יגאל חסקין בן שבעים

כתב: גילי חסקין, מארס 2001

בחודש פברואר 2001, מלאו ליגאל חסקין, אבא שלי, שבעים שנה. המשפחה המורחבת התכנסה בחדרי אירוח במנחמיה. שם קראתי את דברי הברכה הללו

רק אתמול התכנסנו יחד לברך אותך ליום הולדתך ה-65, ערב יציאתך לפנסיה, וכבר חלפו חמש שנים ואתה עדיין משוטט בשבילים.  צעיר לנצח.  קצת מוקדם בשביל "אלה הם חייך", אך בהחלט הזמן עבור "חיים שכאלה".

רחובות של ראשית שנות ה-30, אנשי העלייה הרביעית, כשהמדינה הייתה עוד אידיאל והיה בשביל מה לחלום. אנשים עם תחושת ייעוד ואתה נולד למושבכפר ביל"ו,  שפעם היה נקודה עברית והיום נדל"ן רב עצמה.  שבעים שנותיך הם הפער שבין החלום הציוני לבין שברונו.  אביך, סבא יצחק היה אידיאליסט ציוני ששורשיו נטועים עמוק בקרקע התרבות האירופאית.  חלומות על איכרות לצד גינוני גנדרנות כמו אפטרשייב יוקרתי וחפתים מזהב.  היה בו שילוב של אידיאליזם ציוני עם גינונים אוסטרו-הונגריים.  אתה קורצת מחומר אחר. כמו יתר בני דורך היית התשובה הארצית המחוספסת לדור של הורייך שנקרע בין העולמות.

בית החינוך לילדי עובדים, כשברקע יש דברים מעניינים הרבה יותר:  ערבים בכפרין עקיר וסטריה, 'כלניות' אנגליות ברחובות ומשם לבית הספר החקלאי בנהלל, אם אפשר לקרוא לזה "לימודים".  לא למדו שם הרבה אך צרבו אנשים. לכן לא הצלחת לעולם להקרין כלפינו את מה שציפו ממך כאבא וכמחנך וכבעל לאישה כל כך הישגית. הציונים שלנו אף פעם לא נחשבו בעינייך באמת.  לאחר שאמא הטיפה לי בפאתוס על צדקת מנהל בית הספר בדרכו החינוכית, הנהנת בהסכמה, אך אחרי כמה רגעים, פלטת בשקט, מבלי משים,  "מנהל אידיוט".  המשפט של חייך היה ביטוי ההערכה למימי שהכריזה בקולו קולות על זכייתה במקום ראשון בתחרות ציור:  "יופי. מימי'לה חמודה, הכיני לי בבקשה כוס תה".  אפשר לראות בזה ניכור, אולי ניתוק, אך אנחנו ראינו בזה משהו אמיתי, שנאמר בלי דעת, אך היה חכם ובעיקר מאזן.

ילדי הפלמ"ח, בית אשל, חבורת המטיילים והעבודה במשק.  לא נועדת להיות חקלאי גדול, אך החקלאות עבורך הייתה הרבה יותר מאשר פרנסה ואחסוך מכם את המילה הנשגבה 'אידיאל'.  היא הייתה דרך חיים.  פשוט לא הבנת כי אפשר אחרת.  מי שלא השכים לעבוד בידיו בשדה, נחשב כבטלן בעינייך.  לכן, גם בעשור השביעי בחייך, פתטי משהו, היית חוזר מיפן, בטיסה טראנס אטלנטית, פושט את הז'קט ונועל מגפיים, בדרך אל הפרדס.  מטקס התה אל הגיזום.  אנוס היית לעבוד קשה בחוץ, כדי להרשות לעצמך להחזיק פרדס.  האמת היא שתפארתך לא הייתה על החקלאות, אלא על הטיולים.  חונכת לאחוז טוריה, אך נועדת להחזיק מפה ולשאת תרמיל.

היית הרבה יותר משם.  היית ואתה עדיין מושג.  אודי דיין ("הבן של"), בכתבה ל'מעריב', על המסע הראשון לפטרה, סיפר כי 'כושי' (שמעון רמון), התקשר אליו ואמר לו ש"יגאל חסקין מכפר ביל"ו מארגן טיול".  ברור היה לדיין הצעיר, כי אין צורך להסביר לקוראים מיהו יגאל חסקין, כשם שאין צורך להסביר להם מהי פטרה.

נערייך ב'תנועת המושבים' הם כבר סבים לנכדים.  שום דבר איננו מה שהיה פעם.  העולם משתנה.  גם לטובה.  השכלת ליהנות מן השינויים האלה ולנצל אותם.  היטבת לפרוש כנפיים ולהוביל מטיילים בעולם כולו.  התחלת לשוטט בערי אירופה כשהיית צעיר ממני כיום, וחיש קל הפכת למותג.

מגיל צעיר היה לי ברור שאלך בדרכך.  אמנם לא ממש באותו השביל, אלא בנתיב משלי, אך באותו הציר.  כפי שלבני ענבר, נכדך, ברור שימשיך בנתיבם הכבוש של המטיילים.  בשביל המטיילים.  אני נזכר בתמרורי חייך שבחלקם היו גם תמרורי חיי, כמו למשל, עשרות ימי מילואים, כשאינך מצליח או אולי לא מנסה להסתיר את צהלת היציאה אל הקרב.  כומתה שחורה על הראש,  ג'יפים, מדבר, ניווטים, חבר'ה.  חלק מהאתוס של הישראליות המתגבשת.  צעדת ארבעת הימים.  הגעתך ראשון לנקודת הסיום, מאהל הצועדים, החבר'ה מקבוצת כינרת, לחיצות הידיים.  היית חלק מכל מה שאפיין את המדינה הצעירה והנאיבית.

יש לנו היום מדינה חדשה.  אחרת.  אינני בטוח שפחות טובה.  במובנים רבים בוגרת יותר, שקולה יותר, פתוחה יותר.  אך כבר לא נאיבית, כבר לא חולמת.

מה נאחל לך בתחילת העשור השמיני של חייך?

עוד הרבה מסעות בשבילי החיים.  עוד הרבה שעות איכות עם הנכדים.  הרבה שעות יפות עם אמא. ובעיקר יכולת לבור את המוץ מן התבן.  נאחל גם זיכרון צלול, יכולת לספר ולעניין כמו פעם,  הכרה בסייגים שהשנים הציבו לך והיכולת להבחין בהם.

גילי