טנטורה – הטבח שלא היה

כתב : יואב גלבר

מצאתי להביא כאן, כלשונה, את תגובתו של פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה (למען גילוי נאות: אחד משני מדריכי בעבודת הדוקטורט)[1].

מאמר זה מהווה חומר עזר לקראת הסיור בטנטורה.

ראו באתר זה: תולדות טנטורה; סיור בחוף הכרמל

טנטורה היה כפר במישור החוף, מול זיכרון יעקב, שנכבש על-ידי גדוד 33 מחטיבת 'אלכסנדרוני', בליל 23-22 במאי 1948, שבוע לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. במבצע נמל.

בקרב לכיבוש הכפר נפלו 14 חללים יהודים ו-52 חללים ערבים מבני המקום, ששמותיהם ידועים. על מקומו של טנטורה הוקמו בהמשך קיבוץ נחשולים ומושב דור, וחלק קטן מתושביו עברו לכפר הסמוך פוריידיס וצאצאיהם חיים בו עד היום.

בתחילת שנות ה-2000 הסעיר כיבוש טנטורה את השיח האקדמי, התקשורתי והציבורי בישראל ואף מחוצה לה. מדובר באגדת/המצאת "טבח" בכפר, שזרעיה נזרעו מיד אחרי מלחמת הקוממיות בידי שייח' נימר אל-ח'טיב, מנהיג 'האחים המוסלמים' בעיר חיפה וחבר הוועדה הלאומית שהוקמה בה בתחילת הלחימה[2]. האיש נפצע ב-19 בפברואר 1948 (שלושה חודשים לפני כיבוש טנטורה) ופונה לבית חולים בבירות. לאחר שהחלים מפציעתו עבר לדמשק ושם אסף סיפורי זוועה מפליטים פלסטינים. הסיפורים פורסמו על-ידו בתחילת שנות החמישים, [של המאה הקודמת]  בספר שכותרתו" 'הנכבה של פלסטין'. הם היו כל כך דמיוניים עד שאפילו הפלסטינים לא התייחסו אליהם ברצינות ולא כללו אותם בפנתיאון של מעשי הזוועה והטבח שהתחוללו במלחמת העצמאות/נכבה, כמו דיר-יאסין, לוד, דוויימה, ספסף ואחרים.

הסיפור נשכח קרוב ליובל שנים, עד למחצית השנייה של שנות התשעים של המאה שעברה. אז החלו להתעניין בו עיתונאים פלסטינים שניסו לשווא להפיח בו רוח חיים מחודשת. אחריהם נכנס לתמונה תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה, שבחר בטנטורה כאחד משני כפרים (השני היה אום א-זינת/אליקים) לנושא עבודת הגמר שלו ובחן את מה שאירע בהם בעת כיבושם במלחמת העצמאות[3] .

לפני שאמשיך, אני חייב בגילוי נאות על היכרותנו המוקדמת לפני פרסום העבודה. תדי כ"ץ היה במחצית הראשונה של שנות התשעים, תלמיד בקורסים אחדים שלימדתי באוניברסיטה, ומאזין כמעט קבוע בכנסים וימי עיון שארגנתי ומן הסתם גם בכאלה שארגנו אחרים. פער הגילים בינינו קטן (שנתיים לטובתי) ולמרות הבדלים גדולים בדעותינו, בעיקר בענייני ערבים, היחסים בינינו היו קרובים יותר מיחסים רגילים בין מורה לתלמיד, גם אם לא חבריים ממש. הבדלי הדעות לא הפריעו לנו ואולי להיפך – עודדו דיונים וויכוחים. גם כאשר סיים את שלב השמיעה בלימודיו והתרכז בכתיבת עבודת הגמר למ"א הוסיף להתקשר אלי פעמים אחדות וסיפר לי על התקדמותו, על עדיו ועל ממצאיו.

עבודתו של כ"ץ נכתבה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. למדריך הפורמלי, ד"ר קייס פירו, מומחה לדרוזים בלבנון, לא היה ידע או הבנה מיוחדת על מלחמת העצמאות, על הסכסוך הערבי-יהודי או על היסטוריה פלסטינית בכלל, והרוח החיה מאחורי הקלעים של העבודה היה ד"ר אילן פפה [היסטוריון פוסט ציוני –ג"ח). העבודה הוגשה ואושרה בשנת 1998 וזכתה מהמדריך ומהקורא הנוסף – מומחה לתעודות בית הדין השרעי בעכו בתקופה העות'מנית – לציון הנדיר 97.

העבודה היתה מונחת כשנתיים על מדפי הספרייה באוניברסיטה בלי לעורר עניין, עד שגילה אותה עיתונאי 'מעריב' אמיר גילת ופרסם עליה כתבה בעיתונו, שעוררה סערה תקשורתית וציבורית כעבור שבועיים פרסם גילת את תגובותיהם של אחדים מוותיקי חטיבת 'אלכסנדרוני' שהשתתפו בקרב והסערה הציבורית פרצה[4].. ותיקי אלכסנדרוני ובראשם המג"ד בנץ פרידן טענו כי כ"ץ סילף את דבריהם, בעדויות שגבה מהם, או שם בפיהם דברים שלא אמרו. הם פנו לרקטור האוניברסיטה, הסבירו לו את טענותיהם וביקשו בדיקה חוזרת של העבודה. הרקטור, בעצמו איש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון, התחמק מן הבקשה, בנימוק שאין ביכולתו לפגוע בחופש האקדמי של החוג.

לוותיקי אלכסנדרוני לא נותר אלא לפנות לבית המשפט ולתבוע את כ"ץ לדין על הוצאת דיבתם. הגנתו של כ"ץ מומנה על-ידי ארגוני שמאל שונים ,בארץ ובחו"ל ובכלל זה גם על-ידי הרשות הפלסטינית, באמצעות נציגותה בירושלים המזרחית (האוריינט האוז). פרקליטם של אנשי 'אלכסנדרוני', עו"ד גיורא ארדינסט, חשף את האופן המטורלל שבו גבה כ"ץ עדויות, השתמש בהן וסילף אותן. כ"ץ נשבר בתום חקירתו והסכים להסדר שעל-פיו התנצל והודה שלא היה שום טבח. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין, אך למחרת ביקש כ"ץ לחזור בו מן ההסדר בלחץ מממניו, שציפו ממנו לנהל את משפט הנכבה ולא מימנו אותו כדי שיתנצל. השופטת דרורה פלפל דחתה את פנייתו וחייבה אותו בהוצאות משפט וכך גם שלושת שופטי בית המשפט העליון, שלפניו ערער על החלטתה.

לחצים מצד אנשי סגל בעקבות המשפט ופסק הדין הביאו את האוניברסיטה לנקוט שורה של צעדים, שכללו הקמת ועדה לבדיקה חוזרת של העבודה וועדה לבדיקת התנהלותו של החוג להיסטוריה של המזרח התיכון. הוועדה הראשונה פסלה את העבודה, אך אפשרה לכ"ץ להגיש עבודה מתוקנת שנבדקה על-ידי חמישה קוראים, כולם חיצוניים, ולא קיבלה ציון עובר. בעקבות כך גוועה הפרשה בהדרגה. רוב מצדדיו של כ"ץ בשיח הציבורי, ובהם אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל ופרופ' אסא כשר, חזרו בהם. דמויות בולטות באקדמיה כמו פרופ' ברוך קימרלינג ושרון הראל נדמו. קבוצה רדיקלית של תומכי כ"ץ הבטיחה להמשיך במאבק, שלאמיתו של דבר לא נסב על מה שאירע או לא אירע ב- ,1948 אלא על הלגיטימיות של מדינת ישראל בשנות האינתיפאדה השנייה. הם הבטיחו לכולי עלמא לתרגם את העבודה לאנגלית ולהפיצה בחוץ לארץ, והקיצוניים שבהם, בהובלתו של פפה, נמשכו יותר ויותר אל תנועת ה-BDS , שהתארגנה בשנים ההן ולארגונים אחרים הקשורים עמה. עד היום העבודה לא תורגמה ולא הופצה[5].

כעבור עשרים שנה צצה פרשת "הטבח בטנטורה" מחדש, הפעם לא במגרש האקדמיה אלא בממלכת הקולנוע הדוקומנטרי-כביכול. כ"ץ ועבודתו היו עדיין מקור ההשראה של הסרט על טנטורה, אך לא יותר מזה, ומקומו של פפה נתפס על-ידי ד"ר אדם רז ממכון 'עקבות'. כוכב הפרשה הנוכחית הוא במאי קולנוע בשם אלון שוורץ. המניפולציה של עדים, יהודים וערבים, שרובם המכריע נפטרו במהלך עשרים השנה ויותר שחלפו, וזיכרונם של אלה מהם החיים עדיין לא השתפר, התחלפה בתביעה לחפור את מגרש החניה בחוף דור, כדי לחשוף קבר אחים שנמצא אולי מתחתיו, בתקווה שיהווה הוכחה אולטימטיבית להתרחשותו של טבח במקום.

לראיון עם אלון שוורץ.

ב-25 בפברואר פרסם העיתון 'הארץ' כתבה מאת ד"ר אדם רז, שנועדה לקדם את סרטו של שוורץ ויחד אתו את הטענה שבטנטורה נערך טבח שבו נהרגו כ-200 תושבים (בלי לנקוב בשם אחד מתוכם). '[6]. רז הציג עצמו "כיועץ המדעי" לסרט, ואולם הסרט המדובר רחוק מאוד ממדעיות והוא סרט תעמולה מניפולטיבי שמלכתחילה נועד להשפיע על קהל שאינו בקי בחומר הראיות, ברוח התקופה ובמתודולוגיה של הדיסציפלינה ההיסטורית, קהל שאין לו כלים להתמודד עם המוצג לו בסרט או לדעת מה אין בו והושמט ממנו בכוונה כי אינו תואם את מטרת יוצריו.

לרשות שוורץ עמד חומר רב, גם כזה שנתגלה לאחר גניזת עבודתו של כ"ץ, אך הוא בחר להתעלם מרובו, והשתמש רק במעט שנראה לו תומך באגדת הטבח. אם במוקד השיח הציבורי לפני עשרים שנה עמדו העדויות שאסף כ"ץ, בפרשת הסרט עומדות במוקד השיח העצמות שכביכול או לא טמונות מתחת למגרש החניה של חוף דור.

לפני שדנים בסרט התעמולה יש לברר מה באמת קרה בטנטורה בליל 23-22 במאי 1948. עוד בימים שקדמו להכרזת המדינה נדונה אפשרות כיבושו של הכפר, אך בסופו של דבר הועדף על פניו כבוש כפר קרע, בגלל הרציפות הטריטוריאלית ממנו אל כפרי ואדי ערה. שבוע לאחר פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948, כבשה חטיבת 'אלכסנדרוני' את טנטורה, כדי לנתק את שאר הכפרים הערבים במובלעת הכרמל מגישה לחוף הים ולבודדם. בשנה שבה הגיש כ"ץ את עבודתו לאוניברסיטת חיפה הופיע בדמשק ספר על תולדות הכפר שכתב יחיא מחמוד אל-יחיא, בן טנטורה שחי בקַבּוּן ליד דמשק. המחבר היה פקיד בית המשפט בחיפה, משכיל יותר מרוב התושבים-העדים, ולא נכח בכפר בעת כיבושו, אלא אסף עדויות מהפליטים לאחר שהגיעו לסוריה ופרסם אותן בספר שכותרתו 'אל-טנטורה: קריה דמרהא אל-אחתלאל אל-צהיוני[7]'.

אל-יחיא כתב את ספרו על תולדות הכפר בכלל, וייחד פרק לתיאור הקרב, בלי להזכיר כלל את המלה "טבח". הוא כן ציין ותיאר כמה מקרים, בכללם מעשי רצח, שבמושגים מאוחרים יותר ודאי היו נחשבים "חריגים" אך ספק גדול אם נחשבו כאלה בשבוע שלאחר הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב. בניגוד לכ"ץ (ולסרט), שכל קורבנותיו היו ונותרו אלמונים בני בלי שמות, אל-יחיא הוסיף בנספח את רשימת שמות 52 החללים שנפלו בקרב, עוד עשרה "מן הזקנים והנכבדים", שלא עמדו בתלאות הדרך ומתו בדרך הארוכה לסוריה, וכן את רשימת פצועי הקרב (שהיא קצרה יותר ואולי חלקית)[8].

כ"ץ לא ידע בשעתו על הספר הזה, שנכתב במקביל לעבודתו, ואין מקום לבוא אליו בטענות על כך שלא התייחס אליו. אין לי מושג אם פפה, שממנו מצופה רמה גבוהה יותר של בקיאות במקורות ובספרות, הכיר את הספר או לא. שוורץ, לעומת זה, ידע גם ידע עליו, וכך גם אדם רז. הטקסט אינו תואם, כמובן, את אגדת הטבח ולכן לא תמצאו אזכור כלשהו של הספר בסרט של שוורץ או בכתבה של יועצו. מבחינתם הוא אינו קיים. אם שוורץ מתעלם כך בסרטו ממקורות פלסטיניים, ועוד כאלה שאין לחשוד בהם שמטרתם לנקות את היהודים מטבח, למה אפשר לצפות ממנו כשמדובר במקורות יהודיים? הוא מתעלם מכל מקור שסותר את השמצותיו ומכל היסטוריון שמסתמך על המקורות האלה.

מן הצד היהודי יש לא מעט עדויות של חיילי 'אלכסנדרוני' וחברי יישובים מן הסביבה (מעיין צבי, זיכרון יעקב וכו') שמכחישות בתוקף כל רמז לקיומו של טבח, אך הס, כמובן, מלהזכיר אותן בסרט. בכתובים קיים דו"ח בן הזמן, שנכתב מיד לאחר כיבוש הכפר ומתאר את שהתרחש בו, ובכלל זה ביזת הרכוש ושיחות מחבר הדו"ח עם נכבדי הכפר ועם מפקדים בכוח שכבש אותו. בהיותו בן הזמן הוא אמין הרבה יותר מעדויות שניתנו כעבור 50 שנה. מחברו, יעקב אפשטיין מזיכרון יעקב, נאמן הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, הגיע לטנטורה השכם בבוקר שלמחרת הקרב הלילי. בדו"ח שלו על האירועים בכפר תיאר את שראה:

"מצאתי את רוב הגברים יושבים בשתי שורות פנים-אל-פנים. כל יתר בני המשפחות, נשים וילדים על שפת הים מול הכפר ומחכים לגורלם, וזה אחרי לילה של מלחמה גדולה. ראיתי את המפקד, אשר ביקש ממני באשר אני בן המקום, לעבור בין השורות ולזהות את כל הערבים ולראות אם אין ביניהם זרים וכך היה: עברתי בין השורות ולא מצאתי זרים. בהזדמנות זו פניתי אל המפקד ושאלתי אותו מה גורלם של הגברים, והוא אמר כי הם שבויי מלחמה אשר אותם אנחנו נעביר למחנה שבויים". הגברים הובלו למכלאת שבויים ואילו הנשים, הילדים והקשישים הועברו לכפר הסמוך פוריידיס. על פי הדו"ח של אפשטיין, היה זה הוא שיזם את העברתם:

"שאלתי אותו [את המפקד] מה יהיה גורלם של כל המשפחות אשר יושבים מול הים. הוא ענה לי… שהם יישארו בכפר… אז פניתי אליו ואמרתי לו: ראה, היו לנו הרבה הרוגים ובאם הם יישארו בכפר יחד עם אנשי ה'הגנה', אשר להם חברים שנהרגו – יכול להיות הלילה מעשה נקמנות, ואני הייתי מייעץ לא להשאיר אותם במצב זה בכפר… אני מוכן להעביר אותם לכפר פוריידיס, בתנאי שייתן לי איזה מכונית לתפקיד הזה. המפקד לא היסס הרבה… ואני קיבלתי רשות"[9].

"המחלקה לענייני ערבים" – היא הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, שאפשטיין ייצג אותה בטנטורה – התלוננה על מעשי ביזה והשחתת רכוש שאירעו בכפר לאחר הקרב. בעקבות התלונה נזף סגן הרמטכ"ל, צבי איילון, בחטיבת 'אלכסנדרוני'. הוא נענה על ידי קצין המבצעים החטיבתי שאכן בהתלהבות הניצחון נגרמו בטנטורה נזקים לרכוש, אך ההתפרעות הופסקה בהתערבות המפקדים. אילו המטרה היתה לזייף ולהעלים את קיום הטבח, מן הסתם היו מעלימים גם את סיפורי הביזה.

לאחר שהנשים, הילדים והקשישים הועברו לפוריידיס, התברר כי בגלל שאין הם בחזקת שבויי מלחמה – אין מי שידאג להם. המצרכים שהובאו מן הכפר הכבוש אזלו תוך ימים אחדים. שר המיעוטים בכור-שלום שטרית, פנה אפוא אל דוד בן-גוריון וביקש הנחיות: האם להשאירם בפוריידיס או להעבירם באמצעות הצלב האדום אל השטח המוחזק בידי חיל המשלוח העיראקי בשומרון. במידה ויוחלט להשאירם, תבע שטרית תקציב לכלכלתם. הוא גם ציין כי ההחלטה על פליטי טנטורה תשמש תקדים במקרים הבאים.[10]

תשובתו של בן-גוריון לא נמצאה, אך אנשי טנטורה לא נשארו בפוריידיס. הם הועברו לידי העיראקים בוואדי ערה ומשם הגיעו אל מחנה הפליטים בטול כרם. לפי הדו"ח של אפשטיין, אנשי טנטורה עצמם ביקשו לעבור לטול כרם מיד בתום הקרב, עוד בטרם הועברו לפוריידיס. לאחר מכן הם ביקשו לשוב לכפרם, ואם הדבר אינו אפשרי – לצאת לאחת הארצות השכנות בסיוע הצלב האדום. נכבדי פוריידיס הצטרפו לבקשה בנימוק שאינם יכולים לשאת בהוצאות כלכלתם של האורחים. ב-18 ביוני הגיעו אפוא לפוריידיס אנשי 'הצלב האדום', בלוויית שמשון משבץ – היועץ לענייני ערבים ונציג משרד המיעוטים במרחב 'אלכסנדרוני' – ועל-פי דו"ח של משלחת הצלב האדום בארץ למרכז הארגון בג'נבה העבירו מן הכפר שיירה של 1,086 מתושבי טנטורה, שנמסרו לידי הצבא העיראקי ושוכנו על ידו בעיירה טול כרם.

הגברים תושבי טנטורה הועברו למכלאת שבויים בכפר אום-ח'לד שליד נתניה ומשם פוזרו בין מחנות השבויים בגלילות, בתל-ליטווינסקי (תל השומר) ובסרפנד (צריפין). לאחר שרוב הנשים, הילדים והקשישים עברו לטול כרם, שוחררו מן השבי גברים ונערים רבים, בתנאי שיצטרפו למשפחותיהם שמעבר לקו החזית. אלה שמשפחותיהם נותרו בפוריידיס שוחררו חודשים אחדים מאוחר יותר ורובם הצטרפו למשפחות ונשארו לחיות בכפר הזה. השאר שוחררו לטול כרם במסגרת חילופי השבויים לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק. רבים מאלה שהגיעו למחנה הפליטים בטול כרם המשיכו לאחר המלחמה לסוריה וחיים במחנה אל-ירמוכ ובקַבּוּן שבאזור דמשק.

הדו"ח של אפשטיין מלמד, שלא התרחש בכפר טבח מעבר לקרב הלילי שהתנהל בו. פליטי טנטורה גם לא התלוננו על טבח באוזני אנשי הצלב האדום שהעבירום לידי העיראקים או באוזני העיראקים עצמם. רדיו רמאללה שידר ב-22 ביוני – חודש לאחר כיבוש הכפר – סיפור מפי "אישה ערביה שברחה מטנטורה" ולפיו היהודים אנסו נשים ערביות, הרסו בתים והחריבו את המקום. עזמי נששיבי, מנהל התחנה, ודאי היה כולל בתעמולה שלו, גם את הטבח, אילו התרחש כזה. היעדרו מן הסיפור מלמד על טיבה התעמולתי המאוחר של האגדה.

שבועות אחדים לאחר שהגיעו לטול כרם והשתכנו בה, החלו פליטי טנטורה להפיץ שמועות זוועה על מעשי רצח של נשים וילדים שאירעו בכפרם. הסיפורים נועדו לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטול כרם, שהייתה לטורח ולמעמסה על תושבי העיירה המרוששים, שכבר קלטו רבים מפליטי יפו ונותקו מאדמותיהם שנותרו ממערב לקו החזית. בפעם הבאה עלה הסיפור שנה ויותר לאחר תום המלחמה, בספרו הנזכר של נימר אל-ח'טיב 'הנכבה של פלסטי'ן. אל-ח'טיב הביא סיפור זוועה מפי תושב טנטורה בשם מרואן אל-יחיא. מניתוח תיאורו את האירועים בכפר עולה, שלא היה עד ראייה להם ואפילו לא עד שמיעה לחילופי הדברים שהביא, אלא קלט את הסיפורים מאוחר יותר, במחנה השבויים או לאחר השחרור.

אל-ח'טיב אינו היחיד שמביא עדויות שמועה כעדויות ראייה. שוורץ עושה זאת כמה פעמים במהלך הסרט כאשר הוא מביא עדויות ונותן לצופה להבין שמדובר באנשים שמתארים מה שראו, בשעה שלמעשה לא נכנסו כלל לכפר במהלך הקרב, אלא הובילו כוח עד הכפר או פוצצו את גדרותיו ונותרו מחוצה לו. שוורץ גם מציג לצופיו עד שלישי, שמספר כי הרג ערבים במו ידיו, אך הדברים מתייחסים לאירועים שהתרחשו כעבור חודשים אחדים, הרחק מטנטורה ואין להם שום קשר לכיבוש הכפר. במקרים אחרים הוא משחזר עדויות שהופרכו כבר לפני עשרים שנים ויותר, או מביא עדים שזיכרונם, שהיה בעייתי מאוד כבר לפני עשרים שנה, ודאי לא השתפר במהלך השנים שחלפו מאז.

הטיפול של הסרט במסמכים בני התקופה אינו שונה. רז מביא בכתבה ב'הארץ' מסמך המופיע גם בסרט ובו מדווח "מ"כ טנטורה" ל"מפקד החבל" כי בדק את קבר האחים ומצא שהכול בסדר. רז טוען כי זו הוכחה לקיומו של קבר אחים של קרבנות הטבח. המסמך נכתב 17 יום אחרי שלוחמי אלכסנדרוני עזבו את המקום, והוחלפו על-ידי אנשי חיל משמר מבוגרים מן היישובים השכנים שהוצבו בכפר כחיל מצב (חבל הוא שם המסגרת הנמוכה ביותר בהיררכיה של החי"מ [חייל משמר], וככל הנראה החבל המדובר הוא המושבה זיכרון יעקב). קבר האחים שמדובר עליו במסמך, הוא ככל הנראה של 52 הלוחמים בני הכפר. כמקובל אז, הם נאספו ונקברו יחדיו על ידי אנשי החי"מ שהוצבו במקום הכבוש לאחר הקרב כחיל מצב.

קבר האחים והדרישה לחפור במקום כדי לוודא את קיומו ולהוכיח את דבר "הטבח" הם חידושו העיקרי של הסרט. כדי לבסס אותה מקדיש הבמאי זמן רב-יחסית לפלפוליו של מומחה לתצלומי אוויר, שבסופם גם הוא אינו מצליח להגיע למסקנה חותכת, אך לדעתו קיים סיכוי גדול שבנקודה מסוימת על הצילום יש סימנים לקבר כזה.

קל לקבוע שלממצאים של המפענח אין שום קשר לשאלת קיומו או אי-קיומו של טבח. ייתכן שאם יחפרו בנקודה שהצביע עליה יימצאו עצמות אדם. הסביר ביותר במקרה כזה הוא שהן שייכות ל-52 חללי הקרב הערבים שנקברו יחדיו לאחריו. אפשר גם שהן שייכות לחייליו של נפוליאון, שעברו במקום בדרכם למצור על עכו. זיהויים יכול להיעשות רק על סמך בדיקות DNA  (אם יימצא מספיק חומר) שישוו אותו לאלו של פליטי טנטורה או צאצאיהם ,שהם קרוביהם מדרגה ראשונה של החללים. מכיוון שכ"ץ ושוורץ לא המציאו שם אחד של קרבן "הטבח", אין דרך לקבוע בעזרת השוואת DNA את עצם קיומו ולכן החפירה מיותרת, והדרישה לה היא דמגוגית.

לסיכום פרשת הקבר והקבורה: לא ברור כלל אם במגרש החניה של דור קיים "קבר אחים", במידה שאכן קיים שם קבר, לא ברור שקבורים בו תושבי טנטורה או מתים קדומים יותר, ואין דרך להוכיח זאת, גם לא בהשוואת DNA. . גם אם הקבורים שם הם מתושבי טנטורה הרי לא ברור כיצד מתו – בקרב או בטבח, שהרי אין מחלוקת לגבי 52 חללי הקרב – ואין דרך להוכיח את זהותם באמצעות DNA או בדרכים אחרות.

אגדת הטבח נסתרת גם על-ידי המספרים. כ"ץ טען בעבודתו כי "על פי כל המקורות היו בטנטורה 1,700 תושבים". 1,700 היה הממוצע בין מספרים שונים שסיפרו לו עדיו הערבים (שמבחינתו הם "כל המקורות") ונעו בין 1400 ל-2000. כמובן שאיש מהם לא ספר את התושבים. על פי נתוני רשימת הכפרים הערביים בארץ-ישראל מאוקטובר 1947, שמבוססים על סקר הכפרים המנדטורי משנת 1946 ומקובלים כהערכה המדויקת ביותר של מספר התושבים בכל מקום על סף המלחמה, מנה הכפר טנטורה 1,490 נפש, עשרים מהם נוצרים[11]. מעדויות שונות עולה, כי לא כל תושבי הכפר נמצאו בו בעת הכיבוש, והיו בכפר גם שוהים אחדים מכפרים סמוכים המקזזים את מספר החסרים מתושביו (יחיא מחמוד אל-יחיא מזכיר את שמות אחדים כאלה ברשימת החללים בספרו ומציין את היותם בני כפרים אחרים בסביבה). כאמור, 1,086 מן התושבים הועברו באמצעות הצלב האדום לידי העיראקים. על פי דו"ח מאוקטובר 1948 (ערב מפקד האוכלוסין הראשון במדינה) נותרו בפוריידיס 170 פליטים מטנטורה. קרוב ל-200 גברים נשלחו למכלאת השבויים ומכאן שמספר ההרוגים מקרב בני הכפר היה כחמישים, קרוב למספר שנקב בו ברשימתו יחיא מחמוד אל-יחיא, והם נהרגו במהלך הקרב לכיבושו. כ"ץ המציא 200 איש בני בלי שם שלא היו ולא נבראו, ואחר כך הרג אותם בהבל פיו או בפליטת קולמוסו. לזה קרא פפה במאמריו שכתב בעת הדיון בתחילת שנות האלפיים, "מחקר חדשני המציע, לראשונה, מסגרת אנליטית לחקר מלחמת העצמאות" ואת "המחקר האנליטי" הזה אימץ שוורץ כבסיס לסרטו.

יש לנו אפוא מצד אחד טענה הנסמכת על זיכרונות בני חמישים שנה של ערבים ויהודים בני 70 ומעלה בעת מתן העדות, גיל שבו כל מי שהגיע אליו יודע עד כמה הזיכרון יכול להטעות ומטעה גם בתום לב, שלא לדבר על מניפולציות הנעשות בו בכוונה. תיעוד בעל-פה משנות התשעים הוא תעודה משנות התשעים ולא משנת 1948. ומעידה על העד לא פחות ואולי יותר מאשר על מושא עדותו. שוורץ המשיך את הקו של כ"ץ, והוסיף לעדויות ולפרשנות החד-צדדית שלהן סברת כרס על קיומו של קבר אחים של חללי הטבח האנונימיים בשולי מגרש החניה של חוף דור. קורפוס הראיות שעליהן נסמכים העבודה והסרט הוא מניפולטיבי, מסונן ומוכוון למטרה אחת: להראות שהיה בטנטורה טבח שהוסתר במשך עשרות שנים ולהתעלם משפע החומר הסותר את הטענה.

מן הצד האחר, יש לנו תיעוד בן הזמן, ללא חשבונות ואג'נדות, שמתאר תמונה שונה לגמרי, של קרב שאולי אירעו בו מעשים חריגים יחידים ונהרגו בו 52 ערבים ו-14 יהודים, של השתלשלות העניינים בעקבותיו ושל נדודי התושבים בהמשך המלחמה. יש לנו ספר המבוסס אמנם על תיעוד בעל פה ערבי מאוחר אך מונה את החללים הערבים בשמותיהם ומספר על קרב ואינו מזכיר את המילה טבח, ויש לנו סטטיסטיקות מתועדות בנות הזמן, לאו דווקא ישראליות אלא גם מנדטוריות ושל הצלב האדום. המסקנה מכל אלה ברורה: 200 הקרבנות הם המצאה תעמולתית. כל מי שלאמת ולעובדות עדיין יש ערך בעיניו יעדיף את התיעוד בן הזמן על סיפורי העדים לפני עשרים שנה, קל וחומר היום, ועל פני הטענות לעצמות וקברי אחים שאין אפשרות לקבוע את זהותם ואם בכלל הם קיימים, הם בסבירות הגבוהה ביותר של חללי הקרב הערבים.

יש אנשים שמעדיפים לעצום את עיניהם מול העובדות ולדבוק באגדת הטבח. לאחרונה התפרסם מאמר של היסטוריון ישראלי החי בארצות-הברית, אריה דובנוב. המאמר בא לבסס מושג מומצא חדש שהוא קורא לו "אגנוטולוגיה", משהו בין הכחשה להתעלמות, שלטענתו מאפיין את היחס בישראל לאירועי 1948[12]. מבחינת איכות עבודתו הוא מזכיר את פפה, מסתמך על מקורות סלקטיביים ומתעלם מכל מה שסותר את אגדת הטבח. על בורותו של דובנוב בתולדות המלחמה, אפשר ללמוד מטענתו בהמשך המאמר (טענה שאינה קשורה לטנטורה) כי המקורות הערבים והבריטים בני הזמן טוענים ל-245 קרבנות בטבח דיר יאסין בשעה שהיהודים הודו ב-110 בלבד[13].

ראו באתר זה: טבח דיר יאסין

אילו היה טורח לקרוא משהו על דיר יאסין, היה יודע שהאצ"ל ולח"י ("היהודים") הם שהתפארו לאחר הקרב ב-245 הרוגים ערבים ועיתונים בריטים ואחרים שאבו את המידע מהם. התעמולה הערבית ניפחה בזמנה את המספר עד 400, אבל דווקא חוקרים ערבים כמו שריף כנעאנה מביר זית, הם שחשפו בעבודת נמלים את הרמייה והעמידו את המספר על דיוקו – 107.

ביסוד העניין המתעקשים לטעון לקיומו של טבח בטנטורה במאי 1948, מאמינים בתיאוריית קונספירציה, לפיה מאז ומתמיד מדינת ישראל מעלימה בשיטתיות מעשים שליליים/חריגים של צה"ל. לתיאוריה הזו פגם משותף עם כל תורות הקונספירציה האחרות בעולם: היא מייחסת לאנשים ולמוסדות הרבה יותר חוכמה מכפי שיש להם באמת. לא הייתה שום שיטה או הוראה, וכל המעשים החריגים מהסוג הזה שנעשו במלחמת העצמאות וגם במלחמות אחריה, יצאו לאוויר העולם לפחות מאז סוף שנות השמונים (חלקם עוד קודם לכן) בספריהם של בני מוריס [1948], יואב גלבר [מקוממיות לנכבה], מרדכי בר-און [עצמאות בצל המלחמות], אליעזר טאובר [דיר יאסין – סוף המיתוס] ואחרים. [כך גם עבודת הדוקטורט של גלעד חסקין, שהוזכרה לעייל- ג"ח].

ראו באתר זה: טוהר הנשק, ערך וצורך.

נכון שתעודות יחידות עדיין אינן נגישות מסיבות שונות, אך פרשת "הטבח" בטנטורה אינה כלולה בפנתיאון מעשי הטבח של הפלסטינים או במחקר ההיסטוריוגרפי הישראלי הרציני, לא משום שהוסתרה יותר מאחרות, אלא משום שלא הייתה[14].

יכולתו של טקסט להתמודד עם סרט על תשומת לבם של הדיוטות שאין להם ידע היסטורי ואינם מכירים את המתודולוגיה וכלליה מוגבלת מאוד. הטקסט הוא ארוך, משעמם, לעתים קרובות מייגע אם הוא נצמד לעובדות, ומספר החשופים לו קטן. הסרט קצר, מרגש, דינמי וקצבי, הפרספקטיבה שלו מוגבלת לזום העדשה וצופה בו מספר גדול הרבה יותר של אנשים שחלקם גם עלולים להשתכנע ממנו, בעיקר אם הם משוכנעים מלכתחילה במסר שלו. כנראה שהדרך הנכונה להתמודד עם עלילת הדם של טנטורה היא להמתין לבמאי ישראלי, בעל שיעור קומה, שירים את הכפפה ויעשה את הסרט הבא שכותרתו יכולה להיות "כיצד נולדה והתפתחה עלילת הדם על הטבח בטנטורה"..

לראיון של יואב גלבר עם אורי מילשטיין

הערות

[1] גלעד חסקין, מקומם של שיקולים אתיים-מוסריים בהפעלת הכוח בתקופת המנדט ויישומם בפועל, עבודת גמר לתואר דוקטור, בהנחיית פרופ' יעקב גולדשטיין ויואב גלבר, הוגשה לסינט אוניברסיטת חיפה, ב-2007.

[2] שייח' נימר אל-ח'טיב, הנכבה של פילסטין (ערבית), דמשק 1951.

[3] תיאודור כ"ץ, 'יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב-1948', עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, מרס 1998.

[4] אמיר גילת, 'הטבח בטנטורה', מוסף מעריב, 21 בינואר ו-4 בפברואר 2000.

[5]     אילן פפה, 'פרשות כ"ץ וטנטורה: היסטוריה, היסטוריוגרפיה, משפט ואקדמיה', תיאוריה וביקורת, 20 (אביב 2002), עמ' 204. ראו גם: Ilan Pappe, ‘The Tantura Case in Israel: Katz Research and Trial, Journal of Palestine Studies, 30 (Spring 2001), pp.19-39

[6] אדם רז, 'האזנתי לעדויות. בטנטורה בוצע טבח', הארץ מ-25 בפברואר 2022

[7] יחיא מחמוד אל-יחיא, אל-טנטורה: קריה דמרהא אל-אחתלאל אל-צהיוני, דמשק: דאר אל-שג'רה ללנשר ואל-תוזיע, 1998, עמ' 126-117.

[8] שם, עמ' 146-143.

[9] דו"ח של יעקב אפשטיין למשרד המיעוטים מ-21 ביוני 1948, ארכיון זיכרון יעקב, תיק אפשטיין, וראו גם: ICRC, The International Red Cross in Palestine, Geneve July 1948, p. 12. רדיו רמאללה ושידורי ה-BBC למזרח התיכון הזכירו את ההעברה בשידוריהם באותו יום, וראו הסקירה 'ארץ-ישראל בשידורים הערבים' מ-22-21 ביוני 1948, ארכיון צה"ל, תיק 4944/49/504.

[10] מכתב שטרית אל בן-גוריון מ-31 במאי 1948, ארכיון מדינת ישראל, תיק 307/48/ג.

[11] רשימת הכפרים הערבים בארץ-ישראל, אוקטובר 1947, עמ' 17.

[12] ראו: Basma Fahoum and Arie Dubnow, Agnotology in Palestine/Israel: Tantura and the Teddy Katz Affair Twenty Years On, American Historical Review LAB, March 2023, pp. 371-383

[13] ראו: Eliezer Tauber, The Massacre That Never Was: The Myth of Deir Yassin and the Creation of the Palestinian Refugee Problem, The Toby Press, 2021

[14] מתי שטיינברג, 'פרדוקס טנטורה: למה פלסטינים לא מדברים על "טבח"'? הארץ מ-4 במארס 2022.