יהושע חנקין וגאולת אדמות העמק

 

 

 

 

כתב: גילי חסקין

 

 

ההתיישבות בעמק המערבי – בעקבות חלוצים וחולמים.

בדרך לעין חרוד.

ראו גם: סיור בעקבות "השומר".

 

יהושע חנקין נולד בכפר קטן בסמוך לקרמנצ'וג, בפלך פולטבה שבאוקראינה. אביו יהודה לייב עסק בחקלאות, בניגוד לרוב היהודים בסביבתו, שהיו סוחרים ובעלי מלאכה. בנוסף לכך, היה אביו מעורה בחוגי ההשכלה, מה שמסביר את ההחלטה הלא שגרתית לשלוח את יהושע – בן הכפר – לגימנסיה בעיר הסמוכה. בגימנסיה התוודע יהושע לתרבות הרוסית ולספרותה. כמו רבים מחבריו בגימנסיה, חלם יהושע על שחרור העם הרוסי משלטונו העריץ של הצאר והטבת מצבם של האיכרים הרוסים. יהושע התכונן יחד עם חבריו למרד בשלטון הצאר, ובמקביל עזר לאביו בעבודת האדמה, שם התחשל והתחנך להגנה עצמית.

כשהיה חנקין בן שש-עשרה פרצו פרעות "הסופות בנגב". עקב כך, הצטרפה משפחתו ל"חובבי ציון" ובחורף 1882 עלתה לארץ ישראל והתיישבה ביפו ואחר כך בראשון לציון.

 

 

 

אביו של חנקין החל לתכנן עלייה להתיישבות חקלאית הקים ביפו את "וועד חלוצי יסוד המעלה" והיה מעורב ברכישת קרקעות בעין קרא (דרומית ליפו) שלא יצא לפועל. מיפו עברה משפחת חנקין לראשון לציון, שם הייתה באפשרותה היכולת להגשים את חלומה לעבד את אדמת הארץ. ביתו היה הבית הראשון שהוקם במושבה. ידיעותיו בחקלאות אפשרו לחנקין האב להישאר עצמאי בנחלתו ולא לשקוע בחובות, כמו יתר האיכרים, שנכנעו לתכתיבים של פקידי הברון רוטשילד. העצמאות הובילה לעימות בין המשפחה לפקידי הברון, כשסירבה לחתום איתם על הסכם ולהיות כפופה למרותם. מאוחר יותר הסתכסכו איכרי ראשון לציון עם פקידי הברון, והמשפחה הצטרפה לאיכרים המורדים. המרד הסתיים בפיטוריו של אחד מהפקידים, לאחר שהאיכרים שטחו בפני אשתו של הברון (שבאה לפשר בין הצדדים) את הקשיים שמערים עליהם הפקיד. הפקידים האחרים, שזעמו על פיטוריו של הפקיד, דרשו מכל האיכרים במושבה לחתום על ההסכם כתנאי להישארותם במקום. משפחת חנקין, שעמדה בסירובה לחתום על ההסכם, לא הייתה מוכנה לעזוב את המושבה. אז פנה נציג "חיבת ציון" לאולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חנקין, בבקשה לשכנע את המשפחה לעזוב והם עברו למושבה גדרה, שלא פעלה בחסות הברון ופקידיו, שם נישאו בני הזוג. בגדרה יצרה המשפחה קשרים טובים עם הערבים בסביבה. יהושע למד ערבית והיה אורח קבוע אצל הפלאחים ובעלי הקרקעות הערבים, למד את מנהגיהם והכיר אותם מקרוב. יחד עם משפחת חנקין באו לגדרה משפחות פיינברג ובלקינד, שייצרו מחנה שנבדל מייתר איכרי גדרה. המחנאות הובילה לויכוחים סוערים ולמריבות.  לכן הם החליטו כמחנהו של חנקין , למכור את נחלותיהם בגדרה ולעבור ליפו.

חנקין, בדרבונה של אולגה, החל לפעול מיפו לגאולת האדמות, היינו, כלומר קניית אדמות מערבים ומכירתן לצורך התיישבות יהודית. הקרקע הראשונה שרכש חנקין הייתה ח'ירבת דוראן. הוא קנה את הקרקע בכסף רב, שאותו התחייב להחזיר בזמן קצר.

אהרון אייזנברג, חברו של חנקין, התגייס לעזרתו ופנה אל נכבדי היישוב החדש, בבקשה להיות מעורבים במכירת הקרקעות; אך אלו גילו התנגדות לרעיון "גאולת האדמות", והציבו תנאים שונים להצטרפות ליוזמת מכירת הקרקעות. חנקין ואייזנברג לא הסכימו לתנאים, ובתגובה הם פרסמו את כוונתם לעלות על הקרקע בפורים. אז התקיים טקס העלייה לקרקע, שבו נאמו מספר נכבדים. בתום הטקס, מספר אנשים קנו ממנו חלקות אדמה. למזלו של חנקין, באותה תקופה הגיע לארץ אליהו זאב לוין אפשטיין, שליח החברה "מנוחה ונחלה", שחיפש קרקע כדי להקים מושבה. לאחר משא ומתן לא פשוט, הצליח חנקין בסופו של דבר למכור את האדמות ל"מנוחה ונחלה", וזו הקימה עליה את המושבה רחובות בשנת תר"ן-1890.

ב-1891 רכש 30,000 דונם של ביצות בשרון, שנמכרו למתיישבים מרוסיה, ועליהן הוקמה חדרה, אותן רכש ממשפחת ח'ורי ושם קבע את ביתו.

ב-1907 הציע פרופ' אוטו וארבורג, מנהל המחלקה הארצישראלית, ליצור מוסד מיוחד להכשרת הקרקע ועובדיה. ארתור רופין, שמונה למנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, דרש והצליח להקים את המוסד שנקרא "חברת הכשרת היישוב בארץ- ישראל" (Palestine Land Development Company). החברה שמה לה למטרה "לסייע לפועלים יהודים חסרי אמצעים, להגיע לידי קיום עצמי מבחינה חקלאית."

באביב 1909, קבעה חברת הכשרת היישוב, על פי הצעתו של רופין, את מטרתה העיקרית: "קניית שטחי קרקע גדולים, הכשרתם וחלוקתם, אם על חשבון עצמה ואם על חשבון אחרים, ליצירת יישובים חקלאיים". כאן נכנס לתמונה יהושע חנקין, אשר ראה את תכלית חייו ברכישת אדמות הארץ עבור יהודים.

ב-1914 הוגלה חנקין לתורכיה, כמו ישראל שוחט מייסד "השומר" ודר' לוריא, מנהל מרכז המורים. בתום מלחמת העולם הראשונה שב לארץ ישראל.

 

 

באמצע שנות ה-30 נקנו על ידי יהושע חנקין ומשה סמילנסקי כשלושים אלף דונם באזור עסלוג' שבנגב עבור החברה להכשרת היישוב. על אדמה זו הוקם בהמשך (1943) קיבוץ רביבים.

שלוש תכונות מייחדות את עבודתו של חנקין והן מעמידות אותו כדוגמא בולטת של אדם יחיד המשפיע על תהליך היסטורי מקיף כגון זה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל:

א.       האופי האינדוודואלי של פעולתו, שנעשתה מתוך הכרה פנימית עמוקה ולעתים בניגוד להנחיות הממונים על רכישת הקרקעות[1]. פעולתו הייתה לעתים פרי יוזמה פרטית לגמרי. כך למשל, פנה לשמעון דומיניק, משקיע יהודי מרוסיה, והציע לו להשקיע ברכישת אדמות עמק חפר. במכתב לדומיניק תאר חנקין אדמות אלה במילים הבאות: "מקום אשר בו יתאחדו כל המעלות אשר בהן משתבחת ארצנו הקדושה, מקום חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון. מקום נהר נחלי מים ועל חוף ימים ישכון" .

ב.       התמחותו הגדולה בתחום המשא ומתן הסבוך והממושך הכרוך ברכישת קרקעות ובו העקרונות הבסיסיים שקבע שימשו דוגמא לרבים שבאו אחריו.

ג.        המפה שנצטיירה במוחו ביחס לסדר החשיבות של אזורי הארץ השונים, מבחינת המעמד המדיני והכלכלי של היישוב היהודי[2].

 

חנקין הצליח אז לרכוש מידי סורסוק, בעל אחוזות גדול מסוריה, שטח אדמה של 10000 דונם בארץ ישראל. הדבר הביא לעימות בינו לבין יק"א, שעד אז עבד בשורותיה. רופין הסתער על ההזדמנות והכניס את חנקין לעבודת המשרד הארצישראלי, שלאחר מלחמת העולם הועברו תפקידו לוועד הצירים.

התפתחות העניינים בעתיד הוכיחה שהיתה זו החלטה היסטורית. רק עתה התחברו האיש המתאים, המטרה המתאימה והגוף המתאים. חנקין לא היה רוכש קרקעות שכול כוונותיו היו רווח, אלא איש בעל תכניות גדולות להתיישבות. ברור שאלמלא פעולותיו של חנקין, קשה לתאר את רכישות הקרקע של הקרן הקיימת ושל חברת הכשרת הישוב .

אכן, חנקין החל בפעולותיו לרכישת הקרקעות כבר בימי העלייה הראשונה, אולם עיקר הישגיו התבצעו בתקופת המנדט הבריטי. כללו של דבר, תהליך ההתיישבות היהודית בתקופה זו , על כול מה שמייחד אותו, לא נקבע על פי תכנית אב לטווח ארוך, תוך שימוש באמצעים ובכלים שהוכנו מראש. אדרבה, העבודה המעשית בארץ היתה תולדה של מגוון רעיונות ושל תכניות חלקיות, מקבילות ומצטלבות, אשר הגשמתם חייבה הסתגלות כמעט מתמדת לשינויים בתנאים החיצוניים.

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

החל מראשית המאה ה-19, החל בארץ-ישראל, תהליך של ריכוז קרקעות בידי בעלים עשירים, שהושלם במחציתה השנייה. הללו היו רוכשים את הקרקע בדרכים שונות, בהשפעתם של נציגי השולטן העות'מאני, בדרך כלל במחירים נמוכים. במרוצת השנים, התהוותה באזורים שונים, בעיקר בעמק יזרעאל, בעלות קרקעית גדולה, שהקיפה כפרים שלמים והגיעה לאחוזות ענק, בסדר גודל של עשרות ומאות אלפי דונמים רצופים. עניינם המרכזי של בעלי ההון, לא היה הכנסות מן העיבודים, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, גם לא מדמי החכירה, שקיבלו מהפלחים; בשני המקרים ההכנסות הצפויות היו נמוכות בהרבה מערך הכסף שהושקע בעיבוד הקרקע. עניינם היה בהשקעה לטווח ארוך והקרקע נחשבה בעיניהם קודם כל כנושא להשקעת הון שיש עמה סיכויים לרווחים הגונים בעתיד.עם בוא התיישבות היהודית, הם הצליחו לממש את נכסיהם, במוכרם את קרקעותיהם, למחדשי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל

 

 צילום: גילי חסקין

 

מרבית אדמות העמק נרכשו בשנת 1921 על ידי מנחם אוסישקין באמצעותו של יהושע חנקין. אך גאולת אדמות העמק מתחילה למעשה בשנות ה-80 של המאה ה-19, עם הקמתן של חברות יהודיות גדולות, בערי רוסיה, שמטרתן היתה לרכוש קרקע לצורכי התיישבות. חברות אלו היו קשורות לוועד האודיסאי של "חובבי ציון", שתיווך ורכש באמצעות משרדו ביפו, קרקע מתאימה בארץ-ישראל, עבור החברות. המשרד פנה ליהושע חנקין, הוא חקר את אפשרות הקנייה והכין תכניות לרכישת 160,000 דונם בעמק יזרעאל (ועוד 70,000 דונם בגליל התחתון). את התכנית הזאת הציע לפני מר טיומקין, שניהל אז את משרד "חובבי ציון" יחד עם  פינס ובן טובים.

טיומקין הסכים לתכנית בשל פוריות האדמות וגם בגלל שכאן אפשר היה לרכוש בבת אחת שטחים גדולים, בעוד שבשאר אזורי הארץ, הקרקעות היו מפוצלות ומחולקות בידי בעלים מרובים. באותה תקופה, התחרות על הקרקע היתה רבה ומתווכים רבים הסתובבו בארץ, ביניהם היו כאלו שניסו למנוע את חתימת החוזה עם חנקין, בהציעם מחירים גבוהים.

בעלי האדמות האמינו בחנקין והוא הצליח, בשנת 1891, לחתום על חוזה שהבטיח לו 160,000 דונם קרקע בעמק יזרעאל ובעמק עכו, במחיר של 15 פרנק לדונם. אבל לא ניתן היה לו להגשים את תכניתו עקב איסור העלייה מטעם הממשלה העות'מאנית, שגרר אחריו את פירוקן של כמה חברות לקניית קרקע, שהיו מוכנות קודם לכן להמציא את הסכומים הדרושים שהיו מוכנות קודם לכן לביצוע הקנייה.

ההתעניינות באדמות העמק, השייכות ברובן למשפחת סורסוק, נמשכה. אדולף פרידנמן, עורך דין מברלין, וממקורביו של הרצל, סייר באזור והכין תזכיר המפרט את מעלות המקום. גם במקרה זה הקנייה לא יצאה לפועל, ורק ב-1910 רכש חנקין את 9500 הדונם של פולה עבור מרחביה, שהיתה הראשונה בשרשרת הקניות בעמק יזרעאל. בשנת 1913 עלה בידו, בשלב זה בדרך חכירה, להבטיח את אדמות תל עדש עבור חברת הכשרת היישוב. [הברון רוטשילד, שביקר בארץ ישראל באביב 1914 החליט לקנות את הקרקע ואף העביר ארצה חצי מיליון פרנקים כדי לרכוש את הקרקע בשמו. בינתיים פרצה המלחמה והקניה לא היתה יכולה להתבצע הלכה למעשה. הסכומים שנשלחו על ידי הברון נשארו בידי יק"א ועזרו לה להתגבר על מצוקת המלחמה].

רכישת האדמות התחדשה בשנת 1920. וחנקין חידש את המשא ומתן עם בני משפחת סורסוק, על רכישת 71,356 דונם בשבעה כפרים. באותה שנה הסתיימה רכישת אדמות גוש נוריס, מעלול, תל עדש ורובע אל נצרה

ב-1920 חידש חנקין את המגעים עם בא כוחו של סורסוק, סולימן ביי נציף, זאת לאחר שהנציב העליון הרברט סמואל התיר קניית קרקעות, אך הברון החליט לדחות את הקנייה. חנקין שחשש שהקרקע תישמט מידי התנועה הציונית, לחץ על וועד הצירים ועל נציגי הקרן הקיימת בארץ ישראל – רופין, עקיבא אטינגר ומנחם אוסישקין, לחתום על החוזה, טרם שהצליחו לגייס את הסכום הדרוש.  בסופו של דבר, הקונגרס הציוני הי"ב, הראשון שלאחר המלחמה, שנתכנס ב-1921 בקרלסבד, אישר את קניית הקרקעות בעמק יזרעאל ואת התקציבים ליישובו.

חנקין רכש, בתמיכת קק"ל, 51,000 דונם בעמק יזרעאל. על אדמות אלו הוקמו היישובים נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף ועין חרוד. עוד בימי כינוס הקונגרס עלו קבוצות הפועלים הראשונות על אדמת העמק. התחילה ההתיישבות החדשה.

הקרקע, שנרכשה על ידי הקרן הקיימת לישראל בעמק יזרעאל, כללה שני גושים נפרדים זה מזה: המערבי הוא גוש נהלל, בשטח של  18,600 דונם, משתרע משני צדי כביש חיפה-נצרת (ברובו דרומית מהכביש), במרחק 25-30 ק"מ מחיפה. זהו מישור, האדמה בו כבדה ומספר גבעות נמוכות. כחמישית מהשטח היה אדמת ביצה. החלק המזרחי, הגדול יותר, הוא גוש נוריס, שטחו 29,400 קמ"ר והוא משתרע בין גבעת המורה לגלבוע. אדמה שבעבר ברחוק שפעה מים ובעקבות הזנחה הפכה לביצות.

בקונגרס הציוני הי"ב, שהתקיים בספטמבר 1921, הותוו הקווים הראשונים לישוב העמק. לאחר שנה, פתח חנקין במשא ומתן על רכישת אדמות עפולה. אחד מבני משפחת סורסוק בעלת האדמות, סרב מספר שנים למוכרן, בשל תכנית אותה קיווה לממש, על בניית כפר מודרני במקום. האיש מת ב- 1922 וחנקין הזדרז לבוא בדברים עם אברהים ניקולה סורסוק וסיכם עמו על קניית 16,000 דונם במחיר של  3.5 לא"י לדונם.

שנה וחצי לאחר הקונגרס הציוני הי"ב, הונחו בעמק יזרעאל, היסודות להקמתם של תשעה ישובים חקלאיים: שני מושבים (נהלל וכפר יחזקאל); ארבע קבוצות (גבע, חפציבה, גניגר ויגור) ושלושה קיבוצים (בית אלפא, עין חרוד ותל יוסף). העבודות הראשונות שבוצעו היו הכשרת קרקע והקמת תשתית: סלילת דרכים, שחיברו את נקודות הישוב שבגוש נהלל אל הכביש ואת נקודות הישוב שבגוש נוריס אל מסילת הרכבת וכמובן ייבוש אדמות הביצה: 16,000 דונם בגוש נוריס ו- 3,500 דונם בגוש נהלל. מפעל רכישת אדמות עמק יזרעאל הקנה לחנקין את הכינוי 'גואל העמק'.

 

 

 

 

בשנת 1913, לאחר השתדלות מרובה, להשיג מהממשלה אישון בניה לשיכון פועלי מרחביה ואכן, בכספי הקרן הקיימת, נבנו שם במהלך שנת 1913, בנייני אבן מודרניים, לפי תכניתו של האדריכל ברוולד וזו דמתה במראה לחצר גדולה של איכר גרמני.

חנקין המשיך במפעל הרכישות שלו כמעט עד יום מותו בשנת 1945. הוא רכש את אדמות עמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק החולה ועוד. בסך הכל רכש במהלך חייו כ-600 אלף דונם.

חנקין נפטר בתל אביב, ונקבר ליד רעייתו אולגה, על הר הגלבוע. אתר הקבורה שלו כלול היום בתוך גן לאומי מעיין חרוד.

על שמו כפר יהושע בעמק יזרעאל, שהוגש לו כמתנה ליום הולדתו ה-60. כמו כן, נקראים על שמו, רחובות בתל אביב, בהרצליה, בראשון לציון, בחולון וחיפה. גבעת אולגה, שהיא שכונה בחדרה, נקראת על-שם אשתו.