טיול למגליתים בהר מירון

כתב: גילי חסקין 1-5-20

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם באתר זה:  הפינה שלי-הגלבוע ;  הפינה שלי – הכרמל ;  רמות מנשה באביב

ראו סרטון על הדולמנים 

הר מירון מושך מטיילים בכול עונות השנה. בחורף כשהוא מושלג, בקיץ כשנותר ירוק שצבעו עז משל סביבתו, באביב כשהוא פורח ובסתיו, כשהוא מוכתם בצבעי שלכת. לא שלכת בוערת באדום וסגול כמו זו של קוריאה או צפון מזרח ארצות הברית, אבל זו שלנו היא. מכול עבר נשקפים נופים מרהיבים, "מים לים", כמו במסע המיתולוגי של תנועות הנוער. גובהו הרב של ההר, במונחים ישראלים כמובן, הוא זה שנתן לו את שמו המקראי "מרום". יתכן שיש לו קשר עם אתר הקרב מי מרום, מתקופת כיבוש הארץ  על ידי יהושע ("וַיִּוָּעֲדוּ, כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה; וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו, אֶל-מֵי מֵרוֹם, לְהִלָּחֵם, עִם-יִשְׂרָאֵל "– יהושע י"א, 5). עם הזמן, השפעתה ההולכת וגוברת של הארמית, ניכרת במיוחד בריכוך הסיומת "מם", על ידי החלפתה ב"נון". כך הפכה מודיעים ל"מודיעין" ומירום היתה ל"מירון".

ראו גם, באתר זה: טיול לפריחת האדמוניות בהר הילל.

מרום הגליל מורכב למעשה משני גושים מרומים – גוש פקיעין וגוש מירון ומבקע צר העובר ביניהם, שנחל כזיב עילי התחתר בו. גוש מירון בנוי מסלעים גירניים קירטוניים רכים יחסית ורבים בו שטחי הקרקע הרציפים, הנוחים לעיבוד חקלאי. גוש פקיעין לעומת זאת, בנוי ברובו בסלעי דולומיט וטרשים. משום כך רוב החורבות והשרידים האנושיים מצויים בגוש מירון ובגוש פקיעין כמעט אין שריד לנוכחות אנושית.

מגוון הסלעים שבהר יצר את יצרו את הנוף המבותר שהתפתח כאן. הערוצים המבתרים את ההר מדגישים את מבנהו ההררי. גובהו הרב של הגוש ההררי ומיקומו בצפון הארץ, גורמים לשפע של גשמים, 900 מ"מ בממוצע רב שנתי. גם שלגים יורדים כאן בחורף. כמות המשקעים הגדולה שיורדת על האזור, מעצבת את סלעי הגיר ויוצרת נוף המסה של טרשים, דולינות, בולענים מערות ועוד. נופי המסה אלו מכונים "נופי קרסט", על שם מחוז ביוגוסלביה של פעם, שם הוגדרו לראשונה. חשים זאת בטיולי הרגל, בעיקר כשמטפסים בדרך לא דרך. מקום לא מוצלח לתנועה של צבא ונהדר כמסתור עבור לוחמי גרילה. כל המרחב שבין בקעת בית הכרם לפקיעין, הוא שדה טרשים ענק, שכול כולו חודים משוננים של סלעים אפורים. לעתים המיסו המים בסלעים הללו פתחים מעוגלים, שדומה ומישהו קדח אותם. לעתים הם לובשים צורה של מחילות מאורכות או נקרות מעוגלות יותר ולעתים שקעים קטנים חפונים, בין בליטות סלע משויפות. התפתחות המערכת הקרסטית מונעת זרימת נגר עילי בערוצים. ההר משול  לספוג ענקי. מרבית המשקעים מחלחלים דרך סדקי סלע ופורצים ממעיינות בשולי ההר. לכן מועטים המעיינות בגוש הרי מירון.  בהר פזורים  בולענים מטיפוס הקמין, שלהם "ארובה" צרה ועמוקה, החודרת לעתים אנכית, עשרות מטרים אל מתחת לפני הקרקע. מערות ומחילות עמוקות העסיקו ומעסיקים את דמיונו של האדם בכל המקומות ובכול הזמנים. גודלן הבלתי שכיח, חשכתן המאיימת והפחד מפני בעלי חיים, השוכנים בהם ואולי גם שדים ורוחות, הולידו אמונות על אורכן המופלג ועל קשריהן עם מערות ומחילות מרוחקות מהן להפליא. אגדה מקומית מספרת על רועה ערבי שישב על שפת קמין, המכונה "אל-הותה", כלומר, "התהום", או "לוויתן", משום שהבור הזכיר למאן דהוא את פיו של לוויתן דווקא. הרועה השמיע מחלילו צלילים מסולסלים ונוגים, עד שלפתע נפל החליל מידיו, היישר אל הבור. הוא חיפש אותו לשווא, עד שמצא אותו כעבור ארבעים יום , במעיין בפקיעין…. זקני בית ג'אן יודעים לספר כי בני משפחת ג'רמקין, שישבו בחרבת רום (כפר ג'רמק), סירבו להעלות מס לשלטון העות'מני, כשהם מסתמכים על בידודם הגיאוגרפי. הקאימקאם מצפת שלח גובי מס, רכובים על סוסים, אך הכפרים הטילו אותם אל ה"הותה", על סוסיהם. משבוששו הגובים לשוב, שלח מושל צפת, כוח גדול יותר לחפש אחריהם. אחד החיילים, ששולשל בחבל לתהום, זיהה באחד הכוכים, רגל של סוס. העות'מניים הזועמים הרגו את מרבית הגברים של הכפר והשליכו את גופותיהם להותה, למעט כמה שהצליחו להימלט אל הר הדרוזים שבחורן, שם יושבי צאצאיהם עד היום הזה. למרבה הצער, בשנת 1975, ירד אל קמין רום המפורסם,  חוג טיפוס המצוקים של בית ספר שדה גליל מערבי, בהובלת שוקה רווק, אך לא מצאו שם את הפרשים הטורקיים שנעלמו במערה לפי הסיפורים….במחי אחד הרסו אגדה של שנים. כפי שאמרו מורי הדרך הוותיקים: "סיפור חשוב שיהיה יפה, יותר משיהיה נכון"…

לאחר מרד בר כוכבא, רוב הישוב היהודי בארץ ישראל התרכז בגליל, בגוש מירון, עד שהתרוקן מיושביו בתקופה הערבית. היירונימוס, מתרגם התנ"ך ללטינית, קבל בתחילת המאה החמישית לספירה, על ריבוי היהודים בגליל ומזכיר את גילם המופלג, השכלתם הרחבה בתי הכנסת הרבים שלהם. ואכן, נמצאו בגליל חורבות לא מעטות של בתי כנסת ושרידיהם המפוארים. הוכחה מאלפת לאופיו היהודי המובהק של הגליל, עד סוף התקופה הביזנטית, אפשר למצוא בהשתמטותם של עולי הרגל הנוצריים, מביקור בגליל, אף על פי שהוא קשור בזיכרונות האנווגליונים אל ישו. יהודי הגליל ניסו להתמרד כמה פעמים בתקופה הרומית- ביזנטית ותמכו בפרסים הסאסנים כשאלו פלשו לארץ. אם כי מרבית היהודים חיו בגליל התחתון ובשולי הגליל העליון. רבי יהודה ניבא שמשיח בן יוסף, המשיח שיקדים את משיח בן דוד וילחם בגוג ומגוג (יחזקאל ל"ח), יתגלה בגליל העליון דווקא(!).

האיכרים העדיפו שלא להתקרב על הרמה הטרשית, הסלעית, העוינת של גוש פקיעין ומעט מערבה ממנו. רק כמה כפרים הצליחו להיאחז בהם. הטרשים החשופים הללו פרצו לתודעה הישראלית רק בשנות ה-60. לאחר חמש שנות בצורת רצופות, היה חורף 1965 גשום וסוער. באחד הימים הגיח מתוך המטר הסוחף, היישר למשרד הבריאות בעכו, אב דרוזי מודאג, רכוב על גבי סוסתו, כשבידיו תינוקו שחלה בחצבת. לדבריו, כמה ילדים בכפרו כסרא ובכפר סמיע הסמוך חלו ואף נפטרו. הצוות הרפואי שיצא בבהילות להילחם במגיפה, גילה שאין להגיע אל הכפרים, אלא ברכיבה. באותם ימים, ערב הבחירות לכנסת ה-60 , יצאה נהמה של זעם ברחבי הארץ, איך יתכן שבמדינה כה נאורה כשלנו, במחצית השנייה של המאה העשרים, בין שני כבישים ראשיים, יש כפרים מנותקים שילדיהם מתים? צוות מע"צ, שיתכן שדורבן בצל הבחירות, הזדרז לסלול כביש חדש, שבעיתונות כונה "כביש החצבת". אפיזודה זאת באה להדגיש את ביתורו ופראותו של האזור, שהחזון הציוני הזניח במשך עשרות שנים.

למרות תנאי התעבורה הקשים, המחסור במים ומיעוט הקרקעות – יש במקומות שונים בהר מירון שרידים ארכיאולוגיים המעידים על פעילות רצופה של האדם, משחר ההיסטוריה ועד ימינו. כבר בתקופת התנחלותם של בני ישראל, באזור ישבו בני נפתלי עזי הנפש שנבצר מהם לרשת את הכנענים שישבו בשטחי העמק הפוריים. לא נסקור כאן את ההתיישבות בתקופה הפרסית הרומית והביזנטית, למרות שיש כמובן שרידים מעניינים בשטח. אני מרחיק עדותי עד שנת 1836, לאפיזודה התיישבותית יוצאת דופן משנת 1836, כאשר רבי ישראל ב"ק, מי שפתח את הדפוס העברי הראשון בארץ, קיבל מכובשה המצרי של הארץ, איברהים פאשה, שטחים להתיישבות. מעניין לראות את עדותו של ב"ק עצמו: "לא ארכו הימים ואבראהים פאשא פחת מצרים בא כנחל שוטף לכבוש גם את ארצנו… וה' נתן חיני בעיני השר הזה ואת כל אשר שאלתי ממנו לא אצל מאתי. בשנת תקצ"ד (1834) הייתה כל העיר צפת לשלל ולביזה, ונשארנו בחוסר כל. אז שמתי פני לשר הפחה ההוא אל עיר עכו עיר מושבו, התנפלתי לרגליו, ואבקשהו חסד ורחמים, את עמי בבקשתי, ונפשי ונפש ביתי בשאלתי. והשר הזה חמל עלי ויתן לי כפר קטן הנקרא 'זארמיק' לאחוזה. הכפר ההוא עומד על ראש הר תבור*, ומעינות מים סביב לו, איננו רחוק מכפר 'מיראן' (מירון) כי אם חצי שעה".

לאחר רעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, עלה לכאן עם בנו ניסן וכעבור שנה זכו לביקורו של משה מונטיפיורי ששמע מהם על חזון ההתיישבות בגליל. כמעט דור לפני תנועת "חובבי ציון". גם כאן היישוב לא החזיק מעמד זמן רב. בלחץ צבאות אירופה, איברהים פאשה התקפל מצרימה (לאחר שהוא מותיר בארץ אפנדים זועמים ופלחים שהוסתו על ידיהם) והישוב ניטש. כנראה שהם לא היו תושביו היהודים הראשונים של המקום. שמס א-דין א-דמשקאי, מושלה של צפת במאה ה-14, בתקופה הממלוכית, כתב על הכפר הדרוזי ג'רמק: "כאן עמדה עיר עתיקה מאד, בה ישב שבט של יהודים, המכונים 'ג'רמקים', או 'כנענים' – על שם הנחל הקרוב של כנען בן חם".

הפעם אני רוצה ללכת אחורנית, הרחק הרחק, לתקופה הניאוליתית, היינו, תקופת האבן החדשה, שהחלה כתשעת אלפי שנה לפני זמננו. בתקופה זו התחוללה "המהפכה החקלאית", שהיא אחת המהפכות החשובות שידע האדם. [המהפכה הראשונה היתה כשהוא החל ליצור כלים, לפני כארבעה מיליון שנים. יובל נח הררי מדבר על המהפכה השנייה, לפני 70000 שנים , כאשר האדם התחיל לפתח שפה מדוברת המהפכה השלישית היא הניאוליתית והרביעית היתה המהפכה התעשייתית, שהחלה בסוף המאה ה-18 ]. (אפשר להזכיר כמובן את  המהפכה המתכתית – ראשית הפקת מתכות ויצירת כלים מהם ואת  המהפכה העירונית)]. המהפכה החקלאית, הפכה את האדם לצייד ומלקט מזון, לחקלאי ומייצר מזון. האדם התחיל לשבת קבע, לשלוט בטבע, לביית צמחים ובעלי חיים. הוא מתחיל ליצור כלי חרס, להעשיר את התפריט בנזיד או מרק, המתבשלים בסירים. עם הזמן הוא מתחיל להשוות את חייו לאלו של הצמח אותו הוא מגדל. כמו הצמח הוא נובט, גדל וקמל. לעתים הוא גודע אילן כדי להעביר כוח ממנו אל בנו החולה ולעתים ההיפך, הוא שוחט עולל, כדי להזרים חיים לזרע שניטע באדמה. היה זה שלב חשוב בהתגבשותה אמונה הדתית. בתקופה זו האדם מתחיל לצבור רכוש, מישהו חומד את רכושו ומתחילים סכסוכים ואחר כך גם מלחמות. הגבר ממשיך לצוד. לא תמיד הוא מצליח. לעתים רבות חוזר בידיים ריקות. האשה היא זו שעובדת בחקלאות. יבול יש כמעט תמיד. משום כך, מעמד האשה הולך ומתחזק. היחידה המשפחתית היא בדרך כלל אשה וילדיה. הגבר עובר ממקום למקום, עובד זמן מה, מפזר את זרעו וממשיך הלאה. גם האלוהות בשלב זה היא בדרך כלל נשית. פוריות האשה קשורה לפוריותה של  "אמא אדמה". מופיעים פסלים כמו  "ונוס מבאר שבע". יישובי קבע, דת, מלחמות. שורשי כולם במהפכה הנאוליתית.

אחד הסממנים של התקופה הזאת, לא בכול מקום, היא התרבות המגליתית, בניית מונומנטים מסלעי ענק, שבנייתם מעוררת השתאות עד היום (ביוונית: מגאס =כביר; ליתוס=אבן). בניה שנמשכה בייתר שאת בתקופה הכלקוליתית (תקופת הנחושת) שבאה אחריה.

ראו באתר זה: העידן המגליתי

מבנים אלה הם עדות דוממת לקיומה של חברת בני אדם, שלא הותירו אחריהם כל עדות שבכתב. האדם הקדמון, שראה אותם מאות ואלפי שנים אחרי שנבנו, ייחס אותם בטעות לאלים או ענקים. משום כך נקראו במקרא "רפאים" (חזקים), או נפילים.  כאילו הם הדולמנים (Dolmen), שם קלטי למצבה דמוית שולחן הנפוצים בחלקים נרחבים של העולם, גם בארץ. הם בנויים מאבנים זקופות, בלתי מסותתות, המקיפות שטח ריבועי או מלבני. על הדפנות רכובה אבן, או כמה אבנים גדולות וכבדות מאד. הדולמנים שימשו כקבר לאדם אחד או יותר ונראה שהוקמו מתוך חיקוי בית מגורים לאדם החי. הדולמן היה מכוסה בגל אבנים, הידוע בעולם בתור טומולוס; בעברית "גלעד". המאמץ הרב שהושקע בקברים אלו מרמז מן הסתם על אמונה יוקדת בחיים שלאחר המוות. בארץ ידועים  במיוחד שדות הדולמנים שליד קיבוץ שמיר בעמק הירדן העליון וזה שליד כורזים.. אבל גם כאן, בגליל העליון ההררי, בעיקר בין מירון לספסופה, ישנו שדה דולמנים, שנחקר בראשית המאה ה-20 על ידי הארכיאולוג הגרמני קארגה ומסקנותיו פורסמו ב-1917, בספרו "רפאים". באמצע המאה העשרים, פירקו תושבי הכפר ריחניה, שבמזרח הגליל העליון, כמה דולמנים והשתמשו בהם לבניית בתיהם. סוג אחר של מגלית הוא המנהיר  (Menhir),  הנראה כסלע פאלי זקור, שגובהו 1-4 מ' ונמצא בדרך כלל ליד בתי קברות. באירופה לעיתים הוא מזדקר לגובה רב בהרבה.  מרהיב מכולם, הקרומלך (Cromlech), מעגל האבנים הענקיות, שלעתים הובאו ממרחקים על ידי מאות ואלפי בני אדם ונקרא בעברית "גלגל". יתכן שמקור שמו של עוג מלך הבשן, הוא ב"עוגה", היינו מעגל ושמו ניתן לו בשל הגלגלים הבנויים אבני ענק ופזורים במרחבי הגולן והבשן. מכול מקום, אלו הם בדרך כלל מעגלים קונצנטריים, שבנייתם מלמדת לא רק על יכולת ארגונית למופת, יכולת טכנית מעוררת השתאות, וכנראה גם על ידע אסטרונומי רב רושם ( עד היום לא הוכך קשר אסטרונומי למעגלים אלה. זו השערה שלא הוכחה מדעית). בוני הקרומלכים הוכיחו בקיאות רבה בגורמי השמים, בחישוב יום ההיפוך הקייצי, יום ההיפוך החורפי וימי השוויון. המפורסם מכולם הוא הקרומלך של סטונהייג'. אירופה שופעת באתרים כאילו. ישנה גישה הטוענת שתפקידם אינו רק או בהכרח אסטרונומי, אלא רוחני, כמו של המנדלה הבודהיסטית, הדומה לו בצורתה. יש המציעים כי אלו הם תילי קבורה למנהיגים כמו הפירמידות . מכול מקום, ש לנו קרומלך יפה ומיוחד ברוג'ם אל הירי ברמת הגולן.

ראו באתר זה: מעגלי האבנים המיסתוריים.

זאב בן אריה התקשר אלי והפנה את תשומת לבי שקיים קרומלך מרשים ממול ומעל הכניסה לקיבוץ פרוד. כשנכנסים פנימה לתוך הקיבוץ ומביטים קדימה ולמעלה, ניתן לראות גל ענק של אבנים בלב החורש הצפוף. טיפסנו בדרך לא דרך, חצינו כמה גדרות תייל ולבסוף מעבר לחורשת האורנים, בלבו של יער אלונים, מצאנו מעגל אבנים ענק, שחציו נראה היטב וחציו האחר נשטף ונסחף במהלך השנים. בשל הצמחייה קשה להתרשם מכולו במבט אחד, אבל ההליכה על ערימת האבנים הענקית, מעוררת השתאות נוכח כישוריהם של בוניה.

מכיוון שהיינו שטופים בהתלהבות מגאליתית, המשכנו אל ח'רבת שמע, הסמוכה למושב מירון. ניתן לזהות את האתר עם תקוע הגלילית. עיר זו נודעה בתקופת המשנה, בזיתיה ובשמנה, כפי שנכתב במשנה: "תקוע אלפא לשמן" (מסכת "מנחות" פ"ה, ע"ב). מכיוון שהיא שוכנת באזור גבוה יחסית, בצפון הארץ, וזיתיה איחרו להבשיל, נאמר עליה "אוכלין בזיתין עד שיכלה אחרון בתקוע". הארכיאולוג זאב יבין סקר ומצא כי אתר היה מיושב לסירוגין מתקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופה הערבית הקדומה, במיוחד בתקופת המשנה והתלמוד. צפינו על הנוף מקבר רבי שמעון בר יוחאי, גלשנו אל חניון מירון וממנו טיפסנו אל החורבה, בדרך עפר, שרכבי שטח יכולים לנסוע בה. תוך כחצי שעה של הליכה, הגענו לאתר.

הארכיאולוג האמריקאי א' מאיירס חשף כאן בית כנסת ששוחזר על ידי משלחתו. מידותיו 11X16 מ' והוא שכן בלב הישוב. זהו מבנה רוחבי: מוקדו – הבמה וארון הקודש, נמצא במרכז הקיר הארוך. בכך הוא מזכיר בתי כנסת ביהודה ושונה ממתכונת בתי הכנסת של הגליל. בתי כנסת ונוכחות יהודית מרגשים תמיד. אין כמותם להוכחת הקשר בין עם לארצו, אך מטרת ביקורנו הפעם היתה המגלית שבכניסה לאתר.

במקום הגבוה ביותר באתר, בסמוך לגת לדריכת ענבים, בולט קבר מונומנטלי, בן שתי קומות, שאורכו 3.80 מ', רוחבו 2.40 מ' וגובהו 2.60 מ'. מבנה מגאליתי זה קדם באלפי שנים לגת ולבית הכנסת. קשה לדמיין כיצד נשאו התושבים הקדמונים את סלעי הענק הללו והניחים זה על גבי זה. בתוך המבנה ניתן להבחין בגומחות להנחת המתים. הערבים מכנים את המקום בשם "א-סריר", שהוראתו "העריסה". מסורת יהודית שהתפתחה בימי הביניים גרסה שזהו הנפש ("זה הקבר; זו הנפש) לתנא שמאי הזקן ולאשתו. מכאן גם שם המושב הסמוך – כפר שמאי. החרבה טובלת בירק, עצי כליל החורש פרחו בוורוד, בן החצב היקינטוני הוסיף לשמיכה הירוקה נקודות כחולות והפשתה צבעה אותה בכתמים ורודים. המראה הכללי היה מרהיב. הדבר היחידי שפגע בהנאתנו, היא שחסידים, שעלו לרגל לקבר רשב"י הסמוך, לא נחה דעתם מהמבנה ה"אלילי" והם ריססו אותו בכתובות "נא נא נחמן מאומן". לפחות ששת אלפים עמד המבנה הזה בגאון, מבלי שמישהו חשב לגעת בוו. באזור חיו מתיישבים יהודים במשך מאות שנים; כאן פעלו תנאים ואמוראים. הם נחשבים לצדיקים ולגדולים בתורה. אולם צדיקותו של איש מהם לא גרמה לו לעשות מעשה טאליבן ולהשחית את זכרה של תרבות קדומה, שגם היא חלק מארץ ישראל.