גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 25/06/2006
עשרים וחמש שנים הם דור. חמישים שנה הם יובל. איך קוראים לשבעים וחמש? יובל היהלום?
זהו חג כפול, יובלו של חוג המטיילים ו"יובל יהלום" ליגאל חסקין, שחלם להיות חקלאי, אך רוח ההרפתקאות ואהבת הארץ הובילה אותו מהשדות אל ראשי ההרים, אל התצפיות לכל עבר, אל המדורות ואל הסיפורים.
עבורכם הוא יגאל, עבורנו הוא אבא, ושניהם קשורים לטיולים, לאהבת הארץ, לאהבת האדם, לאהבת המרחבים, לסקרנות ולכמיהה אל האופק שאין לו סוף. אבא שלנו, היה ועדיין מדריך טיולים. עבורו הטיולים הם יותר ממשלח יד, יותר מתחביב, הם תמצית החיים עצמם.
בביתנו שבכפר ביל"ו ינקנו ונשמנו את המסעות והנסיעות. זיכרונות הילדות שלנו מורכבים גם מצינורות השקיה בפרדס, גם ממשלוח עופות בלילות לבנים, אך בעיקר מתרמיל, מפה ומימיה וגם מחבורה של מטיילים עולצים. לא ארחיק את עדותי מעבר לקצה אפי ואספר לכם שמי שמובל על כתפי אביו כבר בגיל שלש בצעדה, בכף ידו בשבילי הר מירון וברגליו המיובלות אל פסגת מצדה, סביר להניח שיהיה טייל. מי שגם מצטרף לאביו, טיול אחר טיול ובין תמרורי חייו הוא יכול למנות גם מיקרופון אחוז ביד והסבר רב פאתוס, חזקה עליו שיהיה מדריך. כך אפרתי בטיולי הנוער ליוון, כך מימי בטיוליה בעקבות הסופרים וכך גם אני, על פני הגלובוס כולו, במידה רבה בעקבות אבא, שונה, אך גם דומה.
אבא הוא לא רק מדריך, אלא גם חוזה. אתם, שהתאספתם כאן ועוד רבים אחרים, הינם חלק מאותו חזון. גולת הכותרת של החזון, היהלום שבכתר הוא חוג המשוטטים המיתי של בני המושבים.
עם רחל סבוראי בפטרה, צילום: גל ברמן
כדי שפרויקט יצליח יש צורך בתקופה מתאימה, בקהל יעד ובחולם.
הימים, ימי שנות החמישים. המדינה בחבלי לידה. קפריסין נראתה רחוקה ואמריקה מעבר להררי החושך. רוח ההרפתקאות יכולה היתה להרחיק עד לנגב המערבי. לא יותר. המציאות הביטחונית של אז עשתה את גבולות הארץ למעוררי אדרנלין, לפחות כמו אנטארקטיקה של ימינו.
הקהל היה בני נוער המושבים, אלו שנולדו בראשית שנות הארבעים, אלו שחוו את מלחמת העצמאות כילדים, אלו שנולדו לתוך מדינה בחבלי לידה, אלו שלמדו על סיירי הפלמ"ח ושאפו להידמות להם. בני הנוער שפעם נחשבו לארץ־ישראל היפה ועתה לארץ־ישראל של פעם.
שני גורמים אלו, התקופה והנוער, היו הכרחיים, אך לא היה בהם די. כדי שתיווצר בעירה לא די בעצים וברוח, יש צורך ביותר. היה צורך ביותר. גפרור שיצית את הלהבה, או האדם הנכון במקום הנכון. יגאל חסקין מכפר ביל"ו.
ד"ר מיכה אנקורי מכפר ויתקין, פסיכולוג, מרצה ומורה דרך בזכות עצמו, היטיב להגדיר את אבא בהגדרה פשוטה, שאין קולעת ממנה: "יגאל היה לפני כולנו"….
קשה לדעת היכן לשים את האצבע, היכן ומתי התחיל הצעד המהוסס שהפך למפעל חיים? האם בשנת 1948, במפגש הלילי בין הצעיר המשופם מכפר ביל"ו עם רעו המזוקן אריק מגר מעין עירון? האם בראשית שנות ה-50, בטיולים שהפכו למיתולוגיים במשך השנים? האם בלימודי ידיעת הארץ של מכון אבשלום בשנים 1952-1954?
ייתכן שהזרעים שנבטו בכל אחת מהתחנות הללו הולידו את חוג המטיילים שהיה חלק מתמונת חייכם בגיל הנעורים. היו חוגי מטיילים שקדמו לו, אך זה היה הראשון שפנה לציבור הרחב כולו. השילוב הזה, של יגאל חסקין, של נוער המושבים ושל ימי התום של פעם הולידו את טיולי החוג. השבילים עוד לא היו מסומנים, 'החברה להגנת הטבע' היתה בחיתוליה והנוער הזה האמין, על משקל אמירתו של אוסישקין, כי מי שדורך בארץ ברגליו, הארץ תהיה לו.
יגאל שאף לפרוץ את גבולות המותניים הצרות של הארץ וכך, בימים שטרם קמו החברות הגיאוגרפיות והרבה לפני שנקראו כך, יצאו בני המושבים לקפריסין, ליוון וליוגוסלביה. הרפתקאותיהם הדהדו בכל הארץ, מהרי נפתלי ועד בקעת תמנע.
חוג המטיילים הוליד חוג נוסף. לצעירים יותר, בהדרכתו של איתן גולן, מנעריו הצמודים יותר של אבא. החוגים צעדו במקביל עד שאבא/יגאל פרש למספר שנים וכששב, לאחר מלחמת יום הכיפורים, כבר פגש ארץ אחרת, עייפה יותר, צינית יותר, מפונקת יותר. יגאל ניסה להילחם על דמות החוג של פעם, אך לאחר שהכיר בעובדה שהמדינה והציבור שינו את פניהם, הוציא מתוק מעז ויצר משהו אחר, שיתאים לרוח הזמן ולספרות הרצות במניין שנותיהם של מטייליו. כך קם לו המדור לידיעת הארץ של תנועת המושבים, ששלח זרועותיו גם לחו"ל ונקרא גם "מדור הטיולים".
יובל שנים חלף מאז הטיול הראשון. הנערים היו לסבים, חלקם אינם עמנו עוד, אבל הטיולים עדיין יוצאים לדרך. דרכי העפר היו לכבישים, את שקי השינה החליפו בתי מלון. הדגש היום הוא על העניין, על הלימוד, הניווט כבר איננו אתגר. המדורות כבר אינן בוערות בלילות שבת, אך אהבת הארץ עדיין מפעמת.
מה נאחל עוד לאדם, שעשר שנים לאחר צאתו לגמלאות עדיין ממשיך ליצור?
נאחל לו הרבה בריאות והצלחה ונאחל לכולנו, שימשיך לטייל, להדריך, לארגן ובעיקר לחלום.
גילי