טרק בהרי פאן

טרק בהרי פאן שבטג'יקיסטן

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו גם: מצגת מהטרק להרי פאן

ראו גם : טיול להרי פמיר

תודתי לדורון מחברת "אקו", למולי ברוג ולגלעד בן צבי, על עזרתם.

טיסה של כשלוש שעות מביאה אותנו מאיסטנבול אל דושנבה, בירת טג'יקיסטן. מדינה זו שוכנת באסיה התיכונה, חלק מתורכסטן המזרחית והיא המדינה הקטנה ביותר בשטחה באזור (143,100 קמ"ר).  ללא מוצא לים. בעברה הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-9 בספטמבר 1991. המדינה גובלת באפגניסטן בדרום, סין במזרח, קירגיזסטן בצפון ואוזבקיסטן במערב ובצפון. מספר תושביה 8,051,512.

נמל התעופה מיושן. לא השתנה הרבה מאז תקופת ברית המועצות. אנו יורדים מנומנמים לביקורת הדרכונים. ממתינים לאשרה. למרבה השמחה הטפסים ממתינים לנו, חתומים, כשהם נושאים את תמונותינו. הספק המקומי אלישר, שם פרסי טיפוסי, כשמו של המשורר אלישר נבואי. מתברר שהוא עשה עבודה טובה. הוא המתין לנו בחוץ, הפתיע אותנו במראהו הצעיר ולקח אותנו למלון פשוט למדי. משהו אותנטי מהעבר הקומוניסטי של המדינה.

מנוחה קצרה ואנו יוצאים לדרך. מסתבר שאי אפשר לצאת צפונה בשעה 11:00, בגלל עבודות בכביש ולכן אנו יוצאים לסיור קצר בעיר. מתבוננים בתושבים, מרביתם טג'יקים, דוברי פרסית ומיעוטם אוזבקים, הניכרים בעיניהם המלוכסנות קמעה. במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה כאן בשנים 1997-1991, התושבים עזבו את המדינה, מרבית תושביה הלא מוסלמים, היינו, רוסים, אוקראינים, מולדוביים ויהודים ותהליך האיסלמיזציה של המדינה הוקצן מאד.

משמעותה שם "דושנבה" היא "יום שני", בשפה הטג'יקית, על שם הכפר שהתפתחה ממנו ושנקרא כך על שם השוק השבועי שהתקיים בו ביום ב'. במשך כמה שנים נקראה העיר סטלינבאד, על שמו של המנהיג רב העצמה, למרות שלנין הוא שהחל לבנות אותה כעיר. ב-1929, כאשר הגיעה לכאן מסילת הרכבת, הפכה דושנבה לבירת הרפובליקה. בשנים האחרונות ניכרת במקום תנופת בנייה.

במאה ה-19, החלה האימפריה הרוסית להתפשט לעבר אסיה התיכונה, חלק ממה שכונה אז "המשחק הגדול" (Great Game), שהיה בעצם מאבק עם בריטניה על הדרך להודו. לאחר המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 החלה הממשלה הסובייטית ללחוץ על התושבים לעבור תהליכי חילון, במהלכם נסגרו מסגדים, כנסיות ובתי כנסת.

לתחושתם של המקומיים, רוסיה הזניחה את טג'יקיסטן, וקיפחה אותה בתקציבי  חינוך, שירותי בריאות ופיתוח. המקום היחידי שזכה למשאבים הלאומיים היתה דושנבה, פתחה, שם שכנה האליטה הרוסית. בשנת 1991 התפרקה ברית המועצות וטג'יקיסטן קיבלה את עצמאותה.

זמן קצר אחר כך התפתחה מלחמת אזרחים עקובה מדם, בין מליציות שהופעלו על ידי הנשיא הראשון, שהודח מהשלטון, לבין הנשיא שבא אחריו, אשר גבתה עשרות אלפי קורבנות, עד שהסתיימה ב-1997.

טג'יקיסטן העצמאית משתדלת למחוק ככל האפשר את הפרק הסובייטי בתולדותיה ולהדגיש את היותה חלק מתורכסטן ואת המורשת הפרסית. בעיר מוזיאון לאומי שלא הספקנו לבקר בו, שורה של מזרקות, פסל ענק של איסמעיל סמאני (Ismoili Somoni), מייסד האימפריה הפרסית הגדולה שמשלה באסיה התיכונה וקבע את בירתה בבוכרה. עידן הסאמאנים נחשב לתור זהב תרבותי, בו נפגשו הסקרנות הערבית, עם הפילוסופיה היוונית והמורשת הפרסית. השושלת הסאמאנית נחלשה בסוף המאה ה¬10. שבטים תורכיים, פלשו לאזור. העימות בין העולמות המנוגדים של "טוראן" ואיראן. התנגשות רב דורית בין  התורכים (Turkik) נוודי הערבות, לבין הפרסים, איכרי העמקים. הוא המפתח להבנת תולדותיה של אסיה התיכונה והוא מונצח בספרו של פירדוסי (Ḥakīm Abu'l-Qāsim Ferdowsī Țusī), "שאה נאמה", היינו, "ספר המלכים", המנתח את תולדותיה ומורכבותה של אסיה התיכונה במאות ה-10 וה-11. השם "טג'יקים" הופיע לראשונה במאה ה¬11, בכתביו של ההיסטוריון התורכי מחמוד אל קשגרי (Mahmudi Kashgari), שהשתמש בו כדי לתאר את כל העמים דוברי פרסית באזור, שהיו ממוצא איראני.

הרחק מבגדאד, בשוליים הצפוניים של העולם האיראני, העצימו בני המשפחה הסאמאנית ששלטו  מגמה איראנית ייחודית. בחצרות הסאמאנים שפרחו בארצות שמעברו הצפוני של נהר האוקסוס (כיום אמו-דריה, שבגבול אוזבקיסטאן וטורקמניסטאן) נבטה הלשון הפרסית החדשה: זוהרת בברק של ייחודיות וחיוניות, כתובה באותיות ערביות, ספוגה בערכי דת האסלאם, שהתמזגו עם מסורות איראניות קדומות. הסאמאנים טענו לייחוס מכובד והפיצו את סיפור מוצאם מבית סאסאן, משפחת המלוכה שהערבים סילקו מעל בימת ההיסטוריה.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים

במרכז העיר בולט מונומנט לכבודו של המשורר הלאומי עבד אללה ג'עפר אל-רודקי (Rudaki), משורר ומוסיקאי שהתעוור באחרית ימיו, מתואר כראשון שחרז בלשון הפרסית החדשה את עלילות גיבורי איראן. אבו מנצור דקיקי המשיך מסורת אפית זו, ושיריו כללו חרוזים אודות דת זראתושטרא. פירדוסי ראה עצמו כממשיכם של נחשונים אלה, אף שהשכיל להאפיל על המשוררים קודמיו הודות לחיוניות דברו ובוהק ספרו, אשר לחו לא נס גם כיום.

יצאנו לדרך בשעה 13:00 לערך, מאוחר מדי, דבר שיתברר בהמשך, בייתר שאת. הדרך מטפסת צפונה ואנו נוסעים בנוף של הרים צחיחים, לאורך נהר ורזאב (Varzab). התיישבנו לארוחת צהרים, במרפסת עץ קטנה, מעל קוו המים, כשאנו נהנים מהקרירות העולה מהנהר השוצף. הארוחה שקיבלנו תחזור בווריאציות דומות עוד פעמים רבות: מרק, סלט ירקות ושיפודי כבש. לקינוח אבטיח ותה ירוק. לאחר שהצלחנו בקושי להתנתק מהאווירה השלווה, המשכנו בנסיעה מעלה מעלה. הדרך הולכת ונעשית דרמטית. מטפסת להרים. הנוף הולך ונעשה מסעיר מרגע לרגע, ההרים נהיים תלולים יותר, צלעותיהם ירוקות יותר. הפסגות מושלגות והמדרונות שסועים בגיאיות עמוקים. עצירה במעבר ההרים שונמונדארה ((Shonmundara בגובה של 2372 מ', מבט אל ההרים הירוקים העטורים בפסגות מושלגות, אל אזור אנזוב (Anzab), הזרועים בכפרים קטנים. בדרך חצינו מספר רכסים, עד שהגענו להרי זרפשן (Zervshan), המתנקזים לנחל בשם זה, הזורם בשטח אוזבקיסטן אל נהר האמו דריה ודרכו לימת אראל. יש לציין כי מרבית שטחה של טג'יקיסטן הוא הררי. במזרחה נמצאים הרי פמיר שפסגותיהם מתנשאות לגובה של למעלה מ-7000 מ'. ביניהם פסגת "איסמעיל סומוני" (7,495 מ') והר איסתיקלאליאת (7,134 מ'), דבר המסביר את שמם בפרסית, "גג העולם".

הרים אלו הינם חלק ממערכת הרי פמיר הכוללת גם את הרי קונלון, קרארקום, טיינשאן  והינדו קוש, חלק מאותו גשר יבשתי עצום בין רמות טיבט במזרח, והרי ההימלאיה בדרום מזרח. הרים אלו גולשים אל עמק פרגנה שבמזרח אוזבקיסטן, משם הביאו הסינים את "הסוסים השמימיים נוטפי הדם" ובו עברה "דרך המשי" המפורסמת.

סביר להניח שהאירופאי הראשון שכתב על האזור היה מרקו פולו. הוא לא נקב בשמם ולא הביא מראי מקום מדויקים, אבל כשעוקבים אחרי מסלול דרכו ממצרי הורמוז לעבר סין, סביר להניח שלהרים אלו התכוון כאשר תיאר את כאב הראש שנגרם לו, כנראה ממחלת גבהים ואת המזון שאינו מתבשל היטב, בשל דלילות האוויר.

ראו באתר זה: מרקו פולו

מוחמד, המדריך הצעיר שמלווה אותנו לא חדל מלהזכיר לנו שדרך ארוכה לפנינו ועלינו להמשיך בנסיעה. חצינו את רכס הרי טקפן (Takfan). ברקע בולט הר שודמונדארה (Shodmundara), שגובהו מתנשא לרום של 3272 מ'. הרים ששמותיהם לא אמרו לנו הרבה, אך היו מוכרים היטב למוחמד ולאלישר.

כעבור מספר שעות הגענו סמוך לעיר פנג'יקנט (Panjikent), הסמוכה לגבול האוזבקי, 80 ק"מ מזרחית לסמרקנד, שאף היא עיר טג'יקית, שסופחה לאוזבקיסטן, יחד עם בוכרה, בשנת 1928, כחלק ממדיניותו של סטלין להפוך את אוזבקיסטן כמדינה מובילה במרחב ולכרוך את הלאומים זה בזה. פנג'יקנט היתה אחת הערים הסוגדיאניות המובהקות באזור שפרח בין הנהרות. כאן פרחה הדת הזורואסטריות וכאן נפגשו ההישגים המדעיים של הפרסיים עם אלו של היוונים. ממלכת סוגדיה (Sogdia) השתרעה משני צדדיו של עמק זרפשאן (Zarafshan), על פני הרי הפאן (Fann) והרי מול הפאן. רובה נמצאה בתחום טג'יקיסטן של היום וחלקה באוזבקיסטן.

ההתיישבות הראשונה בעמק זרפשן החלה כנראה באתר העתיק סרזם (Sarazm), ליד Durman של ימינו, סמוך לגבול עם אוזבקיסטן. תושבי סראזם, המתוארך לאלף הרביעי לפני הספירה כרו בקרבתו זהב, אותו ייצאו, בין הייתר, למצרים. המקום נחשב למרכז המטלורגי החשוב ביותר באסיה התיכונה.

על פי הכתבים הפרסיים הקדומים, העמים ההודו-אריים הגיעו לאזור לפני כ-3000 שנה מארץ אגדית בשם אריאן. הבולט מבין העמים שהתנחלו בהרים הגבוהים היו הסוגדינים, שמקור שמן במילה הסקיתית : סאקה". גם במדינות שכנות, כמו איראן אפגניסטן והודו ישבו עמים ממוצא איראני, שדתם היתה זורואסטרית.

ראו באתר זה: הדת הזורואסטרית

הכרוניקנים של אלכסנדר מוקדון מספרים על העם הסוגדי שחי בין הנהרות ירכטסס (סיר דריה) ואוקסוס (אמו דריה) ובבקעות שבין ההרים, אותם פגש אלכסנדר במהלך התקדמותו מערבה. חלפו שנתיים עד שאלכסנדר הצליח להכניע אותם בשנת 327 לפנה"ס, אבל נכבש על ידי תרבותם. נשא לאשה את רוקסנה (Roxana), הנסיכה מסמרקנד והפך בהתנהגותו למלך פרסי.

ראו באתר זה: אלכסנדר מוקדון.

לאחר שהשלטון היווני התפורר, הפך האזור לחלק מהאימפריות של הקושנים (אחד מעמי הערבות), ההונים הלבנים ובהמשך, למדינות שנבנו על דרכי הסחר שפרח בין מזרח למערב (שבמאה ה-18 זכו לשם הרומנטי "דרך המשי"). במאה ה-6 הוקמה כאן ממלכה עצמאית, בעלת תרבות מפותחת, שפנג'יקנט היתה בירתה. שרידים ארכיאולוגים של ערים, ארמונות, המקושטים בפסלים וציורים מהווים עדות לגדולתו של האזור.

ראו באתר זה: דרך המשי

פנג'יקנט הצליחה לעמוד בפני כוחו העולה של האסלאם, כמעט מאה שנה לאחר שהמרחב כולו ניגף בפניו. מתקופה זו נותרו תמשיחי קיר יפהפיים, בעיקר בארמונו של דיוושטיש Divashtich)) המלך הסוגדי האחרון. בשנת 722 נאלץ המלך להיכנע, הערבים פלשו לעיר ואסלמו את תושביה. היו שברחו להרים והמשיכו לקיים שם את התרבות הסוגדית ואת הדת הזורואסטרית.

ליד פנג'יקנט מתנשאים הרים אדירים, המגיעים לגבהים של יותר מ-5,000 מטר, בראשם קרחוני עד וביניהם נהרות ואגמים, ולעיתים גם עמקים נסתרים שבהם אפשר להתקיים בצמצום. באזור יורד מספיק גשם בכדי לקיים חקלאות זעירה ויש די עשב לגידול צאן. למקום זה שמו פליטי פנג'יקנט את פעמיהם. שם, בעמקים המבודדים, למרגלות ההרים הגבוהים, מצאו מפלט מרודפיהם והמשיכו לקיים את תרבותן עתיקת היומין. התושבים מספרים שבעמק יגנוב,  באזור עמק יגנוב (Yagnob), ועד לפני כמה עשרות שנים יכולת לשמוע ילדים משחקים בסוגדינית. תושבי  עמק יגנוב (Yagnob) שמרו על תרבותם, על פולחן האש ועל האלים הזורואסטרית. הם השכילו לשמור גם על השפה הסוגדית העתיקה, ועל צורת חיים שיתופית למדי, עד שבשנות ה-70 של המאה ה-20 הועברו על ידי שלטונות ברית המועצות לעבודת כפייה בשדות הכותנה שהלכו וגדלו בעמק הסיר דאריה. זו היתה כמובן טרגדיה אנושית, אבל גם החמצה תרבותית. לא ביקרתי עדיין ביגנוב, אבל עמיתי זאב בן אריה מספר על מסורת של בתים הבנויים בדרוג על המדרון, מחוברים זה לזה על ידי מסדרונות מקורים. התושבים המשיכו את המסורת שהתפתחה בפרס האח'מנית , של יצירת מבוך סגור המאפשר לתושבים לעבור מבית לבית מבלי להיחשף לקור העז שבחוץ. במבוך הזה נהגו לשכן גם את חיות המשק  דבר היוצר מבוך .

עמק זרפשאן הוא לא בדיוק עמק, אלא אחד הקניונים העמוקים בעולם, הרבה יותר עמוק מהגרנד קניון של הקולורדו. בלבו זורם נהר בשם זה שאורכו מאות קילומטרים והוא עובר דרך סמרקנד, ממשיך לבוכרה ובסופו של דבר מתחבר אל נהר האמו דריה. ביוצאו מן ההרים הוא יוצר נאת מדבר פורייה, שבה התפתחו יישובים כבר לפני יותר מ-5,000 שנה.

האזור מתנקז לנחל זרפשן, שמשמעות שמו: "מוביל הזהב" ומקורותיו בהרי פמיר. הנחל זורם בעמק רחב תחום בין צוקי ענק וממשיך מכאן לאוזבקיסטן. כמה מיובליו משקים את עמקי טג'יקיסטן וחלקם ייעלמו בישימון של מדבר קארא-קום (Kaea-Kom), המדבר השחור אשר באוזבקיסטן.

מדרום לנו נראו פסגותיהם החשוכות כבר של הרי פאן (Fann), שנמצאים בצד המערבי של מערכת פמיר-אלטאי; היינו טרנס-הימליה, בין רכס זרפשאן (Zerafshan), לרכס גיסאר (Gisar). מזרחה לפנג'יקנט, פנינו דרומה לעבר עמק חפטקול (Haftkul), ונתחיל לטפס ברגל מעל כלומר, "שבעת האגמים". הלילה ירד כבר מזמן. התבוננו בתסכול באגמים המנצנצים בחשכה; מנסים לאמוד את גודלם ולשער את יופיים. עצרנו לחניית לילה סמוך לאגם השישי אגם מרגוזור Marguzor), בגובה של 2600 מ'. נעים בחוץ. ציפיתי שיהיה קר יותר. במקום נבנה אוהל מטבח ואוהל מסעדה. מהפתח יוצא גבר גבה קומה ורחב כתפיים שמשפת הגוף שלו ניתן להבין שהוא הבוס האמתי. אביו של אלישר. המאהל נבנה לאחר ארוחה דשנה, נכנסנו לאוהלים שהוקמו בעוד מועד וחיש קל נרדמנו.

ביום המחרת, התעוררנו לבקר בהיר, סמוך מאד לשפת האגם. האוהל מתגלה כמלון בעל ארבעה כיווני אוויר. ברגע שפותחים את דלתו, מתגלה לנגד העינים נוף מרהיב ולנחיריים חודר אוויר הרים צלול.

ליד אוהל המטבח נערך שולחן ועליו מכול טוב הארץ: אגוזים וצימוקים, יוגורטים, ממרחים, ירקות , פירות ומה לא. התחלנו ללכת, מתבוננים בנוף שסביבנו ומתקשים להאמין שהיופי הזה אמיתי. אגם נהדר מימיננו, גוף מים בצבע תכלת עמוק, שבכל רגע משתנים גווניו ובכל עיקול משתקף הר אחר במימיו. חלפנו על פני בית הארחה צנוע שנבנה עבור תרמילאים ופסענו לאורך החוף, בדרך עפר. בצדו השני של האגם נראו כפרים קטנים, טובלים בירק ומעליהם מטפס שביל את האגם השביעי, אגם Hazorchashma. את הטור מוביל עסכר, מדריך הרים בעל ניסיון רב, ושני חמרים, שאחד מהם שובה את ליבנו בחביבותו, כמו בעיניו הכחולות.

כעבור כמה מאות מטרים, החלנו לטפס בשביל צר, שהגיע לכפר קטן, בנוי בוץ ועץ. הגברים שעבדו בשדה שלחו לעברינו מבט משועמם והנשים שבמרפסות, הלבושות אדום וחבושות כובע מוזר, מזוות, המעניק לפניהם קלסתר מרובע. הן נעצו בנו מבטים סקרניים וניסו להימלט מעדשת המצלמות. רק הילדים גילו בנו עניין חופשי מכבלי צניעות ומוסכמות, בעקר שני זאטוטים, שהציצו מבעד לחושה קטנה. המשכנו לטפס, דרך שדות ואחו עתיר בפרחים, מעת לעת חצו את דרכנו כמה נשים או ילדים. חלקם מנומשים, חלקם אפורי עינים. שונים כל כך מהעמים התורכיים בארצות שמסביב. למרות זאת, בשפתם הפרסית, נשזרו לא מעט מילים תורכיות. בכל שלב של הטיפוס נראה האגם קטן יותר ונחבא יותר. סמוך לקצה העלייה, לצד הדרך נראו מרבצים של פחם, שהמקומיים נוהגים לכרות כדי להסיק את בתיהם בחורף.  הטיפוס לא היה קל, בעיקר בחלקו העליון. כמה מאתנו נתקלו בבעיות נשימה. כשהגענו למעבר ההרים המיוחל, מעבר Tovasang, בגובה של 3305, העננים הסתירו את הנוף. מאוכזב משהו התחלתי לרדת וכעבור רבע שעה בלבד, ראיתי שרוח מבורכת העיפה את העננים. עליתי חזרה, ללא אוויר כמעט, חזרה אל המעבר, כדי להתרשם מההרים המושלגים שברקע. אחר כך גלשתי עם כולם במורד, בדרך ראינו תצורות יפהפיות באבן חול, מרמיטה ביישנית וכמה נשרים שדאו במלכותיות. עד שהגענו אל כר דשא בשם Tovasagoy, בו נבנה המאהל שלנו. ברקע נראו הרים מושלגים ובשדה הסמוך לנו רעה עדר של עזים. החמר בעל העיניים הכחולות, זיהה שנעלי מתפרקות, משום מקום ארגן חוט חזק, אלתר מחט מחוט ברזל והצליח לתפור את הנעליים להשתאותנו הרבה. כמה חבר'ה ירדו לטבול עירומים בנחל, לעיניהם המשתאות של חברי הצוות המקומי.

ביום המחרת, ירדנו לאורך בולדרים גדולים, עשויי קונגלומרט, שרידים לנחל קדמן שזרם כאן בעבר הגיאולוגי. אזורי המרעה בהרים רוחשים פעילות קצרת מועד, מיוני עד ראשית ספטמבר. מגורי הרועים אשר עם סתיו ישובו לכפריהם, נקראים "קאפה" עשויים שלד עץ גמיש ועליו נמתחות יריעות בד. הקאפה מחולקת ומאורגנת להפליא, בין מטבח למקום לינה. הגעתנו עוררה את השטח. הילדים נפעמו ממראה הזרים שהגיעו אליהם, מלבושנו השונה ומהשפה הבלתי מוכרת.  אמצעי הקשר האולטימטיבי הוא המצלמות הדיגיטליות המסוגלות להראות למקומיים את קלסתרם בזמן אמיתי. מצלמות אלו  יוצרות מפגש אותנטי, גם אם סוריאליסטי, בין שתי תרבויות כל כך מרוחקות. הנשים כיבדו אותנו באיירן – יוגורט מדולל, שיחד עם הבלונים שהענקנו לילדים, אותם ניפחו בהנאה, יצרו חיבור נעים, שנעזר בעיקר בשפת הגוף ובכמה מילים ברוסית עילגת ובתורכית, ממנה לא הבינו הרבה. הם נתנו לנו לטעום מהגבינה שהכינו ואנו כיבדנו אותם בסוכריות. ירדנו משם לכיוון נחל Sarmat , בנוף של הרי גרניט משוננים, שצבעם חום ,שהזכיר את אזור ההר הגבוה של סיני. לצד הדרך כרי דשא ועליהם שיחקו נערים מקומיים. אחד הנערים  הפגין יכולת רכיבה מרשימה והרכיב את רעהו הצעיר, שנראה כלקוי בשכלו. רצינו להשתכשך במימי הנחל, אולם עסכר שכבר הכיר את מנהגינו המוזרים, לפחות של הגברים שבחבורה, להתרחץ בעירום, שאל בקול תמה, אם אנו בטוחים שאנו רוצים להתרחץ. הבנו את הרמז וויתרנו.

המשכנו לגלוש במורד המתון, מתבוננים בהרים שמסביב, עד שהגענו למפגש שני נחלים, מחנה Duoba, שם נטינו את אוהלינו. היום היה קצר מדי, לטעמי לפחות. יצאתי בחברת אמיתי לטיול בגיא Amshut. פסענו לגדת הנחל, בין ההרים, עד למקום בו הערוץ נפתח לבקעה ירוקה ומטופחת. לו היינו ממשיכים ללכת, אחרי כמה שעות היינו מגיעים וודאי להר Chintarya, שפסגתו המושלגת מתנשאת לגובה של 5489 מ'. היינו ממשיכים לאגם בולשוי וחוצים את מעבר צ'ימטגרה (Tchimtarga), שגובהו 3150 מ'. דחינו את המשימה הזאת לפעם אחרת. הטבח שלנו, שבחיי היום יום שלו הוא "שף" של מסעדה בפנדג'יקנט, הדהים אותנו בתבשילי חצילים, מעשה ידיו להתפאר. ההפתעות שלו ימשיכו ללוות אותנו בערבים הקרובים. ניסינו להשתעשע במחשבה על שף של מסעדה ישראלית היוצא לפרנסתו, לבשל עבור מטיילים בהרים.

יום המחרת היה קל למדי. עבורי היה אפילו קל מדי. הלכנו לאורך הנחל,  עצרנו בכפר סרימאט (Sarymat) הבנוי כולו בוץ. בכניסה עמדה ערימה גדולה של גללים מיובשים, להסקת הבית. הכפר הקטן היה גיבוב של בקתות, שדומה ויוצאות מתוך הסלע. נראה כחלק טבעי מהמדרון.  הזכיר לנו את התמונות מאפגניסטן.

עצרנו לשוטט לצד הבתים ויצרנו אינטראקציה מעניינת עם התושבים, שלמרות מגבלת השפה, הצליחה, בעיקר בין הבנות שלנו לנשים שלהם. ההליכה מטה היתה נעימה ומבדרת. הטמפרטורות עלו ונהיה חם, אם כי מי הנהר בהם טבלנו היו צוננים מאד. לצד הנחל גדלו עצי תות לבנים ואדומים. זו העונה. קטפנו מהם מלוא חופנים, כמו גם מעצי המשמשים שגדלו בסמוך ונכנסנו לכפר זימטוט ( Zimtud) , היישר לבית הארחה מטופח ולו גינה גדולה.

התפעלנו מהחצר הגדולה, מעצי התפוחים והמשמשים, מהגברים שהשתרעו על שמיכות בצל עצי המשמש ומשפע הפרחים. פרשנו מזרנים על גבי השטיחים התארגנו בחדרים מלאים בכריות ובשטיחים ויצאנו לשוטט בסמטאות, כדי להתבונן בבתים ובתושבים. הכפר הוא מבוך של רחובות מתפתלים, סמטאות עיוורות, בתים בנוי כלונסאות, חצרות קטנות, הרבה עצי פרי, זקנים בכיכר המרכזי. כמו בסיפורים על איראן. התבוננו בפניהם חרושות הקמטים, בזקנו הלבן של איש אדום פנים, ניכר עליהם שעברו דבר או שנים בחייהם. אנתרופולוג יהודי אמריקאי, העובד בכפר טוען שהם עדיין מדברים בשפה הסוגדית העתיקה, שפרחה כאן לפני שהאיסלם העפיל אל ההרים של אסיה התיכונה.

חדר האכילה היה מסדרון רחב יחסית ובו שולחן מאורך בגובה של כעשרים סמ', עליו העמיסה בעלת הבית מכול טוב. בנוסף לכיבוד עשיר, שעיטר את השולחן בחגיגיות, הגישו לנו פלאף, בשר כבש מבושל באורז, מועשר בבצל ובגזר משובח להפליא.

למחרת בבקר מוקדם, יצאנו מהכפר והחלנו לטפס דרך הכפר Ruitan ובו בית הארחה בשם זה. טיפסנו, טיפוס ארוך וקשה, בערך בשליש הגובה עצרנו ליד מעיין, שם רעו כמה סוסים והצוות דאג להשקות את החמורים. עברנו ליד שדה, שם החמר המסור שלנו קצר מעט תבואה עבור העדר שלו. התבוננו בו, פוסע בקלילות, מדלג על הערוצים הקטנים ולרגע אינו מתנשף. אפילו עסכר נראה מתאמץ בהליכה ואילו זה, מדלג, מרפרף. זהו כנראה הבדל בין מי שכבר עשרים שנה מוביל מטיילים, לבין מי שנולד כאן, על המדרונות הללו. מכל עיקול של הדרך נראה הכפר שלמטה קטן יותר. לאורך הדרך נראו עיריונים גדולים שפרחו בלבן וממעבר ההרים Ziyorat , בגובה של 3150 מ', נשקף נוף מרהיב של מדרונות ירוקים מיוערים ושל הרים גבוהים באופק. המדרונות המזרחיים נראים יותר ירוקים מאלו המערביים.

עברנו יערות של עצים שנראו לי ערערים, אולם שמעון, הגנן בחיי היום יום, טען שאלו דווקא עצי טויה. את הפסקת הצהרים עשינו ב"קאפה", מעין אהל רועים, אליו הזדחלנו, שם ניסינו לכרסם מלחם מקומי שיידע ימים טובים יותר, ובעיקר ליהנות מהשקט של המקום ומהתה שמזגה לנו בעלת הבית. המשכנו לרדת. נהיה חם. המים בבקבוקים אזלו ונאלצנו לרדת הרחק אל הנהר, כדי למלא את הבקבוקים. המים נראים צלולים, אבל קשה לדעת בכל מקום רועים עדרים ואת תוצאות השתיה חשנו בבטננו. האם הדבר נבע מן המים, כפי שסברתי, או מידיהם הלא רחוצות מספיק של עובדי המטבח, לא ברור. מה שבטוח הוא שכל אחד מאתנו, שילם בתורו.

משמאלנו, נשקפה בקעת בה נבנה בשנת 1972 מחנה המטפסים ארטוש ( Artuch Camp). הרכס העצום שמעלינו היווה בתקופה הסובייטית ובמדה פחותה גם עכשיו, מעין "מכה" של מטפסי הרים, הנוהרים לכאן מרחבי תבל, כדי להתמודד עם האתגר של מצוקיו הנושאים בתלילות. עוד רבע שעה של הליכה ולנגד עינינו נשקף גוף מים אליפטי שצבעו כחול ומעליו, מעבר למורנה הקרחית, נראה אגם ירוק, שצורתו מאורכת.

אכן, הרי פאן, הגם שפסגותיהם אינן גבוהות כמו אלו של הרי פמיר, מספקות חוויה יוצאת דופן בעוצמתה. לנגד עינינו התגלה שילוב רב עצמה של מצוקי ענק  קרחונים ואגמים בגווני טורקיז ועד כחול עז, שהעשירו בצבעיהם הקרירים את הנוף הבראשיתי

ירדנו אל האגם הכחול, Chukurak שמו, שהאוהלים שלנו השתקפו בו להפליא. מכל עיקול נחשפו לעינינו פרטים נוספים. לא רק האוהלים, בבואתם של ההרים שברקע. כרי הדשא, העצים. השתקפה להפליא במים. הצוות מיהר להקים את המאהל כדי לתפוש מקום, טרם יבואו קבוצות אחרות. מעת לעת שמענו מהם שאנו בשיא העונה, אבל לא ראינו את המוני התיירים. יצאנו לשוטט סביב האגם, מתפעלים מהיופי הכפול, מעל ומתחת למים. הלכתי אל שפכו של האגם, כדי לצפות בבקעה ובמחנה המטפסים שבה ואחר כך בהרים המושלגים שממעל. קשה היה להכיל את היופי הזה: גווני הכחול, הרקע הירוק, החום והלבן שהתערבבו במים. דומה שכאן הפנמתי את משפטו של מרקו פולו, שכנראה תיאר את הרי פאן כשכתב: "אלף פסגות לא חשו מעולם כף רגל אדם הנטבעת בהן" . דומה כי דבר לא השתנה מאז.

ביום שלמחרת יצאנו להקפת האגם, כדי ליהנות ממראהו באור חדש של בקר. החלנו בטיפוס, עברנו ליד האגם והעברנו כמה שעות בעליה מאומצת. עליה של 1000 מ' כמעט, שנמשכה כארבע שעות. הנוף שנשקף ממעל היה מפתיע, גם בסטנדרטים שהיכרנו. עסכר הצביע במומחיות על ההרים הבולטים, שבפסגותיהם בהקו בלבן קרחונים קטנים: הבולטים שביניהם היו מיראלי Mirali)), שהתנשא לגובה של (5,120 מטרים, מריה (Maria), שגובהו 4,970 מטרים, ואדמטאש (4,700 מטרים, Adamtash).

הפעם נראה לרגלינו מספר גדול יחסית של אגמים קטנים, אגמי קאליקולון (Kuli-Kalon), המוזנים במי הקרחונים המופשרים, דבר הניכר בצבעם הירקרק. ארבעה עשר, כמו אבני איזמרגד שהתפזרו משרשרת שנקרעה. ירדנו אליהם בחדווה, מתפעלים מכל פיסת נוף חדשה שנתגלתה לעינינו. בכל פעם בצבץ גוף מים כחלחל בתוך הירוק. רובנו התכוננו ליופי רב, אולם לא עד כדי כך. התבוננו בהשתקפויות של ההרים המושלגים, מתרחצים במים הקפואים. לפנינו השתקפו כמה הרים מושלגים במי האגם, כשהגבוה מביניהם היה מריה, שפסגתו המושלגת, העניקה לנוף חזות "שווייצרית". לאחר ארוחה טעימה, המשכנו ללכת, כשאנו ומדלגים על הפלגים. המשכנו לדלג בין אגם לאגם, עד לאגמים הגבוהים, אגמי דושאחה (Dushakha). במקום מסוים נראתה זקנה מקומית טווה חוטי צמר. דילגנו חיש קל על הפלגים הקטנים, כדי לראות אותה מקרוב. נעצנו מבטים סקרניים אל פניה חרושות הקמטים, אך זו המשיכה במלאכתה מבלי שתקתוקי המצלמות הפריעו לה. בעלה, בעל תווי פנים מחודדים, הגיע לשוחח עם עסכר ולהציע לנו בירה למכירה. קנינו, כדי שהקשר לא יהיה רק חד צדדי וטיפסנו מעל האגמים למשטח נהדר, מתחת להר רחב שפסגתו משוננת. כמה מיהרו לשכב על כר הדשא, להתמכר למראות ולמגע הנעים של העשב הרך.

ביום המחרת, הפך ההר משונן הפסגות שמעלינו לאדמדם, בשל קרני שמש מבורכות שהשפיעו עליו חסד של בקר. שוב טיפוס, בעליה תלולה, כשמשני עברי השביל גדלה כמות נכבדה של חומעה וריבס, הפעם אל מעבר ההרים האחרון. מעבר אלאודין (Alaudin), שגובהו 3800 מ'. דומני שהטיפוס הפעם היה קל מקודמיו ומראשו נגלו לנגד עינינו שני אגמים ולמרגלותיהם ערוץ הצ'נדרה. האגם הראשון, הבולט יותר, אף שמו Aloudin ולו צורה שמזכירה לב ולשני, צורת גיטרה. שניהם בצבע כחול עז. קשה היה להחליט לאן להתבונן קודם אל העיניים הכחולות שלמטה או לעבר חומת הרי צ'אפדרה שממעל. הלומי נוף ושיכורי יופי , גלשנו במורד. לצד הדרך גדל מין של  צורית, שיודעי דבר משרים את שורשיה בוודקה ואלו יעילים לשיפור כוח הגברא. כל העולם סובב סביב אותו הדבר…

אלאודין היה דרוויש, מיסטיקן מוסלמי שהתבודד באזור, כדי להתקרב לאלוהים ונטע עצי צפצפה כדי להאדיר את שם האל. לאחר כמה תמונות מבויימות על רקע הנוף, גלשנו במורד, אל האגם, שאוהל המטבח כבר הוקם לחופו ובבואתו השתקפה במימיו. הקמנו מאהל ושוב יצאנו לשוטט, הפעם אל "אגם הגיטרה", שנמצא מעבר למורנה וגם בו השתקפו ההרים להפליא. מצד אחד נראה אגם אלאודין, טובל בירק, הנראה במהופך בתוך האגם, כשרק אדווה קלה מרעידה את המים ומעניקה לבבואה מראה סוריאליסטי ומצד שני, אגם הגיטרה, שנותר חלק לגמרי.

התבוננתי בהרים שמסביב, בתחושה של תם ולא נשלם. לו היה עומד לרשותנו ולו עוד יום אחד. עדיף כמובן שניים, ניתן היה להעלות מכאן, אל אגמי מוטנואה (Mutnoe), הנמצאים בגובה של 3500 מ', למרגלות Chimtarga peak, הגבוה בהרי פאן שפסגתו מתנשאת לגובה של 5489 מ' ולצדו פסגת " Energia", בגובה של  5120 מ'. משמעות שמם "העכור", אינו מלמד על לכלוך חלילה, אלא לכך שהם מוזנים ממי קרחונים. אלה שחקו את הסלעים בדרכם עד אבק , להבדיל ממי האגמים התחתונים, שם הספיקה הסחופת לשקוע ומימיהם נצטללו להפליא. אני מהרהר בערגה במעבר ההרים צ'ימטרגה  (Chimtarga), שמתנשא לגובה של 4760 מ' ותוהה אם עשיתי בחכמה שויתרתי עליו וגומר אומר לשוב אליו.

ערב אחרון, אנו מחלקים את התשר לחמרים, למדריך ולמוחמד שהתלווה אלינו. למחרת עוד שעה של הליכה, בשטח מישורי הגענו לג'יפים שהמתינו לנו. הנסיעה היתה מרשימה לא פחות מאשר הטרק ועברה בקניון נהדר שנחצב באבן חול אדומה. אגם אלכסנדר, נקרא כאן "איסכנדר קול" (Iskanderkul), הנמצא בגובה 2191 מטרים, ושטחו 3.4 קמ"ר. קול היא המילה הפרסית לאגם, שמקורה ב"גול" התורכית ואסכנדר הוא כמובן אלכסנדר הגדול, שעבר כאן, בדרכו להודו. האגדה המקומית מספרת שאת האגם יצר אלכסנדר הגדול בעצמו, כאשר נלחם ביריביו הסוגדים.

האגם ניזון אף הוא ממי קרחונים, דבר המסביר את גונו הירקרק, "חלבי" כמעט. האגם, בעל הצורה המשולשת כמעט, למרגלות הרי פאן, נחשב לאחד היפים בברית המועצות לשעבר, אם כי לעניות דעתנו הגורפת, נופי האגם היה פחות מרשימים ביחס לאלו של הטרק. כנראה שליבנו נהיה קצת גס, לאחר שפע היופי שראינו. אבל הצבעים החמים של הסלעים מסביבו היו פיצוי הולם. מנקודת התצפית שמעל האגם נראו פסים יפים של אבן חול, בשלל גוונים חמים. הלכנו למפל מים שוצף, שגעש מתחתנו ממש, לתוך קניון. היה זה מפל יפה, אם כי השם המקומי "ניאגרה הטג'יקית", הוא קצת יומרני. נפרדנו מהרי פאן ונסענו דרומה באותה דרך ממש, משלימים תצפיות על ההרים, שפספסנו ביום הראשון, עד לדושנבה, לארוחת ערב מסכמת. אלישר הראה לנו שוב את נדיבות לבו, בארוחה מפנקת, אולם ראשנו היה נתון עדיין בפסגות המושלגות ובאגמים הכחולים ירוקים. דומה ואת המשפט שהיטיב ביותר לתאר את תחושתנו כתב לפנינו המשורר הרוסי יורי ויזבור: את לבי השארתי בהרי הפאן".