טיול לאיי הדודקנס שבדרום-מזרח יוון

כתב: גילי חסקין; 01-08-24

ראו גם, מידע מעשי: תכנון טיול באיי הדודוקנס

ראו גם, באתר זה: מידע על יוון, האיים הקיקלדיים, כרתים. מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס.

ראו: אלבום תמונות מאיי הדודוקנס

האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים (Dodeká Nisa) נקראים בטורקית: "אוניקי אדא" (Oniki Ada) פירוש השם בשתי השפות "תריסר האיים". למעשה זו קבוצה של חמישה עשר איים גדולים ו-151 איים קטנים יותר – מהם 26 מיושבים, שנמצאים בים הקרפאתי שבדרום-מזרח הים האגאי, סמוך לחופה הדרום-מערבי של טורקיה. שנים עשר מאיים אלו נחשבים לאיים העיקריים, ומכאן שמו של האזור.

החשוב והידוע ביותר הוא רודוס (Rhodes), שהיה במשך מאות שנים האי שממנו נשלטו שאר האיים. מהאיים האחרים קוס (Kos) ופטמוס (Patmos) הם החשובים מבחינה היסטורית. תשעת האחרים הם אסטיפליה, קלימנוס, קרפאתוס (שעל שמו הים הקרפאתי), קאסוס, לרוס (Leros), ניסירוס (Nisiros), סימי, טילוס וקסטלוריזו (השוכן למעשה בים התיכון). בשרשרת האיים הללו, יש כאלה שאינם נכללים בתריסר האיים העיקריים. האיים הם היום חלק מיוון, אך בעבר נשלטו על ידי מעצמות אזוריות שונות, ובהן טורקיה, איטליה ואף גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה. ברבים מהאיים יש כנסיות ביזנטיות מפוארות, וטירות מימי הביניים.

גאוגרפיה

האיים בנויים בעיקר מסלעי גיר וסלעים קריסטליניים. באי ניסירוס ניכרת פעילות וולקנית. הארכיפלג נוצר על ידי פעולות שבירה, שממשיכה עד ימינו ברעשים חזקים. החופים תלולים ומבותרים. אדמת האיים פרט לזו של רודוס, היא סלעית וצחיחה וניכרת בה פעילות קרסטית.

החורש הים תיכוני הטבעי הושמד במהלך הדורות. בקבוצת איים זו מצויים איים סלעיים קטנים ולא מיושבים, בעלי צומח וחי אנדמיים, חלקם בסכנת הכחדה. האיים משמשים כתחנות מנוחה לעופות נודדים וכמקום קינון לעופות ים ועופות דורסים הייחודיים לאזור.

אוכלוסיית האיים מונה 162,493 נפש, ושטחם היבשתי הכולל הוא 2,714 קילומטרים רבועים, בצפיפות אוכלוסייה ממוצעת של 60 נפשות לקמ"ר. זוהי הקבוצה הרחוקה ביותר מיוון היבשתית ולמעשה מנותקת יחסית מהמולדת. אלה הם איי ספר לכול דבר ועניין ויש בהם נוכחות צבאית קבועה. כלכלת האיים נשענה בעבר על גידולים חקלאיים אופייניים לאזור כגון זיתים, חיטה, גפן, תות וטבק, וכן על דיג, בעיקר דייג ספוגים. אך בשנות האלפיים החליף ענף התיירות המשגשג עיסוקים אלה כבסיס העיקרי לכלכלת האיים.

היסטוריה

האיים הדודקאנסיים היו מאוכלסים החל מן התקופה הפרהיסטורית. בשנת 1600 לפנה"ס, בערך, נוצר קשר בין האיים ובין התרבות המינואית שבכרתים. בעקבות נפילת התרבות המינואית, בערך משנת 1400 לפנה"ס, נשלטו האיים על ידי האכאים והחל משנת 1000 לפנה"ס לערך, נשלטו על ידי הדורים. עם תחילת התקופה הארכאית בהיסטוריה היוונית, מ-1000 לפנה"ס, החלו האיים רודוס וקוס להתבלט כאיים העיקריים בשרשרת האיים, ובמאה השישית לפנה"ס הקימו הדורים שלוש ערים מרכזיות ברודוס – לינדוס, קמירוס ויאליסוס. ערים אלו, ביחד עם האי קוס והערים קנידוס (Knidos) והליקרנסוס (Halikarnasos) באסיה הקטנה (כיום בודרום שבטורקיה), היוו את עיקרה של הטריטוריה הדורית.

ההיסטוריה של האיים קיבלה תפנית חשובה, בשנת 499 לפנה"ס, כאשר הם נכבשו לתקופה קצרה, על ידי הפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלו ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס , היסטוריון יווני שחי במאה ה-5' לפנה"ס. בעקבות תבוסת הפרסים, ב-480 לפנה"ס, הצטרפו האיים אל הליגה האטית-דלית שבשליטת אתונה. אך שמרו על ניטרליות במלחמה הפלופונסית, (431-404 לפנה"ס). כאשר הסתיימה עברו האיים תקופה של שקט יחסי ושגשוג. בשנת 408 לפנה"ס התאחדו שלוש הערים ברודוס ליצירת מדינה אחת, שבנתה את בירתה בקצה האי, וקראה לה "רודוס". רודוס המאוחדת שלטה באזור במהלך אלף השנים הבאות. איים אחרים בדודקאנסיים פיתחו אף הם מרכזים תרבותיים וכלכליים. במיוחד התבלט האי קוס ששימש כמרכז ללימודי רפואה מיסודו של היפוקרטס.

ב-357 לפנה"ס נכבשו האיים על ידי מסולומוס מהאליקרנסוס שבאסיה הקטנה (מבנה הקבר המפואר שלו העניק את כינויו למבני קבורה גדולים = מאוזולאום). ולאחר מכן ב-340 לפנה"ס, נכבשו שוב על ידי הפרסים. לאחר כיבוש קצר ימים, בשנת 332 לפנה"ס, כבש את האיים אלכסנדר מוקדון. לאחר מות אלכסנדר חולקו האיים בין יורשיו הדיאדוכים. בהנהגת רודוס התפתחו האיים לכוח ימי, מסחרי ותרבותי מרכזי. מטבעות מרודוס היו למטבע מקובל בשוקי העולם, והאסכולות לפילוסופיה, לספרות ולרטוריקה שפרחו באי, זכו לתהילה. הקולוסוס מרודוס, שבנייתו הסתיימה ב-280 לפנה"ס, היה סמל לעוצמה ולעושר בה זכו הדודקאנסיים בתקופה זו ונחשב כאחד משבעת פלאי תבל.

להרצאה על שבעת פלאי תבל.

ב-164 לפנה"ס הפכו האיים לבעלי בריתה של האימפריה הרומית, כאשר ברוב הזמן הצליחו לשמור על האוטונומיה שלהם. רודוס הפכה למרכז לימודים למשפחות אצילי רומא. בשנת 42 לפנה"ס, במהלך המהומה שלאחר רצח יוליוס קיסר, כבש את האיים גאיוס קסיוס לונגינוס, ראש הקושרים כנגד קיסר, ובזז אותם. לאחר מכן הפכו האיים לחלק מהאימפריה הרומית ואיבדו את עצמאותם. הקיסר טיטוס הפך את רודוס לבירת ה"פרובינקיה אינסולרום" (פרובינקיית האיים – Provincia Insularum), ולבסוף אוחדו האיים לפרובינקיה ה-18' של רומא, הפרובינקיה של כרתים וקירנאיקה.

במאה הראשונה לספירת הנוצרים ביקר שאול התרסי (פאולוס) באיים פעמיים, ויוחנן האנווגליסט (כותב הבשורה) ביקר בהם פעמים רבות. האיים היו בין הראשונים שתושביהם המירו דתם לנצרות. יוחנן כותב הבשורה אף הוגלה לפטמוס, שם כתב את ספר ההתגלות.

כאשר התפצלה האימפריה הרומית בשנת 395, נותרו האיים בשליטת החלק המזרחי שהתפתח במרוצת השנים לאימפריה הביזנטית, שהושפעה מן התרבות היוונית. האיים נותרו חלק מן האימפריה הביזנטית במשך אלף השנים הבאות. בתקופה זו החלו האיים לפתח מחדש ישות עצמאית, ובמאה ה-8' הופיע לראשונה המושג "דודקאנסה". שרידים רבים מהתקופה הביזנטית נותרו באיים עד ימינו. במאות ה-7' וה-8' נכבשו האיים לתקופה קצרה על ידי הערבים, אך אחר כך שבו לידי האימפריה הביזנטית.

במהלך מסע הצלב הרביעי, בראשית המאה ה-13' פלשו הונציאנים לחלקים מהדודקאנסיים, שהיו בתקופה זו תחת שליטת האימפריה של ניקיאה, מדינת בת של האימפריה הביזנטית. משפחות אצילים מגינואה ומונציה שלטו בחלקים מהאיים לתקופות קצרות, בעוד שנזירים ממסדר בזיליוס מקיסריה, שלטו בפטמוס ובלרוס. לבסוף, במהלך המאה ה-14' הגיע סוף לשלטון הביזנטי באיים, כאשר רודוס נכבשה על ידי האבירים ההוספיטלרים (אבירי סנט ג'והן) בשנת 1309, שהפכו אותה למעוזם, לאחר גירושם מארץ ישראל ובנו בה מצודה חזקה. יתר האיים עברו בהדרגה לשליטתם במשך העשורים הבאים.

הביצורים הוכיחו את יעילותם בהדיפת פלישת הסולטאן הממלוכי של מצרים ב-1444 והסולטאן העות'מני מחמת השני ב-1480. לבסוף נפלה מצודת רודוס בידי צבאו של סולימאן המפואר ב-1522, והאיים האחרים נכבשו באותה שנה. האבירים שנותרו בחיים לאחר הפלישה נמלטו לאי מלטה.

בתקופה העות'מאנית שילמה האוכלוסייה מס מיוחד, בתמורה למעמד אוטונומי מסוים. הגנרלים העות'מאנים נדרשו להתייחס למקומיים בכבוד. ענייניהם הפנימיים נוהלו על ידי אספת עם ועל ידי שני ראשי קהילות (דמוגרונטים), שנבחרו בבחירות חופשיות. ערובות אלו, בשילוב עם מקומם האסטרטגי של האיים בצומת חשוב לספנות בים התיכון, אפשרו לאיים לשגשג.

אנשי האיים לא הצטרפו למלחמת העצמאות היוונית, והמשיכו במעמדם המיוחד כקהילה של סוחרים יוונים, הנהנית מאוטונומיה בתוך האימפריה העות'מאנית. המאה ה-19' הייתה תקופה של שגשוג, דבר שבא לידי ביטוי בבניית בתי אחוזה גדולים, העומדים על תילם עד ימינו.

לאחר פרוץ המלחמה האיטלקית–עות'מאנית (מלחמת טריפוליטניה) ב-1912,[1] נכבשו האיים על ידי איטליה,[2] שראתה בהם יתרון אסטרטגי לשליטה בנתיב הימי שבין טורקיה ולוב. האיטלקים התקבלו על ידי האוכלוסייה כמשחררים, משום שהתושבים האמינו שיתאפשר סיפוחם ליוון. תקוות אלו לא התגשמו. האיטלקים כבשו את כל האיים הדודקאנסיים, פרט לקסטלוריזו, שנכבש על ידי צרפת.

באוגוסט 1915 הכריזה איטליה מלחמה על "מעצמות המרכז" ובהן האימפריה העות'מאנית. האיים הפכו לבסיס ימי חשוב לבריטניה ולצרפת, ובין היתר שימשו כבסיס חשוב במאמץ הבריטי הכושל בקרב גליפולי. לאחר המלחמה הגיעו שר החוץ האיטלקי תומאסו טיטוני (Tommaso Tittoni) וראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס להסכם, שנחתם ב-29' ביולי 1919, שקרא להעברת האיים הקטנים יותר לרשות יוון,[3] אך להשארת רודוס בידי האיטלקים ל-15 שנה. התבוסה היוונית במלחמה בין יוון לאימפריה העות'מאנית וייסודה של טורקיה המודרנית, הביאו לכך שאיטליה נסוגה מההסכם. במאי 1923, לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הודיעה איטליה על סיפוח רודוס וקסטלוריזו, ועשרת האיים האחרים נותרו למשא ומתן עם יוון. הסכם לוזאן, שנחתם ביולי 1923, כלל ויתור טורקי על האיים הדודקאנסיים לאיטליה.[4]

מוסוליני שאף להפוך את רודוס למרכז להתפשטות הטריטוריאלית והתרבותית של איטליה באימפריה הים תיכונית אותה ראה בעיני רוחו. כחלק מכך, יצא בתוכנית של כפייה של תרבות איטליה. בתי הספר של יוונים דוברי יוונית, מוסלמים דוברי טורקית ויהודים דוברי לדינו, נדרשו ללמד באיטלקית, והכנסייה היוונית נדרשה לנהל את התפילות באיטלקית. חופש הדיבור והעיתונות בוטלו. תושבים רבים היגרו לארצות אחרות. על אף שיטות הדיכוי בהן נקטה, הביאה התוכנית האיטלקית למודרניזציה של האיים ולהכחדת מחלת המלריה שפגעה בתושבי האיים מאז ומעולם. בתי חולים, מובילי מים, מפעלי כוח וקווי חשמל נבנו והוצבו. הונהג מרשם מקרקעין מודרני באיים, וטירות עתיקות עברו שיפוץ. בכמה מקומות נבנו בתים בסגנון בנייה כוחני פשיסטי, שהיה חריג לעומת הבנייה המסורתית באי.

במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה איטליה למדינות הציר והשתמשה בדודוקאנסים כבסיס ימי ולבסיס אווירי להפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב. לאחר חתימת כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, הפכו האיים לשדה קרב בין בעלות הברית ובין גרמניה הנאצית שפלשה אליהם בכוח גדול. מערכת הדודקאנסים, הסתיימה בתבוסת האיטלקים ובעלות הברית, ובניצחון הגרמנים, ובכיבוש האיים בנובמבר 1943 על ידי גרמניה הנאצית. על אף שסולקו מיוון עוד ב-1944, החזיקו הגרמנים באיים עד סוף המלחמה ב-1945. במהלך הכיבוש הנאצי כמעט כל האוכלוסייה היהודית בת 6,000 איש נרצחה. רק 1,200 מהיהודים דוברי הלאדינו שרדו בבריחה לחוף הסמוך של טורקיה. לאחר המלחמה הפכו האיים לפרוטקטורט ימי בריטי, ותושביהם הורשו לנהל את ענייניהם האזרחיים. הסכם השלום בין בעלות הברית ואיטליה שנחתם בפריז ב-10' בפברואר, 1947 השיב את האיים לריבונות יוון ב-7' במארס 1948.

רודוס

רודוס (Rhodes) הוא האי החשוב ביותר בין האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים, מגוון מבחינה נופית, אך גם הממוסחר ביותר, ובשל גודלו כמעט ואין בו תחושה של אי. רודוס הוא המזרחי ביותר מבין איי יוון המרכזיים בים האגאי. אורכו כמאה קילומטר ורוחבו המרבי הוא כארבעים קילומטר. שטח האי כ-1,400 קמ"ר והוא שוכן במרחק 18 ק"מ מערבית לטורקיה, בין היבשת היוונית לקפריסין. האוכלוסייה מונה 125,000 תושבים (2023). מתוכם כ-80,000 מתגוררים במטרופולין של העיר רודוס המשמשת כבירת האי. העיר השנייה בגודלה היא יאליסוס (Ialisos) שבה כ-12,000 תושבים. האטרקציה העיקרית באי היא העיר העתיקה, המוקפת בחומות מאסיביות. העיר העתיקה היא תערובת של אדריכלות ביזנטית, עות'מאנית ולטינית, עם סמטאות עיוורות, רחובות מתפתלים וככרות מלאות חיים. שיא הביקור הוא הקולאכיום, המצודה, ובה רחוב האבירים המרשים (Street of the Knights / Odó ton Ippotón), אשר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. הרחוב מרוצף חלוקי האבן, שבו התגוררו האבירים, כל קבוצה לפי מקום מוצאה. ארמון השליטים הגדולים נהרס בהתפוצצות ב-1856 והוקם מחדש על ידי האיטלקים. מרשים מאד הוא המוזיאון הארכיאולוגי, השוכן בבית החולים לאבירים, מהמאה ה-15'. מבנה מרהיב סביב חצר ובו תצוגה עשירה ומגוונת. המלצה מיוחדת: טיול על חומותה עיר. מספק מראות מרהיבים.

הפסלים של שני צבאי הברונזה אשר במנדריקי (Mandraki), מסמנים את המקום בו ניצב בעבר הקולוסוס של רודוס. היה זה פסל ענק של אל השמש הליוס, שהוקם בין השנים 292 לפנה"ס עד 280 לפנה"ס על ידי האמן כארס מלינדוס. הפסל התנשא לגובה של כ-34 מטרים. בסיסו היה עשוי שיש, וגופו היה עשוי ברונזה וממולא בסלעים ששימשו לייצובו. השלל אותו תפסו בני רודוס, ובין השאר מגדל מצור מצופה ברונזה וכן כלי מלחמה אחרים, שימש את כארס בבניין הפסל. צורתו המדויקת אינה ידועה, אך נראה כי מדובר בפסל המתאר את האל הליוס כשהילה מעל ראשו, ידו האחת על מותנו השמאלית, וידו האחרת מצילה על עיניו. דעה אחרת סוברת כי הפסל החזיק לפיד בוער בידו, אותו הניף מעל לראשו. (מיתוס נפוץ מתאר את הקולוסוס כעומד על שני בסיסים, כשרגליו מפושקות, והאוניות שהגיעו לנמל או יצאו ממנו, עברו בין רגליו. כפי הנראה מקורו של המיתוס הוא בשרטוט שנוצר במאה ה-16', המראה את הקולוסוס עומד בצורה כזאת. למעשה, בניית פסל בצורה כזו הייתה מעל ליכולתם של בני אותה התקופה, ולכן סביר כי מדובר באגדה). הפסל נחשב לאחד משבעת פלאי תבל, והוא קרס ברעידת אדמה לאחר 56 שנים, אך נותר שוכב במקומו עוד 800 שנה עד 653 לספירה, עד שפורק על ידי החליף האומיי הראשון, ושאריות הברונזה נמכרו ליהודי טורקי מאדסה.

מרבית המבקרים נוהרים אל החופים העמוסים לעייפה. החופים בצד המזרחי הם חוליים ברובם ומוגנים מרוחות, בעוד שהחופים במערב הם על פי רוב חופי חלוקים, באזור נושבות רוחות ערות והים סוער יותר.

אטרקציה נוספת היא הכפר הציורי של לינדוס (Lindos) והאקרופוליס המתנוסס מעליו. זהו האתר העתיק המפורסם ביותר באיי הדוֹדֶקָאנֶס. בתים צחורים צמודים אל צלע ההר. טיפוס בסמטאות מוביל אל האקרופוליס, מצודה טבעית בה נשתמרו שרידים מרשימים מביצורים רצופים של היוונים, הרומאים, הביזנטים, אבירי סנט ג'ון והעות'מאנים, ונשקף ממנו נוף מרהיב.

כדאי להקיף את האי בנסיעה. החלק המערבי הוא ירוק יותר ובו כמה אטרקציות, כמו האתר העתיק קאמירוס (Kamiros) וטירת מונוליתוס (Monolithos) הבנויה על מדרונותיו מכוסי האורנים של הר Ataviros. הטיפוס מומלץ. הנוף מרהיב. ידוע במיוחד עמק הפרפרים פטאלודס (Ptaludes). המקום יפה, אך בשנים האחרונות לא נראו בו פרפרים.

סטיה קלה אל הכביש שפונה אל פנים האי, חושפת את הכפר הציורי Embonas שדבוק אל צלע הר ה-Ataviros, שהוא ההר הגבוה ביותר ברודוס ומתנשא לגובה של 1,215 מטרים מעל פני הים. אומרים שאחד ממסלולי ההליכה היפים ביותר באי הוא זה שמוביל אל ראש ההר. הדרך אורכת כשעתיים, ורצופה נופים עוצרי נשימה. הכפר מצטיין ביינות משובחים ואוזו מעולה, ששמעם יצא למרחוק. כאן גם תוכלו לפגוש במבוגרים שעדיין לובשים את הביגוד המסורתי היווני, גם ביום יום.

ח'אלקי (Halki)

זהו אי זעיר, הנמצא במרחק של 16 ק"מ מול החוף המערבי של רודוס. זהו אי חשוף וסלעי, עם מחסור חמור במים מתוקים. אין בו תחבורה, והטיול בו נעשה ברגל. יש באי רק ישוב אחד – עיר הנמל האטרקטיבית אמפוריו (Emporio) ובה בתים פרטיים מרשימים. במרכזה כנסיית הגיוס ניקולאס ולה מגדל פעמונים גבוה. מעל לעיר – שרידי מבצר צלבני של אבירי סנט ג'ון. כדאי ללכת ברגל לעיר הנטושה חוריו ולמנזר הגיו יואניס. ממנו נשקפות תצפיות מרהיבות.

סימי (Symi)

אי ציורי השוכן במצרי מרמרה, במרחק של 24 ק"מ מצפון לרודוס. גודלו של סימי הוא 65 קמ"ר בלבד ומתגוררים בו דרך קבע 2,600 תושבים (2021) עם אוכלוסייה גדולה יותר במהלך הקיץ. פנים האי נופי מאד ובו חוף משונן מאד ובו יערות אורן וברוש. סימי הוא מקום לידתן של שלוש הקריטות (Charites או The Graces), בנותיו של זאוס ואורינומה בתו של אוקיאנוס. הקריטות נלוות לרבים מסיפורי האלים האולימפיים ובימינו בעיקר ידועות באינספור הציורים והפסלים המתארים לרוב שלוש נשים ערומות. האי קיבל את שמו מהנימפה "סימי". פליניוס הזקן טען משום מה שמקור השם "סימי" הוא במילה "קוף".

העיירה המרכזית באי נקראת גם היא סימי (או חורה). העיר נפרשת מתחת לשני הרים גבוהים שם נמצאות מצודות של צלבנים. האי שגשג כתוצאה מבניית ספינות ומסחר בספוגים, שבא לידי ביטוי בבניית בתים יפים. הענף העיקרי של סימי הוא כיום תיירות. יש בה ריכוז של בתים בסגנון נאו קלאסי, בערבוביה הרמונית של צבעים. לאורך החוף נמל העיירה והטיילת ומעל, מחוברת בגרמי מדרגות יפיפיים, נמצאת אנו סימי – העיר העלית הצבעונית.

באי אפשרויות לסיורים רגליים רבים. ניתן לצאת לשיט לאורך מצוקים תלולים ומפרצים קטנים.

מנזר המלאך מיכאל (Monastery of the Archangel Michael) – מנזר יפהפה זה ממוקם על ראש גבעה המשקיפה על העיירה סימי ומציע נופים עוצרי נשימה של האזור שמסביב.

המוזיאון הארכיאולוגי של סימי (Archaeological Museum). – ממוקם בעיר העתיקה, מוזיאון זה הוא ביתם של חפצים מההיסטוריה העשירה של האי, כולל כלי חרס, מטבעות ופריטים אחרים מימי קדם.

מקדש אפולו (Temple of Apollo) ניצב על הפסגה הגבוהה ביותר של האי, מקדש אפולו הוא מקום יפהפה ושליו שמציע נופים מדהימים של האזור שמסביב. זהו מקום פופולרי עבור מבקרים להתרשם מהנופים וליהנות מהאווירה השלווה.

באי ישנו מאכל מיוחד במינו הנקרא Symi's shrimps (חסילונים של סימי) שהם חסילונים קטנים ביותר שנמצאים באזור האי. החסילונים הללו נאכלים מטוגנים במחבת בשלמותם, יחד עם השלד החיצוני.

קוס

האי קוס שוכן בפתחו המערבי של מפרץ גקובה. אורכו של האי הוא 40 קילומטרים, רוחבו 8 קילומטרים והוא מרוחק 4 קילומטרים מחוף בודרום (Bodrum) שבטורקיה.

לפי המיתולוגיה ביקר הרקלס באי קוס. באי זה נולד היפוקרטס (460-377), אבי הרפואה ומנסח השבועה שנקראת על שמו. קטע מהנוסח המקורי של השבועה, נמצא כאן בתרגום מיוונית: "אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיאה ופנקיאה וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה ואת האמנה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי: להתייחס למי שלימד אותי את אומנותי כפי שאני מתייחס להורי ולחיות עמו בשיתוף (…). אקבע את הדיאטה הנחוצה לחולה כמיטב כושר השיפוט שלי וכמיטב יכולתי; אשמור על החולים מאי-צדק ולעולם לא אזיק להם. לעולם לא ארשום סם קטלני למי שביקש אותו, ולעולם לא אציע לו ליטול סם כזה. באופן דומה לעולם לא אתן לאישה תרופה שעלולה לגרום להפלה. בטוהר ובקדושה אשמור על חיי ועל אומנותי…" מאז עבר הנוסח תיקונים והתאמה, אבל השבועה היא עדיין "שבועת היפוקרטס". יתר על כן, היפוקרטס טוען שאין הפרדה בין האדם לבין המקצוע שלו, רפואה. האדם הוא הרופא והרופא הוא האדם. רפואה אינה מקצוע אלא מהות-קיום.

גם תלמי השני (פילדלפוס), שליט מצרים בתקופה הלניסטית, נולד באי קוס. לאורך העת העתיקה התקיים באי מסחר פיניקי פורה, כפי שמעידים ממצאי כדים וצלמיות מהלבנט שנמצאו באי. באי קוס נולדה זמרת הרמבטיקו הנודעת מריקה פאפאגיקה (1890-1943).

האטרקציה המרכזית בעיר קוס והאתר ההיסטורי החשוב ביותר בה היא מצודת האבירים (Neratzia) ששוכנת בכניסה לנמל של קוס. המצודה הימי-ביניימית המרשימה שנבנתה במאה ה-14' מחוברת ליבשה בגשר. בסמוך נמצא אתר מפורסם נוסף – עץ היפוקרטס, עץ דולב עתיק שגילו שנוי במחלוקת, שקרוי של שמו של היפוקרטס. לדעתם של מומחים רבים גילו של העץ כ-700-500 שנה, אך לפי המסורת, היפוקרטס עצמו נטע את העץ לפני כ-2,400 שנה ותחת צילו הוא לימד את תלמידיו רפואה. כדאי לבקר במוזיאון הארכיאולוגי של העיר, ששוכן במבנה בן שתי קומות בכיכר המרכזית של העיר, ובו פסיפסים יפים כמו פסיפס היפוקרטס, ופסלים הלניסטיים של אפרודיטה, ארוס ועוד. עוד כדאי לבקר בקאזה רומאנה, בית אחוזה שנשתמר היטב ובו פרסקאות ופסיפסים יפים מהמאה השלישית לספירה.

יש בו למעלה מ-30 ק"מ של חופים חוליים עם מים כחולים. חוף קפאלוס (Kefalos), השוכן בסמוך לכפר הנושא את אותו שם, נחשב לדעת רבים לחוף היפה ביותר באי. לחול הלבן ולמים הצלולים אפשר להוסיף את מנזר אגיוס ניקולאוס יפה אליו ניתן להגיע בשחייה. כאן אפשר ליהנות מארוחה טובה באחת מהטברנות הרבות שמציעות דגים ומאכלי ים.

האי התפרסם באסקלפיון, בית חולים ומקדש לכבודו של אל הרפואה אסקלפיוס, הנמצא במרחק של 4 ק"מ מדרום-מערב לעיר. המקום נבנה על מדרונו של הר תלול, בארבעה מפלסים שהיו מחוברים ביניהם. במפלס התחתון נראים בעיקר שרידים של מבנים רומיים מהמאה הראשונה לספירה. במפלס השני, שכן בית הספר לרפואה, ובו נותרו קשתות ופסלים. כאן היו גם אתרי המרחצאות שמימיהם הגיעו ממעיינות בהר דיקאו. במפלס השלישי שכן המקדש של אסקולפיוס, והמפלס הרביעי, שנבנה במאה השנייה לפנה"ס, כלל מקדש גדול בסגנון דורי. מפסגתו נשקפת תצפית נהדרת.

זהו אחד האסקלפיה (אסקלפיון ברבים), החשובים בעולם (ידוע על 300). על אסקלפיוס ופולחנו, ראו באתר זה: אפידאורוס ופולחן אסקלפיוס.

האסקלפיון הפך את קוס (Kos) העתיקה, לעיר קדושה במיוחד. מספרים שבמאה הרביעית לפני הספירה, העיר הזמינה מהפסל הגדול פרכסיטלס, פסל של אפרידיטה. אולם הפסל היה כל כך ארוטי, עד שנמצא לא ראוי לעיר כה קדושה. לכן הועבר הפסל לקנידוס (Knidos), שמעבר למצר הים, (על חצי אי, ממערב להאליקרנסוס, בודרום של היום). זהו אתר מרהיב, הבנוי על צלע ההר ומשקיף על הגבעות הסובבות אותו, על שפע הכרמים וחופי הים.

לטעמי, האטרקציה הגדולה של קוס, טמונה בביקור בכפרים המסורתיים הציוריים הידוע שבהם הוא הכפר זיה (Zia) ששוכן במורדות הצפוניים והמיוערים של רכס הדיקאוס. זהו כפר קטן שטובל בנוף ירוק נהדר, ובו נמצאת טחנת המים העתיקה ביותר באי קוס. בכפר יש אווירה מיוחדת והרבה חנויות קטנות, בהן ניתן לרכוש תוצרת מקומית כמו דבש ושמן זית. זהו גם אזור נהדר לטיולים רגליים. שביל מסומן ומשולט מוביל מהכפר אל פסגת הדיאקוס (Dikeos).

הכפר ציורי מאד. אך מתוייר. למרגלות רכס הדיאקוס, צדה את עיני מסעדה בשם Taverna Zia. המסעדה הייתה ריקה לגמרי. לא נראה מבטיח. מי אוהב להיכנס למסעדה ריקה, ועוד בכפר מתוייר? את פנינו קיבל הבעלים, שהבנתי שהוא גם הטבח. שאלתי אותו על האוכל (נשמע שהשאלה מטומטמת), תוך כדי כך שאני מתבונן בפניו. חצי חיוך בזויות פיו, הסגיר הרבה ביטחון עצמי. החושים שלי, שהתחדדו בעשרות שנים של נסיעות, דחקו בי להמר. כבר מלחם האגוזים, שאפה בעצמו, התברר שמדובר בידיים של מקצוען. בשר הכבש שנאפה כמה שעות בתנור, הצ'יפס הפריך, הג'ג'יקי המעודן. המוסקה הצמחונית של ענת. אפילו הסלט, הבהירו שמדובר בשף של ממש. מומלץ בחום.

מראשו של מבצר Palaio Pyli , הנמצא על גבעה מיוערת, נשקף נוף מרהיב.

גם הכפר הציורי אספנידו (Asfenidou) ראוי לביקור. הכפר שוכן גם הוא על מורדות הדיקאוס ומשקיף לים. נעים לטייל במעיינות שסובבים את הכפר הטובל בירק ובסמטאות הצרות בין הכפרים המסורתיים. כפרים נוספים שכדאי לבקר בהם הם הכפר הגדול קפלוס (Kefalos), ששוכן בדרום מערב קוס בסמוך לאחד החופים הכי יפים באי, ואנטימכיה (Antimachia), בו נותרה טחנת הרוח הפעילה האחרונה באי.

קָלִימְנוֹס (Kalymanos)

באיטלקית נקרא האי קָלינוֹ (Càlino), ובטורקית – קִילִימְלִי או קֶלֶמֶז (Kilimli, Kelemez). זהו אי הררי וצחיח ובו עמקים פוריים. ב-2021 מנתה אוכלוסיית האי 17,752 נפש על 111 קמ"ר, והוא נחשב לשלישי במניין האוכלוסייה מבין איי הדוֹדֶקָאנֶסִיִים אחרי קוס ורודוס. קלימנוס ידוע ביוון כמקום שרוב אוכלוסייתו אמידה, והוא נחשב לאי העשיר ביותר מבין האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים ולאחד העשירים מבין איי יוון כולם. נודע בעבר כאי הספוגים. שליית ספוגים מן הים היא אחת המלאכות הקדומות ביותר בהן עוסקים היוונים, והיא נזכרת כבר בכתביהם של הומרוס ואריסטו. חיי האי קלימנוס ותרבותו קשורים מקדמת דנא לבעל חיים ימי זה, וזו הסיבה מדוע שמעו יצא למרחוק כ"אי שולי הספוגים". רבים מתושביו מתפרנסים ממקצוע זה, והספוגים הם מקור הכנסתו העיקרי. בשנות השמונים של המאה ה-20'; תקפה מחלה את כרי הספוגים במזרח הים התיכון, קטלה חלק גדול מהם והסבה נזקים חמורים לענף. שליית ספוגים, על מסורותיה ותולדותיה, עדיין מהווה את נשמת אפו של האי. סיפורים, שירים וסרטים רבים נכתבו אודות מקצוע עתיק והרה-סכנות זה ואודות אומץ לבם של הצוללים. אחת לשנה, אחרי הפסחא, נחוג באי "שבוע הספוגים"[, בו מביעים תושבי האי את הוקרתם לספוג הידוע גם בשם "זהב קלימנוס".

אירועים אלה, כנהוג, מלווים בשירה, ריקודים ואכילת מאכלים מסורתיים. אחד השירים המסורתיים של שולי הספוגים הוא "דיר-לה-דה". מילות השיר הכילו דברי עידוד לצוללנים שעלו מן הים, והוא נועד להשאיר אותם ערים כדי שלא ייפגעו ממחלת הצוללנים. שדות ציד הספוגים של אנשי קלימנוס משתרעים כיום מפסרימוס ועד צפון אפריקה. אומנם היבול ששולים אנשי קלימנוס נתמעט בשל מחלה שפגעה בספוגי הים, אך החוקרים סבורים כי התופעה אינה בלתי-הפיכה, ושליית הספוגים תשוב לתפוס מקום מרכזי בכלכלת האי. בעבר הלא כל-כך רחוק צללו השולים עירומים, כשאבן משקולת קשורה לגופם. המטרה הייתה לרדת כמה שיותר עמוק, כדי לגלות מרבצים חדשים של ספוגים. כשאזל האוויר בריאותיו של הצוללן, הוא משך בחבל שהיה קשור לו ליד, כדי שחבריו בספינה ימשכו ויעלו אותו בחזרה למעלה. יותר מאוחר נהגו לצלול לעומק עם צינור גומי בפה, דרכו הוזרם חמצן הישר מקומפרסור שניצב על סיפון הספינה. מיקום של "שדות" הספוגים בים התיכון, שהיו במשך הרבה מאוד דורות מקור הפרנסה העיקרי בקלימנוס, הפך בשנים האחרונות לסוד שמור, וכמוהו גם תדירות הביקורים בשדות האלה, וההיקף המעשי של פעילות ספינות השולים.

באי נחשף פסל ברונזה מרשים, מעשה ידיו של הפסל פרקסיטלס, בן המאה הרביעית לפנה"ס. באי מפרצים מרהיבים. ניתן לשוט לאיון הקטן טלנדוס (Telendos), הנקרא בטורקית Bozcaada. טלנדוס הופרד מקלימנוס ברעידת אדמה ב-554 לספירה.

שטחו של האי שצורתו כשל משולש הוא 37.6 קמ"ר, אורכו המרבי הוא כ-10 ק"מ ורוחבו המרבי  הוא כ-4 ק"מ. בשנת 2000 התגוררו 2,427 תושבים באי, רובם המכריע טורקים. בשנת 2021 גרו בעיר 66 תושבים בלבד. היישוב העיקרי הוא הכפר הנושא את שמו של האי וממוקם על חופו הצפון-מזרחי. תושבי האי עוסקים בדיג ובתיירות, וכן ידוע האי בגפנים הגדלים בו וביין המיוצר בו. עוד ידוע האי בטירה הניצבת סמוך לנמל והדומה עד מאוד לטירת בודרום.

הומרוס הזכיר את טנדוס כבר באיליאדה (המאה ה-8' או ה-7' לפנה"ס) כאתר פולחן לאל אפולו. לפי המיתולוגיה היוונית מקור שמו של האי הוא בשמו של טֳנֳס, שליטו בתקופת מלחמת טרויה, ולפי אגדה אחרת בשם נכדו של פוסידון, שנזנח על ידי אביו בתיבה בלב ים וזו נפלטה אל חופיו. ורגיליוס ציין באיניאידה כי במפרץ באי החביאו האכאים את ספינותיהם בעת שהותירו את הסוס הטרויאני מחוץ לשערי טרויה לקראת סיום המלחמה.

לפי המיתולוגיה היוונית האי נוצר כאשר פוסידון חתך חלק מהאי קוס והטיל אותו בטיטן פוליווטיס, כדי למנוע את הימלטותו. קלימנוס היה אחד המעוזים של ההתנגדות לשלטון האיטלקי והיו בו מספר התנגשויות בין התושבים היוונים לשלטון האיטלקי על רקע לאומי

ניסירוס (Nisiros)

איי געשי מרהיב. גודל האי הוא 41,6 קילומטרים רבועים ובמרכזו נמצא לוע של הר געש פעיל. ההתפרצות האחרונה התרחשה בשנת 1888. בימי קדם קראו לאי בשם "פורפיריס".

באי ניסרוס חיים פחות מאלף תושבים בלבד. עם זאת, בעונת התיירות כמות הנמצאים על האי מכפילה עצמה, ניסרוס הוא יעד מבוקש מאד גם בשל סיבות בריאותיות אבל גם כי מדובר באי חביב ונעים שלא הושחת על ידי התיירות של קוס הקרוב אליו.

כאשר מגיעים מהים, נראית למרחוק הצללית של לוע רחב בפסגת ההר. כשעולים בכביש המתפתל מהים אל הלוע, ברכב, באופניים או ברגל, מריחים למרחוק את צחנת אדי הגופרית. על הדופן העליונה של הלוע נמצאים שני כפרים קטנים, שבתיהם צופים אל הלוע המעשן. בכפר ניקיה יש מוזיאון גיאולוגי קטן. במרכז הכפר נמצא עץ דולב עתיק. יש בו כנסיה קטנה ולידה מסעדה ובית קפה. כדאי לרדת אל שפת הלוע ואף לרדת לתוכו. המראה מרהיב. ניתן לחוש את החול החם. כדאי לסייר ברגל גם בכפר מנדראקי השוכן על צוק מעל הים, בפינה הצפון-מזרחית של האי. בכפר סמטאות צרות מאד, מתפתלות בין בתים מסויידים ולהם חלונות עץ עתיקים. בגינותיהם הקטנות גדלים שיחי בונגוויליה, הפורחים בסגול עז. מעליו נישאים חורבות של מבצר עתיק – פלאו קסטרו. המשקה המיוחד לאי הוא הסומאדה (Soumanda) – סירופ המוכן משקדים סחוטים, מרים ומתוקים, בתוספת מים וקרח.

פטמוס (Patmos)

זהו האי הצפוני ביותר בשרשרת האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים ושטחו 34.6 קמ"ר. חופיו מתפתלים לאורך 65 ק"מ והוא משתרע לאורך 12 ק"מ מצפון לדרום. הנקודה הגבוהה באי היא פרופיטיס איליאס (Προφήτης Ηλίας), וגובהה 269 מטרים מעל פני הים. האי הוא תוצר של התפרצות געשית לפני 10 עד 7 מיליון שנים, והתפרצות נוספת לפני 3 או 4 מיליוני שנים יצרה את האיים הקטנים במפרץ של סקאלה.

המיתולוגיה היוונית מספרת שהאי פטמוס עלה ממצולות הים. סלנה, אלת הירח, ברקה את הים בקרניה והעלתה את ההר כמקום משכן לאלה ארטמיס ואחיה אפולו.

בקסטלי שמעל סקאלה נמצאים שרידים של יישוב עתיק, שהמוקדמים שבהם מתוארכים לשנת 2000 לפנה"ס לערך. האי נכבש ונשלט על ידי המיקנים (ממצאים מ-1500 עד 1100 לפנה"ס) והדורים (החל ב-1000 לפנה"ס לערך) ולבסוף נפל לידיה של מילטוס שבאיוניה. באי ניצב בעבר מקדש לאלה ארטמיס אך כיום ניצב מנזר יוחנן הקדוש תאולוגוס במקומו. זהו אי מופלא. על פסגת ההר שבמרכז האי, יש מבצר בוהק בלבן. המבקרים הלא רבים המגיעים לכאן, מטפסים אל ראש ההר, ברגל או ברכב כדי לצפות על המפרצים סביב.

האי הוא אתר חשוב בהיסטוריה הנוצרית בשל היותו המקום בו נכתב חזון יוחנן. יוחנן האנווגליסט הוגלה לפטמוס על ידי הקיסר הרומי דומיטיאנוס בשנת 95 לערך, ולאחר שהטיף לנצרות באפסוס. הוא כתב במקום את אגרת "ההתגלות" רבת ההשראה, ששלח מכאן לשבע קהילות של מאמינים באסיה הקטנה. בספר הוא מספר כי ראה את ישו בחזונו ורשם את דבריו.

פטמוס הוא יעד לעליה לרגל, הן עבור נוצרים אורתודוכסים והן עבור נוצרים קתולים. בשנות ה-70' משך אליו האי, ובנוסף למאמינים נוצריים, גם היפים, שבאו להתחבר לקטעים הרוחניים של האי.

מנזר יוחנן הקדוש מתנשא במלוא הדרו. צבעו אפור לבן ותוכו עמוס באיקונות, קישוטי זהב וכתבי יד עתיקים. בניית המנזר נמשכה מ-1088 ל-1093 וכללה חלקים מהחומה רבת הצלעות, את המגדלים, באר תת-קרקעית, חלק מהמגורים ואת הכנסייה המרכזית (קתוליקון). במאה ה-12' נוספו חלקים נוספים כל המבנים במנזר כמו גם הריהוט, חלק מהעיטורים ומציורי הקיר שופצו או הוחלפו מספר פעמים לאורך שנות קיומו.

במנזר מספר מבנים נוספים הכוללים מטבח, מאפייה ומחסנים ואלה נוספו בשלבים מאוחרים יותר. בסוף המאה ה-16' ובמהלך המאה ה-17' נבנו במנזר שמונה קפלות נוספות. בשנת 1700 לערך עבר המנזר תקופת פיתוח מחודשת בסגנון ביזנטי מאוחר, בעוד שהציורים נעשו לפי הסגנון שהתפתח בכרתים בתקופת השלטון הונציאני. סגנון זה הוא כיום השולט במנזר.

בספרייה של המנזר אוסף כתבי יד שהמוקדמים שבהם הם מהמאה ה-6', אוסף של 150 צווים ביזנטיים, לא פחות מ-14,000 מסמכים עות'מאניים מהמאות ה-16' עד ה-19', ספרים מסוף המאה ה-16' ואילך, וכתבים שונים בטורקית, רוסית, יוונית, לטינית ורומנית. אחרי הביקור במנזר, כדאי לסייר בסמטאות של העיר העתיקה, שנקראת "חורה", כמעט במו בכל מקום. הבתים צבועים בלבן והנוף הנשקף נהדר.

מערת האפוקליפסה שוכנת בכנסייה שבמנזר הנזירות הקרוי מנזר האפוקליפסה, והנמצא בחצי הדרך בין סקאלה לחורה. לפי המסורת, במערה זו הכתיב יוחנן הקדוש תאולוגוס לתלמידו פרוכורוס את תוכנם של ספר הבשורה המיוחס לו ושל ספר ההתגלות. סביב המקום הקדוש קמו במשך השנים מספר כנסיות, קפלות ותאי התבודדות.

ב-1999 הכריז ארגון אונסק"ו על חורה, על "מנזר יוחנן הקדוש תאולוגוס" (Μονή του Αγίου Ιωάννου του Θεολόγου) ועל "מערת האפוקליפסה" (Σπήλαιο της Αποκάλυψης) כאתרי מורשת עולמית.

ניתן להפליג מפאומוס לשני איים קטנים – ארקי וליפסי, הנמצאים במרחק של חצי שעה הפלגה.

קרפאתוס (Karpathos)

קרפאתוס הוא האי השני בגודלו בין האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים הנמצאים בים האגאי. הוא ממוקם בין רודוס לכרתים, בים הקרפאתי, הקרוי על שמו. יש בו עשרות חופים ומספר רב של מפרצים ובהם מים צלולים, שצבעם כחול-ירוק. האי מצטיין בנופים כפריים, צוקים נישאים והרים המשתפלים לים. יש בו דרכים צרות ומפותלות החולפות בין טחנות רוח, יערות אורן ושרידים עתיקים. בתחנת המדידה של קרפאתוס, יחד עם זו של כרתים, נמדדות הטמפרטורות הממוצעות הגבוהות ביותר ביוון. המטיילים באי חווים רוחות עזות. כבר הומרוס תיאר בכתביו את קרפאתוס כ"אי סחוף רוחות".

שטחו של האי 324 קמ"ר ומתגוררים בו 6,500 תושבים. הוא ממוקם 47 ק"מ דרום-מערבית לרודוס. מצפון לו, מעבר למיצר צר, נמצא האי הקטן סאריה, השייך אליו מבחינה מוניציפלית אך כמעט ואינו מיושב. האי נחצה על ידי רכס הרים, העובר מצפון לדרום. מרכז האי כולו הוא הררי, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר (1,215 מ') נמצאת על הר לאסטוס. עיר הבירה ועיר הנמל המרכזית של האי היא פיגאדיה (או בשמה הרשמי: קרפאתוס). הנמל השני באי נמצא בעיר הנמל דיפאני (Difani).

החל מהמאה העשירית לפני הספירה, נשלט המקום על ידי המתיישבים הדורים, אחריהם באו בני ספרטה, בעקבותיהם הרומים ושלוחי האימפריה הביזנטית, הפירטים העות'מאנים בראשותו של ח'ייר א-דין ברברוסה.

ראו באתר זה: הפירטים בים התיכון (בהכנה).

המאה ה-20' ראתה את הכיבוש האיטלקי.

בשל מיקומו המרוחק והמבודד נשתמרו בו מנהגים ולבוש אותנטיים וכן ניב מעט שונה של יוונית, המזכיר את זה של כרתים וקפריסין. במשך מאות שנים היו החלק הדרומי והחלק הצפוני של האי, מנותקים זה מזה ומשום כך הם התפתחו בנפרד. יתכן שבשני האזורים הגיעו תושבים ממוצא אתני שונה ולזמן קצר גם הגרמנים. היו ביניהם שטיפחו את האי ותרמו לשגשוגו. אחרים פגעו בו. אולם יופיו של האי ואופיו המיוחד נותרו כשהיו.

החלק הדרומי, שם נמצאת גם עיר הבירה, מאוכלס יחסית והחלק הצפוני מאוכלס בדלילות, מה שמשאיר הרבה שטח פנוי לנוף, טבע ושרידים היסטוריים. מרבית המטיילים שבאים לדיפאני, עושים זאת ללא רכב שכור. פשוט יוצאים ל"טיולי כוכב", ונעזרים בהקפצות של רכב או סירה. הקיץ כאן חם, השמש יוקדת. בקרפתוס, ביחד עם כרתים, נמדדות הטמפרטורות הגבוהות ביותר ביוון. אין כמעט מים זמינים לאורך השבילים. זוהי שעתם של הנופשים במפרצים היפים שמימיהם בספקטרום הרחב שבין כחול לירוק, עם סקאלה שלמה של צבעי טורקיז. מרבית המידע הזמין באינטרנט, מספר על חופי רחצה מפנקים, בעוד שאני מוצא במסלולי ההליכה (הלא קלים), את העיקר.

כדאי לבקר בשרידי העיר העתיקה של פיגדאיה (Pigadia) ולשוט מכאן לחוף Apella, שנחשב לאחד היפים באי. הדרך הנוחה ביותר להגיע לכאן היא בסירה. הדרך היבשתית ברובה אינה סלולה ומלאה במהמורות, ו-18 הק"מ לכאן מפיגדיה יארכו כמעט שעה. לא הרחק משם נמצא חוף קירה פאנאיה (Kyra Panagia). לאורך החוף פעורות מערות סלע ומעליו נשקפת כנסייה ציורית. מעט דרומית מכאן מצוי חוף אחאטה (Achata), שבו ניתן לשחות למערות הסלע בים. בין שני החופים הללו אפשר למצוא מפרצונים בתוליים ולגונות חבויות. עם קצת מזל, ניתן לחזות בכלב הים הנזירי.

כפר מנטס (Menetes) היפה, שוכן על צוק תלול, במרחק של 8 ק"מ מעל פיגדאיה. זהו כפר ציורי ומסורתי עם בתים בסגנון נאו-קלאסי, משוחים בצבעי פסטל וכנסיה ביזנטית מרשימה.

לא הרחק ממנו, בחוף המערבי, נמצא הכפר פיניקי (Finiki). זהו כפר דייגים (לשעבר). מזח קטן, כמה סירות, מעט מסעדות וטברנות. כדאי לעבור דרך קאטו לפקוס (Kato Lefkos) והאקוודוקטים הרומיים, ולהגיע לכפר מסוח'ור (Mesochor) בו ישנם בתים צבועים בלבן ובכפר הסמוך ספואה, ממנו מובל דרך לחוף הגיוס ניקולס.

מצפון לפיגדאיה ישנם כפרים הרריים שופעי מים, ששמרו על צביון אותנטי: אפרי, וולאדה, אותוס ופילס. אפרי (Aperi) שימש כבירת האי בשנים 1700-1892. בתיו הראוותניים של הכפר נבנו על ידי מהגרים עשירים שחזרו מארה"ב. סמטאות הכפר אפרי צרות מאוד, עד כדי בעיית מעבר לשתי מכוניות. באותוס (Othos) נמצא מוזיאון אתנוגרפי קטן. ניתן ללכת מכאן ברגל לחוף אחאטה.

הכפר האטרקטיבי ביותר הוא אולימפוס, אליו מובילים שבילים יפים. הכפר, שדומה מעט לקן של נשרים, תלוי על אוכף בין פסגות, על הרכס החשוף של הר פרופיטיס אליאס, הר מרשים שנקרא על שמו של אליהו הנביא, על שום הכנסייה שנבנתה על פסגתו. מעליו ניצבת שורה של טחנות רוח. והבתים נעולים מנעולי עץ. מיקומו הנסתר והמבודד של הכפר במרומי ההר היה מקום מפלט לתושבים, שהעתיקו לכאן את ביתם. כפר הדייגים דיאפני הנמצא לא הרחק (8 ק"מ) בחוף המזרחי, סבל במאות 7'-8' לספירה מהתקפות בלתי פוסקות של פיראטים סרצניים (מוסלמים), משום כך, תושביו ברחו להרים והקימו את הכפר במקום המרוחק והבלתי נגיש הזה. הכפר נחשב לאחת הפנינים של איי הדודקאנס. אין ספק שהוא המצולם ביותר. שיר הלל לאדריכלות, לעיצוב, לדקורטיביות וליכולת לחיות בתוך הנוף. לטעמי זהו אחד הכפרים היפים ביוון. השביל הוביל אותנו הישר אל הכפר, שאין בו כמעט רחוב מישורי אחד. כיכר קטנה עם בית קפה וכנסיה מרשימה (דרומציון), שנבנתה במאה ה-16' וממנה יורדות מדרגות ששוליהן צבועים בלבן. מכול זווית נראו המצוקים התלולים ובתי הכפר כאילו תלויים מעליהם. הבתים נבנו במעין תאטרון למרגלות הר אליהו הנביא ובתיהם עדיין משוחים בצבעי צהוב, לבן, כתום ואינדיגו. לעתים, נבנו בחצרות הבתים, קפלות זעירות, אולי תוצאה של נדר שנדר מישהו מבני המשפחה. מעל לבתים ניצבה שורה של טחנות רוח, שבעבר טחנו בעזרתן קמח. בעבר הייתה כאן עיר בשם Vrycous, שתושביה נמלטו לכאן מאימת הפירטים הסרצנים. עיר זו, כמו ניסרוס שבאי סאריה, היו חלק מאגד ערים שנקראו בעבר "טטרפוליס", היינו "ארבע הערים", שכרתו ביניהן ברית הגנה וחוזי סחר. באותן ימים, בתי הצד המערבי של הכפר, לא היה צבועים, כדי שלא ייראו בקלות על ידי שודדי הים. הכפר נקרא "אולימפוס", כפי שנראה פעם על שם ההר שמעליו, על שם ההר המיתי בו שוכנים האלים היווניים. אלא שביוונית הם נכתבים באופן שונה. הכפר הוא נקבי וההר הוא זכרי. החברה המקומית הייתה מחולקת למעמדות. האיכרים גרו בתוך החומות ורועי הצאן גרו מחוץ לחומות.

במשך מאות בשנים שכנו כאן הכפריים, בבידוד. הקשר אל הכפרים האחרים היה על גבי חמורים. הם תפקדו כמשק אוטרקי וסיפקו לעצמם את כל צורכיהם. ידידי נועם בן משה, סיפר לי שהגיע לכאן לפני שלושים שנה, עוד לא היו בכפר חשמל או מים זורמים.

בשל בידודו של הכפר, נשמרו בו מסורות קדומות. התושבים דיברו בדיאלקט שונה מזה של ייתר תושבי קרפטוס. ומכיוון שאין כמו שפה כדי להגדיר תרבות, מדובר היה בישות שונה, נפרדת. אפילו המוסיקה המקומית הייתה שונה מהמוסיקה היוונית המוכרת. טוענים שהייתה נוגה יותר ותיארה את החיים הקשים בהרים. משום כך נחשב הכפר בעבר למוזיאון פולקלור חי. הספרות מלאה בתיאורים על אורח החיים המיוחד של אנשי הכפר. כך למשל, קו הירושה הוא מטרלינארי בחלקו. האימהות מעבירות את הבעלות על הבית, לבתן הבכורה. האב מעביר את האדמות לבנו הבכור. כל הייתר נאלצים לעזוב.

לאכזבתי הכפר היפהפה הזה, היה כמעט ריק. מתברר שרבים עזבו למקומות נוחים יותר. מטיילים שהיו כאן לפני שנים, סיפרו בהתרגשות על נשים הקוצרות במגל ועל זקנות, בלבוש ייחוד, האורגות בנול בפתח הבתים ועל חרשי הברזל המתקינים סדנאות בחצרותיהם הקטנות. זה לא קרה לנו. לא ראיתי את הנשים הכובסות את בגדיהן בשוקת האבן שבקצה הכפר ולא חוויתי אותן אופות לחם באחד מתנורי האבן המשותפים. אפילו לא שמעתי את צלילי ה-Tsampuna, מעין חמת חלילים, שהותקנה מעור עז, והייתה נפוצה במרבית האיים.

ראינו כמה נשים לבושות בסינרים מעוטרים ברקמה, אך הן היו מעטות ולא עסקו במלאכות מסורתיות. את מרבית הבגדים הייחודיים ראיתי דווקא בחנויות. אכן, כלי התחבורה היחידי הוא החמור, אבל אלה הולכים ומתמעטים. כנראה שאי אפשר לעצור את הקדמה. "מחוגי הזמן לא עוצרים מלכת". זהו מטבע לשון, שגם אני חוטא בשימוש בו. אבל אין חברה שלא עוברת תהליך מתמיד של שינוי. נראה שהפרנסה העיקרית של המקום היא תיירות. מרבית התושבים היגרו מכאן למקומות בהם לא יצטרכו לכתת את רגליהם בעליות ולשחוק את ברכיהם בירידות. הם מגיעים לכאן לפסטיבלים, מתפללים ומחוללים כבימים ימימה.

איש גדל גוף בשם לקח אותנו למוזיאון המקומי, רובו ככולו ציורים שצייר אביו, בהם ניתן ללמוד על אורח החיים הייחודי של המקום. אולם נראה שהאיכרים הדשים בגורן, המחרשות הננעצות בקרקע, הרוקמות, הסורגות, החתונות המסורתיות, כל אלה מצאו לעצמם מפלט בתמונות ובזיכרונות.

חג עליית הבתולה מריה, פסטיבל דתי גדול, נערך באי כולו כל שנה ב-15' באוגוסט. כנסיות רבות ברחבי האי חוגגות, במיוחד בפיגאדיה, דיפאני ואולימפוס. החגיגה בכיכר הכפר באולימפוס היא מסורתית מאוד. בפסטיבל באולימפוס הנשים מגיעות בתלבושות מסורתיות, ואילו הגברים מנגנים בכלי נגינה מסורתיים והקהל יוצא בריקודים. כדאי לחוות אם נמצאים בעונה זאת של השנה.

העיירה דיפאני משמשת כמרכז לטיולי רגל. נמליץ כאן במיוחד על מלון דורדונה (Dordona) הפשוט והנוח, בבעלותו של יורגוס. בניגוד לאתרי הנופש שבדרום, מרבית המלונות בצפון הם פשוטים, כמעט ספרטניים, המיועדים לכאלו שמגיעים רק כדי לשים את הראש ולנוח לקראת יום הליכה חדש.

יש לקחת בחשבון את הרוח העזה, המנשבת בהרים. כבר הומרוס תאר את קרפאתוס בכתביו כ"סחופת רוחות". רוחות ה-Meltemi שורקות בעוז, דבר שניכר ביער השרוע. מספרים שלמקומיים יש כינויים שונים ל"רוח", לפי עוצמתה וכיוונה, כפי שלאינואיטים (אסקימואים) יש מילים שונות ל"שלג" (המשורר יצחק שלו טען פעם שעברית היא השפה שיש בה הכי הרבה מילים המתארות טיפשות…).

הכפר ההררי אבלונה (Avlona), שמרבית תושביו נטשו אותו במהלך השנים, נראה כישוב רפאים. נותרו במקום כעשרה אנשים המעבדים את השדות, הם חייכו אלינו באור פנים ושמחו להצטלם עמנו. הלכנו בנוף צחיח יחסית, עם טרסות בנויות היטב, גדרו צאן גבוהות, שדות חיטה מצהיבה ומשטחים של פרגים וחרציות שעומדים לקמול. היו שם שיחי חבלבל ענקיים, פיגם, סירה קוצנית ועוד. בשטח הסתובבו חמורים חופשיים, מדגמנים צילום על קוו הרקיע. הנוף הזכיר לי תחילה את השומרון מהימים היפים בהם הייתי מטייל ומדריך שם ללא חשש. עד שבבת אחת נפתח לפנינו הנוף וראיתי את הים האגאי במלוא הדרו, כתם כחול עמוק, ששלח זרועות דקות אל ההרים. מראה מהמם, שהזכיר שעם כל הכבוד (ויש כבוד), שומרון זה לא.

הלכנו בשבילים הצרים, המרוצפים היטב, כשמכול זווית נשקף אלינו נוף שונה. במקום נראים שרידי כפר עתיק, ששמו Vroukounta, ששורשיו כבר בתקופה הרומית. במשך שנים נאחזו תושביו בסלעים, התבצרו מאחורי  החומות, מפחד שודדי הים שהגיעו מצפון אפריקה. בכניסה לכפר קבר משפחתי גדול חצוב בסלע, להערכתי מן התקופה ההלניסטית. בקצה הכפר ניצב מנזר שנבנה לזכרו של הקדוש Agios Ioannis Vrikountas.

מדי שנה, ביומו של הקדוש, מגיעים לכאן מתפללים רבים, המגיעים מרחבי האי וגם מאיים סמוכים, לתפילה משותפת ולסעודת מצווה. הלכנו משם על הטרשים, דילגנו על הסלעים החדים, עד לבריכה יפה שנחצבה בסלע כבר בתקופה הביזנטית. ריבוע גדול של מים רדודים, שצבעם תכלכל. מקום נהדר כדי לשכשך רגליים ולערוך פיקניק. כעבור שעה ארוכה של טיפוס, שבנו לכפר הנטוש, עצרנו בבית קפה מאולתר לכוס של בירה צוננת והתחלנו לטפס, מתפעלים משפע הפרחים. טיפוס לא ארוך מוביל אותנו אל קו פרשת המים. הפעם הים נראה בצד השני. לפנינו נראה האי רודוס, מרחק של כמה שעות הפלגה משם. יודעי דבר טוענים שבימים יפים ניתן לראות את האי כרתים מצדו השני של ההר. המדרון המזרחי של הרכס שונה לחלוטין, במקום בתה המנסה להכות שורשים בין הסלעים, גדל כאן חורש ים תיכוני במיטבו, עצי אלון, שהתפתחו בצורת "דגל", היינו כל עלה גדל בצל הרוח של העלה שלפניו, ועצי אורנים ענקיים. השביל כאן מסודר עוד יותר. ירדנו בפיתולים חדים, שרוצפו להפליא, בידיהם העמלות של איכרים וסוחרים, נהנים מהנוף שנפתח לפנינו. למרגלותינו נראה חוף Vananda, מזמין הליכה אף הוא. עוד פיתול ולפנינו נראה הכפר דיפאני, כשהוא דבוק למדרון הגירני, בקצהו של מפרץ כחול. מראה "יווני" קלאסי. מה נותר לנו? מקלחת, כוס של אוזו עם הרבה קרח, דג על הגריל, עוד אוזו. כעת רק צריך להגיע למלון. שילוב מהנה ולא קל של כמה שעות הליכה והרבה אלכוהול.

קסטלוריזו (Kastelorizo)

קסטלוריזו (שמו הרשמי ביוונית – Μεγίστη (מגיסטי), שמו בטורקית – Meis, באיטלקית – Castelrosso), הוא אי יווני קטן במזרח הים התיכון, הנחשב לחלק מאיי הדודקאנס המהווים מחוז משנה במחוז דרום הים האגאי ביוון. האי נמצא כ-1,300 מטרים מחופה הדרומי של טורקיה וכ-110 ק"מ מזרחית לרודוס.

בהיסטוריה העשירה של האי ידע האי תקופות של כיבוש טורקי, צרפתי, איטלקי ואף גרמני, ומכאן שמותיו הרבים. שמו הרשמי של האי הוא "מגיסטי" (Megisti), שהוראתו "הגדול ביותר", משום גודלו היחסי ל-14 האיונים שבסביבתו. עם זאת כל שטחו של האי הוא פחות מעשרה קמ"ר, והוא הקטן בין תריסר האיים העיקריים בדודקאנס. מקור השם הוא כנראה בעובדה שזהו האי הגדול ביותר בארכיפלג הקטן שסמוך לאי לאורך החוף הטורקי.

ישנן מספר השערות מהו מקור השם "קסטלוריזו". ישנה הסכמה כי מקור ההברות "קסטלו" הוא במילה האיטלקית ל"טירה". ההברות המסיימות "ריזו" יכולות להיות שיבוש של "רוזו", אדום באיטלקית, אם כאזכור לצבע האדמדם של חופי האי או מצבע שלט האצולה של האדון הגדול של ההוספיטלרים ששלטו באי כמאתיים שנה. השערה נוספת היא כי "ריזון", "שורש" ביוונית, מתכוון למדרון של ההר שעליו בנויה הטירה. השערה נוספת היא כי המדובר בשיבוש למילה הצרפתית "אוריזו", אופק, וכי הוספיטלרים צרפתים שהתרשמו מהנוף הנשקף מהאי, קראו לטירה על שמו.

קסטלוריזו הוא האי היווני המזרחי ביותר, והוא נמצא במזרח הים התיכון, כשלושה קילומטרים מערבית לעיירת החוף קאש שבטורקיה, במחצית הדרך בין רודוס ואנטליה. אורכו של האי 6 ק"מ, ורוחבו 3 ק"מ, שטחו 9.2 קמ"ר. הקרבה לטורקיה הפכה אותו ליעד לתביעות טריטוריאליות מצדה.

האי הוא הררי ולו חופים היורדים אל הים במצוקים, והופכים אותו קשה לגישה. על אדמת הגיר באי גדלים עצי זית, גפנים ושעועית. על האי אין מקור מים נובע טבעי. אוכלוסיית האי הגיעה לשיא בסוף המאה ה-19', כאשר מנתה 15,000 נפשות. באותו הזמן היה קסטלוריזו נמל עיקרי על המסלול שבין פת'יה שבטורקיה וביירות. ספינות הסוחר שעגנו באי סחרו במוצרים מאנטוליה (בעיקר פחם ועצי אורן) כנגד מוצרים ממצרים (אורז, סוכר וקפה), ונשאו דגנים מאנטוליה אל רודוס וקפריסין. על האי עצמו שגשגה תעשיית פחם עצים, ששימש באלכסנדריה לעישון נרגילות. האי פיתח אף תעשיית דיג פעילה.

במפרץ הטבעי הפונה לחוף הטורקי מצויה העיירה היחידה באי, אגיוס סטפנוס. היא עיירה קטנה. בתים רבים, מעבר לשורת הבתים המשקיפה אל הנמל, הם הרוסים. מספר מבני ציבור ומבנים מעניינים קיימים בעיירה. "בניין המשלחת" שנבנה ב-1926 על ידי האדריכל האיטלקי פיורסטנו די פאוסטו, שאחראי לעיצוב מבני ציבור רבים בתקופת השלטון האיטלקי בדודקאנס. מסגד שאינו פעיל עוד נמצא בסמוך לו. כן פועלות בעיירה מספר כנסיות. במזרח העיירה פועל הנמל המסחרי של האי. מן העיירה עולה דרך אל "טירת אבירי רודוס", שנותרה בהריסותיה.

בעיירה אגיוס סטפנוס כתובת דורית, הנמצאת בין ההריסות, מעידה על היות המקום מבוצר עוד בתקופה הקלאסית. בעיירה פועל מוזיאון המציג מוצגים מההיסטוריה של האי. בסמוך לעיירה חצובות מערות קבורה עתיקות באבן הגיר.

מערבית לעיירה מצוי "הר ויגיה", גבעה שגובהה 270 מ', השנייה בגובהה באי, ועליה טירה עתיקה נוספת, שמקורה יווני. "המערה הכחולה" בצדו הדרום מזרחי של האי היא מראה הנוף היפה באי. אורכה כ-45 מ', רוחבה כ-25 מ', וגובהה כ-25 מ'. המערה חבויה בין סלעים ומצוק נישא בצד הדרומי-מזרחי של האי. אור השמש המשתקף במימי המערה מוחזר אל קירות המערה ויוצר אור כחלחל. קרני השמש שהנשברות פנימה ממלאות את חלל המערה בקסם. אל המערה לא ניתן להגיע בדרך היבשה אלא רק במסע קצר בסירה, שכן הכניסה למערה היא אך מטר אחד מעל פני הים, וניתן להיכנס אליה רק כשפני הים שקטים. יש סיכוי לפגוש במערה כלבי ים נזיריים.

הערות

[1] המלחמה האיטלקית–עות'מאנית (באיטלקית: Guerra di Libia, בטורקית: Trablusgarp Savaşı) הייתה מלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין ממלכת איטליה שהתרחשה בין 29' בספטמבר 1911 ל-18' באוקטובר 1912, ברובה בצפון אפריקה.

[2] "איטליה בארכיפלגוס", מוריה, 17' במאי 1912.

[3] "אתונה", דואר היום, 25' באוגוסט 1919.

[4] הסכם לוזאן היה הסכם שלום שנחתם ב-24' ביולי 1923 בלוזאן שבשווייץ, אחר דיונים ממושכים שנמשכו בהפסקות מ-20' בנובמבר 1922, בידי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, יוון, בריטניה, איטליה וצרפת, יפן ורומניה והסדיר באופן סופי את גורלה של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה והדיפת הכוחות הצרפתים והיוונים משטחיה, במסגרת מלחמת העצמאות של טורקיה. ההסכם ביטל את הסכם סוור מ-1920, לו התנגדו הטורקים ואימץ את עיקריה של שביתת הנשק של מודניה מ-1922.