עם זכרם של אלו שצלפו בהם ונהרגו מאש כוחותינו במבצע נחשון? או שמא יכירו את רועי רוטברג ז"ל, המא"ז של נחל עוז, מושא הספדו המפורסם של משה דיין, יחד עם זכר הפדאיון?

אולי יתחילו מאחור יותר, עם הקמת אש"פ? אולי יעלו באוב את זכר הספורטאים נרצחי מינכן, עם המרצחים שנקטלו בידי סוכני המוסד? את ראשי אש"ף שחוסלו באביב נעורים עם נטבחי אביבים ומעלות?

למרבה הצער הרשימה עוד ארוכה.

אני יודע שאין לנו אפשרות לבחור את האויבים שלנו והמציאות המרה מאלצת אותנו להתמודד עם מה שעמוס עוז כינה "התנועה הלאומית המרושעת ביותר בעולם". אני בעד להכיר את האויבים שלנו וייתכן שהורים שכולים יכולים, להיות גשר לשלום. אולם לבחירה דווקא ביום הקדוש הזה, יש משמעות נוראית. לפלא בעיני לבחור כמושא הזדהות, בצד של האויב, גם אם פרטנר לשלום עתידי, דווקא ביום הזיכרון. צר היה לי לראות את זהבה גלאון למשל, מבטאת בערב הזה ממש, הזדהות רגשית עם הורי האויב, מאשר עם בני משפחותיהם של יהודים אחרים, יריבים פוליטיים מרים כשהיו, אך עדיין אחינו.  

למועד יש משמעות מצמררת. כך למשל, אני מכבד את רצונם של הפלסטינים להנציח את הנכבה שלהם. מה שעבורי הוא קוממיות, עבורם הוא אסון. הגם שהוא תוצאה ישירה של פעולתם שלא השתנתה לאורך עשרות שנים. אבל הפלסטינים בחרו לציין את הנכבה לא ביום של גירוש ערביי לוד ולא ביום של דיר יאסין, אלא דווקא ביום הקמתה של מדינת ישראל. יש בכך אמירה שאין בה הרבה תקווה לפיוס. באותה מידה, יש משמעות לבחירת מועד הזיכרון האלטרנטיבי, דווקא ביום המאפשר לנו התאחדות רגעית סביב אתוס משותף.

אני שייך למחנה ההולך ומצטמצם של ישראלים הקוראים להיפטר מהשטחים לשלום. בשיח הישראלי הרדוד, עמדתי זאת, יחד עם שאיפת שוויון וצדק לכול ועם התנגדות לפושעי מלחמה, מגדירה אותי אוטומטית בצד שמאל של המפה. אני מקבל באהבה את ההגדרה הזאת, גם אם אינה מדויקת. אולם טקסים כגון אלו מעוררים את השאלה הנוקבת, עד כמה שמאלה אפשר ללכת?