גילי חסקין
טיול לפולין הינו קודם כל, מפגש רב עצמה עם מחנות ההשמדה. זהו טיול העוסק אמנם גם בהוויה המפוארת של הקיום היהודי בפולין, טרם שנכבשה על ידי הגרמנים, אך מטבע הדברים הוא עוסק במוות יותר מאשר בחיים. יחד עם זאת, גם כאשר עוסקים בהוויה מפלצתית של השואה, איש לתת את הדעת לקיום היהודי, ביכולת לשמור על צלם אנוש, בתוך התופת. מאמר זה יכול להיות לעזר גם מטיילים בצ'כיה (טרזינשטאט), בהונגריה, ברומניה וכמובן בגרמניה.
היודנראט
כתב: גילי חסקין
הקדמה
היודנראט (בגרמנית: Judenräte; Judenrat ברבים) "מועצת היהודים" (בגטאות אחדים Ältestenrat; "מועצת זקנים היהודים") שקמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה.
ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, נקבע בין השאר, כי יש להקים הנהגה יהודית בגטאות, שתקבל הוראות מן הגרמנים ותדאג ליישמן בקרב הקהילה היהודית. לשם כך הקימו הגרמנים את המועצות היהודיות (יודנראטים) לניהול חיי הפנים בגטו, תחת פיקוחו של הגסטאפו.
הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת שתמלא את הוראותיהם, כמו אספקת יהודים לעבודות כפייה, הסגרת מפירי חוק, החרמת רכוש, אכיפת הוראות הגסטאפו כגון: איסור לידה בגטו; ומאוחר יותר הכנת רשימות הנשלחים להשמדה. כמו-כן הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), ששוטריה שיתפו לעתים פעולה עם הנאצים במטרה להישאר בחיים. בתחילה נהגו השלטונות הנאציים לאפשר ליודנראט את הטיפול בנושאים ציבוריים כמו עבודה, דיור, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה ותחבורה ציבורית. היודנראט תיפקד כמעין עירייה של הגטו. הם קיבלו את הרשויות להפעלת התחבורה הציבורית, המסחר בחנויות, הנפקת בולים והדפסת הכסף המיוחד לגטו. היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים מתוך הנחה שיהודים שיעסקו בתעשייה שתשמש כוח ייצור למאמץ הצבאי הגרמני וגם לצרכי צרכנות של אזרחים גרמניה בעורף, לא יישלחו להשמדה .
הערה: סיכום זה הוצא מתוך עבודה העוסקת בזגלמבייה (שלזיה עילית מזרחית)[1]; אזור שאיננו בתחום טיולנו, אך נושא היודנראט רלוונטי לכל המדריך במזרח אירופה.
מבוא.
השואה הוא סוג מיוחד של עבר המצטייר כתהום. אילו שעלו ממנו, חרדים היו להציץ אליו. השואה היא מעין גדר, החוצצת בין כל מה שקרה לפניה, לכל מה שקרה אחריה. תופת, אשר רק מי שעלה ממנה, יכול להבין את אימת מחשכייה. לכן ברור לי כי כל מחקר בנושא מורכב וטעון זה, מעמיק ככל שיהיה, אינו מסוגל לגרום לעוסק בו, להבין את אשר אירע שם. המקסימום שאפשר לצפות, הוא ללמוד, לדעת, כי להבין אי אפשר.
אחת השאלות שהטרידו אותי מאז ומתמיד, היתה, מדוע נאמר "שואה וגבורה"? מי שייך לצד הגיבורים ומי הלך כ"צאן לטבח"? ספרים כמו "יומן בגיטו" של חייקה קלינגר ז"ל; עדויות או נאומים של חייקה גרוסמן ז"ל, מגדירים את הדברים בצבעים חדים. הגיבורים, כביכול, הם אילו שלא הלכו כ"צאן לטבח": הלוחמים, אנשי המחתרת, מורדי הגטאות; אילו שאפשרו לנו להצמיד, את התיבה "גבורה" ל"שואה". חוץ משתי קבוצות אילו (הגיבורים והצאן), דיברו שרידי הלוחמים, "נידונים לחיים" על פי הגדרתם, על קבוצה שלישית, שלאחר המלחמה הוצבה בתחתית הסולם החברתי. קראו להם "משתפי פעולה". בקבוצה זו כללו בעיקר את ה"קאפוס" שבמחנות הריכוז, ומתוך בורות ואולי ערבוב מושגים, גם את המשטרה היהודית. היו שהכלילו, במסגרת שלילית זו, גם את אנשי היודנראט, "מועצת היהודים". הגוף שהעמידו הגרמנים במרכז החיים היהודים הציבוריים. ספריו של ק. צטניק לא הוסיפו, בלשון עדינה, לתדמיתם. אולם השנים עשו את שלהן. אט אט ניתן היה לטעון, בלגיטימיות גוברת והולכת, כי מישהו היה חייב לדון עם הגרמנים; הקהילה היתה זקוקה לאיזו שהיא הנהגה. אולי היה במילוי תפקיד זה, משהו בנוסף ל"שתוף פעולה", סוג של נטילת אחריות? בהיסטוריוגרפיה של השואה, התגבשו הערכות שונות, לגבי אופיו של מוסד זה. מצד אחד מציינים את חלקו במילוי הוראות הגרמנים ומצד אחר מבליטים את חלקו בחיזוק העמידה היהודית.
כיצד פעלו היודנראטים? כיצד נבחרו חבריהם? מי היו? כיצד פעלו בצמתי הכרעה? האם בכלל ניתן לשפוט מישהו שהיה שם, בתנאי התופת? האם חוקר מודרני יכול בכלל לנתח תגובותיהם של אנשים שמעולם לא היה קרוב למקומם? מקובל לטעון שלא. אני סבור שהמנסים לשפוט ואילו שטוענים שלא, כולם שופטים בצורה זו או אחרת. מי שמדבר בהערצה, על עמידת הגבורה של מרדכי אנילביץ', שופט אותו. אכן, שיפוט חיובי, אך בהחלט שיפוט ערכי. מי שמדבר באהדה, על צ'רנייקוב, ראש היודנראט של וורשה, שבחר להתאבד, שופט גם אותו. לפיכך, ניתן לשפוט או לפחות להעריך, גם את התנהגותם של ראשי יודנראטים שנהגו אחרת. היו מספר חברי יודנראט, מפסולת החברה, שפעלו כמסיתים ומלשינים, בוגדים באחיהם. היו ששמו עצמם במקומות של אלוהים וקבעו מי יחיה ומי ימות. במקרים אלה עבודת החוקר והמחנך, חסרת התלבטות ומשום כך קלה. מורכב יותר ומעניין יותר, לבחון את הדמויות השנויות במחלוקת, כדוגמת זו של משה מרין, מנהיג היודנראט של זגלמביה, אחד היודנראטים המרתקים ביותר בפולין הכבושה. יודנראט ריכוזי להפליא, שכונה גם "ממלכת היהודים".
תוך כדי כתיבת העבודה, הרגשתי כמו חוקר השואה; גיבור ספרו של אהרון מגד, "פויגלמן". הנכנס לנושא, מתעמק, וצולל בו; עד איבוד שליטה. המחקר הפך מעניין אקדמי רגיל, לחוויה שהלכה והשתלטה עלי. עבודה זו לא היה יכולה להיכתב, כפי שנכתבה, ללא עבודתו המקיפה של אהרון וייס, העוסקת במשטרה היהודית ובעיקר, ללא עבודתו של אביהו רונן, העוסקת ביהודי זגלמביה בזמן השואה. בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכל מי שסייע לי בעבודה זו: לד"ר אהרון וייס; לאביהו רונן שסייעו בעצה טובה; לזאב שתירגם מגרמנית, פולנית ואידיש ולאנשי ארכיון "מורשת". תודה מיוחדת לאילו שעשו עבורי את ה"עבודה השחורה": ע' שלקט את החומר מארכיון "מורשת" ומארכיון "יד ושם" וש', שטרח ונסע לקיבוץ לוחמי הגטאות. שניהם, בצניעותם, בקשו להישאר בעילום שם. לכולם תודה רבה!
התפתחות המחקר
בעיית היודנראט, שהיא מן הקשות והסבוכות של ההיסטוריוגרפיה של השואה, סבוכה במיוחד בזגלמביה, בו התמקד מחקרנו. באזור פעל אחד היודנראטים הגדולים והחזקים בפולין הכבושה, ומכאן באירופה כולה. העיסוק ביודנראט זה קשור, קשר הדוק, לדמותו רבת הפנים של האיש שעמד בראשו, משה מרין, אשר בדומה לרומקובסקי בלודז', נקרא – "מלך היהודים"[2]. היו שראו בו "מושיע היהודים" והיו שראו בו משתף פעולה מהסוג הגרוע. פיליפ פרידמן, ההיסטוריון היהודי הראשון אשר דן, במספר מאמרים, בהיבטים חשובים ביותר של הנושא, נוגע יותר בשיגעון הגדלות של מרין ומנסה לבחון אותו בהיבט כמעט פסיכולוגי. בסדרת מאמרים בשם "התסביך המשיחי של תקיפים בגיטו הנאצי" ו"מושיעי שקר בגטאות פולין", הוא מנתח את דמויותיהם של ראשי היודנראטים; אך כבר בכותרת, מצביע על הנחת היסוד שלו, החופפת את מסקנותיו[3].
בשנות ה-60 של המאה ה-20 פרץ וויכוח גדול בין ההיסטוריונים, כיצד יש לראות את היודנראט. היו חוקרים, כמו ראול הילברג (R. HILBERG) , שראו ביודנראט מוסד גרמני[4], או חנה ארנדט (H. ARENDT), שראתה באנשי היודנראט, משתפי פעולה לכל דבר[5]. מן הצד שכנגד, נטתה ההיסטוריוגרפיה, לאפולוגטיקה ולסתירת מחקריהם של הילברג וארנדט. כך למשל יעקב רובינסון, בספרו "העקוב למישור"[6]. בשנות ה-70 התקדם המחקר שלב נוסף: ישעיהו טרונק, במחקרו העצום "יודנראט"[7], שהתפרסם ב-1972, עוסק בסיווג ולא בהוצאת מסקנות. נזהר מלהגיע להכללה. אהרון וייס,בעבודת הדוקטורט שכתב[8], המתמקד בעיקר במשטרה היהודית, ממשיך בעצם את הקוו של טרונק. אמנם נועז יותר במסקנותיו, אך לא פותר את הסתירה הבסיסית הקיימת מיסודו של ארגון זה: מצד אחד, מתפקד כמנהיגות יהודית, ולעומת זאת, שואב את סמכותו מן הגרמנים. אביהו רונן, במחקרו[9] מתמודד כל הזמן עם השאלה אם היודנראט הוא מוסד גרמני או יהודי, ובודק כל פרט מההיבט הגרמני כמו מן ההיבט היהודי. מחקרו של אביהו רונן עובר אפוא לשלב חדש: הוא מנסה להשתחרר מכבלי המתודולוגיה המקובלת; אך מנסה להתמודד עם עבר מיוחד זה, מתוך מודעות למטענים האובייקטיבים שאדם נושא עמו. את המציאות האובייקטיבית הנקראת "שואה" אין להבין במונחים אובייקטיבים בלבד; יש להתייחס לסובייקטים, האנשים העושים את ההיסטוריה שלהם. בפרט כשמדובר בתופעה כה ייחודית[10].
ההיסטוריוגרפיה, העוסקת בסופו של דבר, בפעולות חברתיות, משתמשת בכלים של הסוציולוגיה המודרנית:לוקחת בחשבון את הכוונות והפירושים, שהוכנסו למצב חברתי נתון, על-ידי המשתתפים בו. היא נוקטת בפעולה של פרשנות ורק בדרך זו, היא מגיעה להסבר סיבתי של מהלך אותה פעולה ושל תוצאותיה[11]. היודנראט הוא "מוסד רב פנים", מוסד שההגדרות החברתיות שלו סותרות מלכתחילה. מוסד המשרת, בו זמנית, אינטרסים גרמנים ויהודים סותרים. עבודה זו מנסה להבין את היודנראט כמוסד שכזה; על רקע תמרונו בין היותו מנהיגות יהודית, לבין היותו מוסד הפועל על פי הגדרות והנחיות גרמניות.
עבודות מעמיקות עתידיות בנושא זה, תאלצנה לעגן את מחקרן בסוציולוגיה (פרשנית) ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, בנוסף כמובן למחקר ההיסטורי[12]. בעבודה סמינריונית, שהיקפה מצומצם יחסית, לא נעזרנו בדיסציפלינות הסוציולוגיות שהוזכרו, אלא רק במחקר ההיסטורי. גם כאן, בשל קוצר היריעה, כמעט ולא נעזרנו בניתוחים סטטיסטיים, דמוגראפיים וכד'. אם כי בדקנו חלק מאילו ששמשו את עבודתו הנ"ל של א' רונן.
שיטת העבודה
את עבודתנו התחלנו בקריאת ספרות יפה דווקא, כמו 'סלמנדרה'[13] ו'בית הבובות' של ק. צטניק [14]וכן ספרים "הגותיים" יותר, כמו 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן[15] או 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל[16] . ספרים אילו, שאינם חיבורים היסטוריים, לא סייעו במישור העובדתי, אך תרמו מאד במישור התחושתי. הרובד הראשון של העבודה, היה קריאת חיבורים היסטוריים כלליים ואנציקלופדיות כמו 'אנציקלופדיה של גלויות' ו'האנציקלופדיה של השואה'. בהמשך, נבדקו ספרים כלליים העוסקים בנושא, אך מעט יותר ספציפיים, כגון: ספרה של לני יחיל, "השואה"[17]; או של לוסי דווידוביץ, "המלחמה נגד היהודים" [18]. חיבורים אלה היוו את הבסיס שאפשר את תחילת העבודה. הרובד הבא הוא כבר הרובד המחקרי: כמו כן נבחנו מאמרים יותר ספציפיים: מאמרו של וייס העוסק בפרובלמאטיקה של ההנהגה היהודית[19], או מאמרים המתמקדים באישיות של ראשי היודנראטים. כך למשל, מחקרו של פ' פרידמן[20], או קובץ המאמרים שערכו ישראל גוטמן ורחל מנבר בהוצאת "יד ושם"[21]. עבודות אלו הפנו אותי למאמרים נוספים וכן למקורות הראשוניים. לאחר שנכנסתי לעובי הקורה, הגעתי אל העבודה המקיפה ביותר שנעשתה בשטח זה, עבודת הדוקטוראט של א' רונן שהוזכרה לעיל, אשר בנוסף למידע ההיסטורי הרחב, גם אילצה אותי, ולו רק לקרוא, על הפן הפסיכולוגי-סוצילוגי של הנושא. הרובד הבא היה בדיקת מעט מן החומר הראשוני, בעיקר יומנים וספרי זכרונות. לרובד זה משתייכים ספרים רבים. התחלתי עם "מיומן בגטו" של חיקה קלינגר[22], המתייחס לבעייה בצורה פסקנית וחסרת פשרות. הספר הוא גירסה ערוכה ומקוצרת של יומניה המקוריים[23]. רשימותיה שנכתבו, בהיותה במחבוא, "נידונה לחיים", בסלינג המחתרת, היו יוצאות דופן בביקורת הנוקבת שבוטאה בהן. היא ראתה את אנשי היודנראט כבוגדים ומשתפי פעולה. בוטים פחות הם ספריהם של אהרון בראנדס[24] , דוד ליוור[25] ומזיא פרדקה[26].
אופיו של המחקר
במחקר מסוג זה, יש לתאר את האירועים כפי שהם משתקפים מנקודת מבט גרמנית, מנקודת מבט יהודית ומנקודת מבטו של החוקר. את נקודת המבט היהודית יהיה נכון לתאר, הן מנקודת מבט של הקהילה, כולל אלמנטים כמו תנועות הנוער, והן מנקודת מבטו של היודנראט.
* נקודת המבט הגרמנית – במחקריהם של ארנדט, וייס, טרונק ורונן, נעשה שחזור, בעיקר על יסוד תיעוד גרמני. הבסיס הארכיוני החשוב ביותר למחקריהם, הוא התקנות והצווים הגרמניים, תזכירים, פרוטוקולים של ישיבות, והתכתבות של הגרמנים בינם לבין עצמם ועם מועצות יהודיות. אם כי, התיעוד הגרמני בלבד, מגביל את החוקר, אפילו לגבי נקודת מבטם של הגרמנים. כך למשל, מרבים הגרמנים להשתמש בביטוי המיתמם "פינוי", ביטוי שאינו מסגיר את משמעותו האמיתית – מוות!
בעבודה זו, לא ירדנו לרובד זה, למעט כמה תעודות (למשל: מסמך היידריך), בהוצאת 'יד ושם'. את תמונת המבט הגרמנית, אשר המעטנו בהתייחסות אליה, קבלנו ממחקרו של רונן, הרואה את הפעולה הגרמנית כתוצאת רוע אנושי ולא רוע מטאפיסי. רוע של בעל מלאכה התופס את מעשי הרשע שלו; כמלאכה שיש לעשותה היטב[27], כהגדרתה של ארנדט: "הבאנאליה של הרשע"[28].
* נקודת המבט היהודית-זהו שחזור המצריך שימוש רב בעדויות. לרשות החוקרים עומדות מאות עדויות בארכיונים השונים: ארכיוני "יד ושם", "מורשת", "גורדוניה", "מכון לבון", והארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"ם). עניין חשוב מצאנו בקובץ העדויות מהמשפט שנערך בתל-אביב, 1964, כנגד הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בבנדין[29]. למרות החשדנות הקיימת, בדרך כלל במחקר, לגבי מהימנות זכרונם של העדים, בשל נטייתם לערבב את האירוע האובייקטיבי כביכול, לבין המטענים האמוציונאליים שלהם, השימוש בכמות גדולה של עדויות אפשר לרונן ולוייס, לשחזר את נקודת המבט היהודית, על היבטיה הסובייקטיבים. השימוש המועט שעשיתי בעדויות, עזר לי לאמת את הנ"ל וכן להיכנס "לתוך" האירועים.
הבעייה המרכזית עם עדויות היא, שהן מושפעות משיקולים סובייקטיבים, ושהן לוקות, בהכרח, במגבלות הזכרון האנושי. כמו כן הן עשויות להיות מושפעות ממה שהעד שמע או ראה לאחר המלחמה. המצב הרגשי של העד, בשעה שהוא מספר על חוויותיו, עשוי להביא אותו למידה מסויימת של הפרזה ואפילו סילוף. העד עשוי לטעות באשר לשמות, תאריכים ומספרים, אך אם הוא בריא בנפשו ומתייחס לאירוע ביושר, אין להטיל ספק במהימנות דבריו. מאידך גיסא, אין החוקר פטור מניתוח ביקורתי[30]. מקובלת עלי לגמרי, עמדתו של רונן, כי כדי לשחזר, מתוך העדויות, את נקודת מבטם של היהודים, יש קודם כל להאמין להם ולא לראות את עדויותיהם כנחותות, גם אם שכחו חלק מן הדברים. במחקר הסטורי רגיל, מהוות העדויות, אמצעי עזר למחקר. בחקר השואה, לעומת זאת, בעיקר בבואנו לראות את נקודת המבט היהודית, העדויות הן המקור העיקרי[31].
* נקודת המבט של היודנראט – חשובה במיוחד וכמעט חיונית למחקר הוגן, אך דווקא זווית ראייה זו, בהיעדר עדויות, לוקה בחסר. מבין אנשי היודנראט ששרדו, רק מעטים מסרו עדויות מרצונם, וגם אילו מלאו תפקידים משניים בלבד. הסיבה לכך, נעוצה כנראה, באופן בו נשפטו אנשי היודנראט, על-ידי הניצולים, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. לאנשי היודנראט בזגלמביה, נערכו משפטים, וכמו כן, הם נחשפו לאיומים[32]. לגבי תיעוד רשמי, דהיינו, פרוטוקולים של אסיפות המועצות, העניין מחייב הערכה ביקורתית באשר למידת מהימנותו. הפרוטוקולים של המועצות היו פתוחים בפני הגסטאפו, ולא תמיד יש בהם כדי לגלות מה שהתרחש באמת. מה גם שנרשמו באווירה כללית של איומים והפחדה – סיבה נוספת להטיל ספק במהימנותם[33]. עדות חשובה היא זו של ד"ר פאול ווידרמן, איש מחלקת החינוך של היודנראט, שפורסמה בספר, אמנם בעל אופי ספרותי, אך בכל זאת, מהווה עדות חשובה[34]. בשתיקתם הרועמת, שפטו אנשי היודנראט את עצמם, מה שלא פוטר את החוקר מלנסות להבינם, תוך נסיון להימנע, עד כמה שאפשר, משיפוט ערכי.
* נקודת מבטו של החוקר: החוקר אמור להפריד בין תיאור ההתרחשויות כפי שהן משתקפות מעיני המשתתפים בהן לבין נקודת מבטו הוא. גם אם יעשה זאת ביושר אקדמי, הרי בעצם בחירת התעודות, יש משום התערבות, לא בהכרח נטולת פניות.
בעבודה זו, שנשענה בעיקר על מקורות משניים, נאלץ הכותב להתמודד עם חומר אפולוגטי ומכיוון שאינו בשל להכריע, הוא רק מנסה למצוא ביניהן, את זו שקרובה יותר ל"אני מאמין" שגיבש במהלך העבודה. הייתרון שיש לכותב העבודה, כמו לחוקרים שהוזכרו, הוא פרספקטיבת הזמן, מה שנותן לו אפשרות להשוות את האירועים כפי שנתפסו בזמן התרחשותם, לבין הדרך בה נתפסו במהלך השנים; מאז המלחמה ועד היום. הפרספקטיבה של החוקר היא גם רחבה יותר, הוא יכול להשקיף, בו זמנית, על כל נקודות המבט הזמינות לו[35]. כותב העבודה יכול גם ליהנות מפרי המחקרים החדשים ביותר, מה שלא היה בידי חלק מאלה שקדמו לו.
בחקר היודנראט משתחררת, בהדרגה, התפיסה הכוללנית, המטילה כתם על כולם. עם הזמן, מתחדדת אבחנה ספציפית, לגבי יסודות שונים שאפיינו את פעילותם. ראייה מבחינה זו, מתחשבת בשלבים השונים של מדיניות הנאצים ל"פתרון בעיית היהודים", מביאה בחשבון את השינויים האישיים בהרכב המועצות, בודקת את ההתרחשויות הכרונולוגיות לאורך התקופה ואת השפעתם של שינויים אלה על דפוסי ההתנהגות של אנשי היודנראט. בעקבות זאת, נעשו נסיונות לטיפולוגיה של היודנראט על פי כמה אמות מידה, כגון: דרך ניצול הסמכויות שקבלו מן הגרמנים, לשם טיפול בצורכי הקהילה היהודית; חלוקת הנטל בצורה צודקת; התנהגותם בעת השילוחים להשמדה; היחס לשילוחים בעת שעדיין לא ידעו את האמת על הצפוי למגורשים; היחס לשילוחים בשעה שכבר התבררה משמעותו של הפינוי; יחס המועצות אל המחתרת ואל נסיונות ההצלה; מידת הזדהותם עם תפקידם; התנהגותם עם הקהילה ועוד. דברים אילו מאפשרים לנו לגבש הערכה מלאה לגבי היודנראט ולהבדיל יודנראט אחד ממשנהו. כאן, נעזרנו במחקרו של א' וייס[36], אשר חקר את הנושא ומיין את ראשי היודנראטים לפי כמה קריטריונים: סיוע לבני קהילתם, הזהרה מאקציות; וויתור על התפקיד בגלל אי השלמה; אי מילוי הוראות שגרם לסילוקם; סירוב למסור אנשים, שגרם לרציחתם; התאבדות; התנהגות שהערכתה שנויה במחלוקת; או ציות מוחלט להוראות הגרמנים.
קריטריונים אילו, מאפשרים הערכה נפרדת, שיפוטית כמעט, לגבי כל ראש יודנראט.באזכור השואה, מדברים רבות על "השואה והגבורה", שואה מול גבורה. בעבר, נטו לשייך לצד של הגבורה רק את אנשי המחתרת אשר אחזו בנשק. עם השנים, הרחיבו את המושג, לעבר כל מי שתרם להתנגדות. פעם דברו על התנגדות אקטיבית ואחר כך גם על התנגדות פאסיבית, בעצם לכל מי שתרם להמשך הקיום בגטו.
מטרת המחקר
זהו ניסיון להציג, תמונה מאוזנת ככל האפשר, של המועצה היהודית (בעיקר במקרה של זגלמביה); יחסה כלפי היהודים וכלפי הכובש הגרמני. ניסינו לבדוק זאת, על רקע השאלות הקשורות במועצות היהודיות בכלל. מה שמכונה "שלטון עצמי" יהודי, הינו אחת מבעיות המפתח בהיסטוריה של הגטאות – סוגיה שהיא מן הסבוכות והשנויות ביותר במחלוקת, בהיסטוריוגרפיה שלאחר המלחמה. היכולת לכתוב היסטוריה אובייקטיבית של המועצות, משמעותה היא מציאת המפתח להיסטוריה הפנים-יהודית תחת השלטון הנאצי. אין בכוונתי להוציא משפט על מוסדות אילו, אפילו לא על המועצה של זגלמביה בה התמקדתי, אלא לנסות לחדור לעומק הנושא הסבוך, למרכיבים הפנימיים, לתנאים בהם נאלצה המועצה לפעול, למוטיבציה של חברי המועצה, בעיקר של ראשה, למעשיהם ולתוצאות פעולותיהם. עבודה זו עוסקת בייסוד המועצה, במבנה האירגוני שלה: האם הוא צנטרליסטי או ביזורי? אופי מנהיגותה: קולקטיבי או דיקטאטורי? מידת הייצוגיות שלה; הרכבה; פעילותה בתחומים שונים, כמו כלכלת הגטו, סעד, תברואה, ועזרה רפואית. כמו כן יחסי היודנראט עם המשטרה היהודית, יחסים עם ארגונים יהודיים אחרים, יחסים עם המחתרת, עם תנועות הנוער ועוד.
עבודה זו אינה מתיימרת לאובייקטיביות מוחלטת. נקודת מבטי, כמו זו של מרבית הכותבים היא סובייקטיבית, אך זוהי סובייקטיביות השואפת להיות שיטטית.
עם היכנסם של הכובשים הגרמנים לערי פולין ב-1939, ולאזורים שבשליטתה של רוסיה ב-1941, הורו למנהיגים הקהילתיים היהודיים לכונן מועצות יהודיות, "יודנראט". הגדרותיו הפורמאליות של היודנראט כמוסד גרמני, מצויות ב"איגרת הבזק" של היידריך, מ-21 בספטמבר 1939[37].מוסדות ראשונים של נציגות יהודית בפני הגרמנים, הוקמו אמנם עוד קודם לכן, ואילו "איגרת הבזק" מיסדה נושא זה, כפי שמיסדה נושאים אחרים[38]. סעיף מס' 2 שלה, עסק בצורה מפורטת, בהקמתן של "מועצות זקנים יהודיות" (JUDISCHE ALTESTENRATE). מועצות אילו נודעו אחר כך בשם "יודנראט". היידריך הבחין בין "המטרה הסופית" לבין "שלבים לביצוע מיידי". את הקמת מועצות הזקנים היהודיות, מנה כאחד משלבים אלה. מהגדרת הסמכויות והתפקידים של מועצות הזקנים היהודיות, עולה שהיידריך ראה בהן מלכתחילה אמצעי בלבד, להגשמת מטרות הגרמנים. החלק הראשון של סעיף מס' 1 במסמך, מגדיר את הקמת מועצות הזקנים ואת אחריותן: "בכל קהילה יהודית יש להקים מועצות זקנים יהודיות, אשר תורכב, ככל האפשר, מאישים סמכותיים והרבנים שנותרו. מועצת הזקנים תמנה עד 24 גברים יהודיים (בהתאם לגודל הקהילה היהודית). היא תישא במלוא האחריות שבמשמעות מילה זו, לביצוע מדוייק, לפי לוח הזמנים, של כל ההוראות שניתנו ויינתנו"[39].
היידריך ביקש לנצל את המבנה החברתי הקיים, לצורכי הגשמת תכניתו. לכן זיווג בין המושגים "אחריות מלאה" (לגבי הגרמנים) ו"אישים סמכותיים" (לגבי היהודים)[40]. היידריך הזהיר ופרט את הסנקציות, שיוטלו במקרה של אי ציות: "במקרה של חבלה בהוראות אלה יש להודיע למועצות על נקיטת אמצעים חריפים ביותר"[41]. תפקידן המיידי של מועצות הזקנים היהודיות, היה איפוא לשמש אמצעי, בביצוע תהליך הריכוז וההכנות לגירוש. הוראה נוספת הנוגעת למועצות נחתמה על ידי המושל הכללי של הגנראל גוברנמן[42], האנס פראנק מה-28 בספטמבר 1939. רק מאוחר יותר, ב-30 במאי 1940, הגדיר פראנק את תפקידי המועצות היהודיות: לספק כח אדם לעבודת כפייה, לסייע בגירושים ולטפל בבעיות מזון[43]. אך מכיוון שמהמטרות שהגדירו, הן היידריך והן פראנק, נגזרה אחריות רבת היקף של היודנראט על היהודים, הניחו בכך בדיעבד, את הבסיס ליצירת מוסד, אשר באמצעותו דואגים היהודים לכל צרכיהם[44].
בכל מקום, גובשו ה"יודנראטים", משרידי הקהילות של התקופה הטרום מלחמתית, כלומר, ההתאגדויות החוקיות של הקהילות הדתיות. קהילות אלה, ככל המבנים הפוליטיים והקהילתיים, התפוררו עם הפלישה. ה"יודנראט" צמח ועלה מתוך הציבור המדולדל והפגוע של גברים, שהנהיגו בעבר את המוסדות הקהילתיים, שעם הכיבוש, הפכו כה ירודים.
הצו של פראנק, מה-28 בנובמבר 1939, שהורה על הקמת היודנראט, קבע שקהילות ובהן עד 10,000 נפש, יקימו וועד בן שנים עשר חברים, ואילו בקהילות גדולות יותר יקום ועד בן בן עשרים וארבעה חברים[45].
כדי לנהל את אלף היודנראטים שהוקמו בשטחי המזרח הכבושים, היו דרושים כעשרת אלפים איש. רובם שרתו, כאמור, לפני המלחמה כחברי מועצה, כעובדי קהילות מקומיות, פעילים בארגוני צדקה, באיגודים מקצועיים, במפלגות ועוד.
הבעיות בהם טפלו בעבר, היו בעיקר, בעיות מינהל. מעטים היו מנהיגים של ממש, כלומר, הנהיגו ציבור וולונטרי. מנהיגים מסוג זה היו בקהילה המסורתית רק רבנים כריזמטיים. בקהילה היהודית המודרנית, זכו למעמד זה, רק מנהיגי המפלגות הסמכותיים. הצווים הגרמניים לכונן יודנראט, עוררו פחדים עמוקים ויצרו דילמות שאי אפשר היה להעריכן מראש. למרות שהגרמנים הכריזו שעל היודנראט יהיה למלא אחר הוראותיהם, האמין חלק ניכר מן היהודים, שהיודנראט יפעל כהנהגת קהילה תחת מערכת חדשה של חוקים. רבים האמינו שהקהילה זקוקה לגוף מתווך שייצג את ענייניה כלפי רשויות הכיבוש – מצב עדיף ע"פ פיקוח גרמני ישיר. מנהיגי קהילה אחדים היו ספקנים יותר; חששו שהיודנראט החסר אוטונומיה ואפשרויות פעולה, ייהפך למכשיר של הדיכוי הגרמני[46].
כמעט בכל קהילה, דנו המנהיגים המקומיים וליבנו את הפקודה, אם ואיך להקים יודנראט. מרבית אלה שהסכימו לשמש ביודנראט, עשו זאת בחשש רב וברוח נכאה. חלקם מתוך תחושה של אחריות, שממנה לא רצו להתחמק[47]. היו מקומות בהם איש לא רצה לקבל על עצמו את האחריות, שם נבחרו המועמדים בהגרלה. כל הקהילות היו חייבות לקבל את ההחלטה במהירות, תחת הלחץ הגרמני, בלא שהיתה אפשרות להיוועץ עם גורמים מבחוץ. רבים אחרים, היו מסוייגים מקיומו של מגע כלשהו, עם הגרמנים. לבסוף, במרבית המקרים, גבר הטיעון לחובה כלפי הקהילה. במקרים מסויימים, כאשר לא נמצאו מועמדים שיקחו חלק ביודנראט, כפו הגרמנים מינויים אקראיים. לעתים, בהיעדר מנהיגות קהילתית מקובלת, נמצאו יחידים, שמעולם לא שירתו את הקהילה וכעת נידבו את שרותיהם לגרמנים. החששות בדבר השתתפות ביודנראט קיבלו במהירה צידוק. למן ההתחלה, לוו פקודות הגרמנים בטרור. במקומות רבים נלקחו מאות חברי יודנראט כבני ערובה, נאסרו, נשלחו למחנות עבודה ואף הומתו. חברי יודנראט רבים נמלטו על נפשם. כאשר חברי יודנראט פרשו מתפקידם, דרש, בדרך כלל, הגסטאפו שיימסרו לידיו. הטרור הגרמני כפה כניעה יהודית. אילו שלא שתפו פעולה, סולקו. אילו שבאו תחתיהם והיו זרים למסורת היהודית של שירות הקהילה, למדו מנסיון זה את חכמת הכניעה. אך גם כאשר חברי היודנראט המקוריים נשארו בתפקידיהם, די היה באכזריות שהפעילו הגרמנים, כדי להבטיח את התיישרות הקהילה לפי הוראות הגרמנים[48].
מראשית קיומו, נתפס היודנראט, כמגלמה של הקהילה המסורתית, שתפקידיה היו:
קיום המוסדות הדתיים הקהילתיים, עניני סעד, חינוך ובריאות; מעין ארגון "גמיינשאפט", המשרת את הצרכים האישיים, הדתיים, והקהילתיים של הקבוצה היהודית המתגבשת. אך עם הכניסה לגיטו, היה על היודנראט למלא תפקידים, שהיו בדרך כלל, בתחומי המועצה או העיריה. הוקמו אגפים חדשים כדי לספק מגורים, מים, שירותים ציבוריים, משטרה, מכבי- אש, מערכת משפטית, ייצור מזון וחלוקתו ועוד. היודנראט הפך איפוא, לארגון "גזלשאפט" רשמי, המספק שירותים כלליים על בסיס לא אישי; תפקידי ה"גמיינשאפט" שלו הצטמצמו.
בתחילה, ניסה היודנראט, להשליט סדר במהומה שהשתלטה על הקהילה. הפעולה המיידית היתה להאכיל את הרעבים ולרפא את החולים. בכל קהילה כמעט, הוקמו תחת חסותו של היודנראט, מטבחים ציבוריים.
היודנראט קיים שרותי בריאות: בתי חולים, מרפאות, תחנות עזרה ראשונה, מרפאות שניים, בתי מרקחת, מרכזי חיסון, מרחצאות ציבוריים, מספרות, תחנות חיטוי וצוותי פיקוח של בריאות הציבור[49]. הצרכים היו אדירים והמקורות מצומצמים. פקידי היודנראט, שפעלו כפרקליטי היהודים, הגישו תזכירים לרשויות גרמניות, התחננו, בקשו יותר מזון להאכיל בו את אנשיהם, מרחב גדול יותר לגיטו, תרופות ושירותים רפואיים[50]. מייד עם כינונם, נתבע היודנראט, למלא דרישות תכופות של הגרמנים: גיוס אנשים לעבודות כפייה, עריכת מפקדי אוכלוסין, פינוי דירות ומסירתן לגרמנים, תשלום קנסות כופר והחרמת חפצי ערך. עפי"ר, ניסו חברי היודנראט, לדחות את הגזירות או לצמצמן. אך השימוש בשיטות ובאמצעים המסורתיים המקובלים בחיים יהודיים ציבוריים, במיוחד במזרח אירופה, כגון שתדלנות, שוחד וניצול קשרים אישיים, לא תאם את המציאות החדשה[51]. (3) בהסתכנם במעשי גמול של הס"ס, הם ניצלו כל פתח אפשרי אל הסמכות, בתקווה להשיג וויתורים והנחות. הפעילו ביורוקרטיה אחת נגד השניה, בתחומי השיפוט המעורפלים ולעיתים מנוגדים. לעיתים, הפניות עלו יפה, אך בדרך כלל, אי אפשר היה להזיז את הגרמנים מדרישותיהם[52].
בעקבות לכידות יהודים לעבודות כפייה, הציעו ביודנראט (בתחילה בוורשה ואחר כך במקומות נוספים), להקים מאגר של עובדים, דבר שיאפשר ליהודים לנוע בחופשיות יחסית. כמובן שהדבר פטר את אילו שהיו מסוגלים לשלם עבור פטור, כשהעומס נפל על כתפי העניים[53]. כאשר החלה האוכלוסיה היהודית להתנגד לגיוס לעבודה, החל היודנראט לגייס אנשים בכח. כדי לספק את מיכסות העובדים שדרשו הגרמנים, נאלץ היודנראט להפוך לארגון כפייה, שכן, אם לא סופקו עובדים, היו היודנראט ולעתים הגיטו כולו, נתונים באיום חמור[54]. המהלך המוצלח ביותר שעשה היודנראט, היה לנצל את הייצרנות היהודית, כדי להבטיח את הקיום היהודי. רעיון של תעשיית גיטו, בחסות היודנראט, שתשמש מנוף לשיקום כושר הקיום הכלכלי. מטרה נוספת היתה להפוך את היהודים, על ידי כך, לחיוניים עבור הכובשים. תעשיית הגיטו הזרימה מעט ממון לגיטו וכן ליודנראט.
ההכנסה העיקרית של היודנראט נבעה ממיסוי הוא הטיל מס כמעט על כל דבר אפשרי: מס על משכורת, רווחים, מס קהילה, מס על פנקס מזון, בית חולים, תברואה, בית קברות ועוד. מסים מיוחדים הושתתו מפעם לפעם על האמידים, במיוחד כאשר היה צורך לשלם סכומים גדולים, לפי הוראות הגרמנים[55].
ביקורו של הימלר בגטו ורשה
המיסוי, כמו עבודת הכפייה, העמיד את אוכלוסיית הגיטו בעימות ישיר עם היודנראט, שכן אנשים רבים התנגדו לתשלום המיסים. היודנראט שהיה זקוק למסים, ואפילו תלוי בהם, להפעלת שירותי הסעד ולהצלת הגיטו מאיומי הגרמנים, נאלץ לכפות את איסוף המס ואף להעניש את הסרבנים. המשטרה היהודית, שכונתה רשמית "אורדנונגסדינסט" (שרותי סדר) היתה מכשיר הכפייה של היודנראט. מוסד שהגרמנים אילתרו, כאשר נעלו את היהודים בגיטאות[56]. הפעלת אלמנט הכפייה, בחיים ציבוריים יהודיים, אין בו חדש. ואכן, בנסיבות הקשות בהן פעל היודנראט, נאלץ להשתמש בכלי זה לביצוע מדיניותו. בנוסף למיסים, אורגנו מחלקות לריכוז חפצים, לפי דרישת הגרמנים, במקרים רבים בשיטה של החרמה. אספקת אנשים לעבודות הכפייה נעשתה פעמים רבות בכח. מותר להניח, שבעיני רבים מאנשי היודנראט ואף בעיני חלקים של הציבור היהודי, הובן השימוש בלחץ פנימי זה, כמרכיב הכרחי, במסכת המאמצים להבטחת העמידה היהודית בתנאים הנתונים. אולם, כאשר הורו הגרמנים על ארגון המשטרה עורר הדבר שאלות רבות אצל אנשי היודנראט. היודנראט קם אמנם לפי הוראות הגרמנים, אבל היו לעתים קרובות המשך של התארגנות יהודית עצמית. שונה המצב לגבי המשטרה היהודית. מסגרת זו קמה בכל הקהילות, לפי הוראות מפורשות של הגרמנים ואין קהילה בה ניתן להצביע על יוזמה יהודית פנימית שהביאה להתהוותה של המשטרה היהודית. אין גם עדות לכך, שבאיזה שהוא מקום, היודנראטים קיבלו רעיון זה כאפשרות רצויה למתן לגיטימציה לאותן פעולות שבוצעו על ידם ויש בהן יסוד של כפייה[57].
כמו ארגון האב שלה, היודנראט, נאלצה המשטרה לשרת מטרות שנגדו זו את זו: להגן על הקהילה היהודית, ובה בעת, לבצע את פקודות הגרמנים. אך להבדיל מהחברים שהרכיבו את היודנראטים המקוריים, לא הונעו רוב מגוייסי המשטרה, בתחושה של אחריות כלפי הקהילה. מרבית אילו שהתגייסו, עשו זאת מרצונם האישי ולמען האינטרסים שלהם[58].
במשך הזמן, הפעיל הטירור הגרמני, תהליך של סלקציה שלילית בתוך המשטרה היהודית, שחיסל את התמימים יותר והשאיר, במקרים רבים, את המרושעים והאכזריים, שדומה היה, שהם להוטים למלא את החובות שהוטלו עליהם. חובות אילו – גילוי סרבני עבודות כפייה, איתור משתמטים מתשלום מסים, לכידת מבריחים והחרמת המזון שהביאו – הקשיחו את התנגדותם של תושבי הגיטו. התנגדות שהניעה את המשטרה למילוי נמרץ ואכזרי יותר של משימותיה. כיוון שאיבדו את עולמם בעיני תושבי הגיטו, יכלו להפעיל את סמכותם רק בכח. תהליך זה הוביל לכך שתחת שיהיו מגיני הקהילה, הפכו להיות צורריה.
המהפך מקהילה ליודנראט, חייב כישורים, מיומנות ונסיון. יהודי פולין, שבדרך כלל נמנע מהם לעבוד בשירות הציבורי, חסרו נסיון במינהל ציבורי. כתוצאה מכך, תפסו זרים רבים (משומדים או יהודים-גרמנים), עמדות חשובות ביודנראטים. (פחות רלוונטי ליודנראט הספציפי שלנו בזגלמביה). נוכחותם של זרים אילו, חיזקה עוד יותר, את הזרות שגדלה והלכה, בין היודנראט לבין הקהילה[59]. ככל שהתרבו תפקידיהם, הרחיבו היודנראטים את צוותיהם, עד שהיו, למעין גידולים ממאירים[60].
הסיבה לכך היתה, לא רק משום שהתפקידים הנוספים דרשו תוספת של כח אדם, אלא גם מפני שלא היה אפשר לעמוד בפני לחצים של קירבת משפחה, של חלוקת טובות הנאה ושל מתן חסות. עבודה ביודנראט היתה מלווה בהטבות: שכר גבוה יותר, מנות מזון נוספות, פטור רשמי מחובת עבודת הכפייה ובטחון רב יותר מאשר לכלל האוכלוסיה. בדרך הטבע, פקידי היודנראט ניצלו את קשריהם ומעמדם. כדי לצרף את קרוביהם לרשימת העובדים ומקבלי השכר. קשרי משפחה נהפכו לדרך אל הביטחון. הבירוקרטיה של היודנראט, החזיקה בידיה חלק ניכר ממשאבי הגיטו: חלוקת המזון, הקצאת מקומות מגורים, גיוס לעבודת כפייה ועוד. בתנאים שנוצרו, רבו המקרים של ניצול לרעה ושל שחיתות בביצוע תפקידים אלה. הרעב מוטט את חוקי המוסר המקובלים; המצוקה שחקה את המוסכמות האתיות. אנשים עשו הון ממעמדם. אלה שהיתה להם גישה למקורות המזון של הגיטו – עובדי המחסנים, המחלקים, הקמעונאים, האופים, עובדי המטבחים הציבוריים – לקחו כל מה שיכלו לקחת. עובדי היודנראט הועמדו גם בפני פיתויי השוחד. כל פקיד שיכול היה לספק טובה כלשהי, עמד מול פיתוי זה. רבים סרבו, אך גם אילו שלקחו שוחד, לא היו בהכרח מושחתים. השוחד, בתנאי הגיטו, היה מה שאפשר להם ולמשפחותיהם, קיום די הצורך. כל יודנראט ניסה לפעול כנגד המגמות המשחיתות שפשו בקרב צוותו. הוקמו וועדות משמעת או "ביקורת", שניסו לחוקק חוקים ולקבוע תקנות של התנהגות נאותה.
בתחילה, כאשר ראו היהודים ביודנראט, את היורש הלניטימי של ה"קהילה", התייחסו אליו, כפי שהתייחסו בעבר להנהגה המסורתית. עם הזמן, כאשר התברר כי הגרמנים לא מעניקים ליודנראט כל אוטונומיה, הסתייגו מן היודנראט, התחמקו ממילוי החובות שהטיל, והרעיפו עליו ביטויי בוז. סמכותו של היודנראט נשענה על כוח הכפייה של הגרמנים, בעלי הכח היחידים בגיטאות.
מערכת היחסים ביו היודנראט למחתרת היהודית וארגוני הלוחמים בגיטאות, היתה מורכבת ובלתי אחידה. לחלק מן היודנראטים היתה עמדה שלילית לגבי ההתנגדות החמושה או לבריחה ליערות, לשם הצטרפות לפרטיזנים. יודנראטים אלה סברו, שגילוי פעילות מחתרתית בגיטו, עלול לסכן את הקהילה כולה ולהחיש את חיסולה. על רקע זה, הורגשה מתיחות באותם גיטאות שבהם נאבקו היודנראט והמחתרת, על הגברת השפעתם בקרב הציבור היהודי. לעומת זאת, היו יודנראט שעמדתם בשאלת ההתנגדות לא היתה חד משמעית. הם רק העדיפו לדחות את ההתנגדות לרגע בו לא תהיה ברירה. במספר מקומות, סייעו היודנראט למחתרת, ללא הסתייגות[61].
היחסים האישיים של חברי המועצה, היו שונים מיודנראט ליודנראט. היו מקומות בהם פעלו רוב חברי היודנראט מתוך כבוד הדדי (למשל קובנה). במקומות אחרים, איפיינו את היחסים, יריבויות, חוסר אמון ומתח (למשל לובלין). ניתן לומר כי לא היה אף יודנראט שבו צמחה מנהיגות אמיתית פעילה ויוצרת. ארבעה יודנראטים התאפיינו במנהיגים חזקים, אפילו רודניים, ובהם רוכזה הסמכות כולה בידיו של איש אחד: רומקובסקי בלודז', מרין בסוסנוביץ', גנס מווילנה וברש בביאליסטוק[62]. כולם סיפקו את שאיפותיהם האישיות בהחזיקם בתפקיד זה. למעט ברש, שבזכות עברו, כמנהיג קהילת ביאליסטוקלפני המלחמה, עורר יחס של כבוד[63]. האחרים הפגינו תשוקת שלטון, התקשטו במעמדם, ולעתים נראה כי הונהגו על ידי שיגעון גדלות[64].
יחסי המחתרת עם היודנראט היו מורכבים וסבוכים. היו אנשי מחתרת, חברי "גורדוניה" ו"דרור", ששרתו במשטרה היהודית, כנראה למטרת ריגול והמידע שמסרו לחבריהם, הצילם מגירוש או מאסר. אנשי השוה"צ היו רדיקלים מלכתחילה, והושפעו מעמדתו הקיצונית של אנילביץ', שכזכור שינן באוזניהם, כי "קודם כל יש לגמור עם העבדים היהודים של הגסטאפו". כך למשל בזגלמביה, היתה קיימת תכנית לחסל את מרין. כמו כן תכננו לפגוע בגולדמינץ, ראש המשטרה היהודית. ניתן לומר כי גם אם העמדה ביחס ליודנראט, לא היתה אחידה בקרב מרכיבי המחתרת ולא היתה הסכמה בשאלה כיצד יש לנהוג בהם, היתה הסכמה כללית שהם "משתפי פעולה"[65].
הדעה הקשה על היודנראט המשיכה לאחר המלחמה ורבים הכלילו את כולם כמשתפי פעולה והיו שהדביקו לחבריהם את הכינוי "קאפו". חייקה גרוסמן למשל, נהגה לחלק את העולם ל"שואה" ול"גבורה". אנחנו, כלומר, המחתרת, היינו הגבורה. הם, היו השואה, כצאן לטבח. יחס מבטל שהוביל לעתים לכינויי גנאי, שהידוע שבהם הוא "סבונים".
חלפו שנים עד שהגישה השתנתה. בהקשר זה ידועה פגישתו של חנוך ברטוב עם אבא קובנר, שהשמיע לו את סיפור המחתרת, ענה לו ברטוב, שלו היה במקומו, היה מצטרף ליודנראט. מאז החל תהליך שהבהיר שלמעשה שב"גבורה" ניתן לכלול את כל מי ששרד את התופת, כולל רב שערך טכסי נישואין, חברי תנועות הנוער ואפילו את מי שמלא את הצורך להידבר עם הגרמנים, את אנשי היודנראט.
ביבליוגרפיה
קבצי תעודות:
* ארד, יצחק; גוטמן, ישראל ומרגליות, אברהם (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים, תשל"ח.
* בלומנטל, נחמן, תעודות מגיטו לובלין- יודנראט ללא דרך, יד ושם, ירושלים, תשכ"ז.
* בלומנטל, נחמן, דרכו של יודנראט; תעודות מגטו ביאליסטוק, ירושלים, תשכ"ב.
* חבס, ברכה, (עורך), מכתבים מן הגיטאות, תל-אביב, תש"ג.
יומנים וזכרונות:
* בראנדס, אהרון, קץ היהודים במערב פולין, מרחביה, 1945.
* ברלס, חיים, הצלה בימי שואה, תל-אביב, תשל"ז.
* גרוסמן, חייקה, (עורכת), ספר הפרטיזנים היהודים, כרך א' וב', מרחביה, 1958.
* הרצברג, תושיה, החול הצוחק, תל-אביב, 1977.
* ליוור, דוד, עיר המתים, תל-אביב, תש"ו.
* לונצ'נר (רובינסון) חוה, 'פרשת בנדין' מבפנים,יוני, 1944, עמ' 123-134.
* מזיא, פרדרקה, רעים בסער, ת"א, תשכ"ד.
* עק, נתן, התועים בדרכי המוות, ירושלים, תש"ך.
* קלינגר, חיקה, מיומן בגיטו, קיבוץ העוגן, 1959.
* קלינגר (רוזנברג) חיקה, חוברת זכרון, קיבוץ העוגן, 1958.
חיבורים הסטוריים:
* אטינגר, שמואל, תולדות עם ישראל, כרך שלישי, ת"א, 1969.
* באואר, יהודה, השואה- היבטים היסטוריים, תל-אביב, 1982.
* באואר, יהודה, תגובות בעת השואה: נסיונות עמידה, התנגדות, הצלה, תל–אביב, 1983.
* דווידוביץ, לוסי, המלחמה נגד היהודים, תל-אביב, 1982.
* דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית, הרצאות ודיונים בכנס הבינלאומי השלישי של חוקרי השואה ירושלים, תש"ם.
* הילברג, ראול, 'הגיטו כצורת ממשל',ילקוט מורשת, כ' דצמבר, 1975, עמ' 89-108.
* וייס, אהרון, 'דפוסי התגובה היהודית בזגלמביה בתקופת השואה', דפים לחקר תקופת השואה, א' תשל"ט, עמ' 55-76.
* וייס, אהרון, 'בירורים בדבר מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה', יד ושם, קובץ מחקרים, ירושלים, תשל"ח, עמ' 243-266.
* וייס אהרון, המשטרה היהודית בגנרלגוברנמנט ובשלזיה עילית בתקופת השואה, עבודת דוקטוראט, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג.
* טרונק, ישעיהו, יודנראט, ירושלים, תשל"ט.
* יחיל, לני, השואה, ירושלים, 1987.
* עק נתן, שואת העם היהודי באירופה, ירושלים, 1975.
* פולר, ג' פ' צ', מלחמת העולם השניה,, 1939-1945 הוצאת "מערכות", 1987.
* פורת, דינה, הנהגה במלכוד, תל-אביב, 1986.
* פרידמן, פיליפ, 'התסביך המשיחי של תקיף בגיטו הנאצי, מאניק מרין מסוסנוביץ', ספר סוסנוביץב' עמ' 131-136.
* פרידמן, פיליפ. 'התסביך המשיחי של תקיפי הגטו הנאצי', בצרון, כרך כ"ח, חוברת ה'; כרך כ"ט, מס' 3 ו-4.
* פרידמן, פיליפ, 'מושיעי שקר בגיטאות פולין', מצודה, כרכים 7-8, לונדון, 1954.
* א', רונן, יהודי זגלמביה בתקופת השואה1939-1943, עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 1989.
* רובינסון, יעקב, העקוב למישור,ירושלים, תשכ"ז.
* Ardent Hannah, Eichman in Jerusalem, A report on the banality of
Evil, Penguin books, 1963.,
* Hilberg, Raul, The destruction of the European jews, N.Y, 1985
ספרות עזר מתחום מדעי החברה
* ברגר, פיטר, הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה), תל-אביב, 1970.
* פרנקל, ויקטור, מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות, תל-אביב, 1970.
* קליין, הלל, 'החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה', קובץ מחנות הריכוז הנאציים, יד ושם, תש"ם, עמ' 425-434.
אנציקלופדיות
* גוטמן, ישראל, (עורך),האנציקלופדיה של השואה, תל-אביב, 1990.
* פראוור, יהושע, (עורך ראשי), האנציקלופדיה העברית, ירושלים, תשל"ח.
ספרות יפה
* מאן, תומאס, יוסף ואחיו, מרחביה, 1958.
* פראנקל, ויקטור, האדם מחפש משמעות, מבוא ללוגותרפיה, תל-אביב, 1981.
* קצטניק, סלמנדרה, תל-אביב, 1975.
* קצטניק, בית הבובות, תל-אביב, תשכ"א.
לקריאה נוספת:
ד"ר אביהו רונן, "הפונקט הגדול: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה", משואה, י"ז, 1989, ע' 147-102
ישעיהו טרונק, על הקמתו של גטו וורשה
[1] פ' מזיא וא' רונן, 'שלזיה עילית מזרחית', בתוך: י' גוטמן (עורך), האנציקלופדיהשל השואה, תל-אביב, 1990 (להלן: האנציקלופדיה), עמ' 1216.
[2] א' רונן, "יהודי זגלמביה בתקופת השואה", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1989 (להלן: רונן – דוקטוראט), עמ' 10.
[3] פ' פרידמן, 'התסביך המשיחי של תקיפי הגטו הנאצי' בצרון,כרך כ"ח, חוברת ה'; שם, כרך כ"ט, חוברת ג-ד, 1953/54 (להלן: פרידמן – התסביך), עמ' 151-158, 232-239; הנ"ל, 'מושיעי שקר בגטאות פולין', מצודה , כרכים 7-8, לונדון, 1954.
[4] Raul Hilberg, The destruction of the European Jews, 3 vols, N.Y
1985. (להלן: הילברג).
[5] H. Ardent, Eichman in Jerusalem, A report on the banality of Evil, Penguin books, 1963
להלן: ארדנט)
[6] יעקב רובינסון, העקוב למישור,ירושלים, תשכ"ז.
[7] י' טרונק, יודנרט,
[8] א' וייס, "המשטרה היהודית בגנרל גוברנמנט ובשלזיה עילית בתקופת השואה," עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשמ"ג (להלן: המשטרה היהודית)
[9] א', רונן, " יהודי זגלמביה בתקופת השואה1939-1943", עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 1989.
[10] א' רונן, יהודי זגלמביה, עמ' 14-15.
[12] פיטר ברגר, הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה), תל-אביב, 1970. ראה בהרחבה: מ' ש' גשורי, ספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה ( 2 כרכים), תל אביב, תשל"ג, (להלן: ספר סוסנוביץ.(
[13] קצטניק, סלמנדרה, תל-אביב, 1975.
[14] קצטניק, בית הבובות, תל-אביב, תשכ"א.
[15] תומאס מאן, יוסף ואחיו,מרחביה, 1958
[16] ו' פראנקל, האדם מחפש משמעות, מבוא ללוגותרפיה, תל-אביב,1971.
[17] ל' יחיל, השואה,גורל יהודי אירופה 1932-1945, ירושלים ותל אביב, 1987, (להלן: השואה).
[18] ל' דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים 1933-1845 , תל אביב, 1982 (להלן: המלחמה).
[19] א' וייס, "בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה", יד ושם קובץ מחקרים, י"ב (תשל"ח).
[20] פרידמן-התסביך… הנ"ל, "מושיעי שקר בגטאות פולין", מצודה, לונדון, כרכים 7-8, 1954.
[21] י' גוטמן ור' מנבר (עורכים), דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית,1933-1945, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השלישי של חוקרי השואה, ירושליים, תש"ם.
[22] ח' קלינגר, מיומן בגיטו, קבוץ העוגן, 1959
[23] ארכיון "מורשת", גבעת חביבה, C.36 (להלן: קלינגר, 1943).
[24] . א' בראנדס, קץ היהודים בדרום מערב פולין, מרחביה, 1945.
[25] . ד' ליוור, עיר המתים, תל-אביב, תש"ו.
[26]. מ' פרדרקה, רעים בסער, ירושלים, תשכ"ד. הנ"ל, "פרקי סוסנוביץ", ידיעות לוחמי הגטאות, גל' 21, 1959, עמ' 42, 51.
[27] . א' רונן, יהודי זגלמביה, עמ' 22.
[28] ראה Arendt. שם.
[29] . תיק פלילי מס' , 15 /63היועץ המשפטי לממשלה נגד הירש הניאק ברנבלט, בית
המשפט המחוזי בתל-אביב, (להלן: משפט ברנבלט).
[30] . י' טרונק, יודנראט, עמ' 2-4.
[31] . א' רונן, יהודי זגלמביה עמ' 24-26. ראה גם ספרי הזיכרון של הקהילות. כך למשל: א' ש' שטיין (עורך), פנקס בנדין תל-אביב, 1959. ש' גשורי (עורך), ספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, תל-אביב, 1973
[32] . א' רונן, שם, עמ' 24. ראה בהרחבה: שם, כרך הערות, הערה מס 36, עמ' 4,
מפרטת סוגיה זו בהרחבה.
[33] . י' טרונק, יודנראט, עמ' 3-6.
[34] . Pawel Widerman, Plowa Bestia, Monachium, 1948, P. 40
[35] . ראה בענין זה: א' רונן, יהודי זגלמביה, עמ' 23
[36] . א' וייס, "בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה" , יד ושם קובץ מחקרים, י"ב, תשל"ח, עמ' 243-266.
[37]. הוראת היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים בשטחים הכבושים. ראה: י' גוטמן; י' ארד; א' מרגליות,(עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים תשל"ח, עמ' 140 (להלן: מסמך היידריך).
[38] . י' טרונק, יודנראט,עמ' 27-29.
[39] . מסמך היידריך.
[40] . א' רונן, יהודי זגלמביה, עמ' 81.
[41] . מסמך היידריך.
[42]. גנרלגוברנמן – (Generalgouvernement)מילולית: מימשל כללי. זהו שמה של יחידת מינהל מדינית שהקימו שלטונות הכיבוש הגרמניים, בחלקי פולין הכבושה, שלא סופחו לרייך, ובהם כ-12 מליוניו תושבים.(להלן:ג"ג). היא מתייחסת אך ורק לקהילות הג"ג; ומגדירה את תפקידי מועצות הזקנים במונחים כוללניים יותר: עריכת מפקד אוכלוסין של היהודים וסיוע לשלטונות הגרמניים, בהעברת היהודים מעיירות קטנות ומהכפרים, לערים גדולות [ראה: ל' דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים, 1933-1845, תל אביב, 1982, (להלן: המלחמה), עמ' 241].
[43] . י' טרונק, יודנראט,עמ' 22.
[44] . י' כרמל, קטעים מיומנו של האנס פראנק,תל-אביב, 1960, עמ' 12.
[45] המלחמה, עמ' 241.
[46] רונן, יהודי זגלמביה, עמ' 81.
[47] כך למשל: קהילת לובלין. ראה: נ' בלומנטל, לובלין, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, תשי"ז, עמ' 40.
[48] י' טרונק, יודנראט, עמ' 289-290.
[49] . שם, עמ' 55-68.
[50]. ל' דווידוביץ' ,המלחמה…., עמ' 244-245.
[51]. א' וייס, 'יודנרט', האנציקלופדיה של השואה (עורך: י' גוטמן), תל אביב, 1990, (להלן: האנציקלופדיה), כרך ג' , עמ' 533.
[52] . נ' בלומנטל, דרכו של יודנראט, תעודות מגיטו ביאליסטוק, ירושלים, תשכ"ב.(להלן: דרכו של..), עמ' 67.
[53] . נ' בלומנטל, תעודות מגיטו לובלין, עמ' 164-165 ; 207-209.
[54] . ל' דווידוביץ', המלחמה…, עמ' 245-246.
[55] . י' טרונק, יודנראט, עמ' 220- 224.
[56] . ל' דווידוביץ', המלחמה, עמ' 248.
[57] . א' וייס, המשטרה היהודית בגנרל גוברנמנט ובשלזיה עילית בתקופת השואה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים, תשל"ג (להלן: המשטרה), עמ' 262-263. יש לציין שא' רונן מתייחס למשטרה היהודית בגישה יותר סלחנית, יותר רבת צדדים.
[58] . ל' דווידוביץ', שם, עמ' 249
[59] . שם, עמ' 251.
[60] . י' טרונק, יודנראט, עמ' 320-326.
[61] . א' וייס, האנציקלופדיה, עמ' 557-558.
[62] . דווידוביץ', המלחמה.., עמ' 252-255
[63] . על ברש, שם, הערה מס' 40 עמ' 461
[64] פ' פרידמן, 'התסביך..', עמ' 151-158; א' וייס, 'בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה', יד ושם קובץ מחקרים, י"ב (תשל"ח), (להלן: בירורים), 243-266
[65] . א' רונן, ע"פ יומניה המקוריים של חיקה קלינגר, וע"פ עדות חנה וירניק.
מרתק. מאלץ לחשוב
שלום,
אכן סיכום מעורר הערצה!!
נתן אלתרמן, ולצערי אינני יכול להזכר היכן מופיע, אבל זה בכתב-עת ולא ספר ולא עתון יומי או מוספיו, הביע הבנה מדהימה לכל גילויי החיים היהודיים בשואה כגילויי התנגדות, כבר באמצע שנות החמישים. יתכן בדו שיח עם קובנר.
כמובן שלמשוררים יש עין שלישית . . . ויתכן שכאן באה לידי ביטוי.
המאמר סלחני בצורה קיצונית כלפי יהודים שהסגירו את המוני אחיהם לידי הרוצחים, בעוד הם שומרים על עצמם בחיים.
אין שום נסיבות שמצדיקות התנהגות כזאת
המשורר שטען בפני אבא קובנר שהיה מתייצב עם היודנראט הינו נתן אלתרמן ולא חנוך ברטוב.
באתרו של אלתרמן פרסמו את אחת משתי תגובותיו של טוביה בוז'יקובסקי, מאנשי האי"ל וקיבוץ לוחמי הגטאות
בפולמוסו כנגד אלתרמן.
http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%95%D7%91%D7%99%D7%94.aspx
מאכזב מאוד לקרוא שלא התייחסת ברצינות לקריאת חשבונם של נציגי הלוחמים עם היודנראטים,
ולאנשי לוחמי הגטאות בפרט.
חלק מטענותיהם יפות ונכונות כיום, כשם שהיו אז,
למרות הדיוק המחקרי, האפולוגטיקה המתמשכת.
העיקרון המרכזי, הוא שמטרת העיסוק ביודנראט אינה איכותם המוסרית של חברי היודנראט
אלא דיון לגופו של מוסד.
ההחלטה להשתתף בהחלטות בהן ניצב "מנהיג" יהודי בשואה וחוכך בשאלה את מי לשלוח למוות
בעוד הוא, בני משפחתו ונאמניו מוגנים היא התהום המוסרית אליה הובילה ההשתתפות בו.
היהודים שנסוגו מעמדה זו ברגע הזה – של ההסגרה – ייתכן וניקו את עצמם
אך עובדה היא כי אחרים מיהרו להחליפם, ולחצות את הקו ללא ייסורי מצפון.
מכאיבה במיוחד היא ההשוואה עם הלוחמים, ויש בתגובתו של טוביה כדי להאיר סוגייה זו.
אתרך הוא בדרך כלל מקור יקר ערך לידע מקיף ומגוון.
ומשום מה, נעדרו ממנו דיעותיהם של רבים מן המורדים, שהיא הוקעה מובחנת של מוסד היודנראט בגין עניין אחד מסויים, ושונה לחלוטין מהוקעת הניצולים או הגולה כולה, שאכן התקיימה בארץ בחוגים מסויימים. המורדים היו חלק מן הגולה, פעלו בשם העם כולו ובעיקר בשם היהודים הנאנקים תחת עול הנאצים, והשורדים מבינהם כאבו את שתי ההשוואות – גם את זו של עצמם עם היודנראטים, ולא פחות ממנה את ההשוואה של המוני העם היהודי עם דרכו של היודנראט. בלי לזלזל כלל בחייקה קלינגר או בפרדקא מזיא, את אנילביץ' כיסית במשפט אחד דוגמטי, מבלי לתת כלל מקום להתלבטויות העמוקות שהוא וחבריו חוו בנושא זה. לדעתי ההתייחסות הנרחבת ביותר נמצאת בראיונות עם יצחק צוקרמן, שכונסו לספר "שבע השנים ההן", ובו דוגמאות רבות ומגוונות ליחס אל היודנראט.
אני מצרף את תגובתו לאלתרמן בקובץ המצורף וכן כמה פסקאות על המאבק בין המחתרת ליודנראט, אבל מומלץ מאוד לקרוא את כל ספרו.
במייל הקודם אני התייחסתי למהות המרכזית, אבל כאשר בחנתי בהרחבה, שמתי לב לאי-דיוקים במספר סוגיות:
השמטה חשובה אחת, היא העובדה שהמחתרת היהודית לא רק איימה, אלא גם הוציאה להורג משתפי פעולה ובהם אנשי יודנראט וראשי המשטרה היהודית.
קשה לי מאוד עם הנוסח: "המהלך המוצלח ביותר שעשה היודנראט, היה לנצל את הייצרנות היהודית, כדי להבטיח את הקיום היהודי."
זו בהחלט הייתה כוונת היודנראט, אבל אינני מקבל את הקביעה, לגבי הצלחת המהלך. על איזו הצלחה מדובר ? היודנראט לא הציל אף-אחד, וואילו מצד שני, בחישוב קר מאוד ובלתי פופולרי, יש משמעות הפוכה (אם כי רחוקה מן העין) לשיתוף הפעולה הכלכלי עם הנאצים: סיוע לצד שלהם במלחמה, מה שמאריך אותה, ומסייע בידם להמשיך ולדכא המונים, בהם יהודים רבים. אני לא מציע תזה לפיה ראוי לצפות מצבא בן מליוני עבדים למות מרצון כדי לרוקן את גרמניה הנאצית מכוחות עבודה (אם כי יש תקדימים מענינים בקרב העבדים ילידי דרום-אמריקה הכבושה ע"י הספרדים ואתה כותב על כך ברשימה אחרת באתרך), אבל מצד שני, לקבוע מונח כמו "כדי להבטיח את הקיום היהודי" זו הגזמה פרועה. המינוח הצנוע שלדעתי מתאים יותר הוא "כדי להאריך את משך קיומם של הגטאות בהם עבדו היהודים למען הנאצים", וכך להישען על קרקע עובדתית מוצקה יותר.
שמחתי לקרוא על מוסד היודנראט מנקודת מבט כלכלית, נושא שמתעלמים ממנו לרוב, ועם זאת סוגייה קריטית כמו השילוחים למוות, אינה מוזכרת בהבלטה – האקציה של גנס באושמיאנה, נאום הילדים של רומקובסקי, אפילו ליקוטיו הסטטיסטיים של טרונק על ההבדל בין יודנראטים "מדור ראשון" לעומת יודנראטים "מדור שני", המשקפים לא רק את החמרת הדרישות מן המוסד, אלא גם תהליך קרימינליזציה חריף של אנשיו – מפני שיש קשר בין מי שמוכן לחצות קו זה של שילוחים לבין חצייה של הרבה קווים אחרים, צנועים יותר כביכול.
אני מקבל לחלוטין את האמירה ששיתוף פעולה עם הנאצים אינו עבירה מוסרית קטגורית, אלא שיש דרגות שונות של שיתוף פעולה, וההבחנה בינהן חשובה, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת הדרגה. הביקורת הנוקבת על היודנראט אינה על עצם שיתוף הפעולה, אלא על שליחת אחיהם למוות – שהיא קטגוריה לעצמה.
במאמרך בלטו בהעדרם כמעט כל המקורות אשר השתמרו בבית לוחמי הגטאות: כתבי המורדים יוצאי "דרור", כמו גם כתביו של המשורר יצחק כצנלסון. חסר לי הספר "תפקידו העצוב של התיעוד" / מאת צאלק פלחודניק, השוטר היהודי, שרק יומנו נשאר, ומהווה מסמך מרתק מבחינה פסיכולוגית ומוסרית.
קביעה מוזרה למדי נכתבת במשפט הסיכום: "אז החל תהליך שהבהיר שלמעשה שב"גבורה" ניתן לכלול את כל מי ששרד את התופת, כולל רב שערך טכסי נישואין, חברי תנועות הנוער ואפילו את מי שמלא את הצורך להידבר עם הגרמנים, את אנשי היודנראט."
מדובר כמובן בתהליך אמיתי שאכן מתרחש, וכאן אחסוך את דעתי על היודנראטים, מפני שכבר ביטאתי אותה, ואשים דגש על תופעה חמורה ממנה – הכללת "כל מי ששרד" במושג הגבורה יש בה עוול כפול – לקורבנות השואה שלא שרדו, ולכל מי שקיים מעשה גבורה כלשהו.
הביטוי "כל מי ששרד" מרמז להפעלה עקומה מאוד של "מבחן התוצאה" – יהודים שרדו את השואה לרוב במזל, ורבים מהם היו רדופי רגשות אשם על כך, הרבה לפני שמשהו הטיח בהם "סבונים" או כל יחס משפיל אחר.
אני שואל מה לגבי מי שלא שרד ?
אם תהליך זה יימשך, האם הקורבנות ייחשבו ל"פראיירים" ?
ניתן לומר שעצם הרצון לחיות, בתנאים מאוד מאוד מובחנים (ולא כל סיטואציה בתקופת השואה תקפה), יש בו מן הגבורה, אך לכך אין כל קשר למבחן התוצאה, כלומר לשאלה האם אותו איש או אשה אכן שרדו בפועל.
אין לתקן יחס דיכוטומי מפלה מסוג אחד (המורדים היו גיבורים וכל השאר צאן לטבח) בעזרת יחס דיכוטומי מפלה וקיצוני עוד יותר (כל השורדים הם גיבורים, וכמה חבל על מי שמת)
למושג הגבורה יש חשיבות, כדי להציג מודל רצוי של אנושיות, ולבוא בפולמוס עם מגמות ניהיליסטיות, המצדיקות כל אגואיזם שהוא, כולל הפנמת הערכים הנאצים לפיהם יש לאחדים "זכות לחיות" בעוד לאחרים אין ולכן הייתי מצפה לסיים מאמר זה לא בתיאור אובייקטיבי של המציאות, המרמז להצדקתה, אלא בקביעה ערכית ברורה יותר.