יום הולדת מאה לסבא יצחק ז"ל

‏08/07/2005; ‏א'/תמוז/תשס"ה

סבא יקר,

היום מלאו מאה שנים להולדתך.  הלכת מעמנו בטרם עת.  לו היית חי עמנו היום, היית מתבונן בעיניו של ישיש שבע ניסיון, על המאה העשרים כולה;  ממלחמת רוסיה-יפאן שהתרחשה בשנה בה נולדת ועד לתכנית ההתנתקות, שתתבצע בראשית המאה השנייה לחייך.  היית מתבונן בפליאה בנמל התעופה החדש, ברשת הכבישים, בווילות שנבנו על חשבון הפרדסים וממאן להאמין.  היית רואה אותנו פורטים אדמה חקלאית לנדל"ן ונוכח שגם העיקרון עליו נלחמת, של קרקע לאומית, לא עומד במציאות הפוסט-ציונית.

היית יציר מובהק של ראשית המאה העשרים ושל התנועה הציונית, כשעוד היתה צעירה, לוחמת וחולמת.  חיית בתקופה שציונות הייתה הרבה יותר מאשר שמו של רחוב ושהמערערים עליה באו מבחוץ ולא מבית.  גדלת בביתו של רב שהתגאית בספרו ובמשנתו, אך גם ברחוב בינלאומי, בו נשבו רוחות מהפכניות וסוציאליסטיות.  השורשים מהם ינקת היו קודם כל מבית אבא. אף שלא היית דתי, היית בדרכך יהודי מאמין, שכמו ביאליק, בז לגולה הדווייה ובו זמנית מתרפק עליה.  היית אחד מתועי מדבר שיצאו מתוך השממה, כי עוד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.  כמו רבים מבני דורך קראת ליושבי הגולה: אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים, שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים! כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם, עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם. אבל לא לגמרי, כמו אצל המשורר, אתה וחבריך עזבתם את השממה, אך נזהרתם לבַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דּרכתםּ עֹז בִּדְמָמָה!  שנים לאחר שהכית שורשים בארץ ישראל, היית עוצם את עיניך ונזכר בגעגוע בנהר של פּרילוּקי ובבית אבא, שגם חבריך החילונים היו חובשים כיפה טרם שהיו חוצים את מפתנו.

היית ציוני נלהב. היו מבני עירך שעלו על סיפונה של "רוֹסלָן" והפליגו ארצה ובכך התחילו את העלייה השלישית, האידיאליסטית שבין העליות.  היית צעיר מכדי לעלות על האנייה המיתית. לו היית מקדים לצאת לאוויר העולם עשר שנים קודם היית וודאי חבר ב"גדוד העבודה". עשרים שנה קודם והיית מצטרף ל'שומר'.  עלית בעליה שנקבעה בזיכרון ההיסטורי כעליה הבורגנית, "עליית הטכסטיל" או "עליית הגזוז", אולם עולם הערכים שלך נבע משורשים אחרים.  כנער קראת חומר בּוּנדיסטי, שהגיע במחתרת לידיך ולידי חבריך. היית ציוני והיית סוציאליסט.  השילוב הקטלני של שני הפכים אלו שאתה וחבריך השכלתם להתגבר על הדיאלקטיקה הטמונה בהם, הוביל אותך אל הכלא הרוסי.  יהודי בבית סוהר היה פעם עניין לגאווה, כי בני עמנו היו מגיעים לשם בדרך כלל בכוחה של אמונה.

לעולם הערכים שלך תרמה גם הספרות המהפכנית האדירה שכתבו ענקי הרוח של עולם המחשבה הרוסי של המאה ה-19.  נקודת המוצא של הסוציאליזם שלהם היתה אמונה עמוקה באדם, ביחיד, בזכויותיו וביכולתו.  היה זה סוציאליזם ששורשיו בהומניזם רחב אופק, באהבת האדם, שפנה לתחושות של צדק ועוול.  הדבר הוביל לתנועת "ההליכה אל העם" ואל הטבע, שכונו גם 'נארודניקים'.  הם פשטו בכפרים ברצותם להביא את האיכרים לידי מודעות למצבם ושאיפה להשתחרר.  ההתנזרות הקיצונית הוא האֵתוס המהפכני שהנחילו ראשוני תנועת "ההליכה אל העם", ליורשיהם ב'נארוֹדנאיה וָוליה' ואלה הנחילוהו למפלגות המהפכניות אחריהם.  כאשר עמדת על דעתך היו הנארודניקים כבר היסטוריה, אך משהו מרוחם חלחל גם אליך.  משהו מהחלום הנרודניקי, שעיצב את עולמם של דור המייסדים בני העלייה השנייה, חלחל גם אליך.

לא היית חקלאי גדול, נהפוך הוא נועדת לגדולות, אך גם ממרומי כיסאך בוועד הפועל של הסתדרות העובדים, חלמת להיות עובד אדמה.  לא היית איכר; היית איש העולם הגדול והקפדת על נימוסים וגינונים אירופאים. אהבת חפתים מוזהבים, קוניאק משובח ואפטר שייב בניחוח צרפתי, אך בו זמנית לבך היה נמלא צער נוכח ענף שנשבר.

היית גם איש של שלום, איש שאהבת הארץ לא באה אצלו במקומה של אהבת האדם.  באת מעולם של מושגים בו המילה העברית "כיבוש" התייחסה לשממה, לעבודה, למרעה.  מונחים צבאיים כגון 'גדוד' או 'פלוגה', לא התייחסו ליחידות צבאיות אלא לעמל כפיים.  היית חבר  בכוח המגן העברי, שלא בכדי נקרא "הגנה".

זיכרון הילדות הראשון שלי ממך הוא מגיל מאוחר יחסית.  דודי אפרים הרכיב אותי על הווספה התלת אופנית שלו וסיפר לי שנכתב בעיתון שמלאו לך ששים שנה.  אז למדתי לראשונה שסבא הוא אדם חשוב ומאז התחילה ההתעניינות שלי בפוליטיקה. את מרבית היידע שלי בנושא זה צברתי ממך.  היית קרוב למלכות, אך כמו שאול המלך בשעתו, ידך לא השיגה.  אולי משום שהיית איש מופת, אולי משום שלא השכלת לקשור לך מאחוריך קופה של שרצים.  לא לחינם שאול שנלחם בגלבוע כשהיה כבר סב לנכדים, נידון למות על חרבו ודוד המלך שקם בצהרים והתבונן בגגות, הפך להיות מושא לגעגוע לאומי קולקטיבי.

ביום פקודה עמדת בסיטואציה קשה בה היית אנוס לבחור בין היכולת להתקדם ולהשפיע לבין צוו מצפונך.  הבחירה היתה קשה ותוצאותיה קשות עוד יותר.  השחיתות, סבא, לא התחילה היום.  כבר אז האמינו שאין לחסום שור בדישו.  רק אז התביישו יותר.  מה שעושים היום בראש חוצות נעשה אז בחדרי חדרים.  המפלגה אז היתה הכול.  טובתה הכשירה כל שרץ.  גם אתה ראית במפלגה את קבוצת ההתייחסות האולטימטיבית עבורך, אך המולדת עמדה מעליה.  כך גם את הסתדרות העובדים שהיתה עבורך הרבה יותר מאיגוד מקצועי, אלא גוף שהיה פעם מדינה בדרך ובעיניך עוד נכונו לו משימות לאומיות.  היית אמור לעשות עוד צעד אחד קטן, לא לקחת לכיסך חלילה, אלא להעביר משאבים מכיס לכיס, לטובת הכלל כמובן.  לזאת לא הסכמת.  היית תמים מדי, טוב מדי, ישר מדי, ועל כך שלמת.  למרות הכול, המשכת להיות נאמן למפלגה, בה ראית דגל ובית, אך אבא וסבתא נקמו עבורך, גם בניגוד לדעתך.

לנו כנכדים לא היה אכפת, היית סב אהוב ונערץ, גם בשל חוכמתך וגם בשל יכולתך ללבוש לעתים דמות הפוכה לגמרי, שגם היא היתה חלק ממך.  היית יורד לחייה של סבתא בהתחכמויות מטופשות ובנדנודים מורטי עצבים סביב דמויות מן העבר, החל מהגבאי רֵבּ מויישה לֶמְפֶּרְט, דרך דודה חיה וחבר נעורים בשם טיטו ועוד מספר שמות, שהיו מבעירים את חמתן של סבתא ושל נורית, אבל הן היו כשמן בעצמותינו הנכדים, שעם הזמן ירשנו חלקנו את ההשתטות הזו ואת הנדנוד הזה, שחלחל דרך אוזנינו והפך לחלק מאיתנו.  גם אבא וגם אני לא למדנו להיות משכילים כמוך ולא מסודרים כמוך, אך הצלחנו להיות נודניקים עוד יותר ממך.

כנערים בוגרים יותר, היינו מתבוננים בהשתאות בספריה הפרטית שלך ובסדר המופתי, שחורג כל כך מהנורמאליות, שרק הבלגן הכאוטי שלי יכול להתחרות בו, בגודל החריגה כמובן.  רצית להיות ישראלי אך נשארת אזרח העולם, עם יותר מקורטוב אירופאי אנין, ללא התבוננות של צלבן, אלא של מי שרצה להיטיב את הארץ ואת יושביה; של מי שבחר להותיר מאחוריו את התרבויות הרוסית והאידית וליצור כאן תרבות חדשה, שהיא חלק מחברת מופת.

לא קוננת על המלכות שנגזלה ממך.  נהפוך הוא, הבטת קדימה בתקווה ורקמת חלומות לכתוב וליצור.  כבר כשהייתי רך בשנים ספרה לי אמא על המחלה הממארת המקננת בגופך, ושנים לפני שהגיעו התורות הסיניות המכונות "אלטרנטיביות", הסבירה לי על הקשר שבין גוף ונפש ועל הרצון הרב שלך לחיות.  ייצר החיים שלך, כך אמרה, מחסל את הנגיפים ולועג לחיידקים.

מלחמת יום הכיפורים קטעה את הכול.  היא היתה קצו של עידן התמימות.  הנסיבות שהובילו לפריצתה היו הזמנה קולקטיבית לבכי, על העולם שהיה ואיננו.  לכאב הכללי על העולם של אתמול נוסף הכאב הפרטי על בנך אפרים ועל ילדיו שנותרו יתומים.  מוות הוא דבר נורא.  אתה סבא מתת פעמיים.  השנה בו עזבה אותך נשמת אפך היתה המוות הקל יחסית.  המוות הראשון, הנורא יותר, היה ב-26 באוקטובר 1973, ביום האחרון למלחמה האיומה ההיא, כשהגיעה אלינו בשורת האיוב.  סבתא מררה בבכי ואתה, לאחר שסיימת להתייפח, אצרת את הכאב בפנים של ספינכס, אך גם מרחוק אפשר היה לשמוע את קול הרעם של לבך שנשבר ואתה מיאנת למלא את החלל.  גם צהלות נכדותיך, בעלות גווני הקצפת והשוקולד, שנקראו על שמו של אפרים, לא הביאו מזור לפצעייך.  מאותו הרגע שמחת החיים ניטלה ממך, כמו הפילים הזקנים בדרך למערת המוות, המתנת לחיצי הכסף של ארטמיס, ליום שיגאל אותך מייסורי השאול בהם התענית.

אנשים מסביבך חזרו לשגרת יומם ואתה החרשת.  כאילו קיבלת החלטה מפורשת להסתלק מהעולם שכה הרע לך.  אני מאמין שסירבת להצטרף למלאכים הלבנים מיד בעקבות אפרים ולו רק כדי ללוות את בת שבע, בידיעה שאיש לא ישכיל לדאוג לה כמוך.  היית נוסע בחברתה של סבתא מדי שבוע אל בית הספר, מפיח רוח בגחלת לבל תכבה ומתבונן לשמים, בתקווה שאפרים רואה. לא היה יום שלא דיברת בו, בצער גדל והולך, עד שקמלת לנגד עינינו.

צר לנו עלייך סבא, על המראות, הצלילים והחוויות שהחמצת.  צר לנו על שלא זכית לראות בנים לנכדייך, אך צר לנו שבעתיים על עצמנו ועל השנים שנגזר עלינו לעבור בלעדייך.

יהי זכרך ברוך

 ראה גם: לך תגדל בן. בכל שנה בסתיו, אפרים

על בתו של סבא יצחק, חנה הירש.