טיול לחוטם הכרמל.

כתב: גילי חסקין, ‏23 למארס 2024

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו באתר זה: הפינה שלי – הכרמל ; טיול ליגור בעקבות המעפילים.;

  לייתר הסיורים בארץ 

זהו טיול לחֹוטֶם הַכַּרְמֶל, שהוא קצה של רמת הנדיב- שלוחתו הדרומית ביותר של הכרמל הנמוך, ומהווה את גבולו הדרום מערבי של רכס הכרמל (שהוא חלקו הצפון-מערבי של הכרמל).

גני רמת הנדיב הם פארק טבע רחב-ידיים, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. הברון ורעייתו נקברו שם, באפריל 1954, בטקס ממלכתי של קבורה מחדש[1]. רמת הנדיב נמצאת בשמורת חוטם הכרמל, כך שהביקור משלב היסטוריה, טבע ונוף.

ניתן להקדיש למקום סיור שלם. מומלץ לשלב אותו עם סיור בשוני.

ראו באתר זה: סיור בשוני.

מבוא: הכרמל

הר כרמל, במובן הרחב של המילה, כולל גם את רמות מנשה ואת רכס אום אל-פאח'ם (הר אמיר) ומהווה אצבע של הרי שומרון[2].

במובן המצומצם, לכרמל צורת משולש: צלעו האחת, בצפון-מזרח, מזדקרת מעל חיפה, מישור הקריות (עמק זבולון) ומערבה של בקעת מגידו. צלעו השנייה, בדרום מזרח, בציר מבנימינה ליוקנעם, דרך זיכרון יעקב ובת שלמה ובמערב, לצד כביש 4 מבנימינה לחיפה, מעל מישור חוף הכרמל.

ראו באתר זה: טיול לחוף הכרמל.

קדקודו הצפוני של ההר מכונה "ראש הכרמל" – שכן הוא "נופל" בתלילות אל הים, כפי שנכתב בספר ירמיהו : "וכרמל בים יבוא" (מ"ו, 18). משום כך כינו אותו המצרים הקדמונים "ההר בעל אף האיילה"[3]. על אף אופיו החד והפתאומי של הגבול המערבי, אין הוא חופף קו העתק. זהו כנראה מצוק שחיקתי, שנוצר בפעולת גלי הים בתקופה מאוחרת יחסית[4]. בראשית עידן הפלייסטוקן, הגיעו מורדות הכרמל המערביים עד חוף הים ובכמה מן המצוקים עדיין ניכרת פעולת הגלים (גידוד). קמר הכרמל חודר אל הים, עד למרחק של 10 ק"מ מן החוף. הדבר בולט במיוחד באזור חיפה[5].

שיאו של הכרמל הוא רום כרמל, המתנשא לגובה של 546 מ' מעל פני הים, במבואות העיירה הדרוזית עוספיה. אולם הפסגה זו, כמו הר אלון (515 מ'), פסגת הטללים (448 מ'), אינן בולטות בנוף, משום שההפרשים ביניהן לבין סביבתן הקרובה, אינם גדולים. הפסגה המפורסמת והמרשימה ביותר היא המכונה בערבית "אל מוחרקה" (מקום הבעירה-חריכה)[6], שם נערכה לפי המסורת, התמודדותו של אליהו הנביא עם נביאי הבעל. פסגה זו מרשימה יותר בשל גובהה היחסי מעל סביבתה. מדרום מערב "לכרמל הגבוה", במרכז הרכס, נמצא "הכרמל התיכון" שפסגתו – הר שוקף, מתנשאת לרום של 497 מ'. הפסגות בולטות בשטח ויש ביניהן גיאיות עמוקים. בדרום משתרע "הכרמל הנמוך", שנופו רמתי ויש בו בקעות נרחבות.

ראו באתר זה: הכרמל

חוטם הכרמל

קדקודו הדרומי של הכרמל, המזדקר מעל נחל תנינים, עד המושבה בנימינה אשר מעבר לו, מתרומם לגובה של 141 מ' בלבד, אולם הוא מתנשא בבת אחת, עטור צוקים זקופים, כדי 130 מ' מעל המישור שלרגליו. זהו רכס אנטיקלינלי (קמר) ברור, שכיוון צירו צפון-צפון מזרח.

האזור מכונה בפי הערבים "אל ח'שם" = החוטם.

גבולותיו של חוטם הכרמל הם: מדרום – השרון הצפוני, ליד בנימינה; ממערב – בקעת כבארה, ממזרח – בקעת הנדיב ומצפון נחל דליה, הזורם לוואדי מילק. בחלקו הדרומי מערבי של חוטם הכרמל, נמצאים מצוקים הנקראים "צוקי החוטם". חוטם הכרמל צופה על מרחבי נוף – על מישור חוף הכרמל והים התיכון ממערב, על רמות מנשה והרי שומרון שמדרום מזרח ועל רמת הנדיב שלמרגלותיו. רמת הנדיב היא שלוחתו הדרומית ביותר של הכרמל.

המרחב הטבעי של דרום הכרמל ובקעת הנדיב הוא אזור מגוון במיוחד, הכולל יערות וחורשים, גבעות ועמקים, שטחים חקלאיים ונחלים.

תחנה מס' 1: קבר הנדיב

את פני המבקרים (ממזרח), לגן הנדיב, מקבל שער כניסה עשוי ברזל ומעליו מתנוסס סימלה של משפחת רוטשילד. גרם מדרגות רחב מוביל אל שדרת עצי חרוב. במעלה המדרגות מגיעים אל גן המפלים המשקיף לכיוון מערב. בראש הגן נקבעה מפת אבן גדולה ובה מסומנות מושבות הברון והאדמות שרכש.

פונים ימינה ונכנסים אל רחבת הקבר. מזרקה בשם "ספל הדמעות", המטפטפת מים אל הבריכה שמתחת. דלתות אבן כבדות מובילות אל מנהרה אפלולית המתעקלת לעבר הקבר. על המצבה חקוקים שמותיהם של הברון ורעייתו וכן כינוייו של הברון: "אבי היישוב" ו"הנדיב הידוע"[7].

הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד האריך ימים ונפטר בגיל 89 , בשלהי שנת 1934. מותו השרה אבל כבד ביישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם היהודי. רעייתו, הברונית עדה-אדלאייד דה רוטשילד, הייתה שותפה פעילה לדרכו ולפועלו ואף התלוותה אליו לחמשת ביקוריו בארץ. הברונית נפטרה בשנת 1935, חודשים אחדים לאחר מות בעלה, ונטמנה לצדו בפריז.

כעשרים שנים אחרי מותם, ב-6 באפריל 1954, הועלו עצמותיהם של הברון ואשתו ארצה, בספינת חיל הים של צבא מדינת ישראל הצעירה, ונטמנו בטקס ממלכתי ברמת הנדיב. בנו ג'יימס ונכדיו המשיכו במפעלו בארץ, במסגרת פיק"א (חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) [8],  ובאפיקי פעולה רבים ושונים.

בשנת 1957 פורקה פיק"א והכסף שנותר הועבר לצורך בניית מבנה הכנסת בירושלים, ומשפחת רוטשילד יסדה במקומה את "קרן אבי הישוב", המשקיעה מאז סכומים נכבדים במפעלי חינוך ותרבות בארץ וביניהם הטלוויזיה הלימודית, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון-ישראל, האנציקלופדיה התלמודית ועוד.

סביב הקבר הזוגי,  משתרע שטח של כ־70 דונם של גנים מטופחים. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ואפשרת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום[9]. הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כחמשת אלפים דונם, הנמצא בחזקת משפחת רוטשילד ונקרא: "יד לנדיב".

בשנת 2008 נפתח ליד הכניסה לגן מרכז מבקרים, בתכנונה של האדריכלית עדה כרמי, הבנוי כתל ירוק שאדמה וצמחייה מכסים אותו[10]. בתוך התל ישנם אולם ובו מוקרן סרט על הברון רוטשילד ופועלו בארץ ישראל, מרכז זה היה לבניין הראשון בישראל שזכה לתו תקן של בנייה ירוקה. בבנייתו הודגשו החיסכון באנרגיה, השתלבות בנוף ומזעור ההשפעה על הסביבה.

זה המקום לדון באישיותו ובפועלו של הברון אדמונד דה רוטשילד.

ראו בהרחבה, באתר זה: הברון רוטשילד (בהכנה).

הברון רוטשילד

הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד (Edmond James de Rothschild;); נולד בשנת 1845 בעיירה בולון (Boulogne), על גדות הסיינה, ליד פריז שבצרפת, כבנם השלישי של ג'יימס מאיר רוטשילד ובטי סלומון דה רוטשילד[11].

הברון נמשך לאמנות ולחידושים טכנולוגיים, יותר מכפי שנמשך לבנקאות[12]. ב-1881 פרץ רוטשילד אל מעגל של פעילות בתחום היהודי – עולמי. יחד עם אחיו אלפונסו, הקים את "ועד העזרה הכללי, לפליטי הפרעות" שפרצו ברוסיה בשנת 1881, וכונו "סופות בנגב"  והדבר הביא אותו למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל. המניע השני שדחף לפעולות הברון בארץ , היה רצונו להוכיח קבל עם ועולם, כי היהודים, בניגוד לדעה שרווחה בימים ההם, מסוגלים להיות עובדי אדמה, המתפרנסים בכבוד ממלאכת כפיים. גאוותו כיהודי התבטאה גם בסלידתו מנישואי תערובת של יהודים. הוא האמין שבארץ ישראל, יחיו היהודים לפי המסורת היהודית.[13].

כבר ב-18 בספטמבר 1882 הפגיש  הרב צדוק הכהן, רבה ראשי של פריז את הברון רוטשילד, עם הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון" ברוסיה, שניסה להשפיע עליו בנושא זה[14] ועדכן אותו על "החדשות" הנעשות ב"פלסטינה"  – ארץ ישראל, על ידי כמה חלוצים נלהבים. כעבור חודש (18 באוקטובר 1882), נפגש עם יוסף פיינברג, שליח המושבה ראשון לציון[15]. פיינברג תיאר את מצבה העגום של המושבה, וביקש את עזרת הברון, בתמיכה למשפחות נזקקות. פיינברג, שדיבר צרפתית שוטפת ודמה בכול לאיש המערב, קנה את לבו של הברון.  זה נענה לבקשותיו והקציב לעניין סכום של 25 אלף פרנק[16]. כדי לחפור באר מים להשקיית השדות, לסייע למשפחות עניות ולהעמדת המושבה על בסיס כלכלי[17]. לתחושת מייסדי המושבה, שליחות זו הצילה את ראשון לציון[18].

באותו זמן היו בארץ ארבע מושבות חקלאיות יהודיות: ראשון לציון, ראש פינה, זמארין ופתח תקווה .

ראשית פעולתו של הברון בארץ

בהתאם להבטחתו של הברון לפיינברג, בפגישתם בפריז, נשלח לארץ מומחה חקלאי, כדי לעמוד על בעיותיה של ראשון לציון. המומחה, שנשא בתואר "גנן" היה האגרונום הצרפתי (הלא יהודי), ז'יסטן דיגור (Juustin Duguord), בוגר בית הספר החקלאי בוורסאי ובעל ניסיון בעבודה חקלאית בצפון אפריקה. על פי דו"ח ששלח לו, החליט הברון לקחת את ראשון לציון תחת חסותו.. מהרגע הראשון התערב הברון בכל פרט ופרט במושבה ותבע מפקידיו לדווח עליהם בהרחבה. לא היה פרט פחות ערך בעיניו ולא היה גבול לרצונו לדעת הכול.

בשנת 1883. נחפרה באר מים, בראשון לתיון הוחל בנטיעות כרמים והסתיימה בניית הבתים הראשונים. אלא שבסוף השנה התגלעו סכסוכים בין המתיישבים לבין דיגור. הוא התערב בחייהם הפרטיים של התושבים ועורר את התנגדותם. הם שלחו לפריז מכתבי תלונה נגדו. הדבר עורר את כעס הברון והוא תבע מהם ציות מוחלט. הוא תבע לסלק מהמושבה, את ישראל בלקינד, מנהיג ביל"ו, שהיה חתום על אחד המכתבים. הברון לא נרתע מלהפעיל את כוחו ולנצל את תלותם המוחלטת של המתיישבים בכספו ובאנשיו. ההצלחה המשקית הייתה בעיניו העיקר ולמענה היה מוכן להקריב כסף רב. המתיישבים כפרטים עניינו אותו פחות והוא לא היה רגיש למאווייהם, להיות אנשים חופשיים.

בהמשך הרחיב מאוד את תחומי העזרה שלו ותמך למעשה במרבית המושבות החדשות; אלמלא עזרתו, היה חשש כבד להתפזרות המתיישבים ולפירוק התיישבות העלייה הראשונה[19]. הברון  דרש חיסיון מוחלט של שמו ושל מעשיו[20]. היה בכך ביטוי לחשש, שמא הזכרת שמו עלולה להזיק לעניין, לעורר התלהבות מופרזת מצד היהודים וגילויי איבה מצד האנטישמיים. כמו כן, היה סבור, כי במציאות הקיימת באימפריה העות'מנית, מוטב להצניע את העשייה ולא לגרום להחרפת ההתנגדות של השלטונות.

הקמת עקרון

יחיאל ברי"ל, עורך 'הלבנון', תר בסיוע הרב מוהליבר וכמה "חובבי ציון", אחרי איכרים יהודים ברוסיה, שיעלו ארצה ויישמו את השקפתו של רוטשילד, הלכה למעשה[21]. לאחר ששכנע והעלה ארצה עשרה איכרים, נרכשו קרקעות עקיר ,בעזרת נציגיו ב'מקוה ישראל', עליהן הוקמה המושבה עקרון, לימים מזכרת בתיה[22].. הוא הסב את שם הישוב מ"עקרון" ל'מזכרת בתי'ה, על שם אימו. היה זה הישוב הראשון שהקים הבארון והיחידי שהיה מורכב מאיכרים מלידה. אנשי עקרון נודעו כאנשי עבודה פשוטים ואדוקים בדתם ובניגוד למתיישבים במושבות האחרות, לא היה עליהם לעבור מהפיכה באורח חייהם.

אליהו שייד, נציגו של הברון, הגיע לחיפה כדי להסדיר את העברתה הפורמלית של זמארין לחסות הברון. הוא הזמין אליו למלון "כרמל" בחיפה, את נציגי האיכרים ודרש לקבל את רשימת המשפחות ורשימת הנפשות ומסר להם גיליון חלק, להחתים עליו את כל האיכרים – מעין חתימה בעיניים עצומות, על ייפוי כוח כללי ובלתי חוזר לעשייה חופשית בכל רכושם של המתיישבים[23].

ראו באתר זה: תולדות זמארין

הברון תבע מהמתיישבים, ציות עיוור ושלל מהם את האפשרות להתערב בקביעת סוגי הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ויעדי ההשקעות[24]. הברון השיג ריבונות מלאה ובלעדית על הרכוש ועל האיכרים של שומרון, ראש פינה, ראשון לציון וחלק מפתח תקווה. כמעט כל הישוב החדש היה בידיו. הברון חשש שהאיכרים יוכלו למכור את האדמות לאחר שהושבחו על ידו[25].

קרקעות המושבות, נכסיהן וניהולן, עברו לידי הברון, תמורת התחייבותו לדאוג לצרכיהם. על כן היו ההתחלות מצומצמות בהיקפן. אולם לא כך היה העניין שגילה הברון בפרטי הביצוע. שום דבר מהנעשה במושבותיו לא היה פחות ערך עבורו, מכדי להעניק לו את מלוא תשומת הלב. תחילה היסס, אולם משהתחיל במלאכה, הוכיח מיד נחישות החלטה להמשיך במפעל, בלא להתחשב בקשיים ובאכזבות שהיו מנת חלקו, למן הרגע הראשון. אדרבא, המכשולים רק חיזקו בו את ההחלטה להמשיך ולהרחיב את תחומי פעילותו[26].

חשוב לציין, שהברון לא נכנס למעורבות במושבות בבת אחת. דרכי פעולתו והמנגנון שהציב, לא עוצבו בפרק זמן קצר. הברון שיגר את נציגיו בהססנות, בזהירות ותוך כדי חיפושים ממושכים אחרי השיטה הנאותה להנהגת חקלאות עברית בארץ, על כל המשמעויות החברתיות והכלכליות הנובעות מכך. במושבות פעלו פקידים רבים שהועסקו על ידי הברון. הם היו ברובם מומחים מתחומי המשק והקהילה, מהנדסים, טכנאים, מדריכים חקלאיים, מורים, רופאים ועוד. רובם ככולם היו יהודים. חלקם יוצאי מזרח אירופה וחלקם בני הארץ, אפילו בני מושבות, שקיבלו בדרך כלל את הכשרתם המקצועית בצרפת[27].  פקידי הברון לא הועסקו רק בפקידות במובן הצר של המילה, אלא בתחומים מגוונים אחרים: פעולה משפטית, ניהול כוח אדם, מימון, רכישות קרקע, פיתוח פיזי, יצור חקלאי פיתוח תעשיה חקלאית, מסחר, מתן שירותים ציבוריים ותכנון[28].  בין המושבות ששלח אליהן הברון את פקידיו, היו ראשון לציון, עקרון (מזכרת בתיה) זכרון יעקב וראש פינה[29].

כבר בסוף שנת 1885, בקשה פקידות הברון, לעבור למשק של מטעים. לאחר שתי עונות חקלאיות בחסות הברון, הסתבר שאין בכוחו של משק התבואות, להביא את המושבות לעצמאות כלכלית. בתרמ"ה, החלה נטיעה ניסיונית של גפנים מזמורות ערביות בראשון לציון, על ידי גנן הברון קאוולן, במקביל לנטיעת גפנים צרפתיות פשוטות, שקיבלו ממקווה ישראל, על ידי מתיישבים[30]. ההצלחה הראשונית הביאה לגל של נטיעות כרמים[31]. גם במושבות הצפון נהגו כרצון שייד, לעזוב את משק הפלחה ולהתרכז במטעי בעל מסורתיים (זית, גפן, שקד, תות ותאנה)[32]..

באביב 1887 הגיע הברון לביקור ראשון במושבות, אשר לקח לחסותו. תוצאות הביקור היה גיבוש תכנית התיישבותית כוללת, שטיפלה, בו זמנית, בכמה בעיות יסוד: מדיניות של רכישת קרקעות להתיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל; מדיניות חקלאית וכלכלית מוגדרת; מדיניות בחירה של מתיישבים והכשרתם; עיצוב דמותה של המושבה בעברית בחסות הברון (חינוך, תרבות, לבוש, צריכה, מגורים ומשק). גיבוש תפישת דמותו של אותו "איכר עברי" במושבות הברון, הכשרתו, חינוכו וחינוך ילדיו, מידותיו והשירותים שיש לספק לו, כדי שיהפוך בבוא העת לאיכר העומד ברשות עצמו.

על אף נדיבותו וחיבתו הגלויה של הברון למושבות, הייתה זו תקופה קשה בכול הנוגע ליחסים בין האיכרים לבין פקידי הברון, שפגעו בכבודם ועצמאותם של התושבים. נראה שמבחינה כלכלית, מפעל הפקידים היה מבורך. בעזרת כספי הברון הם חוללו מפנה כלכלי במושבות, כאשר ביססו אותן על ענפי מטעים. הם שיפרו את שיטות העבודה, החדירו דרכי ניהול מודרני והעניקו לאיכרים בסיס להמשך קיומם, אולם במרבית המקרים, הופעתם של פקידי הברון, מבחינה חברתית, לא הייתה חיובית. הפקידות הנהיגה משטר של תלות ובכזה יש פוטנציאל לשחיתות חברתית, מפני שכול תלות יוצרת את המקורבים יותר ואת המקורבים פחות[33].

המשטר החדש, הכביד את עולו על ה"קולוניסטים", לא הבין לרוחם ולקשייהם, גילה עורלת-לב והעניש את ה"חוטאים" ביד קשה. הוא התערב בענייניהם הפנימיים של המתיישבים ובכך הבעיר את חמתם. הוא גם לא הרשה למתיישבים לעסוק במלאכות אחרות, בנוסף על החקלאות, כדי להגדיל את הכנסותיהם[34]

הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. האיכרים קיבלו חלק משכרם בתלושי קלף ושילמו באמצעותם את עלות קניותיהם בחנויות המושבה אף על-פי שמעורבותו של רוטשילד אפשרה למושבות את המשך קיומן, התנהגותה של הפקידות ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו, אך המרד נרגע לאחר כניעתם של המתיישבים, שכן הם היו תלויים בכספיו של רוטשילד.

קנסות וסנקציות אחרות, כמו סילוק ילדים מבית הספר או מניעת עזרה רפואית, הייתה מנת חלקם של אלו שהעזו להמרות את פקודותיו. חלק מההנחיות הדרקוניות הללו, לא היו גחמה של הפקידים. זמן קצר לאחר ביקורו של הברון, הוחלט על שלוש תקנות להגבלת חופש התארגנותם של האיכרים ולדיכוי היסודות העצמאיים: איסור על הקמת חברות וארגונים, איסור על אירוח זרים בבתי המתיישבים (בעיקר בעקבות המרד בראשון לציון) ואיסור על העסקת פועלים, בלא אישור מפורש של הפקידות[35].

מקובל להפריד בין חסדיו ונדיבותו של הברון, לבין ההתעמרות של פקידיו והפולקלור במושבות מלא בתיאורים כאילו, אולם התמונה מורכבת יותר: הרבה מהתנהגותו של הברון עם המתיישבים, נבע מרצונו להפוך אותם לאיכרים עצמאיים. מצד אחד לא חסך בהוצאות, כדי להעניק להם את התנאים להפוך לכאלו ומצד שני, ציפה כי יעשו הכול כדי להצליח ולהגיע למצד שבו לא יזדקקו עוד לתמיכה וכי יעמדו ברשות עצמם. אולם הברון חשד בתכונותיהם ובכוונותיהם של המתיישבים ולכן החליט כי עליהם להיות נתונים לפיקוח ולמרות מוחלטים של אנשי מקצוע ומומחים, שידריכו אותם בדרך הנכונה. אופייני הדבר, שבכול מכתביו הוא מכנה את המתיישבים "אומללים" או "מסכנים". כאן השורש לכול מערכת היחסים המסוכסכת והמסובכת שבין הברון למתיישבים, שהקשתה על האחרונים להשלים עם יחסו זה אליהם. מקור אי האמון שרחש הברון למתיישבים, נעוץ ביחס הפטרוני שגילו יהודי המערב אל יהודי מזרח אירופה. האחרונים נחשבו כמי שראויים לחמלה ולעזרה בשל מצבם הקשה, אך לא כאנשי כבוד. הברון לא ראה בהם גיבורים, שהקריבו רבות למען ישוב הארץ, אלא ציבור של נרגנים, כפויי טובה, שיש להחזיק ביד קשה. את היסודות ה"שלילים" שבתוכם יש להרחיק ללא רחם, לבל ישפיעו לרעה על השאר. מנקודת מבטו, ברגע שהמתיישבים הוכיחו את אוזלת ידם בפרנסת עצמם, וביקשו את חסות הברון, הם איבדו את זכותם לקיים חיים עצמאיים ולא נותר להם, אלא לציית להוראות. רוטשילד ומקורביו היו משוכנעים, כי אם לא ינהגו במתיישבים ביד חזקה, הם לא יגיעו למה שהועידו להם והוא מעמד של איכרים עצמאיים. לפיכך, הפקידים בעצמם לא היו מעזים לנהוג בניגוד לעמדתו הבסיסית של הברון וזה אמנם תמך בהם כל הזמן[36]. במרידות שהתעוררו נגד השיטה, קלטו הם את כל זעם המתיישבים, אך למעשה הם היו גורם ביניים בלבד שחצץ בין האיכרים, לבין המושך האמתי בחוטים – הברון[37].

למרות שהברון לא הצליח לגייס לשורותיו אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי או רוחני, אין להטיל על פקידים כיהודה ליאון וורמסר (בזכרון יעקב) ויהושע אוסוביצקי (בראשון לציון) את מלוא האשמה[38]. מקור הרע היה בשיטה עצמה, בהשקפותיו החברתיות והכלכליות של הברון ואנשיו אשמתם העיקרית של רובם הייתה שלא גילו הבנה למניעיהם ולשאיפותיהם של המתיישבים ובכול הדיווחים שלהם לא אמרו עליהם מעולם מילה טובה. אבל הם לא היו חבר רעים ומשחיתים, כפי שתוארו על ידי בני דורם. בניגוד למה שכותבים גם חלק מהחוקרים, כמו למשל אלכס ביין, אין להכליל את פקידות הברון כ"רקובה ברובה"[39]. רוב הפקידים היו רחוקים מהתדמית השלילית שדבקה בהם, גם בספרות המאוחרת.

מדיניותו המשקית של הברון בשלב זה, התבססה על גידול מטעים בשטחים גדולים, עיבודם במקום למוצרי תעשיה חקלאית ושיווקם לחו"ל. בזיכרון יעקב הוקמו טחנת קמח ובית בד, להפקת שמן זית[40]. הגידול הראשי היה גפן היין, בו התחיל בראשון לציון כבר ב-1882 והברון שאף להפוך אותו לגידול ראשי של מרבית המושבות. הכרם היה הענף המרכזי בהתיישבות כולה. שני היקבים הראשונים שהקים, בראשון לציון ובזכרון יעקב, היו באותה עת בין הגדולים בעולם. כמו כן, ניטעו אלף דונם של עצים נשירים: אגסים, תפוחים, משמשים, אפרסקים ועצי תות, שעליהם נועדו לגדל עליהם תולעי משי, עבור מפעל הטוויה שהוקם בראש פינה[41].

הפקידות הייתה אחראית לאספקת כל שירותי הציבור ולמתן אספקה חודשית קבועה למתיישבים. כספים אלו לא רק הניעו את גלגלי הכלכלה של המושבה, אלא גם סיפקו עבודה לעשרות רבות של פועלים, שהגיעו מרחבי הארץ, כולל בני הישוב הישן, בעיקר מירושלים[42].

בריאותם של החקלאים החלוצים אף היא לא נעדרה מדאגתו של הברון וממסירותו. באותם ימים, בשל ריבוי הביצות ותנאי היגיינה ירודים, שררה בארץ מחלת מלריה. המלריה. הברון ואנשיו נאבקו במקור המחלה – יתושי האנופלס שחיו בביצות, וכן בתוצאותיה הקשות. הוא הקים מרפאות לטיפול בחולים הרבים ומימן את ייבוש הביצות, מלאכה שארכה שנים רבות.

תחומים נוספים שהיו חשובים לברון ואף עליהם פרש חסות היו החינוך, הדת והשפה העברית.  הוא הקים בתי כנסת ובתי ספר ותמך בשימוש בשפה העברית. “שירים צרפתיים שמעתי הרבה בצרפת”, אמר באחת ההזדמנויות, “פה אהיה מאושר לשמוע שירים עבריים”. במושבות התפתחה פעילות תרבותית מגוונת. מכיוון שרוב המייסדים היו יהודים דתיים, רוב האירועים התרבותיים היו בעלי אופי דתי ומרכז חיי החברה היה בית הכנסת.

בסוף שנות ה-80, נשלחו כמה מבני הדור השני שגדלו במושבות, להכשרה מקצועית ממושכת, למשך שנתיים או שלוש, בצרפת. לרוב בבית הספר החקלאי של ורסאי ליד פריז, או בבית הספר רואייבה שבאלג'יר[43]. כהשתלמות מקבילה, ניתן לראות בחירת נערות מצטיינות שנשלחו כנראה משנת הלימודים תרמ"ח, ללימודי הוראה בסמינר לבנות של כי"ח בפריז וכזו התמנו למורות בתי הספר של הברון במושבות. הן  היו בעלות השפעה על הפקידות, בזכות קשריהן הישירים עם שייד, שבחר בהן וליווה את לימודיהם בפריז. (סיפורים רבים הילכו אז במושבות, על יחסים יותר מרחיקי לכת)[44].

בשמונה-עשרה השנים הראשונות להתיישבות הציונית בארץ ישראל- מתרמ"ב (1882) עד תר"ם (1900) – הניח הברון את היסודות לישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופה זו השקיע במפעל ההתיישבות בארץ כארבעים מיליון פראנק ומעלה, בעוד אשר תנועת "חובבי ציון" כולה הצליחה לאסוף רק כשני מיליון פראנק בלבד[45]. לשם השוואה: שכר עבודה חודשי של פועל, היה 20 פרנק.

על כל פנים, בשעה שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, ב-1897, כבר היו בארץ ישראל שמונה עשרה מושבות[46], בתוספת בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. רק מעטות מהן, בעיקר רחובות, התבססו במידה מכריעה על אמצעיהן הן. רובן עמדו תחת הנהלת הפקידות של הברון, שנעשתה על ידי כך, למוסד בעל ההשפעה המרובה גם על רוב שאר המושבות, בייחוד מפני שהיקבים ומכירת היין היו בידיו[47].

מבקריו של הברון מצביעים על כך שהוא כפה את עצמו, את רצונו, את רעיונותיו ואת שיטותיו על המתיישבים וקבע שיהיו אסירי תודה כלפיו. כשלא היו מספיק אסירי תודה, לטעמו, נפגע, כעס ובמקרים חמורים העניש אותם בקנסות ואף בגירוש מן הארץ. הוא ראה בהתמוטטות המושבות עדות לחוסר מוטיבציה ויכולת מועטת, ולא קיבל את ההסבר שמדובר במחסור באמצעים. לפי גישה זו, הברון קיבל לידיו אנשים שעלו ארצה, בין היתר בשל שאיפתם לחיי חופש וכבוד. אך למרבה הצער לא אפשר להם לחיות במולדתם החדשה לפי רעיונות החירות, השוויון והאחווה עליהם חלמו, ברוח המהפכה הצרפתית. לטענת כמה מהמבקרים, כמו למשל איתי בחור, שבספרו "פעמון סדוק", טוען כי "הברון הפך את המתיישבים לאנשים מרירים, החיים על אדמתם שלהם – שלדעתם נגזלה מהם בעורמה ובמרמה – כעבדים משוללי חירות"[48]. זה אולי נכון במידה רבה במושבות שקרקעותיהן נקנו על ידי המתיישבים, כמו ראשון לציון, זיכרון יעקב וראש פינה, אך קרקעות שאר המושבות, נקנו על ידי הברון וכן גם ההרחבות במושבות הראשונות. בכלל,  אני סבור שיש כאן מן ההגזמה. אפשר לטעון שהברון ראה לנגד עיניו את עם ישראל, והוא רצה לשפר את מצבו ואת כבודו. אלא שלא נראה שחשב על כך שעם ישראל מורכב מבני אדם, עם רצונות, שאיפות וסולם ערכים אישי.

השאלות על מידת ההצלחה, ועל יחסי הברון והאיכרים קיימות כבר מתרנ"א, עם פרסום 'אמת מארץ ישראל' של אחד העם[49]. הוא התריע על חוסר נכונותם של המתיישבים לעבוד את האדמה ומערכת היחסים בין היהודים לערבים, לא השתפרו ואפילו החמירו. מבנים מוזנחים, איכרים שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, ענף הכרמים בשפל המדרגה ותלות מוחלטת בחסדי הברון. הוא נוכח ששיטת התמיכה שנקט הברון הביאה לידי "עצלות ורפיון ידיים, עורמה  וגניבת הדעת, פזרנות יתרה, אבדן רגש הכבוד"[50]. העובדה כי פקידי הברון שולטים ביד רמה, על מפעל ההתיישבות הלאומי, הייתה מבחינתו הוכחה העיקרית, כי מפעל ההתיישבות קרס למעשה. התבססות המושבות על חקלאות שאינה מסוגלת לקיים את בעליה; כישלון החינוך הלאומי בבתי הספר של המושבות; ההתייחסות השלילית של השלטונות – כל אילו היו מבחינתו הוכחה לכישלון ההתיישבות החדשה.

ראו באתר זה: אמת מארץ ישראל

ברור שהיו תסכול מחמת אובדן הבעלות על האדמות. אבל  לולא הברון הם היו עוזבים ונוטשים ולא יודעים בכלל איפה האדמה שלהם! ולימים, קיבלו במתנה קרקעות פרטיות מניבות, בתים, רכוש ובעלי חיים, שהם לא השקיעו את ממונם בפיתוחם מה שהם קנו היה הולך לאיבוד, כי לא היה להם כסף והם היו חוזרים לארצות מוצאם.

למי שיטען ש"היא לא הצליחה", או "הישוב שקם בארץ על ידי הברון רוטשילד, היה מוגבל בהיקפו, וכושל מבחינה כללית[51]. ראוי לברר מהי הצלחה. האם הצלת מושבות מהתפוררות, רכישת קרקע עבור אחרות והעברתן ליק"א, היא כישלון? איתי בחור טוען: "הברון הוציא עשרות מיליונים על תכנית ארוכת שנים. בדרך, גרם תסכול רב למשפחות המתיישבים וגרם להם לצאת ולהיאבק במערכת שהקים". כאן ניתן לשאול: כמה מהם חשו סבל ותסכול? כמה מהם קמו כנגד המערכת שהקים? המושבות שבחסות הברון הפכו עד מהירה לפנינות נוף, ששבו את לב מבקריהן: בתי האיכרים שבהן נבנו באבן וקורו ברעפים. הוקמו בהן מוסדות ציבור, נסללו רחובות, ניטעו גנים והוצבו מנורות נפט. השירותים הציבוריים היו ברמה גבוהה, שכן במושבות ישבו רוקחים, רופאים, מורים ופקידים למכביר[52]. איתי בחור טוען שהברון "השתלט על המושבות". אולם הברון רוטשילד רק הוציא כספים בארץ ישראל, ולו חשב לצבור פה רכוש ,לא היה מעביר אותו חינם לידי האיכרים במושבות בשנות ה -30 ואת כל ירושתו הקרקעית למדינת ישראל ב 1957, משהו כמו חצי מיליון דונם!

מתיישבי זכרון יעקב, ראשון לציון ומושבות אחרות חייבים את חייהם, רכושם, קיומם לברון וליק"א ולפיק"א שבאו בעקבותיו, כי הם כשלו ונכשלו ברוב  מעשיהם. כך גם  בראש פינה ועוד ארבע עשרה מושבות. אפשר לזקוף לזכות הברון אפילו קיבוצים ומושבים שהוקמו על אדמותיו. רן אהרונסון, חוקר מושבות הברון מעיר, כי "הביטוח" שנתנה עזרת הברון לאיכרים יצרה הרגשת ביטחון, המזכירה "חקלאות חממה" במשק מוגן. מפליא להיווכח, שפגעים חמורים, כמו הבצורת שפגעה בארץ ישראל בשנת 1889-1990, נעדרת מכתבי המתיישבים[53].

שאלות רוח, כגון חופש, חירות, וכו' -אכן הציקו, כי חלק מהפקידים נהגו באיכרים בשיטות ניהול נוקשות כמה שנים, אבל בהכירם את צאן מרעיתם, הם ידעו שאין דרך אחרת. ועל כך כתבו מימי אחד העם עד שמעון שאמה[54]. מי לימד אותם בכלל מאיזה צד מחזיקים טורייה? מה זה יקב? מה זה פרה? אכן היו 'מרידות', היו שלא קיבלו את המשמעות שנכפתה, בכל המושבות, אבל אפילו הם ידעו, שלולא הברון כולם אבודים.

בשנת 1896 נפטר הברון הירש[55] והוריש רכוש עצום לחברת יק"א_('החברה היהודית להתיישבות')[56]. הברון רוטשילד היה מעוניין שחברה זו תיכנס לפעולה נרחבת בארץ-ישראל. בראשית 1900 הוא הגיע להסכם עם חברת יק"א, לפיו הוא מעביר לה את ניהול המושבות בארץ-ישראל[57]. במסגרתה הוקמה מועצה בראשותו, והוא העמיד לרשותה סכום של 15 מיליון פראנק זהב, כדי שהחברה תמשיך בפעולות ההתיישבות. פקידות הברון בוטלה. חברת יק"א ניהלה את העניינים על בסיס כלכלי בלבד, מעתה חדלו המושבות לחיות "על חשבון הברון". האיכרים כפרטים והמושבות כציבור היו חייבים לנהל את ענייניהם בחסכנות, בחריצות ובתבונה. הם נאלצו מעתה לעמוד על רגליהם שלהם. המושבות הגיעו ל"בגרות".

מקובל היה בעבר לקבוע, כי תמיכתו של הברון במושבות הסתיימה כאשר העביר את ניהולם ליק"א, חברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון הירש. בדור האחרון טוענים מחקרים חדשים כי למעשה הברון רוטשילד המשיך להיות הדמות המובילה גם בפעילות יק"א בארץ ישראל, דבר שנמשך גם כשיק"א הייתה לפיק"א , בתחילת תקופת המנדט.

בפועל, הברון התנתק מהניהול השוטף של המושבות אך לא מהמפעל ההתיישבותי; הוא העניק ליק"א קרן עם הון של חמישה עשר אלף פרנק, כדי שתמשיך במפעל ההתיישבותי, כיהן כראש "המועצה הפלשתינאית", שהוקמה בפריז לצורך המשך ניהול ההתיישבות בארץ ושלט בה ברוב של ארבעה מול שלושה; כך החזיק בעמדת השפעה על המשך הפעילות בארץ, והמשיך להזרים כסף למושבות, למטרת שונות[58].עד סוף מלחמת העולם הראשונה, הקצה הברון עוד עשרים וחמישה מיליון פרנק, לרכש קרקעות[59].

חברת יק"א הרחיבה את הישוב, על ידי הקמת מושבות חדשות והגשת עזרה כלכלית נרחבת למושבות הקיימות, כשהברון עצמו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. חששותיהם החמורים של האיכרים ו"חובבי ציון", מהעברת ניהול המושבות ליק"א, נתבדו חיש מהר. להיפך – באה תקופת תנופה והתבססות. חברת יק"א פעלה עד שנת 1923 (תרפ"ג). באותה שנה הכריז הברון על הקמת חברת פיק"א (תוספת פ' – פלשתינה), שתפעל בארץ-ישראל במקום יק"א ושתמשיך את פעולותיה ברחבי העולם. בראש החברה הועמד בנו ג'יימס. יק"א הוציאה מהמושבות למעלה משליש מהמשפחות, שהיו בלתי יעילות והכריחה אותם להעביר את הקרקע, לאלה שהיו מוצלחים יותר. רוב ה"מגורשים" ירדו מהארץ וחלקם הגיע אף לאוסטרליה.

לאחר שנים רבות הסביר זאת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת-ישראל כך: "למפעלו של הברון הירש לא הייתה כל אחיזה בנפשו וברצונו ההיסטורי של העם היהודי, בשעה שמפעלו של רוטשילד ינק כולו ממעיין הכיסופים המשיחיים של האומה העברית, לגאולה במולדת העתיקה".

שמורת חוטם הכרמל

השטח מתאפיין ברמה הררית, הבנויה ברובה מסלעי גיר ועליהם אדמת טרה רוסה חומה-אדומה. במזרח משתפלת הרמה אל בקעה פורייה ועתירת כרמים. במערבה מסתיימת הרמה במצוק תלול שנחשפים בו סלעי דולומיט.

בבסיס המצוקים נמצאים משקעי כורכר מתקופת הפלייסטוקן, המעידים על מפלסי הים בתקופות שונות.  בראש המצוק נמצאים משקעי דולומיט  מתקופת הניאוגן. בין שכבות הגיר והדולומיט יש סלעי טוף וולקאני חווארי צהבהב, הנחשפים בעמקי הרמה ובמרומי הצוק המערבי, בדומה לאלו הקיימים בשמורת נוף כרם מהר"ל.[60] כמו כן יש במצוק מאובני רודיסטים (Rudists).[61]. החורש הים תיכוני, השכיח ביותר ברמת הנדיב, מאופיין בשיחים גבוהים . הבולט שבהם הוא השיח בר-זית . בנוף זה החורש סבוך כל כך, עד שמעבר של בני אדם בתוכו הוא כמעט בלתי אפשרי . כדי להלך בו , צריך לברא ולנכש את הצמחייה ולפלס שבילים .

בניגוד לחורשות, שניטעו על-ידי בני אדם, בדרך כלל בשורות ישרות וסדורות של עצים מסוג אחד, ברושים או אורנים, החורש הים תיכוני נוצר בהדרגה ובאופן טבעי והוא כולל עצים ושיחים, עשבוניים וטחביים המתקיימים זה לצד זה בערבוביה . שיחי בר -זית שגובהם כגובה אדם ואף יותר, הם הצמחים הנפוצים ביותר בנופי החורש ולצדם גם אלת המסטיק, אשחר רחב-עלים והקידה השעירה, הבולטת באביב בפרחיה הצהובים[62]. במסגרת הפרויקט להשבת חיות-בר נכחדות, שיזמה רשות שמורות הטבע, הובאו לרמת הנדיב, מאז 1996, מספר איילים מגרעין רבייה, שהוקם עבורם ב"חי-בר"[63]. המצוק עשיר בגיאופיטים, כמו נרקיס מצוי, סתוונית היורה, סחלב פרפרני, סחלב שלוש-השיניים, רקפת מצויה, חבצלת קטנת-פרחים וכרכום חורפי. בנוסף להם, נזרע בשמורה העשב הנדיר כרוב כרתי, במטרה ליצור אוכלוסיית גיבוי לזו הטבעית בנחל מערות. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה הכוללת בין השאר סביונים, כלניות, רקפות, עיריות, פשתה שעירה, דרדר כחול ועכובית הגלגל. מהיונקים בולטים כאן שפני הסלע, חזירים, תנים, שועלים, דרבנים וגיריות. במצוקים מקננים עופות דורסים כמו האוח, ובעבר קיננו בהם נשרים ורחמים.

חשיבותם של מים רבה להתיישבות ולפעילות אנושית בכלל, וכך הדבר גם כשבוחנים את ההתיישבות האנושית ברמת הנדיב, אזור בו כמות המשקעים הממוצעת אינה עולה על 563 מ”מ בשנה[64]. בשל תנאיה הטבעיים של רמת הנדיב כמות המשקעים בחלקה המערבי והגבוה, החשוף לרוחות מערביות בחורף גבוה מאשר בחלקים המזרחיים. סביר שיש לכך השפעות גם על כמות המים שניתן לאגור בבורות ובמתקני מים באזורים אלו.

למרגלות המצוקים יש חורש דליל של חברת חרוב מצוי – אלת המסטיק

בצפון השמורה נמצאת מערת כברה – אחד האתרים הפרהיסטוריים החשובים בישראל. המערה היא מערה קרסטית גדולה, בה נמצאו שרידים אנושיים החל מלפני כ – 150 אלף שנה עד לפני כעשרת אלפים שנה. אחת התרבויות הקדומות ששרידיה נמצאו במקום זכתה לשם "התרבות הכבארית".

יציאה ממרכז המבקרים, כמאה מ' דרומה, לכיכר השבילים. מכאן יוצא שביל מסומן בכחול, מזרחה (חופף לשביל ישראל). מהשביל נשקפת תצפית מרשימה אל בקעת הנדיב, רמות מנשה והרי השומרון.  הולכים דרך מחצבת גיר קדומה, שסיפקה אבני בנייה לישובים העתיקים שברמת הנדיב. המחצבה רדודה, משום שעובי שכבת הגיר שאת אבניה ביקשו החוצבים, אינו עולה על ששה מטרים.

תחנה מס' 2 בית חורי

במקום שריד מבית החווה הגדול שבנתה משפחת אל חורי בשנת 1880. בית החווה נבנה חדרים-חדרים שהקיפו חצר פנימית. רוב אבני הבניין נלקחו מהווילה הכפרית שבחורבת עקב כלל לא הוזכרה עד כה., בצד המערבי של השמורה. בני משפחת חורי היו נוצרים מלבנון. למרות זאת הם בנו מסגד למען אריסיהם המוסלמים.

בשנת 1913 רכשה "החברה להתיישבות היהודים" (יק"א), את חוות חורי בשמו של הברון דה רוטשילד.

ההתיישבות באום אל-עלק

המקום נקרא בערבית "אום אל עלק", שהוראתו "אם העלוקות"; על שם העלוקות המצויות במים. אדמת הנקודה נקנתה בזמנו על ידי הברון רוטשילד. במשך שנים הוחכרה לאיכרים.[65]. ארבע שנים עמד המקום, בסימן ניסיונות חוזרים של קבוצות פועלים-עולים מאנשי העלייה השלישית להיאחז בו, בתנאים קשים ביותר, אך סופם של ניסיונות אלה כולם היה כישלון מר וטרגדיות אישיות וקבוצתיות. שנים רבות אחר-כך סיפר חבר הקבוצה הראשונה, ידידיה ("פילק") שוהם (איש ביתניה עילית ומייסדי בית אלפא), כי "בעגה החלוצית של אותם הימים קראו למקום אומללק"![66].

בסוף שנת 1919, ניתנו ההוראות הישירות לתוכנית הפיתוח הגדולה של יק"א בשוני וכבר בראשית 1920 ישבה באום-אל-עלק, קבוצת של 52 פועלים שעבדו אצל יק"א, אך המקום שימש כנראה למגורים בלבד.

הם עלו לארץ ב-12.7.1920 באונייה "קרנוליה". הייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר של חברי "השומר הצעיר", ממרכז אירופה, בתוכם מרבית הנהגת תנועתם. הקבוצה המובילה שנצטרפה ביולי 1920,  משתי חבורות עולים, התחלקה מעיקרה לשתיים[67]: פלוגה אחת

הלכה לבית גן ומשם עלתה לביתניה. קבוצה שניה נודעה כחבורת אל עלק ונועדה לעבור במפעל ניקוז, ייבוש ושיבוח הקרקע. החבורה הורכבה יוצאי הקנים לבוב ויררסלאב. אליהם נוספו יוצאי ההכשרה 'סיגניובקה' עם מיכאל אסף והפינקרפלדים, ועוד רבים אחרים[68].

(קבוצה נוספת ישבה בצדי כביש חיפה-ג'דה, שם הקימה החברה השומרית את גדוד שומריה)[69].

ראו באתר זה: 'השומר הצעיר' (בהכנה).

מיומנו של ידידיה שוהם, עולה תמונה של מצב המתואר כ"זוועתי": "חדר יחיד גדול בבית-בנוי, מלא זבל וגרוטאות. הם לנו על הגורן ובישלו בחוץ על אבנים. לאט לאט סידרו וניקו את המטבח ובחדר הגדול קבעו חדר אוכל. סביב הקירות הניחו את החפצים והמשיכו ללון בחוץ". אותו מקור הוסיף פרטים על אנשי המקום, על פינוי הערבים, על ביקור אצל יוצאי הגדוד העברי בשוני, על מתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לקבוצת החלוצים ועל הקדחת. "רבים חלו והתחילה העריקה. בתחילה היו עוד ניסיונות של יצירת הווי חברתי, עד שהקדחת הכריעה את רובם". גם אנדה קארפ, שאחר כך הייתה זוגתו של מאיר יערי, חלתה כאן בקדחת, ששבה ופקדה אותה גם ב-1923[70].

היומן שהוזכר, תיאר את החיים, במקום כמו מבעד לטשטוש הקדחת, ערבב זמנים ומקומות, הגיגי לב ועובדות, אך הוא מסמך אוטנטי ורב רושם מחיי הקבוצות באום-אל-עלק דאז. הכותב התנודד בין תקוות גדולות בלב, התפעמות נעורים עזה, לילות שירה עם נגינת כינור ומגע אנושי קרוב ובין רגעי ייאוש, התפכחות, אכזבה ורפיון. הוא כתב: "עוד פרק בחיי שנסתיים כבר: אום-אל-עלק. רק חודש ימים מרחיק אותי משם, מהסביבה הרחוקה ומהנוף אליו התרגלתי ואהבתי. כאן הכול שונה: בטבע שתיקה עמוקה, לפניך מרחק אין חקר. אי-שם נראים צללי הרים ובינך וביניהם עמק טבול בזוהר השמש השוקעת. מוזר מאוד מצלצל באוזניך הרעש של ששים הקולות המגיע מהמטבח. הוא בלבד המכניס נימה צורמת בשעה זו ובסביבה זו. אפילו יללת תנים בוכים בלילות מתמזגת יפה עם מנגינת הטבע כולה. […] שם בגלות טיילתי הרבה בלילות; ראיתי לילות גשם ולילות בהירים; ראיתי שמים שחורים כשעננים מכסים את פני הירח והכוכבים. וראיתי ליל ירח טבול כולו באור כסף לבן ומרגיע – אך שם השמים אינם שחורים כמו כאן, הכוכבים אינם מתנוצצים כל כך חזק, והחושך המאיים איננו כה עמוק ונורא. כאן לא וורשה, פראג או לבוב. אך כאן אולי הפינה היחידה בעולם בה החיים עוד פשוטים ופרימיטיביים למרות רמת התרבות הגבוהה של נושאי החיים האלה. נכון, שאין אני מרוצה ואני מתאונן על הרפיון, וכו', אך רואה אני שרק פה נוכל ליצור דבר חדש לגמרי, חפשי מכל השפעות אירופה. אמנם, משחק פוקר הוא: נעמוד וננצח, או נפול ונאבד [….]

כאן באום-אל-עלק יצאנו מדי יום יום עם מכוש ואת לתעלות. מובן שיצא רק מי שלא חלה. אחוז החולים היה כאן מהתחלה גדול מאוד. ככה מתחילים דברי הימים של הריכוז באום-אל-עלק. והם מעניינים עד מאוד. אני מתאר לעצמי, כי לו קראתי סיפור חיים אלה, כתוב בפשטות וללא הגזמה, הייתי מתרשם מאוד. בטוח אני, כי היה משפיע עלי ועל אחרים במידה ניכרת: לא אוכל עוד לזכור אותם הרגעים שישבנו כאן ושרנו; כל אותם רגעים של מאמץ לייצור כאן דבר-מה, למרות הכול; לא אוכל לזכור את האנשים, שכל אחד הוא בעל אופי מיוחד, ורבים מהם עזבו כבר את המקום; לא אזכור כבר את רגעי הרוגז ורגעי השמחות. (אודה, כי רבו הראשונים על השניים).

צר לי שלא רשמתי אותם הדברים הפעוטים, את התמונות הפשוטות, המילים, העבודה והמחלה. הכל מעורר כאן רגשות מיוחדים. יש אשר רק יום אחד אעבוד עם אדם והיה לי ידיד, והנה למחרת והנה אשכח אותו. כמה פעמים התאהבתי כאן, כמעט בכל הצעירות. באחת, בשל קולה הנעים ושירתה שאין דומה לה; בשנייה, בשל יופיה והרכות שבה, ואולי מפני שעבדה אתי יחד זמן מה; בשלישית, נדמה היה לי שאמרה פעם או פעמיים דבר שתאם את מחשבותי וגם היו לה תלתלים שחורים ויפים. וכך גם האחרות"[71].

מתארת אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד (1902-1981)[72]: "עבדנו ביבוש הביצות על-יד שוני, מעבר לנחל-התנינים (במקום הביצה רחבת-הידיים משתרעים עתה השדות המוריקים והפורים של בנימינה). גרנו בחורבת "חאן" גדול על ראש ההר, באום-אל-עלק (אם-העלוקות בעברית, בשל העלוקות המרובות השורצות שם במים). ישנו על הגג של החאן ועל הגורן השטוחה של הערבים, יחד אתם. בתוך החאן שימש לנו אולם אחד גדול ואפל "מחסן" (לסלים ולמזוודות המרובים שהבאנו אתנו מחוץ-לארץ) ו"מטבח". סדין מתוח על חבל, חצה בין ה"מחסן" וה"מטבח", שבו עמדו כירים פתוחים מאבנים, אשר עליהם היינו שופתים את הדוד הגדול היחיד ובו בישלנו את ה"ארוחות" שלנו – מרקים מימיים או אורז שהיה תמיד חרוך. אש הכירים מילאה את חללו של האולם בפיח ובעשן צורב, המדמיע את העיניים. עיני המבשלות היו תמיד אדומות ודומעות, ומן האוכל נדף ריח עשן חריף. את ארוחותינו היינו אוכלים בישיבה על-גבי הסלים והמזוודות, או קורסים על הרצפה, או על האבנים בחוץ. החצר מוקפת הייתה חומת-אבנים מרובת פרצות, ומכוסה שכבת גללים עבה של כבשים, שהיו כונסים לכאן לילה-לילה. בחושך היינו לא אחת נתקלים בגופם הצמרי והחם בדלגנו מעליהם אל האולם שלנו, ואף משתטחים על המצע החם והרך, הנודף ריח עז של גללי כבשים.

עם השכמת הבוקר היינו גולשים מן ההר לשוני, אל הביצה. היינו נכנסים זוגות-זוגות, מכוש ומעדר ביד, לתוך הבוץ וחופרים בו תעלות-תעלות, שתי-וערב לפי תוכניתו של המומחה לניקוז מטעם פיק"א . כל היום, בהפסקה קצרה לשעת הצהרים, טבלנו במים עד ברכים. את ארוחת-הצהרים היינו אוכלים בצוותא, בלב הביצה, על אי יבש במקצת, בצל תאנה ענפה בקרבת מעיין שוקק וקריר. עם שקיעת החמה היינו חוזרים עייפים אל ההר שלנו, מלווים גדודי יתושים. צעד-צעד היינו עולים ומגיעים הביתה רק עם חשכה. בדרך-כלל השבילים בהרי שומרון פתלתולים הם ומועדים לתעיות. סלעים גדולים וקטנים מסתירים את האופק מעיני העולים בהר, ויקרה כי צעדים מעטים לפני הבית אין אתה מכיר את המקום, ואתה מפקפק אם הלכת בדרך הנכונה. ערב אחד איחרנו בשובנו מזכרון-יעקב הביתה. אתנו היה החמור הלבן שלנו, שנשא על גבו את ה"פרודוקטים" מן "המשביר". אותו לילה ליל חושך היה, ואת אימתו הגבירו יללות התנים שהתרוצצו לרגלינו. השבילים נשתבשו, ולא ידענו לאן עלינו לפנות. אולם החמר (עתה המהנדס אריה שרון) מצא עצה: "הסתדרו בזה אחר זה בשרשרת, ותנו יד איש לאחיו ולכו אחרי, החמור יובילנו הביתה" – קרא אלינו. וכך היה. לשמחתנו הגדולה הגענו בשלום הביתה, אחרי כמחצית שעה של תעיות-פיתולים בין סלעים וקוצים. החמור הוליכנו בטוחות". היו גם רגעים טובים, כמו טיולים בארץ וביקורים אצל חברים. הייתה תחנת רכבת סמוכה, אבל בדרך כלל הכסף שהיה הספיק רק להסיע בה את החולים, אבל הלכו הרבה ברגל. ביקרו את חבריהם בביתניה ואף יצאו לגליל. תוך זמן קצר ניחתה עליהם מכה נוספת. אחד החברים, דב אופר יצא לבדו לטייל בגליל ונרצח על ידי ערבים[73].

הרצון והניסיון "ליצור דבר חדש לגמרי" התנפצו במהרה מול המציאות האכזרית והפרימיטיבית. אמנם קורות הקבוצה לפרטיהם קשים לשחזור, אך ניתן לתאר הסיבות לכישלון המהיר:

• חוסר כל תשתית פיסית למחיה ולקיום – הישיבה במקום חרב למחצה, במחיצת ערבים ועדריהם, ללא כל השקעה בסיסית במקום, הפכה בלתי אפשרית עם בוא החורף הראשון.
• הבסיס הכלכלי – לא קם במקום משק כלשהו. ההכנסות היחידות היו מיק"א ששילמה לפי אורך התעלות שנחפרו בקבלנות לניקוז הביצה בשוני. כשנחלשו, ירדה התפוקה, ואיתה ההכנסה, עד לרעב ממש. אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד כתבה: "המשביר הפסיק לתת לנו מזונות 'בהקפה'. הרעב הציק לנו ולא היה כוח לחפור. קבוצת שוני השכנה עזרה לנו מעט בשלחה אלינו שקים אחדים של שעועית. ימים על ימים אכלנו אפוא רק שעועית."
• חוסר כל עזרה מוסדית – יק"א ריכזה פעולתה בשוני, ובאום-אל-עלק לא שיפרה אפילו את המגורים. כוונותיה הרציניות יותר לא מומשו והיו נכונות רק לגבי הקבוצה השניה במקום. ארגוני הפועלים לא סייעו בפועל במאום ושוהם כתב על-כך: "גם בתנאים שהיו אז בארץ לא היתה כל הצדקה לצורה כה אכזרית של הפקרת קבוצה של צעירים וצעירות."
• ההרכב החברתי – "החברה הטובה" עליה נכתב ביומן, כנראה לא עמדה במבחן האכזרי. מהתיאורים מבצבצים פער ומתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין "חלוצים סתם". במכתב מינואר 1921, תואר המצב הפנימי: "רוב החלוצים של קבוצה אחת היו שומרים, ושל הקבוצה השנייה – חלוצים סתם. לדאבוני הגדול לא יכולנו להסתגל לקבוצת החלוצים. הם היו אנשי עבודה, חסונים, אבל הם לא היו מסוגלים לחיים חברתיים, ואנחנו להיפך. לא עסקנו קודם בעבודה פיסית ולא היינו כל-כך חזקים בגוף אבל החיים בקבוצתנו היו יפים. הם חשדו בנו שהננו בטלנים, רשלנים, ולא יכלו להבין אותנו[74]."
• מחלת הקדחת – זה היה הגורם הישיר והעיקרי להתפוררות. כתבה על-כך אנדה: "כל עוד לא קדחנו לא עלה על דעתנו, כי אי-אפשר להמשיך זמן רב באורח-חיים בלתי-מסודר כשלנו כאן. סבורים היינו – כאלה הם החיים בארץ וטוב ככה, אולם התחלנו לקדוח, תחילה בודדים אחר-כך רבים ופעם קרה שמ-72 חברים יצאו 14 בלבד לעבודה." לטיפול בחולים לא היו במקום כל תנאים או עזרה מקצועית ובשלב ראשון הם פשוט הונחו על הקרקע, תחת כיפת השמים. רק אחר-כך הושג אוהל גדול למענם.

המשק לא התפתח לכלל ישוב, משום שפיק"א לא הסכימה ליישב את הקבוצה וכעבור שנה היא נאלצה לעזוב את המקום[75].

.בתנאי הקדחת, הרעב וחוסר כל בו היו נתונים חייב היה מחנה זה להסתיים כפי שהסתיים. האנשים התפזרו ברחבי הארץ בבתי-חולים ונותרה מהם במקום רק חברה אחת. הדבר אירע באמצע אוקטובר 1920, כלומר כל משך קיומם במקום ארך כשלושה חודשים בלבד. חלק מהם אף עזבו את הארץ וחלק אחר הצטרפו לחבורת 'שומריה' המקורית- סוללי כביש חיפה-נצרת, בראשותם של מרדכי שנהבי ואבא שנלר (חושי), שישבה סמוך ליגור של ימינו[76]. משם,  ביחד עם יוצאי ביתניה, הקימו את קיבוץ השומר הצעיר א' – בית-אלפא.

הקבוצה הפכה לאפיזודה קצרת ימים בתולדות ההיאחזות של 'השומר הצעיר' בארץ. שברונה לא היה רק משבר, הקולקטיב אלא גם משברם של חברים רבים, שלא תמיד ידעו להיחלץ מן  המצוקה, בדרך שהשאירם איתנים גם בארץ וגם בתנועה[77].

השלב הבא בקורות אום-אל-עלק, הוא ניסיונה של "קבוצת לופט", הקרויה על-שם מנהיגה, צבי לופט[78]. קבוצתו היא שנתנה למקום את שמו העברי הסמלי "תל-צור", שהתקבל מאז. המקום כונה "תל צור", משום שהאדמה הייתה זרועה בהרבה צורים וסלעים[79].

משה כהן, שהגיע למקום, אחרי שקבוצת לופט עזבה, תיאר את קודמיו: "כמנזר עתיק נראתה תל-צור ואנשיה גאים ועצובים וחיים חיי צנע מופתיים, מסתפקים במועט שבמועט… במיוחד התבלט החבר צבי לופט ז"ל. גבוה ורזה, עיניו יוקדות-לוהטות, הוא מרכז את העניינים הכספיים של הקבוצה ומייצגה כלפי המוסדות. הוא האב הרוחני והמנהיג שלה. הוא גם המקבל את פני הבאים ומוסר להם על הכול"[80]. לופט שלל כל מעורבות של מוסד כלשהו במו"מ עם יק"א ודבק עם קבוצתו בעקרון של אחריות עצמית גמורה ולשם כך הונהג משטר של הסתפקות במועט, כמעט הסתגפות. הייתה זו קבוצה בעלת אידיאלים חברתיים, נלהבת להשתרש במקום הזה, שקסם להם באווירו הצח, ובקרקעות שרכש הברון והאמינו שיביא להם פרנסה טובה. הם האמינו שלאחר שיירכשו ניסיון ויוכיחו את יכולתם, יוכלו לדרוש את הרחבת שטח אדמתם ופיתוח משקי נוסף, כדי להגדיל את הישוב החקלאי הזה.

אנשי הקבוצה היו ברובם יוצאי קן "השומר הצעיר" בפשמישל שבגליציה והם ניסו לראשונה להקים באום-אל-עלק יישוב חקלאי של ממש, עם התרוקנותה מקודמיהם. הם התחילו בעבודתם ב"ראשית תרפ"א" (אוקטובר 1920) וקיבלו מיק"א עבודה בכביש זכרון-שוני. לקבוצה הצטרפה החברה צפירה לנצ'יץ, היחידה ששרדה מהקבוצה הקודמת. היא התקשרה ללופט עצמו כבת-זוגו[81].

קבוצת לופט וקורותיה, נקשרו לשיטתו של לופט ולרעיונותיו בתחום ההתיישבות. "קיבוצים קטנים, בעלי מרץ ורצון להיאחז בחקלאות, מסדרים לעצמם בעזרת הלוואות מצומצמות (רק האינוונטר ההכרחי) ולזמן מוגבל, משק קטן המכוון לאפשרות של התפתחות איטית והדרגתית בהתאם לתנאי כל מקום ומקום. שלוש מאות לירות מיצריות – זהו הסכום המספיק כיום בשביל רכישת זוג בהמות עבודה, עגלה, פרות אחדות, מספר קטן של בהמות דקות, מחרשות, כלי-עבודה קטנים, זרעים ותרנגולות. המשק מתפרנס בראשית היווסדו וכך במשך כל הזמן שהוא זקוק לכך – מהכנסות של עבודה צדדית של החברים, מתפתח כאמור בהדרגה, עד אותו הזמן שייתן לכל חבריו את האפשרות להתקיים מעבודתם החקלאית במקום גופו "[82].

בדרך זו, חשב לופט, יענה על רצונן של הקבוצות להתיישב, ייווצרו קשר למקום ההתיישבות ומשק לתצרוכת עצמית ולרכישת ניסיון חקלאי תוך עקיפת הבעיה העיקרית – חוסר התקציב להתיישבות. מסקנתו: "הגיע הזמן שהפועל בא"י יתחיל בפעולה עצמית, מתאימה למטרתו ולמצבו, ויחדל לחכות לתקציב החקלאי הגדול". משאלות רכישת הקרקע, הדיור והבטחת עבודה מכניסה קבועה – התעלם לופט במודע.

הקבוצה מתנה 25 חברים, שגרו בשלושת חדרי החצר הגדולים. מבנים אחרים שבחצר, שימשו לאורוות ומחסנים. אלו סודרו עבורם על-ידי יק"א, שכנראה הבינה את הצורך בתנאי מינימום וגם נתנה הלוואה של 600 לי"מ. המתיישבים התקיימו מהכנסות עבודות חוץ של החברים שרובן הושקעו במשק ועיבדו 150 דונם פלחה וארבעה דונם גן-ירק. כמו כן, גידלו עופות. את השנה הראשונה ראו כ"שנת לימוד וביסוס" והצליחו גם להחזיר 40% מחובם. לופט ציין כי "חומרית" סיימו שנה זאת ללא דיפיציט, ומוסרית – "צעדו בביטחון" לעתיד. אולם מספר החולים הגיע ל-25% ממספר החברים. מחלת הקדחת פשטה בקבוצה ולעתים חלו בה 70%[83]. בראשית השנה השנייה קיוו להלוואה נוספת מיק"א של 1000-500 לי"מ כדי להקים משק שיפרנס עשרים נפשות כשהמטרה הוגדרה: "להניח יסוד ממשי להתיישבות של כל חברי הקבוצה, או רובם הגדול, במושב עובדים או בצורה אחרת"[84]. ארגון הקבוצה היה בעל אופי קואופרטיבי, אך שיטת הארגון השתנתה לפי הנסיבות בעבודת החוץ.

בשנה השנייה קיבלו בהלוואה 400 לי"מ מההנהלה הציונית ורכשו עדר עיזים, חמש פרות וכלים נוספים ובשנה זו עבדו כבר מרבית החברים במשק החקלאי שסיפק עיקר צרכיהם (חלב, ביצים ובשר, ירקות). הוכשרו גם שטחים נוספים והוחזר חלק נוסף מהחוב[85].

הנחתו הבסיסית של לופט, שניתן להתקיים וגם להקים משק בהדרגה מהכנסות עבודות החוץ, לא עמדה במבחן המציאות. אמנם ההתפתחות בשנה הראשונה נראתה מעודדת, אך בשנייה נותרו ללא עבודה כשנסתיימו עבודות הכביש. גם הערכותיו הכספיות התבדו. למרות ההסתפקות במועט ואספקה עצמית של מרבית המוצרים היתה נחוצה השקעה בסיסית גדולה בהרבה מהערכתו של לופט, והמשק שקע בחובות. "אסונות משקיים", ירידת ערך האינוונטר, תרמו להרעת המצב הכלכלי.

נושא המחלות והקדחת הודגש ותואר שוב ושוב וביטוי לכך נמצא ברשימת מקבלי העזרה על-ידי קופ"ח, בסוף 1921 ובה נכללת תל-צור עם מספר מטופלים נכבד, יחסית לגודלה[86]. חברים רבים לא יכלו להחזיק מעמד ונטשו את הקבוצה. באותו זמן, צפירה לנצ'יץ' נספתה  מכוויות, בתאונת פרימוס בוער, שקרתה במאי 1922, ואסון מותה הטראגי הטביע את חותמו על הקבוצה כולה[87]. רק מעטים מהקבוצה נותרו במקום: "הרבה, הרבה יותר מאשר על המשק הצעיר עבר על הקבוצה עצמה. כמה טרגדיות פנימיות הצטברו פה, כמה לבבות נשברו, כמה קשרים נפסקו… אולי הקדחת האכזרית אשר החלישה את הגופות, החלישה גם את הלבבות, אולי גם התנאים – הם שהביאו את הפירוד ואולי זה רק מסיבת אי הקביעות שבנוער והתשוקה הרגילה לרשמים חדשים. העובדה היא שאחד אחד הלכו בלב שבור… ופנו מקומם לקבוצה חדשה"[88]

השיפור במצב התברואתי עם ייבוש הביצה, שיפור תנאי המקום וראשית התפתחות המשק יכלו אולי לתת תקוה להתגברות על הקשיים. נראה שאי-הוודאות שחברה לריחוק ולבידוד הכריעה את הכף לכיוון הכישלון. יק"א עזרה לקיום, אך לא התחייבה לדבר. מאידך, המוסדות הציוניים ראו במקום "שלטון יק"א" שאין להיכנס אליו. במועצת "הסתדרות הפועלים החקלאיים" ב-21.4.1921 מתברר שהחליטו, בין השאר, "אין להשקיע כספים ביצירת משקים ארעיים על אדמה זרה. את כוחות העבודה ואמצעי ההתיישבות יש להשקיע רק באדמות אשר עברו לרשותנו לחלוטין"[89]. אפילו לופט, שדגל באי-תלות מוחלטת, קבל על-כך ש"אין שמים לב לנקודות צעירות וקטנות" ומסתבר שנזקק לעזרת המוסדות, בניגוד לכוונותיו.

האגרונום מלך זָגוֹרוֹדְסקי [90] תיאר את המשק לפרטיו, הרכב הקבוצה וסידור העבודה הפנימי וציין כי הקבוצה טירונית בחקלאות "לכן הם שואלים את השכנים הערבים מתי לזרוע ובאיזו אדמה." הוא המליץ בפניהם על רכישת עדר עיזים, שאמנם נרכש אחר-כך. הערותיו על מעמדה של הקבוצה חשובות: יק"א החכירה את האדמה במחיר 3 גר"מ הדונם וגם תיקנה מבנים (בהוצאת 1,600 לי"מ) אך נמנעה מהתחייבות לספק עבודה או התיישבות קבועה. בדו"ח הראשון (20.1.1922) התרשם זָגוֹרוֹדְסקי מעבודתם וניסיונם של חברי הקבוצה והמליץ לתמוך בהם, אך הדו"ח המאוחר (-14.9.1922) פסימי יותר: "המצב בלתי ברור כי היק"א [כך] איננה נותנת שום הבטחות לעתיד וקרן היסוד איננה יכולה להיכנס בראשה וברובה לתוך שלטון היק"א – גורם שהחברים התחילו להתייאש מתקוותם, ומה גם שעבודה צדדית לא תמיד מצויה והמחסור שורר לפעמים במשק. חברים חלשים עוזבים את המקום וכעת, בסוף תרפ"ב, נשארו מ-25 חברים שהיו בראשית תרפ"ב רק 18 חברים. עתיד הקבוצה בלתי ברור ובלי עזרה מעשית בוודאי לא תוכל להתבסס"[91]. כפי שכתב אחד החברים במר לבו: "נמחקה נקודת ישוב ממפת כיבושינו"[92].

את קבוצת לופט, החליפה בסוף 1922, קבוצת "משמר הוולגה", שהתקיימה בתל-צור עד נובמבר 1923. הם היו מראשוני קבוצות "החלוץ"[93], שהגיעו לארץ בעליה השלישית וממנסחי מטרותיו.

ראשיתה של הקבוצה בעיר סארטוב, בתחילת 1918. חבריה עברו הכשרה בחקלאות, בבניין ובעבודה וחיו כקומונה במשך כשלוש שנים ברוסיה. באורח חייהם וארגונם היו למופת לרבים מאנשי "החלוץ" ברוסיה. אנשי הקבוצה עברו כמה תחנות בדרכם לא"י, כולל ניסיון עליה דרך הקווקז, ושהות בחוות "מסלה חדשה" ליד קושטא. הם עלו בקיץ ובסתיו 1922, ולאחר כמה חודשי עבודה בבניין בחיפה, הוצע להם על-ידי "המרכז החקלאי", להתיישב באום-אל-עלק, שבה נותרו רק לופט וארבעה מחבריו, כדי לקבלם ולהדריכם (אוקטובר-נובמבר 1922). הם מצאו במקום עדים לטרגדיה של צפירה לנצ'יץ, בדמות מטבח שחור מפיח ומצבת זיכרון שלופט, במו-ידיו, סיתת במקום. הרכוש שקיבלו היה דל: מעט כלי-עבודה, ארבע פרות ערביות, עדר עזים, מעט תרנגולות ושלושה זוגות של פרדות. מים הועלו למקום מעין צור למיכל בגג הבניין על-ידי משאבה מונעת בכוח זוג בהמות . הם עסקו בשיפוץ המקום ובעבודות פלחה וגן ירק וחיפשו עבודות חוץ. כיוון זה הלם היטב את שאיפתם לאי-תלות, אך בפועל התברר להם שישנה מעט מאוד עבודה באזור (שני חברים עבדו במשק יק"א בשוני, מעט עבודות הובלה). באותו זמן שרר מצב חוסר עבודה קשה בכל הארץ ובאזור נדחו עבודות יבוש ביצות כבארה. במהרה גילו שעל המשק הזעיר רובץ עול חובות כבד. הם  זרעו 160 דונם תבואות חורף והכינו שטח לגידולי קיץ אך בינתיים כלה כל מלאי הדגנים למזון אדם ובהמה. "המחלבה" שאמורה היתה לספק חלק חשוב בכלכלתם לא הכניסה דבר. ארבע פרות ערביות דלות שלא התעברו, וכמובן לא נתנו חלב. המרעה העשיר שסביבם לא נוצל. בקשתם להלוואה ממחלקת ההתיישבות נדחתה "מפאת מצבנו הכספי הנוכחי הקשה"[94]. הם פנו לעזרת המרכז החקלאי ובקשו תוספת אדמה בעמק, סלילת דרך, הלוואה לרכישת אינוונטר והכשרות הדרושות במקום[95]. על רקע המצב הקשה חל פילוג פנימי בקבוצה. העוזבים בפילוג (שמונה) הצטרפו לקיבוץ גניגר (דגניה ג') שעלה לקרקע באביב 1923. מכה קשה, שפגעה בנשארים בתל צור, הייתה התאבדותם של שניים מחבריהם באביב 1923 [96].

באוקטובר 1923 עזבו אחרוני אנשי "משמר הוולגה" את תל צור[97]. לופט כתב בשם הקבוצה: "אחרי עבודה של שלוש שנים נאלצנו על-פי פקודת החברה יק"א לעזוב את תל צור למרות ההבטחות המפורשות של מנהל יק"א הא' [צבי] פרנק[98], להשאירנו במקום". הניסיון לשנות את ההחלטה נכשל והם נאלצו למכור את בעלי החיים לכיסוי חובותיהם. לדברי לופט, הסיבות לכישלון היו : "גורמים בלתי תלויים בנו כמו ירידת מחיר האינוונטר, תמותת בהמות, מחלות אנשים ותנאי המקום שאין כדוגמתם אולי בכל הארץ"[99].

עם עזיבת אחרוני קבוצת "משמר הוולגה" את תל צור ב-1923 חוסל היישוב העברי במקום ולא התחדש אלא בשנת 1939, עם היאחזות קבוצת בית"ר בגבעה ממול. שתי משפחות, פולק ופנט, הובאו למקום על ידי יק"א, כדי לשבת ולשמור עליו ונשארו עד אוקטובר 1924, עת עברו להתיישב בבנימינה וגבעת עדה.

ראו בהרחבה באתר זה: ההתיישבות הציונית ברמת הנדיב

תחנה מס' 3  – חורבת עלק.

סמוך לבית חורי, נמצא מכלול מבנים מתקופת הורדוס הכוללים: ארמון מבוצר ומרשים, מעיין, בריכת אגירה ובית מרחץ מרשים בו נוכל לזהות את שלושת החדרים המאפיינים בית מרחץ רומאי: החדר הקר, החדר הפושר והחדר החם. המעבר בין החדרים נועד כדי להרגיל את הגוף לחום האדים. האדים פתחו את נקבוביות העור וסייעו לאדם הנהנה מבית המרחץ לנקות את עורו גם ללא סבון, שלא היה קיים בתקופה ההיא[100].

באתר נחשפו שרידים ארכיאולוגיים מועטים מתקופת הברונזה המאוחרת (1550-1650 לפסה”נ), ממצא קראמי מתקופת הברזל א’ (מאה 10 לפסה”נ), ממצא רב מהתקופה הפרסית (מאות 4-7 לפסה”נ) ממצא וארכיטקטורה מהתקופה ההלניסטית (מאות 2-4 לפסה”נ), ככל הנראה של כפר גדול או יישוב מאורגן שטרם נחשף[101].

יזהר הירשפלד שניהל את החפירות בשנים 2000-1986, סיכם את הממצא: “המתחם שנתגלה בחורבת עלק, הנו האתר המרכזי ברמת הנדיב. בתחומו נובע עין צור, כך שליושביו הייתה אספקת מים קבועה. שכבת הקיום העיקרית באתר היא התקופה הרומית הקדומה – שכבה שלישית: נתגלה באתר ארמון הרודיאני גדול ומפואר, המורכב ממספר אלמנטים. המרכיב העיקרי הוא מבנה ענק (4,800 מ”ר), שנחשף בראש הגבעה שמצפון-מערב למעיין (בגובה 100 מ’ מעל פני הים). למבנה צורת מרובע, הוא מוקף חומה עבה (2 מ’) ומצויד בארבעה מגדלי פינה ובמגדלי ביניים. המבנה הוקם כמעין עיר קטנה, שאגפיה מופרדים באמצעות רשת רחובות שתי וערב.

במרכז ניצב מגדל מאסיבי ובו 6 חדרים. הכניסה למגדל נעשתה מבעד לפתח בקיר המזרחי. אל הפתח מוליך גרם מדרגות בנוי גזית. המדרגות בנויות על חומה נמוכה, המקיפה את המגדל סביב-סביב. חומה מסוג זה מכונה במקורות ההלניסטיים בשם: "פרוטכיזמה" (proteichisma). היא נועדה להגן על יסודות המגדל בשעת מצור. ממזרח למגדל, מעבר לרחוב המקיף אותו, מצוי אגף המגורים המרכזי. זהו אגף גדול בו נתגלו למעלה מ-30 חדרים בגדלים שונים, שהיו מיועדים למשרתים. סביב המגדל ואגף המגורים המרכזי נסללו רחובות ומעבר להם חדרי סוגרים צמודים לחומה. בחדרים אלו נמצאו מתקנים לעיבוד ואחסון של תוצרת חקלאית. על פארו של המבנה מעידים שורה של פריטים אדריכליים מעוטרים להפליא שנמצאו במקום, וכן, ראש אריה (סימל את האל דיוניסוס)[102] עשוי שיש, שהיה במקורו חלק משולחן גן עשוי שיש”. חדרי הארמון צופו שיש מיובא מאיטליה, וברבים מהם נתגלו כלי חרס איטלקיים הנחשבים ליוקרתיים במיוחד.

כלי האבן שנמצאו באתר, מעידים כי תושביו המקוריים היו יהודים. כלי אבן אינם מקבלים טומאה ולכן היו בשימוש נרחב יחסית אצל יהודים. כמו כן, נמצאו נרות חרס, מיוצרים באובניים וראשם נקטם בסכין. מרכז הייצור שלהם היה בירושלים והימצאותם כאן היא עדות לקשריו הטובים של בעל הבית עם עיר הבירה.[103].

המטבעות הרבים של הלגיון העשירי פרטנסיס, שנמצאו אף הם, מלמדים כי המתחם ננטש על ידי היהודים לאחר המרד הגדול. ממערב לחומה נחשפו קברים מהתקופה הרומית (מאה 3 לסה”נ), וממצא עשיר מהתקופה העותומאנית (המאה ה-19 לסה”נ).

תחנה מס' 4 – עין צור

לפני ירידה למעיין נראים שרידי קולומבריום (שובך יונים). היה זה מגדל עגול בגובה של שמונה מ'. נראה שהיונים נכנסו למתקן דרך פתחים שנפערו בחלקו העליון וקיננו בגומחות פנימיות קטנות, שנבנו בעבורן בדפנות המגדל ובשני קירות אנכיים ניצבים זה לזה. עובדי השובך נכנסו למגדל דרך פתח מוגבה בדופן המגדל. קירות המגדל כוסו מבחוץ בשכבות עבות של טיח לבן וחלק. הפתח המוגבה והטיח מנעו מטורפים לטפס פנימה[104].

המעיין היחידי באתר הוא עין צור. ספיקתו 29-25 מ”ק ליום, לפי נתונים מודרניים שבידינו[105]. נקבות חצובות שנחצבו בעת העתיקה אף הגבירו את ספיקת המעיין, ואמת מים שנחצבה והותקנה מהמעיין מזרחה במדרון לעבר בקעת הנדיב מלמדת על חשיבות המעיין אף מחוץ לגבולות רמת הנדיב ועל ניצול משאב חיוני זה ככל הנראה גם לחקלאות שלחין[106]. המעיין שימש כנראה גם כמקווה טהרה[107].

אורכה של הנקבה 47 מ' ונתיבה עוקב אחר סדק טבעי בסלע, ממנו נובע המעיין. בנקבת עין צור חצובים בסלע שלושה פירים אנכיים, במרווח של 11 מ' זה מזה. הם נועדו לאוורור ולהחדרת אור לנקבה וסייעו לעבודות התחזוקה של מערכת המים.

בתקופת המרד הגדול של שנת 70 ניטש המכלול. בתקופה הביזאנטית נעשה שימוש בנקבת המעיין. סמוך לפתח הנקבה נמצאו בקרקעית למעלה מ-2,000 מטבעות, שזמנן המאות 6-4 לסה”נ. סביר להניח שמטבעות אלה הושלכו למעיין כמעשה של בקשת משאלות. מכאן, סביר כי זהו מעיין בעל סגולות מרפא, הנזכר בחיבורו של הנוסע מבורדו[108]. יתכן שהבריכה שימשה אז מקום עליה לרגל ונשים הגיעו לכאן כדי לרחוץ במי המעיין, כסגולה לפריון. בתקופה המוסלמית נעזב האתר לחלוטין עד המאה ה-19[109].

ליד המעיין נמצאו מרכיבים נוספים של המבנה המרכזי  עליו הצביע הארכיאולוג יזהר הירשפלד. הם כללו אמת מים, בריכה ובית מרחץ.

בריכת האגירה הגדולה שבקצה אמת המים שימשה כמידע תפעולית לאספקת מים לבוסתנים ולשדות וגם בריכת רחצה.

בית המרחץ קטן ובנוי היטב מאבני גזית ופסיפסים. זהו בית מרחץ מסוג טורי: הוא מורכב מארבעה חדרים הבנויים בזה אחר זה – שלושה חדרי רחצה (פריגידאריום, טפידריום וקלדריום) וחדר הסקה. בתי מרחץ דומים נתגלו בארמונות ההרודיאניים במדבר יהודה (מצדה, קיפרוס, הרודיון). בנוסף לכך, נמצא ליד המעיין מגדל עגול לגידול יונים (קולומבריום). גידול היונים נועד בעיקרו להפקת זבל לצורך דישון הגנים המושקים של הארמון. כמו כן, נמצא בית בד. מתקנים חקלאיים אלה מלמדים על כך שהמקום היה חלק מאחוזה רחבת ידיים. בעליו של הארמון, על פי המשוער, היה אדם המקורב להורדוס, ואולי אפילו אחד מבניו[110]. בחפירות התגלה בין השאר שבר לוח שיש שעליו כתובת בשפה הלטינית ובה המילה “אקוודוקט” (=אמת מים), עדות אפשרית לאמת המים המוליכה את מימי עין צור לבירת הפרובינקיה בקיסריה[111].

תחנה מס' 7 – תל צור

במרחק של כ-200 מ', במעלה הגבעה צפונה, נמצאים שרידי הישוב תל צור, שהקים גרעין מפלוגת הגיוס של בית"ר. ניתן להיכנס למקום מכיוון מזרח, ב"דרך תל צור", הסמוכה לבית ספר "אורט" בנימינה.

ב-17 במאי 1939, פרסם שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד, את "הספר הלבן", שהטיל הגבלות על העלייה היהודית לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות בידי יהודים. כתגובה, העלו המוסדות המיישבים, כעבור מספר ימים,  שבעה ישובים, של "חומה ומגדל"[112]. היה זה השלב האחרון של "מתקפה יישובית", שהחלה בשיתוף פעולה עם הברטים ב-1936 המשיכה בהסתייגותם וכעת, למרות התנגדותם.

ראו באתר זה: חומה ומגדל.

קבוצת אנשי בית"ר, חידשה, בסיוע אביגדור מירקין[113], סגן מנהל פיק"א שהיה איש בית"ר, את נקודת התיישבות תל צור. הייתה זו נקודת ההתיישבות השנייה של תנועת זו, אחרי רמת טיומקין שליד נתניה[114]. הרעיון לחדש את הישוב בתל צור, מקורו בבוגרי פלוגת זיכרון יעקב, שנהגו לטייל באזור בשבתות. למקום עלתה קבוצת "המצפן" מזכרון יעקב בעידודו של שמשון יוניצ'מן[115], ממלא מקומו של נציב בית"ר בארץ ישראל. ערב העלייה לתל צור, התנהל ויכוח עקרוני בתנועה הרוויזיוניסטית, אם על התנועה לעודד פעולות בנוסח מפא"י ולתמוך במתיישבי תל צור[116]. בסופו של דבר, תמך דוד רזיאל בעליה והקציב מכספי התנועה 400 לא"י. מפיק"א קיבלו המתיישבים סכום של 900 לא"י. כהכנה לעליה, צריכה הייתה הקבוצה, לסלול את הדרך לתל צור ולהכין את חומת המגן. הטקטיקה העיקרית של הקמת ישוב 'חומה ומגדל' כללה הקמת ישוב טרומי תוך יום אחד, שכוח אחד של אנשים יוכל להגן עליה עד בוא התגבורת. חומת עץ וחצץ, נועדה להגן מפני כדורים ואילו גדר דו שיפועית נועדה למנוע התקרבות של זורקי רימונים. על המגדל הותקנו זרקור ופנס איתות, להזעקת תגבורת[117].

במבצע העלייה לקרקע, שחל ב-23 במאי 1939, השתתפו כ-180 איש. לעזרת המתיישבים באו מגויסים מפלוגות העבודה של בית"ר, אנשי זיכרון יעקב וקבוצה מקיבוץ מעיין צבי השכן[118]. בלילה, עם סיום העלייה, כאשר המגדל עמד על כנו וחומת העץ הקיפה את הישוב, נותרו במקום חמישים איש וביניהם בחורה אחת- המאותתת. הנשים והילדים נותרו בזיכרון יעקב, עד השלמת בניין המגדל הקבוע, שכלל חדר ילדים בקומה הראשונה ותחנת נוטרים בקומה העליונה. אברהם הרצפלד, מהמרכז החקלאי, דיווח לקציני המחוז על העלייה לקרקע, רק לאחר מעשה. למחרת יום העלייה הגיעו מברכים רבים, ביניהם אברהם הרצפלד, ברכה חבס ואליהו גולומב, שהביעו את התפעלותם מהדבקות במטרה שגילו בוגרי הגיוס[119]. לאחר שהמבקרים עזבו, פשטה אש בשדות שלמרגלות החומה, היה חשש שהאש תכלה את החומה, שהייתה בנויית עץ. אך למרבה המזל, הרוח שנתה את כיוונה והחומה נותרה לעמוד על תילה.

שטחה של תל צור היה 8,500 דונם, מהם 50 דונם אדמת חריש, 100 דונם אדמת השקיה וכול הייתר, אדמת טרשים שנועדה למרעה. השטח הרציף העיקרי היה גוש של 180 דונם. יתר השטחים היו חלקות קרקע מפוזרים בשולי הכרמל. על מרביתה חלקות התגלעו  סכסוכי בעלות עם ערביי האזור ולא פעם התדרדר המצב לכדי תגרות ידיים. באותה שנה חודשו העבודות להקמת מבנה הקבר של רוטשילד ברמת הנדיב ופיק"א הבטיחה להעסיק עשרים חברים מארגון 'המצפן' בעבודות שונות הקשורות במקום ובשמירה עליו[120]. אולם מקור פרנסה זה יבש כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. המחסור בעבודה הביא את חברי תל צור להקים במקום נקודת רועים. נרכשו 130 כבשים ומדריך מארגון "הנוקד"[121] הגיע באופן סדיר מגינוסר, ולימד את הרועים החדשים את תורת הטיפול בצאן. המתיישבים רכשו גם עדר של פרות ערביות, הקימו רפת ולול ושתלו גן ירק ועצי פרי. אך לא היה בכך כדי לקיים את כול החברים ורבים פנו לחיפוש עבודות מזדמנות[122]. תל צור הוקמה מלכתחילה כפעולת מרי כנגד הספר הלבן, יותר מאשר משיקול כלכלי-חקלאי. הגורמים העיקריים שעיכבו את התפתחות הישוב, בנוסף לתנאי השטח הירודים, היו חוסר הנכונות של המוסדות המיישבים להשקיע במקום והעדרו של ארגון אב או מסגרת על תומכת. הסוכנות טענה שהגוף האחראי הוא פיק"א ופיק"א לא ראתה בתל צור נקודה קבועה ולא נטתה להשקיע במקום עוד משאבים. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא סיפקה למתיישבים את הסיוע הארגוני או הפיננסי שנדרש לפיתוח המקום. שוב ושוב חזרה הטענה כי התנועה הרוויזיוניסטית, או לחילופין, נציבות בית"ר, התנערו מהישוב היחידי שנשא את דגלן וסירבו לתמוך בחלוצים.   בפנייה נרגשת לראש בית"ר, הועלתה התלונה, כי אנשי תל צור נותרו בחוסר כול וכי תמיכה כספית אין. :הסתיו הולך ומתקרב והעצים עדיין גדלים ביערות, שנועדו לצריפי תל צור"[123].

הנקודה נוהלה על ידי ועד בן שלושה חברים, שנבחר על ידי המתיישבים עצמם. צורת החיים והעבודה נקבעו כשיתופיים, לאו דווקא מנימוקים אידיאולוגיים, אלא בעיקר בתוך שיקולי נוחות וחיסכון. לאחר שנה, שבה חיו מתיישבי תל צור בשיתוף, עלתה הדרישה מעם נשות תל צור, לבטל את המטבח המשותף ולעבור לאורח חיים של משק שיתופי, דהיינו, סידור עבודה משותף, משק משותף, הכנה מרוכזת, אך קיום משפחתי נפרד. הוועד שניהל את המשק, כמו גם בא הכוח של נציבות בית"ר, התנגד לשינו הדר הקיים, מסיבות תקציביות, אך לאחר ויכוחים מרובים, היתה יד דורשי ההפרדה על העליונה. לכול משפחה הוקצה תקציב בהתאם לגודלה מתוך הקופה המשותפת[124].

לאחר מאסר קורס אצ"ל במשמר הירדן, בנובמבר 1939 נותרו במקום מעט משפחות. ב-1941 הם הצטרפו לתל צור. במהלך כול אות התקופה, עובדו אדמות משמר הירדן על ידי אנשי תל צור, שהיו מגיעים למשמר הירדן, לתקופות קצרות[125].

ב-באותה שנה, החליטו אנשי המקום לעבור למבנה החאן של שוני[126]. מכיוון שגם שם לא הייתה מספיק קרקע, הציעו להם אנשי פיק"א, להשלים את תכנית בנימינה. השטחים המוצעים היו מספר גושים שהשתרעו במקביל לרחוב הקיצוני של המושבה. המעבר משוני למקום החדש התאפשר בעזרת הלוואה שנתנה פיק"א. גם 'קרן תל חי' ו'הבנק להלוואה וחיסכון' שבזכרון יעקב, עזרו לישוב בצעדיו הראשונים. בנובמבר 1946 עברו מרבית התושבים לביתם החדש. הישוב מנה 28 בתים, עם חלקה של ארבעה דונמים צמודה לכול בית ועוד 34 דונם לכול יחידה, באזור השיפוט של בנימינה. ביוני 1947 שונה שם האגודה, מ"המצפן תל צור" – ל"נחלת ז'בוטינסקי"[127].

מכאן, ניתן לחזור בשביל הכחול, עד למרכז המבקרים. לחילופין, ניתן לרדת לאורט בנימינה. לשם יכול להגיע רכב איסוף, או רכב שהושאר בעוד מועד.

לחובבי לכת ניתן להאריך את הסיור עד לח'רבת עקב. חוזרים למעגל השבילים הסמוך למרכז המבקרים. נמשיך ממנה גרום מערבה, בשביל המסומן באדום.

תחנה מס' 7: חרבת עקב

השביל ממשיך ומגיע עד לחורבת עקב. מכאן נשקפת תצפית על מישור חוף הכרמל ועל הים  התיכון מזה; על בקעת הנדיב מזה, עם רמות מנשה והרי שומרון, אשר מעבר להן מזרחה; ועל צפון השרון כולו. ה"חוטם" משקיף גם על קיסריה. בינו לבין העיר, השתרע בעבר שדה הקברות שלה, כפי שכתוב במשנה "מזרח קיסרין. קברות"[128].

החורבה, הממוקמת בגובה 142 מטרים מעל פני הים, נמצאת על מצוק חוטם הכרמל, חלקו הדרומי-מערבי של הכרמל. באתר שחזור של וילה מהתקופה הביזאנטית (מאות  4-7 לספירה) שנבנתה על גבי וילה מהתקופה הרומית שכנראה חיו בה יהודים.

פרופ' יזהר הירשפלד, שחפר באתר, גילה בַּמקום שרידים של וילה ביזנטית הבנויה על שרידי בית אחוזה קדום יותר מימי הבית השני (מאה 1 לפנה"ס). בית האחוזה היה מבנה גדול שהשתרע על פני 2,800 מ"ר. המבנה, שצורתו כצורת האות ר', הוקף חומה בנויה אבני גיר. מתקופה זו התגלו במקום מקווה טהרה, הכולל שלוש מדרגות חצובות בסלע, שונות זו מזו בגובהן. שישה מטרים ממזרח למקווה הטהרה נמצא אמבט קטן חצוב בסלע, ששימש לרחיצת הגוף טרם הטבילה במקווה. בית האחוזה ננטש בימי המרד ברומאים (66¬-70 לספירה).

רוב השרידים הנראים כיום שייכים לווילה שנבנתה בתקופה הביזנטית (מאות 4¬-7 לספירה). סמוך לשער הכניסה נמצא בור מים גדול. האגף המזרחי של הווילה היה בעל קומה אחת, שכללה שלושה קמרונות מקבילים. האגף הצפוני שימש ככל הנראה כמרתף יין וכמקום אחסון. אולי הייתה בו גם אורווה קטנה יותר ומקום אחסון למזון ולכלים. הקשת הגדולה שבפינה הצפונית-מזרחית של הווילה מעידה שהאגפים הצפוני והמערבי היו בני שתי קומות. הווילה ננטשה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל (640 לספירה). בצד המערבי של המתחם התגלו מתקני חקלאות של בית האחוזה מימי בית שני – גת לדריכת ענבים ושרידי בית בד. התצפית לעבר מישור חוף הכרמל, במרחב שבין נתניה לחיפה, מרהיבה.

מנצור אל עקאב

במרחק של 2 ק"מ, הליכה ב"שביל עזים" מסומן היטב, בראש הצוק, בצד פסגתו של ה"חוטם", שמרו הערבים על מסורת קבורה של שייח' מנצור אל-עקאב (ע' בשורוק). הוראת השם "מנצור" היא מנצח. לגבי הכינוי "אל-עקאב", כנראה שמקורו בעקב, דורס מגביה עוף ולפיכך משמש שמו בהשאלה למקום נישא, כעין "קן נשרים". בהקשר זה מזכיר יהודה זיו את הביטוי הערבי "אמנע מן עקאב אל-ג'ו", למבצר שאין לכובשו

כנראה שמסורת הקדושה קשורה לבית מידות שהיה קיים בעבר במרומי הצוק ומתואר בדו"ח של משלחת הסקר הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P. E. F.), משנת 1873. בפרוס המאה ה-20 הם הגיעו לחורבה, שכונתה בפי הערבית "אל קבו" ("הקמרון"), ומצאו שבמקום יושבת משפחה של "כושים", צאצאיהם של פליטי צבא מצרים במסעו של איברהים פח'ה, לכיבוש ארץ ישראל, בשנים 1832-1840. כשנאלץ לשוב למצרים, בלחץ מעצמות אירופה, העדיפו רבים מהם להתיישב במישור חוף הכרמל ובשרון, על פני חזרה לארצם, להיות נתונים לחסדי האפנדים.

רג'אח אבו שהב, תושב ג'יסר א-זרקא, עוזרו של המהנדס דוב קובלנוב, שניצח על ייבוש ביצות כבארה[129], סיפר שזהו קברו של נבי עקאב, שמשפחתו חיה בקיסריה (טרם ימי מוחמד, שהיה הנביא האחרון) ואילו הוא התבודד בחוטם הכרמל. מכול הסביבה עלו אליו הכפריים, לבקש בעצתו, או ברכתו. מסורת אחרת, טענה שנבי עקב חי דווקא בקיסריה הצלבנית ומכיוון שכול תושביה היו אז נוצרים, הביאוהו בני ביתו לקבורה מחוץ לעיר, בראש צוקי חוטם הכרמל. מכול מקום, מדי שנה הייתה נערכת במקום חגיגת עליה לרגל, ברוב עם. סביר להניח שיש קשר בין אירוע חגיגי זה לבין שמות הכפרים שהיו סמוכים לחוטם הכרמל ונטלו חלק בחגיגה. הוראת שם הכפר צברין, ששכן מצפון לעמיקם של ימינו, היא "מצפים בסבלנות" (ליום הגדול). יש הקוראים לו "צבעין", כלומר "צובעים" חוטי אריגה לבגדי חג ומועד. הוראת שם הכפר טבאלין, ששכן ממזרח לזכרון יעקב היא "מתופפים" ואילו זמרין, שמה הקודם של זכרון יעקב, הוראתו "מחוללים" דרך השמות מוצג תיאור ציורי של החגיגה. עולי הרגל עוטים בגדים צבעוניים, מכים בתופים ונושפים בחלילים.

יש טענה ששמו של השייך הוא דווקא "אל עקאב" (ע בחיריק), שמשמעו "מנצח הייסורים" ויתכן ששמו נובע משמו של רבי עקיבא, אשר הוצא להורג בקיסריה הסמוכה. על פי המסופר בתלמוד, הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים וקרא קריאת שמע, "עד שיצתה (=שיצאה) נשמתו ב"אחד" (=במילה "אחד" המסיימת את הפסוק הפותח את קריאת שמע)][130]. שנת מותו המדויקת לא ידועה אך משערים כי מת בין שנת 132 לשנת 136 לספירה. המסורת קובעת את תאריך מותו לט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, ג'תתצ"ו. הדימיון בין השם "עקיבא" לכינוי "עקא"ב, – רב. במדרש ספר משלי, מתייחס לציון "טריפלון של קיסריה", הכתוב במשנה.  שם נכתב שמשמעות המילה "טרפילון" אינה שלוש ערים שהצטרפו לאחת, כפי שסברו, אלא "שלושת העמודים של קיסריה", אשר מקום קבורתו של ר' עקיבא, בסמוך להם.

רציפותם של צוקי ה"חוטם" נקטעת בדרום, בשורה של ערוצים סמוכים, קצרים ותלולים. ערוצים אלה התחתרו כאן בעצמה גדולה, הן בשל הפרש הגבהים הניכר והן בשל קווי חולשה אנכיים בשכבות הסלע (מערכת משוק) השולטת בחוטם הכרמל וקוויה נמשכים בו ממזרח-צפון-מזרח למערב-דרום-מערב.  לפיכך מסתיים, בעצם, המצוק, בשלושה עמודי סלע זקופים, ליד מחצבת בנימינה. יהודה זיו מציע כי שלושת עמודי סלע אלה, הם אשר כונו "טריפילון של קיסריה" וכי בשדה הקבורה שלמרגלות חוטם הכרמל, נמצא קברו של רבי עקיבא[131]. בעניין זה נזכיר כי התלמוד הבבלי מספר על מותו של רבי אבהו, גדול אמוראיה של קיסריה. שם מתואר כי "הורידו עמודיה של קיסריה מים"[132], כלומר, הוזלו דמעות

מסורת בפי ותיקי זכרון יעקב גרסה שכאן נחבא רבי עקיבא מפני הרומאים, כשהוא ניזון מפירותיו של עץ החרוב, המצל על מבנה הקבר – עד שנתפס והומת. ב-1925 עגנה ספינת הטיולים של הברון בחוף טנטורה[133]. היה זה מסעו האחרון לארץ ישראל. בין מקבליו היו שבתאי לוי, סגן ראש עיריית חיפה, צבי פרנק, מנהל פיק"א וינקו (יעקב) אפשטיין, נציג המושבה זכרון יעקב. הברון ביקש מהם למצוא לו חלקת קבר. מהם הוליכו אותו לכאן. הוא צפה על הסביבה מספרים שהסיפור על ר' עקיבא ריגש אותו מאד ולכן החליט כי הוא רוצה להיקבר בסמוך[134].

הערות

[1] דורון בר, "מפריז לרמת הנדיב: קבורתו השנייה של בנימין אדמונד דה רוטשילד במדינת ישראל", קתדרה, 173 2019, עמ' 85-108

[2] סלמן אבו רוכאן ויעקב שורר (עורכים), הכרמל וחופו ורמות מנשה, מדריך ישראל החדש, כרך מס' 5, כתר, ירושלים, 2001, עמ'18

[3] יעקב שורר (עורך), עמקי הצפון, כרמל ושומרון, מדריך ישראל, כתר, ירושלים, 1980, עמ' 68.

[4] מדריך ישראל החדש, עמ' 22.

[5] יעקב שורר (עורך), עמקי הצפון, כרמל ושומרון, מדריך ישראל, כתר, ירושלים, 1980, עמ' 68.

[6] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 121.

[7] יאיר זיידנר, אתר מפה, הגנים של רמת הנדיב: טיול על חשבון הברון, באתר ynet

[8] פִּיקָ"א (ביידיש: פאלעסטינע יידישע קאלאניזאציע אסאסיאציע; PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

[9] לשם ניהול הפארק הוקמה בשנת 1959 חברת גני רמת הנדיב בע"מ (חברה לתועלת הציבור), מכוח חוק מיוחד: חוק גני רמת הנדיב, תשי"ח–1958, המסדיר את פעילותה.

[10] החברה להגנת הטבע, , "טיול לחג: חוצה רמת הנדיב", באתר ynet, , 13  באוקטובר 2008

[11] דן גלעדי ומרדכי נור, רוטשילד, "אבי הישוב" ומפעלו בארץ ישראל, כתר, ירושלים, 1982, עמ' 8-9

[12] בין היתר, בעת זקנתו, תרם למוזיאון הלובר, אוסף תחריטים ורישומים נדירים ושימש בו יועץ אמנותי בתחום זה. כמו כן, מימן את הקמתו של המכון לביוכימיה בפריס ותמך בו, למין שנות ה-80 של המאה ה-19 (רן אהרונסון, הברון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1890-1889, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1990 (להלן הברון והמושבות), עמ' 9, הערה 1.

[13] י' בריל, יסוד המעלה, ירושלים תשל"ח, (הוצאה מקורית : תרמ"ג), עמ' 151.

[14] לאחר מכן התחיל הברון לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן (ראו בהרחבה: רן אהרנסון, הבארון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1890-1882, הוצאת יד יצחק בן-בי, ירושלים, 1990; דן גלעדי, מרדכי נאור, רוטשילד: "אבי היישוב" ומפעלו בארץ ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, 1982. זבולון פורן (עורך), הברון בנימין-אדמונד רוטשילד: אבי היישוב, הוצאת קרן קיימת לישראל, 1986. גצל קרסל, אבי היישוב: הברון אדמונד דה רוטשילד ופעלו, הוצאת מגן, תל אביב, 1954(.

[15] . פגישתם של פיינברג והברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד (18.10.1882) הוסדרה בעזרתם של יועצי הברון הרב צדוק הכהן ומיכאל ארלנגר,.

[16]  הברון התנה את הסיוע בקליטת משפחות נוספות במושבה, ואת קבוצת הביל"ויים שכונתה בפיו "הסטודנטים", אשר ישבה במקווה ישראל. בכמה מקומות מוזכר סכום של 30,000 פרנק.,

[17]  יהודה ראב (בן עזר), התלם הראשון, תל-אביב, 1956, עמ' 89; הברון והמושבות, עמ' 10

[18]  "חשבתי מה היה לראשון לציון וליתר המושבות לולא שינס האיש היקר הזה את מותניו לעזוב בני ביתו בארץ הקודש ולעבור אורחות ימים למען הביאו העזרה על ידי נדבת לבב השר הנדיב הזה? הוספתי לחקור במופלא ממני ולחשוב על דבר השאלה הישנה – צדיק ורע לו. יבוא יום ויבינו חובבי ציון מי המה הגיבורים הנאמנים אשר עדרו בלא לב ולב להניח אבן הפנה לשיבת בנים לגבולם" (ז.ד. לבונטין, 'לארץ אבותינו', א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 75).

[19] ראו גם אליהו הכהן, 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב הידוע, בבלוג "עונג שבת", אוקטובר 2017..

[20] .  גרפי דליה, "יוסילי החלבן", עת-מול, יד בן צבי, מרס 2005 , גליון  4 (180 ).

[21] י' בריל, יסוד המעלה, מגנצא תרמ"ג, מהדורה מצולמת, ירושלים תשל"ח, עמ' 6-10.

[22] שמואל יבניאלי, ספר הציונות, כרך א: תקופת חיבת ציון, חלק ב', ירושלים ותל אביב, תשכ"א (להלן: יבניאלי),  עמ' 76. ח' חיסין, מיומן אחד הבילויים, תל אביב, תרפ"ה, עמ' 81-82.

[23] אביעזר שלוש, מזמארין לזכרון יעקב, אתר האינטרנט של מט"ח. מתוך א' שלוש, "מי היה אותו אפלבוים?, הוצאה עצמית, 1999.

[24]איתי בחור, פעמון סדוק, זכרון יעקב, 2020,  עמ', 73

[25] פעמון סדוק, עמק 73.

[26] דן גלעדי, הברון רוטשילד ומשטר החסות של הפקידות", בתוך: ספר העליה הראשונה, (להלן: ספר העליה הראשונה), עמ' 185-186.

[27] אהרונסון, "זיכרון בירת השומרון", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות – סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, משרד הביטחון, תל אביב (להלן: זיכרון, יבתר השומרון), עמ' 59.

[28] הברון והמושבות, עמ' 97-98

[29] סמסונוב, זכרון יעקב

[30] א"מ פריימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, א' ירושלים תרס"ז, עמ' 17; שם, ב', יפו תרע"ג, עמ' 246

[31] משה  סמילנסקי, לתולדות הישוב בארץ ישראל, אחיאסף 12 (תרס"ה), עמ' 134; דן גלעדי, "ראשון לציון בחסות הברון רוטשילד (1882-1900), קתדרה, 9 (1978), עמ' 135.

[32] הברון והמושבות, עמ' 54

[33] יוסף גורני, מראש פינה ועד דגניה, , שיחות על מפעל הבניה הציוני, משרד הביטחון, תל אביב, 1983, עמ' 26-27

[34] דן גלעדי, עמ' 197.

[35] י שראל קולת,  תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה – התקופה העות'מאנית, מוסד ביאליק, כרך בק,

[36] דן גלעדי, הברון, עמ' 183-184

[37] הברון והמושבות, עמ' 296

[38] השנואים ביותר מבין הפקידים היו אוסוביצקי בראשון לציון, אושרי בראש פינה ואדולף בלוך, אף הוא מאלזס, שרדה במתיישבי ראשון לציון ומזכרת בתיה

[39] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו, מסדה, רמת גן, עמ' 11.

[40] שמואל אביצור, עמ' 242, הברון והמושבות, עמ' 297

[41] הברון והמושבות, עמ' 81.

[42] יהושע קניאל, "היישוב הישן וההתיישבות החדשה" בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, עמ' 275

[43] דן גלעדי, הברון, עמ' 192

[44] הברון והמושבות, עמ' 78

[45]   אלכס ביין משתמש בנתונים קלים יותר להבנה: לפי אומדנה, השקיע הברון במפעל ההתיישבות סך 5,600,000 לי"ש  מסכום זה, הושקע בשנים 1883-1899 סך 1,600,000 לי"ש. באותה התקופה השקיעו כל האגודות של חובבי ציון ברוסיה ובאירופה, סך של 87,000 לי"ש. (אלכס ביין , תולדות ההתיישבות הציונית, מסדה, רמת גן, עמ' 10

[46] ראשון לציון, רחובות, גדרה, באר טוביה ואדי חנין (נס ציונה), עקרון (מזכרת בתיה), הרטוב, מוצא, פתח תקווה, חדרה, זכרון יעקב, שפיה, בת שלמה, ראש פינה, יסוד המעלה, מטולה, משמר הירדן ועין זיתים.

[47] אלכס ביין, עמ' 12-13

[48] איתי בחור, פעמון סדוק, עמ' 75

[49] 'אמת מארץ ישראל', המליץ, גל' 134.

[50] אחד העם, 'אמת מארץ ישראל', על פרשת דרכים, ברלין, תר"ץ (להלן: על פרשת דרכים)

עמ' מז.

[51] פעמון סדוק, עמ' 74-75

[52] המושבה, עמ' 22-25

[53] הברון והמושבות עמ' 299, הערה מס' 15.

[54] סיימון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל: אדמונד וג'יימס רוטשילד ומפעלם בארץ, תרגם מאנגלית: מ. חצור, תש"ם 1980

[55] הברון מוריס דה הירש אאוּף גֶרוֹיט (: Moritz Freiherr von Hirsch auf Gereuth‏) ( 1831 –  1896) היה איל הון ונדבן יהודי-גרמני שחי בצרפת, באנגליה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. סייע באמצעות חברת יק"א שהקים, בארגון ובכספים להגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה (ובעיקר למושבות הברון הירש בארגנטינה) בשלהי המאה ה-19. פגישתו עם תאודור הרצל, בשנת 1895, פתחה את פעילותו של הרצל למען הציונות.

[56] יק"א (ביידיש:"יידישע קאָלאָניזאַציע אַסאָסיאַציע", מאנגלית: J.C.A; ראשי תיבות של Jewish Colonization Association; בתרגום לעברית: "החברה היהודית להתיישבות") היא חברה שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש בשנת 1891, במטרה לסייע ליישובם של יהודים פליטי האימפריה הרוסית באמריקה ובעיקר במושבות הברון הירש בארגנטינה. על מנת להכשיר יהודים להגירה, הקימה יק"א מספר בתי ספר חקלאיים בגליציה וכן מספר רב של לשכות מודיעין. מראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה הגוף המרכזי בפעילות לגאולת קרקע בארץ ישראל למרות שלא הייתה גוף ציוני.

[57] מ' אליאב, ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט 1917-1977, ירושלים, כתב, 1978, עמ' 315

[58] יוני נוקד,איך בארץ ישראל אדמה נגאלת, רכש קרקעות בשלהי התקופה העות'מנית, הוצאת איתי בחור, 2020, עמ' 122

[59] אליאב, עמ' 318

[60] גידי זנד, סמדר רייספלד ונורית קינן, רמת הנדיב הדברים הנסתרים מן העין : על יחסי הגומלין בפארק הטבע

הוצאת מטח , תל אביב, 2005, עמ' 5.

[61] לרודיסטים שלד גדול יחסית דומה באופן כללי לשלד של אלמוג בודד. בנוי מקשוות לא שוות. קשווה ימנית גבוהה (יכולה להגיע עד אורך של 30 ס”מ) בעלת צורה קונית הגדלה כלפי מעלה ומתרחבת למעין גביע-חרוטי. החלק התחתון של הקשווה חתוך על ידי לוחות הוריזונטליים המשאירים נפח קטן למיקום הגוף הרך. הקשווה השמאלית שטוחה לרוב בעלת צורה של מכסה בעלת זוג שיניים גסות וארוכות יורדות מפנים קשוות המכסה לשקעים תואמים בקשווה הימנית : https://www.fossil.org.il/fossil/rudists/

[62] שם , עמ' 9

[63] שם, עמ' 21

[64] ממוצע רב-שנתי, מנתוני אתר האינטרנט של רמת הנדיב, נמדד ברמת הנדיב משנת 1994: ללא שם 2008

[65] בן ציון מיכאלי, ישובים שנעזבו, מלוא, תל אביב, 1980, עמ' 161ץ ??

[66] : ידידיה שוהם, על 'כאן על פני האדמה', מאסף: כתבים לחקר, תנועת הפועלים היהודית, יג, תשמ"ב-תשמ"ג (להלן: שוהם, תשמ"ב), עמ' 130-127 .

[67] דוד הורוביץ, האתמול שלי, תל-אביב ‏1970, עמי ‏91

[68] בהם שמואל שפעל, משה פישלר וזאב בלוך מטארנוב. על פי אליעזר הכהן (ויינבאום) התלקטו במקום 52  איש, ראה: -עדותו של אליעזר הכוהן/ מאסף, הי, 1973, עמ' 215. אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד, 2009, עמ' 56.

[69] אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד, 2009, עמ' 56.

[70] שלום לוריא, אנדה, פרקי חיים של חלוצה, הוצאת מרחביה, עמ' 93. עמ' 27, בספר כתוב כי הדביקה גם את בתה הקטנה, אם כי, המלריה, אינה מדביקה מאדם לאדם. ראו גם  אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, הוצאת עם עובד, תל אביב עמ' 58

[71] שוהם, שם

[72] אנדה פינקרפלד (Anda Pinkerfeld) נולדה בשנת 1902 בריישא (ז'שוב, רייכסהוף) שבגליציה למשפחה מתבוללת. אביה, יואל, היה אדריכל בממשלה האוסטרית ולרגל עבודתו נדד ממקום למקום. לבסוף נשתקעה המשפחה בלבוב והילדים למדו בבתי ספר נוצריים. במלחמת העולם הראשונה שירת בחזית כקצין בצבא האוסטרי. בילדותה לא קיבלה חינוך יהודי. בגיל שבע כתבה את יצירתה הראשונה, תפילה למען שחרור פולין, בפולנית. בעקבות פוגרום בלבוב בסתיו 1918 עברה מגימנסיה פולנית לגימנסיה יהודית.

למדה מדעי הטבע באוניברסיטאות לבוב ולייפציג. בשנת 1920, בתקופת העלייה השלישית, עלתה לארץ ישראל יחד עם חבריה בתנועת הנוער "השומר הצעיר", עבדה בייבוש ביצות בעמק, ולאחר שחלתה בקדחת שבה לבית הוריה בפולין לצורך החלמה. בעת שהותה שם פרסמה בפולנית את ספר שיריה הראשון: Pie'sni Zycia ("שירים על החיים"), ב-1921. בשנת 1923 חזרה בלוויית בעלה, אריה (קרמפנר) עמיר. הם התיישבו בקיבוץ קריית ענבים, שם נולדה בתם, ציפור, וכעבור תקופה בתל אביב. בנם, עמוס עמיר, שירת שנים רבות בחיל האוויר והגיע לדרגת תא"ל. עד שנת 1929 עבדה בתל אביב כמיקרוביולוגית.

כל השנים הוסיפה לכתוב שירים בפולנית עד שבעידודו של המשורר אורי צבי גרינברג החלה לכתוב שירים גם בעברית. בשנת 1928 פורסמו בעיתון דבר שיריה הראשונים בעברית עליהם חתמה בשם העט בת-חדוה. באותה תקופה החלה לכתוב סיפורת לילדים ולפרסם משיריה בעיתון "דבר" ו"דבר לילדים" (בחתימת "אנדה"). במהלך השנים התפרסמו כתביה, ובהם תרגומים לעשרות ספרים נודעים. (ויקיפדיה; שרה בן-ראובן, אנדה ויצירתה, גוונים, 2016).

[73] קבוצות בארץ ישראל

[74] שוהם, שם.

[75] יוזף וויץ, התנחלותנו בתקופת הסער, ספריית פועלים 1947, עמ' 105.

[76] מאיר יערי, עמ' 68. ראו גם: זאב צחור, חזן – תנועת חיים, עמ' 66.

[77] מתיתיהו מינץ, חבלי נעורים: התנועה השומרית 1921-1911, הספרייה הציונית, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 1995, עמ' 271

[78] צבי לופט, 1949-1894, יליד גליציה, שהצטיין ונפצע כקצין אוסטרי במלחמת העולם הראשונה. היה מראשי ההגנה העצמית בגליציה וממנהיגי "השומר הצעיר" ו"החלוץ". עלה לארץ ישראל ב-. ידבק ב'הפועל הצעיר' ויהיה נחוש בסירובו לתת יד ליוזמה כלשהי המכוונת לקיים בארץ ישות שומרית נפרדת. בוועידת היסוד של ההסתדרות, בדצמבר ‏1920  הוא הופיע במפורש בגוש צירי 'הפועל הצעיר (מתיתיהו מינץ, חבלי נעורים : התנועה השומרית 1921-1911,  הספריה הציונית, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית,: 1995, עמוד: 264 ואחר-כך היה חבר במפא"י, ומ-1937 ניהל את חברת הביטוח ההסתדרותית – "הסנה".

[79] ישובים שנעזבו, עמ' 161. נכדו אלוף משנה צביקה לופט, שנקא על שמו, נהרג במלחמת לבנון השנייה: https://www.iaf.org.il/2212-28783-he/IAF.aspx

[80] משמר הוולגה : 1922-:1918 קבץ זיכרונות מן הקורות את הקבוצה למן היווסדה בגולה ועד עלייתה ארצה. ‘ תל אביב, 1962

[81] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[82] הפועל הצעיר, 12.1.1922

[83] ישובים שנעזבו, עמ' 161.

[84] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[85] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[86] קונטרס, 18.12.1921

[87] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[88] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[89] קונטרס, 21.4.1921

[90] ד"ר מלך 'זגורודסקי, 1959-1868; יליד רוסיה, למד חקלאות בברלין , שעלה לארץ ישראל ב-1911 ועם השנים, היה מוותיקי האגרונומים בארץ שהניחו יסודות לחקלאות המודרנית. כתב, פרסם וייעץ בנושאים חקלאיים רחבים. פרסם את הירחון החקלאי הראשון, את "הלוח החקלאי" ואת ה"מלון כלבו לחקלאות".( אלימלך (מלך)', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 213–214.))

[91] ארכיון העבודה, 348, 312-IV

[92] פרקי הפועל הצעיר, כרך ז', עמ' 234

[93] "החלוץ": הסתדרות נוער ציונית להכשרה ולעליה לארץ ישראל, שהוקמה ב-1915 בארה"ב על-ידי בן צבי ובן גוריון וב-1917 ברוסיה, על-ידי טרומפלדור. אחרי מלחמת העולם הראשונה התרחבה מאד בכל אירופה, המטרות שקבעו הדגישו את עצמאותם ואי-תלותם: "החלוץ', כהסתדרות מיוחדת, עומד בארץ על יסודות פוליטיקה לאומית בלי שום אוריינטציה ובכלל אינו שם מבטחו בהגשמת שאיפותיו בכוחות מן החוץ" (קובץ משמר הוולגה, 1962). ובעיקר במרכזה. קבוצות אנשי "החלוץ" עלו במאורגן בעליות השלישית, הרביעית והחמישית, הקימו את "גדוד העבודה" והיו הבסיס להתיישבות העובדת השיתופית – הקיבוצים והמושבים.

[94] א.צ.מ.,S15-159

[95] קונטרס, 11.5.1923

[96] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[97] יוסף וייץ, התנחלותנו בתקופת הסער, ספרית פועלים, 1947, עמ' 105.

[98] אנרי פרנק, 1937-1878, מהנדס יליד פאריס שפעל בוועדה הארצישראלית של יק"א מ-1905 והיה המנהל הראשון של פיק"א. הודות לידיעותיו המעמיקות ונסיונו הרב זכה למעמד והערכה רבה בקרב

המנגנון הפקידותי ואף בעיני מתנגדי פיק"א והיה לאיש המרכזי בכל הפעולות של פיק"א בארץ, ובכללן בשומרון.

[99] א.צ.מ. S-15 84-85/3)

[100] מגן הנדיב לעין צור – דפי יהודית, החברה להגנת הטבע.

[101] בועז זיסו, , שני מגדלי קולומבריום הרודיאניים בחורבת עלק ובחורבת אבו ח'ף – "קדמוניות", חוברת 112.

[102] ראו באתר זה: האל דיוניסוס

[103] ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, רמת הנדיב מקור למקורות – עיון במקורות היהודיים על הכרמל וחוטם הכרמל, הוצאת החברה להגנת הטבע, 2001

[104] רמת הנדיב שבילה מעיין, רמת הנדיב

[105] אמנון להב, ראשיתה של ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב. החברה להגנת הטבע, 1992 .

[106] צביקה צוק, מים בקצה המנהרה : לטייל במפעלי המים הקדומים , ירושלים, יד בן צבי, 2011.

[107] ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, רמת הנדיב מקור למקורות – עיון במקורות היהודיים על הכרמל וחוטם הכרמל, הוצאת החברה להגנת הטבע, 2001

[108] הנוסע מבורדו הוא כינויו של מחבר אלמוני של הספר – "מסע מבורדו" (Itinerarium Burdigalense), יומן מסע המתאר את עלייתו לרגל בסביבות שנת 333, בתקופת שלטונו של דלמטיוס, אחיו של הקיסר קונסטנטינוס. נראה כי התלוו למסע אנשים נוספים , אך אלו אינם ניכרים בחיבורו. החיבור נודע בחשיבותו, שכן הוא מהווה פתיחה לספרות המסעות לארץ ישראל וכן הוא אחד ממקורות המידע היחידים על פניה של ארץ ישראל בכלל, וירושלים בפרט, באמצע המאה ה-4. דרך תאורו של הנוסע מבורדו היא עובדתית ו"יבשה" והוא מתאר את המקומות הקדושים בלשון קצרה ומתעלם מהנוף והסובב . חשיבות חיבורו היא בראשוניותו , שכן לפנינו תיאור המסע הראשון לא"י שהועלה על הכתב . הקטעים המוקדשים לא"י הם בעלי ענין מיוחד , ובעיקר אלו הנוגעים לאתרים מקודשים , שכן נעדרות בהן ( עדיין ) אותן מסורות משניות שאפיינו כל כך אח תאורי הנוסעים במאות .ה- 5-6-הבכלל, אין בכתבי הנוסע מבורדו תיאור מעשי ניסים , או "חפצים מקודשים" , כמרים ומרטירים ואף פגישות עם אנשים וחוויות אישיות נעדרות כליל בחיבורו  הוא מוסר מאידך גיסא רק על מקומות שנתקדשו ע"י אירועים היסטוריים

[109]   הירשפלד, י'.  2005א'. הארמון ההרודיאני-ramat.www://http.

[110] Hirschefeld, Y. 2000. Ramat Hanadiv Excavations: Final Report of the 1984-1998 Seaeons.

Jerusalem.

[111] תולדות האדם ברמת הנדיב: https://www.ramat-hanadiv.org.il/%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D/%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%91/

[112] הישובים שעלו ב-22 וב-23 במאי היו הזורעים, שדמות דבורה, שורשים, מחניים, נווה ים, כפר גליקסון ותל צור.

[113] אביגדור (ויקטור) מירקין ( Victor Mirkin, 1909 –1944) היה קומנדנט (סגן-אלוף), הקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא צרפת החופשית. הוא נהרג במלחמת העולם השנייה על אדמת צרפת.

[114] רמת טיומקין הינו יישוב אשר עלה לקרקע במסגרת "התיישבות האלף". על "התיישבות האלף" הוחלט ב- 1927 כאשר כבר משנת 1926 המתינו כאלף פועלים ולחצו בלי הרף על המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים לאפשר להם לעלות על הקרקע. בקיץ 1926 הוחל מפעל ההתיישבות בגוש הקישון, אולם במפעל זה טרם שולבו פועלים ממתינים. המועצה החקלאית שהתכנסה ב- 1927 החליטה כי עליה ליטול את ריכוז ההתיישבות לידה ולאפשר התנחלות זולה. [באותה תקופה נולדה התוכנית בשם "התיישבות האלף", שהינה פרי פשרה בין מצוקה של תקציב וחוסר בקרקעות חקלאיות, לעומת רצון ומעומדים רבים להתיישבות, כך שהתוכנית גורסת על שילוב עבודה חקלאית לצד עבודה שכירה בישוב העירוני. (מתוך: אליאב, בנימין, 1979, היישוב בימי הבית הלאומי, הוצאת כתר )

באוגוסט 1930 התכנס בברלין מושב מיוחד של הנהלת הסוכנות ובה נקבעו קווי היסוד לפעולת ההתיישבות הנדונה. הוחלט שהביצוע המעשי יהיה ע"י "מחלקת ההתיישבות של הסוכנות". ראו בהרחבה: http://www.irgon-haagana.co.il/info/hi_show.aspx?Id=28196

[115] יוניצ'מן נולד ב-1907, בלוצק שבווהלין (בילדותו ברוסיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה בפולין; כיום באוקראינה), בשנת 1907, בנו של ישראל יוניצמן. למד בתיכון בעירו לוצק. אחר כך המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת פראג, שם קיבל תואר דוקטור לרפואה. בזמן לימודיו בפראג היה פעיל בתנועת בית"ר. ב-1932 חזר לפולין ונתמנה לחבר ההנהגה הארצית של התנועה. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל. לאחר עלייתו היה למפקד פלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה ולראש הנהגת בית"ר בארץ ישראל. כמו כן היה חבר מרכז התנועה הרוויזיוניסטית. לימים, היה ח"כ מטעם חרות.  נפטר מהתקף לב בשנת 1961, בגיל 54. הוא הובא למנוחות בבית הקברות בראש פינה, על-פי צוואתו, ליד קברו של שלמה בן-יוסף אשר היה עולה הגרדום הראשון מבני עירו, וחברו לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה.

[116] שמשון יוניצ'מן, "תל צור, נחלת ז'בוטינסקי", שמשון יוניצ'מן, תל אביב, תשכ"ב, עמ' 211.

[117] אלחנן אורן, "ההתיישבות כתשתית  לעצמאות", סקירה חודשית (29), מארס-אפריל, 1982, עמ' 20

[118] ישעיהו מחנאי, נחלת ז'בוטינסקי, תולדותיה של התיישבות בית"רית, הוצאת המרכז השיתופי להתיישבות של עמותת החרות-בית"ר, תשי"ב, עמ' 87.

[119] ראו תל צור, נחלת ז'בוטינסקי, עמ' 84 ימחנאי, עמ' 95

[120] מרדכי אולמרט, דרכי בדרך הרבים, אור עם, 1981, עמ' 99-100.

[121] כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת החלו חקלאי ההתיישבות ברחבי הארץ להקים ארגונים ארציים של ענפי הייצור החקלאי. אחד מארגונים אלו היה ארגון "הנוקד" שהווה מסגרת מקצועית לעובדי הצאן בארץ.

אחד מפעיליו הראשונים של הארגון היה המשורר מתתיהו שלם חבר קיבוץ רמת יוחנן, שהיה גם רועה צאן. גם דוד זמיר (אחיו של המשורר עמנואל זמיר) היה מבין מקימי "הנוקד". הנוקד קיים כנסים, פעולות הדרכה לגידול צאן והשבחתו, כ"כ יצא ירחון "הנוקד" שהביא בכתובים את הנושאים הקשורים לענף.

[122] התיישבות התנועה הלאומית, עמ' 46-47.

[123] מכתב אל ראש בית"ר, 24 באוגוסט 1939, מצוטט אצל מינה גראור, ההתיישבות של התנועה הלאומית בשנים 1977-1939, מכן ז'בוטינסקי בישראל, 1997, עמ' 48ץ

[124] מרדכי אולמרט, עמ' 104.

[125] מחנאי, עמ' 198.

[126] על המבנה, ראו : זאב ענר, סיפורי בתים, תל אביב, 1988.

[127] התיישבות התנועה הלאומית, עמ' 52-53

[128] אהלות, י"ח, י"ט

[129] ראו באתר זה: יבוש ביצות כבארה.

[130] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'

[131] הודה זיו, תרמיל צד, עמ'

[132] מועד קטן, כ"ע, ע"ב)

[133] ראו באתר זה: סיור בטנטורה

[134] יהודה זיו, תרמיל צד, עמ' 121-125.