טיפוס אל השלג במרומי החרמון

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאריה אלאלוף ולמתי חי על עצותיהם.

ראו קודם, באתר זה: מבוא לטיול בחרמון

מתישהו, בחורף האחרון, הלא קר במיוחד, התקשר אלי שירין בן יעקב והציע לי להצטרף לטיול שלג בחרמון. יש לי פינה חמה להר הזה, לפסגתו המושלגת, שמזדקרת מעל רמת הגולן ובולטת מעל עמק החולה. כמה ימים קודם לכן נפטר יוסי לב ארי מקיבוץ דן (בגיל 84)[1], שהיה מעמודי התווך של 'החברה להגנת הטבע', והכיר כל שלוחה וכל פרח בחרמון. טיול זה היה עבורי סוג של אזכרה ליוסי.

החרמון, שהוא גבוה מכל הרי ארץ ישראל, נשקף על פני מרחבים ענקיים. ניתן להבחין בו ממרומי הכרמל, הגליל, השומרון ובעבר הרחוק, ניתן היה בימים בהירים במיוחד, להבחין בו גם ממישור החוף[2]. החרמון הוא האזור העשיר ביותר במשקעים, בכל ארץ ישראל וסביבתה. כמות הגשמים הממוצעת היא 1500 מ"מ לשנה ובימות החורף יורדים בו שלגים רבים. למרות הנופים המרהיבים הנשקפים ממנו ולמרות העושר הרב של התופעות הגיאולוגיות, הצמחייה והשרידים האנושיים, האטרקציה העיקרית של החרמון, עבור ישראלים מוכי חום, הוא השלג הצחור.

המים היורדים בשפע על החרמון, המחלחלים דרך סלעי הגיר הסדוקים שלו, כמו דרך ספוג ענק, הופכים ברובם למי תהום. הנגר העילי אינו גדול, עקב ריבוי הדולינות והבולענים הבולעים את המים. מים אלו הם המקור למקורות הירדן מחד ולנהרות אמנה (בַּרַדַא)[3] ופרפר (נהר אל אעוג')[4], המשקים את בקעת דמשק, מאידך.. בימות החמה, נושבות לעתים רוחות קרירות נעימות מפסגת החרמון, אל המישורים המהבילים שלמרגלותיו. זהו המקור כנראה למשל: "כצינת שלג ביום קציר…. ונפש אדוניו ישיב"[5]. האדמה הפורייה הנסחפת מהחרמון אל הבקעות שמתחתיו, היא המקור לאמרה: "מה חרמון זה, כל טוב, נתן בזוטו"[6]. זוט היא כנראה השם הקדמון לאדמת הסחף[7]. ואכן, הישובים שבחרמון מרוכזים בשולי ההר ובתחתיתו.

הנוף וההליכה בשלג הם סיבה מספיק טובה, מעבר לחבורה הנחמדה המתקבצת בדרך כלל סביב שירין.

נסענו.

בדרך צפונה, הבטנו על ההר הנישא והתאכזבנו לגלות שמכיפתו המושלגת בדרך כלל, נותרו רק שלוגיות מאורכות. מזל זה לא מוצר שניתן לקנות במכולת. הפשרת השלגים לסירוגין חלה כבר בימות החורף החמים, תופעה עליה מדבר כבר מחבר ספר איוב: "ציה וגם חום, יזגלו מימי שלג[8]".

לא נותר לנו אלא להתנחם בכך שהפשרת השלגים מרווה את מי הירדן, ככתוב: "מלא הירדן על כל גדותיו, כל ימי קציר"[9].

תוך כדי נסיעה, התבוננו בהר, שמראהו מרהיב, רם ונישא. זהו ההר הגבוה ביותר בישראל ובסוריה. ההר נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של ישראל ומהווה קצהו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון.  כיוונו של רכס החרמון מדרום מערב לצפון מזרח. אורכו כ-60 ק"מ. שטחו הכולל כ-1,000 קמ"ר, שרובם בשטחי סוריה ולבנון, 70 קמ"ר משטחו נמצא בשטח ישראל.

עד למלחמת ששת הימים, החרמון היה מחולק בין לבנון וסוריה. מורדותיו הצפונים-מערביים נכללו בלבנון ואילו מדרונותיו הדרומיים-מזרחיים נכללו בסוריה. הגבול המדיני חוצה את פסגתו ולאורך 35 ק"מ, צמוד לקו פרשת המים של ההר.[10].

הר החרמון הוא המשכם של הרי מול הלבנון, שממזרח לבקעת הלבנון, המקבילים להרי הלבנון שממערב לבקעה.  אך עם זאת מדובר בגוש הרים נפרד, כי בינו לבין הרי מול הלבנון, מפרידים שברים גיאולוגיים, שגרמו להיווצרות שבר לרוחב הרכס. זוהי בקעת זבדאני, בה פורצים מקורותיו של נהר אמנה (ברדה(, המשקה את אגן דמשק ובו עוברים מסילת הברזל וכביש דמשק-בירות[11].

גבולותיו של החרמון הם: בדרום-מזרח גובל באגן דמשק (אל ע'וטה), בצפון מערב בבקע ים המלח. מעבר לשבר מערבה, מתנשא הר מול החרמון, ג'בל בארוך – שלוחה צרה וארוכה, שהיא חלקו הדרומי של הר הלבנון. בדרום גובל החרמון ברמת הגולן,. כל שטח שאינו מכוסה בזלת ובנוי סלעי משקע, הוא שייך לחרמון[12].

פסגת ההר בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224 מטרים מעל פני הים[13].

גובהו של ההר מוסבר, בין השאר, בכך שקוו השבר משנה כאן את כיוונו – הוא פונה מזרחה – והלוח המזרחי, הנע צפונה, מתנגש עם הלוח המערבי. כתוצאה מכך נלחצות השכבות וחלה התרוממות גדולה. שיעור התרוממותו הטופוגרפית הקדומה של החרמון הגיע במרכזו עד כדי 4 ק"מ. במהלך הדורות נחשפו שכבותיו העליונות לבלייה נמרצת, הוסרו על ידי סחיפה וקומתו הונמכה ביתר מקילומטר. לפיכך מתגלות בחרמון שכבות סלע קדומות מאד, מתור היורה, כלומר, 140-208 מיליון שנים, טרם זמננו.[14]..

את ההר מבתרים ערוצים וגיאיות למספר רכסים ולכן צורת רבים של שמו – "חרמונים": כפי שנכתב: "אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר"[15]. הרכסים מהווים מעין קשת, באורך של 33 מ' וברוחב של 20 ק"מ  והם מתלכדים מרחוק לגוש אחד, בולט למרחוק. בתנאי ראות טובים ניתן לצפות מפסגת החרמון למרחק 150 ק"מ.

דרומו של ההר – הרלוונטי למטיילים ישראלים – נחלק לשלוש שלוחות, המופרדות זו מזו על ידי שני נחלים מקבילים. השלוחה המערבית היא כתף שיאון, הנקראת בערבית "ג'בל רוס", היינו "הר הראשים" ובעברית גם "הר דוב". מעבר לנחל שיאון יורדת השלוחה המרכזית, הנקראת "שלוחת שריון", וממזרח לה, מעבר לנחל גובתא, יורדת השלוחה המזרחית, הלוא היא כתף החרמון.

התעוררנו באכסניה בעלת אופי תרמילאי בישוב נמרוד, הנמצא בראש הר קטע, בגובה של 1,115 מ' מעל פני הים ותוך זמן קצר הגענו לשטח ההתכנסות בנווה אטי"ב. זהו מושב של תנועת 'האיחוד החקלאי'[16] השוכן במורדות החרמון, בגובה 950 עד 1,050 מטרים מעל פני הים. שם היישוב הוא ראשי תיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון הגולן: אברהם, טוביה, יאיר ובנימין. קדם לו היישוב רמת שלום, שהוקם כאן ב-1969 , על שרידי הכפר הסורי הנטוש ג'ובתא א-זיית. סביבנו פרחו בלבן עצי השקד שניטעו כנראה עוד על ידי תושביו הקודמים של הכפר.

ההר העוצמתי הזה תפש מקום רב בפולקלור הארצישראלי.

החרמון נזכר במקרא שלוש עשרה פעמים. כבר הרמב"ן כתב שמקור השם "חרמון" הוא בשורש חר"מ, אשר הוראתו דבר אסור, או מקודש. ואמנם, ההר נחשב כמקום קדוש. כבר בתקופה הכנענית. האמורים הקימו מקדש לבעל גד בבקעת הלבנון למרגלות ההר[17].  משום כך נקרא גם ההר עצמו "בעל חרמון": "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת"[18]. לפי הספר החיצוני חנוך א', מקורו של השם בשבועת בני השמיים והחרמתם (התחייבותם בשבועה) לשאת נשים מבנות האדם: "וַיְהִי כִּי־רַבּו בְנֵי־הָאָדָם בַּיָּמִים הָהֵם וּבָנוֹת יָפוֹת וְנָאוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם׃ וַיִּרְאוּ אוֹתָן הַמַּלְאָכִים בְּנֵי־הַשָּמַיִם וַיַּחְמְדוּ אוֹתָן {…]׃ אָז נִשְׁבְּעוּ כֻלָּם יָחַד וַיִתְקַשְּרוּ בֵינֵיהֶם בְּחֵרֶם׃ וַיִּהְיוּ כֻּלָּם מָאתַיִם מַלְאָך וַיֵּרְדוּ בִימֵי יֶרֶד עַל־רֹאשׁ הַר־חֶרמוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהָר חֶרמוֹן כִּי בוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱרִימוּ בֵינֵיהֶם[19]."

ההר נזכר בספר דברים, בתיאור חבל הארץ בעבר הירדן שכבשו משה ובני ישראל מסיחון מלך האמורי ומעוג מלך הבשן: "וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן[20] וכן: "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹון הוּא חֶרְמוֹן"[21].

מלבד אזכוריו הרבים של החרמון, בתיאור כיבוש עבר הירדן וארץ כנען, ההר נזכר באופן סמלי גם בספר תהילים ובספר שיר השירים: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים"[22] וכן: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן"[23]. "

החרמון שימש סמל בשירה העברית הקדומה. המשורר מתאר את גבורת אלוהים: "צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו"[24]. בתקופה המודרנית כתב זאב ז'בוטינסקי בשירו המפורסם, "שיר אסירי עכו", את השורה הבא: "לנו, לנו, תהיה לנו כתר החרמון". רחל המשוררת כתבה בשיר "כנרת" "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא וצינה נושבת מפסגת הצחור." גם בן גוריון, כשעבד בגליל, כתב ביומנו בהתרגשות "החרמון הסב". א"ד גורדון התבטא באופן דומה.

במקרא נזכרים שמות נוספים לחרמון. לא ברור אם אלו שמות נרדפים לרכס כולו, או שהם מציינים שלוחות או פסגות נפרדות. אלו הם:

א. שיריון: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן""[25]. שם זה נזכר גם כהקבלה ללבנון: בעל ספר תהילים כותב וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים"[26]. את השם "שריון" ניסו פילולוגים לבאר מן השורש הערבי "שרי", היינו "הברק נצנץ", וקשרו אותו בבוהק השלג הצח בראשי ההרים, כדוגמת השם "לבנון", המסתבר מן הלובן של השלג המבהיק בראשו. החוקר יוסף ברסלבי מציע לבאר את השם "שריון" במובן "מגן" , היינו ההר המכוסה שריון של שלג, כפור וקרח"[27].

ב. שניר: וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר". באחת מכתובות שלמנאסר השלישי מלך אשור, נאמר, כי כשעלה עם צבאו על סוריה, בשנת 842 לפני הספירה, התבצר חזאל מלך דמשק, בהר Saniru (שניר), המתנשא מול הר Libana  (לבנון). נראה שהשם "שניר" מוסב כאן להרי מול הלבנון הדרומיים, מעל לבקעת זבדאני. רבותינו אמרו: "שניר ושריון – מהרי ארץ ישראל"[28].

ג. "שיאון", כנראה מלשון שיא.: "[29]. כפי שנכתב: "הר שיאון הוא חרמון"[30].

רש"י שואל מדוע להר אחד יש ארבעה שמות והוא משיב: "להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא". אולם ממקומות אחרים במקרא ניתן להבין כי שניר וחרמון אינם היינו הך: "את מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון"[31].

ברסלבי מציע כי הצידונים, שראו את הר החרמון ממערב, כהמשך לרכס של מול הלבנון, יכולים היו למזגו כ"שריון" והאמורי, שראו אותו ממזרח, כהמשך הרי מול הלבנון, יכלו למזגו כ"שניר". רק אלה שהתבוננו בו מצד דרום, ראו אותו כהר בודד ונישא בפני עצמו וקראו לו "שיאון", כלומר, "ההר הנישא"[32]. הישראלים שראו אותו מדרום, הם שקראו לו "חרמון".

שנים משמות החרמון העניקה וועדת השמות הממשלתית, למקורות הירדן – לנחל בניאס קראו "נחל חרמון" ונחל חצבאני זכה בשם "נחל שניר". אגב, תופעה ישראלית טיפוסית היא התעקשותם של חברי הקיבוץ, שנבנה על גדתו של נחל חרמון, לקרוא ליישובם דווקא "שניר"…[33]

בעבר, כונה ההר גם ג'בל א-ת'לג' (جبل الثلج) – "הר השלג". שם זה מופיע גם בתלמוד בגרסתו הארמית, 'טור תלגא'. המתרגם הקדום של התורה, פירש בדבריו על טור תלגא: "לא נפסק של השלג. לא בקיץ ולא בחורף". בערבית קרוי ההר כיום "גַ'בְּל אַ-שֵיח'" (جبل الشيخ) שפירושו "ההר של הזקן", בשל פסגתו המושלגת המזכירה שיער שיבה. זאב וילנאי מספר ש"בנקיקי השיאון שכבות שלג מקורח. ועד לפני שנים אחדות נהגו להוביל מכאן קרח אל צפת, צור, צידון ודמשק לצרכי התושבים ולתעשיית הגלידה".

זהו כנראה מקור הגלידה הראשונה בעולם. שליט פרסים או טורקי, שחפץ לקרר את גרונו הניחר, הודה לעבדיו להביא עבורו קרח, להזליף עליו דבש תמרים וכאן מאכל התאווה הצונן. את המילה "גלידה" הגה אליעזר בן-יהודה, שאותה יצר במשקל "לביבה" על-פי השורש ג-ל-ד, מהמילה "גליד". המילה העברית העתיקה "גליד" ,מתייחסת לנוזל שנקרש – "גליד קרח[34].

כאמור, מטרת הטיול הפעם, היתה הליכה בשלג, המהלך קסם על ישראלים. שלג הוא אדי מים שקפאו ונחתו ברכות זה על זה. הם יוצרים מעטה לבן ואגדי, בפרט כשהם מכסים עצים ומבנים ומשווים להם מראה של ארץ פלאות. השלמנו שנושא השלג יהיה מוצנע הפעם והתחלנו לטפס בנחל גובתא, החרב כל ימות השנה, כי אגן ניקוזו משתרע בשכבת אבן גיר סדוקה (מתור יורא), שהמים מחלחלים בה. בדרך צפינו על קלעת נמרוד, על רקע עמק החולה. בדרך כלל, אנו צופים בדבשת הפירמידלית שקופת הדפנות של ההר, הנושאת עליה את המצודה, כשהיא נשקפת יפה על פני עמק החולה, בעיקר בשעות אחר הצהרים המאוחרות, עת מאירות עליה קרני השמש הנוטה מערבה. תצפית בלתי שגרתית, מצפון לדרום, מלמעלה למטה.

המצודה שמרה על עורק התעבורה מעמק עיון אל הלבנון הדרומי ואל ערי החוף, צידון וביירות.זוהי מצודה מרשימה שחומותיה מזדקרים מעל מצוקי השלוחה עליה היא בנויה. פעם, בטיולי התנועה, סיפרו לנו שמדובר במצודה צלבנית[35]. אם כי כנראה שמדובר במצודה ממלוכית. משיטוטי למדתי כי השם "קלעה" בדרך כלל משמש לכינויה של מצודה שנבנתה בידי מוסלמים. בעוד שמצודה שנבנתה בידי אירופאים, מכונה בדרך כלל "בורג". מהמקורות ההיסטוריים ידוע, שבין השנים 1129-1164, עבר המקום כמה פעמים מידי הצלבנים לידי המוסלמים. השם האירופאי  Castellum Novm  (Cateau neuf  בפי הצרפתים) השתמר שנים רבות. בשנת 1219 הרס שליט דמשק את המבצר, מחשש שהצלבנים יכבשוהו מחדש. כתובת חקוקה בערבית, בפינה הדרום-מזרחית של המבנה, מספרת כי את המקום חידש הנסיך א-סעיד חסן, בשנת 637  להג'רה, כלומר, בשנת 1240 לספירה. נראה כי עיקר שגשוגו של המקום היה במאות ה-13 וה-14, בימי השלטון הממלוכי[36]. בתקופה הממלוכית שמה של המצודה בערבית היה 'קלעת צובייבה', שהוראתה בערבית היא משופעת, תלולה. יתכן שהשם משמר את סביב, המוזכרת בפרשת מצודת יואב אז עברו שליחיו דרך "דנה, יען וסביב – אל צידון[37]. אגדה ערבית מספרת שגיבור קדום בשם ענתר, שבנה לעצמו ארמון במרומי החרמון, בנה את הארמון הזה עבור בתו האהובה צביבה, שמשמעה "נכספת". רק בדורות האחרונים התווסף השם "קלעת נמרוד", על שמו של הגיבור שהתגרה באלוהים ולבסוף הומת בידי יתוש[38]. מדריך הטיולים המיתולוגי יהודה זיו, הסביר לנו בקורס משק"י ידיעת הארץ כי לנמרוד היו שלוש בנות: הראשונה קלת רגליים, השניה קלת תפישה והשלישית – קלת נמרוד…..

מעת לעת התבוננו בקרקע. .בשכבות השונות בחרמון נפוצים מאובנים שונים. סלעי היורה מכילים קיפודי ים, ספוגים, אמוניטים, אלמוגים, צדפות ושבלולים שונים. מאובנים אלו שקעו בים טרופי חם (דומה לזה של אילת בימינו), ללא שפכי נהרות בקרבתם. מאובני הדורבנות של קיפודי הים, ניכרים בעוקצים גדולים ומאורכים. מאובנים אלו זכו לפרסום רב בעולם, החל מימי מצרים הקדומה ועד לדורות האחרונים. כי האדם ייחס להם סגולות לרפא מחלות כליות ובטן.. באירופה  של ימי הביניים כינו אותם בשם "לפיס ידאיקוס" כלומר "האבן היהודית", אולי משום שמוצאם נחשב כארץ יהודה. הם היו נאספים לאלפים ונשלחים למכירה בחו"ל.[39]..

טיפסנו בחורש ים תיכוני של עצי אלון, אלה, לבנה עוזרד ועוד. הצמחייה הים תיכונית משתרעת ברום של עד 1,200 מ' . דומה מאד לזו של החורש המוכר לנו מן הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה. אם כי נעדרים ממנה מינים וחברות צמחים האופייניים לקרקעות קירטוניות. הנוף הטרשי המיוער מצד אחד והמחסור במקורות מים מצד שני גרמו לכך שבאלף השנים האחרונות יהיה האזור שמם.

רק במאה העשרים, התיישבו איכרים, בני הכפרים הסמוכים והקימו ישובים עונתיים. לעתים באתרם של כמה מהיישובים הקדומים . אופייני לחקלאות בחרמון, כמו באזורים הררים אחרים, הוא עיבוד חלקות בריחוק מה מן הכפר, הן בשיפולי ההר ובעמקים שלרגליהם, והן במעלה ההר, מעל לישובים. עדים לכך הם המקומות המכונים "מזרעה" או "ח'רבה", שהחלו את דרכם כמשכן עונתי לפלחים, או כמשכן ארעי לרועים ועדריהם.

בדרך ראינו בריכת אגירה שהקים שלטון המנדט הצרפתי. גם באזור שנראה פראי למדי, ישנם סימנים רבים של התיישבות. עם חי בנופיו. בשנים 1970-1972 נערך בחרמון סקר ארכיאולוגי מקיף. במהלך הסקר התגלו כ-40 אתרים קדומים, ובהם כפרים מקובצים, כפרים מפוזרים, חוות בודדות וריכוזי חוות הבניה היא בדרך כלל מאבני גזית ללא חומר מלכד. המבנים עשויים מאבנים גדולות והקירות עבים מן המקובל בארץ ישראל המערבית. יש להניח כי תנאי האקלים הם שקבעו את אופי הבנייה.

בימי כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, שכנו בסביבות החרמון, החיווים, ככתוב במקרא: "והחיווי יושב הר הלבנון, מהר בעל חרמון"[40]. אל החרמון הגיע תחום שלטונו של עוג מלך הבשן, עליו נאמר: "ומושל בהר חרמון"[41].

ההר נכבש בידי בני ישראל, כמסופר בתורה: "ונקח בעת ההיא את הארץ… אשר בעבר הירדן… עד הר חרמון"[42]. לכאן הגיע נחלת בני מנשה: : ובני חצי מנשה, ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו"[43]. גם הרועים, בני שבט גד, הגיעו בנדודיהם מארצם בגלעד אל הר חרמון: "וישבו בגלעד, בבשן ובבנותיה, ובכול מגרשי שרון על תוצאותם"[44]. בתרגום השבעים מובא במקום שרון – שריון – אחד משמותיו של החרמון.

ישובי החרמון הקדומים ישבו על קרקעות טרה-רוסה שונות. אלו הן אדמות פוריות ואם מעבדים אותן כהלכה, הן מניבות יבולי ברכה. התושבים התפרנסו ממטעים, פלחה, גידול ירקות ותבלינים. השטחים שאינם מתאימים לעיבוד חקלאי שימשו לרעיית צאת ובקר. תושבי החרמון הקדומים ביותר הידועים לנו הם היטורים ושבטים אחרים ממוצא ערבי. בסיור חלפנו על פני הר סנאים. שירין סיפר על שרידי מקדש יטורי שנמצא שם ובו כתובת יוונית, חורבות בית בד ובורות מים. יצא לי לטייל באזור, לפני למעלה משלושה עשורים, הדרכתי בבית ספר שדה 'חרמון'. מוצאם של היטורים באזור הטרכון אשר בסוריה של היום, אזור בזלתי הקשה למחיה ולשליטה. יטור נזכר במקרא כאחד מבניו של ישמעאל[45], וכן כאחד העמים בהם נלחמו בני ראובן, גד וחצי המנשה בכובשם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי[46].  היטורים נזכרים במקרא יחד עם ההגראים, כבר בימי שאול המלך: " וַיַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה, עִם-הַהַגְרִיאִים, וִיטוּר וְנָפִישׁ, וְנוֹדָב. כ וַיֵּעָזְרוּ עֲלֵיהֶם–וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים, וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם"[47]. היו אלו שבטים שהתפרנסו מגידול מקנה ומפשיטות שוד. הם הגיעו מעבר הירדן המזרחי אל החרמון והוסיפו להתפשט צפונה. במאה הרביעית לפני הספירה הוכנעו על ידי אלכסנדר מוקדון. כאשר נחלשה הממלכה הסלווקית, יסדו היטורים את ממלכת כלקיס, שהשתרעה על פני הרי הלבנון והרי מול הלבנון ובבקעה הפוריה שבתווך. הגבול המשותף לממלכה הייטורית והממלכה הנבטית עבר במרכז רמת הגולן של היום. בשיאה של ממלכתם שלטו על בקעת הלבנון, על חלקים מחופה הצפוני של לבנון וחופה הדרומי של סוריה, וחלקים מן הגליל. ד"ר משה הרטל, טוען, שגם באירופה ניתן למצוא קברים של לוחמים יטורים[48].

בתקופת בית שני כבש את ההר אלכסנדר ינאי, וגייר את הייטורים שישבו בו[49]. חדירתה של רומי למרחב הסורי והארץ ישראלי פגעה בעצמאות היטורים. לאט לאט ובשיטת "הפרד ומשול", בותרה ממלכת היטורים צאצאיו של הורדוס, כאגריפס השני, קיבלו מן הקיסרים הרומים את כלקיס לממלכה[50].

באותה תקופה התקיימה בהר גם מושבת חכמי בני בתירא (חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה).

משם העפלנו לאורך נחל ערער (ואדי עלי). צלעו הדרומית, שהיא המפנה הצפוני של הר כחל, הערוץ מכוסה חורש צפוף, ששיאו ב"ערוץ הלח", שבשל תנאיו המיוחדים השתמרה בו צמחיה נדירה, כמו למשל, המרווה הפטלית, שפרחיה הגדולים בצבע כחול-סגול. בנחל ערער ראינו עצים מרשימים בגודלם ובעצמתם, של אלון שסוע -המכונה גם "אלון טורקי" (למרות שבטורקיה חיים 26 מיני אלונים). אלון שסוע הוא עץ נשיר רחב עלים, בעל גזע יחיד וזקוף שגובהו יכול להגיע ל-40 מ' וקוטר הגזע ל-2 מטרים.  לעץ זה  עלים גדולים, אורכם 7 – 14 ס"מ, ורוחבם 4 – 8 ס"מ. שולי העלה מפורצים מאד עד שסועים ל-6 -12 אונות, ומכאן נגזר שמו של המין.  זהו עץ נשיר חורף, הנפוץ באירופה הממוזגת ובדרום-מערב אסיה, בעיקר באסיה הקטנה. בתחומי ישראל הוא מוכר רק מהאתר הזה ומשום כך הוא עץ מוגן. קליפת הגזע אפורה, מחורצת מאד.

האלונים הגדלים בר בחרמון קטנים בהרבה מפוטנציאל הגידול של העץ, גובהם מגיע לכששה מטרים בלבד, הגזעים שלהם מעוקמים למדי, ולחלקם יותר מגזע אחד. הסיבות לכך הן כנראה כריתה הנפוצה באזורנו, והאקלים שהוא חם ויבש בהרבה מזה של רוב תחום התפוצה של אלון שסוע. צדו העליון של העלה ירוק כהה בעל ברק שעוותי, שעיר מעט וצדו התחתון ירוק בהיר, שעיר מאד. אונת העלה העליונה נושאת שערות ארוכות במיוחד, הנושרות בקלות. עלי העץ הנושרים בסתיו מחליפים צבעם לצהוב ואחר-כך לחום.

על ענפי העץ ראינו מכשירי מדידה הנקראים דנדרומטר, המתעדים את גדילת העץ.

הפירות מבשילים בסתיו המאוחר. הפרי  עשוי שני חלקים – ספלול ובלוט. הספלול הוא איבר דמוי ספל בעל קשקשים קטנים ומכוסה שיער לביד מצידו החיצוני, חלק ומבריק בצידו הפנימי. קוטרו של הספלול 2 – 3 ס"מ ועומקו 1 – 2 ס"מ. הבלוט הוא אגוז חלק ומחודד בצבע חום הבולט מאד מתוך הספלול. אורכו 2.5 – 4 ס"מ וקוטרו עד שני ס"מ. הבלוט מכיל הרבה מאד חומרי מזון, בעיקר עמילן, אך הקצה העליון שלו מר מאד ולכן אינו נאכל בשלמותו. הוא מופץ על ידי בעלי חיים. הם אוכלים את חלקו התחתון של הפרי (החלק הנתון בתוך הספלול) וזורקים את חלקו העליון, בו נמצא העובר. כך מופץ פריו של האלון. על פי עדויות מאובנים ואבקה, שלט אלון שסוע ביערות אירופה עד תחילת תקופת הקרח האחרונה, לפני כ-120,000 שנה, ונכחד מצפון אירופה ומערבה. הוא הוחזר לאנגליה במאה ה-18 והפך לעץ הנפוץ ביותר בפארקים וביערות נטועים, וכיום הוא גם מפיץ עצמו באופן ספונטני. בשנות רעב שימשו בלוטיו הקלויים מאכל לעניים. העץ של אלון שסוע משמש בטורקיה ובדרום אירופה לבניין ובתעשיית הרהיטים. הבלוטים נאכלים לאחר קלייה. קליפת הגזע משמשת בתעשיית התרופות הצמחיות, וכמקור לטאנינים בתעשיית עיבוד העור (בורסקאות)[51].

הר כחל, נקרא על שום המינרל שהופק מסלעיו. סמוך לפסגה מצויים "מכרות העופרת", "מע'ארת מכחלי", שבהם כרו הסורים, בשיטות כרייה פרימיטיביות, את הגאלנה, היא גופרת העופרת, ממנה הפיקו את הכחל המשמש לצביעת העיניים. במקורות היהודיים נזכר הכחל כחומר לקישוט ולאיפור, הנקרא גם פוך. בתלמוד הבבלי מופיע הביטוי "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן"[52] שמשמעותו כי הכלה הצנועה  היא זו שאין בפניה תוספת צבע כחול (כחל) או צבע אדום (שרק) או איפור (פירכוס). מקורות יהודיים מוקדמים התייחסו לכחל גם כחומר לעשיית כשפים. זו הסיבה לכך שהיו רבנים שהציעו להימנע ממשיחת עיניו של תינוק בכחל, מנהג שהיה מקובל בארצות ערב וצפון אפריקה. רש"י, כתב שהכחל היה מקור לרפואת העין. בשנת 1599, כתב דאוד בן עומר אל־אנטקי, מדען ממוצא טורקי שהתגורר במצרים, ספר בערבית בשם "תזכורת לחכמים, כלל נפלאות ונסים" הספר עב הכרס עוסק בתרופות, צמחים, אבקות, רקיחות וסגולות המרפא שלהם. אל־אנטקי (שלמרבה האירוניה היה עיוור.) הקדיש בספרו פרק מכובד לכחל: לסגולותיו בריפוי העיניים, סוגיו ושמותיו השונים, התרכובות, המינונים ושמות הרופאים שהשתמשו בו[53].

פה ושם ראינו את עצי ברוש החרמון, שבימי קדם היה סמל לעצמה. כפי שתיאר החכם היהודי בן סירא: "כמו ארז בלבנון וכמו ברוש בחרמון"[54]. הפניקים אנשי צור, נהגו לכרות אותם לבניין ספינותיהם. כפי שתיאר הנביא יחזקאל: "ברושים משניר בנו לך את כל לוחותיהם. ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך"[55].

ממערב לערוץ הלח, גדל יער ספר הררי ובו אדר חרמוני, שזיף הדוב, אלון התולע, אלון הלבנון בן חוזרר סובכי ועוד. בקטע מסוים של היער צומחים כמה עשרות מינים של ערער מעונב, שעל שמם ניקרא הנחל. זהו עץ אצטרובלני ("מחטני"), שעליו מזכירים בצורתם את אלו של התויה, אלא שהם דוקרניים. האיצטרובל שלו דומה לברוש והוא משמש מאכל למכרסמים. הערער ניכר מרחוק בעלוותו הצפופה, שהיא דמוית חרוט רחב בסיס, צמחיה חדשה על גזע שנכרת.

בחגווי הסלע גדלו פרחים קטנים של אירוס הלבנון. פרח קטן בצבעי אפור-צהוב. במפנה הדרומי של ההר, המקבל יותר קרני שמש, הם כבר התחילו לקמול ואילו במפנה הצפוני הם נותרו רעננים.

במקומות רבים פרחו ריכוזים של רקפת יוונית. פרח קטן מהרקפת המצויה. הגבעולים הנושאים את הפרחים קצרים יותר. הפרחים קטנים יותר, וצבעם ורוד עז, עם כתם ארגמני בבסיסם. אונות הכותרת קצרות ורחבות והן מפותלות ככנפי מאוורר[56].

בעלי חיים דווקא לא ראינו, למרות שחיפשנו את נמנמן הסלעים, מכרסם ממשפחת הנמנמניים , שהוא נדיר למדי ופעיל רק בלילה. מינים נדירים נוספים החיים בחרמון הם הדלק, טורף ממשפחת הסמוריים, הנדיר מאד בשאר חלקי הארץ. כאן גם מקלטו האחרון של הסנאי הזהוב שחי בעבר גם בחורש של הגליל העליון. בעבר חיו כאן נמרים. כפי שכתב המחבר המקראי: "מעונות אריות, הררי נמרים"[57]: בחרמון חיו גם דובים סורים. אליעזר שמאלי כתב שאלכסנדר זייד ראה דוב במדרונות הסמוכים לכפר גלעדי בשנת 1917 [58].

ראו באתר זה: הדובים..

.על פי עדותו של הזואולוג ישראל אהרוני, הפרטים האחרונים בצפון ארץ ישראל ניצודו בידי משלחת ציד, בה השתתף אהרוני עצמו, בהר חרמון ב-1917. הוא מתאר בספרו: "ושם ראינו מרחוק את האם רועה עם שני גוריה, זכר ונקבה.[…]. אז חשבנו אנחנו לתפוש את הגור הנותר חי, כי נבוך מאד ולא ידע באיזו דרך לברוח, אך ציד אחר התקנא באושרנו, שהרגנו שלושה דובים, בעת שהוא לא המית אף אחד, ולא היה לו, אפוא, במה להתפאר לפניך – וירה בגור היתום האומלל.[59].

בדרך ראינו נופי טרשים ועמקים קרסטיים קטנים. בקרחות היער נראים שטחי סלע עירומים, מחורצים שסועים ומתועלים באפי תעלות צרות. לעתים החריצים והמרזבים מבליטים ביניהם שפות חדות כסכינים. יש המזהים בסלעים מגדלים ופטריות. תוצאה של המים שזרמו והמיסו את סלעי הגיר במשך דורות ועידנים. המשקעים הרבים בחרמון העמיקו לחתור מתחת לשטח העליון ויצרו בו פירים עמוקים. חנינו בעמק קטן וירוק, שנותר בוצי מעט.. עמק כזה, שאנשי המקצוע קוראים לו "דולינה"[60] מנוקז בדרך כלל פנימה, לתוך האדמה. קרקעית הדולינה שטוחה וישרה, מכוסה שכבת קרקע עמוקה יחסית. אין בה סלעים וכמעט שאין בה אבנים ומזכירה באופייה אחו אלפיני.

צפינו בנחל שיאון ובשלוחת שיאון, שלוחתו המערבית של החרמון. לרכס ראשים אחדים ומכאן שמו הערבי, "ג'בל ראס", שהוראתו "הר הראשים". אחת הפסגות היא הר דוב, המתנשא לרום של 1,529 מ' ונקרא על שם סגן דוב רודברג, שנהרג מאש מרגמות ב-9 לאוגוסט, 1970 . לא הרחק ממנו מתנשא הר אגס, פסגה הנקראת על שם אגסי הבר הגדלים בה. עליה נמצא אתר רומי ביזנטי שכונה בפי חיילי צה"ל – "העיר האבודה". במקום התגלו, בנוסף לבתי מגורים ולבורות מים,  כעשרה בתי בד. מציאותם של כרמי זיתים בגובה כזה אינה נפוצה ומכאן ניתן ללמוד על חריצותם של תושבי המקום ועל בקיאותם בגידול עצי זית. כמו כן צפינו על הר הבתרים, המתנשא לרום של 1,296 מ'. בו לפי המסורת ערך אברהם אבינו את ברית בין הבתרים ומשום כך הוא נקרא בערבית "משהד א-טייר, ("עדות הציפור"). על המדרון היורד מהר הבתרים אל נחל שיאון, נמצא אתר קדוש, המכונה בערבית "מקאם איברהים אל חלילי ("המקום הקדוש של הידיד אברהם".

אגרת 'יחוס האבות' משנת 1537, העוסקת בקברים הקדושים שיהודי ארץ ישראל היו נוהגים להשתטח עליהם, מוסיפה על הקברים הקדושים בבניאס, גם "מעמד לאברהם אבינו" והוא מקום בין הבתרים, והוא ילך ראש ההר וקורין לו הגיין, "משדג א- טייר" . המסורת הזאת צמחה בימי הבינים, עת התגוררות יהודים בניאס, כמוכח מתעודות שונות שנמצאו בגניזה הקהירית[61].קשה להתחקות אחרי שורשי המסורת. כבר באלון מורא הבטיח ה' לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת"[62]. ואילו כאן, במעמד בין הבתרים, הוא חוזר ומבטיח זאת[63]. לפי סדר המאורעות בתורה, מתבר כי מקומו של מעמד בין הבתרים היה בסביבת חברון., כי הרי "דבר ה' במחזה"[64], חל "אחרי שובו [של אברהם, מהכות את כלרדעומר", היינו, לאחר שובו אל אלוני ממרא, מקום משכנו לפני המלחמה[65]" יהודי דן קבעו משום מה את מעמד בין הבתרים בהר חרמון דוורט, אולי בשל סמיכות הפרקים י"ד וט"ו בבראשית. בפרק י"ד רודף אברהם "עד דן" ומשם עד"חובה משמאל לדמשק" ובפרק ט"ו בא מעמד בין הבתרים. יהודי דן הסיקו כבשובו של אברהם, מרדוף אחרי כלרדעומר ובני בריתו דרך דן, עלה שם אל הר החרמון ושם הבטיח ה', את הארץ לו ולזרעו. מכן מקום, בזכות קדושת המקום, ניצלו עצי האלון מדי הכורת והם עלו ושגשגו[66].

הלאה משם, צפינו לכיוון חוות מע'אר שבעה. הכפר שבעה נחשב לתחנת עצירה הכרחית עבור המעפילים אל החרמון במשך דורות. נחשב לאחד היפים בחרמון. הכפר מוקף שטחים מעובדים, חורשות של ברושים, ואלונים כגדולים וענפים. גינות ירק ומטעים, המטפסים אל מעל הכפר. המדרונות בנויים טראסות הרריות, מושקות במי מעיינות. בשולי הכפר מפכה מעיין "ראג'ל אל עין", השוכן במערה, בה לפי המסורת המקומית, שכנו בעבר גיבורים, שהתושבים נהגו לזבוח להם זבחים. המקומיים מאמינים כי מעיין זה מוליד את הירדן. תושבי האזור הנוצריים נהגו לטבול במי המעיין הקרים, לזכר טבילתו של ישו בירדן.

בשלהי שנת 1968 חדרו מחבלים פלסטינים אל המורדות הדרומיים-מערביים של החרמון, שבתחום לבנון, הקימו בהם בסיסים ופעלו מתוכם נגד מטרות בשטח ישראל. פעילותם  הגיעה לשיאה באמצע שנת 1969והשטח שבשליטתם זכה לכינוי "פתח לנד". צה"ל עקר את המחבלים מהרכס ובמבצע הנדסי מורכב, סלל למרומי ההר דרך, המתחברת אל הכביש העולה ממגדל שמס אל כתף החרמון.

המשכנו לטפס. ככול שעלינו בגובה, העצים הלכו וקטנו. הגובה הטופוגרפי יוצר מכלול של תנאים ייחודיים, כגון טמפרטורות נמוכות, שלג, רוחות חזקות, לחץ אוויר נמוך, חמצן דליל וקרינה חזקה.       כל אלו מקשים כמובן על חיי הצמחים ולכן הם גדלים כשהם שרועים על הקרקע, או קטנים. זוהי חגורת חורש הספר ההררי משתרעת ברום של 1,200-1,900 מ'. שהו חורש מגוון בהרכבו, אך דליל למדי.

עברנו בבקעת מן. אורכה 1,600 מ', רוחבה עד 300 מ' ורומה 1,420 מ'. שנוצרה כתוצאה מהמסת סלעי גיר. זוהי פולייה, היינו בקעה קרסטית, שנוצרה מהתמזגותם של כמה בולענים, הגובלים זה בזה[67]. בקרקעית שלה עדיין ניכרים שרידי העמקים הבודדים שיצרו אותה. בקרקעיתה צומח אחו שנפגע מרעיית יתר בשוליה נראים שרידי קירות, המעידים על כך שבימי קדם היתה מעובדת כולה. במרכזה בריכת מים מלאכותית, שבשנים קרות יותר היא קפואה בעונה זו של השנה. מי הבריכה משתמרים עד לאמצע הקיץ. סביר להניח שלולא היו משמשים להשקיית העדרים, היו מצויים בה כל ימות השנה.

טפסנו סמוך לרכבל התחתון.  מכאן יורד 'שביל הגולן', אל הכפר מסעדה וממנו הלאה, עד לחמת גדר. טיפסנו בכיוון ההפוך, במעלה תלול לאורך רכס חבושית, בנתיב בו טיפסו לוחמי 'גולני', במלחמת יום הכיפורים, לכיבושו המחודש של החרמון. משום חשיבותו האסטרטגית של מוצב החרמון וחשיבות הציוד ואנשי המודיעין של צה"ל במוצב, הוא הפך ליעד חשוב לכיבוש על ידי צבא סוריה.

במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, 31 חיילים נכנעו לסורים ונפלו בשבי, ועשרה חיילים נחלצו. חמישה מההרוגים נקברו על ידי הסורים בקבר אחים בצידו הצפוני מזרחי של המוצב.

חלק מן החיילים הצליח לברוח בחסות החשכה. ניסיון ראשון לכיבוש מוצב החרמון בחזרה נעשה ב-8 באוקטובר על ידי כוח חטיבת 'גולני'. הניסיון נכשל בעיקר עקב מחסור בלוחמים והכוח קיבל הוראה לסגת לאחר שאיבד 25 מלוחמיו. לקראת סוף המלחמה התרחש 'מבצע קינוח', במטרה לכבוש את מוצב החרמון חזרה. המבצע תופעל אף הוא על ידי חטיבת 'גולני' שטיפסה במעלה ההר  הזה ממש, לכיבוש המוצב הישראלי וכוח משולב של חטיבה 226, חטיבת צנחנים במילואים, אשר הונחתה ממסוקי יסעור וכבשה מאחור את ה"חרמון הסורי". לכוח גולני היו 55 הרוגים, וביקורת רבה הוטחה בצה"ל על הדרך שבה לחמה החטיבה. בתום הקרב על החרמון ראיין צוות של הטלוויזיה הישראלית את בני מסס, חייל מגדוד 51 של גולני, שלחם באומץ לב בלתי רגיל. באחד מרגעי הקרב הקשים הוא נטל את המא"ג והסתער ללא היסוס, תוך קריאות עידוד לחבריו. בתשובה לשאלתו של הכתב הצבאי מיכה לימור, השיב מסס כי "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה"[68]. הביטוי נותר חרות גם כמייצג את אופייה המיוחד של מלחמת יום הכיפורים על הצלחותיה ועל כישלונותיה, כמו גם הטוראי הפשוט והאמיץ אשר השתמש בו. יהונתן גפן השיב למסאס: "אתה העינים של המדינה".

הטיפוס היה לא קל. מחוגי השעו פעלו נגדנו. הם תקתקו במרץ ואילצו אותנו לנהל עמם מאבק צמוד, בתקווה להגיע לרכבל העליון לפני השעה 15:00, אז יחדל מלפעול. שירין שעט קדימה, נראה אותו בגיל 64….המדרונות היו ירוקים להפליא. בעוד חודשיים – שלושה נוכל לראות כאן פרחים רבים.

לאחר שחצינו את קוו הרום 1,900 מ', נתגלה לעינינו עולם צומח השונה לחלוטין מהמוכר לנו בשאר הרי ארץ ישראל. זוהי בתה שבה שולטים בני שייח קוצניים,, שצורתם כדורית. אופייני לאזורים הררים וקרים. נתקלנו בצמחים כר קוציים, דמויי קיפוד, שנופם עגול ועליהם קוצניים. הגורמים העיקריים שעיצבו את בית הגידול שבמרומי החרמון הם הקור, מעטה השלג, הרוחות החזקות, הקיץ היבש, שכבת הקרקע הדקה והרעייה. נראה שהכר קוצני מיטיב לעמוד בפני הרוחות[69].

האזור מאוכלס בחרקים שבמהלך האבולוציה איבדו את כושר התעופה שלהם. תופעה המוכרת בהרבה הרים גבוהים, החשופים לרוחות עזות, שם אין יתרון ליכולת לעופף. בהרי האנדים שבדרום אמריקה, מופיעה תצורת צומח דומה. התופעה הזאת של מעבר מחגורת צומח אחת לחגורה אחרת, מוכרת בשם "חיגור" וככל שההר גבוה יותר, כך היא מוחשית יותר. המטפס לפסגת הקילימנג'רו יכול להתרשם משינויים המתפרסים לגובה של 5,000 מ', אבל גם בחרמון הם דרמטיים יחסית. המסורת הערבית סיפרה שלמרגלות החרמון שוכן הקיץ העולמי, על מורדותיו – האביב הפורח; על כתפיו – הסתיו הקריר ועל פסגתו – החורף הנצחי.  למרגלותיו צמחים טרופיים ועל ראשו צמחים אלפיניים[70].

בקטע האחרון זכינו לחוות מעט את ההליכה בשלג. השלוגיות ביתרו את נופו של ההר כפסים בפרוותו של טיגריס. החרמון ידוע בצורתו ה"מפוספסת". הדבר נגרם בשל הרוחות העזות המנשבות ממערב ועורמות את השלג בפסים ארוכים, בניצב לכיוון הרוח. יתכן שזהו מקור ההשראה לכינוי "סבא", שהודבק לחרמון, בשל השערות הלבנות בזקנו של הסב. היה נעים להטביע את כפות הרגל בשלג הרך. לקבוצת המטיילים הקשוחה יותר של שירין, שהעפילה לכאן שבועיים קודם לכן, היתה חוויית שלג יותר אינטנסיבית, בכל זאת, זכינו לנעוץ רגלינו בשלג, עד לגובה הברך, לדלג משלוגית לשלוגית ולהעפיל אל תחנת הרכבת, שם שיחקו ילדים בשלג ואפילו בנו איש שלג.  כאשר בחרמון עדיין נערם השלג בנקיקים, כבר חם למטה, בעמקים.

התבוננו בנוף המרהיב. את ייחודו של החרמון,  ואת התנשאותו מעל סביבתו, ניתן להבין רק לאחר שזוכים לטפס למרומיו. התבוננו בעמק החולה, הנראה ככתם ירוק עז, ממערבו התנשאו הרי נפתלי, מצפונו עמק עיון והלאה משם, הרי הלבנון. מבטנו גלשו על מרחבי הגולן, על תילי הגעש הבולטים בהם. הנה תילי אביטל ובנטל, הלאה מהם, חרמונית. קרוב יותר העין הכחולה של בירכת רם.  . מזרחה משם, נשקפה הרמה המוריקה של הבשן. הכול ירוק ורענן. עוד חודשיים יצהיב לגמרי. דרומה משם, הרי הגליל העליון המזרחיים, עד הר כנען והר מירון. בראות טובה יותר, ניתן להפליג הלאה דרומה, לתבור, לגבעת המורה, לכרמל ולהרי אפרים. מישהו טען שהוא מזהה את הרי גריזים ועיבל.

יובב כץ היטיב לתאר את ההרגשה בשירו "מלכות החרמון", שהולחן על ידי אפי נצר והושר על ידי להקת פיקוד צפון:

"כל המילים השמחות

פרצו, שוב, בהורה סוערת

טיפסנו עם כל הרוחות

אל פסגת החרמון הזוהרת

עם שחר הלילה נמלט

טובע העמק באור

דמשק באופק נבלעת

גלבוע נושק לתבור…

הירידה ברכבל היתה קלה לעין ערוך מהעלייה ברגל. כוס קקאו לקינוח החוויה, הקפצה לנווה אטי"ב. תודה לשירין על טיול מוצלח.

הערות

[1] לב ארי ז”ל נולד ביולי 1936 בעיר רחובות להוריו, דבורה ויעקב לב לונאהרץ,. במהלך שירותו הצבאי בנח”ל סיים קורס מכ”ים ונשלח לפקד על מחלקת הנח”ל של קיבוץ דן. במלחמת ששת הימים פיקד על מתחם הפילבוקס המזרחי שהותקף על ידי שתי מחלקות קומנדו סוריות. בכוח שעמד לפיקודו  היו 13 חברי קיבוץ, חלקם בוגרי מלחמת הקוממיות , ומספר עתודאים מהטכניון. בקור רוח ניהל לב ארי את הקרב, גם כאשר שישה טנקים נעו לעבר הקיבוץ. אש הכדורים הנותבים אחזה בשרשראות  הטנקים שנסוגו והסכנה חלפה. אחד הטנקים מוצב היום ליד בית אוסישקין.

אהבתו של לב ארי ז”ל לטבע ולנופיו קרבה אותו לחברה להגנת הטבע, ואף היה שותף להקמת רשת בתי ספר שדה בגולן, והדריך עשרות טיולים לחרמון ולגולן, וניהל את מערך ההדרכה למורי דרך לטיולים. החל משנת 1982 ניהל את מוזיאון בית אוסישקין מעל לעשרים שנה. בשנת 2012 נבחר ליקיר הגליל לאות הערכה על תרומתו לאזור.

[2] יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, כרך ה', בין תבור וחרמון, הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ' 445.

[3] הנהר מוזכר בתנ"ך בשם אמנה או אבנה כמקום בו חשב נעמן להתרפא מצרעתו. פליניוס הזקן מזכיר את הנהר בחיבורו תולדות הטבע. שם הנהר נקרא חיזרו-ראה שפירושו ביוונית הוא זרם הזהב.

[4] מוזכר אף הוא בדברי נעמן: הלוא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ( מל"ב ה' יב

[5] משלי כ"ה, 13.

[6] שיר השירים, רבה, ד', 19..

[7] זאב וילנאי, אריאל, אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1977, עמ' 2520

[8] איוב, כ"ד, 19.

[9] יהושע, ג' ט"ו.

[10] הידעת את הארץ, עמ' 446

[11] הידעת את הארץ, עמ' 446

[12] מיכה לבנה, (עורך מדור חרמון), בתוך: אריה יצחקי (עורך, מדריך ישראל, כרך א', עמ' 3

[13]אנציקלופדיה אריאל, מ' 2520

[14] מדריך ישראל החדש, שם.

[15] ספר תהילים, פרק מ"ב, פסוק ז'

[16] גלגולו הראשון כמושב שיתופי של העובד הציוני

[17] ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק ז', וספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ה')

[18] ספר שופטים, פרק ג', פסוק ג'

[19] חנוך א', פרק ו' פסוקים א'-ו')

[20] ספר דברים, פרק ג', פסוקים ח'-ט'

[21] ספר דברים, פרק ד', פסוק מ"ח,.

[22] מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ח'

[23] ספר תהילים, פרק קל"ג, פסוק ג'

[24] תהילים, פ"ט, 18.

[25] . כבר בכתבי המארות המצריים, מן המאה ה-19 לפני הספירה, מופיע השם "שריון", בכתיב "שרינו" (דברים, ג', ט"ו).

[26] ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק ו'

[27] הידעת את הארץ, עמ' 471. ראו בעניין זה דברי בן סירא: , "וכשרין ילביש מקווה" בן סירא, מ"ג, 24-22

[28] בבלי, חולין, ס' ב'

[29] תהילים, כ"ט, 6.

[30] דברים ד',48.

[31] שיר השירים,ד', 8.

[32] הידעת את הארץ, עמ' 473

[33] יהודה זיו, בשביל המטיילים, משרד הביטחון, תל אביב, עמ' 11.

[34] על-כן, ההגייה התקנית של המילה היא בהטעמה מלרעית ולא בהטעמה המלעילית הנפוצה.  אילון גלעד, גלגולה של מילה – "גלידה", באתר הארץ, 1 בפברואר 2013

[35] כך גם מגדיר אותה החוקר ברסלבי, הידעת את הארץ, עמ' 469

[36] יעקב שורר, טיולי ישראל-צפון, כתר, ירושלים

[37] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר ירושלים, עמ' 33.

[38] יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, הגליל ועמקי הצפון, הקיבוץ המאוחד, ת"ש, עמ' 79.

[39] מדריך ישראל החדש, שם.

[40] שופטים, ג' 3

[41] יהושע י"ב, 8

[42] דברים, ג', 8.

[43] דברי הימים , א', ה', 23.

[44] דבה"י, א', 17

[45] בראשית, כ"ה, ט"ו

[46] דברי הימים א', ה', י"ט

[47] דברי הימים, א', ה', 18-19

[48] / משה הרטל

בהשתתפות – דונלד צבי אריאל … [ואחרים],  ארץ היטורים : ארכיאולוגיה והיסטוריה של צפון הגולן בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית , קצרין : המכון לחקר הגולן, .2005

[49] . אריה אלאלוף, "גיורם של היטורים", יד ליאיר, 1999 (תשנט), עמ' 130–133

גדעון חרלפ, "חיתון וגיור בבית השני, גיור היטורים כמקרה מבחן". אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, התשע"ט

[50] אריה כשר, ‏יחסי יהודים ויטורים בתקופה החשמונאית, קתדרה 33, אוקטובר 1984 (תשרי תשמ"ה), עמ' 41-18

[51] הגר לשנר, אתר האינטרנט של צמח השדה https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=2499

[52] כתובות י"ז ע"א

[53] איילת בר מאיר, "כחל – מסורת הולכת ונעלמת", מסע אחר און ליין

[54] חכמת בן סירא, כ"ד, י"ט

[55] יחזקאל, כ"ז, 5.

[56] תפוצתו של הרקפת היוונית: מזרח ים-תיכונית ומערב אירנו-טורנית. גדל בישראל בין סלעים וסביב עצים. שכיח בחרמון ברום 1300–1900 מטר, וביער אודם שבצפון הגולן. במרום הגליל קיימות מספר אוכלוסיות קטנות, על פסגות ההרים. אוכלוסיות אלה הן ככל הנראה שריד (רליקט) מתקופה קדומה, בה שרר באזור אקלים קר יותר. אוכלוסיות אלה הן גם גבול התפוצה הדרומי של המין, ולכן חשיבותן לשימור גדולה במיוחד. (כהן, עפר, ואבי שמידע, צמחים נדירים בישראל – ספר המידע האדום, חלק א' – הצמחים הנדירים של הגליל העליון. תשנ"ב (1992), רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע. עמ' 427–431.)

[57] שיר השירים, ד' 8

[58] עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע – מאז ועד עתה, מודן, 2006, עמ' 190-191

[59] זכרונות זואולוג עברי, תל אביב: עם עובד ('ספרית שחרות'), תש"ג–תש"ו.

[60] דולינה (מסלאבית: "עמק") – תופעה אופיינית לנוף הקרסטי בו חללים נוצרים בתהליך איטי כתוצאה מהמסת שכבות של אבן גיר מתחת לפני הסלע, יצירת חלל ובסופו של דבר התמוטטות התקרה. התופעה מוכרת ברחבי העולם (למשל מערת פער בישראל) וקיבלה שמות שונים.

[61] יוסף ברסלבי, לחקר ארצנו – עבר ושרידים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, עמ' 72

[62] בראשית, י"ב, 7

[63] בראשית ט"ו, 1

[64] שם, י"ד, 17,

[65] שם, י"ד, 13

[66] הידעת את הארץ, עמ' 494-495

[67] בולען הוא שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע. בולענים נפוצים בין היתר בסביבה קרסטית בה הם נוצרים בתהליך איטי מהתמוססות שכבות של גיר כמו גם באזורי חוף ים כתוצאה מהמסה של שכבת מלח מתחת לפני הקרקע, תהליך מהיר יותר מהמסת שכבת גיר.

[68] רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "(ה)עיניים של המדינה", עמ' 228

[69] יואל ויזל, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הבטחון – החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 124–126

[70] אריאל, עמ' 2520