יגאל חסקין יוצא לגמלאות

כתב: גילי חסקין

בפברואר 1996 מלאו ליגאל חסקין, אבא שלי, ששים וחמש שנה. לגיל הזה חז"ל לא התייחסו כלל, הוא בדיוק באמצע, בין גיל בינה לגיל עצה, אך בתקופה המודרנית הינו גיל הפרישה.  בגיל זה אמור אדם לאכסן בארון את בגדי העבודה ולשלוף במקומם כיסא נדנדה ומשקפי קריאה.  התכנסנו  בערד, לחגוג ביחד את האירוע.  להלן, דברי הברכה שלי לאבא.

אבא יוצא לגמלאות…

זה לא שיר; אפילו לא בדיוק ברכה.  רק כמה מלים אישיות; כמעט חשבון נפש.  יום הולדת הינו יום ציון; לעתים דומה כי קצת מיותר.  לכאורה, מה החשיבות לכך שמישהו נולד מתישהו דווקא ביום זה?  בכל זאת, הימים חולפים לאט, השנים "רצות" מהר מהר ויום הולדת הוא הזדמנות לעצור להתבונן, להיזכר שיש סיבה לקמטים שמתחילים לבצבץ, לחוטי הכסף הספוראדיים הצובעים את השער בגוון אפרפר ההולך ומתחזק משנה לשנה.

בן י"ג למצוות, בן י"ח לצבא, בן כ"ה לחופה, בן ארבעים לבגרות, בן שישים לבינה ובן שישים וחמש לגמלאות.  כך בב-27 לפברואר, 1996, לפני עשרה ימים לערך, יצא אבא לגמלאות.  צעדו הראשון של הגמלאי החדש, עם צאתו לפנסיה הנכספת, הייתה התרווחות רגועה בכורסה, אגב ארגון טיול בשבת, טלפון למדריכים וטיפול בשלוש קבוצות מטיילים לירדן.  פעילות אינטנסיבית משהו לגיל פרישה. עוד מעט פסח ופעילות גמלאית ידועה היא הובלת קבוצה לתורכיה, אולי מרוקו, ומדוע להעליב את התאים המחייכים במזרח?

כבר בן שישים וחמש ועדיין מדלג בשבילי הארץ, המרחב והעולם כולו.  לפני הרבה שנים סיפר לי באופטימיות כי לדעתו יוכל להמשיך במקצועו עד גיל מופלג יחסית, אפילו חמישים וחמש….

יום הולדת של משהו קרוב הינו פסק זמן לכל אחד מאתנו, הזדמנות לראות דרך משקפי החוגג את תמרורי חייו שלו.  זיכרון ראשון שלי מאבא, כמו מאמא, הוא יום ההולדת של גיל ארבע.  אני יושב מולם בגן הילדים, שר את "אמא יקרה לי", הם שניהם צוחקים מאושר ואני נבוך; שואל את עצמי "מה עשיתי?.  מיום ההולדת שנחגג בבית, אני זוכר עוגת שוקולד עם סוכריות ואת אבא מקרין את "פלוטו" או שמא את "דב דובוני" על הקיר הסדוק המחשמל ואת כלב השכנים נובח לעבר הדוב או הכלב העמית.  מאותן שנים אני זוכר גם בציר של ענבים בכרם שבחזית הבית ולא יותר.  אבא, הגדול היה אז, לא יאומן, רק בן שלושים.  צעיר בשמונה שנים ממני היום!

את יום הלימודים הראשון בבית הספר אני זוכר כאילו היה זה אתמול.  יותר מ"שלום כתה א'", אני זוכר את קול המים הזורמים ב"טוש", את ראשו של אבא מציץ החוצה ואת עיניו הצוחקות מאשר, שלא משות מזיכרוני. אבא, גבוה וחזק, היה אז בן שלושים ושתים בלבד. אני יודע שהתמונה האמיתית הייתה שונה, פחות אוטופית.  ספרו לנו על נסיעות ארוכות ברחבי הארץ, על היעדרויות ממושכות, אין סופיות.  אך אינני זוכר אותן.  אין לי ולו שמץ של זיכרון מאותם שבועות בלי אבא, אולי משום שאנחנו זוכרים את מה שאנחנו בוחרים לזכור.  אולי כי נפתלת נפש האדם.

כך או כך, אני זוכר את "צעדות ארבעת הימים" ואני על הכתפיים בין חברי קבוצת כינרת, בין אוהלים של צועדים.  את אבא, שהיה אז משהו בין שם לבין אגדה.  אני זוכר היטב נסיעות להרצאות, לבתי הבראה, עם 'פנס קסם' ועם רכסי הגליל ושלבי מלחמת העצמאות.  אני זוכר את תאוות הקרב במשחקי השחמט.  אבא, לאחר אימונים מפרכים עם שישו השכן בבקרי שבת, מצחצח חרבות מול  המתמודדים בבתי ההבראה, כשהוא מחליף את המפסיד דווקא ומתיימר לנצח.  אני זוכר גם נסיעות משפחתיות משותפות להרי ירושלים, הגליל והנגב.  אני זוכר את אבא, שלא עשה אידיאולוגיה מיותר מדי רעיונות, קוטף כלנית סגולה, מה שקצת אחר כך נחשב במקומותינו כ"צלם בהיכל".

יותר מכל אני זוכר את הסיפורים, האגדות והמשלים.  את עץ האלון של גוש עציון הנשקף מבר גיורא, את קרב הגבורה של הל"ה ואת הבטחתו של אבא לשוב לשם, טרם שנאלצנו לעמת את החלום עם המציאות.  אני זוכר את דמותו של שאול המלך בעין דור, מתערבבת יחד עם דמותו של שאול טשרניחובסקי, שניהם נערצים על אבא ודרכו גם עלי.  שלושים שנה עברו ואני עדיין חווה את  הדרמה הלילית, שם מתמזגות דמויותיהם של המלך הטרגי ושל המשורר הרומנטיקן, ודרך הסיפור עוברת אהבת ארץ חזקה.  לא כזאת של סיסמאות וגם לא של סיקריקים, אלא משהו בסיסי שורשי המתובל בסיפורי מסעות, בחוויות, בדעות מקוריות.

מלחמת ששת הימים ואני בן עשר.  אבא ליד הג'יפ עם אוריאל מנוחין ז"ל ויענקל'ה קליגר יבל"א, ואנו הילדים קופצים מאושרים בין התעלות ומתבשמים מצהלת הלוחמים היוצאים לקרב ומהחופשה שניתנה לנו.  אבא בא להיפרד ממני בבית הספר, עם דרגות סרן, שפם וכומתה עשויה על הראש בקפידה וכל הילדים שואגים "יגאל", יגאל" ולבי מתמלא גאווה.  אני זוכר את רפידים או אל עריש, את הטיפוס על הטנק ואיך חיילת מחבקת את תמי בת השלש ואומרת לה שיש לה אבא נהדר.  אני זוכר גם הרבה שגיאות וזו לא עת לביקורת, אך ביני לביני אני יודע שפעמים רבות יצא מתוק מעז.  עד היום אני זוכר בכעס את ההיגררות לעבודה בפרדס, את עבודת הכפייה שקברה בי את אהבת החקלאות, אבל השרישה בי את החריצות כערך.  את העבודה לא רק כאמצעי, אלא גם כמטרה.

אני זוכר ביקור פתטי וחינני בבקו"ם, לדרוש בשלום העולל המתגייס; ביקור מפתיע בתעוזתו על גג הקצינים בבסיס הטירונים "בזק", או באימון ליד עמיעד.  כמובן שלא רק את אלו.  אני זוכר גם עצבנות ומריבות, כלום אפשר בלעדיהן?  אבל יותר מכל, כמו בנסיעה המטורפת עם מימי המאחרת דרך קבע, או אתי, להביא קיטבק לרמת הגולן בבקר של שבת חורפית.

אבא. קשה לי לעתים, אך ברגעי אמת תמיד לצדי.

גילי

לקריאה נוספת: יגאל חסקין בן שבעים

קורות חיים של יגאל חסקין – באתר עמותת הפלמ"ח.