יהודים על דרך המשי

בין מזרח ומערב לרוחבה של יבשת אסיה עוברת  רשת של דרכים שהוו במשך שנים ציר מעבר בין תרבויות. קול שעטת הפרסות וצליל פעמוני הגמלים עדיין מהדהד לרוחב ערבות אסיה בנתיבי דרך המשי ההיסטורית דרך שהציתה דמיונם של נוסעים, סוחרים והרפתקנים ושימשה מצירי הסחר העתיקים בעולם. "שורשי" הדרך בימי שושלת האן כשזו משמשת כציר מעבר לסחורות, המצאות, אמנויות ופילוסופיות. מכאן חלחל הבודהיזם לסין, מכאן טפטפו האסלאם וזורואסתר למזרח, מותירים אחריהם מערות מצוירות ופסלים, ציורי קיר ומנזרים וכאן עלו וצמחו בימי תור הזהב של קיסרי טאנג תחנות סחר משגשגות ושווקים הומים.

במוזיאונים רבים ברחבי סין בהם מוצגים פסלונים וצלמיות קרמיקה ניתן לפגוש דמויות מזוקנות נושאות תרמילים המזכירות טיפוסיים ים תיכוניים אך מיהם ? נוסעים ורוכלים פרסיים, סופרים ערבים או סוחרים יהודים?

כתבה זאת תיקח אותנו לאורך דרכי המשי בחיפוש והתחקות אחר הקהילות היהודיות שעברו והתיישבו לאורכה והותירו את חותמה על אזור רחוק זה ממרכז אסיה ועד סין

 

 

לאורך צמתים היסטוריים אילו נעו גם יהודים כסוחרים ומחפשי דרך, וקהילות יהודיות פזורות לאורך נתיב זה בין בוכרה, קירגיסטאן, הים הכספי וסין.

קהילות יהודיות במרכז אסיה ידועות מתקופות עתיקות, והתקיימו קהילות ענק באמירויות שעל דרכי המשי כגון קהילת בוכרה ואחרות.

לא ידוע מתי מופיעים היהודים על במת ההיסטוריה הסינית אך סביר הוא שבימי שושלת האן, ימי המאות הראשונות לספירה, מוצאים דרכם היהודים מפרס והודו אל מרחבי מערב סין.

בשיא הפריחה התרבותית העתיקה של שושלת טאנג, בתקופה של מפגשים בינתיים? ותרבותיים כותב נוסע ערבי על הימצאם של יהודים בכפרי אסיה שהגיעו אליה בעקבות רדיפות ופרעות. בשנת 1300 מציין מרקו פולו בספרו הלוט בערפל Divisament dou monde על יהודים המעורבים בדרכי הממשל הסיני של האימפריה המונגולית, ואבן בטוטה מספר על הדמיון בין מוסלמים ויהודים: שניהם חיו בכפרים שכנים, מלו את בניהם, שבתו מכל מלאכה ביום השבתון, שחטו בקר בדרך ייחודית, התנזרו מאכילת חזיר וקראו בספרים מקודשים.

 

 

תחילת הקשר האינטלקטואלי בין סין ואירופה מתחיל בהגעתם של המיסיונרים הישועים אל סין במאה ה 16, מיסיונרים שהתערו בחיי החצר הסינית, למדו ולימדו, תירגמו ואספו יידע מקיף אודות העם ותרבותו. הישועים מציינים את פועלה של הקהילה היהודית ומתארים לפרטים את הווי החיים בין היהודים, מתארים את בית הכנסת של הקהילה, את הארכיטקטורה שלו, עיטורי הקיר, חרוטות האבן וכתובות ההקדשה.

"המאמינים בדת זו נמצאים גם בערים אחרות אך בכל מקום הם יהודים וללא יוצא מן הכלל הם חולקים כבוד לכתבי הקודש ומעריכים את השכל הניצחי, תוך כדי התרחקות מדיעות קדומות וסגידה לאלילים כפי שנוהגים הסינים. ספרי הקודש האלה נוגעים ושייכים לא רק ליהודים אלא לכל בני האדם: השליטים והנשלטים, הורים וילדים, זקנים וצעירים. למרות ההבדלים קרובים הם לסינים בעבודת האלוהים, כיבוד הורים ואבות קדומים"

 

 

מבנה בית הכנסת דמה לחצר מקדש סינית כפי שהיו גם המסגדים המוסלמיים. חצרות קטורות ומעוטרות המקושרות ביניהן ובהן כתובות הקדשה לתורמים ולבונים. בשולי החצר היו חדרי טהרה, סוכה, חדר שחיטה וכיתות לימוד. כל המבקר בימים אלה במסגד המרכזי בעיר ש'יאן (Xī’ān Dà Qīngzhēnsì), בירת חבל שאאנש'י פוגש עדיין בדגם זה של ארכיטקטורה סינית שהשפיעה גם על מבני המסגדים.

היהודים כונו "מנקרי הגידים" או "קוראי כתבי הקודש" והיכל ההתכנסות נקרא "לי-פאי-סה", שימש כבית הטקסים והבאים בשעריו חבשו כיפה בצבע תכלת, זאת על מנת להבדיל ביניהם ובין המוסלמים חובשי כיפה לבנה.

מתעודות עתיקות ניתן ללמד על היחס המשתנה של השלטונות כלפי זרים ויהודים. בימי השושלת ה"מוארת", שושלת מינג, עלתה קרנם של היהודים והותר להם להדגיש את טקסי הקהילה. היהודים נתבקשו לאמץ שבעה שמות משפחה ובתי אב יהודיים בהם איי, גין, ז'אנג, גאו, שי, לי, צ'או, אולי תוצר של ניתוח הצליל ומשמעות השם: ג'ין (金) משמעו זהב ושי (石) משמעו אבן .

 

הנוצרים האירופיים עסקו רבות בתיעוד וחקר הקהילה היהודית כמו גם בתרגום התנ"ך לסינית. אחת השאלות המרתקות בתרגום היא כיצד לתרגם לסינית את המונח "אלוהים" שמופיע כה רבות בתנ"ך…?

היהודים עוברים סיניפיקציה קשה כמו רבים מבני המיעוטים האתניים ברחבי סין המנסים לשמר זהות מסוימת אך נטמעים אל תוך שריג התרבות הסינית, ולקראת שלהי ימי המאה ה 19 נעלמים מעל המפה הדמוגרפית של קהילות יהודיות בעולם פרט לקהילה יהודית משמעותית: יהודי שאנגחיי העירקיים בראשות משפחת ששון שהגיעו עם מלחמת האופיום הראשונה באמצע המאה ה-19 לצרכי הקמת תעשיית טקסטיל ועד מהרה הכינוי הסיני לאדם עשיר היה "זאזון". קהילה זו אף גדלה במהלך מלחמת העולם השנייה, בשל הגירה מסיביר וכן בשל פעילותו של חסיד אומות העולם חה פאנגשאן ששלח יהודים מאוסטריה לשאנגחאי, עד שבסיום המלחמה היהודים היוו את המיעוט הגדול ביותר בעיר!

 

 

עם תחילת המאה ה-20, עם סלילת הרכבת הטראנס סיבירית קמו קהילות גדולות בחארבין, מהם הגיע ראש הממשלה הסיני הראשון אהוד אולמרט.

בסיביר עם תחילת המאה ה-20 היו כ-50 אלף יהודים שהיוו 84% מכלל סוחרי סיביר. באזור בירוביג'אן החליט סטאלין להקים אוטונומיה יהודית ב-1928 והגיעו לשם כ-30 אלף יהודים. .

 

בית הכנסת המוצג בבית התפוצות בתל אביב היה בשימוש עד מחצית המאה ה19 ונשטף בשיטפון, והקהילה החלה להתפורר אך נותרה בקשרים בין משפחתיים באזור קאיפנג, קשרים שיצרו קבוצה כיתתית יותר מאשר זהות דתית תרבותית. שנים של התפוררות הגיעו לשיאן בהרס בית הכנסת בשיטפון שהיווה סמל להיעלמות הקהילה.

כתבים סיניים עתיקים עוסקים ומשווים בין קודים חברתיים דתיים של הסינים והיהודים ושוזרים מונחים יהודיים במונחים קונפוציאניים, כמו העיסוק בחברה ובקהילה, כיבוד אב ואם, כיבוד הדרך ויראת שמים.

כתובת מימי שושלת צ'ינג, האחרונה בשושלות סין מחברת מיתוס סיני ויהודי לכדי יצירה אחת: "דת ישראל נוסדה בעבר הרחוק. ראשיתה באדם, צאצאו של פאן קו תשעה עשר דורות אחריו, והמשכה בנח ובאברהם"

תשאלו כל סיני מיהו הישראלי המפורסם ביותר בעולם והתשובה תהייה חדה והחלטית: "אלברט אינשטין". הסינים תופסים את העברי, היהודי והישראלי כמושג זהה, מילה נרדפת וכאחת התרבויות העתיקות בתבל ועל כן כאשר עוסקים בקשר המתחדש בין ישראל וסין מעלים על נס גם קשרים מן העבר הרחוק מימים בהן צצו קהילות עבריות על דרך המשי.

 

בסין חיים 55 קבוצות מיעוט אתניות אך היהודים אינם מופיעים ברשימה זו שתוקנה על ידי המפלגה הקומוניסטית כבר בראשית דרכה בשנות ה-50 המוקדמות. השם הניטרלי בו משתמשים, שאינו מופיע בתעודות רשמיות הוא "צאצאי היהודים" מושג שאיננו מגדיר את המיעוט אך קושר אותו לקהילת עבר שנעלמה.

לא ברור מהו מספרם של צאצאי היהודים בסין אך ידוע כי מאז פתיחת השגרירות הישראלית בבייג'ינג ב 1992 מתדפקים אליה אזרחים הרואים בעצמם צאצאי הקהילה האבודה. בשנים האחרונות עלה נושא "שיחזור" סממני החיים בקהילה היהודית וציון פעלה של קהילת קאיפנג שבמחוז חנאן אך בינתיים אילו לא עלו יפה.מקצת מצאצאי יהודים אילו נקלטו בשנה החולפת בישראל באולפן מקומי.

ניתן למצוא עדנה בתיעוד ובספרות וכבר בכניסה לחנות הספרים של מוזיאון שאנגחאי ניתן למצוא מספר ספרים העוסקים בקהילות יהודיות בסין ובהן קהילת קיאפנג הנעלמת.

 

    איבר, א. סינים ויהודים: מפגש בין תרבויות, ירושלים 2002

      אורבך, נ. יהדות קאיפנג בין תחייה למחיקה. מתוך "זמנים" 85 אונ. תל אביב

     צור שיזף, דרך המשי, ידיעות אחרונות ספרי מחמד 1992