גילי חסקין
לכתבה מעודכנת, ראה: מדור דעות של מגזין YNET
ערבי ביישוב קהילתי בקציר
ב-14 באוגוסט התבשר עם ישראל כי עאדל קעדאן, שהתפרסם בשל הבג"צ הנושא את שמו, הורשה סוף סוף להגשים את חלומו, הלכה למעשה ולבנות את ביתו ביישוב קהילתי יהודי. הבג"צ קבע שבמדינה דמוקרטית, לא ייתכן שאדם לא יוכל לגור במקום כלשהו בגלל לאומיותו. הזיכרון ההיסטורי אמור להזהיר אותנו במיוחד בשל אפליה מסוג זה. יחד עם זאת, לגיטימי לשאול אם מטרת הקרן הקיימת לישראל, שרכשה אדמות, היתה להושיב בהם גם ישמעאלים. הפרשה הארוכה מעלה וויכוחים אמוציונאליים, הנובעים לעתים מחרדה לצביונה היהודי של המדינה ולעתים משנאת הזר. מכול מקום, קיימת סכנה שההתנגדות תוביל לפסים מסוכנים. שמחתו של קעדן וההתנגדות הנחרצת בציבור, משיבים אותי שבע שנים קודם, לעין הסערה.
בראשית דצמבר 2000, התפרסם בישוב קציר שבנחל עירון, מכתבם של תושבים מודאגים. בצד תלונותיהם על ראש המועצה וסדר העדיפויות שלו, עולה ממכתבם זעקה אמיתית בשל מגורי ערבים ביישובם. חברי עמותת "הערני" קוראים לנקיטת צעדים. ביום שישי שעבר התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה העוסקת בפעילות תגמול של חבר העמותה, מר גיל רונן, בישובים הערביים הסמוכים, דהיינו – רכישת בתים באום אל פחם. עיון בכתבה וקריאה נוספת של מכתבם לתושבי קציר, מבהיר לי, שלמרות כוונותיהם הטובות, הם משחקים באש.
להלן מכתבי ותגובתו של ע"ר (השם המלא שמור אצלי), מאוגוסט 2008
"הארס האנטישמי מפעפע בנו"; 12 בדצמבר 2000 (פורסם במוסף "הארץ").
תגובה
יחסי מדינת ישראל עם אזרחיה הערבים משולים לחבית חומר נפץ; הם זקוקים לטיפול באִזמל מנתחים ולא בגפרורים. המסר של הכותבים ברור וחד. אין לו דבר עם ביטחון אישי. יש כאן גילוי ברור ובוטה של שנאת הזר, שנאת האחר, שנאת השונה. לא לחינם בחרו בשם "הערני", המעורר אסוציאציות לא נעימות מההיסטוריה המודרנית של ארצות הברית, שם השתמשו במילה זאת – Vigilance (עירנות) – ארגונים שמרנים גזעניים כדוגמת הקו קלאס קלאן. לקח לי זמן כדי לעכל את גילויי הגזענות בישוב קציר, בו אני גר. בעבר התפרסמו בעיתון "אמצע חדרה" ממצאים מדאיגים על הטרדת תושבים ביישובנו, בשל מוצאם. אנטישמיות של ממש. מעבר לשאט הנפש המובן שחשתי נוכח התיאורים, נאלצתי להתמודד עם זיכרונות מבית סבא, מהתקופה בה אנחנו היינו בצד החלש. בצר לי, מצאתי את עצמי מהרהר בספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי. שם, כאשר טוען הרב היהודי, כי אין דרכם של היהודים להכות, עונה לו מלך הכוזרים: "לכשתשיג ידכם, תכו….".
עם ישראל סבל ארבעים דורות של אנטישמיות, אך זו לא פעלה עליו רק כמכת חרב, אלא לדאבוני, גם כהכשת נחש. הארס, מסתבר, מפעפע בנו. אינני מנסה להתחסד או להתיפייף. אין כאן ויכוח בין "יפי נפש" ל"מכוערי נפש". אין כאן רק הגנה על זכויות של ערבי זה או אחר. יש כאן התמודדות על דמותה של מדינת ישראל. בשם הציונות אנו מתעקשים לגור בלב האוכלוסייה הערבית ביש"ע, ובשם אותה ציונות אנו מונעים מהם לגור ביישובינו. הישוב קציר עלה לכותרות סביב הוויכוח, שנדחה שוב ושוב, סביב השאלה איזו מדינה אנו רוצים? שערו בנפשכם מה היה קורה, אילו בארץ דמוקרטית כלשהי היה נאסר על תושבים יהודים לגור בשכונה מסוימת. העולם כולו היה נרעש, ואנו היינו מגלגלים עיניים צדקניות השמיימה. גם אם תושבי אותה מדינה אינם חשודים באהבת חינם לעם ישראל, היו רועדות אמות הסיפים, ובמהירה היה קם אמיל זולא שלהם וזועק "אני מאשים".
חששות התושבים ברורים. גם אני חושש לצביון היישוב. גם אני אינני רוצה לחיות בישוב שיש בו מסגד, אינני רוצה רחוב שיקרא על שמו של ג'מאל עבד אל נאצר, ואנדרטה לעז א-דין אל קסאם. גם אני חרד לדמותו של היישוב ביום הכיפורים או ביום הזיכרון. שאלות כבדות משקל אלו עומדות מול ערכים אוניברסליים, כמו שוויון ערך האדם וכמו חוקי מדינת ישראל. להזכירכם, בג"ץ לא עקף את המוקש ואמר את דברו. אין דרך חוקית למנוע מגורי ערבים בישובים יהודיים (וודאי שלא דרך בלתי חוקית), כשם שאין דרך למנוע מגורי חרדים בשכונות חילוניות, למרות שאלו, כמו אלו, עתידים להשפיע על צביונו של הישוב.
גיל רונן, החתום על המזכר, ששמו התקשר לקנייה פרובוקטיבית של בתים באום אל-פחם, מתאר תיאור רב רגש את אריאל שרון הפגוע ("כשהוא שמע שיש פה 15 משפחות ערביות הוא היה מזועזע. בשביל זה הוא הקים את יישובי הכוכבים?"). אני לעומת זאת פגוע מכך שאריאל שרון ועמיתיו בממשלות אחרות, לא עשו דבר לפתרון אמיתי לערביי ישראל החפצים באיכות חיים. קיים ציבור ערבי שעובד בקרב היהודים, לומד עמם ומבלה כמותם. ציבור זה שואף, כמו שכניו היהודים, לפיסת דשא ולבית מקורה ברעפים. מדינת ישראל, שמצאה את המשאבים לבניית מודיעין, אלעד ועמנואל, לא מצאה לנכון לבנות עיר לערבים בעלי צרכים דומים. הדרך הנכונה היא לא למנוע מערבי לגור בישובים היהודיים, אלא לשנות את הנסיבות שגורמות לו לרצות בכך, דהיינו, פתרונות דיור הולמים. כפי שצוין במזכר הנ"ל, ולדעתי בצדק, ערבי שעובר לגור בקציר או בנצרת-עילית, עושה זאת בבקשו לשפר את איכות חייו. לעומת זאת, יהודי השואף להתגורר באום אל פאחם או ברובע המוסלמי בירושלים, עושה זאת כדי לעורר מדנים. השאלה איננה פשוטה והתשובה עליה מסובכת פי כמה. יצאה שגגה מידם של ראשי העמותה שנפגשו עם איש אופוזיציה טרם שנפגשו עם נציג הרשות המבצעת, ובכך הם עלולים להפוך את הנושא לפוליטי, ויקשו על חלק מהתושבים להזדהות עמם. זהו איננו קרדום בו יחפרו פוליטיקאים. זהו נושא שיש להתמודד עמו בכלים ממלכתיים, תוך התמודדות רגישה וערכית עם הסתירה הקיימת לעתים בין צביון יהודי לבין מדינה דמוקרטית. עמותת "הערני" מציעה מינוי רכז ביטחון שיטרטר, פשוטו כמשמעו, את תושבי קציר הערבים, ותמאיס עליהם את החיים כאן. צריך לקרוא היטב כדי להאמין: עובד מועצה, המקבל את משכורתו ממשרד הפנים, ימונה לתפקיד שאחת מהגדרותיו היא טרטור חלק מתושבי המקום. האם לא ברור לכם שיש כאן כמעט איתות לחמומי מוח לעשות מעשה? לפני מספר חודשים נכתבו על קירות בית הדואר בקציר כתובות שטנה כנגד עורך דין ערבי שההין לגור בין יהודים, וכנגד פקידה שהעזה לשמוע מוסיקה בערבית. מחר יימצא הפטריוט שיעבור לחיתוך צמיגים, ניפוץ שמשות, והעתיד – מי יישורנו. בשכונת נחלאות הירושלמית הוצתו דירות בהן התגוררו סטודנטיות ערביות, ומשום כך אני חושש שמה שמתחיל עם טרטור נגמר בליל הבדולח. מעבר לחשש שלי מהבערת יתר של הסכסוך הישראלי-ערבי, תשכחו מהאשליה שהשנאה לזר תיעצר בערבים. במדינה בה נדקרים עולים מפני שדיברו ברוסית, יש להיזהר בצוננים כמו ברותחין. נאמר לא אחת, כי הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. ברור לי כשמש, שחברי העמותה אינם כאלו, אלא תושבים מודאגים שקציר יקר להם, כמו גם ייעודו הציוני, אך כפי שכתב אחד העם במאמרו המפורסם: "לא זו הדרך".
חכמים, היזהרו בדבריכם. מי שזורע רוח, יקצור סופה.
אזרח מודאג באמת,
גלעד (גילי) חסקין
לעתירת הזוג קעדן – באתר האינטרנט של האגודה לזכויות האזרח.
על היישוב קציר – באתר לפיתוח הגליל.
קעדן הורשה לבנות את ביתו – ידיעה באתר האינטרנט Walla
אפילוג
למרות שלחמתי ואני ממשיך כנגד ביטויי גזענות, אני מאמין שטוב יעשו היהודים והערבים אילו יגורו, בכבוד הדדי, כל אחד ביישובו. כפי שאומר הפתגם הערבי: "צבאח אל חיר יא ג'ארי, אנתה בדארָךּ ואנא בדָארי. אני סבור שהמגורים המשותפים, ביישוב קטן, מזמנים צרות על רקע לאומי ודתי. ליום הכיפורים צביון משלו, שזר לתושבים הערבים. קל וחומר ליום הזיכרון. הקוממיות שלי מול הנכבה שלהם. הניסיון הזה לא עלה יפה אפילו ביישוב כמו נווה שלום שהוקם על ידי שמאלנים שוחרי טוב, שדגלו אידיאולוגית בשכנות בין יהודים וערבים. הכול התנהל על מי מנוחות עד שביקשו מהורים שכולים להציב אנדרטה לזכר בנם שנפל באסון המסוקים. הערבים התנגדו. …
ידידי ע"ר חושב אחרת. אני מביא את דבריו כלשונם
תגובתו של ע"ר:
"הנאים השכנים בעינייך?"
המשוררת המופלאה פרופסור לאה גולדברג כתבה את היצירה החשובה 'דירה להשכיר'. כדרכן של יצירות מסוג זה, מדובר לכאורה בספר ילדים חביב אך עיון מעמיק יותר מגלה את המסר החברתי הגלום בו, מסר זה נוגע לסוגיה שהעלה גילי חסקין.
כל דרי הבית המשותף מעורבים במשא ומתן עם השכן החדש, כל המועמדים מתרשמים מאוד מאיכויותיה של הדירה אך פוסלים עצמם מלדור בבית כיוון שהשכנים אינם נאים בעיניהם. בעיני היונה הבית כלל איננו נאה אך השכנים נאים ועל כן היא מצטרפת לקהילה המגוונת עד מאוד של הבית המשותף.
ראוי לשים לב. השכן החדש הוא שאמור לבחון את שכניו ולא ההפך. במציאות הישראלית התהליך הוא לעיתים הפוך. זכור המושג של 'ועדות קבלה' אשר מיינו את אלה שביקשו להצטרף לקהילה המוקמת על אדמות המדינה ותוך שימוש במשאביה. מועמדים נפסלו לעיתים בשל אישיות שנדמתה כבעייתית או בשל סגנון חיים והשקפה שלא תאמו את הציר המרכזי של הישוב. כך הבטיחו האבות המייסדים את המשך ההגמוניה שלהם ואת שליטתם הבלעדית על משאבים של אדמה ומים השייכים לכלל תושבי הארץ.
במקרה של הישוב קציר חורג הנושא מן העסקנות השכונתית ומחלחל אל שאלה יסודית יותר הנוגעת לכל חיינו בארץ זו. האם באנו לארץ מגטאות אירופה וצפון אפריקה כדי להקים כאן גטאות יוקרה משל עצמנו? קראתי את שנכתב על האיש ולא מצאתי כל התייחסות לנימוסיו או לאישיותו, למידת שמירתו על החוק או להקפדתו של שמירת איכות הסביבה. ההתייחסות נוגעת רק לעובדה אחת – האיש הוא בן הדת המוסלמית. יש להניח כי גם לו היה ד"ר קעדאן יהודי חרדי היה זוכה ליחס דומה, מתוך אותן סיבות ממש. בזמנים עברו ובמקומות אחרים היה עשוי להיפסל השכן החדש בשל השקפה פוליטית ובזמנים קדומים עוד יותר, בשל מוצאו העדתי. זהו ביטוי לחולי המפעפע בשמאל הישראלי לדורותיו.
גישת השמאל הישראלי הייתה מתמיד של בידול והפרדה מכל השונה. מן הערבים ומן התימנים, מן החרדים ומאנשי העיר הקפיטליסטים. בתהליך ארוך אך מתמיד, גזם השמאל את כל מי שלא תאם להשקפותיו. התימנים גורשו מכנרת למרות שחוקיות ישיבתם שם לא הייתה פחותה מזו של שכניהם מן הקבוצה, המנהיג החרדי ד"ר יעקב ישראל דה האן נרצח באלימות, כדי שלא יעורר את החרדים לפעילות פוליטית שהייתה עשויה להיות הרסנית. בימי המאבק בשלטון הבריטי הסגירו, עינו, פצעו ורצחו אנשי 'ההגנה' את אחיהם מן המחתרות האחרות. המזעזע במקרים הוא רצח בדם קר שבוצע לאחר עינויי תופת של איש אצ"ל ידידיה סגל בחיפה, על ידי איש 'ההגנה' פאול קולק. גופתו של הנער הושלכה בפאתי הכפר טירה כדי ליצור מצג כאילו הערבים רצחוהו. האמת יצאה לאור במשפט שהתנהל בשנת 1954 אך קולק, שנאלץ להודות בכל המיוחס לו, לא בא על עונשו.
מתוך גישה זו המבחינה בין 'משלנו ובין 'שלא משלנו' מוסכם כי התיישבות באדמות מדינה בשומרון ובחבל עזה הן כיבוש, כי שם גרים דתיים. התיישבות על כפר ערבי שתושביו גורשו בחוזק יד, כמו שייח' מוניס, קטמון, עיבדיס, חתה, כרתיה ועוד שש מאות כפרים, היא לגיטימית כי שם גרים חבר'ה משלנו.
היחס לערבים החיים בינינו (או אולי אנו חיים ביניהם) איננו שונה. הגישה ההיסטורית בה נקט השמאל היא של יצירת יישות נבדלת, קטנה כל שתהיה בשטחה, ובלבד שתהיה כולה עברית. ועל כן נמנעה מאיתנו היכרות אמיתית עם השפה, התרבות, המוסיקה, המחול, הספרות והאמונה הערבית – שהרי הם האויב הפראי שיש להתרחק ממנו. גישה גלותית ומוגת לב זו הביאה לכך שהשמאל התנכר בסופו של דבר לארץ-ישראל ההיסטורית וויתר באופן מוצהר על מימוש הקשר האמיץ בין היהודים למורשתם. קל יותר להגיע לקברי קדושים בקזבלנקה מאשר לקבר רחל, יותר יהודים נוסעים לבקר בוורשה מאשר בחברון, אומן הומה יהודים יותר משכם. למה? כי בשכם גרים ערבים שאנו מפחדים מהם, בורשה יש פולנים שאותם אנו כבר מכירים.
הפתרון לטעמי הוא בשינוי יסודי של הגישה. שיבה אל משנתם של יהודה לייב מאגנס, ארטור רופין, מרטין בובר וחיים קלווריסקי. כל האישים הללו ועוד רבים וטובים היו קשורים לארגון 'ברית שלום' שטען כי אין לחלק את הארץ באופן מלאכותי אלא למצוא דרך לחלוק אותה עם שכנינו. בגישה זו נקט גם אם בסגנון שונה אברהם שטרן, תלמידו של מאגנס, מייסד ומפקד מחתרת לח"י שראה בבריטים אויב מר ובערבים יריב שיש ליישב עמו מחלוקות נקודתיות.
אם ננסה לתמצת את משנתם של כל האישים הללו ללשון ימינו. אנחנו כאן והם כאן! אנו לא נגרש אותם והם לא יגרשו אותנו! לא בחרנו מציאות זו אך נגזר עלינו להיות שכנים, מוטב שנהיה שכנים טובים ונחלוק את כל משאבי הארץ הטובה הזו שניתנה בירושה לאברהם – אבינו המשותף.
הארץ היא אחת, בין הים לירדן, כל חלוקה שלה היא פגיעה בטבע ובאדם, במורשת ההיסטורית ובעתיד. יש לאפשר ישיבת יהודים בחברון ובשכם, באום אל פחם וביפו כשם שיש לאפשר מגורי ערבים ברמת-אביב, במשמר העמק ובכוכב-יאיר. האדמה איננה שייכת לאיש, בטח שלא למזכיר ועדת הקבלה.
האם נאים השכנים בעיננו? אולי כן ואולי לא אבל בכל מקרה – אלו הם השכנים.
קראתי גם את המאמר שלך "קציר בדמעה". עם הרוב אני מסכימה, רק שלי לא איכפת אם בישוב שלי יהיה מסגד, רחוב על כל שם ואנדרטה לכל אחד. אם נמשיך את הדימויים שלך, אז האם ליהודים בחו"ל אסור להקים בית כנסת בישוב בו הם גרים? מה שאני שואלת את עצמי הוא האם פירסום כזה מאמר לא מלבה אף הוא תגובות קיצוניות. אם אתה אומר, חייב מישהו לסתור את דבריך, ולו רק כדי שהתמונה תצא מאוזנת. מה שלא יקרה אם תשתוק, ותתן לקעדן להמשיך בבניה ללא יצירת רעש. אבל כבר הבנתי שאתה אוהב קודם כל לבטא את דעתך.
הכתיבה שלך נהדרת!
גילי,
הצלחת לעצבן הרבה קוראים! אין ספק שנגעת בנושא מאוד רגיש לשני הצדדים ובשל רגישותו אלו התגובות. אם אני אגיב מהבטן ובמקרה הנדון זה מתבקש, "מאסתי ב"יפה הנפש", הייתי אחת מהן עד שהמציאות טפחה לי פנים (המלחמה האחרונה הוכיחה אחרת…), מי קבע שלכל משפחה מגיעה דירת קרקע, למה שהם לא ינסו לבנות בנייני דירות? אם המצוקה שלהם כל כך קשה שיבנו גורדי שחקים, תאמין לי זה יחסוך מהם ומאיתנו ויפתור בעיות תשתית. אין לי בעיה עם מגורים משותפים ההפך הוא הנכון, אותי לימדו "מה שאתה לא רוצה שיעשו לך על תעשה לחברך", אני רוצה לקבל לפני שאני נותנת – הייתי רוצה לגור על איזה צלע הר באחד הכפרים שלהם בצפון על שטח של כמה דונמים, ולא מתוך מדון (הקרקעות זולים, המיקום מעולה), נראה אותך מסדר לי שטח כזה ולדאוג שלא יתנקלו לי. הם מצטיירים (מהכתבה, שלך ובכלי התקשורת) כל כך אומללים ומנושלי זכויות, והאצבע המאשימה מופנית אלינו ("בשביל טנגו צריך שניים"). אתה יודע הכח של החלשים גדול על החזקים (כובש ונכבש שיפסיקו לנופף עם זה) והם מנצלים זאת. תראה מה קורה ברהט על איזה שטח אדמה הם משתרעים, מה אחוז הפשיעה שלהם, ועל אוזלת היד של המשטרה, בשום יישוב יהודי זה לא קיים!
את צודקת
פגשתי באופן אישי את קעאדן,איש טוב לב. עבד שנים רבות כאח בביתי חולים וסעד הר אי אפשר להתעלם מבעיית המגוריבה מאזרחי ישראל. אי אפשר להתעלם ומהצפיפות בישוביים ובכפרים הערביים, מהקושי של ראשי המועצות י להשיג הייתרי בנייה. וממיעוט המשאביםהניתנים למגזרים החלשים בחברה הישראלית.לצערי למדינת ישראל אין כסף להשקיע בשלום ובדו- קיום וכך נראים פני הדברים. גילי כמי שהיית תושב קציר לשעבר .. אני מוכרחה לומר לך כל הכבוד על האומץ לומר ולפרסם את הדברים במלוא חריפות. הלוואי וזה היה משפיע על המעשים. עם זאת פסיקת בית המשפט הייתה הוגנת.
גילי יקירי. בפעם האלף אני שב ומבקש להסיר מכתב זה מן האתר. אינני נוהג לנהל שיחות מסוג זה באמצעות האינטרנט.
עאדל קעדן, מאז זכה לפני 20 שנה לבנות בית בישוב, מעולם לא גר בקציר, את ביתו משכיר למשפחה אחרת.
וכמו שהיה ברור לתושבים האיש הגיע על מנת לפגוע בהתיישבות היהודית ולא בגלל כל התירוצים והקשקושים שאותם סיפר,, לשפר את רמת חייו,, עלק.
בנוסף ברור שמאחורי עמדו גופים בעלי ממון רב,,
גילי גם אתה עזבת את הישוב לפני שנים
תודה לעדכון. מה הקשר לעזיבה שלי?