גילי חסקין
גילי חסקין; שני 25 ספטמבר 2017
אינני אוהב את הצביון הפוליטי ששיוותה מירי רגב לאירוע היובל להתיישבות ב"שטחים". מירי רגב הפכה אותו לאירוע לאומני, שכולו שיר הלל לממשלת הסרבנות.
יחד עם זאת, קשה לי לראות אירוע כזה ללא נציגות האופוזיציה, ללא נציגות המתיישבים האמתיים. החלוצים, הלוחמים מההתיישבות העובדת. השמאל של פעם. חברי קיבוצים, מושבים, לוחמים.
להזכירכם, ממשלת השמאל היא שיצאה למלחמת ששת הימים, היא שקטפה את פירות הניצחון והיא שהובילה את מפעל ההתיישבות. בתחילה בהיסוס. כמה קיבוצניקים תקעו יתד בעין זיוון שברמת הגולן ואחר כך בקול תרועה. לוי אשכול אישר לחנן פורת וחבריו, יתומי כפר עציון, לשוב הביתה. ללא החלטת ממשלה מסודרת: " זכורה אמרתו: "בסדר קינדערלך". היה ברור שאין דבר צודק מאשר לאפשר ליתומי כפר עציון לשוב לאדמה שהוריהם רכשו בכסף מלא והרוו אותה בדמם.
אחר כך החלה תנופת התיישבות רחבת ידיים, בבקעת הירדן, ברמת הגולן, במדבר שומרון ובפתחת רפיח. יגאל אלון שרטט מפה שנקראה על שמו, שקבעה עובדות בשטח; פנחס ספיר, יונה צחורה, בירך על הקמת קצרין, משה דיין על ימית. אפילו תנועת "השומר הצעיר" לא התאפקה והקימה ישובים ברמת הגולן.
תפישתו של השמאל, מבית מדרשו של מנחם אוסישקין היתה "דונם ועוד דונם; עז ועוד עז". הם ראו את תפקידם ההיסטורי כבוני הארץ. הם האמינו שרק מי שיעבד את אדמתה, הארץ תהיה לו. כיום אנחנו יודעים שהיתה זו טעות היסטורית. כיום אנחנו מבינים שההתנחלות ובעקבותיה סרבנות השלום (של ממשלת העבודה – מפ"ם) הובילה למלחמת יום הכיפורים. אבל אז לא ידענו זאת. מיאנו להאזין לישעיהו ליבוביץ", מאיר פעיל ואחרים. ביכרנו את הלהט ההתיישבותי של נתן אלתרמן, יצחק טבנקין, צבי שילוח ואברהם יפה, ממקימי תל עמל, שהקימו יחד את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. במקום בו גדלתי, נחשבה ההתיישבות בבקעת הירדן, לגולת הכותרת של המעשה הציוני. גם רמת הגולן. זה היה בתנועת המושבים , ובבית הספר האזורי בגבעת ברנר, שם התחנכתי.
לימדו אותנו שאנו נקראים "יהודים" על שם ארץ יהודה וששבנו לנחלת אבות. אכן, כבר אז התעורר ויכוח לגבי גבולות הסיפוח. יותר ויותר אנשים הסבירו כי הנדוניה באה עם הכלה ושיהיה זה שגוי לבלוע את השטחים על יושביהם. אבל מימין ושמאל לא היתה שאלה לגבי הקשר שבין עם לארצו. היה ברור שלמרות שמרבית היהודים העדיפו להגר לאמריקה, רק לכאן היה אפשר לרכז אותם. ציני ככל שיישמע היום, היתה משמעות לשבועה האלמותית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". הפוסט ציונות עוד לא היתה מוכרת ולא היה ספק שאנו כאן בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהבנו שהכוח הוא מוגבל, המשיכה תנועת העבודה, בשיתוף עם מפ"ם, בתנופת ההתיישבות. שמעון פרס העלה את סבסטיה ויצחק רבין אישר בניית 14 ישובים מעבר לתכנית אלון. אני חושב שזו בכייה לדורות, אבל תנועת העבודה צריכה לקחת אחריות על התהליך שנעשה מתוך אמונה שלמה, גם אם היום מתברר כטעות. ההחרמה היא מגוחכת, נלעגת. אפילו אהוד ברק, בסוף האלף השני, בנה מעבר לקוו הירוק יותר משבנה נתניהו.
התשובה היתה שזהו עניין שנוי במחלוקת. רוב רובו של הציבור תומך בהתיישבות, לפחות בגושים. היעדרות מהטקס אומרת שתנועת העבודה מתנגדת אפילו להתיישבות בגושים, להתיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון, ברמת הגולן. במקומות שהיא יישבה. ואם כן, האם התנועה אינה אחראית למתיישבים שהיא שלחה? לא נותר לי אלא להרהר ביוסי שריד ז"ל, איש ציבור שהוקרתי, שבשנים 1973-1977 כיהן כח"כ במפלגה שהעלתה ישובים. לימים, היה שר בממשלת רבין השניה, שבנתה מעבר לקוו הירוק ובעורו בימיו קרא להחרים את המתיישבים/ המתנחלים, כולל אלו שהוא עצמו שלח לשם.
תנועת העבודה היתה צריכה לעוט על הכנס כמוצאת שלל. הם יכלו לקרוא לציבור להסכים לוויתורים מכאיבים. הם יכלו לדקלם את המנטרה "שתי מדינות לשני עמים". אבל במקום לזמן לאירוע את יעקב צור מקיבוץ נתיב הל"ה, את חיים אורון מלהב, את ותיקי עין חרוד ונהלל, כדי שיאמרו את דברם, כדי שיזכיר את חלקם במפעל המפואר, תוך הסגות על האקטואליות שלו, ביכרה האופוזיציה להחרים את האירוע. במקום להילחם על צביונו של הטקס, במקום להתעקש לשאת את האמת שלהם, במקום להתעקש שהם יבואו וידברו, בחרו נציגי בכנסת, להפקיר אותו לימין הקיצוני ולהותיר את הבמה פנויה לנפתלי בנט, איילת שקד ומירי רגב, שמימיהם לא נטעו עץ ולא חרשו תלם. ואיך אפשר בלי, ביבי נתניהו, שהבטיח לא להוריד ישובים. הם יכלו להזכיר לו, שמה שהם שכחו בנושא ההתיישבות, הוא לא למד לעולם. לא לחינם, מי שהוריד ישובים עד עתה היה הימין והוא כנראה ימשיך להוריד אותם.
שימו לב לתמונה המעוותת": חמישים שנה להתיישבות ביהודה, שומרון והגולן. יובל לתלם הראשון שנחרש באדמה ומי נעדר? חלוצי ההתיישבות.
הוריכם נשאו את הדגל ואתם הפקרתם את השטח .
: