טיול ממרחביה למשמר העמק

בעקבות ההתישבות בעמק יזרעאל

בהדרכת: גילי חסקין

ראו באתר זה: משמר העמק,   מאיר יערי,   הקואופרציה במרחביה ;  תנועת השומר הצעיר 

ראו גם: סיור בעקבות ההתישבות בעמק המערבי;   פרשיות הגנה והתישבות בעמק חרוד ;   סיור בעקבות וינגייט .

 לייתר  הסיורים בארץ   

בסיור זה נעסוק בנושאים מגוונים: עמק יזרעאל כאזור גיאוגרפי; רכישת הקרקעות; הקיבוץ הארצי, הקואופרציה במרחביה, מושבת מרחביה, גולדה מאירסון (מאיר), מאיר יערי הקמת קיבוץ ב' של 'השומר הצעיר', לימים משמר העמק, קיבוץ משמר העמק, קרבות משמר העמק

מרחביה ומשמר העמק הם מהקיבוצים החשובים שב"קיבוץ הארצי". במשמר העמק חי יעקב חזן ובמרחביה, מאיר יערי, מנהיגי התנועה הבלתי מעורערים (ובלתי עומדים לבחירה).

בסיור זה נעסוק בנושאים מגוונים: עמק יזרעאל כאזור גיאוגרפי; רכישת הקרקעות; הקיבוץ הארצי, הקואופרציה במרחביה, מושבת מרחביה, גולדה מאירסון (מאיר), מאיר יערי הקמת קיבוץ ב' של 'השומר הצעיר', לימים משמר העמק, קיבוץ משמר העמק וקרבות משמר העמק.

מרחביה ומשמר העמק הם מהקיבוצים החשובים שב"קיבוץ הארצי". במשמר העמק חי יעקב חזן ובמרחביה, מאיר יערי, מנהיגי התנועה הבלתי מעורערים (ובלתי עומדים לבחירה).

השומר הצעיר

'השומר הצעיר' היא תנועת נוער ציונית, חלוצית ומגשימה, שלימים הפכה למפלגה בשם זה, התאחדה עם 'הקיבוץ המאוחד' ל"מפ"ם ולימים הייתה לחלק מה"מערך"

ראשיתו של 'השומר הצעיר' ב"צעירי ציון', שהיו חוגי נוער לומד, שקמו בראשית המאה ה-20 בגליציה – להשתלמות ביהדות ובציונות. הצעדים הממשיים להתארגנותם של סטודנטים יהודים באגודה משלהם נעשו בווינה ב-‏1897, והם הקיפו תחילה את יוצאי גליציה, שחשו עצמם נדחים לקרן זווית, על ידי אחיהם היהודים, יוצאי אוסטריה הגרמנית. אין להתעלם גם מן העיתוי ליזמה – לאחר הקונגרס הציוני הראשון, והייתה קרוב לוודאי ביטוי להתעוררות הלאומית הכבירה שבאה בעקבותיו.[1].

היזמה להקמת הארגון הארצי של 'צעירי-ציון' נולדה בלבוב, היוזם היה אברהם זילברשיין והאיחוד בוצע ב-1900. התנועה איגדה אגודות שונות של צעירים בעלי רצון, לפעולה ציונית מעשית כעלייה לארץ ישראל האגודות היו בעלות הדגשים שונים בנושאי עלייה לעומת ארגון חיים יהודיים בגולה, עברית מול יידיש וכן במידת הזיקה לסוציאליזם ובפרט לתנועה העולמית של הסוציאליזם. הקו האידאולוגי המוצהר היה סוציאליזם מתון, שהתנגד למרקסיזם דוגמטי ולקומוניזם. עם זאת, חלק מחברי התנועה דגלו דווקא בארגון חיים יהודיים עצמאיים בגולה, על ידי יצירת אגודות פועלים יהודיות מקומיות. הם עודדו פעילות ויצירה בשפת היידיש, ולא ראו בעברית שפה לניהול חיים מודרניים[2].

תנועת 'השומר' הוקמה בלבוב שבגליציה (כיום מערב אוקראינה). שמה נבחר בהשראת חברי אגודת "השומר" בארץ שהיו מופת לחניכיה. היא מציינת את 1913 כשנת היווסדה[3]. הם הקימו קבוצות, שהמשיכו בפעילות רצופה ויצרו אתה בסיס עליו קמה התנועה[4]. שנותיה הראשונות היו שנים של תסיסה וגיבוש דרך. בתחילה הייתה זו תנועת נוער צופית מעיקרה שטיפחה בחניכיה חיי קבוצה, זיקה לטבע, גאווה לאומית, והיכרות עם השפה העברית והארץ. מקור השפעה נוסף ל'שומר', היוותה תנועת 'הוונדרפוגל' (Wandervogel) הגרמנית, שנוסדה ב-1895 ופירוש שמה: "ציפור נודדת"[5]. בין היתר, בהשראתה ניתן הכינוי 'קן' לסניפי התנועה. בניגוד ל"סקאוטינג' (Squatting) האנגלי, מיסודו של באדן-פאול (Robert Stephenson Smyth Baden-Powell), ב-1907[6], הוונדרפוגל הדגישה את הציפיה למרד הנוער בעולם, שהנחילו לו המבוגרים ובפטרונליות שלהם[7]. הביטוי הבולט יותר של השפעת הוונדרפוגל, היה בתחום הרגשי – הכמיהה הרומנטית והתהייה של מה שהם קראו "ארוס".

חברות הנוער, שצצו ברחבי אירופה, התגבשו לאיטן לתנועות, התאפיינו בהסתגרות ובהתנתקות. הן התכווצו לתוך עצמן והקימו סביבן חומה, שתחצוץ בינן לבין חברת השקר הסובב אותן. הם טיפחו את החתירה לאמת עד כדי פולחן, שאחד ממאפייניו היה מסגרת הווידויים האישיים, החושפניים, שירדו עד תהומות הנפש ולא הותירו פינה חבויה מעיני החבורה[8]. התהליכים שהביאו ליצירת תנועת הנוער בחברה הכללית, פעלו גם ברחוב היהודי, אך לנוער היהודי, שגם בקרבו התפתחה כמיהת נעורים לכונן חברה חדשה, לא היה סיכוי להצטרף לחבורה מקומית, לא יהודית, באווירה רווית האנטישמיות שרווחה באירופה[9].

בשלבי ההיווצרות המוקדמים קשה היה לאתר ייחוד תנועתי, המאפשר להבחין בינה לבין תנועות צופיות אחרות. עיקרו של המשותף הובע מאוחר יותר, בשירו של אלכסנדר פן, "אנחנו בעד הנגד"[10]. הם יצאו נגד אורח החיים היהודי, הן השמרני-אורתודוכסי והן החדשני בצורתו המתבוללת. לעת הזאת עוד לא התגבש אידיאולוגיה תנועתית ייחודית. היו בתנועה קבוצות שונות, שחתרו לכיוונים שונים.

יסודותיו של 'השומר הצעיר' נוסדו בגליציה, אך עד מהרה כבשה פולין את הבכורה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, צצו בוורשה עשרות קבוצות של צופים. רובן התרקמו בתוך הגימנסיות היהודיות בוורשה. ב-1915 כבר התאגדו כמה קבוצות לגדוד צופי מאורגן. הגדוד בחר לעצמו את השם יוסלביץ', על שם גיבור יהודי, שהשתתף במהפכה הצרפתית והפך למיתוס של גבורה בפולין[11]. הגדודים הבאים בחרו בשמות בעלי משמעות לאומית יותר, כמו "בר גיורא" ו"בר כוכבא". כבר אז התקבלה הסיסמא "חזק ואמץ" נקבע הסמל ושורטטו טיוטות ראשונות של "עשרת הדברות".

עם התבהרות דרכה הרעיונית והחינוכית של התנועה, היא התאחדה ב-1916 עם תנועת "צעירי ציון" בעלת הדגש הרעיוני-תרבותי[12]. המיזוג נעשה בווינה, שבמלחמת העולם הראשונה, הייתה מקום מקלט לאלפי פליטים יהודיים מגליציה. כאשר הוקמה מחדש פולין העצמאית, התאחדו התנועות ושמן הוסב ל"השומר הצעיר". האיחוד בין שתי התנועות, הוליד את שיטת החינוך הייחודית, שפיתחה תנועת 'השומר הצעיר'. שיטה זו מתבססת על שילוב בין חינוך חווייתי וצופי לבין העשרה תרבותית ורעיונית רחבת אופקים.

לפיכך, "השומר הצעיר" שאב השפעות ומסורות ממקורות רבים: מתנועת הנוער הגרמנית "ונדרפוגל', מה"צופים" (Scouting) שהוזכרו לעייל, מחוגי השתלמות ביהדות ובציונות, מקסם מהפכת אוקטובר 1917, מהאתוס הרוחני-מוסרי של מרטין בובר וזיגפריד ברנפלד[13];  מהשפעותיהם של מחנכים והוגי דעות בעלי מגמה סוציאליסטית מוסרית; ויותר מכול, מההתעוררות הלאומית שגאתה בעם, בעקבות הצהרת בלפור והתקוות לבניין מהיר של הבית הלאומי בארץ ישראל. רעיונות התנועה עמדו בסימן של ראדיקליות: שלילת הגולה, שלילת הסדר החברתי הקיים ועיצוב תרבות נוער עצמאית. כמו כן, דבקות בציונות העובדת,  קנאות לשפה העברית וניסיונות של סינתזה בין ציונות לסוציאליזם. הסלידה מאורח החיים היהודי בגולה והמאורעות ההיסטוריים, דחפו אלפים של בני נוער אל קני התנועה, שהציעה אלטרנטיבה אישית ולאומית. היה זה מרד מתוך אחריות כוללת על העם היהודי, שמדריכה אותו האמונה בהיתכנותו של עולם אנושי אחר

באביב 1920 נערכה ועידת "השומר הצעיר" בטרנוב. משם הועבר מסר מראשוני השומרים בארץ ישראל, אל השומרים בגולה, שיש לעלות עלייה מידית תוך התעלמות מן המדיניות של ההנהלה הציונית, שקבעה שאין לעודד עלייה של צעירים חסרי אמצעים לפני הכנת תשתית לקליטתם בארץ. לדבריו, "התנאים בארץ שונים לחלוטין מהתנאים בגולה ויש ללמוד את החקלאות בארץ". ועידת טרנוב נתנה זריקת מרץ ובעקבותיה החלו חלק מבוגרי התנועה לעלות לארץ כקבוצות משנותיה הראשונות, רעיון ההגשמה היה מהותי לתנועה.

חברי 'השומר הצעיר', שעלו לארץ בראשית העלייה השלישית, לא היו מאורגנים ויצרו קבוצות קטנות, שגם ביניהן לא היו קשרים הדוקים. בניגוד ל"גדוד העבודה",[14] שהיה פתוח לכול, היו ה"שומרים" מסוגרים בתוך עצמם. הם לא התערבו בציבור הפועלים ולא הצטרפו לאחת המפלגות. תוך כדי העבודה הגופנית, הם עמדו על עיצוב דמותה החברתית של הקבוצה.[15]

קבוצות שומרים קמו באום אל עלק שבחוטם הכרמל[16], במחנה שומריה ליד יגור של היום וביתניה עילית, שהתמקמה על גבעה חשופה מעל הכנרת. אותה קבוצה היוותה בסיס להתנסויות, לרעיונות ולשאיפות של אנשי וקיבוצי השומר הצעיר באותן שנים בארץ. על הלך הרוח שבה, מעיד הקובץ 'קהילתנו' שיצא לאור ב-1923.

ראו בהרחבה, באתר זה: ביתניה עילית, מאיר יערי.

עמק יזרעאל היה אחד מזירות הוויכוח הנוקבות,  בין מנהיגי העלייה השנייה, שביקשו להתמקד בבניית הארץ, בנוסח של "דונם פה ודונם שם", "עוד עץ ועוד עז", לבין אנשי העלייה השלישית ובעיקר של חברי 'גדוד העבודה', ששמו את הדגש על מהפכה חברתית אוניברסלית. בעוד שאנשי העלייה השנייה הפכו את מלחמת המעמדות לסמל ערטילאי, ביקשו חברי הזרם הסוציאליסטי בעלייה השלישית, להיערך מיד לאותה מלחמת עולם מהפכנית.[17] שני הצדדים רצו לקרב אליהם את 'השומר הצעיר' – תנועה גדולה שעד כה לא הזדהתה עם אחד הצדדים.[18]

ב-1922 עלה לקרקע קיבוץ א', בית אלפא. עד 1927 עלו לקרקע ארבעה קיבוצים (מרחביה, עין שמר, מעברות ומשמר העמק). החברים (149 איש) עבדו כפועלים שכירים במושבות. קיבוצים אלו  לא רצו להתחבר אל 'הקיבוץ המאוחד', שקם ב-1927, כמה חודשים לאחר הפילוג בגדוד העבודה, בשל הבדלים מסוימים בהשקפתם על מהות המשק והחברה הקיבוצית ומפני ששאפו לאיחוד פוליטי-אידיאולוגי.

ראו באתר זה: בית אלפא (בהכנה)

באותה השנה, הקימו חברי התנועה את "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", לימים תנועת האם והגוף המיישב של תנועת הנוער. קיבוץ בית אלפא לא הצטרף לקיבוץ הארצי בגלל חילוקי דעות. לאחר הקמת הקיבוץ הארצי עברה למעשה הנהגתה של התנועה מהגולה (בעיקר פולין) לארץ.

תוך חינוכם, בתנועת 'השומר הצעיר' היו החברים קשורים יותר זה לזה ורצו לשמור על קרבה חברית זו, על ידי פיתוח המשק והחברה, בדרך "אורגנית", (בהגבילם את מספר החברים בכל משק, כדי 120 ואחר כך עד 150 לערך). ובכך דמו יותר לקבוצות הקטנות, כדוגמת דגניה. הם היו תקיפים בדרישתם, לאחדות גמורה של המשק והחברה, ולשינוי האדם, כנושא הרעיון של משטר חדש בחיים האנושיים והחברתיים, יצרו לעצמם לאט לאט, אידיאולוגיה משלהם, רדיקלית ומרקסיסטית ועמדו גם מחוץ למפלגות הקיימות, כסיעה מיוחדת בתוך ההסתדרות הציונית והסתדרות העובדים הכללית[19].

'השומר הצעיר' התייחד בשיטתו החינוכית והיא חינוך הנוער בידי נוער. שיטה זו נשענה על הקבוצה החינוכית, שבה בני אותו גיל (עד 20 נפש) ובראשה מדריך צעיר. בקנים הגדולים נתלכדו הקבוצות ל"גדודי". הושם דגש על חינוך האדם, השתלמותו המוסרית, כושר הפעולה בצוותא, חישול האופי, צופיות, טיפוחה משמעת והסתפקות במועט. כך נוצר סגנון נעורים "שומרי", שהתבטא בנורמות התנהגות, מערכת סמלים, טיולים, שירה , ריקודים ועוד. בעשרות הקנים נוסדה חברת נעורים תוססת, אשר לא ראתה עצמה כמסגרת לחינוך משלים בלבד, אלא הקיפה את חיי הנוער בכוליותם והציעה פתרון חיים מלא: עלייה ארצה והגשמה בקיבוץ. החוליה המחברת בין הקן לבין ההגשמה החלוצית בארץ הייתה ההכשרה. בעיירות רבות  הוקמו חוות ההכשרה בהן התגבשו הקבוצות לקראת עלייה לארץ. התנועה התפשטה במספר רב של קהילות יהודיות. מספר חבריה עלה מ-7,800  ב-1920, ל-70,000 ב-1935. ופעלו בה שישים שליחים מארץ ישראל. בקינים רבים בגולה שלטה הלשון העברית ושררה אווירה ארצישראלית.

הבוגרים היו פעילים מאד בתנועת 'החלוץ'; בהסתדרות הציונית, בטיפוח רשת החינוך העברי "תרבות", במגביות 'קרן קיימת', בייסוד עיתונות ענפה במספר שפות ובפיתוח הוצאה לאור בתחומי החינוך, התרבות היהודית  והכללית. "השומר הצעיר" (ורשה) היה העיתון העברי האחרון שיצא במזרח אירפה בטרם השואה וה"חינוך השומרי" היה אחרון הספרים שנכתב שם.

בשנת 1931 הוקם בקיבוץ משמר העמק המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, שומריה, שבו למדו כל הילדים והילדות הגרים בקיבוצי התנועה. עם החזרה ממחנה ארצי בחופשת הקיץ, אשר התקיים בקיבוץ מרחביה, דרשו גם נערים ונערות אשר נולדו וגדלו בקיבוצים להקים קנים בקיבוציהם.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ואימת הנאצים ירדה על אירופה כולה. בתחילה נסגרו קני התנועה, ורבים מבוגריה ברחו לווילנה ("הריכוז הווילנאי"), שם קם "הריכוז השומרי", שדאג למאות חבריו שנמלטו לליטא ואף פתח דרכים לעלייה לארץ ישראל.  אולם לפי הוראות ההנהגה הראשית, חזרו פעיליה לפולין הכבושה, חידשו את העבודה החינוכית-תרבותית ושקדו על עזרה הדדית ועל עידוד מוסרי של הנוער. לאט ובתנאי מחתרת חודשה התנועה החינוכית, נוסדה עיתונות מחתרת ומפעלי עזרה עצמית והחל להתגבש רעיון המרד.

עם תחילת מבצע 'ברברוסה' ותחילת ההשמדה של יהדות אירופה חל מפנה בהתנהלות התנועה. ב-1 בינואר 1942 פרסם אבא קובנר, מראשי התנועה בווילנה, את כרוז המרד אשר בעקבותיו קם ארגון המחתרת בווילנה: "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח!".  ב-19 באפריל 1943 פרץ מרד גטו ורשה בפיקודו של מרדכי אנילביץ', מנהיג 'השומר הצעיר' בוורשה.

חברי התנועה היו גם פעיליה המרכזיים של ההתנגדות היהודית בווילנה, בביאליסטוק, בלובלין, בקרקוב, בקובנה ועוד. הניצולים המעטים הצטרפו לפרטיזנים. אחרי שחרור וילנה, הוקמה בה ההנהגה הראשית של 'השומר הצעיר' במזרח אירופה וחברי התנועה היו בין פעילי ה"בריחה" .המפגש עם ארץ ישראל דרש מחברי התנועה להיענות לאתגר ההגנה והלחימה כמו גם להשקיע מאמצים כבירים בהתיישבות, בקליטת עלייה ובפיתוח הארץ. במלחמת העצמאות ולפניה מילאו חברי וחברות 'השומר הצעיר', תפקיד חשוב בלחימה ובפיקוד בשורות ההגנה והפלמ"ח ובעמידה העיקשת של קיבוצים מול צבאות ערב. רבים שילמו בחייהם במערכה.

עם סיום הקרבות פנו חברי השומר הצעיר לאתגר התקומה. 85 הקיבוצים החברים ב"קיבוץ הארצי" השתתפו בהתיישבות, בהגנה, בחקלאות, בתעשייה, בחינוך ותרבות של היישוב שבדרך ושל מדינת ישראל.

ב-23 בפברואר 1946,  התאחד  'הקיבוץ הארצי' עם "הליגה הסוציאליסטית" ,שהוקמה ב-1936 וכללה אנשים, שלא היו חברי התנועה הקיבוצית, אבל הזדהו עם הקו המדיני של 'השומר הצעיר'. מפלגת "השומר הצעיר" דגלה ב"ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". נאמנה לסוציאליזם המהפכני קיבלה המפלגה את רעיון מלחמת המעמדות, אם כי הסכימה ליישם אותו לאחר ביסוס הציונות. המפלגה ראתה בברית המועצות את מבשרת המשטר החברתי החדש ואת מדינות המערב הוקיעה כאימפריאליסטיות. המפלגה דגלה בהקמת מדינה דו לאומית, יהודית-ערבית. מנהיגיה הבולטים היו יעקב חזן ומאיר יערי. לאחר שהתקבלה באו"ם החלטת החלוקה, הסתלקה מפלגת 'השומר הצעיר' מרעיון המדינה הדו לאומית והקימה בינואר 1948, יחד עם הקיבוץ המאוחד, בראשות יצחק טבנקין ויחד עם משה סנה, את "מפ"ם"[20]. ביטאונה "על המשמר", נהיה לביטאון מפ"ם. ב-1954 התפצלה מהאיחוד מפלגת אחדות העבודה.

האזור

עמק יזרעאל הוא עמק גדול הנתחם על ידי הרי הגליל התחתון בצפון והרי השומרון (כולל שלוחותיו – כרמל וגלבוע)  בדרום ונמשך ממישור החוף ועד לבקעת הירדן. הגדול בשברי המשנה של בקע ים המלח (שבעבר נקרא "השבר הסורי אפריקני"). בערבית מכונה העמק "מארג' בן עאמר" , או " סַהְל זִרְעין".

העמק הוא חלק מסדרה של עמקים הנמשכים מבקעת הירדן בדרום-מזרח עד מישור חוף עכו בצפון מערב. סדרה זו כוללת את עמק בית שאן (עמק המעיינות), עמק חרוד, בקעת יוקנעם (או בקעת מגידו)[21] ועמק זבולון. יחד הם יוצרים פרוזדור טופוגרפי רחב ידיים, המקשר את הים התיכון עם בקעת הירדן, תוך שהוא מנתק את הרי הגליל מרכסי הכרמל, גבעות רמת מנשה, רכס הר אמיר, השומרון והגלבוע. את עמקי הצפון תוחמים מתלולים טופוגרפיים חריפים. סדרת עמקי הצפון היא פרוזדור טקטוני מובהק – רצועה ששקעה בין קווי העתק כסעיף של בקע הירדן. עובדה זו מסבירה את עוצמתם של המתלולים הטופוגרפיים המתנשאים מעל מישורי העמקים[22].

עמק יזרעאל כולל את כול האזור המישורי-עמקי ,אשר חוצה את שדרת ההר של ארץ ישראל ומפריד בין הגליל לבין השומרון ואשר מאפייניו הם מישוריות, קרקע סחף, שפע מים ואקלים מעברי הדרגתי (ממערב למזרח), מים תיכוני, לחצי מדברי[23]. מאפייניו הפיסיים של עמק יזרעאל הם ברורים ויוצרים קווי הפרדה חדים בינו ובין החבלים הגובלים בו. עמק יזרעאל נתחם על ידי עמק זבולון ומפרץ חיפה במערב, הגליל התחתון בצפון, הר תבור, גבעת המורה ועמק בית שאן במזרח והכרמל ורמות מנשה בדרום.

הבקעה המרכזית של עמק יזרעאל מתחלקת לשני אזורים עיקריים – בקעת מגידו ועמק חרוד: "טל מלמטה ולבנה מעל מבית אלפא עד נהלל". בנוסף לאלו גם בקעת כסולות וחבל תענך מהווים שלוחות של העמק ממזרח.

את מישור העמקים הצפוניים חוצה קוו פרשת מים רדוד. קוו זה נמשך מקיבוץ יזרעאל לעפולה ומכאן צפונה, לכפר איכסאל, שלמרגלות הרי נצרת. קוו זה מחלק את העמקים לשתי מערכות ניקוז ראשיות: מערכת נחל קישון (הזורמת לצפון- מערב, אל מפרץ חיפה) ומערכת נחל חרוד (הזורמת לדרום-מזרח, לירדן) ונחל תבור (הזורמת מזרחה, לירדן). מבחינה טופוגרפית ומורפולוגית, אין כמעט ביטוי לקוו פרשת המים הזה.

היסטוריה

עמק יזרעאל היה חבל ארץ חשוב ברוב התקופות הודות לדרך הנוחה שהוא מאפשר בין מישור החוף לבקעת הירדן, דרך זו הייתה המשכה של "דרך הים",  למן המאה ה-15 לפני הספירה.

בתקופת הברונזה הייתה לעמק חשיבות גדולה מבחינה כלכלית. בכתובת הניצחון של תחותימס השלישי לקרב מגידו (1468 לפנה"ס), הוא מתפאר: "והשדות נתחלקו חלקית… בחשבון… שליחי בית המלך…. למען קצור את קצירם. מניין הקציר אשר הובא אל הוד רוממותו משדות מגידו: חיטים ושעורים כורים מאתיים אלף ושבעת אלפים ושלוש מאות… נוסף אל אשר נקצר בגזילה בידי צבא הוד רוממותו… ויבוזו צבא הוד רוממותו את עדרי הצאן… האלה… בקר אלף ותשע מאות ועשרים ותשע זעיר [עזים], צאן לבן [כבשים] עשרים אלף וחמש מאות".

בתקופת ההתנחלות, נכללו העמקים בתוך נחלותיהם של שבטי יששכר בדרום- מזרח, מנשה בדרום- מערב וזבולון בצפון-מערב. הדרך נתחמה על ידי הערים מגידו ויזרעאל. השבטים לא הצליחו להוריש את הערים הכנעניות החזקות אשר בעמקים, ובראשן מגידו ולפיכך התיישבו בשטח ההררי הסמוך, בצפון הרי אפרים, בהרי הגליל התחתון ובגלבוע[24]. בעמק התרחש סיפורה של דבורה הנביאה וסיסרא. [25]. בעקבות הניצחון,  תוך כדי מאבק עם הכנענים החלו הישראלים לחדור לעמקים ולהתיישב בהם, כשמדי פעם פלשו לשדותיהם שבטים נודדים עם עדריהם"[26].

כאשר קמה המלוכה הישראלית והתבססה, זכתה הארץ לתקופה של פריחה ושגשוג. בתקופת המלך שלמה, חולקה הארץ לשתים עשרה נציבויות והעמקים נכללו בנציבות החמישית. עמק יזרעאל נכלל בתחום אחריותו של השר בַּעֲנָא, בֶּן-אֲחִילוּד[27]. עם פילוג המלוכה אחרי מות שלמה, פחתה חשיבותה של מגידו ובימי בית עמרי הייתה יזרעאל (ששכנה על הדרך מבית שאן להרי שומרון), העיר הראשית, שם בנה אחאב את ארמון החורף שלו.

בימי שיבת ציון התנחלו עולי בבל גם בעמקים. עדים לכך האתרים הרבים מתקופה זו, שנתגלו בעמקים, עקבות ישוב מימי שיבת ציון נמצאו גם בעפולה, ביזרעאל, בתל יוסף ועוד.

במהלך התקופה ההלניסטית, ירדה חשיבותו של העמק בעקבות התפתחותה של "דרך החוף" על חשבון "דרך הים" (למעט בקעת בית שאן שהמשיכה בפריחתה). וככל הנראה בתקופת הרומאים החל האזור להתכסות בביצות. בעקבות הביצות וההצפות בעמק ההתיישבות בו פחתה והאזורים היחידים שנותרו מיושבים ומעובדים הם שולי העמק.

הנוסע רוברט ריצ'רדסון (Robert Richardson), שעבר בעמק בשנת 1810 מספר: "לא פגשנו כל כפר בדרכנו, עד הגיענו בסמוך לבית שאן"[28]. ההתיישבות המחודשת בעמק החלה באמצע המאה ה-19. בעמק התיישבו גרמנים טמפלרים, שגורשו מהארץ במלחמת העולם הראשונה.

ראו באתר זה: מבוא לעמק יזרעאל

רכישת הקרקעות

השאיפה לרכוש את אדמות עמק יזרעאל לבעלות יהודים וליישבן – ימיה כימי ההתיישבות החלוצית העברית בעת החדשה. כבר בנימין זאב הרצל, בספרו האוטופיסטי "אַלְטְנוֹיְלַנְד", ציין את חיפה כעיר ראשית ומרכז הפעילות הכלכלית והמנהלית של 'מדינת היהודים', בעוד העמק המשתרע מזרחית לה יהווה את לב ההתיישבות הכפרית ואסם התבואה של המדינה. מנחם אוסישקין, מראשי "חובבי ציון", אמר ב-1904 כי "בלי זכות בעלים על האדמה, מעולם לא תהיה ארץ ישראל יהודית". הוא הוסיף כי "ארץ נרכשת או בכסף או בכוח או בשלטון. הואיל ואין לנו היהודים כוח ושלטון לא נותר לנו אלא לרכוש קרקע בכסף".

בסיומו של משא ומתן, נרכש ב-1910 בפולה, שטח קרקע שגודלו כ-9,000 דונם, במרכז העמק. אולם מימוש הקושאן התברר כבעייתי: הקאימקם (Kaymakam, היה תואר מנהלי באימפריה העות'מאנית, שניתן למושל קאזה, שהייתה יחידת משנה של סנג'ק)[29] שבנצרת סירב למכירה, בשל האיסור למכירת קרקע סמוכה למסילת רכבת העמק לזרים שאינן טורקים[30].. כמו כן, טען שמכיוון שהיו במקום זה, בימי קדם, מבצר בעל ערך אסטרטגי, עלולים היהודים להתבצר בו כנגד השלטון העות'מני[31].

יהושע חנקין וארתור רופין, יצאו לצידון, כשהם רכובים על גבי סוסים ומשם לביירות. המושל סירב לראותם ולמכתבם ענה בשלילה. אולם מישל סורסוק בעל הקרקעות שעמדו למכירה גם הפעיל לחץ על המושל וגם שיחד אותו, ולאחר 17 יום הוא טיפל בהסרת המכשולים.[32] הקושאן על מכירת האדמה נחתם בתחילת אפריל 1910.

הצלחתם של רופין, חנקין, 'חברת הכשרת היישוב' ו'קרן קיימת' ברכישת אדמת פולה, עודדה אותם להמשיך בתנופה ברכישת הקרקעות בעמק יזרעאל[33].

על כך, ראו בהרחבה, באתר זה: הקואופרציה במרחביה.

הרברט סמואל שביקר באזור ב-1921, תיאר: "ארבעה או חמישה כפרים ערבים פעוטים ודלים נראו פה ושם על פסגות ההרים, אך לבד מזאת הייתה הארץ שוממה מאדם. רוב האדמה היה מסור לבעלי אדמות סוריים שישבו בחוץ לארץ. נחל קישון השוטף דרך העמק ומעיינות המים המרובים המזינים את הנחל מצלעות ההרים יצרו בריכות וביצות, וכתוצאה מזה הייתה הארץ קן למלריה. לבד מזאת היה הביטחון הציבורי כל כך גרוע בימי השלטון הקודם, עד שחקלאות מסודרת הייתה בלתי אפשרית"[34].

בשנת 1920, רכשה הקרן הקיימת שני גושים נפרדים זה מזה: המערבי הוא גוש נהלל, המשתרע משני צדיו של כביש חיפה – נצרת, בעיקר מצדו הדרומי. החלק המזרחי, הגדול יותר, הוא גוש נוריס, שמשתרע בין הגלבוע לגבעת המורה. קרקע זו שפעה בעבר מים ובשל הזנחה הפכה לביצות. בקונגרס הציוני הי"ב, שהתקיים בקרלובי וארי (קארלסבאד) בספטמבר – הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה – הותוו הקווים הראשונים לישוב העמק[ [35].

באישור הנציב העליון הרברט סמואל התחדשו המאמצים לרכוש את אדמות עמק יזרעאל. חנקין, פנה לנציגי 'קרן קיימת'  וביקש מהם לרכוש את הקרקע. הוא הסביר: "אם תחליטו בשלילה והקניה תבוטל – אבדתי כאשר אבדתי, אבל תקומה לאדמה הזאת לא תהיה עוד. אנו מוכרחים לרכוש את הקרקעות האלה בהקדם. שלא נאחר את המועד[36].

נחמיה דה לימה, יו"ר הנהלת 'קרן קיימת', הטיל וטו על העסקה, בשל מחירן הגבוה של הקרקעות. אוסישקין טען שהזמן הוא משאב יותר יקר מהספקולציות והסביר שאם האדמה תירכש במחיר גבוה, ניתן יהיה לומר שהוא ורופין הם סוחרים גרועים. אבל אם לא תירכש כלל, ניתן יהיה לומר שהם פושעים[37]. את נאומו סיים במילים: "השליכוני מן ההנהלה, אולם העמק יישאר שלנו".

ב-15 באוקטובר 1920, חתם יהושע חנקין על חוזה הרכישה של 50 אלף דונם מאדמות העמק. כעבור כמה חודשים הונחו בעמק יזרעאל היסודות להקמתם של תשעה ישובים חקלאיים: שני מושבים (נהלל וכפר יחזקאל); ארבע קבוצות (גבע, חפציבה, גניגר ויגור) ושלושה קיבוצים (בית אלפא, עין חרוד ותל יוסף). העבודות הראשונות שבוצעו היו הכשרת קרקע והקמת תשתית: סלילת דרכים, שחיברו את נקודות היישוב שבגוש נהלל אל הכביש ואל נקודות הישוב שבגוש נוריס, אל מסילת הרכבת וכמובן ייבוש אדמות הביצה: 16,000 דונם בגושי נוריס ו-3,500 דונם בגוש נהלל[38].

רכישות נוספות של חברת הכשרת הישוב, היו ברובע אל נצרה שליד תל עדש, שם נרכשו 6,411 דונם ובאזור יגור שם נרכשו 6,400 דונם מנצראללה חורי, ערבי עשיר מחיפה. על חלק מקרקע זו הוקם מפעל 'נשר' למלט[39] . את היתר – 2,758 דונם, קנתה 'קרן קיימת" עבור קיבוץ יגור. בסוף שנת 1921 רכשה 'חברת הכשרת הישוב' 19,560 דונם אדמה, לטובת יסוד תל עדשים וקבוצת איכרים מטרנסילבניה, לימים כפר גדעון[40].

ראו בהרחבה באתר זה: רכישת אדמות עמק יזרעאל. יהושע חנקין וגאולת העמק

בשנת 1937 הוקם תל עמל, מראשוני יישובי חומה ומגדל ובעקבותיו הוקמו בעמק חרוד ובבקעת בית שאן: קיבוץ שדה נחום, מושב בית יוסף, קיבוץ מעוז חיים, קבוץ נווה איתן, הקיבוץ הדתי טירת צבי והמושב השיתופי מולדת (בני ברית) ברמות יששכר. כל אלו הוקמו על אדמות שנרכשו על ידי קרן קיימת .[41]

ראו באתר זה: התיישבות חומה ומגדל

תחנה מס' 1. שער מרחביה

"הנקודה הזו", כתבה גולדה מאיר (אז מאירסון), "קרבן וקסם מאפיינים את ראשית ימיה של מרחביה, שהתחילו בשנת 1911, על אדמה כחושה ועזובה, שלא בקלות נרכשה". מרחביה הייתה מרחב רעיוני אידיאולוגי, שבו נפגשו מזרח ומערב, חלוצים מרוסיה ומגרמניה, מאמריקה ומסקוטלנד, וכן חילוניים ודתיים. מקום שהתקבצו בו יחד תומכי הקומוניזם ומצדדי הקפיטליזם, ובו התנגשו, בראשית רעיונות השכר השווה מול השכר הדיפרנציאלי. הייתה זו התנסות אנושית מרתקת, במרחביה של עולם ומקום[42].

בשנת 1929 הוקם קיבוץ 'השומר הצעיר' מרחביה, אחרון הישובים של עמק יזרעאל. הקיבוץ ידע שנות התחלה קשות של הקמת משק חקלאי על גידולי פלחה, מעט מים, הכנסת המיכון החקלאי, זנים חדשים, הקמת רפת, לול ודיר צאן. לאחר שנים הגיעו גם מי השקיה, ונכנסו גידולי שלחין ופרדס. עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה קלט הקיבוץ בני נוער שנמלטו משם. עבור בני נוער רבים הייתה מרחביה הבית הראשון בארץ ישראל.

בשנת 1960, הוקם בקיבוץ המפעל הראשון בישראל לצינורות פלסטיים ('פלסים'). המפעל היה חלוץ בהחדרת השימוש בצינורות פלסטיק להשקיית מטעים ושדות, לביוב, לשקתות ועוד. מפעל "פלסים" הפך למקום התעסוקה העיקרי ומקור ההכנסה הראשי. במרחביה שכנה ספריית פועלים ובבניין מיוחד, נמצא בו בעבר ארכיון השומר הצעיר (שעבר לגבעת חביבה).

הדמות הידועה ביותר שחיה בקיבוץ, הוא מנהיג והאידיאולוג של השומר הצעיר ומפ"ם, מאיר יערי. אמנים רבים פעלו בקיבוץ ובראשם הציירים אריה סרטני ואברהם (בוז'יק) תלמי. האמניות דרורה דומיני, עידית לבבי-גבאי ורונית אגסי נולדו במרחביה ובעבודותיהן התייחסו למקורותיהן. המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לספרות בתחום השירה, הוא חבר קיבוץ מרחביה. המשוררת מירה מינצר-יערי נולדה וכתבה במרחביה, המשורר והמחזאי יעקב שבתאי היה חבר הקיבוץ במשך כמה שנים וכתב על נופי המקום כמה משיריו הידועים ביותר, בהם "לפנות ערב" ו"שיר הכרם". כמו כן, חי במרחביה, המחנך והוולקנולוג דורון מור.

תחנה מס' 2 – החפיר הצלבני

אזור ההתיישבות היה מקום ישוב עתיק, סמוך לתל שונם, השוכן על חלקו הצפוני מזרחי של הכפר סולם. האריסים שעיבדו את הקרקע ישבו בכפר זעיר בשם "אל-פולה", שמיקומו היה בלב השטח העירוני של עפולה, כשזו נבנתה.[43] יתכן שהשם הערבי של המקום, נרמז כבר בספר יהודית ז', ג', שם מוזכר מקום בעמק יזרעאל, בשם "שדה פולים", על שום שדות הפול שהשתרעו סביב. במפה עברית שיצאה לאור בשנת תרע"ו (1916), מסומנת פולה הערבית כ"בית פולים"' [44].

הכפר פולה ישב על תל קטן, שנוצר בעיקרו מהריסות המבצר הצלבני קאסטרום פאבה (Castrum Fabe), אשר חלקים ממנו בצבצו עדיין במקומות אחדים. המבצר הקטן, נבנה בשנת 1187 על ידי מסדר הצלבנים הטמפלרים, בשטח כפר בשם פבה. על פי תעודות משנת 1101, היה כפר שייך למנזר שבהר תבור.[45] המבצר יושב על שכבות קדומות מהתקופה הרומית-ביזנטית. בוני המבצר השתמשו לבניין החומה בסרקופגים רומאיים מעוטרים, שנמצאו במערות קבורה באזור.[46] המצודה וסביבתה נקשרו בשני קרבות היסטוריים: בשנת 1183 יצא מכאן הכוח הטמפלרי והתאחד עם ייתר כוחות הצלבנים, אז הביס את כוחותיו של צלאח א-דין. כן שימש כחלק מההיערכות לקראת קרב קרני חיטין (1187), בו הביס צלאח א-דין את הכוח הצלבני.[47]

סמוך למצודה, התנהל ב-16 באפריל, 1799, קרב חשוב נוסף, שנודע בהיסטוריה כ"קרב התבור".[48] בקרב ניצח צבאו של נפוליאון בונפארטה, בראשותו ובראשות הגנרל ז'אן-בטיסט קלֶבֶּר (Jean Baptiste Kléber‏), את צבאות האימפריה העות'מאנית בפיקודו של עבדאללה פאשה אל עזם, מושל דמשק, במהלך מסעו לארץ ישראל.[49]

סביב הכפר ניכר היה עדיין היטב תוואי החפיר הצלבני העגול, שהיה עטור במשוכת שיחי-צבר. כ – 200 מטר מערבה מן התל הייתה הבאר של הכפר, ולצידה טחנת-קמח – שתיהן עדיין בבעלותו של ערבי מנצרת. הקמתה של מרחביה קשורה, בין היתר בשל סמיכותה למסילת הברזל (במו במקרה של חולדה, הרטוב ודגניה).[50] כמעט כול יישובי העמק העבריים היו במרחק קצר ממסילת הברזל.

תחנה מס' 3: חצר מרחביה

במקום הוקם מרכז מבקרים בשם "החצר הגדולה במרחביה" המספר את סיפור הקואופרציה בטקסט, תמונות, סרט הדרכה וכן באתר אינטרנט. המקום נחשב אתר לשימור של המועצה לשימור אתרים.[51]

קבוצת הכיבוש בפולה

בראשית דצמבר 2010, עוד לפני קבלת הקושאן, עלתה חוליית-חלוץ של חברי 'השומר' אל הכפר, ביניהם סעדיה פז, מרדכי יגאֵל (כשעוד נקרא אליוביץ'), יצחק הוז וישראל בצר. לעזרת "השומר" באו איכרים ממושבות הגליל, על בהמותיהם וחרשו תלם ראשון באדמת העמק.[52]

ב-24' לינואר 1911, הגיעו למקום שאר אנשי 'קבוצת הכיבוש' על כול כבודתם, העגלות, הסוסים והמחרשות. ומיד הוחל בחריש וזריעת האדמות.[53] לעזרתם באו חברים מאום ג'וני, סג'רה, מסחה. בכול בוקר היו יוצאים עם 24 צמדי בהמות בעגלות, מחרשות ומשדדות לשדה ועובדים בו עד שעה מאוחרת בערב. כעבור עשרה ימים הפך השטח ל"ים ירוק ומרהיב עין".[54]

התנכלויות הערבים הגיעו לשיא במאי אותה שנה, בהתנגשות בין השומר מרדכי יגאֵל לבין ערביי הכפר סולם, בראשות סעיד א-זועבה, בן אחיו של השייח'. בצעד של התגוננות, ירה יגאל מאקדחו וראש הכנופיה נהרג.[55]  גבורת השומר עשתה לה כנפיים. בעקבות האירוע כתב א' הראובני את השיר "פרח שלי מיזרעאל" (ביידיש: "מיין בלום פון יזרעאל"), שאימהות יהודיות שרו לילדיהן בתפוצות, דבר שטיפח את המיתוס של 'השומר' בעצם ימי העלייה השנייה.[56]

בזה לא תמו התנכלויות השכנים לישוב החדש. הערבים היו עולים על השדות לפני הקציר ומחסלים חלקות שלמות. ב-13' בפברואר 1911, נרצח השומר יחזקאל ניסנוב, בדרכו להביא ציוד מיבנאל למרחביה.[57] בן 25 היה. אשתו רבקה הייתה בסוף החודש התשיעי להריונה. באחת ההתנפלויות, ב-25' למאי 1913, נפל על משמרתו, אחד מטובי השומרים: מאיר חזנוביץ, שנורה בשוגג על ידי אחד מחבריו.[58]

ראו באתר זה: השומר

לפי הצעתו של הסופר ר' בנימין[59], אז פקיד בכיר במשרד הארצישראלי ביפו, ניתן למקום החדש, השם "מרחביה"[60], הלקוח מפסוק בספר: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ".[61] לציון המרחבים הגדולים הנפרסים לעיני הצופה מראש התל בכל כיוון אליו יביט.[62]

אנשי 'קבוצת הכיבוש' שיפצו כמה מן החושות (הבקתות)  היותר חזקות, על- מנת שישמשו למגורים, מחסנים וכאורווה לסוסים. עם הזמן, הובאו והוקמו עבורם על התל שני צריפים דו-קומתיים גדולים, וביניהם סככה למכונות חקלאיות. רק בראשית שנת תרע"ד (סתיו 1913) הוחלט לפרק את 'קבוצת הכיבוש' במרחביה ולהעביר את רוב חבריה, ביחד עם חלק מן הצריפים והציוד החקלאי, לתל-עדש. יחד עם זה נשארו כמה מן השומרים במרחביה, גם לאחר-מכן, ועד תום מלחמת-העולם הראשונה, על-מנת לשמור ולהגן על המקום ולהמשיך בעיבוד השטחים.[63]

הקמת הקואופרציה

מספר חודשים לאחר בואה של 'קבוצת הכיבוש' למרחביה, הגיעה לשם קבוצה נוספת, שקיבלה על עצמה להקים על הנחלה שרכשה שם 'קרן קיימת' את היישוב הניסיוני הקואופרטיבי, לפי שיטת פראנץ אופנהיימר. הרעיון היה לשלב את יתרונות היוזמה הפרטית וההתארגנות הקואופרטיבית גם יחד, בצורת-יישוב חדשה, שתוקם ותתפתח בשלושה שלבים:

בשלב הראשון תוקם חוות-לימוד, ובראשה מנהל-אגרונום, להכשרת המתיישבים העתידים בעבודות החקלאות וניהול משק האיכר.

בשלב השני יוכלו המתיישבים לחכור ולעבד בעצמם ועל אחריותם חלקות-אדמה משטחי החווה ולהוכיח כי הם מסוגלים להחזיק ולקיים משק רווחי.

בשלב השלישי יקבל כל אחד מהם חלקה משלו, לשם התיישבות בכפר קואופרטיבי בגבול שטחי החווה או במקום אחר.

רמת הקואופרציה בשני השלבים האחרונים תיקבע על-ידי האינטרס האישי של כל אחד מן המתיישבים, ולעומת זאת, על-מנת לקיים תמריץ ליוזמה ולהשקעת מאמצים, יקבל כל אחד, עד להתיישבותו העצמאית, שכר חודשי אישי בהתאם למספר שעות העבודה שהשקיע והפריון שהשיג.[64]

על רעיונות הקואופרציה, ראו בהרחבה: הקואופרציה במרחביה.

בתחילה ישבו התושבים בבקתות שהיו "חושות" עלובות, על בסיס בניית בוץ ובעלות מחלצות קש, ועם רצפת עפר, הן היו לוהטות בקיץ וקפואות בחורף ומלאות בפשפשים ועכברושים. החלונות היו פתוחים והדבר אפשר כניסה חופשית של יתושים, דבר שגרם לחלות בקדחת.[65]

.אופנהיימר מינה את האגרונום שלמה דיק, שהיה תלמידו וידידו, לנהל את החווה. זאת מתוך תפישה שחלק מהתנאים להצלחת חווה חקלאית היא ניהולה בידי איש הבקיא בחקלאות. עמו באו כמה מחניכיו, תלמידי חקלאות, שקיבלו את הכשרה בבית הספר החקלאי היהודי בסלבודקה (גליציה). אליהם הצטרפו פועלים מהארץ. נתמנה פקיד ["פנקסן"] שניהל את המשרד, הובאה חובשת ונפתחה מרפאה קטנה ואף הותקנו מכשירים למדידת כמות הגשמים. ניקנו מחרשות אירופאיות והובאו בהמות עבודה מדמשק. מים לשתייה ולמשק היו מביאים בחביות מן הבאר שליד טחנת הקמח.[66] דיק הכניס למשק זנים וגידולים חדשים, הנהיג מחזור זרעים, נהל מלחמה במזיקים, הדריך והכשיר את החברים, קשר קשרים עם השכנים ועם הממשלה וקיים קשרים מקצועיים עם עמיתו למקצוע אהרן אהרנסון.[67]

עד מהרה התברר שהאדמה, שנחשבה לפורייה, הייתה מנוצלת מאד והיה צריך להשקיע עבודה רבה בטיובה ובזיבולה. השטח היה מלא קוצים ושיחים דוקרניים, בעלי שורשים עמוקים. העובדים סבלו גם מעקיצות דבורים וצרעות שקניהן נהרסו.[68]

אחד מעקרונות הקואופרציה, לפי שיטת אופנהיימר, היה תשלום שכר עבודה לפי ערכה. רבים מחברי הקואופרציה הושפעו מצורת ההתיישבות הקיבוצית של דגניה וקבוצת כנרת ודרשו שכר שווה לכל העובדים וניהול היישוב בידי המתיישבים עצמם. אולם דיק עמד בתוקף על הנהגת שיטת שכר בהתאם לערך העבודה.. לפי שיטת דירוג השכר, קיבל המנהל 300 פרנק לחודש לעומת הפועל, שקיבל בין 55 ל 70 פרנק לחודש, דבר שגרם להתמרמרות. באחד הדו"חות נאמר: "יש כבר אנשים שאינם חפצים לחיות על פי הפרוגרמה והבודז'ט [תקציב] , כי אם לפי הרווח. פרץ ויכוח בין מצדדי "הקואופרציה" לבין תומכי השיטה הקולקטיבית. תגובתו של אופנהיימר הייתה: "הקומוניזם הוא החורבן". הוא הניח כי רעיון השיתוף המלא הוא אוטופי ואינו ניתן להגשמה[69]. .

כאגרונום מנוסה, הכין דיק תכנית מפורטת לעיבוד השטחים, במגמה להקים במרחביה משק מעורב מודרני. הובא ציוד חקלאי משובח, הקרקע נחרשה במחרשות אירופאיות, רתומות לפרדות. בשלב מאוחר יותר, הוחל בהכשרת קרקע למטעים ונטעו 150 דונם של זיתים ושקדים. הוחל בגידול עופות לאספקה עצמית של ביצים ובשר. כמו כן הונח יסוד למשק חלב.[70]

רק בשנת 1913 הצליחו לקבל רישיון לבניה ואז הוקם הישוב לפי תכנונו של האדריכל אלכסנדר ברוולד, ידידו של פרופ' אופנהיימר, שב-1909 הוזמן ארצה, כדי לתכנן את מבני הטכניון בחיפה. החצר הגדולה תוכננה בהשראת חוות חקלאיות מבוצרות באירופה במאה ה-19, כחצר בצורה דמוי האות ח, בעלות צלעות של מאה מטרים לכל צלע, ובעלת אלמנטים מזרחיים של קשתות מסוגננות. בחלק הצפוני שכנו בנייני המשק (אורווה, רפת, מחלבה, מחסנים), שהיו בני שתי קומות, שאורכו כ-70 מ'. בקומה הראשונה שוכנו הרפת והאורווה ובקומה העליונה, ציוד חקלאי וחציר. באגף המזרחי, שכנו ארבעת בנייני המגורים. בכל בית שתי דירות ובכול דירה, שני חדרים ומטבח. במערב, בתי המלאכה (נגרייה, מסגרייה, מאפייה), מחסן כלים חקלאיים, מטבח מרכזי וחדר האכילה. בדרום היה מורד תלול שנשאר כשטח פתוח להתרחבות עתידית. נחפרה באר והותקנה אספקת מים לשתייה. במרכז החצר הוקם מגדל מים על ארבע רגליים, שגובהו 15 מ'. סמוך לחומת החצר הוקצה מקום למכונות ובתי מלאכה. המבנים הוקפו בחומת אבנים בנויה יפה ובחומה נקבע שער ברזל כבד. זו הייתה חצר הקואופרציה.[71]

מסע הרבנים

בחורף תרע"ד (1913) יצא מסע ייחודי של גדולי הרבנים ביישוב היהודי בארץ ישראל – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יוסף חיים זוננפלד והרב ידלר, אל היישובים החדשים ביהודה ובגליל. מושבות העלייה הראשונה וההתיישבות החדשה של פועלי העלייה השנייה.

על מסע הרבנים, ראו באתר זה: תולדות זכרון יעקב, במאה העשרים..

משלחת הרבנים נסעה מחיפה לתחנת פולה ברכבת העמק. בתחנת פולה קיבלו אותם אנשי מרחביה בעגלות. מנהל החווה, שלמה דיק, שהתקין מבעוד מועד לכבוד הביקור ארבע עשרה מזוזות וקבע אותן בפתחי החדרים קיבל את פני הרבנים. בזמן הארוחה המשותפת[72] נעמד פועל מתריס בחדר האוכל ודרש בקול לדעת בשביל מה באו הרבנים (בעלי המראה הזר, הגלותי כמעט) : "הרי פה לא תשפיעו כלום!" הרב קוק ביקש להרגיע, על אף שבעצמו לא נראה נסער. הוא שלף משפט ששמט את הקרקע תחת התוקפנות של הפועל וחבריו המריעים (מי בקול ומי בלב): "לא באנו להשפיע", השיב הרב, "באנו להיות מושפעים".[73]

במרחביה היו כמה עימותים בין המתיישבים החילונים ובין הרבנים. הרבנים דרשו מעל הבימה בעניין שמירת השבת, חינוך הילדים, טהרת המשפחה ומצוות התלויות בארץ המתיישבים טענו שאינם מתעניינים במצוות ולכן שמירת הכשרות, או השבת אינה מעניינם.[74]

לפנות ערב הגיעה הבשורה המרה, כי בדגניה וכינרת נרצחו שני הפועלים, משה ברסקי[75] ויוסף זלצמן.

ראו באתר זה: קברו הבודד של יוסף זלצמן

החדשות הקשות שהגיעו בתום הארוחה הוציאו את האוויר ממפרשי מלחמת האחים המתפתחת: הרב קוק דרש "ברגש גדול", ושיבח את מסירות נפשם של המתיישבים האוחזים בנשק והביע את התפעלותו מהמפעל הכביר בו הוא חוזה[76]. ההצעה של הרבנים "שהפועלים הצעירים יעשו זיכרון לכבוד הנשמות שהוזכרו פה, על ידי שמירתם את השבת וסידור הכשרות בבית התבשיל", נדחתה בנימוס.

על ביקור הרבנים במרחביה, ראו בהרחבה: הקואופרציה במרחביה.

קשיים בניהול ותפעול הקואופרציה

היישוב המבודד נאלץ לעמוד בפני סכנות קיומיות רבות, שכללו התנכלויות של השכנים ומחלות קשות, שגרמו לפיגורים בעבודה ולאובדן יבולים. שדות הפלחה שנזרעו הניבו יבולים זעומים. מכאן שבשנים הראשונות היו גירעונות גדולים. הזיתים נקלטו יפה, אבל השקדים קמלו והיה הכרח לעקרם. גם לרפת לא האירה ההצלחה פנים. תמותת העגלות הייתה גבוהה והתנובה עלתה וירדה באופן דרסטי.[77]

פרצו ויכוחים בין חברי האגודה לבין דיק. החברים דרשו שדיק יתחשב בוועדה בחקלאית שבחרו, ככוח אקטיבי בהנהלה, בעוד שדיק התייחס אליהם רק כאל אנשים הצריכים ללמוד הנהלת משק.[78] בעיה נוספת שהסעירה את הרוחות כנגד ההנהלה הייתה שאלת העבודה הערבית. התביעה לעבודה עברית הייתה קיצונית ומשותפת לכל פועלי הגליל, אך עמדה בניגוד לדרישה ל"רנטביליות מהירה" מצד ההנהלה[79].

בעקבות הסכסוכים בין ההנהלה לפועלים, דיק סיים את עבודתו.[80] הנהלת הקואופרציה במרחביה נמסרה אפוא לאגודה, בשעה שהמשק לא היה עדיין מבוסס מבחינה כלכלית. בינתיים החלה הקבוצה להתארגן לקראת השנה החדשה, שנת תרע"ה, אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, ששיבשה את התכניות.

מרחביה במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ המלחמה, נאלצה הקבוצה, ללא כל שלב מעבר, להישען רק על כוחות עצמה, בהנהלת המשק. עמדתה של מרחביה בקרבת הנקודה האסטרטגית החשובה של צומת פולה, שבה התחברה מסילת הברזל של העמק, עם המסילה החדשה שעברה מצפון לדרום,[81] גרמה למרחביה סבל רב בימי המלחמה. גדודי חיילים עות'מניים היו חונים בקרבתה. מתחילת המלחמה נאלצה הקבוצה לספק יותר ויותר בהמות, עגלות ואנשים, להובלת חומרי המלחמה ופצועים, לתיקון דרכים ועבודות אחרות.[82]

בשנת 1915 סבלה מרחביה ממכת ארבה קשה. השנים 1917-1916 היו שנות ברכה באופן יחסי לשנים הקודמות, אך  הצבא העות'מני, מיהר להחרים את כל התבואה מיד ביציאתה ממכונת-הדיש. באותו זמן הוכתה הרפת במרחביה במחלת דבר הבקר ומאז לא חזרה לאיתנה עד לפיזור הקואופרציה.[83]

כבר בשנת 1916 כתב ד"ר רופין: "הנני מלא דאגה לעתידות מרחביה … אני חושב שבניית כל המשק נעשתה באופן מוטעה". בחוות הדעת למרכז החברה בהאג נאמר: "התברר כי אין תקווה … אין אמונה ברעיון … החבר עובד ברשות הפרטית ולא ברשות הציבורית"[84].

כמו כן המשיכו התנכלויות עם השכנים. בשנת 1917 נהרג השומר יוחנן יעקב רזניק[85] וב-1918 נהרג משה סגלוביץ.[86]

על כל אלה גברו המחלות משנה לשנה. הקדחת התפשטה ומספר החולים הקבועים במחלה, הגיע בשנה האחרונה של המלחמה בממוצע לשיעור של 20% מכול החברים. זו לא הייתה המחלה היחידה. הצבא שחזר מן הדרום, הביא עמו, למרות כל אמצעי השמירה, את מחלת טיפוס הבהרות ובשנה האחרונה למלחמה, הגיעו האנשים לידי אפיסת כוחות גמורה. למרבה האסון, מתו שמונה ילדים בקדחת השחורה.[87]

כל אלה הכבידו על הבעיות החברתיות, שהאגודה לא הצליחה לפתור אותן. במצב זה פעל כגורם מחמיר, העיקרון של קביעת שכר העבודה על פי ערכה, שעליו עמד אופנהיימר בכול תוקף. אותו האינטרס העצמי, שלפי רעיונו של אופנהיימר, צריך היה לשמש מנוף לפיתוח המשק, הלך והפך לכוח מהרס. ניגודי האינטרסים האישיים, שפעלו זה נגד זה, קרעו את הקבוצה מבפנים.[88]

אחרי משא ומתן ארוך, הוחלט בסוף שנת 1918, להשאיר במקום רק 23 אנשים.. כך הסתיים אותו ניסיון שתלו בו תקוות מרובות כל כך, ניסיון של מזיגה בין ישוב אינדיבידואלי וקיבוצי. אופנהיימר טען שאין בכישלון כדי להצביע על חוסר היתכנותו של הרעיון. עמדו לו לרועץ שלושה גורמים: שיטה בלתי בדוקה, עובדים בלתי מנוסים וקרקע שלא נחקרה. גם ביצוע הניסיון נעשה בתנאים חיצוניים בלתי רגילים. אולם הובהר כי שיטה זו, של שילוב המשק הפרטי והמשק הקיבוצי, אינה מביאה את האנשים לידי עבודה משותפת בצורה הרמונית. יצחק וילקנסקי (שעל שמו מכון וולקני), כבר העיר לפני המלחמה בצורה חריפה, שהשיטה המוצעת על ידי אופנהיימר, אינה מצרפת את מעלות המשק האינדיבידואלי והמשק השיתופי הגדול, אלא את החסרונות של שניהם. אופנהיימר ניסה לזווג את היזמה הקפיטליסטית עם משק שיתופי, את הקואופרציה החקלאית הגדולה עם המשק הפרטי הזעיר. לימים אמר על כך מאיר יערי : "ניסה ולא זיווג . בנה וסתר בעת ובעונה אחת"[89].

הכישלון של "הקואופרציה" הטביע את חותמו על כל ההתיישבות העובדת , ופיצל אותה לשני ראשים.- לתנועה שיתופית כוללת ולתנועת המושבים. לכן מאז לא חזרה ההסתדרות הציונית על ניסיון זה. הניסיונות שנעשו יותר מאוחר, בהקמת המושבים השיתופיים, כדוגמת מולדת, שבי ציון ועוד, אינם חידוש הניסיון של אופנהיימר, כפי שטוענים לעתים, משום שכולם ביטלו לחלוטין את העיקרון של שכר עבודה מדורג, לפי כושר העבודה.

הטייסת הבווארית ה-304

בשנים 1917–1918 התגוררו בסמוך לקואופרציה קציני הטייסת הבווארית מס' 304B, לאחר שפונו מעיראק אל-מנשייה בדרום, עקב התקדמות הבריטים ממצרים. הייתה זו אחת מחמש טייסות שהגיעו מגרמניה בסתיו 1917 לארץ ישראל, כדי לסייע בידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה.[90] הגרמנים הקימו שדה תעופה מאולתר ממערב למרחביה,[91] בשם 'מרכז תחנת האווירונים הצבאיים', ובו תריסר מטוסי רומפלר 4 (Rumpler_C.IV) דו-כנפיים.

קציני הטייסת סייעו לא מעט לאנשי היישוב. הם רכשו את התוצרת החקלאית וטיפלו בחולים. כאשר הטורקים ציוו להפקיע שלושה עגלונים ושישה סוסים, שעבדו בשירות הטייסת, עבור הצבא העות'מני, הגרמנים דאגו שהם יישארו במרחביה. הם גם  קנו עבור המתיישבים פרדות ועגלה מעודפי הצבא. כמו כן,  תיעדו חיפוש נשק אצל חברי הקואופרציה על ידי הטורקים, וכיצד הם עזרו ליהודים לצאת בשלום מהחיפוש.[92] כאשר הגיעו נחילי ארבה ואיימו להשמיד את העצים הצעירים ששתלו המתיישבים, הגרמנים ניאותו לשלוח את אחד הטייסים לחיפה ולהביא בדחיפות גלילי בד לכיסוי העצים.[93] הטייסים גם עזרו למתיישבים, כשתקפו גנבים משונם, שבאו לבצע את זממם במרחביה. בתיעוד של ותיקי מרחביה מסופר כי הגרמנים והמתיישבים שיחקו כדורגל, ונערכו אף נשפים משותפים – למשל, בחג המולד ובליל הסילבסטר. הרפת הוסבה לשמש כאולם, שבו הוצגו מערכונים וניגנה תזמורת משותפת[94].

הישוב מרחביה נכבש / שוחרר, על ידי גדודי נושאי הרומחים ההודיים ממייסור, ראג'סטן והידרבאד, שבהסתערות רחבה עם כידוני במבוק ארוכים, הניסו את הטורקים מהעמק מזרחה.

על הטייסת הגרמנית, ראו בהרחבה, באתר זה: הקואופרציה במרחביה.

חדר העבודה של גולדה מאיר

במקומה של הקואופרציה התקיימה כאמור, קבוצה של חקלאים, שמצבה היה ירוד מכול הבחינות. אוכלוסיית מרחביה 23 מתיישבים (15 גברים ו-8 נשים), שעיבדו 48 דונם חיטה, 80 דונם עצי פרי ו-32 דונם ירקות. הם הפעילו רפת ומכרו את החלב והגבינה לכפרים הסמוכים. כמו כן העסיקו כמה עובדים שכירים. האווירה הכללית הייתה עגומה וחברי הקבוצה היו בתחושה של קלאוסטרופוביה, האופיינית לקבוצות קטנות, סגורות ומבודדות. הסידור לא האריך ימים וב-1921 הגיעה תוספת של עשרים ממשוחררי הגדודים העבריים, רובם בעלי רקע תנועתי, בהיותם חברי 'פועלי ציון' עוד בארצות הברית. לאלה היה לפחות רקע ובסיס אידיאולוגי כלשהו[95]. לקבוצה זו השתייכו גם מוריס וגולדה מאירסון,[96] לימים, ראשת הממשלה, גולדה מאיר. כמעט למן היום הראשון לבואה לתל אביב, החלה גולדה לתכנן את צעדיה ומהלכיה הבאים ובעיקר כדי לעזוב את תל אביב, שמה חשה שחייה משעממים בשל חוסר מעש. גולדה שמעה על מרחביה מידידים וכנראה התרשמה מהעובדה כי בקבוצה יש מספר רב של יוצאי אמריקה, בעלי רקע דומה לשלה: ילידי מזרח אירופה, אשר היגרו לארצות הברית ובוגרי "פועלי ציון", דוברי יידיש ואנגלית. בעת שמוריס והיא הגיעו למרחביה, בספטמבר 1921, מנתה הקבוצה 35 חברים. תקציב הקבוצה בא מההסתדרות הציונית העולמית. בשלב מסוים פעל במרחביה מנהל חקלאי ולאחר מכן, ועדה מנהלת בת שלושה חברים. החווה הוערכה בשנת 1921 ב-3,500 לירות מצריות – כ-14,000$[97]. הבעיה העיקרית הייתה חברתית. הקבוצה עברה תהפוכות רבות וסבלה קשיים עקב המצב הכלכלי. לא היה גיבוש חברתי ושררה במקום אווירה של נרגנות. המתיישבים הרווקים שהיוו את הרוב לא רצו זוגות נשואים נוספים ומשום מה גם לא רצו "אמריקאים" נוספים. דווקא לקבוצה זו התעקשה גולדה להצטרף. המסתייגים הטילו ספק בכך שהזוג מאירסון יוכל לעמוד במאמץ של החום הלוהט בקיץ ושל הקור בחורף. הם תהו מה כוח הסבל הגופני שלהם. הם נדחו. גולדה ומאיר היטלטלו מתל אביב למרחביה ובחזרה שלוש פעמים, עד שגולדה הצליחה לשכנע את וועדת הקבלה לקבל אותם כמועמדים לחברות. לא ברור מדוע גולדה התעקשה על מרחביה ולא בדקה מקומות נוספים. בספטמבר 1921 היא כתבה "ניצחנו"[98]. כמה חודשים לאחר הגיעם, הם התקבלו כחברים  מלאים[99]. מוריס כתב מכתבים לאמו באמריקה, בה תיאר בהתלהבות את יופיו של העמק בחורף ובאביב של 1922. אבל האידיליה נגמרה מהר. גולדה הראתה סימני שתלטנות שהכעיסו כמה חברים[100]. מוריס וכמה מהחברות רגזו על מנהגה של גולדה, "לאכול ארוחת חצות עם הבחורים שחזרו מהשמירה ונשארו במטבח, שעות על שעות, כדי לשמוע את סיפוריהם"[101]..

בספרה "חיי", כותבת גולדה כי המשבר הגדול הראשון ביחסיהם, התרחש במרחביה[102].. מוריס לא סבל את העבודה הקשה, את האקלים ואת הרגשת ההשתייכות לקהילה. הוא היה יותר מדי אינדיווידואליסט יותר מדי רגיש ונפל למשכב[103]. באותם ימים טרם הומצא הרדיו ובמקום, היה להם גרמופון שהביאו מאמריקה ואותו הפעיל גן מוריס, ללא הרף, תקליטים של מוסיקה קלאסית וספרים כמעט לא היו. גולדה נאלצה להתמודד עם שתי בעיות יסוד": מה לעשות בזמנה הפנוי ומה לעשות עם בעלה המדוכדך, שטען כי ההליכה למרחביה הייתה משגה כבד. גולדה הפכה להיות יותר ויותר מעורבת בנעשה בקבוצה. היא נשלחה לקורס לולנות של כמה שבועות והייתה אמורה להקים בקיבוץ לול מודרני. היא גם נבחרה לוועד הקיבוץ ולגוף המצומצם שניהל את המשק.  בסוף שנת  1922 נבחרה לצירה לוועידה השלישית של ההסתדרות מטעם 'אחדות העבודה'. בוועידה שנערכה בחיפה, בראשית 1923, פגשה את דוד בן גוריון, שעמו נפגשה בחטף במילווקי ב-1916. באותם ימים עסק בן גוריון בחיזוק השפעתה של תנועת העבודה בארץ ישראל באמצעות שני מכשירים: ההסתדרות הכללית ומפלגת 'אחדות העבודה;. הוא הבין כי על תנועת העבודה להקים את הבסיס הכלכלי שלה, כדי להשתחרר מן התלות הכספית בהסתדרות הציונית העולמית, שמה שלטו גורמים מן מהמעמד הבינוני. כמו כן פגשה את ברל כצנלסון, המדריך, המחנך, מורה הדרך ונשמת התנועה שכבר אז זכה להערצה אוניברסלית מצד כל חברי התנועה בארץ ומחוצה לה. דמות שלישת הייתה דוד רמז, שהיה אחד ממקימי ההסתדרות ועמד בראש המשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות, שתפקידו היה לספק עבודה לעולים חדשים. יותר מכול אדם אחר, מילא רמז, תפקיד מרכזי בעצוב דמותה, דרכה וחייה של גולדה מאיר בתנועת העבודה ובהסתדרות ותרם רבות לקידומה לתפקידים רבים. הוא היה לה למורה ולמדריך ולאחר מכן התפתח ביניהם קשר רומנטי, שנמשך שנים רבות. כמו כן הכירה שם את זלמן שזר, שאף הוא השפיע ברעיונותיו על גולדה ולימים הפכו לזוג נאהבים. כמו כן, הכירה את לוי שקולניק (אשכול), חבר דגניה ב', שכבר אז נודע כאדם היודע להניע דברים. חמשת האישים הללו היוו את הדרג הבכיר במנהיגות של אחדות העבודה ובהסתדרות. כולם נולדו במזרח אירופה, עלו בעליה השניה וחלמו אותם חלומות[104]. הכול קיבלו את מרותם של מנהיגים אלו,  שעלו על כולם ברמתם האינטלקטואלית, בכוח אישיותם ובלהט האידיאולוגי שלהם. עם זאת, היו כולם פרגמטיים ואנשי מעשה.

ראו באתר זה: זרם הפועלים בעליה השנייה.

גולדה כמהה להשתייך לקבוצה זו. מכיוון שעלתה לארץ ללא גב מפלגתי או ארגוני ומאחר שנישואיה החלו לעלות על שרטון, היא הייתה זקוקה לדמות אב שייתן לה תמיכה רוחנית. תפקיד שמוריס כבר לא יכולה יה למלא. באותם הימים, בעת שלא הייתה עסוקה במרחביה, החלה לגלות עניין במועצת הפועלות, גוף שנועד לקדם את ענייני הפועלת היהודיה בארץ ישראל, בהנהגת עדה מיימון פישמן. בוועידת מועצת הפועלות שהתכנסה באותה עת בחיפה, הייתה גולדה אחת מ-37 הצירות, שייצגו כ-600 חברות[105]. גולדה לא הייתה פמיניסטית. במאי 1923 היא השתתפה בוועידת הקבוצות שהתכנסה בדגניה. בנאומה שם, דיברה בחיוב על עבודת החברה במטבח[106]. היא בלטה בגישתה הבריאה לפתרון בעיות, באבחון העיקר ודחיית התפל, בהימנעותה מוויכוחים אידיאולוגיים ובחיפוש פתרונות מעשיים לשאלות העומדות על הפרק[107]. הפעילות הזו מרירה את חייו של מוריס. הוא חלה במלריה, שהתישה את כוחותיו. הוא תיעב את מרחביה וביטא את תחושותיו הקשות במכתבים עצובים למשפחתו באמריקה. באחד ממכתביו כתב: "הו ארץ ישראל, ארץ קטנה ונקלה, מה יהיה עליך? כמה אירוניות נשמעות המילים היפות באספות של 'פועלי ציון' על פועלים חופשיים בארץ ישראל"[108]. ככול שגולדה מצאה אופקים חדשים בחיי התנועה, המפלגה, ההסתדרות, מועצת הפועלות וועד הקיבוץ, שפרשום ישיבות ארוכות ונסיעות אל מחוץ לקיבוץ, הוא הרגיש את עצמו תקוע ובודד במרחביה. הוא סירב להקים משפחה וטען כי מרחביה אינה מקום לגדל בו ילדים. גם במרחביה החלה להישמע תרעומת בקרב החברים שלא היו מרוצים מהיעדרויותיה התכופות של גולדה. בינתיים, מוריס חש שמעמדו בחייה הופך להיות שולי. ככול שגדלה אחריותה בתנועה, כך התרחקה ממנו. בשובה הביתה רבו הסכסוכים והמריבות והוא תבע לעזוב את המקום. שנתיים לאחר עלייתה לארץ, על סף דרכה בזירה הציבורית, בעת ששמה החל להיות מוכר בחוגים הקובעים במפלגה ובהסתדרות ואף פתחה קשרים עם אישים בעלי השפעה, נאלצה לטפל בבעל מר נפש. לבני הזוג לא היה כוח לנתק מוחלט. גירושים לא היו מקובלים אז. הם היו מתפרשים כמשגה חמור וככישלון קולוסאלי. נראה שגולדה הייתה קשורה למוריס בשל תלותו בה. בתנאים שנוצרו, העזיבה הייתה בלתי נמנעת[109]. לימים טענה שעזבה את הקבוצה בשל בריאותו של מוריס[110]. אחרים זכרו שהסיבה הייתה יותר רומנטית ופחות רפואית – קשריה של גולדה עם רופא שעבד בתל אביב[111]. בספרי החשבונות של מרחביה מדווח כמה הרוויחו המאירסונים לחודש וכמה מטרים של בד רכשה גולדה. הרישום היה מלא עד לפרטים של משחת נעליים. 55 שנים מאוחר יותר, ב-1977 סיכם קיבוץ מרחביה את ההתחשבנות ושיגר לגולדה המחאה על סך 1,685 לירות[112].

במבט לאחור, לא נראה שהשנתיים שבילתה במרחביה היו מהמאושרות בחייה, אם כי בשנותיה האחרונות ניסתה ליצור רושם, כי אילו הנסיבות היו מאפשרות היא הייתה נשארת שם כל חייה. בריאיון חושפני שהעניקה לעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י (Oriana Fallaci), היא האשימה למעשה את מוריס, בכך שאילצה לעזוב את המקום  היא טענה: "למענו הקרבתי את הקורבן הגדול ביותר בחיי: עזבתי את הקיבוץ. את מבינה, לא היה דבר שאהבתי יותר מאשר את הקיבוץ. אהבתיה כול בקיבוץ – עבודת כפיים, החברות, חוסר הנוחות, אבל הוא לא יכול היה לשאת זאת, פסיכולוגית ופיסית"[113]. [המקום היה חווה קואופרטיבית. עדיין לא קיבוץ, אך כך התייחסו אליו החברים, בזכרונותיהם), אם כי לא נראה שהיא הרגישה במרחביה כבביתה. בזיכרונותיה ובראיונות היא לא הזכירה את שמותיהם של אנשים מהקיבוץ. בנם מנחם, הקדיש בספרו, פחות משני עמודים בתקופה זו ומציין שמעולם לא שמע ביטוי נוסטלגיה מהוריו.

הקמת הקיבוץ

בסתיו 1929,  למחרת יזם הכיפורים תר"צ , עלה מחיפה "קיבוץ השומר הצעיר הרצליה" לחצר "הקואופרציה" במרחביה. חברי הקיבוץ , יוצאי גליציה[114], התאחדו ב 1923 עם קבוצה ותיקה שעבדה בבניין בתל אביב. החברים עברו תחנות רבות – עבודות בניין בהרצליה, חציבה וייעור בקריית ענבים, ייבוש ביצות כבארה[115], עבודה ושמירה בכרמי זכרון יעקב, סלילת כבישים בחולות ג'ידרו שבין חיפה לעכו – ולאחר כל אלו התרכזו בחיפה. בין חברי קיבוץ הרצליה היה גם מאיר יערי, שתיאר את חבריו "יחפים ברוכי חזון". הם היו אחד מארבעת קיבוצי 'השומר הצעיר', שהניחו את היסוד ל"קיבוץ הארצי". יערי כתב אז: "הדרך של 'השומר הצעיר' קשה וסוגה בקוצים, כי אנו הולכים בדרך עצמאית ואין לנו על מי להסתמך.

נבקר בחדרו של "האדמו"ר" של 'השומר הצעיר' מאיר יערי.

ראו באתר זה: מאיר יערי

בחיפה הגיעה אליהם "הצעת מרחביה'. לבטים רבים ליוו את ההחלטה. הם חששו כי לעולם לא יוכלו להגיע ליחידה קיבוצית 'שומרית' של 100 חברים, ויהיו נדונים לבינוניות של קבוצה קטנה. הם ידעו על המצב המעורער במרחביה, על חוסר המים, על מיעוט האדמה ועל חוסר התקציב. סימן שאלה גדול ריחף על המקום. לאחר חשבון נפש ארוך הוחלט בחיוב, ומשהתקבלה ההחלטה נעשה המעשה "בכל עוז הרוח ובכל חום הלב". הם הגיעו לחצר הרבועה, מוקפת המבנים. בתוך החצר הזדקר מגדל מים וסביבה ניצבה שדרת ברושים שכונתה לימים "שדרת האהבה".  יחד עם זאת, המשק היה מוזנח עד היסוד. החברים נכנסו מיד לעבודות המשק  ועם כניסתם לעבודה הכו בהם עכברים ובצורת, שנמשכו כשנתיים ימים. השנים הראשונות במרחביה היו שנים של עבודות חוץ , שיקום ענפי המשק וגיבוש חברתי. למרות המחסור במים גדלו ההכנסות. רווחי הפלחה עלו בעזרת המיכון החקלאי , הרפת שגדלה, הכרמים וענפי צאן ועופות. הרווח בא, הם אמרו, לא רק ממיכון ומעבודה רציונלית, אלא במידה רבה מאורח חיים חסכני ומקצב זהיר בהשקעות. הקיבוץ התאפיין ביציבות חברתית, קלט חברים והכשיר עשרה גרעינים לחיי קיבוץ. אל מרחביה באו כדי להשתלם בכל ענפי החקלאות וחבריה היו פעילים בחיים הפוליטיים, החברתיים והביטחוניים בארץ. הוקם בה בית התנועה, מרכז הפעילות של הקיבוץ הארצי , כשבקומתו התחתונה בית דפוס ולידו – מערכת " ספריית פועלים" .

בשנת 1934 קלט הקיבוץ את השלמתו הראשונה מתוך תנועת "השומר הצעיר" בפולין. בשנות מלחמת העולם השנייה התגייסו כמה  מחברי מרחביה לבריגדה היהודית, ושליחיה השתתפו בפעילויות שונות של ההעפלה, בארץ ובחו"ל. למרות התנאים הקשים בארץ, המשק גדל ומרחביה קלטה שלוש השלמות בזו אחר זו: ההשלמה מתנועת "השומר הצעיר" בארץ, קבוצת "נטע" מצ'כוסלובקיה ומטרנסילבניה וקבוצת 'החותרים', יוצאי יוגוסלביה. אז גם הוחלט על הקמת מוסד חינוכי: "חברת הילדים על שם צבי ורדי". .

בתקופת המנדט הוקם בקיבוץ סליק שלא התגלה על ידי הבריטים ב"שבת השחורה".

נבקר בסליק

במלחמת הקוממיות, שימשה  מרחביה נקודת מוצא ליציאה לפעולות ונערכה לבלימת הכוחות הערביים המקומיים (מתוגברים בחיילים מכוחה משלוח העירקי), שהגיעו עד זרעין ( קיבוץ יזרעאל היום). מרחביה הופצצה כמה פעמים מן האוויר, ושלושה מחבריה נהרגו בהפצצות אלו. שניים מבניה נהרגו בדרכם להזהיר את החברים בשדות , ושניים נוספים נפלו בקרבות לטרון  .

החל משנות הששים של המאה העשרים, עיקר ההכנסות של המשק בא מן התעשייה. הוקם בית החרושת 'פלסים', לייצור צינורות פלסטיים להשקיה, לבניין וביוב. שנות השמונים התאפיינו בשינויים חברתיים. הילדים עברו מלינה משותפת ללינה משפחתית. מרחביה, ככל התנועה הקיבוצית , התמודדה עם המשבר הכלכלי "פלסים" מהווה עד היום את ענף הפרנסה העיקרי . המפעל מייצא לארצות רבות בעולם . רוב ענפי החקלאות חוסלו ונותרו הרפת , הפלחה והלול . הוקמה משתלה , המוכרת תוצרתה מחוץ לקיבוץ . כן נפתח "משרד לעיצוב" – מכון לגרפיקה העוסק בפרסומות, עטיפות לספרים , פלקטים לאירועים וכר . בשנות ה-2000 חלו במרחביה שינויים שעברו על כל הקיבוצים : מעבר של ענפי השירות למרכזי רווח, מתן שירותים גם לאנשים מחוץ לקיבוץ – במספרה , בקוסמטיקה, במכון לרפלקסולוגיה ובפיזיותרפיה[116].

מושב מרחביה

בשנת 1911 הגיעו לארץ משפחות של יהודים חרדים: נוח זברסקי, שהיה לבוש קפוטה שחורה ותרבוש אדום, שבא מהעיר חמלניק (Chmil'nyk) דרומית-מערבית לקייב, עם אשתו ינטה-לאה, כדי לעבוד את האדמה. אליהו בלומנפלד, אגרונום בוגר אוניברסיטת היידלברג ואשתו הברלינאית מרים (לימים, בתם הייתה מטפלת במרחביה).[1] הם הגיעו למקום ונתקלו בקבוצה החילונית, שקודם לכן חבריה היו בקונפליקט על הרבנות בגליציה וחיו חיים חילוניים גמורים. הם לא אהבו את הגישה המקומית לדת, לכן פנו לחנקין וזה מכר להם אלף דונם (במושב מרחביה של היום), שקיים עד היום.[2] מתוכם עיבד בלומנפלד, 700 דונם.[3] הם קבעו סגנון של מושבה ללא שיתוף. משפחת בלומנפלד בנתה בית אבן דו-קומתי בראש הגבעה, ושמו 'טירת העמק', כשהארכיטקט הוא אלכסנדר ברוולד. בהמשך הוקמה שם שכונה של בעלי מלאכה כמו הסנדלר ליפא לואיס קורש מגלזגו שבסקוטלנד, האופה יהודה לייב גוטמן, הנפח שניידמייסטר, העגלון שוורצמן, הרוקח ברסלבסקי, הקצב שולמן, הנגר פנקביץ, גם גרת-הצדק פרוטופופובה הייתה שם עם בעלה אברהם, שהיה פועל במושבה. הוגו קמינסקי ואשתו לאונה לבית סלומון (נינת אחותו של המשורר היינריך היינה) שבאו מגרמניה, בנו בית בן ארבעה חדרים ומסביבו חומת מגן בגובה שני מטרים, משק שכלל שמונה פרות, ארבעה סוסים, עופות ועגלות. נטעו עצי שקד וזיתים. וגידלו חיטה ושעורה – 450 דונם. אליהם הצטרפו משפחות אחדות מסקוטלנד והיו חלוצי המתיישבים שעלו ארצה מבריטניה הגדולה. בראשית 1914, ביקר במקום הסופר שלום אש ופגש באחד מתושביו, ר' נוח. אש התפעל ממסירותו של האיכר לאדמתו ומעבודתו החרוצה וכתב עליו רשימה מעודדת – "כשרון לארץ ישראל"[4]. מאחת המשפחות של יוצאי סקוטלנד בא הארכיאולוג הנודע שמריהו גוטמן[5].

ערביי סולם השכנים היו באים למרפאתה של מרים הרופאה, לבקש תרופה למחלותיהם.[6] זלקינד, שבנוסף למשקו החקלאי בנה בית-מלון וחפר באר, שלידה הקים מקווה טהרה. היה זה ישוב נפרד מהקואופרציה – למעשה ישוב על בסיס אינדיבידואלי. המתיישבים רכשו שטחים שונים בגדלם מידי חברת הכשרת הישוב ואמרו לבנות כאן מושבה כדוגמת מושבות יהודה. כשהגיע מסע הרבנים למרחביה, האיכר נח זברסקי תושב המושבה מרחביה, שהיה יהודי אדוק, בישל אוכל כשר לחבורה. הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות מרחביה שהמטבח הוכשר: הרעב לא יעמוד כמכשול בניסיון קירוב הלבבות. כאשר הגיעה למרחביה הטייסת הגרמנית, הם התרועעו עם בני משפחת בלומנפלד והתארחו בביתם שבמושבה הזעירה. אולם הם התקשו לעמוד בתלאות מלחמת העולם הראשונה, וכשנכנסו הבריטים לאזור, היו שם רק שתי משפחות.[7]

בסוף 1923, נוסד במקום מושב עובדים.

הערות לפסקה על מושב מרחביה

[1] אליהו בלומנפלד נולד ב-1884 בעיר וילקובישקי שברוסיה הצארית (כיום בליטא) למשפחה אמידה בעלת בית מסחר לבדים במוסקבה. ב-1905 ביקר בארץ והחליט לקשור את גורלו פה. ב-1909, לאחר שהשלים לימודי אגרונומיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה, עלה ארצה.

[2] אתר החצר במרחביה. תודה לרפי צור על המידע.

[3] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 74

[4] נורית גוברין, קריאת הדורות, כרך ה'; "איננו יודעים, מי המציא את  הביטוי  הזה –  הסופר או האיכר –  אבל בכך נטבע מטבע-לשון שיש לו משמעות עמוקה. לא שמענו על אדם שיש לו "כשרון לצרפת" או "כשרון לאנגליה". באותן ארצות יכולים לחיות גם אנשים חסרי כל כשרון. לא כן הדבר לגבי ארץ-ישראל. כאן שונים פני הדברים.

בּנשף קבּלת הפּנים למשלחת פּוֹעלי ארץ–ישׂראל בּאמריקה בי“ג בחשון תרפ”ב, 10.11.1921), (זוֹ היתה המשלחת הראשוֹנה מטעם ההסתדרוּת בּאמריקה .,היא נשלחה לפעוּלה למען בּנק הפּוֹעלים. חבריה היוּ: י. בּרץ, בּ. כּצנלסוֹן, מַניה שוֹחט). נישא  הנאוּם שפּוֹרסם בּשעתוֹ גם בּ”די צייט“, עיתוֹנם של ”פּוֹעלי–ציוֹן“ בּאמריקה, מכיל בּראשוֹ את השוֹרוֹת הבּאוֹת:

"נאמרוּ כּאן בּפנינוּ שבחים רבּים שאין אנוּ בּארץ–ישׂראל רגילים להם. רבּי וחברי ד”ר סירקין יִחס לי כּשרוֹנוֹת רבּים. אדיבוּתוֹ מסוּכּנת כּלשהוּ, כּפי שתיוָכחוּ ודאי מיד. בּכּשרוֹן אחד אמנם אנוּ מבוֹרכים, זהוּ הכּשרוֹן אשר שלוֹם אַש קוֹרא לוֹ “כּשרוֹן לארץ–ישׂראל”.

יש אצל שלוֹם אַש נוֹבילה מצוּינת, איך נפגש בּמרחביה ליד המחרשה בּיהוּדי אחד מפּוֹלין, רגיל שבּרגילים, לא בּעל שאָר–רוּח, לא בּעל–כּשרוֹן, לא אידיאַליסט, והאמן הוּעמד בּכל זאת לפני חידה: מה עוֹשׂה את היהוּדי הזה לאכר, הקשוּר בּכל נפשוֹ וּמאוֹדוֹ לארץ הזאת, והתשוּבה אשר האמן נוֹתן היא: כּשרוֹן לארץ–ישׂראל. הנה הכּשרוֹן הזה יש לנוּ. לא רק לאלה אשר נשלחוּ הנה, אלא גם לכל אלה אשר שלחוּם. וּבעוד משהוּ נתבּרכנוּ, בּזאת אשר ד"ר מַגנס בּרגש רב כּזה דרש מאִתנוּ: בּכּוֹח וּבצוֹרך לאמוֹר את האמת.

במכתב לחברים”(ב “קוּנטרס” ק"ב), כּסליו תרפ“ב, עמוּד 3).

"כשרון לארץ-ישראל" איננו מעיד עדיין על תכונות אחרות של בעליו. כשם שיכול אדם להיות מוסיקאי או מתמטיקאי גאון אך נבער מדעת בשטחים אחרים, כך יכול יהודי להיות בעל כשרון לארץ-ישראל, ולא-יוצלח גמור בשטחים אחרים. את ההיפך הגמור ראינו בתולדות עמנו בכלל, ובזמן האחרון בפרט, באלפי דוגמאות: יהודים גאונים בתחומי הרוח, הכלכלה ושאר תחומים, אשר רק כשרון אחד לא היה להם : הכישרון לארץ-ישראל. (עזריה אלון, כשרון לארץ-ישראל – נדפס ב"למרחב", 11.8.70 תשעה באב תש"ל).

[5] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 4859

[6] עודד ישראלי, אתר סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850

[7] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 250.

משמר העמק

מִשְׁמַר הָעֵמֶק הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, במערב עמק יזרעאל, בשיפולים המזרחיים של רמת מנשה. הקיבוץ שוכן לצד כביש 66, על כביש חיפה-מגידו, בערך במחצית הדרך שבין צומת יוקנעם (כיום צומת התשבי) לצומת מגידו זהו אחד מראשוני 'הקיבוץ הארצי' ומן הגדולים שבהם.

האזור כולו זרוע אתרים ארכיאולוגיים. נחשפו בתי בד, גתות, ממגורות, בארות, אמות מים, בתי מגורים, מערות קבורה, כלים ומטבעות. ליד הקיבוץ מתנשא תל אבו-שושא, שיש הסוברים כי זהו מקומה של העיר ההלניסטית גבע פיליפוס, המכונה גם "גבע פרשים".[117]

חמישה מחברי הקיבוץ כיהנו כחברי כנסת מטעם מפ"ם: מרדכי בנטוב, שגם כיהן כשר בממשלות ישראל והיה מחותמי מגילת העצמאות, מנהיג מפ"ם יעקב חזן, אמרי רון, אמה תלמי ומאיר תלמי. כמו כן כיהנו כח"כים, לאחר עזבם את משמר העמק, בן הקיבוץ אמנון לין והסופר משה שמיר. בין חברי הקיבוץ נמנים גם איש ההסתדרות וקופת חולים ברוך לין, אשת התיאטרון שולמית בת-דורי[118] ויוזם מוסד 'יד ושם' מרדכי שנהבי,[119] המשורר עמנואל לין,[120] המלחין בנימין עומר (חתולי), בנו המשורר הלל עומר (ע. הלל) ובנו אסף עומר,[121] שיומן הנעורים שלו יצא לאור לאחר מותו.[122] ההיסטוריון מנחם שלח ובנו הארכיאולוג גדעון שלח, הזואולוג מיכאל קוסטה, האסטרופיזיקאי מיכאל הרפז, הבמאי ומבקר התאטרון גיורא מנור[123] והאגיפטולוג רפאל גבעון.

הקמת הקיבוץ

גרעין הקיבוץ נוסד ב-1922, בשם "קיבוץ השומר הצעיר ב'", בנווה שאנן שבחיפה, על ידי אחת הקבוצות של ותיקי התנועה, שעלו לארץ מגליציה ב-1920.[124]. חברו אליהם כמה צעירים מוכשרים וכריזמטיים, ביניהם בלט ברוך (בוריה) לין, שניחן בכישורי הנהגה, בהבנה כלכלית ובאבחנה פוליטית. מרביתם היו אנשי גדוד 'שומריה', שסללו את הכביש חיפה-ג'דה (ליד יגור של ימינו).[125] הם נטו את אוהליהם על מורדות הכרמל, ומדי בוקר היו יורדים לתוואי הכביש, לפוצץ סלעים ולנפץ חצץ.[126]

אחד האירועים הטראומטיים שחוו בשומריה היה שיטפון עצום, שבו נסחף חלק גדול מהציוד המועט שלהם, כולל כלי הנגינה שהביאו עמם מחו"ל. אירוע שזכה להתכנות 'ליל ונציה'.[127] (חברי גדוד 'שומריה' הקימו את בית אלפא, משמר העמק ורמת יוחנן).

ב-19' בינואר 1922, נולדה במרכז רפואי 'הדסה' שבירושלים, אראלה בלינד, התינוקת הראשונה של הגרעין. החדשות הגיעו אל חברי הגרעין יומיים לאחר מכן, ב-21' בינואר. החברים חגגו את האירוע בהרמת כוסית באחד האוהלים והוחלט שתאריך זה יהיה יום ההולדת של קיבוץ משמר העמק.[128]

תקופת נהלל

בקיץ של שנת 1922 עבר קיבוץ ב' לאזור תל שמרון, עליו התגוררו אנשי נהלל, ראשון לתנועת המושבים, שחבריו היו בני העלייה השנייה והשלישית, שם הם החליפו את אנשי קיבוץ א', שעלה להתיישבות בבית אלפא, למרגלות הגלבוע.

החברים עסקו בייבוש ביצות. הם עבדו שעות ארוכות, חשופים לשמש העמק הקופחת רגליהם במי התעלות. למרות זאת, העבודה הקבלנית התנהלה בחוסר יעילות ובהצלחה חלקית בלבד. בהיעדר ידע מקצועי, היו תקלות רבות בארגון העבודה.[129] המפגש בין ותיקי העלייה השנייה לעולי העלייה השלישית, ובעיקר בין ראשי מפלגות הפועלים לבין אנשי גדוד העבודה והשומר הצעיר, היה טראומטי והזיכרון הקשה הטביע חותם רב חשיבות על התפתחותה של תנועת העבודה.[130] הוא הוליד בקרב שתי הקבוצות הסתייגות, שהפכה לאי אמון הדדי.[131]

לקיבוץ ב' הצטרפו כמה חברים מביתניה עילית, שהביאו עמם את מסורת הווידויים הליליים. כאשר מישהו מביניהם לא יכול היה להירדם מפאת מצוקת נפש או חלום מופלא, היה יכול לכנס את כל החברים האחרים, בכול שעה שחפץ. הוא היה מכה על צינור הברזל, שהיה תלוי ליד חדר האוכל של הקיבוץ, וחבריו העייפים היו מתכנסים בחדר האוכל, שהיה ללא ריצוף וחשמל. הם היו עומדים, נשענים על הקירות, צללי הדמויות הוארו בפנס "לוקס" עמום, כשהבחור או הבחורה, שהזעיקו את החברים, היה מנהל את השיחה..[132]

תקופת עפולה

בקיץ 1925, לאחר שלוש שנים בנהלל, היה על קיבוץ ב' לעזוב את המקום. עבודות התשתית הסתיימו ועמן נסתם מקור הפרנסה הקלוש. הקיבוץ, אשר מנה כ-60 מבוגרים וששה ילדים (חמישה נולדו בנהלל), עבר ל"עיר יזרעאל" (עפולה), שהייתה מקום ריכוז למחפשי עבודה ולקיבוצים שהמתינו לקבלת חלקת קרקע להתיישבות.  הקיבוץ התמקם על משטח שומם שנקרא "חצר הקיבוצים", הוקמו אוהלים, שלושה צריפים ושובך יונים.[133] קיבוץ ב' השליך את יהבו על הבניה הגדולה הצפויה בעיר העמק. החברים חילקו ביניהם תחומי התמחות מקצועית – ברזלנים, טפסנים, בטונאים, מלבני לבנים. תחילה היה נראה שהקיבוץ מצליח. חברי הקיבוץ השתתפו בהקמת מבני הציבור הגדולים, ביניהם בית חולים 'העמק', בית העם, תחנת הרכבת. גם שכר העבודה ב"סולל בונה" שם עבדו 75% מהחברים, היה טוב.[134] אך ימי רווחה אלה לא ארכו. ב-1926 פרץ בארץ משבר כלכלי גדול. לאחר חצי שנה של הצלחה כלכלית, החברים מצאו לעצמם, לכול היותר, יום עבודה אחד בשבוע.[135]

סביב הילדים הראשונים, שכונו "ילדי הקיבוץ", התחילה להתגבש המשנה החינוכית הקיבוצית. התפישה הייתה שהקיבוץ הוא שיחליט בכול עניין חינוכי, אפילו בבחירת שם לתינוק. על ילדים אלה, כתבה חברת הקיבוץ אמה לוין-תלמי, את הספר "אנחנו".[136] (עם הזמן נוספו לו סיפורים נוספים וכותרתו שונתה ל"פורים באלול").[137] אחד מן הילדים היה הלל עומר, שברבות הימים, תיאר ילדות זו בספרו "תכלת קוצים", תחת שם העט "ע' הלל".[138]

בעפולה הכירו חברי הקיבוץ את חברי קיבוץ ד' מחדרה, שהורכב מחלקי קבוצות, ולאחר מגעים ממושכים התאחדו שני הקיבוצים ב-1926. האיחוד נחגג בחתונה היתולית. ה"כתובה" שמורה בארכיון הקיבוץ עד היום,

העלייה לקרקע

כעבור יותר משנה, לאחר משא ומתן מייגע עם המוסדות המיישבים, קיבל הקיבוץ ה"מאוחד", משבצת קרקע, שנרכשה מיוסף בק חליל, סמוך לכפר אבו-שושה, באזור מוקף כפרים ערביים. על אף מאמציו של 'המרכז החקלאי', לא עלה בידו אלא להשיג את אישור עליית הקיבוץ, כקבוצת כיבוש בלבד ורק שנה אחר כך, קיבל הקיבוץ, על פי החלטת הקונגרס, את ההלוואות הראשונות לצרכי התיישבותו.[139] קבוצת-חלוץ של שנים עשר חברים ושלוש חברות, מבין קבוצת המייסדים של הקיבוץ, עלו ב-26' בנובמבר 1926 על הקרקע. בשנה שלאחר מכן, נרכשו שתי פרדות וכ-120 דונם של שדות חיטה ושעורה נזרעו ונחרשו, למרבה השמחה, היבול היה מצוין. כל אנשי הקיבוץ באו מעפולה לשמוח את שמחת המשק,.[140]

המתיישבים התמודדו עם תנאים קשים: הישוב היה מוקף כפרים ערביים, בלי חיבור עם ישובים אחרים, באזור נגוע במלריה. מפעם לפעם היו חברים מהקבוצה המייסדת בעפולה, מחליפים אותם בעבודתם. רק הקשר האמיץ ביניהם ואחדותם הפנימית – הסגולות שציינו את מרבית הקבוצות של תנועת נוער זו – שמרו על הקיבוץ מהתפוררות בתנאים הקשים הללו.[141] .

ב ב-24' באפריל 1928, לאחר ויכוחים ממושכים, הכריז מנחם אוסישקין, כנציג ועדת השמות הארצית של הקרן הקיימת, על שמות שבעה ישובים, וביניהם "משמר העמק".[142] כשפרצו מאורעות תרפ"ט (1929) התגוררו במשמר העמק רק חמישה-עשר החברים הראשונים וכל חימושם היה שני רובי-ציד (ברישיון), שני רובים אנגליים, ושני אקדחים (ללא רישיון). הקיבוץ הותקף ב-28' באוגוסט. התוקפים שרפו את האסם, עקרו עצים, גנבו תירס מהשדות ונפצו שתי מצבות בבית הקברות.[143] אחרי יומיים תקפו הערבים שוב, ואז נענו חברי הקיבוץ לבקשת מפקד המשטרה הבריטי, ועברו לעפולה. שוטרים בריטים שמרו על חצר הקיבוץ, כשהעלו הערבים את הגורן באש.

ראו באתר זה: מאורעות תרפ"ט.

נטישת המקום עוררה פולמוס ציבורי ביישוב העברי. המשורר אורי צבי גרינברג, כתב ממקום שבתו בירושלים, שתושבי הקיבוצים המתינו לעזרה כמו "עגלי מרבק".[144] השמצה פרועה זו מצאה הד נרחב בעיתונות התקופה וזכתה לתגובות חריפות, שהיו ביטוי למאבק הפוליטי שהשתרר בין השמאל ההתיישבותי, לחוגים הקיצוניים של הימין, כדוגמת "ברית הבריונים". גם רבים מחברי התנועה הקיבוצית וה"הגנה" ראו בנטישה הזמנית הזאת חטא שאין לו כפרה.[145] אחרי שישה ימים, השיגו חברי משמר העמק מעט נשק מקיבוצי עמק יזרעאל, וחזרו הביתה ב-7' בספטמבר[146].

נקודת השפל הזו מונפה לעליית חלקו השני של הקיבוץ, אשר שהה עד אז בעפולה, [147]

לנקודת הקבע ב, 85 מבוגרים ו-16 ילדים. שיירה של עגלות נושאות צריפים, אהלים, ציוד, 16 ילדים ו-85 מבוגרים, הגיעה ותקעה יתד בנקודת הקבע באוקטובר 1929 [148]. החברים אומנו בנשק קל והחורשים בשדות יצאו מלווים בשומרים חמושים במקלות.[149]

בשיתוף הממשלה הבריטית וקרן העזרה,[150] שופרו הדרכים באזור, כך שאפשר יהיה לנסוע בהן בעגלה גם בחורף.[151] בשנים הבאות נטעו חברי הקיבוץ כ-50,000 עצים, הקימו רפת, שתלו כרם ומספר עצי הדר, חפרו בארות ובנו את שני המבנים הקבועים הראשונים של הקיבוץ: מבנה בן שתי קומות עשוי בטון, אשר שימש כבית ילדים. וכונה "הבית הגדול". כמו כן נבנה מגדל מים, הקרוי בפי אנשי המקום "הברכה הגולשת". מעבר להיותו מקור למים חיים, היה זה מעין מבצר של הנקודה הקטנה והמבודדת. בצריחו היה זרקור  ולצידו התנפנפו דגלי איתות. על מגדל זה כתב חבר הקיבוץ, המשורר והיערן, עמנואל לין, את "שיר השומר", הפותח במילים: "מעל המגדל סביב אשקיפה, עיני תגמע מרחקים".[152]

מבקר במגדל, המכונה "הבריכה הגולשת".

בתקופה זו הוחל בהכשרת השטח ההררי לנטיעת עצי אורן, חורשה שנקראה "יער השומר הצעיר" ומוכרת יותר כ"יער משמר העמק". תוך שנים אחדות, ניטעו מטעי שזיפים וכרמי ענבים, עובדו שטחי פלחה, הוקמו רפתות, לולים ודיר כבשים. כמו כן, הוקמו מבני מגורים.

הקמת המוסד החינוכי

ב-1931 הוקם במקום המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, ביזמת חבר הקיבוץ מרדכי שנהבי, המבנה שתוכנן ב-1931, נבנה ב-1937, לאחר שגויסו הכספים על ידי חברי הקיבוץ, כדי להקל בהוצאות. ה"מוסד" תוכנן להיות בית הספר המרכזי של קיבוצי "השומר הצעיר". בתחילת דרכו היו שותפים בו בנוסף למשמר העמק, גם הקיבוצים עין שמר, מרחביה וגן שמואל ובהמשך קיבוצים נוספים. כמו כן, קלט ילדים מהמושבות ומהערים וילדים ניצולי שואה.

מנהלו הראשון של המוסד היה שמואל גולן (מילק).[153] הוא היה בין ההוגים והתיאורטיקנים של החינוך המשותף.[154] הלינה המשותפת הייתה נהוגה בקיבוץ עד מלחמת המפרץ ב-1991 ולימים הפכה מוקד לוויכוח עז, בעיקר בקרב יוצאי הקיבוצים.[155]

בין מוריו של המוסד היה המורה למוזיקה בנימין עומר (חתולי), שהיה מוסיקאי מחונן, מנצח על מקהלות, מורה דרך, וגם כוורן.[156] מורים נוספים היו יעקב פדן (פולי), שהיה גם איש תאטרון ושירה, שמעון (סמעאן) סומך, המורה לערבית, "אבי תורת ההסתערבות" של הפלמ"ח ולימים בכיר ב'מוסד' וצבי זוהר, שהיה גם עורך ואיש אמנות. במוסד הונהגו שיטה חינוכית שכונתה "שיטת הנושאים" בהוראה.[157] במוסד הונהגה גם שיטה של מקלחת משותפת של בנים ובנות, כביטוי של גישה יוצאת דופן של חינוך מיני. שהפכה לנושא לוויכוח ציבורי עז ולימים כמקור להכאה על חטא.

הקיבוץ במרד הערבי

בימיו הראשונים של המרד הערבי הגדול בשנת 1936, הקיבוץ היה נתון למתקפות כמעט יומיות, בדרך כלל ירי והצתות של החורשה. נשרפו אלפי עצים צעירים. הכנופיות שבאזור היו תחת פיקודו של אחמד עטיה עוואד ולאחר מותו, במרץ 1938, הפיקוד עבר ליוסוף אבו דורה. הנציב העליון ארתור ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope) ביקר בקיבוץ, החליט למנות 15 מחברי הקיבוץ כשומרים וחימש אותם בנשק קל. מכיוון שהמצב החמיר באוגוסט 1936, הממשלה הבריטית שלחה 60 חיילים בריטים לשמור על הקיבוץ ובאוקטובר 1936, ההתקפות נפסקו. במהלך ההתקפות על הקיבוץ נשרפו עשרות אלפי עצים. המשורר אורי צבי גרינברג, הביע ביקורת על חברי משמר העמק, על שלא לקחו את החוק לידם כתגובה להתקפות, כחלק ממדיניות ה'הבלגה' של הישוב. ב"ספר הקטרוג והאמונה", מאשים אצ"ג את חברי קיבוץ משמר העמק בפחדנות. הוא הפך את המלים "משמר העמק" ל"הפקר העמק". הוא סיים בקללה בהשראת קללת דוד את הרי הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[158] אנשי משמר העמק לא סלחו לאצ"ג עד יום מותו.[159]

משמר העמק היה אחד הבסיסים העיקריים של ה"הגנה" משנת 1936, וסמוך לו היה בסיס האימונים המרכזי שלה, ג׳וערה.[160] ביער של משמר העמק התאמנו אנשי הפו״ש (פלוגות השדה) וארבו לכנופיות. ב-2' בפברואר 1938, אברהם גולדשלגר, חבר הקיבוץ ומדריך בקיבוץ עין השופט, נרצח על ידי תושבי אלכַּפְרֵין, אשר ארבו לו ולשני חברי קיבוץ עין השופט אשר ליוו אותו.[161] אירוע זה ושחרורם של שלושת ילדי משפחת לזרוביץ, שהוריהם נרצחו על-ידי כנופיית אבו דורה,[162] בשער הקיבוץ, הגביר את המודעות הביטחונית של חברי משמר העמק.

שנות מלחמת העולם עמדו בסימן של אימוני פלמ"ח מזה וגיוס לצבא הבריטי מזה. כאשר ביקרה בקיבוץ וועדת החקירה האנגלו אמריקאית,[163] בשנת 1946, אמר חבר הוועדה וחבר הפרלמנט הבריטי ממפלגת ה'לייבור', ריצ'רד קרוסמן (Crossman): "מימי ובשום מקום, לא ראיתי קהילה יפה יותר". לעומת זאת כפי שסיפר אחר כך, במרחק מאתיים מטר משם "עמד [אבו-שושא] הכפר הערבי המצחין ביותר שביקרתי אי פעם".[164]

לאחר הקמת "מפלגת השומר הצעיר" ב-1946[165] והקמת מפ"ם ב-1948, עמד העיסוק הפוליטי במרכז הווייתם של חברי הקיבוץ. שיחות קיבוץ רבות והרצאות לא מעטות הוקדשו לנושא זה.

ראו באתר זה: 'השומר הצעיר';

בשנת 1947, קק"ל ואולפני וורטון הול (Worton Hall) הפיקו סרט בשם "דמעת הנחמה הגדולה" ומספר סצנות של קליטת ילדי שואה, צולמו במוסד שומריה שבקיבוץ.[166]

ביקור במערת הפלמ"ח

בתקופת "מאתיים ימי החרדה", בין מאי לנובמבר 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה חשש מפני ניצחון גרמני במזרח התיכון. הצבא הבריטי השתמש במשמר העמק כבסיס אימונים. 160 מתנדבים יהודים (שאחר כך הצטרפו לשורות הפלמ"ח) אומנו בחבלה על ידי אנשי הנדסה קרבית בריטיים. כאן עברו המסתערבים ואנשי המחלקה הגרמנית בפיקודו של שמעון (קוך) אבידן, חבר קיבוץ עין השופט הסמוך, מחלקת הטיס ופלוגות נוספות. במרכז החורשה נמצאה מערה, שעל קירותיה צייר הפלמ"חניק אביגדור, (שהילדים כינו אותו "מלך החיות"), גורילה ונחש.

ראו בהרחבה באתר זה: ראשית הפלמ"ח. (בהכנה)

ב-1944 הוקמה בקיבוץ, פינת הגולה, לזכר הנספים בשואה.

במלחמת הקוממיות

החל מהחלטת החלוקה, חלה החמרה במצב הביטחוני באזור. הדבר התבטא בירי על הקיבוץ ועל הדרכים ממנו ואליו, ובחבלות.

לאחר שקאוקג'י נכשל בהתקפתו על טירת צבי, הוא בחר במשמר העמק כיעד להתקפה גדולה. כיבוש משמר העמק היה צריך להבטיח את התחבורה מג׳נין לחיפה ולאפשר לערבים לשלוח תגבורת לחיפה. כך היו מנתקים את המעבר בין השפלה לעמק יזרעאל וזוכים לחופש תנועה בחזיתות.[167] משמר העמק היה אפוא יעד מפתה לקאוקג׳י. בסביבתו היה לערבים יתרון כמותי וטופוגראפי, וגישה נוחה ממרכזי הכוח שלהם בשומרון, והיו קשרים בין הערבים המקומיים ובין ״צבא ההצלה״.[168]

הקרב התחיל בתנאים לא שווים. לשם ביצוע ההתקפה ריכז קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה מוקטנת,[169] מצוידים בשריוניות, והעיקר, סיוע של תותחים, בהם השתמש לראשונה במערכה זו.[170] היה זה ריכוז הכוח הערבי הגדול ביותר עד לשלב זה של המלחמה. לאלה נוספו כמה מאות לוחמים מכפרי הסביבה. באשר לאלה האחרונים, נודעה חשיבות ליכולת של הכפר אבו-שושא, להמטיר אש על הקיבוץ מעורפו, בעוד 'צבא ההצלה' תוקף מדרום, וכן ביכולתו, יחד עם אבו זריק, לחסום את הכביש הסמוך. באופן יוצא מן הכלל, פיקד קאוקג'י אישית על הקרב. הכוח היהודי כלל את הלוחמים מקרב אנשי המשק, אשר תוגברו לאחר תחילת ההתקפה הערבית בכוח בגודל פלוגה מחטיבת 'גולני', חטיבה אשר אזור עמק יזרעאל היה בתחום אחריותה, ומפקדה היה משה מן.[171]

ב-4' באפריל, חברי משמר העמק חזרו מהשדות הביתה; העדרים נכלאו בדירים; הילדים הובהלו דרך החפירות למקלט במערה שבמדרון, מעל לבתי הישוב. המבוגרים השלימו את הביצורים. ליד אבו-זוריק נורו יריות על מכונית של משמר העמק. מערכת החשמל ניזוקה. המשדר של משמר העמק השתתק, והופעל הגנרטור לשעת חרום.[172]

לקראת חמש אחרי-הצהריים, תקפו אלף לוחמים חמושים ומצוידים היטב את שלוש-מאות חברי משמר העמק ושלוש-מאות ילדיהם. תותחים ומרגמות 3 אינטש, הפגיזו את הקיבוץ, ויותר מעשרה משוריינים ירו עליו ממקלעים. כשלוש מאות פגזים נחתו מצד דרום על הקיבוץ באותו יום. פגזים ניקבו את בית המוסד החינוכי, את שכונת הצריפים, חורשים את השדות, עוקרים את העצים.[173]

בלילה נהרגו מאות תרנגולות ועשרות פרות, סוסים וכבשים. געיות בעלי-החיים הפצועים שברו את הלבבות, וחברי הקיבוץ ירו באחדים מהם כדי לקצר את סבלם. מערכת-הטלפונים הפנימית נפגעה, ורצים העבירו פקודות וידיעות מתעלה לתעלה ומעמדה לעמדה. מפגז שפגע בבית-התינוקות נהרגו התינוקת אילנה, ואמהּ, רות רוזנקרנץ, שסוככה עליה בגופה. יוסף גאון, בן 83, אביו של אחד מחברי הקיבוץ, נפצע, ומת אחר-כך מפצעיו, ואחד-עשר חברים נפצעו. רוב בתי הקיבוץ התמוטטו או ניזוקו מאד.[174]

חמישה משוריינים שנראו באים מכיוון לג׳ון (מגידו) מדרום, הגיעו עד מרחק חמישים מטרים מהקיבוץ, והמטירו עליו אש ממכונות-ירייה .. משה פורמנסקי נהרג כשרץ בין העמדות. חברי הקיבוץ ירו על המשוריינים של התוקפים והם לא הצליחו לפרוץ לתוך החצר.[175] קאוקג'י המשיך להפגיז את משמר העמק במשך 36 השעות הבאות, אבל הקיבוץ החזיק מעמד. ב-6' באפריל הגיע טור שריון בריטי לישוב ובתיווכו הונהגה הפסקת אש ל-24 שעות.[176] הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים, ואילו הילדים, עם הצוות החינוכי, פונו למחרת ברכב צבאי בריטי.[177]

הנציב העליון קנינגהאם תיאר את ביצועי צבא ההצלה במשמר העמק, כ"פיאסקו לחרפה".

התקפת הנגד

הפיקוד העליון של 'ההגנה' הכיר בחשיבות המערכה על משמר העמק. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה.[178]

ההתקפות על הקיבוץ נמשכו עוד ועוד, אולם כוחות התגבור, ובעיקר הפלמ"ח, יצאו לתקוף את צבא ההצלה בריכוזיו.[179] הכוח שבפיקוד שדה תקף את 'צבא ההצלה', המרוכז בעמק מנסי (מדרך עוז), ואשר נהנה מיתרון בעוצמת אש. כמעט כל ההתקפות של הפלמ"ח, נערכו בלילה, לנוכח התנגדות קלה, והוכתרו בהצלחה. לעומת זאת, 'צבא ההצלה', לנוכח האיום על אגפו, נהג לתקוף לאור יום, דבר שהרבה את אבדותיו.[180] הקרבות היו קשים ולא אחת נאלצו הכוחות הישראלים לסגת, מפאת הלחץ הערבי, שלווה בהפגשות של תותחים ומרגמות.

בליל ה-8 באפריל 1948, פתח יצחק שדה בהתקפת נגד, כאשר ג'וערה משמשת כבסיס היציאה של הכוחות. הכוחות השתלטו על הגבעות השולטות על הקיבוץ. יחידותיו של קאוקג'י נהדפו בהדרגה, עם שהוא קאוקג'י עצמו, מכריז על ניצחון גדול.[181]

אבדות הערבים מוערכות בכמאה הרוגים וכמה מאות פצועים. כ-640 לוחמי ה'הגנה', עמדו מול 2,500 חיילי צבא ההצלה, שנהנו מעדיפות בכוח אש ויכלו להם.[182]

מבנה בית  הילדים לשעבר

ב-24' בדצמבר 1948, ערב חג החנוכה ה'תש"ט, חלפו בשמי הקיבוץ ארבעה מטוסי חיל האוויר העיראקי. הטייסים, שסברו כי מדובר בשדה התעופה רמת דוד, הטילו פצצות על המבנה המרכזי בקיבוץ, שהיה חשוף לחלוטין להתקפות האויב וללא מגן. פצצה אחת חדרה לתוך בית הילדים. נהרגו שלושה ילדים בני 8. מירי לעבר הצריף של חדר האוכל, נהרגה אישה בהיריון. הדבר הוסיף לטראומה הקשה אותה חווה הקיבוץ עקב ההתקפה הערבית עליו כשמונה חודשים קודם לכן.

נבקר באנדרטה הניצבת במקום בו עמד בית הילדים.

לאחר המלחמה

כדי ליצור מקור פרנסה לשבים ממלחמת הקוממיות, הוקם ב-1950 מפעל "תעשיות משמר העמק" (תמ"ה), למוצרי פלסטיק. לאחר שלושים שנות דשדוש עלה המפעל, העובד בשיתוף עם קיבוץ גלעד, על הגל. כיום,[183] המפעל, המכניס למעלה מ-70 אחוזים של הכנסות הקיבוץ, נמנה עם המפעלים המכניסים ביותר בתנועה הקיבוצית כולה. ענפים נוספים שממשיכים להתקיים במשמר העמק כוללים רפת חלב, בקר במרעה, לול לרבייה, מטעים, גד"ש ומיכון חקלאי, וכן "אידאה מערכות מידע".[184] הקיבוץ נשאר מעשרים הקיבוצים השיתופיים, בין הייתר, בזכות מצבו הכלכלי הטוב.

הערות

[1] נ.מ. גלבר, תולדות התנועה הציונית בנליציה 1875-1915, ירושלים, 1958, עמ' 643.

[2] ישראל ריטוב, "מסיעת נוער למחתרת לוחמת", דבר, 19 במאי 1960

[3] י' רוזנצווייג, "ראשית", בתוך: ל' דרור וי' רוזנצווייג (עורכים), ספר 'השומר הצעיר א', מרחביה, 1957

[4] ידידיה שוהם, יומן נעורים, גבעת חביבה, ;987, עמ' 35.

[5] התנועה דגלה ברעיונות רומנטיים כמו חזרה לטבע, קבוצת השווים והחברות האינטימית של חבורת הנעורים, סגידה למנהיג (המדריך), מרידה בחברת המבוגרים, דגלו בטוהר מידות ושאיפה לשלימות. במסגרת היציאה לטבע, דגלה התנועה בנטוריזם (נודיזם), ונהגו לשחות בעירום במסגרת טיוליהם. טיולים ומסעות היו חלק מרכזי בפעילות התנועה ואחת מתרומותיה הייתה הקמת רשת אכסניות נוער. חברי התנועה שמעו הרצאות על "הרוח הגרמנית" ובפרט הדגישו את ההבדל בין הגרמניות של ימי הביניים שכונתה "גֵּמַיְינְשַׁאפְט" (המונח בעברית: "חֶבְרָה קְהִלָּתִית") – חברה לא-קפיטליסטית שבה כל חבר עובד למען הכלל והנגידו אותה מול ה"גֵּזֶלְשַׁאפְט" (המונח בעברית: "חֶבְרָה הֶסְדֵּרִית"), החברה שלאחר המהפכה הצרפתית, שהעלתה על נס את האינדיבידואליזם, את הקפיטליזם ואת הדמוקרטיה, שנחשבו לערכים "לא גרמניים" [אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010  (להלן: לפני המבול), עמ' 212]

[6] תנועת הצופים היא תנועה חברתית ותנועת נוער כלל עולמית. מטרתה היא לפתח אנשים צעירים גופנית ורוחנית כך שהנוער יוכל לקחת מקום מועיל יותר בחברה. מטרה זו מושגת באמצעות חינוך בלתי פורמלי עם דגש על פעילויות מעשיות בחוץ, בטבע.

בשנים 1906 ו-1907 כתב רוברט באדן-פאוול, לוטננט גנרל בצבא הבריטי, ספר לנערים על סיור וצוֹפִיּוּת. ספר זה, "צופיות לבני הנעורים", היה מבוסס על ספריו הקודמים אודות צופיות צבאית, בהשפעה ותמיכה של פרדריק ראסל ברנהאם (ראש הצופים באפריקה הבריטית), ארנסט תומפסון סטון מתנועת הוודקרפט האינדיאנים, ויליאם אלכסנדר סמית' מה – Boys' Brigade, והמו"ל שלו פירסון. באמצע שנת 1907 קיים באדן-פאוול מחנה באי בראונסי באנגליה כדי לבדוק רעיונות לספרו. מחנה זה ופרסום "צופיות לבני הנעורים" (לונדון, 1908) נחשבים בדרך כלל כתחילתה של תנועת הצופים. כיום כוללת התנועה למעלה מ-42 מיליון חברים ב-217 מדינות וטריטוריות.

[7] Becker, Howard Paul (1946). German Youth: Bond or Free. Oxford University Press.

[8] אלקנה מרגלית, "השומר הצעיר; מעדת נעורים למרכסיזם מהפכני", תל אביב 1969, עמ' 24-48.

[9] בן הזמן תיאר את הוונדרפוגל במילים: "הצעירים הנודדים חלקו השקפות פוליטיות מסויימות שנעו מפטריוטיזם רגשני ועד תחושות של חוסר אמון כלפי יהודים וכלפי נערות, וכך, עם דגליהם ושיריהם הם צעדו לשדות הקטל בחפירות צרפת" (לפני המבול, עמ' 209).

[10]  אלכסנדר פן, "נגד", חוב העצב החד סטרי, תל אביב, עמ' 67-68.

[11] דב בער (ברק Berek) יוסלביץ' נולד ב-1764 למשפחה יהודית במחוז קובנה של האיחוד הפולני-ליטאי. דב בער נהג לנסוע רבות לצרכי עסקי המסחר ובמיוחד לצרפת, שם נחשף להלכי הרוח של תקופת המהפכה הצרפתית.   השתקע בפרבר של ורשה. הביוגרפיה של יוסלביץ', המהפכן תיאודש קושצ'ושקו,, (שנלחם גם מעבר לים במלחמת העצמאות האמריקאית.)  חיברה בין השניים, ובשלב מסוים הציע יוסלביץ' למנהיג המרד הפולני קושצ'ושקו , להקים גדוד יהודי. לאחר מכן הוא יצא בקריאה נרגשת ליהודי ורשה להתגייס למאבק על עצמאות פולנית. הקרב הידוע ביותר שבו השתתף גדוד "בני ורשה", בפיקודו של יוסלביץ', התרחש ברובע בשם פראגה הנמצא בפאתי ורשה. תוצאות הקרב, שהתנהל מול הכוחות הרוסיים היו קשות ביותר: מתוך גדוד של 500 חיילים יהודים פשוטים – שאת מרביתם אסף, מילולית, יוסלביץ' מרחובות ורשה – נהרגו רבים. בזיכרון הלאומי הפולני מכונה הקרב "טבח פראגה". יוסלביץ' הצליח להינצל, נמלט ונפל בשבי האוסטרים. לאחר דיכוי המרד, הוא יצא לגליציה ומשם לאיטליה, וחבר לגנרל פולני שהקים גיס תחת הצבא הצרפתי במלחמות נפוליאון. זאת, מתוך שאיפה לשחרר את פולין בעזרת הצבא הצרפתי. יוסלביץ' נלחם בקרבות רבים כשהוא כבר בדרגת קולונל ואף זכה לקבל כמה מעיטורי הגבורה הגבוהים והנכבדים ביותר, כמו צלב הזהב הפולני והעיטור הצבאי הפולני הגבוה ביותר לאומץ לב מול האויב. את חייו סיים במאי 1809, בקרב בפאתי ורשה בשורות הצבא הצרפתי, שנלחם מול האוסטרים. מאז הפך יוסלביץ' למיתוס בזיכרון הלאומי הפולני. על שמו קרויים בתי ספר ורחובות רבים, וקברו, מחוץ לעיירה קוצק, משמש מוקד עלייה לרגל (מוזיאון העם היהודי, " ברק יוסלביץ' – הלוחם היהודי שהפך למיתוס של גבורה בפולין", הארץ, 23-01-22. ראו גם באתר זה: ההתגוננות היהודית בגולה.

[12] ראשיתה של הסתדרות "השומר", ספר השומר הצעיר, א, עמ' 28-26.

[13] זיגפריד ברנפלד (1892 – 1953) נולד בלמברג, גליציה, היא לבוב (היום לביב באוקראינה). למד פיזיולוגיה, פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת וינה ובאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה. בשנים 1913/14 הוציא לאור מגזין לנוער בברלין, ששמו דר אנפנג. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. משחרורו מהצבא ועד 1920 היה רפורמטור בתחום החינוך, פעל למען חינוך מתקדם בהשפעת גוסטב וינקן (פדגוג ופילוסוף גרמני). באותה תקופה היה פעיל בתנועת נוער יהודית. ביוזמתו נערך בווינה כינוס נוער גדול (מאי 1918), שבעקבותיו נוסדה פדרציית הנוער היהודי באוסטריה, שברנפלד היה נשיאה. באותה תקופה היה עורך ירחון הנוער היהודי ירובעל. ב- 1918 נתמנה למזכיר המועצה היהודית הלאומית, והיה שותף גם להקמת הפדגוגיום העברי להכשרת מורים בתחומי דעת יהודיים, מייסודו של הג'וינט. אחר ניהל בית ליתומים יהודים ממזרח אירופה, שהשתתף בהקמתו, גם הוא של הג'וינט.  ב- 1920 נהיה למזכירו האישי של מרטין בובר. באותה תקופה עבד כעורך משנה של העיתון "דר יודה", ויסד את המכון היהודי לחקר ההתבגרות והחינוך. בין מאמריו "העם היהודי והנוער", שנתפרסם בשנת 1920.

ברנפלד היה תלמידו של זיגמונד פרויד. יחד עם רעייתו פרסם מאמרים חשובים על שנות היצירה המוקדמות של פרויד, אשר שולבו בביוגרפיה של פרויד שחיבר ארנסט ג'ון.

[14] ראו באתר זה: גדוד העבודה על שם טרומפלדור

[15] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, (להלן: מאה שנות התיישבות), כרך א, עמ' 197.

[16] ראו באתר זה: ההתיישבות ברמת הנדיב

[17] זאב צחור, "ניצחון עצוב, בן גוריון וגדוד העבודה", קתדרה, 43, 1987.

[18] תנועת חיים, עמ' 70.

[19] תולדות ההתיישבות הציונית, ע' 325

[20]  היום כינוס מפלגות השמאל הראדיקאלי לאישור האיחוד, הארץ, 22 בינואר 1948

[21] יש המכנים בקעה זו כ"עמק יזרעאל" ויש הכוללים ב"עמק יזרעאל גם את עמק חרוד.

[22] יוסי בוכמן ויצחקי גל (עורכים), מדריך ישראל החדש, כרך 6, הוצאת כתר, , 2001, עמ' 9

[23] יוסי בן ארצי, "עמק יזרעאל – תיחומים ומאפיינים גיאוגרפיים", בתוך: ממרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1900-1967, , סדרת עידן, יד בן צבי, ירושלים (להלן: תיחומים גיאוגרפיים),  עמ' 4.

[24] יעקב שורר ודוד גרוסמן (עורכים), בתוך: אריה יצחקי (עורך ראשי), מדריך ישראל, הוצאת כתר, 1980, כרך ח', עמ' 11-12

[25] וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.  ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה:  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה (שופטים, ד', ב).

[26] וַתָּעָז יַד-מִדְיָן, עַל-יִשְׂרָאֵל; מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, וְאֶת-הַמְּעָרוֹת, וְאֶת-הַמְּצָדוֹת. ג וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל–וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו.  ו וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד, מִפְּנֵי מִדְיָן; וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה (שופטים, ו', ב'

[27] ַּעֲנָא, בֶּן-אֲחִילוּד, תַּעְנַךְ, וּמְגִדּוֹ; וְכָל-בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל, מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה, עַד, מֵעֵבֶר לְיָקְמְעָם [כך]".מלכים א', ד,', י"ב

[28] Richardson, R. (. Travels Along the Mediterranean and Parts Adjacent, In Company with the Earl of Belmore, During the Years 1816-17-18, Extending as Far as the Second Cataract of the Nile, Jerusalem, Damascus, Balbec &c. &c. Vol. 1. London/Edinburgh: T. Cadell/W. Blackwood, 1822).

[29] חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ג', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1988 עמוד 52,

[30] על רכבת העמק, כמיתוס ומציאות, ראו בהרחבה: מרדכי נאור, בחזרה לרכבת העמק, ספריית יהודה דקל, 2009

[31] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, תל אביב, 1978, עמ' 4856

[32] עירית עמית ורות קרק, יהושוע חנקין – שתי אהבות, ת"א, הוצאת מילוא, 1996, עמ' 280-283.

[33] יוסף כ"ץ, "שלבים ברכישת עמק יזרעאל", המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע, קק"ל.

[34] א"ל אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, תל אביב, תש"ם, עמ' 38.

[35] בקונגרס זה אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד

[36] משה סמילנסקי, יהושע חנקין, ירושלים תש"ו, עמ' פ"ו-פ"ז.

[37] יוסף וייץ, 'כיבוש העמקים', שנה בשנה, ירושלים, תשל"ט, עמ' 507-514.

[38] אלכסנדר ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה, ירושלים, תש"ג 1942, עמ' 230.

[39] ראו באתר זה: ישובי מפעל בארץ ובעולם.

[40] מיכל אורן-נורדהיים, "דונם ועוד דונם", רכישות הקרקע בעמק יזרעאל, לאחר מלחמת העולם הראשונה", " בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל – 1967-1900,  ירושלים, יד בן צבי, עמ' 45-44.

[41] יוסף וייץ, יוסף וייץ, "שיבת הגאולה", מארץ קישון, ספר העמק, תל אביב, תשכ"ז, 135. עמ' 138-141.

[42] דליה אביגדורי, מרחביה- רעיון של פרנץ אופניהיימר, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי קיבוצים : סיפורם של ארבעים קיבוצים, רעננה,  משרד הבטחון. ההוצאה לאור , 1998, עמ' 125

[43] א. מש, "כ"ה שנים לעפולה", דבר, 22 ביוני 1950

[44] י' אושפיז, סאר הלוחות, תקע"ז; זאב ולינאי, המפה העברית של ארץ ישראל, תשכ"ח

[45] יוסי בורמן ויצחקי גל (עורכים), בתוך: ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש, הוצאת כתר, ירושלים 2001, כרך 6, העמקים, עמ' 109

[46] אהרל'ה ברנידט, שביל רכבת העמק, מדריך טיול בעקבות רכבת העמק, דורון ספרים, תל אביב 2012, עמ' 63

[47] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, כרך א, עמ' 509, 510, 529, 544, כרך ב',

[48] הקרב נקרא כך בשל רגישותו של נפוליון לתקשורת המונים, שהבין "קרב גבעת המורה", לא היה אומר דבר לאיש, כפי שכינה את הקרב במצרים כ"קרב הפירמידות", למרות שלא נערך לידן.(Cole, Juan, Napoleon's Egypt: Invading the Middle East Palgrave Macmillan, 2007)

[49] קלבר נע בחסות החשיכה, בלילה שבין 15' ל-16' באפריל, מהר תבור לכיוון דרום-מערב. מטרתו הייתה לפתוח במתקפה עם עלות השחר, אולם הוא טעה בהערכת הזמן, וכאשר האיר היום, אותר בעודו בתנועה והותקף על ידי הפרשים העות'מאנים. קלבר החזיק מעמד מספר שעות, בעודו בנחיתות טקטית ומספרית. בשעות אחר הצהריים הגיע נפוליאון עצמו לזירה, כשהוא עומד בראש כוח של 2,000 חיילים, ועמו עשרים תותחי שדה, ואיגף את הפרשים העות'מאנים היגעים מיום הקרב מצפון. הכוח העות'מאני נלכד באש משני צדדיו ונפוץ לכל עבר. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא כל איום. (אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל – מביתר עד תל חי, הוצאת כרטא ירושלים, 1974, עמ' 88).

[50] שלום רייכמן, ממאחז לארץ מושב, יצירת המפה היישובית היהודית בארץ ישראל, 1918-1948, יד בן צבי, ירושלים, תשל"ט, עמ' 53.

[51] החצר הגדולה באתר המועצה לשימור אתרים

[52] החוות החקלאיות, עמ' 58

[53] ראו גם, יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, "בר-גיורא" ו"השומר" 1907 -1935, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ד-1994.,, עמ' 30

[54] ישראל בצר, "כיבוש מרחביה", ספר השומר, הוצאת דביר, תל אבי, תשכ"ב, עמ' 122-123

[55] ספר השומר, עמ' צ"ד.

[56] מ' נאור, "'השומר – המיתוס נולד כבר בעלייה השנייה", בתוך: מ' נאור (עורך), העלייה השנייה 1901-1914, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 101..

[57] גרשון גרא, אנשי "השומר" בחייהם ובמותם, משרד הביטחון, תל אביב, 2001, עמ' קיח.

[58] שם, עמ' 33.

[59] ר' בנימין (קרי: רבי בנימין;  1880 –  1957) הוא שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן (שעיברת אותו ליהושע התלמי), היה סופר, עיתונאי ואיש ציבור.

א. ח. אלחנני, "ר' בנימין", דבר, 10 ביוני 1955; "ר' בנימין איננו", דבר, 16 בדצמבר 1957)

[60] החוות החקלאיות, עמ' 58

[61] תהילים, קי"ח, ה'

[62] בן ציון מיכאלי, מסביר את בחירת השם רק במרחבים, ללא התייחסות לתהילים: "….שם זה מגלם בתוכו את מרחבים, מרחבי השדות שבעמק. ואכן, בעלותך על גבעת ההתיישבות של הנקודה החדשה, מתגלים לעיניך אופקים רחבים, מישור עצום ואפשרויות נרחבות להתיישבות לאומית בארץ ישראל (החוות החקלאיות, עמ' 54)

[63] צבי שילוני, "רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה", אתר האינטרנט של מט"ח

[64] צבי שילוני, שם.

[65] בניית החצר אתר המבקרים החצר הגדולה של מרחביה

[66] החוות החקלאיות, עמ' 60

[67] אתר החצר במרחביה.

[68] יוסף רבינוביץ', ייסוד מרחביה – היישוב הראשון בעמק יזרעאל, חשון תרע"א–תרע"ג (1910–1913), בתוך: אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק צא, עמ' 961–981.

[69] דליה אביגדורי, עמ' 125

[70] סיפור הקואופרציה, באתר מרכז מבקרים החצר הגדולה במרחביה.

[71] החוות החקלאיות, עמ' 61.

[72] האיכר נח זברסקי תושב המושבה מרחביה, שהיה יהודי אדוק, בישל אוכל כשר לחבורה. הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות מרחביה שהמטבח הוכשר: "הרעב לא יעמוד כמכשול בניסיון קירוב הלבבות"

[73] חן מלול, "המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל", אתר הספרנים, הספרייה הלאומית.

[74] יעקב הדני, הרב קוק וההתיישבות החילונית מסעות ומגעים, הוצאת המחלקה לתרבות תורנית, משרד החינוך, ירושלים תש"ם.

[75] משה (מיזי) ברסקי ( 1895  -1913) היה חלוץ בקבוצת דגניה  אשר נרצח בידי ערבים, והפך לסמל להקרבה עבור התיישבות יהודית בארץ ישראל, בשל אופיו ומעשיו ובשל תגובתם של הוריו לאחר הירצחו, שבחרו לשלוח את אחיו למלא את מקומו, ועלו בעצמם ארצה מאוחר יותר. (הירץ ברסקי, מכתב לקבוצת דגניה, הצפירה, 1 במרץ 1914; יוסף ברץ, דגניה א, הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, ירושלים תש"ז, עמ' 30–32.)  ברסקי נהרג כשהיה בדרכו להביא תרופות עבור שמואל דיין ועל שמו נקרא אחר כך משה, שנולד שנה וחצי לאחר מותו (משה דיין", אבני דרך, ירושלים: הוצאת עידנים, 1976, עמ' 71)

[76] יוסף רבינוביץ, מרחביה, תל אביב תרצ"ו, עמ' 43

[77] סיפור הקואופרציה, באתר מרכז מבקרים החצר הגדולה במרחביה.

[78] יוסך רבינוביץ, "הקואופרציה במרחביה", קןבץ מרחביה הקואופרציה, עמ' 76.

[79] דליה אביגדורי, עמ' 125

[80] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 77.

[81] מסילת הברזל הצפונית-דרומית, שנבנתה על ידי העות'מאניים בימי המלחמה, עברה מתחנת פולה, דרך ג'נין וטול כרם, ללוד.

[82] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 169.

[83] אתר החצר במרחביה

[84] דליה אביגדורי, עמ' 124

[85] יוחנן יעקב רזניק,  נולד בשנת תרנ"ד (1894) ברוסיה ובימי העלייה השניה, בשנת 1911 עלה כחלוץ לארץ-ישראל. הוא היה בין ראשוני הקואופראציה  כעבור מספר שנים יצא לרוסיה, כדי להעלות משם ארצה את אחיו הצעירים ממנו. אולם הדבר לא עלה בידו. כשחזר ארס את מרים גוטמן ויחד גרו בבית משפחתה במושבה מרחביה. בליל ד' באייר תרע"ז (26.4.1917), יצא יוחנן עם חבר לשמירה בשדות המושבה; חברו פלט בשוגג כדור מרובהו, פצע את יוחנן וגרם למותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במרחביה ולימים הועברו עצמותיו לקבורה בבית העלמין של "השומר" בכפר גלעדי. הניח ארוסה ובת שנולדה לאחר מותו ונקראה על-שמו יוחננה, אך נפטרה בהיותה פעוטה. על תולדותיו ונסיבות מותו של יוחנן מסופר בספרים "מרחביה" מאת יוסף רבינוביץ ו"מרחביה" מאת אורי שפר.

[86] החוות החקלאיות, עמ' 59 . לגבי משה סגלוביץ: בן שרה ואפרים-הלוי, נולד בשנת 1896 בעיירה סקידל בפלך גרודנו בפולין, להורים שנמלטו מאימי פרעות ה"סופות בנגב", שהתחוללו בדרום רוסיה בשנים 1881-1882. משה, שלא מצא את מקומו בתוך המולת בתי החרושת לטקסטיל שמילאו את העיר ו התקרב לתנועה הציונית ובשנת 1912 עלה לארץ-ישראל. תחילה השתקע ביהודה ועבד בעבודות חקלאיות שונות הקשורות בעיקר למטעים. . הוא עלה לגליל, הצטרף ל"קבוצת הרועים" שבדומה לאגודת "השומר" ראתה את ייעודה בהכשירת צעירים עברים לתנאי הארץ . רעה את עדרי האיכרים בבית גן (הסמוכה ליבנאל), כנרת ומצפה. תקופה מסויימת אף ליווה עגלות וסוסים של האיכרים שהוחרמו על-ידי הצבא העות'מני  לצרכיו השונים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, גויס לגדודי עבודה של הצבא הטורקי,  הוא הגיע למרחביה ונתקבל שם כשומר-רוכב. כעדות חבריו היה צנוע בהליכותיו, דיבורו פשוט ומילא את כל המוטל עליו במסירות ובאומץ-לב. ערביי הסביבה, שעד לבואו של משה עשו בשדות מרחביה כבתוך שלהם, כעסו עליו מאד על אשר קיבל עליו את שמירת השדות והחליטו לטמון לו פח. אור ליום י' בתמוז תרע"ח (20.6.1918), כאשר שמר, עם שומר נוסף, על שדות הפלחה של מרחביה שמעו השניים רעש של כנופיה ערבית. על שאלתו "מן הדא?" ("מי זה") נענה במטר יריות. סוסתו של משה נהרגה אך הוא קם על רגליו והסתער עם חברו על התוקפים. כדור שפגע בפניו הכריעו ארצה. משה הובא לקבורה בבית-הקברות במרחביה. לאחר שנים, כאשר הוקם בכפר גלעדי בית-קברות מיוחד לאנשי "השומר" – ו"קבוצת הרועים" הייתה חלק מ"השומר" – הובאו עצמותיו למנוחת-עולמים בבית-קברות זה.

[87] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 169-170

[88] י. רבינוביץ, "הקואופרציה במרחביה", הפועל הצעיר, גיליונות 6-11, תרפ"א.

[89] דליה אביגדורי, עמ' 125

[90] נדב מן, "נחיתה נעימה: הטייסת הגרמנית בא"י, 1917", באתר ynet, בנובמבר 2011

[91] מפת עמק יזרעאל עם סימון "שדה חניה לאווירונים", באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.

[92] עודד ישראלי, אתר סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850

נדב מן, "נחיתה נעימה: הטייסת הגרמנית בא"י, 1917", באתר ynet, 11 בנובמבר 2011

[93] בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל, הוצאת מילוא, 1977, עמ' 55-56

[94] אתר החצר במרחביה

[95] ראו בהרחבה, ספר מרחביה, מרחביה, 1961.

[96] מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 46-47.

[97] משה גלבוע, גולדה – צמיחתה של מנהיגה, עמ' 28-33

[98] גולדה מאיר, חיי, עמ' 63

[99] על חייה של גולדה במרחביה, ראה בהרחבה Golda Meir, "How I Made it In my Kibbutz" in Marie Syrkin (ed), : Golda Meir: speaks Out, London, 1973, pp. 38-42

[100] מרי סירקין, שם, עמ' 81

[101] מנחם מאיר, אמי – גולדה מאיר, עמ' 14-14

[102] חיי, עמ' 69.

[103] אוריאנה פאלאצ'י, שם, עמ' 115-116

[104] אניטה שפירא, ברל, תל אביב, 1976, עמ' 271

[105] עדה מימון, לאורך הדרך, תל אביב, 1972, עמ' 237.

[106] גולדה – ביוגרפי הפוליטית, שם.

[107] עדה מיימון, חמישים שנות תנועת הפועלות, תל אביב, 1958, עמ' 233-234

[108] מרי סירקין, שם, עמ' 82.

[109] מרי סירקין, שם, עמ' 83

[110] חיי,  עמ' 72.

[111] גולדה, ביוגרפיה פוליטית

[112] ארכיון מרחביה. מצוטט אצל: עוד על חייה של גולדה במרחביה

[113] ראיון עם אוריאנה פאלאצ'י. מצוטט אצל מירון מדזיני גולדה מאיר – ביוגרפיה פוליטית. הוצאת ידיעות ספרים, 2008.

[114] גליציה  היא חבל ארץ במזרח ובמרכז אירופה, הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין. גבולותיה של גליציה נחשבו ל"ללא טבעיים" ו"לא היסטוריים" על ידי אנשי דיפלומטיה רבים. לגליציה חיבור יחיד עם אוסטריה, בצורת רצועה צרה במערב האזור. בדרום גליציה שוכנים הרי הקרפטים, ובגבול הדרומי ובגבול הצפוני שלה היו לה גבולות מסודרים יותר, עם פולין, ומאוחר יותר עם רוסיה.

[115] ראו באתר זה: יבוש ביצות כבארה; התיישבות ברמת הנדיב

[116] דליה אביגדורי, עמ' 127-128

[117] ככל הנראה בפוליס זו נתן הורדוס נחלות לפרשים משוחררים מצבאו, ומכאן כינויה בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו "גבע פרשים" ראו בהרחבה: זאב ספראי ומיכה לין, ‏"גבע בימי החשמונאים", קתדרה 69, ספטמבר 1993. יש הטוענים כי גבע פיליפוס / גבע פרשים, נמצאת בתחומי קיבוץ שער העמקים (בנימין מזר (עורך), גבע : תגליות ארכאולוגיות בתל אבו-שושה, משמר העמק, ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשמ"ח (1988).

[118] שולמית בת-דורי (1904 –1985) הייתה במאית, מחזאית ושחקנית ומייסדת תיאטרון הקיבוץ. נולדה בוורשה. היא אחותו הצעירה של מי שהיה ח"כ ושר בממשלות ישראל מרדכי בנטוב. שולמית למדה בגימנסיה פולנית ובאוניברסיטת וורשה ונחשפה למוזיקה קלאסית, תיאטרון ומחול. עלתה לארץ בשנת 1923 עם קבוצה מ"השומר הצעיר" והצטרפה לקיבוץ משמר העמק. שולמית הייתה פמיניסטית בהשקפת עולמה וטענה כי על הנשים לעבוד במקצועות שנחשבו לגבריים כדי להגיע למעמד שווה. היא התעקשה לעבוד כטייחית. בשנת 1930 נסעה ללמוד תיאטרון ומחול בברלין: בשנת 1934 חזרה לארץ, עִברתה את שם משפחתה מגוטגלד לבת-דורי והחלה לשחק בתיאטרון "המטאטא". בהמשך הקימה את להקת התיאטרון של הקיבוץ הארצי. לאחר זמן-מה חזרה לקיבוץ ובשנת 1935 הקימה את להקת התיאטרון של הקיבוץ הארצי. בשנותיו הראשונות של התיאטרון כתבה יחד עם המשורר משה ליפשיץ את המחזה "כשיצאת איש פשוט", שתיאר את המציאות הקשה בארץ, ולאחר מכן את "המשפט" שקרא לשלום בין היהודים לערבים וביקר את שלטון המנדט הבריטי.

[119] מרדכי שנהבי (אלפנביין) (וולוצ'יסק שבגליציה באימפריה הרוסית, כיום אוקראינה; 1900 – 1983). היה ממייסדי השומר הצעיר וראשון חבריו בארץ ישראל, מראשוני העלייה השלישית מראשי גדוד שומריה, ממקימי התעשייה הקיבוצית בשנות ה-30' (דוד זית, החולם והמגשים – פרקי חייו של מרדכי שנהבי, חלק א', הוצאת יד יערי, ב'מערכת' קיבוץ דליה, 2006; יזהר בן-נחום, פרקי חייו של מרדכי שנהבי – חלק ב', הוצאת יד יערי, יצא לאור במהלך 2010). הקים את ב-1939 את בית החרושת "נעמן" ללבנים, שנועד לספק את הצורך של היישוב הגדל בחומרי בנייה (נדב מן, "מפעל נעמן: אבני הבניין של היישוב", באתר ynet, 13' בפברואר 2009), מהוגי רעיון יד ושם ומנהלו הראשון (על יוזמתו של שנהבי להקמת יד ושם, באתר יד ושם). צלע במשולש הרומנטי עליו נמנו הזוג רחל קטינקא ויהושע ברנדשטטר (מוטי זעירא, איש אהבות, סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר, הוצאת יד בן צבי, 2006).

[120] עמנואל לין (1985-1901) (לנקובסקי) – נולד בבסרביה עלה עם משפחתו לארץ בשנת 1919. בשנת 1922 הצטרף למשמר העמק ועבד במשך שנים רבות כיערן מטעם הקק"ל. בנוסף לכתיבת שירה ניגן במנדולינה באירועי תרבות. אחיינו של עמנואל הוא חבר הכנסת לשעבר אמנון לין.

[121] אסף עומר נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ז' בתשרי תשי"ב (7.10.1951) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ משמר העמק. חוברת "אפקים" מחודש אוגוסט 1954, הוקדשה כולה ליומנו ולאגרותיו.

[122] שמואל גולן (עורך), יומנו של נער ישראלי, ספריית פועלים, מרחביה, 1954.

[123] גיורא מנור (2005-1926) – היה במאי תיאטרון ומבקר תיאטרון ומחול בעיתון "על המשמר" ובגלי צה"ל. נולד בפראג שבצ'כיה אז נקראה צ'כוסלובקיה בשנת 1926. עלה לארץ בהיותו בן 13 והצטרף אל דודו ודודתו גדעון ורחל מנור בקיבוץ משמר העמק. הוריו ואחותו נשארו מאחור ונספו בשואה. גיורא היה ממקימי להקת הנח"ל ושימש מפקדה. בהמשך היה מיוזמי הקמת "תיאטרון בימת הקיבוץ" תיאטרון התנועה הקיבוצית.

[124] גליציה (נסיכות האליץ, או גאליץ ברוסית) היא מרחב בלתי מוגדר בשטח. בשנת 1920 חלקה היה תחת שלטון פולני אחרי קריסת אוסטרו-הונגריה, וחלקה תחת אוקראינה העצמאית, שלא החזיקה מעמד והפכה להיות חלק מברית המועצות.

[125] גדוד עבודה ב' והקיבוץ השומרי הראשון, המקביל לקבוצת ביתניה עילית, שהתמזגה בו מאוחר יותר, אשר פעל בתקופת העלייה השלישית ואנשיו בין סוללי כביש חיפה-ג'דה (לימים רמת ישי), גדוד שומריה (על שם ואדי סמרייה, הוא נחל יגור הסמוך למחנה הגדוד, שבתורו נקרא על שם צמחי השומר הגדלים במקום), התגבש סביב אנשי 'השומר הצעיר' מהעיירות טורקה ובוצ'אץ' שבמזרח אירופה, בספטמבר 1920. מחנה העבודה הכללי התמקם בקילומטר העשירי מחיפה בכיוון עמק יזרעאל, על גבעת 'חרושת גויים' – הכפר ח'רתיה לשעבר והיום קריית טבעון. מחנה גדוד שומריה בחר להתבדל מהמחנה הכללי ונטה את אוהליו בקילומטר החמישי מחיפה בפאתי בלד א-שיח', בסמיכות לתחנה של רכבת העמק. אחרי שהמחנה הוצף בחורף, אירוע שזכה להתכנות 'ליל ונציה', הוא הועתק לקילומטר השישי, היכן שהיום חדר האוכל של קיבוץ יגור. [צבי קרניאל, ימי בראשית, הוצאת קיבוץ רמת יוחנן, 1992] שטח המחצבה בה חצבו אנשי הגדוד משמש כיום כבית הקברות של הקיבוץ. אנשי גדוד שומריה היו בין המקימים את קיבוץ בית אלפא, קיבוץ רמת יוחנן וגם קיבוץ משמר העמק.

[126] סלילת הכביש הייתה חלק ממיזם סלילת הכבישים של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל לשיפור התעבורה בארץ ישראל המנדטורית. היה זה הכביש השני בחשיבותו, לאחר כביש טבריה-צמח, כביש טבריה-טבחה וכביש פולה-נצרת, שנסללו על ידי גדוד העבודה במסגרת המיזם. המיזם פתר באופן חלקי את מצוקת התעסוקה בקרב אנשי העלייה השלישית, שרק בודדים מהם מצאו עם בואם לארץ עבודה בחקלאות, בניית מחנה סרפנד וסלילת כבישים אלה רשמו פרק חשוב בספר הזיכרונות של העלייה השלישית.

[127] א' רפפורט, "בכביש המתארך", בתוך: י' ארז (עורך), ספר העלייה השלישית, א' תל אביב, 1964, עמ' 262-263.

[128] זאב ענר (עור'), סיפורי קיבוצים – סיפורם של ארבעים קיבוצים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1998. משרד הביטחון, תל אביב, 1998, (להלן: ארבעים קיבוצים)

[129] י' בארי, הקיבוץ שלי משמר העמק, 1922-1930. משמר העמק, 1992 (להלן: הקיבוץ שלי).

[130] זאב צחור, "העימות בין העלייה השנייה לעלייה השלישית", בתוך: ש' אטינגר (עורך), אומה ותולדותיה ב', ירושלים 1984, עמ' 225-243.

[131] יומן תחכימוני, רישם מ-20' באוגוסט 1922, ארכיון משמר העמק.

[132] זאב צחור, חזן תנועת חיים, השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם (להלן: תנועת חיים), עמ' 65.

[133] א' רבינוביץ' (עורך), ברוך (בוריה) לין, ספריית פועלים, מרחביה, 1966, עמ' 19.

[134] הוצאות הכלכלה היומית לאיש בקיבוץ, היו 4-6 גרוש. הוצאות כלליות כמו הלבשה, בריאות, תרבות, ריהוט ועוד, היו 3 גרושים ליום. שכר יום העבודה היה 30 גרושים ליום.

[135] תנועת חיים, עמ' 67-68.

[136] אמה, לוין תלמי, אנחנו: מספורי הגן (הוצא על ידי ההנהגה העליונה להסתדרות השומר הצעיר העולמית), ורשה: הקואופרטיב השומרי המרכזי, 1937.

[137] אמה, לוין תלמי, בנימין; קמחי, יחזקאל [ציורים], פורים באלול, ספרית פועלים, מרחביה, 1954

[138] ע' הלל, תכלת וקוצים: זיכרונות ילדות בעמק, מרחביה, ספרית פועלים, 1987.

[139] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 295.

[140] קציר ראשון, עמ' 252.

[141] שם, שם.

[142] אוסישקין, "שמות לישובים חדשים", דואר היום, 24-אפריל-1928. עמ' 4, כתבה 31.

https://www.nli.org.il/he/newspapers/dhy/1928/04/24/01/article/31

[143] משמר העמק, דבר, 2' בספטמבר 1929; ההתנפלות על משמר העמק, דבר, 6' בספטמבר 1929; חורבן משמר העמק, דבר, 18' בספטמבר 1929.

[144] נטע דן, משפחה ולאומיות בשירת אורי צבי גרינברג, בני ברק 2017, עמ' 211-210.

[145] ראו למשל: אביבה אופז (עורכת), ספר הקבוצה, ירושלים: יד בן צבי, תשנ"ו, עמ' 211-209.

[146] יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ה'הגנה', מערכות, תל אביב (להלן: סת"ה), ב/,1 עמ' 340-335; עמירם אזוב, משמר העמק לא תיפול, דביר, 2013, (להלן: משמר העמק לא תיפול), עמ' 15-14.

[147] ארבעים קיבוצים, עמ' 131.

[148] ארבעים קיבוצים, עמ' 131.

[149] משמר העמק לא תיפול.

[150] קרן העזרה נוסדה על ידי ההסתדרות הציונית בימי מלחמת העולם הראשונה, כמו קרן הגאולה וקרן ההכנה, הן היו קרנות לצורך השעה, שנוצרו לצורך פעולות זמניות.

[151] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 334.

[152] https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=6861&wrkid=2986

[153] שמואל (מילק) גולן (גולדשיין) (1901 –1960) היה איש חינוך, מתרגם ופסיכואנליטיקאי, ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר", ממייסדי משמר העמק, תאורטיקן של החינוך המשותף ומאבותיו, ממייסדי ומכווני מפעל החינוך בקיבוץ הארצי השומר הצעיר. גולן עבד כמחנך ופסיכולוג. היה חבר הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, ומאוחר יותר נמנה עם מייסדי סמינר הקיבוצים, לימד בו והיה חבר הנהלתו. הוא הרבה לפעול במוסדות החינוך של התנועה הקיבוצית וההסתדרות הכללית, והיה חבר פעיל בארגון "ההגנה". פרסם מאמרים רבים בנושאי הקיבוץ והחינוך ב"אפקים", ב"הדור", בביטאון השומר הצעיר ובביטאונים חינוכיים נוספים. לאחר מותו ראו אור בספריית פועלים שני קבצים ממאמריו: "החינוך המשותף" ו"סוגיות הקיבוץ", עליהם קיבל את פרס ירושלים ב-1961.

[154] שמואל גולן:, "החינוך המשותף" בתוך: שמואל גולן, כתבים, א',: ספרית פועלים מרחביה, 1961. (ראה אור בתרגום לאנגלית ב-1961)

[155] למדן אראלה, "משתיקה לזעקה לדיבור- שלושה דורות של אימהות בקיבוץ", בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים. רות נצר, ההתחלה – נומה עמק. כרמל. 2012. תמה חלפין, היה רע לתפארת: לינה משותפת – פוליטיקה וזיכרון, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017. אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.

[156] בנימין עומר ("חתולי") (במקור קוטוביץ, תחילה עיברת לעוגני; 1902 –1976) היה מלחין, מעבד, מנצח מקהלות ותזמורות ומורה למוזיקה ישראלי, את עיסוקו במוזיקה בקיבוץ החל כמנצח מקהלות וכמלחין. עם הקמת המוסד החינוכי "שוֹמריה" במשמר העמק ב-1931 היה עומר למורה למוזיקה בו. הוא לימד מוזיקה עד פרישתו ב-1968, והניח את היסודות לחינוך המוזיקלי במוסד. למד באקדמיה למוסיקה בירושלים (1944), בטריניטי קולג' בלונדון ועם מורים פרטיים בארץ. במלחמת העולם השנייה שירת בשיטור. כיהן כמזכיר קיבוצו, כעורך "ידיעות משמר העמק", כרכז ועדת החינוך בקיבוץ, כמזכיר "שומריה" וכרכז ועדת מוזיקה. היה פעיל באולפן האזורי לחינוך מוזיקלי ובוועדות למוזיקה ולחינוך מוזיקלי בקיבוץ הארצי ובתנועה הקיבוצית. בשנים 1958–1961 כיהן כמנהל החינוך המוזיקלי בתנועה הקיבוצית. ארגן מקהלות ותזמורות וניצח עליהן, הורה תורת המוזיקה וזמרה במשך שנים. בנוסף לעבודתו החינוכית, הלחין שירים ושירי ילדים, כתב עיבודים למקהלות ולמסכות מוזיקליות. פרסם מלחניו ומעיבודיו וכן קובצי שירים. בשנת 1949 זכה בפרס השני בתחרות של המרכז לתרבות של ההסתדרות על המנגינה שחיבר לשיר "זכרו אותי" שפרסמה מרים ילן-שטקליס ב"דבר השבוע" לזכרה של אלה רייס, שנהרגה במערכה על ירושלים במלחמת הקוממיות. בעניין זה ראו: משה גורלי, "זכרו אותי…": קורות חיים ושיר, דבר, 8' ביולי 1949.

[157] ראו ברחבה: יעל נעמן, היינו העתיד, אחוזת בית, תל אביב, 2011.

[158] אורי צבי גרינברג, ספר הקטרוג והאמונה, תל אביב, תרצ"ז-1937, עמ' קמ-קמא.

[159] דליה קרפל, "ממציא הפשיזם הישראלי", באתר הארץ, 30' ביולי 2004.

[160] ג'וערה גבעה ומבנה ברמות מנשה, אשר שימשו בעבר כבסיס ראשוני להתיישבות וכמחנה ההדרכה המרכזי למפקדים של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן כבסיס גדנ"ע ומוזאון. שמה העברי של הגבעה הוא "גבעת נֹח", על שם חבר קיבוץ עין השופט, שנספה בתאונת-מטוס (ויקיפדיה)

[161] משמר העמק לא תיפול, עמ' 15.

[162] ראו באתר זה: חטיפת ילדי משפחת לזרוביץ'.

[163] עדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לשאלת ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה. ראו בהרחבה: בארטלי קראם, מאחורי פרגוד המשי פרשת השליחות של הוועדה האנגלו-אמריקנית על א"י, אחיאסף, ירושלים, תש"ז.

[164] Crossman, Palestine Mission, מצוטט אצל בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2010 (להלן: 1948) עמ', 49.

[165] מפלגת 'השומר הצעיר' הייתה מפלגת פועלים ציונית מרקסיסטית ביישוב, בהנהגת מאיר יערי ויעקב חזן, שפעלה במסגרת הקיבוץ הארצי ובשיתוף מלא עם תנועת השומר הצעיר. בשנת 1946 התמזגה עם מפלגת הלוויין שלה – הליגה הסוציאליסטית למפלגת פועלים השומר הצעיר. אולם, למעשה, המשיכה גם המפלגה החדשה באותה דרך ועם אותה ההנהגה (יערי וחזן) של השומר הצעיר. (לוי דרור וישראל רוזנצווייג, (עורכים), ספר השומר הצעיר, א-ב, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1956.

[166] https://www.youtube.com/watch?v=zZGYYOTZ6Uw מדקה 16:30 עד 31:30.

[167] יצחק שדה, "קרב משמר העמק", משמר העמק במערכה, עמ' 91.

[168] אורי מילשטיין, "מערכת משמר העמק א' – חמוש לצאת מול הייסורים", אתר News1. פורסם, 8.6.2018 (להלן: מערכת משמר העמק).

[169] גרעין הכוח היה גדוד אורגני: גדוד 'קדסיה', וזה תוגבר בכוחות מגדוד 'חיטין', מגדוד הירמוכ הראשון, ובכוחות נוספים, ושבמצטבר היוו בערך גדוד נוסף.

[170] קוממיות ונכבה, עמ' 109

[171] מערכת משמר העמק.

[172] גרשון ריבלין, צבי סיני – חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות, עמותת אלכסנדרוני, 1992 עמ' 159-157.

[173] משמר העמק לא תיפול.

[174] קוממיות ונכבה, עמ' 155.

[175] משמר העמק במערכה, עמ' 97.

[176] בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים, אבל לאחר כיבוש משטרת לג'ון נמצא מסמך ביומן המשטרה באנגלית: 6/4/1948 "הופיע לויטננט מצבא השחרור עם מכתב רשמי מאת המפקד קאוקג'י שבו הוא מבקש שנישא וניתן עם משמר העמק על הפסקת אש. העברנו את השליח אל מפקדת הצבא הבריטי בג'נין".

[177] 1948, עמ' 155.

[178] הגדוד הראשון כלל שתי פלוגות רובאים, שתי מחלקות בכל פלוגה, ובנוסף, פלוגה מסייעת, ולה מספר מקלעים בינוניים וכיתת מרגמות 81 מ"מ.

[179] 70 סיפורים ופרשיות, עמ' 91.

[180] יצחק שדה, "ההגנה הגמישה לאור קרב משמר העמק", "מערכות", חוברת ס"ב-ס"ג, עמ' 32.

[181] העיתון אל אהרם בקהיר הודיע על ניצחון גדול לערבים. ראו: 1948, עמ' 476, הערה מס' 97.

[182] דוד בן גוריון, יומן המלחמה, מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט, משרד הביטחון, תל אביב, 18-04-1948, עמ' 356.

[183] אתר מפעל תמה https://www.tama.co.il/HE/

[184] https://www.idea-alm.com/home-eng-temp/