טרק סובב מון בלאן

טרק אלפיני בשלש ארצות – צרפת, איטליה ושוויץ – ביולי 2016

כתב: גילי חסקין; 31-12-2017

ראו: אלבום תמונות מטיול סובב מון בלאן.

ראו גם, באתר זה: טיול רכבות בשוויץ, טיול בצרמאט, טיול בסנט מוריץ. תכנון טיול בשוויץ,  טיול בטירול.

ישבנו על כמה סלעים במעבר ההרים. ניסיתי להחזיר את הנשימה ולתת מרגוע לשרירים הדואבים, אחרי טיפוס מאומץ של שעות. בני התאומים, ענבר וירדן, הגיעו לפני בדילוגים קלים והתבוננו בי במבט סלחני. לך תספר להם שלפני 36 שנה, גם אני דהרתי כמותם על ההרים.

משני צדי המעבר גלשו עמקים קרחוניים, קרחים מכול צמח, שככל שירדנו מטה, הוריקו יותר. מכול עבר עטרו אותנו הרים מושלגים. זו לא היתה הפעם הראשונה בטיול שהשתאינו, התפעלנו ואפילו עצרנו את נשימתנו נוכח היופי הזה של הרי האלפים; עמוד השדרה של אירופה. גם אחרי שנים של טיולים בהרי האנדים, הרוקי, הסיירה נבדה, הקווקז, ההימליה, טיין שאן ופמיר, האלפים ממשיכים להרטיט את הלב והעין. הפסגות הגבוהות של האלפים מכוסות בשלג עולמים ובעמקים שביניהן נוצרים קרחונים המעצבים את הנוף ויוצרים דרמה של מפגש בין הפסגות המשוננות, לעמקים המעוגלים. לעתים, המורנה, חומר הבלית של הקרחון, "המצבה" שהותיר אחריו, חוסמת את דרכו של נחל וסוכרת אגם. למרגלות האגמים העמק זרוע שיחים. אלה הולכים ונהיים צפופים וחיש קל הופכים ליער. במקומות הגבוהים עצי מחט, בעיקר אשוחים, אשוחיות ואורנים בהירי גזע  ולמטה יותר, יער של בוקיצה, אשור ושדר, רכי עלים. מעבר ליופי שחננה הבריאה את האלפים, בפסגות המושלגות, בצוקים, באגמים ובעמקים, עיצב האדם את אופיים המיוחד. האלפים אינם רק טבע. לא רק Wilderness, אלא שילוב מרנין של אדם ונוף. זה בא לידי ביטוי בכפרים ציוריים, טרסות הבנויות בקפידה על המדרונות, בקתות מעוצבות בטוב טעם, בעיירות הנראות כפנינה אדריכלית. כך למשל, כשניצבים במעבר הרים ומתבוננים בעשן המסתלסל מעל ש̞אלה (chalet), בית עץ בקרחת יער הררית, או על כפר שבתיו הצבעוניים מעטרים את העמק ומהכנסייה שלו נשמע קול פעמונים.

הרכס האלפיני נמתח ממזרח למערב בדרום מרכזה של אירופה. זוהי קשת הררית שאורכה כ-1,000 קילומטרים מדרום צרפת, קרוב לים התיכון ועד לאוסטריה, בקרבת העיר וינה. שטחו של הרכס, העובר בסלובניה, איטליה, אוסטריה, גרמניה, ליכטנשטיין, שווייץ וצרפת, מתקרב ל-250,000 קילומטרים רבועים. האלפים מהווים מחסום גאוגרפי-אקלימי ברור המפריד בין אזור האקלים הים-תיכוני שמדרום להם, לבין האזור הממוזג שמצפונם.

הרי האלפים מצויים במפגש הלוחות הטקטוניים של אירופה ואפריקה  והם  חלק ממערכת הרים עצומה שנוצרה מהתקמטות קרום כדור הארץ בתקופות גאולוגיות קדומות גדולה הרבה יותר זוהי קשת הררית הנמתחת מהרי האטלס בצפון אפריקה; וכוללת את הרי הפירנאים,, הקרפטים הרי הקווקז באירופה, האלברוס בצפון איראן ועד להרי ההימלאיה באסיה. המשקעים הרבים הפוקדים את ההרים הללו, בצורת גשם או שלג, מזינים רבים מהנהרות של מרכז אירופה, ביניהם הריין, הדנובה, הפו והרון. מכיוון שהנהרות הללו עשירים מאוד במים וזרימתם חזקה, הם משמשים גם להפקת חשמל.

יתרונו של רכס הרי האלפים היא במיקומו במרכז אירופה, סמוך למרכזי האוכלוסייה הקרובים. זהו גם חסרונו. הקרבה וההגעה הנוחה, תורמים לפופולריות שלו ובחודשי הקיץ השבילים הומי מטיילים. לעתים יותר מדי. השיפורים בתחבורה כבר במאה ה-19 ובייתר שאת במאה ה- 20 והמאה הנוכחית, הביאו עמם מטיילים וספורטאים, נופשים ומטפסי הרים. תחילה בטפטוף, אחר כך בקילוח דק ולבסוף בזרם עז. אין ספק שזרם התיירים משפיע על האלפים ויושביהם. כבר בשלהי שנות השבעים, שאלו מדינות אירופה את עצמן כיצד יוכלו לשמר את יחידות הנוף ובעקיפין, גם את פרנסתם. מספרים על איכר זקן ששאל את אנשי כפרו בדאגה: "תחילה נעלמות הפרות, אחר כך האורחים. את מי נחלוב עכשיו"?  מתברר שתושבי האזור הצליחו לקיים איזון ראוי לשבח, בין התיירות, החקלאות ושימור הסביבה.

הטיול שלנו הוקדש למון בלן (בצרפתית: Mont Blanc היינו, "הר לבן"), הגבוה ביותר באלפים, שמזדקר לגובה של 4,810 מטר מעל פני הים. שני בגובהו באירופה, רק לאלברוס (Elbros) שבקווקז הרוסי. מבחינת הגובה היחסי, היינו, מעל סביבתה, זו הפסגה ה-11 בגובהה בעולם. חלק אחד של המון בלאן נמצא בשטחה של צרפת, במחוז סבואה עילית (Haute-Savoie) וחלקו האחר באיטליה במחוז ואל ד'אוסטה. האיטלקים קוראים לו "מונטה ביאנקו" (  Monte Bianco; "הר לבן") והצרפתים מכנים אותו בחיבה גם לה דאם בלאנש (Dame blanche; "הגברת הלבנה").

פסגתו המושלגת תמיד של ההר מושכת אליה מטפסים רבים, הנוהרים לכאן מכול קצווי תבל. בעבר הלא רחוק, יוחסו לפסגות האלפים אמונות תפלות. רבים נרתעו מלהתגרות בהן או ברוחות שהפכו את ההרים למשכנן.

ב-1786 הציע הפיזיקאי ומטפס ההרים הורס בנדיקט דה-סוסור (Horace-Bénédict de Saussure) , פרס למי שיצליח להעפיל אל הפסגה. הראשונים שעשו זאת, היו ז'אק באלמה (Jacques Balmat)  וד"ר מישל פאקאר (Michel Paccard) , ב-8 באוגוסט 1786. עבור תושבי והאזור היה זה הישג דמיוני כמעט, שניתן להשוותו רק לנחיתה על הירח ב-1969. פסל במרכז העיירה, מזכיר לכל את הרגע ההיסטורי.  הכיבוש נחשב לתחילתו של עידן טיפוס ההרים המודרני. האישה הראשונה שהעפילה לפסגה הייתה מארי פאראדיס  Marie Paradis)ב-1808. כיום עולים לפסגה כ-20,000 מטפסים ותיירים כל שנה. מדי שנה גובה ההר מחיר גבוה –  את חייהם של כמאה הרפתקנים. סך כול מספר בני האדם שנהרגו בדרכם לכיבוש הפסגה, עד כה, נאמד בין 6000–8000.

לא התכוונו לטפס אל פסגתו הצחורה של ההר, אלא רק להקיף אותה, במסלול הליכה לא קל, המפורסם באירופה כ – Tour Mont Blanc, שאורכו 170 ק"מ וכדי להשלים אותו, יש צורך ב-10 –או 12 ימים. בחכמה שבדיעבד, למדתי שכדאי להקדיש למסלול כמה ימים נוספים. המסלול עובר מעלות רבים, חוצה 11 מעברי הרים, יורד ועולה, במצטבר, 10000 מ'. בסיומו של כל מעלה, לייתר דיוק של כול מורד, מגיעים לבקתה אלפינית אחרת. כל אחת יפהפייה ולכול אחת ייחוד משלה. זהו מסלול ההליכה המטויל ביותר באירופה ובשביליו צועדים מדי קיץ 10000 מבקרים. למרות שהאלפים מציעים מסלולים לא פחות מרשימים, לשם "מון בלאן" יש "סקס אפיל" ומטיילים נוהרים אליו החל מ-1767. המסלול סובב מונטבלן, המסומן בכול מקום כ- TMB , הוא סדרה של ימים ארוכים, יום יום וקסמו. בכל יום טיפוס ארוך וממושך, כשמעת לעת עוקפים אותי שוויצרים, אוסטרים ואיטלקים המורגלים בהליכה בהרים פי כמה. השבילים מטפסים במעלות, גולשים במורדות, וההולכים מתבשמים מהיערות ונפעמים מהפרחים. הבקתות פתוחות למטיילים בין אמצע יוני לאמצע ספטמבר. בשבועיים האחרונים של יוני, השבילים עלולים להיות חסומים בשלג.

זהו טיול לא קל. מעת לעת היינו נחים, כדי לאכול מהכריכים שקנינו במכולת זו או אחרת,. ירדן היה מפעיל את הגזייה ומכין לנו קפה. לאחר ששתינו, שלחו אותי הבנים, בתנועה מפרגנת לדרכי ונשארו לנקות ולשוחח עוד שעה ארוכה. בשלב מסוים, הייתי צופה בהם, מלמעלה למטה, כשהם נדמים בעיני לנקודות קטנות. הייתי מפנה את גבי בסיפוק ושועט במעלה ההר. לא חלפה שעה קלה והשניים, מבלי לאותת אפילו, חלפו על פני. בסיומו של הטיול הבנתי בייתר שאת, שלהיות בן 59 זה נפלא, אבל להיות בן 23, יותר טוב….

בטיול זה, המעלות תלולים וארוכים וההליכה עתים מפרכת. יחד עם זאת, זהו טיול למפונקים. תשכחו מאוהלי סיירים ומבישול אורז על גבי מדורה. כל יום של הליכה נגמר בבקתה מחוממת, עם כוס בירה או שוקו, מקלחת חמה, ארוחת ערב טובה ושינה על מיטה. לעתים מדובר בדרגשים צפופים ולעתים במזרונים מרווחים, אך נוח לאין ערוך מכול קמפינג. בפרט ביום גשם, שבסיומו אפשר לייבש את הבגדים מול האח.

הכנת הטיול החלה כמה שבועות קודם לכן, במטרה להבין היכן כדאי ללון, לדלות מיומני המסע המפורסמים באינטרנט את העיקר, לבור את המוץ מן התבן, לסנן את החוויות החברתיות והרגשיות של המטיילים ולקבל את המידע. היתה זו עבודה מפרכת מול האינטרנט, עם הזמנות, עם רשימות המתנה, עם חיפוש אלטרנטיבות. רק כשהגענו לשביל, הבנו שניתן להיעזר בשירותיהן של חברות מקומיות, שתמורת עמלה של 100 אירו בלבד, מזמינות את המקומות ומעניקות למטייל שוברים בתוספת הסבר על כל יום[1]. עם הזמן למדנו, שהחברות הללו יכולות לטפל בהעברת הציוד מבקתה לבקתה. רק אחרי שבוע של הליכה, שמנו לב לכך שמטיילים רבים נעים בשבילים ללא ציוד על גבם. מתברר, שהחברות הללו מטפלות גם בכך. מכיוון שנזכרתי מאורח מדי, הזמנתי בימים האחרונים את שירותיו של נהג מונית, שהיה אוסף את התרמיל הכבד מהבקתה. אכסניה בה לנתי ומעביר אותו למקום הבא. זהו שירות לא זול, אבל מהנה. ניתן גם להצטרף לטיול מאורגן, בליווי מדריך. להפתעתי, טיולים אילו אינם יקרים בהרבה מטיול באופן עצמאי.

ירדן בני ואנוכי, טסנו לז'נבה ומשם, במיניבוס שירות שתואם מראש, נסענו לעיירת הנופש והסקי שמוני (Chamonix-Mont-Blanc), הנמצאת בבקעת Vallee de I’Arve, סמוך למשולש הגבולות שווייץ-איטליה-צרפת. חבוקה בתוך מסיב ההרים בצפונם של האלפים, שאמוני היא היישוב הגבוה ביותר בצרפת. הוראת שמה הוא עמק המוקף קירות (כלומר הרים) והיא שוכנת בעמק מוריק, שגובהו 1,035 מ' מעל פני הים, כשמשני צדיה רכסי האלפים רבי הפסגות, שאת פסגותיהם מכסות כיפות ופירמידות של שלג צחור.

זוהי עיירת סקי נוצצת ומלוקקת, מחוז חפצו של חוג הסילון, הנודד לכאן בחורף מסן טרופז.  עיירת נופש יפהפייה, בנויה עץ ואבן, משופעת בכנסיות משופעות גג ומהודרות בשעון גדול.

שמוני מעניקה תחושה של פארק שעשועים יוקרתי, שעוצב על ידי וולט דיסני כדי לספק לתייר פנטזיה אלפינית יש בה גשרים שנחלים ותעלות מים שוצפים תחתיהם,  בתים עתיקים ונמוכים. תפאורת ההרים המגוננים מסביב. אפילו המסעדות המודרניות נראות כמו איזה פונדק דרכים, ומכול עבר רואים מטפסי הרים בנויים לתלפיות. המקום הוא יעד רב-מוניטין לחובבי טיפוס הרים אלפיני, סקי, אופניים  וענפי ספורט הררי באופן כללי. המון בלאן הוא השלישי ברשימת אתרי הטבע המתויירים ביותר באירופה, נכס שמעניק לעיר הקטנה נופך קוסמופוליטי. לאורך כל הרחובות חנויות יוקרתיות ומסעדות לאניני טעם. הצטיידנו במשקפי שמש אופנתיים ורכשנו מפות בקנ"מ של 1:50000[2]. אין צורך במפות כדי למצוא את הדרך, השבילים מסומנים היטב, אך הן מסייעות להתמצאות בשטח.

חיש קל יצאנו אל הרכבל המטפס במעלה הר אֶגוּי-די-מידי (Aiguille du Midi) – המתנשא לגובה של 3,842 מטר. קרוב מאד למונט בלן, "מלך האלפים". הושט היד וגע בו.

התחושה מעורבת. מצד אחד, עומס של תיירים. עמידה ממושכת בתור, התחככות אינטנסיבית שמעקרת את תחושת הטבע ומצד שני, יופי שקשה לתאר. המונט בלן אינו ניצב לבדו, אלא ראשון בין שווים, מוקף פסגות מרהיבות שהיו יכולות להעיר יופי על כל רכס בעולם. כמויות עתק של קרח נערם על גבי הצוקים השחורים וצופה ממעוף הציפור על העיירה שנראית מכאן כמו פרויקט מוצלח באבני לגו.

לאחר שחשנו בראשנו בשל האוויר הדליל, מיהרנו לרדת לעירייה  אם בדרך אל ההר, תפשו את תשומת לבנו הפסגות המושלגות שבצבצו, זו מעל זו, בדרך מטה, חזרה לשאמוני, נשקף לנגד עינינו עמק ירוק מנוקד במאות בקתות קטנות. לאחר ארוחה קלה, יצאנו בהליכה לאורך הנחל, אל הכפר לה ז'וש (Le Houches). היה זה מסלול קל ונעים, לאורך נחל, כשמדי פעם נפער קרע במעטה הירוק והציצו אלינו הפסגות המושלגות והמרהיבות של ההרים. הכפר נמצא בקצה של בקעת שמוני, למרגלות פסגותיו המושלגות של Aiguille du Goûter שגובהו 3863 מ'. את הבקתה לא מצאנו בקלות. לדאבוננו היא היתה מחוץ לכפר, אבל לאחר התברברות קלה ו"חבר טלפוני", הגענו אליה באור אחרון למרות שהשעה כבר היתה מאוחרת, העדפנו להמתין לענברי, בני הצעיר ואחיו התאום של ירדן,  שהגיע באותו יום בטיסה מווינה. ענבר רכש שלושה ימים קודם את הספרון Trekking The tour of Mont Blanc של קייב ריינהולדס (Kev Reynolds), הנחשב ל"תנ"ך" של ההולכים בשביל. הוא הספיק לקרוא את תיאורו המפורט של הטרק ולמד בעל פה את כל האפשרויות הגלומות בו.

בעל הבית בישל למעננו ארוחת פסטה טובה וביום המחרת, לאחר ארוחת בוקר, יצאנו אל הכפר, חצינו אותו ופסענו בדרך עפר לאורכם של בתים מקושטים בעציצים לעייפה. המעלה אל ל- Col De Voz נוח להליכה אך העלייה ארוכה והשיפוע לעתים קשה. התחלנו במה שמכונה בצבא "סיבון" וטיפסנו לשם ברכבל. הצטיידנו בכריכים טריים והלכנו דרך בקתה ציורית, שהציעה לנו עוגת אוכמניות טובלת בהר של קצפת. רשמנו לעצמו שכדאי לסיים את היום כאן, ברפוחיו   Refugio) ) הסימפטי, בגובה של בגובה 1,650 מ'.

משם הלכנו  טיפסנו בעלייה קשה אל Col De Tricot, ממנו צפינו  על קרחון Bionnssay. המקום חווה גלישת קרחונים ביולי 1892. אבלנש (avalanche), היינו גלשון תחוח, ששטף את הבקעה, הציף אותה במים וגבה את חייהם של מאתיים קורבנות.

ראו באתר זה: תופעת הקרחונים בעולם הרחב.

ירדנו בדרך עפר תלולה עד קונטמיני (Contamines), היישר לכיכר המרכזית, שם קיים משרד מידע, שפע של חנויות ציוד ואוכל. לדאבוננו לא מצאנו מקום בעיירה ונאלצנו לנוסע באוטובוס, מרחק של חצי שעה לעיירה חסרת חן, שהנחמה היחידה שמצאנו בה היו קרואסונים נפלאים, עתירי שוקולד, לארוחת הבקר. מיהרנו לשוב לקונטמיני, יעד תיירותי בפני עצמו. חנויות מלאות בכול טוב,, בתי קפה חמימים המציעים עוגות עתירות קלוריות ומסעדות בהן מגישים אוכל צרפתי מודרני, לצד מנות מסורתיות. רשמנו לעצמנו לשוב לכאן לטפס אל Mont Joly, המבטיח מראה משובב נפש של רכס המונט בלאן. נסענו באוטובוס חינמי, שלושה ק"מ, מהכיכר המרכזית לכנסיית נותרדם דה לה גורג' (Notre-Dame de la Gorge), נסיעה שקיצרה את הדרך לאורך הנהר בכ-3 ק"מ. זוהי קפלה ברוקית נאה, שחזיתה מצוירת,, בקצה בקעת Montjoie, שהיא המערבית בבקעות המקיפות את מונט בלאן. ליד הכנסייה חוות סוסים. כעבור שעה של עליה מאומצת, חלף על פנינו מטייל בעל תושיה, ששכר סוס, כדי להעלות את תרמיל משפחתו, לראש ההר.

מהכנסייה היפה טיפסנו בדרך ג'יפים תלולה (מתחילה כדרך רומית מרוצפת). השביל עובר דרך לאורך אפרים בהם רעה עדר של פרות, שעל רקע האפרים המוריקים נראו כגלויה של האלפים. באביב מעלים האיכרים את פרותיהם ממשקי העמקים אל ההרים, שם הן רועות על המדרונות ולעתים אפילו מטפסות אל מעבר לקו היער.  לקראת הסתיו הם מחזירים אותן לרפתות. עיקר ההכנסה מגיעה מייצור הגבינה, שלכל כפר יש את הנוסח והטעם שלו. האזור הוכרז כשמורת טבע ב-1979, אסור לכרות בו עצים, אך מותר לרעות פרות. הטיפוס נמשך כל היום ובמהלכו עלינו כ-1,300 מטרים. השביל עובר דרך היער, מגיע לנקודה יפה בה צופים מלמעלה על קניון קטן וצר בו המים זורמים במהירות. היה חם באותו יום, גלשנו לגיא קטן, שם פיכה פלג של מים קרים. מצאנו גב נסתר וציננו את גופינו. הדרך ממשיכה לטפס עד בקתת Refuge de la Balme, מקום לא רע לעצירה. כאן ה-TMB עוזב את דרך הג'יפים, ומתחיל בטיפוס הרציני והארוך של היום (כ-600 מטר תלולים עד הפאס). בעמק ישנו פיצול לאגם Lac Jovet. נחשב לאגם מאד יפה, אך מכייון שמדובר בטיפוס ארוך, וויתרנו. למותר לציין שאחר כך חשנו חרטה קלה, אך זו נשכחה נוכח הנופים המרהיבים שהשביל זימן.

לאחר קטע הטיפוס הארוך והרצוף הגענו לאנדרטה ותלולית אבנים המנציחה מטיילת לזכר מטיילת אנגליה שנספתה כאן בסערה והשביל ממשיך לטפס עד הפאס המרשים – Col du Bonhomme. לפתע שמענו רעש מוזר, מרחוק נראה יתוש, שהלך והתקרב, דמה לציפור שיר, לדורס, עד שהתברר כהליקופטר, שהוזעק לחלץ מישהו שלקה במחלת גבהים. שירותי החילוץ וההצלה הם עוד יתרון של האלפים על פני רכסים רחוקים כגון הרי פאן שבטג'יקיסטן, או הרי אלטאי שבסיביר. מכאן ההליכה היא במגמת עלייה מתונה קצת יותר, בנוף אלפיני מרשים מאוד, עד הפאס הבא – Col de la Croix du Bonhomme, שם גלש ירדן על השלג, כשהוא שוכב עליו פרקדן. בקתת "בונהום" (Bonhomme) המפורסמת, נמצאת בגובה של 2,400 מטר מעל פני הים ממש מעט מתחתיו. הבקתה נבנתה לראשונה ב-1930, נהרסה ונבנתה שוב ב-1960 ומאז משמשת אבן שואבת להולכים. ב-1990 חודשה והוגדלה, אך עדיין צר המקום מלהכיל את כל הרוצים. ישבנו במרפסת מול עמק קרחוני שלצדודית הרוחב שלו חתךU  מושלם ולגמנו בירה. העיכוב של הבקר גבה את מחירו. השמש התמקמה לכיוון מערב מהר מכפי שרגלינו נשאו אותנו.  השתעשענו במחשבה שנוכל לבלות שם את הלילה. לדאבוננו הבקתה היתה מלאה עד אפס מקום ונאלצנו לעזוב, כשריח המרק בנחירינו.

משם ירדנו בשביל ארוך ארוך ומתפתל, כשאנו מנסים לסיים את המעלה לפני שייגמר היום ולבסוף הגענו אחרי אור אחרון לבקתה מטופחת בלס שפיוקס (les Chapieux). למרבה הפתעה, הצוות המתין לנו עם ארוחת הערב. טוב שלא "הברזנו" להם. עם הזמן למדתי שמתייחסים כאן להזמנות ברצינות תהומית. וטוב שכך.

למחרת, "גנבנו" כמה ק"מ של עליה עם אוטובוס, בשביל סלול לאורך הנהר עד la Ville des Glaciers – קבוצת מבנים חקלאיים שנראים נטושים, חוצים את הנהר ועוזבים את הדרך הסלולה, ולאחר קילומטרים ספורים של הליכה, בשביל נוח המתפתל במדרונות מכוסי פרחים, מגיעים ל- Refuge des Mottets. זוהי בקתת אירוח גדולה, שמורכבת מכמה מבנים ששימשו בעבר כמחלבה. יכולה להיות לחליף הולם לבקתת אליזבטה שתתואר בהמשך.

במקום זאת, העפלנו בשביל ארוך ותלול לעבר מעבר הרים מרשים. בחלקו הנמוך של השביל נהנינו מאפרים מכוסים במרבדים של פרחים. ככל שהעפלנו, הלכו הפרחים והתמעטו. סמוך לפסגה, כבר נאלצנו לחצות שלוגיות ואפילו קצוות של קרחונים, שכיסו את השביל. אין צורך בקרמפונים, היינו מסמרים מיוחדים הנקשרים לנעל, או בציוד מיוחד להליכה על הקרחון, אבל ריכוז וזהירות דווקא כן. תצפית מרהיבה ממעבר ההרים Col de la Siegne, בגובה 2516 מ'. מעין אוכף שהוא למעשה הגבול בין צרפת לאיטליה.

התושבים המקומיים היו הראשונים לאתר, להכיר ולהשתמש לצרכיהם במעברי ההרים של השרשרת האלפינית. מעברי האלפים נחשפו לעולם החיצון לראשונה עם תנועת הצבאות הרומיים מאיטליה של ימינו, ולכיוון צפון למסעות הכיבוש שלהם ביבשת אירופה. האסוציאציה המידית למעבר הרים כזה הוא חניבעל, שיצא מספרד, באביב של 218 לפני הספירה, בראש צבא שמנה 120,000 חיילים רגליים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים.

הרומאים ציפו שחניבעל ינסה להתגונן על אדמת היספניה, ועל כן הפקידו רק לגיון אחד בצפון איטליה במטרה לשמור על שקט מצד המקומיים שם. אולם תוכניתו של חניבעל הייתה אחרת, הוא תכנן להכות במקום שבו הרומאים לא יצפו להתקפה, באיטליה עצמה. כדי לבצע משימה מורכבת זו ולהגיע אל איטליה עמדו בפניו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להפליג דרך הים מהיספניה לאיטליה, השנייה הייתה מורכבת יותר, לחצות את גאליה ולאחר מכן את הרי האלפים הקשים למעבר, ואז להגיע אל צפון איטליה. לכאורה הדרך הראשונה הייתה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך השנייה. ניסיתי לדמות את הפילים הצפון אפריקאים חוצים את המעבר ולתהות מה עבר בראשם של החיילים כשנחשפו לנוף המרהיב הזה, אותו ראו לראשונה בחייהם.

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות

הנוף הנשקף מכאן, נחשב לאחד היפים שהאלפים יכולים להציע. הרים משוננים ומחודדים ממכוסים בשכבות נדיבות של קרח, עמקים קרחוניים, מדרונות יערים, ריכוז של כל מה שהאלפים יכולים להציע. אין עמדה להחתמת דרכונים. זו הוסרה בראשית שנות ה-80. מזה שנים שאני מטייל באירופה והמעברים הפשוטים הללו, עדיין מרגשים אותי. ירידה תלולה אל העמק, עצירה במוזיאון קטן, ארוחה של כריכים שניקנו בבקתה והחלנו עוד טיפוס,  את הטיפוס לעבר ה-Col de la Seigne – עוד שלושה קילומטר אנו מגיעים אל בקתת ההרים האיטלקית Elisabetta Soldini, הנמצאת במיקום נהדר, אך הצפיפות והלינה בדרגשים בני שלוש קומות, העלו בקרבנו, הישראלים, אסוציאציות מרחיקות לכת…

הלינה בבקתות (רפיוג'י בצרפתית או ריפוחיו באיטלקית) היא חוויה בפני עצמה. בשעה 19:30 מתאספים כל הדיירים בחדר האכילה לארוחת ערב גדולה ומפנקת הכוללת סלט, מנה בשרית, תוספות חמות וקינוח. תמורת תשלום נוסף ניתן להזמין גם בירה או יין. לא ויתרנו. החשמל בבקתות ההרריות מבוסס על אנרגיה סולארית בלבד ולכן מנסים לחסוך ובערב החדרים השונים מוארים מאור נרות.

הפופולריות הרבה של המסלול איננה בהכרח חיסרון. היא מאפשרת את קיומן של הבקתות המפנקות, את בתי הקפה שבעיירות, את לגימת הבירה אחר הצהרים, הקפה והעוגה בערב. כמו כן פוגשים מטיילים אחרים. פעם זו משפחה ישראלית, פעם שתי עמיתות לעבודה, פעם בני תשחורת אחרי צבא ולעתים, מטיילים מפה ומשם. קבוצה שהדריכה דנית "מצורפתת" בשם שרלוט שהפליאה אותי בנמרצות ובכושר שלה. לעתים זה חבר פרלמנט בריטי המטייל בחברת בנו. ירדן וענבר שהיו פתוחים לשיחה יותר ממני, הרבו להכיר מטיילים חדשים מעת לעת. הטיול עובר במהירות בין יערות של עצי אשור, עתירי רקבובית שריחה הנעים עולה למרחוק ולעתים גדילות עלה פטריות בגווני אדום או כתום. במקומות בהן השביל יוצא מן היער, מתכסים המדרונות בשלל פרחים. במקומות הגבוהים הצמחייה נעלמת ולנגד העיניים נחשפים הרים מושלגים, מדרונות סלעיים וקרחים ובקעה מוריקה.

השביל ממשיך לרדת לאט, שומר על הגובה מעל העמק Val Veni, כך שהנוף פתוח. בהמשך חלפנו על פני אגם קטן שלחופו פיקנקו כמה משפחות אירופאיות, שלמרות מזג האוויר הבהיר, איש מהן לא העז לטבול את רגליו במים. סובבנו את האגם ונהנינו מהנוף ומההרים שהשתקפו במימיו.

בהמשך, עברנו בבקתה Maison Vielle הגדולה והתיירותית (לכאן מגיעים מטיילים רבים ברכבל, כך שרואים הרבה יותר אנשים מאשר קודם לכן), לקראת העיירה קורמאיור (Courmayeur) החלטנו לחסוך את הירידה המייגעת ולהיעזר ברכבל, שמספק נוף מרהיב בזווית של 360 מעלות. קרומאיור נמצאת בקצה ואל ד'אוסטה ) (Valle d'Aosta בצפון מערב איטליה ובה 2,798 תושבים. העיירה שוכנת בגובה 1,224 מטר מעל פני הים ומשמשת מרכז לנופש ולספורט חורף. במסגרת ניסיונו של שליט איטליה בניטו מוסוליני לבצע "איטליזציה" של המחוז, בשנים 1939–1946 נקבע כי שמה החדש של העיירה יהיה "קורמיורה" )"Cormaiore"(, אך השימוש בגרסה זו של השם אינו רווח כיום. מהעיירה ניתן לטפס רגלית לפסגת המון בלאן, שנקרא כאן "מונטה ביאנקו", למרות שאת הפסגה לא רואים ממרכז העיירה. בעיירה נמצא פתח הכניסה הדרום-מזרחי של "מנהרת המון בלאן", המגיחה מצדה השני בעמק שאמוני בצרפת. בקיץ 1998, אם ילדי ואנוכי, יצאנו מכאן בטיול נהדר ברכבות כבלים, מעל פסגות מושלגות ומישורי קרח, עד לשמוני שבצרפת. במסעדות שבעיירה מגישים יינות לבנים משובחים המופקים מיקבים שבעיירות הסמוכות.

קרומאיור הינה מקום מצוין להתפנק, לשוטט, ליהנות מהארכיטקטורה ומהגינון ואולי, רצוי להישאר יום נוסף אותו כדאי להקדיש לעמק אאוסטה. שלצדיו נראים, בנוסף למון בלאן, גם סנטה רוזה וגם המטהורן (Matterhorn), המתנשא לגובה של 4478 מ', אותו חולקת איטליה עם שוויץ. המחוז נחצה על ידי הנהר דורה בלטאה  (Dora Baltea), שמימיו נובעים מהמון בלאן, והוא אחד החשובים ביובליו של נהר הפו. האזור מציע בתי עץ כפריים וטירות מהאגדות, הרים עטורי שלג ומעיינות מרפא, עיר רומית עתיקה וגן בוטני אלפיני, דומה לשוויץ, רק פחות מסודר.

התושבים הראשונים של "עמק אאוסטה" היו קלטים וליגורים, אשר לשונם נשמרה בשמות של אחדים מהמקומות במחוז. הרומאים כבשו את המחוז וקראו לו "אוגוסטה פרטוריה סלאסורום" (Augusta Prætoria Salassorum). השליטה במקום באה להבטיח את המעברים האסטרטגיים בהרי האלפים. מעברים, אשר שופרו בעזרת גשרים ודרכים. הריסות המצודות והטירות מעידים על חשיבות האזור המהווה את שער הכניסה לשתי הדרכים החשובות המובילות אל האלפים – דרך סנט ברנד הגדולה ודרך סנט ברנד הקטנה  בתום הכיבוש הרומי חזרה האוטונומיה למחוז הודות לבידודה הגאוגרפי.

על אף היותו קטן, העמק הוא אחד מהחבלים העשירים ביותר באיטליה כשהתעשיות העיקריות בו הם תיירות, ייצור יין ועיבוד מתכת. זהו אזור ה נבדל משאר איטליה במספר אספקטים שונים ביניהם השפה. מרבית התושבים בעמק מדברים צרפתית, ועיקר פרנסתם מתבססת על גידול ענבים לייצור יין ועבודות מתכת. התיירות באזור משגשגת במיוחד. בעמק המוריק והדרמטי,  ניתן לבקר בשרידי מגדלים בימי הביניים ובכנסיות בסגנון בארוק. בעיירות השונות, הרחובות מרוצפים בחלוקי אבן. באזור מייצרים שניים מהיינות הטובים ביותר באיטליה. היין הלבן, Asti-Spunante והיין האדום בזולו Bazolo, אותו מייצרים בקרבת העיר אלבה (Alba)[3].

האזור נודע גם בגבינת הפונטינה (Fontina), מלכת הגבינות של עמק אאוסטה, המיוצרת מחלב פרות שרעו במדרונות ההרים. מגדליהם מקפידים על הנחייתו של הרמב"ם: "מן המרעה ולא מן האבוס". הפונטינה עומדת ביסודו של הפונדו, או כפי שהוא מכונה כאן "פונדוטה", שהוא מאכל פופולרי מאוד בפיימונטה ובעמק אאוסטה, וכמובן גם מצדם השוויצרי של האלפים. יצא לי יותר מפעם אחת לטבול את פיסות הלחם בגבינה השמנה המותכת ולקום מהשולחן כאילו יצקו בטון לבטני.

מזג ההרים באלפים ידוע כהפכפך. השמים הכחולים של אמש התחלפו בעננים קודרים, שהמטירו עלינו גשם זלעפות. רגע של חולשה העלה אותנו לאוטובוס עד למרגלות בקתת וולטר בונאטי ( Walter Bonatti) הקרויה על שם המטפס האיטלקי המפורסם. לאחר טיפוס של כחצי שעה הגענו לבקתה והצדקנו את המוניטין שיצא לה. אכלנו מרק משובח והתבוננו בתמונות של המטפס המפורסם, שעל הקירות. בונאטי נולד בברגמו (Bergamo) ב-1930 וב-1954 נודע מדריך טיפוס מקצועי. הוא טיפס על מרבית הפסגות של האלפים וב-1954 לקח חלק במשלחת שעלתה לראשונה לפסגת ה- K2 שברכס קרקוראם (Karkoram), השניה בגובהה בעולם, לאחר האוורסט.  כמו כן, הוא היה הראשון שכבש את פסגת Gasherbrum IV אשר בפקיסטן. הוא כתב כמה ספרים על מסעותיו, שם הציג גם את תצלומיו ומת ברומא בשנת 2011, בגיל 81. התפנקנו מעט בבקתה, עד שהמצפון והגשם שנעצר הבריחו אותנו מהבקתה המפנקת, חזרה אל ההרים, ויצאנו ל"לופ" ארוך, שנמשך כמה שעות ובסופו התחברנו אל השביל המוביל את ההולכים מקרומאיור ב"שביל המרפסת" המפורסם עד לכאן. בעודנו לוגמים מהמרק המשובח, התברר לנו שההזמנה שלנו לא יועדה לכאן. פקיד הקבלה זכר את שמותנו, כי היינו רשומים ברשימת המתנה. עוד ירידה של 40 דקות והגענו למלון מקסים בכפר La Vachey. מדובר בכמה חדרים, מטופחים בבית קטן, מעוטר בעציצים.

בבקר המחרת הציצה השמש והעננים פינו את מקומם לטלאים כחולים שהלכו וגדלו. טיפסנו במעלה תלול אל עבר ה-Grand col Ferret שגובהו 2537 ומשני צדיו בקעות קרחוניות הנראות כאילו יצאו מספר גיאוגרפיה. המפנה הדרומי של הבקעה מוריק הרבה יותר מהמפנה הצפוני וקרקעית הבקעה עשירה בכתמי ירק. מעל לראשנו הזדקרה פסגתו של Mont Dolent, לגובה של 3820 מ', המסמן את משולש הגבולות של איטליה, שווית וצרפת, שנכבש ב-1864 על ידי מטפס ההרים הבריטי והמיתי, אדוארד וויימפר (Edward Whymper) שנודע בטיפוסו החלוצי אל המטרהורן. שדות שלג מסנוורים התנחשלו למרחקים, כאילו נישאות על גלי הרים. לעינו התנוססו פסגות עתירות כרך, עוטות עננים.

עם הירידה מן המעבר, אנו עוברים לשטחה של שוויץ. צליל פעמונים רפה נשמע מן הרפת איכר כרסתן הוביל את הפרות אל המרעה, בתהלוכה כבדת צעד. בלכתן נשמע צלצול הפעמונים בייתר שאת. ניסיתי לזהות בצלילים הכבדים והמתכתיים את המנונה של שוויץ. מעל המדרונות המעובדים התנשאו מחוזות הפרא. את העמק המעובד הקיפו שיני סלע חשופות שהקיפו כחומה את העמק הירוק. מכאן התחלנו לרדת, כשבבקתת La Peule ה-TMB, יורד לנח בדרך סלולה למחצה ומרבית המטיילים , המעדיפים שביל מעניין יותר, עוזבים את השביל קצת לפני הבקתה ופוסעים בקוו גובה גבוה יותר, עד מעל לכפר.

תוך שעתיים גלשנו לעמק נינוח ומספק בדיוק את התמונות שעולות לכל אחד מאתנו בראש כשחושבים על נוף שוויצרי טיפוסי – פרות רועות, בתי עץ עם גמדי גינה, גינות מטופחות, ארובות מעשנות והרבה הרבה דשא ירוק מסביב. האלפים עשירים בעמקים כאלה. כול עמק חובק עולם נפרד משלו והמסורת החקלאית וההתיישבותית התגבשה בבדידות יחסית, שנים רבות טרם שהגיעו לכאן מסילות הברזל.

יש מטיילים המוצאים את הקטע הזה פחות דרמטי ובכול זאת לא הייתי מוותר עליו, משום שהוא מפגיש את ההולך עם חיי היום יום של הכפריים. בחצרות הבתים גדלים גרגירי יער נפלאים…. זוהי בקעה מרנינה, שיכולה להתהדר בעשרות גווני ירוק.

בלב בקעת פרט נמצא הכפר האלפיני לה פולי (La Fouly), השוכן בראש הבקעה, בגובה של  1610 מ'. כפר שאף הוא משמש כמרכז למטיילים. האמת היא שניתן היה לנסוע באוטובוס ולגמוע בקלות את שמונת הק"מ האחרונים. אבל לא היתה לנו את הסבלנות להמתין. ענבר ניסה להפנות את תשומת לבנו למספר טיפות גשם עקשניות, אך אנחנו התעלמנו מהן, דבר שהתברר תוך עשרים דקות כטעות חמורה ורטובה. היה זה מטח רב עצמה. הגענו לבקתה כשאנו ספוגי מים. חלצנו את הנעליים ספוגות המים בחדר שנועד לכך, תלינו את המעילים הנוטפים מים והתמכרנו לחום שהתנור הפיץ סביבו. לא חדלנו לברך שאיננו נאלצים להידחק לאהל סיירים נוטף מים.

ביום המחרת שוב זרחה השמש ושטפה את הבקעה בקרני אור נדיבות, שהעצימו את גווני הירוק. הטיול ביום זה כלל הליכה נינוחה לאורך הנחל. זהו היום הקל ביותר בכל הסיבוב. פסענו מעדנות  לכפר Isseret, השוכן במורד הבקעה, בגובה של 1055 מ'. זו הליכה קלה, אבל מאפשר להציץ מקרוב אל חיי האיכרים השוויצרים. מאיסרט, טיפסנו, טיפוס קל למדי,  לעיירה Champex, עיירת תיירות אלפינית, שליווה להפליא לחוף אגם, בגובה של 1466 מ'. העיירה והאגם שוכנים על מדף סלע טבעי בין בקעת פרט לבין Val d’Arptte. שוטטנו קצת בסמטאות, טעמנו מהמאכלים שהוצעו בביתנים, בעיקר מהגבינות תוצרת בית, שהאיכרים הציגו בגאווה. הם יוצקים את החלב לקדירת נחושת ומטלטלים אותה מעל האש, בתנועות מדודות, פרי ניסיון של עשרות שנים. לחלב הם מוסיפים מסו – תסס המצוי בקיבת הפרה, כדי להקריש אותו. הם בוחשים, מחממים, טועמים וברגע הנכון מסננים בבד ומניפים את הקרישים המטפטפים לתבנית עגולה, שם הם שוקעים במשך כמה דקות ומועברים במכבש של עץ. יודעי דבר מסבירים כי הגבינות המיוצרות בהרים טעימות מאילו שמיוצרות בשפילה, אולי בגלל איכות העשב. . במי הגבינה העודפים הם טובלים לחם ומאכילים בהם את החזירים.

חבורת גברים חמורי סבר השמיעה למוסיקת "יודל" מקומית, כשהם מיטיבים להאריך את הצלילים  ואפילו הקפנו את האגם בשביל נוח. אבל המקום היפה הזה זקוק ליותר. לעבור במקום הזה מבלי לשהות בו, היא החמצה נוספת. מומלץ בחום לעלות ברכבל La Breya למספר תצפיות מרהיבות וללכת לעבר קחון d’ Orny. על גבעה מצפון לכפר, נטוע לראווה גן בוטני ובו כ-4000 צמחים. קוננו על כך שהשכל מגיע מאוחר מדי והעפלנו משם לבקתה המשמש את המטיילים המוכנים להתאמץ כדי לעלות את Col de la Forclaz . במקום ללכת לאורכה של דרך העפר שנסללה בין 1825 ל-1887 (הנסיעה בה אסורה כיום),  דרך מעבר ההרים Alp Bovin שגובהו 1987 מ', בחרנו ללכת ביום המחרת, במסלול המאתגר דרך Fentrre de'arpette. עלייה תלולה וקשה, של 1500 מ' בגובה, הכוללת טיפוס על בולדרים גדולי ממדים,  אל מה שמכונה "החלון של עמק הארפט" והנקודה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה במסלול. מהחלון משקיפים על קרחון טריינט (Galcier du Trient), כמעט ממעוף הציפור. משם מתגלה נוף מרהיב: פסגות משוננות של הרים לבנים, עמקים ירוקים וצוקים נישאים. העננים מעל חולפים במהירות וצילם רשם ציורים לרגע על הסלעים. הירידה מתחילה תלולה, ומאתגרת את הברכיים, אבל מתמתנת ברגע שמגיעים לנחל. מכאן ההליכה בקו גובה לאורך תעלת השקיה. עוברים בקתת מטיילים (Chaelt du Glaciers), וממשיכים ללכת, עד שנמצאים מעל לכפר Trient. כאן מצטרפים חזרה למסלול הרגיל של ה-TMB. השביל ממשיך למעבר ההרים Col de la Forclaz , בגובה של 1526 מ' . במקום מלון יפה, אך מכייוון שהיה קשה למצוא בו מקום, ירדנו ללון בעיירה Trident, שבתיה הציוריים טובלים בירק. השביל מעפיל מכאן סמוך מאד לקרחונים קטנים, שבסדקיהם מבצבץ גוון כחולף עד למעבר ההרים Col de Balme, בגובה של  2191 מ', שמהווה את הגבול בין שוויץ לצרפת וצופה על הבקעה המרהיבה Vallee de I’ Arve. זהו מעבר הרים לא קשה שמזמן מראות עוצרי נשימה ממש. עם בקעת שמוני לפנים ומשני צדיה רכסי ההרים המרהיבים Aifuilles du Tour, Verte ‘ Drus ומעל כולם פסגתו של המונט בלאן הנראית ככתר מיתולוגי. במהלך השנים, נוסעים מפורסמים כאילו התחרו ביניהם מי יכביר יותר שמות תואר מפוצצים על המראה הנשגב הזה. הלינה בעיירה Tre le Champ.

יום המחרת הוא אחד המפורסמים בטרק, משום שהוא עובר בשמורת הסלעים האדומים (Réserve naturelle nationale des Aiguilles Rouges), שמציעה בנוסף לתצורות הסלע המרהיבות, כפיש שמה מעיד עליה, גם 594 מיני צמחים, 84 מיני עופות ו-24 מיני יונקים, שאחד מהם, יעל, ראינו ממש מקרוב. את האגם הלבן המפורסם, Lac Blanc, המושך תיירם רבים, המגיעים ברכבל סמוך אליו. האגם נקרא כך משום שהוא מוקף קרח וכדי להגיע אליו, היינו חייבים לבוסס בשלג. זהו קצהו של Mer de Glace, זהו כמעט הקרחון הארוך, הרחב והגבוה מבין קרחוני מונט בלאן. שני בממדיו רק לקרחון Grosser Aletschgletscher שבאלפים הברנינים שבאוסטריה. קרחון מרהיב המוזן מלא פחות מ-14 קרחונים. מאז שהגיעו אליו המטפסים William Windham ו- Richard Pococke ב-,1741 הוא מושך אליו, מדי שנה, עשרות אלפי מבקרים, לא הלכנים בהכרח, המגיעים לאן משמוני. בעבר המטיילים נאלצו להגיע למלון המקומי בעזרת פרדות, אך מאז 1908 פועל במקום רכבל. בדרך יש לטפס על סולמות ברזל, דבר שמעניק לטיול משנה הרפתקה. משם, עוד יום הליכה אל לה זוש או שמוני. קטע זה חופף את אחד ממסלולי ההליכה הידועים של אירופה GR5 , הנמתח לארוך 660 ק"צ מאגם ז'נווה עד לניס שלחוף הים התיכון ומכסה חלק נכבד מהאלפים הצרפתים, ומכסה את הקטע המרהיב ביותר של שביל אירופאי ארוך בהרבה, ה-E2 , שמתחיל ב-Ostend  שבבלגיה. שני השבילים הללו, עוברים ב-TMB בקטע שבין Col du Brevent  ל- Col de la croix di Bonhomme  . לא המשכנו עד לה זוש, "חתכנו" לשמוני, לערב סיכום וארוחה מפנקת.

הערות

[1] למשל: https://onefootabroad.com/

[2] מפות של Rando Edition: https://www.amazon.fr/Rando-Editions-Collections-Livres/b?ie=UTF8&node=566044

[3]  גם יינות לה סאל" (La Salle) ו"מורגה" (Morgex) נחשבים למשובחים באירופה.