טיול לטנזניה

כתב: גילי חסקין.

ראה באתר גם: טיול לטנזניה

 

 

צילום: מולה יפה

 

צילום: גילי חסקין

ראה קודם: ספארי בטנזניה.

ראו באתר זה: סאפארי בקניה, האריה

ראו כאן לטיול לטנזניה.

 

לצפייה מצגת תמונות בנושא: טיול לטנזניה 

 

 

צילום: גילי חסקין

 ספארי בטנזניה מתחיל בדרך כלל בנמל התעופה של קילימנג'רו Kilimanjaro))[1]. אני יוצא מנמל התעופה הקטן וכמו מטיילים אחרים מרים את ראשי אל על, כדי לצפות בגבוה בהריה של אפריקה. הר מרהיב שכיפתו המושלגת הדהימה את החוקרים האירופאים. אני מתבונן אל המדרונות המוריקים, על הכיפה הצחורה וחש דגדוג ברגלים הקורא לי להעפיל דרך יערות הגשם שלמרגלותיו, אל יער העצים רכי העלים, אל סביוני הענק, אל הטונדרה ועד לקרח. כמו בהר קניה, רק הכול בגדול. בשני העשורים האחרונים הפשירה כשליש מכמות הקרח על פסגתו של ההר. התחממות כדור הארץ קטלנית במיוחד באזור הטרופי[2]. ההר ששיאו נכבש לראשונה ב-1889 הוא יעד פופולארי לטיפוס (האורך בין 5-7 ימים עד לפסגה), ומהווה אתר תיירותי בעל חשיבות כלכלית עבור ממשלת טנזניה.

במרחק של 70 ק"מ ממנו נמצא הר מרו (Meru), החמישי בגובהו באפריקה, המתנשא לגובה של 4560 מ', שמטיילים רומנטיקנים מדמים אותו לאחיו הקטן והמתוסכל. הר שחסר את הילת הגובה והפרסום, אך על אלו מפצים בעלי החיים הרבים, הנקרים בדרכם של המטיילים. מעניין שגם ההר הנמצא במרכז הקוסמולוגיה ההינדית, נקרא אף הוא "הר מרו".

צילום: גילי חסקין

הרמות הפוריות זרועות מכתשים והרי געש כבויים, בעוד שיפולי ההרים מכוסים יערות צפופים. בהרי אולדיאני (Oldeani) , לולמלסין (Loolmalasin) , מקרוט (Makarot) ולמגרוט (Lemagrut), המכוסים חורשים ויערות, עוברים מסלולי הליכה שמותר לעבור בהם בליווי חמוש. למרגלות ההרים נמצאים האזורים הפוריים ביותר בטנזניה ומגדלים בהם קפה ותה.

מארושה אנו שמים פעמינו מערבה ואחר כך צפונה, לכיוון הר הגעש אול דוניו לנגאי (Ol doinyo Lengai) [3] וימת נטרון (Natron lake) . זוהי ימת סודה (soda lake) שבה ריכוז גבוה של נתרן פחמתי. עקב הריכוז הגבוה גדלות בנטרון אצות מיוחדות, שבזכותן הפכה הימה לאחד מאתרי הרבייה העיקריים של עופות הפלמינגו, במזרח אפריקה.

בטרופי, כמו בטרופי, אין כמעט דמדומים. שעת החסד של השמים הכתומים נעלמת חיש קל ומחליף אותה גג מרהיב של כוכבים. אפשר לשבת במרפסת הלודג', או בפתח האוהל ולהאזין לשאגות האריות וליללות התנים. אנחנו מתעוררים לתוך דממה, ורק אז מבחינים איפה אנחנו: מדבר מסביב, עמק הבקע, ימת נטרון קרובה מאוד, עם חופים לבנים ונקודות פלמינגו. בצד השני צלליתו הכהה והמחודדת של האול דוניו לנגאי, "הר האלוהים" בלשונם של בני המסאי.

תושבי האזור מקדשים את ההר ועורכים טקסים על פסגתו, המתנשאת לגובה 2,890 מטרים. ההרים קדושים כאן, כמו בכול מקום. לא לחינם קרא ג'ימי קינייטה, נשיא קניה הסמוכה, לספרו האלמותי על בני הקוקויו, "מול הר קניה". אני נזכר בטיבטים המקיפים רגלית את הר קאילש (Kailash), במקדש ההר הבאלינזי, הרחק מכאן, בעולם אחר. גם בני האינקה סגדו להרי הגעש שלאורך האנדים. היוונים לאולימפוס והתורה ניתנה לבני ישראל על הר סיני. סביר להניח שהסגידה להר מתעצמת, כשמדובר בוולקן מטיל אימה  ויורק אש וגופרית. מטיילים חרוצים נוהגים להעפיל אל ההר בחצות הלילה, שמסתיים עם הזריחה במבט לתוך הלוע הפרוץ המלא לבה רותחת.

מכאן קצרה הדרך לשמורות החשובות של טנזניה. אנו נוסעים באזורים חקלאיים. מכול עבר נראים עצי פפייה ומנגו. איכרים פוסעים בדרך לרכוש דבר מה, פועלים בשדות. הירוק שולט בכיפה והפנים שחורים. מבטים צורבים של אנשים קשי יום. יש משהו מרתיע לעתים בשחור הזה, למי שלא מכיר אותו. והנה, ילדי בית ספר בבגדיהם המגוהצים. מחייכים אגב חשיפת שיניים צחורות, מנופפים בידיהם לשלום. נועצים מבטים סקרניים בתמונות הדיגיטליות. הסצנה המחויכת הזאת, השונה כל כך מזו הקודמת, מחזירה אותי שוב לתמר גולן, אופטימית ללא תקנה החותמת את ספרה "אפריקה" במשפט שכל כך מאפיין. אותה, יותר מאשר את המציאות: התחושה העיקרית ביבשת: לעולם אין אתה נמצא לבדך. אפריקה היא תרופה לאנשים בודדים, ובוודאי שהיא המקום האידיאלי להזדקן בו, מוקף כבוד ואהבה".

 

בפארק הלאומי ארושה (Arusha National Park)  המשתרע על שטח של 137 קמ"ר, יש מגוון של גומחות אקולוגיות: יער גשם הררי, חורש עצי שיטה, סוואנות, אזורי ביצה ועוד. בתחום השמורה, לצד הר הגעש מרו, פעור לוע ענק, בקוטר שלושה ק"מ, שנוצר מהתמוטטות קירות הר הגעש נגורדוטו. גלשנו אל הקלדרה, מילה פורטוגלית שמקורה במילה העברית קערה, כדי לראות שם חסידות שמקורן הצהוב מקנה להן משנה יופי וחסידות מרבו מכוערות להפליא. הן פוסעות באחו בהילוך מגושם ומזכירות את שיר הילדים של ע' הלל: "מה רבו מעשייך מרבו". ראינו מינים רבים של עופות מים, תאו ענק, זברות שחצו את דרך העפר בשעטה רבת עצמה, עדר של אימפלות שלקרניהן צורה של נבל, דיק דיק, צביון בעברית, שהוא האנטילופה הקטנה בעולם, גודלו ככלב והאפריקנס בדרום אפריקה האמינו שתוכו של ראשו רעיל. הבונוס היה קופי הקולובוס השחורים–לבנים שזהו אחד הריכוזים הגדולים שלהם באפריקה המשוונית.

 

צילום: מולה יפה

"זה היה הקסם שהחלה אפריקה מהלכת עלי כבר באותם ימים ראשונים", כתבה תמר גולן, בספרה "אפריקה, אפריקה": "הצורך לתפוס כל דבר מחדש, מבסיסו. העימות היומיומי והבלתי פוסק עם השאלות הגדולות, הראשוניות, הקיומיות שהחיים בחברה המערבית המודרנית מנערים אותן מעליך במהלך המרוצה, והחיים באפריקה מציבים אותן מולך במלוא חומרתן ובלא יכולת להימלט".

את שארית היום אנחנו מעבירים בנסיעה ברכב שטח, בצד קבוצות גדולות של בעלי חיים. לקראת השקיעה, אנו עוצרים ליד שתי לביאות עם חמישה גורים קטנטנים, שמתרפקים לפי תור על אמם. גור אחד חסר. הלביאה מחפשת, ולפתע הוא מגיח מבין השיחים. איזה הוד נורא.

צילם: גילי חסקין

למחרת בבקר נסענו אל השבר הסורי אפריקאי. אותו בקע אדיר שראשיתו בהרי אמנוס שבתורכיה וסופו בנהר זמבזי שבזימבבואה. 6600 ק"מ בסך הכול. אגמיו המפורסמים הם הכנרת, ים המלח, ימות אתיופיה, ימת ברינגו, ויקטוריה וכעת ימת מניירה. אנו נוסעים ליד גוף המים הכחול, מבריחים להקה של צבאי גרנט ועוצרים מול להקת פלמינגו שנראית כמו נקודות וורודות ענקיות על שמיכה תכולה. קרוב יותר נראה עדר של היפופוטמים. אוכלי עשב ענקיים הנחשבים לחיה במסוכנת ביותר בסוונה. הם נראים מגושמים, אך עשויים להיות מהירים להפליא, בריצה כמו בשחייה. אם נקלע מישהו לנתיב שבין ההיפופוטם לבין האגם, הוא עשוי לכעוס ואז, טון של שרירים וזעם מתנפל על הקורבן וקורע אותו לגזרים. בכל מקום נתקלנו במאות בעלי כנף: אנפות גוליית גדולות צדות במים הרדודים, אווזים רועים במישורי הצפה ירוקים, מושבות של שרקרקים צבעוניים המקננים במחילות חפורות בגדות הנהר, ינשופים גדולים חבויים בעצים הגדולים ועיטמים קולניים עומדים על צמרות דקלים וקוראים בקול.

"ילדים היזהרו מעצי באובב" (מתוך 'הנסיך הקטן'), צילם: מולה יפה

כמו בכול אגמי השבר האפריקאיים, גם כאן זהו מקום חיות נהדר של מים , חום, צמחיה וערב רב של בעלי חיים. גם היום ראינו גורי אריות, אבל רמוסים. אולי פרי נקמתו של נמר, שהרג את גורי המתחרה הגדול ואולי צעד אינסטינקטיבי של אריה שגרש את אביהם ובחישוב אבולוציוני העדיף להעביר את הגנים שלו. התבוננו בעצב היצורים הקטנים, שבטנתם המנומרת מזכירה את השלב השלב המנומר באבולוציה של האריות. טעות נפוצה היא להעניק לחיות תכונות אנושיות. כשם שהשפן אינו פחדן והשועל אינו ערמומי, כך האריה אינו אכזרי, אלא שורד, בדרכו שלו. אם המגינה על ילדיה עושה זאת בשפתינו כמו "לביאה", בעוד שלביאה לא תהסס ליטוש את הגור היחידי שנותר לה, כדי להתעבר שוב ולהקדיש את האנרגיה הדרושה לטיפולו, בשלושה צאצאים. אין בטבע טוב ורע.

צילם: מולה יפה

למחרת נסענו לכיוון שמורת הסרנגטי (Sarangeti). דומה שאין חובב טבע בעולם שלא חלם על "המישורים האינסופיים"; זוהי הוראת שמה של השמורה בסווהאילית. במשך שנים ביקרנו רק בחלק הצפוני הקטן  של המישורים, בשמורת מסאי מארה שבקניה. כעת אנו נוסעים לדבר האמיתי. בדרך הספקנו לעבור בכפר מסאי.

החברה המסאית היא בעלת אופי פטריארכלי. הגברים המבוגרים הם אלה שקובעים ומנהלים את חיי היום יום בכל קבוצה מקבוצות המסאים. מערך מלא של חוקים שבעל פה קובעים את קודי ההתנהגות. מעולם לא תועדו או דווחו הוצאות להורג. על פי דרך חייהם, אין סכסוך שלא ניתן ליישבו על ידי תשלום בראשי בקר. מרכז חייהם ניסוב סביב הבקר והעדרים, אשר מהווים את מקור החיים והמזון העיקרי שלהם. אדם עשיר/אמיד/מכובד נחשב כאדם שמחזיק בראשי בקר רבים ובהרבה ילדים. ככל המרבה הרי זה משובח. על פי האמונה, האל נתן למסאים את כל הבקר עלי אדמות. אמונה זו הביאה את המסאים לחשוב כי "לקיחת" הבקר משבטים אחרים (לא "גניבה" כי הם לא ראו זאת כגניבה) היא למעשה מעשה צודק שנועד להחזיר את שנלקח מהן על ידי אחרים. כיום הפכה תופעה זו לנדירה ביותר.

כשבט של נוודים (ומאוחר יותר כשבט בעל אופי של נוודים למחצה), הסתמכו המסאים באופן טבעי על חומרי בנייה זמינים ועל "טכנולוגיה" מקומית מנת לבנות את בתיהם. הבית המסאי המסורתי תוכנן והותאם בתחילה לאופי הנוודי של השבט ולכן היה מאוד פשוט ותוכנן כמבנה זמני בלבד. הבית המסאי, Inkajijik או enkaji, בנוי בצורה אליפטית (כשל ככר לחם) או עגולה והוא נבנה על ידי הנשים. המסגרת המבנית בנויה ממוטות עץ התקועים באדמה וביניהם שזורים ענפים קטנים. החיבור בין הענפים והמוטות נעשה על ידי תערובת של בוץ, זרדים, עשב, גללים ושתן של פרות (עיסה) ואפר. ה – enkaji צנוע וקטן במידותיו: 3 מטרים על חמישה מטרים וגובהו 1.5 מטרים. בתוך המבנה הקטן הזה המשפחה מבשלת, אוכלת, ישנה, מנהלת חיים סוציאליים. כמו כן, זהו מקום אכסון של מזון, חומרי בעירה ורכוש נוסף. בנוסף, בבתים רבים זהו מקום משכנו של המקנה. קבוצה של בתים, כפר, מוגנים על ידי גדר עגולה (Enkang)  העשויה מענפים קוצניים של עצי אקציה. את הגדר בונים הגברים. בלילה מכנסים את כל עדרי הפרות והמקנה בתוך ה – Enkang, בדרך כלל במרכז על מנת להגן עליהם מחיות טרף.

שוטטנו בין הבקתות המרוחות בגללי פרה. הריח עז. מתברר שגם האריות מזהים אותו והם נזהרים מפגיעתם הרעה של בני המסאי. התבוננו בגברים הגבוהים ששרירי השוקיים שלהם מאפשרים להם לנתר לגובה רב. יש משהו מרהיב, מלהיב, כוחני ואפילו מרתיע ברועים-ציידים הללו, גבוהים, שחורי עור, קירחים, שריריים ומקועקועים, שמהלכים בסוונה ברגליים יחפות, כשכידוניהם בידיהם והמבט הנשקף מעיניהם מלמד שלא יהססו להשליכו במידת הצורך.

צילם: מולה יפה

מישורי הסרנגטי הם ערבות עשב ענקיות. שטחם כמעט כשטחה של מדינת ישראל. המישור זרוע עצי שיטה, שם מוצאים בעלי החיים צל ומסתור.  הסרנגטי היא אחת השמורות המגוונות ביותר מבחינת עושר בעלי החיים. חיים כאן שלושים מינים של אוכלי עשב (פרסתנים, מכפילי פרסה) שבראשם  מיליון גנו, חצי מיליון צבאי תומפסון ורבע מיליון זברות. עמו כם ראינו צבאי ג'ירפות, תאואים הרשימה עוד ארוכה. מקום מכובד  בשרשרת המזון בסרנגטי תופסים הטורפים. המגוון יפה ומכובד – אריות, צ’יטות (ברדלס), נמרים ואחר כך צבועים ונשרים. בביתה ספר חונכנו לראות את הדורסים בסוף שרשרת המזון. מתסר שלעתים הם יכולים להיות בראשיתה.

חשיבות רבה נודעת לפילים,שלא נמנים עם קבוצות הפרסתנים ומהווים נדבך מרכזי בנוף בעלי החיים של הסרנגטי. עדר של פילים המתנהל לאיטו לעבר בור מים, מקיף אותו ומתיז מים להנאתו הוא חזיון מרהיב. ניתן גם לראות קרנפים, המזכירים טנקים חיים המהדסים בשיריונם לאורך הדרך. ברחבי הסרנגטי זורמים מספר נחלים שהם מקור מים לחיות הסוואנה וגם בית גידול לחיות המים כמו תנינים, וסוסי יאור (היפופוטמים).

צילום: מולה יפה

הנדידה הגדולה היא אחד מאירועי הטבע היפים והמרגשים, שנותרו על פני כדור הארץ. עם תחילת עונת היובש בסוף חודש מאי, מתחילה תנועה מאסיבית של עדרי גנו, זברות וצבאים. הם נעים בתוך הסרנגטי לחיפוש מרעה טרי לכיוון דרום ולאחר מכן יפנו צפונה לעבר מסאי מארה, החלק הקנייתי, של השמורה. הפרסתנים, כמו הטורפים הדולקים אחריהם, אינם מכירים בגבולות בין מדיניים. הם מתקדמים בטורים ארוכים ומרהיבים ויוצרים שרשרת חיה. בחודשים יולי עד אוקטובר, הם נודדים בתוך המסאי מרה ואחר כך לקראת אמצע או  סוף אוקטובר, מתחילים את נדידתם לכיוון דרום הסרנגטי. אזור זה ידוע בעשב העשיר יותר בסידן, לו זקוקות נקבות הגנו לעונת ההמלטות. בחודשים ינואר עד אפריל נודדים העדרים בתוך הסרנגטי לאזורים בהם הם ימצאו עשב למרעה. סך הכל הם ינדדו במסלול מעגלי כ- 800 קילומטר, תוך חצייה של מכשולי מים וסכנות רבות. חלק לא יצלחו מסע זה.

יש בטנזניה, כמו בקניה, שכיות חמדה רבות, אך הנדידה הגדולה היא היהלום שבכתר. זוהי גולת הכותרת של הטיול, כאשר עדרים שלמים של גנו וזברות נודדים בתוך השמורה. אלפי פרסתנים רועים בשקט, זוקפים אוזניים לפתע וממשיכים לאכול. לפתע משהו מטריד את מנוחתם והם פורצים בשעטה, מעלים אחריהם ענני אבק. ממכשיר הקשר נשמע משהו בסוהאילית. אנו מזהים את הקולות ותוך רגע נחוש את קפיצותה ג'יפ. הנהגים מזעיקים איש את רעהו. מכול עבר מגיעים ג'יפים עמוסי מטיילים ותוך רגע אנו מבינים את הסיבה. כתם צהבהב ומנומר בתוך העשב. הוא מתקרב, מרהיב במבנהו הדקיק, בעיניו הגדולות, ברדלס, צ'יטה שחוצה את הדרך בהילוך מלכותי, כמוה אריות לפניו. כמו הנמר שראינו אחר כך. זוהי ממלכתם ואנו רק אורחים לרגע.

צילום: גילי חסקין

לאחר תצפיות ומעקבים יסודיים התברר כי הנוסחה שהיתה מקובלת – אריה טורף גנו, צבוע אוכל את השיירים ואז מגיע הנשר – אינה מדויקת; גם אם מתרחש כך לעיתים. הצבוע הנקוד והזאב הטלוא הם טורפים עזים, הצדים בעצמם את טרפם במרדפים ממושכים ועקשניים. לא תמיד הצבוע הוא זה שאוכל את שיירי ארוחתו של האריה, ויש שהאריות גוזלים את טרפם של הצבועים, הברדלסים והנמרים. בדרך כלל, יחסי הכוחות בין הלהקות הם המכריעים. בלא מעט מקרים נצפו להקות של צבועים מניסות, פוגעות ואפילו טורפות אריות ולביאות.

בתקופת הנדידה יש שפע של מזון, והטורפים משאירים חלק גדול ממנו בשטח. בגלל השפע, הטורפים גם תוקפניים פחות, וכבר נצפו אריות, צבועים ותנים האוכלים יחדיו פגר של בופאלו. הנשרים הם לא תמיד האחרונים שמגיעים אל הפגר. לרוב הם דווקא אלה שמגלים אותו, בזכות ראייתם המצוינת מגובה רב. התקבצותם של נשרים סביב ברדלס שזה עתה הכניע את טרפו מושכת למקום טורפים אחרים. הברדלסים אינם מסכנים את הפרטים הבוגרים שבעדרי הזברות והגנו. הם יעדיפו עופרים ועגלים ובעיקר צבאי תומסון, הנודדים גם הם.

צילום: גילי חסקין

אנו נוסעים במרחב, תרים אחר החתולים הגדולים טורפים, לייתר דיוק מחפשים טריפה. אבל לעתים דומה שזוהי טעות לחפש. אולי נכון יותר לשבת בנקודת תצפית אחת: מצלמה ביד, משקפת צמודה לעיניים, אוזניים כרויות, עד שיבוא משהו. חייב לבוא. אני מזהה מרחוק את צבאי הגרנט, הודות לכתם הלבן שמאחוריהם, הם מתקרבים, אני מכוון בשקט, עוצר את נשימתי ו.. קליק. צייד לכול דבר. חווה את התחרות של הציד עם הטבע, את ההתמודדות שלו עם בעל החיים, חש את הסיפוק שבצייד, אך כאן, להבדיל, יכול להינות כשהוא ממשיך לכשכש בזנבו.

בסוף שנות החמישים, עם התגברות הלאומיות בקרב תושבי המושבות האירופיות באפריקה, הוטרדו חובבי טבע ברחבי העולם מעתידן ומגורלן של חיות הבר ביבשת. בלב רבים קינן החשש כי עצמאותן של המדינות האפריקאיות עלולה לשים קץ לשמורות שבתחומיהן. החשש היה כי המקומיים יראו בהן חלק מהמורשת הקולוניאלית, שהפקיעה אדמות טובות מהילידים להנאתם של פקידי ממשל ושל קומץ תיירים הרפתקנים. התיירות העממית עוד לא היתה מפותחת, איש לא חזה את היקפה ולא שיער כי היא תשמש אבן יסוד בכלכלתן של רבות ממדינות אפריקה המתעוררת.

נתקלתי בשם "סרנגטי" באמצע שנות השישים, כאשר הייתי שקוע בקריאת האנציקלופדיה העברית. הדור הבוגר יותר שמע את השם המטיל קסם, כמה שנים קודם לכן.   בראשית שנות השישים, הוקרן בקלנוע "מגדלור", הסרט "Serengeti Shall Not Die", שהפיקו ברנרד ומייקל גרז'ימק, אב ובנו, היו שותפים לחשש הרווח שמא אפריקה המתעוררת תחסל את הטבע של עצמה. סרטם, "בל ימות סרנגטי", נועד ליצור דעת קהל אוהדת לשמירת סרנגטי בפרט והפארקים ברחבי אפריקה בכלל. הסרט זכה, ולא בכדי, בפרס האוסקר לסרטים דוקומנטריים, ולהצלחה עולמית. בשנת 1959 פורסם גם הספר "בל ימות הסרנגטי", ועל כריכתו שמותיהם של שני המחברים, ברנרד ומייקל גרז'ימק. אולם מייקל, שצילם את רוב הסרט, לא הספיק לכתוב ולו מלה אחת בספר. הוא נהרג קודם לכן. במשך שהותם בסרנגטי, ב־1958, הרבו האב ובנו לטוס – הן לצורך מחקריהם והן לצורך צילומי הסרט. באחת מהטיסות הללו התנגש המטוס בנשר וצנח ארצה. מייקל נהרג במקום. הוא נקבר עוד באותו היום על שפת מכתש הנגורונגורו (Ngorongoro), ומעל לקברו נבנה גל אבן צנוע. רבים מהחולפים לידו, בדרכם לסרנגטי, אינם מודעים כלל לקיומו. ב־1987 הוספה לגל האבן לוחית המנציחה את ברנרד גרז'ימק, שהיה היוזם לסרט והבמאי שלו, ובתחתיתה נכתב: "במקום לחרף את החושך, עדיף להדליק נר".

צילום: גילי חסקין

 

היעד הבא הוא אחת השמורות היפות ביותר בעולם – אזור השימור נגורונגורו (Ngorongoro Conservation Area). בשנת 1979 הוכרז אזור השימור על ידי האו"ם כאתר מורשת עולמי, בזכות אוצרות הטבע והתרבות שבו. האזור מגוון להפליא: יש בו רכסים געשיים זרועי מכתשים, ימות וביצות, קניונים, הרים ומישורים, דיונות ויערות. ומעבר לנופים עוצרי הנשימה, יש בנגורונגורו גם חיים. נמצאת בו אוכלוסיית חיות בר מהגדולות בעולם, והוא ביתם של שבטים כמו רועי הבקר המסאים והציידים בני ההַדְזַבֶּה[4]. שמורה מיוחדת זו, המשתרעת על פני 8,300 קילומטר רבוע, היא ניסוי מרתק בשימור. היא מגינה על הסביבה ועל בעלי החיים, כמו גם על דרך החיים המסורתית של השבטים שחיים בה ועל אתרים ארכיאולוגיים, שבהם התגלו עובדות מרתקות על מוצא האדם.

 

בלב המישורים נמצא ערוץ אולדובאי (Olduvai Gorge) , הנמתח לאורך חמישים קילומטר ושקירותיו נישאים לגובה תשעים מטר. בערוץ ובמישורים שסביבו פזורים כפרי מסאים ובעלי חיים רבים, אך פרסומו בא לו בשל התגליות הפליאונטולוגיות החשובות שנמצאו בו. ב-1911 שרידי הומינידים, מאבותיו הקדמונים של האדם, שלא היו מוכרים קודם לכן.

 

באתר החפירות לַאֵטוֹלי (Laetoli) נחשף ממצא יוצא דופן – עקבות מאובנות בנות שלושה מיליון וחצי שנים של שלושה הומינידים קדמונים, שיצאו לטיול והשאירו את טביעות רגליהם בבוץ הרטוב. הבוץ התכסה באפר געשי מהתפרצות של הר הגעש סדימן (Sadiman), וכך הונצחו עקבותיהם של ההולכים כאן התחיל הכול. לצדו של אבינו, ההומו הביליס", האד היוצר כלים, חי יצור אנושי אחר, אוסארלופיטקוס, שלא ידענו עליו במשך אלפי שנים של היסטוריה אנושית. מתברר כי אבות אבותינו חיסלו את קרוביהם הצמחוניים, ייתכן כי אכלו אותם.

ראו באתר זה: תולדות האדם בעמק אולדובי.

היה למין האנושי סיבה טובה לשכוח ולהשכיח את הפרק הזה בתולדותיו. דומה שמכול הברואים, רודף יצור חי דווקא את הדומים לו. כך או אחרת, אדם הראשון היה כושי. חווה אימנו היתה שחורת עור. בראשית היתה אפריקה.

 

המפורסם שבאתרי השמורה הוא מכתש נגורונגורו (Ngorongoro Crater) , שלא אחת כונה "הפלא השמיני של הבריאה". זו קלדרה מושלמת, ששטחה 304 קילומטר רבוע, קוטרה 19 קילומטר ועומקו 600 מ'. השקע  נוצר מקריסתו של הר געש, אשר גובהו המשוער היה 4,500-5,500 מטר ומן הסתם דמה לקילימנג'רו. המגמה שנוצרה בהר הגעש גלשה החוצה, והחלל שנוצר גרם לקריסת הקרקע שמעליה. מכייון שהשקע במקרה דנן איננו מנוקז, התרכזו בו מי הגשם ויצרו את אגם מגדי, שנראה כמשטח כחול מנוקד מוכתם בוורוד של להקות פלמינגו..

 בתוך המכתש, כמו בתיבת נח גיאוגרפית, שוכנים כ-25 אלף בעלי חיים גדולים. אפשר למצוא בו את רוב מיני בעלי החיים של מזרח אפריקה, וגם רוב המערכות האקולוגיות של מזרח היבשת מיוצגות בו. כך, בין קירות תלולים בגובה של כ-600 מטר, נמצאים ימת סודה, נחלים, ביצות, סוואנות, חורש פתוח, יער עצי שיטה ויער גשם הררי, וביניהם מסתובבים עדרי זברות, גנו וצבאים, פילים, תאואים ולהקות פלמינגו. המכתש מפורסם במספר הפרטים של הקרנף המצוי (שלמרות שמו, נותרו ממנו מעטים) שחיים בו, וזה אחד המקומות האחרונים באפריקה המזרחית שבהם קיים סיכוי טוב לפגוש בחיה נדירה זו. רצפת המכתש היא גם ביתה של אוכלוסיית האריות והצבועים המנומרים הצפופה בעולם. לעובדה האקולוגית הזאת מודעים גם בני המסאי, כשהם מורידים מדי בוקר את עדריהם לשתות במימי מעיינות סנטו (Seneto Springs). הלוחמים המסאים הצעירים נושאים חניתות ושומרים על הפרות השותות, כשמסביב רועים עדרי חיות בר. העושר העצום של בעלי החיים והקרבה אליהם מזכיר מעט גן חיות פראי…

 

לילדים רבים, המבקרים בפעם הראשונה במכתש, חוזרת חווית הסרט "פארק היורה", רק שבמקום מתהלכים יונקים מציאותיים – אריות, נמרים, ברדלסים, צבועים, ותנים בראש שרשרת המזון, לצדם, קרוב מאד אליהם, לוחכים באחו פרסתנים כגון גנו, זברות ואנטילופות שונות, פילים, היפופוטמים ועוד בעלי חיים רבים, בקצה השני של שרשרת המזון, היוצרים מארג אמיתי של טבע קדום. לעתים הטורפים והפרסתנים חיים בשלווה זה לצד זה. אריות שבעים שרועים בצל, ואילו הגנו, אוכלים את העשב, לא הרחק מהם. מזכירים לרגע את חזון ישעיהו, "וגר זאב עם כבש". לפתע זוקפת אחת הלביאות את אוזניה, מרימה את ראשה, מכווצת את גופה ומתבוננת בעדר הגנו, כמו אומדת מי המועמד הראוי להיות קורבנה. אחד הגנו, הקיצוני שבין חברי העדר, מבחין בתנועתה ולמרבה ההפתעה דווקא מתקרב אליה, כאילו מאותת לה, "אני רחוק מדי. לא כדאי לך. ראי, אני כול כך מרוחק עד שאני יכול להרשות לעצמי אפילו להתקרב אלייך, מבלי שאסתכן. למה לך לרוץ? חבל על הזמן של שנינו. כמה מורכבים הם יחסי טורף – נטרף.

היונקים הגדולים מושכים את מרבית תשומת הלב, אבל לא צריך להיות חובב ציפורים גדול כדי להתפעל מהעופות הרבים כגון יאורית, איביס קדוש, כפן, תמירון, סייפן, פנינית הקסדה (כחולת הלחי), שחלקן מוכר לנו מהארץ או מטיולי אפריקה אחרים. בחורף נוספות אליהן האנפות והברווזים. רוחות הגשם מביאות אל המכתש חסידות באלפיהן. הן עוצרות במכתש במהלך נדידתן מאתיופיה לדרום היבשת ובחזרה. הן מגיעות לכאן בעקבות נחילי החרקים המופיעים עם הגשמים, הסיבה העיקרית להתקבצותן ההמונית במקום היא שפע נחילי החרקים המופיעים עם הגשמים. ממעל אפשר לראות אתה דורסים האפריקאיים, בעיקר עיטים, בזים נצים ונשרים המחפשים את תוצאות הטרף הבא. כמעט כל היונקים האפריקאים נראים במכתש, למעט ג'ירפות שבשל מגבלה פיסית מדירות את רגליהן הארוכות ממנו. בניגוד לשמורת הסרנגטי, יש בו את כל אמצעי הקיום, לרבות מקורות מים ומשטחי מרעה נרחבים, כדי לקיים בתוכו מערכת חיים עצמאית שאינה קשורה בנדידה.

תקופה מסעירה במיוחד היא בין סוף ינואר לסוף פברואר, עונת ההמלטות של הגנו. עד 8,000 עגלים נולדים מדי יום במישורים אלה. הטורפים ואוכלי הנבלות חוגגים על טרף קל, והמבקרים על אפשרויות הצפייה המצוינות. קל לראות ברדלסים באזור, שהפקחים נאבקים על שמירתם. כיוון שזו לא שמורת טבע רגילה, אפשר ללכת בה (בליווי שומר חמוש) ולערוך במישורי העשב טיולי ספארי רגליים. ללכת ברגל כשמסביב מאות אלפי גנו, זברות וצבאים זו תחושה שלא תיאמן והדרך הטובה ביותר לדעתי לחוות את נדידת העדרים הגדולה.

צילום: גילי חסקין

הממשלה הטנזנית הקימה גוף מיוחד לטיפול בשמורה, ה-Ngorongoro Conservation Area Authority) NCAA)[5]. הגוף עוסק הן בשמירה על בעלי החיים ומעקב אחרי הריבוי הטבעי שלהם בשמורה, תוך בחינה של איזון בין כל הגורמים האקולוגיים והן  טיפול בשבטים הגרים במקום –  המסאים שגורשו משטח שמורת הסרנגטי, מצאו מקלט באזור הרמות של הנגורונגורו וקבעו שם את כפריהם. כמו בקניה, גם כאן הבינו שומרי הטבע די מהר, שהמסאים הם אדוניהם האמיתיים של השטח. הם רואים בכול אימפלה ארוחה אפשרית ובכול אריה יעד להפגנת גבריות. הדרך היחידה למנוע מהם לעשות זאת הוא לגייסם לשמירת הטבע ולאפשר מהם להתפרנס ממנו. אין טעם להציג בפניהם מודל כלכלי המוכיח שגנו חי מכניס כסף רב יותר מגנו מת, לכן נרקמו יחסי גומלין עדינים בין הארגון לבין המסאים, שחלקם החלו לעבוד בשורותיו וחלקם מועסקים בלודג'ים המקומיים.

 צילום: גילי חסקין