מבט על אוגנדה: "שוויץ של אפריקה".

חלק ב': מאגם נקרובה חזרה לאנטבה

כתב וצילם: גילי חסקין

זוהי כתבה השזורה בלא מעט חוויות אישיות, אבל בשל התכנים הרבים שמופיעים בה, הוכנסה לקטגוריית "חומר רקע".

ראו באתר זה גם: תדריך לטיול באוגנדה

כתבה זו חולקה לשנים , מסיבות טכניות. ראו קודם: טיול לאוגנדה: חלק ראשון

ראו: מצגת מטיול לאוגנדה

ראו גם: הרצאה על אוגנדה

נסענו מאגם נקרובה, בדרך הררית מיוערת, כשברקע נראים חרוטים געשיים, אל אגם הלוע האטרקטיבי ביותר, אגם קסנדרה ((Kasendra, אף הוא בקלדרה והוא מוקף עצים גבוהים. האגם הזה הוא אחד מסמלי היופי של אוגנדה והוא מופיע על שטר של 20000 שילינג. חלפנו על פני העיירה רימי (Rimi), שם מתקיים שוק שבועי מדי שבת. הדרך היתה קסומה. באופק נראו הרי רוונזורי ( Rowenzori),. זהו רכס הרים קטן אך מרהיב עין, המצוי על הגבול בין אוגנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומתנשא עד לגובה של 5,109 מטרים. הגבוהים שבהרי רוונזורי, יחד עם הר הקילימנג'רו והר קניה, הם היחידים המכוסים שלג באופן קבוע באפריקה.

י

הרי רוונזורי (באדיבות Wikipedia)

אורכו של הרכס 120 ק"מ ורוחבו 65 ק"מ. הר סטנלי הוא הגדול ביותר ולו מספר פסגות, מהן מרגריטה היא הגבוהה ביותר. בהרי רוונזורי 43 קרחונים ידועים הנמצאים על 6 הרים ששטחם הכולל הוא 5 קמ"ר, כמעט מחצית מסך שטח הקרחונים באפריקה. הרכס בנוי מסלעים מותמרים והסברה המקובלת היא שההרים נוצרו כתוצאה מתנועת לוחות. ההרים מצויים באזור לח מאוד שלעתים קרובות אפוף בערפל. רכס רוונזורי משמש כמאגר מים חשוב והוא מזין את אגמי אדוארד וג'ורג', להם חשיבות כלכלית לתושבי האזור. יש הסוברים כי הם אף "הרי הירח" (Montes Lunae) שהוזכרו על ידי תלמי כמקורו של הנילוס הלבן, אם כי תיאוריו אינם מספיק ברורים כדי לזהותם באופן וודאי. על כל פנים, ההערכות המקובלות גורסות כי כחצי מיליון מתושבי אוגנדה תלויים ברכס על מנת לקבל את צריכת המים שלהם, כמו גם כמגן טבעי מפני שטפונות ואסונות טבע אחרים.

אלו הם "הרי הירח" מושלגי הפסגות, המוכרים ממסעם של ריצ'רד ברטון וספייק לגילוי מקורות הנילוס הלבן. ההרים לא נראו בירור, אלא רק קווי הפסגות שלהם, ששורטטו, כל רכס, על רקע הרכס הגבוה יותר, שהתנשא מאחוריו, כמו בציור סיני. לקראת ערב החלנו לרדת בגובה טופוגרפי, היער העבות נעלם כמעט, הטמפרטורה עלתה באופן משמעותי. נסענו לאורך אגם ג'ורג' שבפרק קווין אליזבת. ראינו פיל ענק, חצינו את כפר הדייגים Katungura)) ובאור אחרון חצינו את תעלת קזינגה (Kazinga), המחברת בין אגם ג'ורג' לאגם אדוארד. לנו בלודג' אוהלים סימפטי, לגדת התעלה והוזהרנו בחומרה מפני היפופוטמים היוצאים בלילה לטיול.

התעוררנו בטרם שחר, לקול נערות היפופוטמים וציוצי ציפורים. בלילה נשמעה ברקע שאגת אריה. שומרי הלודג', שמסתובבים בו כל הלילה, כשפנסים בידיהם, סיפרו לנו גם על נמר. יצאנו לשמורת קווין אליזבת. הצמחייה מאופיינת בעיקר בריכוזים גדולים של סוקולנטים (צמחים בשרניים וקוצניים) , השולחים אצבעות זקורות אל על וסביבם צמחיה צפופה. איים איים של ירק. הפארק נראה ריק יחסית. ראינו ריכוזים של אנטילופות מים, שבלטו בפרוותם העבה ובעיגול בהיר המצויר על אחוריהם. התקרבנו לכמה פילים זכרים גדולים, ראינו חזירי יבלות, פטישן שבלט בציצית המרשימה שעל ראשו, על אחד העצים זיהינו את קנו הענק, שנבנה בגדול חסר פרופורציה לגודלם של שוכניו. ראינו קופי Vervet (מין של גונון), שצבעם חום, מטפסים על האצבוע ומתיישבים על צמרתו, בולטים על קוו הרקיע, כאילו בתנוחת צילום. ראינו אורגים צהובים, סנוניות אדומות צוואר. פרנקולין בעל זפק ורגלים אדומות (Red necked Sppurfowl). פה ושם אנטילופות, אבל שום דבר מרעיש, למעט אנטילופות קוב בהזדווגות. עצרנו לצלם את אגם בוניאמפק Bunyampak)) המלוח, שכמה פלמינגו נראו מהדסים במימיו והמשכנו לאגם יאמנוקה Yamnuka)), העשיר בגופרית, שהוראת שמו "ריח רע" וכמה תאואים נראו מהלכים לגדותיו. עצרנו ליד ריכוז של דוכנים, שם ניתן היה לרכוש מזכרות, לשתות תה, או לשוחח עם הנערות המקסימות. אחת מהן בהירה יחסים, יפת עיניים, ששערה עשוי בקפידה ושיניה צחורות להפליא, חייכה בפוזה של דוגמנית למצלמה שלי. לשאלתי אם היא נשואה, ענתה בחיוך רחב שעודה מחפשת. כאשר השבתי לה שאשדך אותה לבני, הגיבו חברותיה בצחוק רם וביללות חתונה….

נאצר שמע מאחד הריינג'רים, על נמר הנמצא לא הרחק. מיהרנו למסוע לשם, קטני אמונה. למרקה הפתעה, הגענו לעץ, שעל אחד מענפיו שכב נמר, כשכל ארבעת גפיו שמוטות כלפי מטה. התבוננו בו, בפרצופו הרבוע מעט, אותו הזיז מצד לצד ובחברבורותיו היפהפיות. לצדנו עמד רכב נוסף, שכשגם נוסעיו התבוננו בנמר, חמושים במשקפות. לשאלתנו הסביר הריינג'ר שאסור להתקרב ולשם כך הוא, הריינג'ר, נמצא שם. נאצר הסביר לנו ש-Game Drive (נסיעה בעקבות בעלי חיים). הוא גם Game, היינו, משחק. אחד מנצח והאחר מפסיד. אמר, חייך ולא פירש. בשלב מסוים, החל לנסוע משם, כשהוא מושך אחריו את הרכב השני. נסע, עצר, נסע שוב, עצר שוב והניח לרכב השני לחלוף על פנינו. ברגע שזה התרחק, הסתובב ושב אל הריינג'ר, החליף עמו כמה מילים וזה הניח לנו להתקרב עד למרחק שני מטרים כך שיכולנו להתבונן בנמר, ממש לתוך עיניו. יש משהו אצילי בחיה הזאת, בפרצופה המרובע כמעט, בעיניה הגדולות ובאופן שבו היא רובצת על הענף, אדישה למראנו.

ראו באתר זה: הנמר

בשלב זה הספארי נראה מעודד יותר. בהמשך ראינו חבורה של אנטילופות קוב, מביטות בקרקע בחשש ובעצבנות. כמה מהן זוקפות את האוזניים בזהירות. כהתנהגות המרמזת למציאותו של נחש.

את ארוחת הצהרים סעדנו בלודג' מפואר מעל תעלת קזינגה ובשעה 14:00, ירדנו לשייט בתעלה המחברת בין ימת ג'ורג' ליימת אדוארד, אחד מאגמי השבר, שרובו נמצא בקונגו. הסיור בפארק, למעט המפגש עם הנמר, לא היה להיט.

השיט בתעלה היה אחד מחוויות הטבע העוצמתיות הזכורות לי מאי פעם. שטנו לאורך הגדה הדרומית, כשמדריכה צנומה וקטנת קומה, מזהה בעין חדה כל ציפור ופולטת מידע שוטף באיכות מפתיעה. ראינו שם כמה עשרות פרפורים שצבעם שחור – לבן, אוכל דבורים מדגסקרי שבולט בצבעי ירוק וצהוב, שלדגים בצבעים שונים, כולל שלדג מלכית, שבלט בגווני אדום, כחול וכתום. היו שם עיטמים שבלטו בצוואר וראש לבנים. התבוננו בנוף בריכוז ועפו מעל לראשנו, קורמורנים ארוכי זנב, ברווז קיטור אפריקאי (African Steamer) ויאוריות בכמות גדלה והולכת. ככל שהמשכנו להפליג, ראינו יותר ויותר תנינים, חלקם מלחיתים בפה חושף שיניים, ועל גזעי עצים נראו שתי לטאות ענק. אטרקציה משמחת היו כמה פרטים של חסידה צהובת מקור, שאחת מהן ניסתה לבלוע דג גדול, עד שאנפת גוליית עפה אליה במהירות וניסתה לגזול את הטרף, ממש מתוך פיה. שטנו סמוך מאד לריכוזים של היפופוטמים. כמה מהם צפו במים ואחרים רבצו במי אפסיים לצדם של התאואים, כשלבניות קיפצו על גבותיהם. היתה שם חגיגה של כפנים, שגונם וורדרד ומקורם השטוח מסנן יצורים זעירים מתוך המים, שקנאים גדולים, והמון שחפים אפורי ראש. בהמשך, נראה פיל מתיז מים על עצמו ועל סביבתו. בשלב מסוים, יצא אחד ההיפופוטמים במהירות מן המים ואחריו, יצא במהירות היפופוטם אחר ותקף אותו בחמת זעם. החלש יותר חיפש דרך לחזור אל המים, אך יריבו מנע זאת בעדו, עד שהתרחק ממנו בתנועת פרסה ושב למים במקום אחר.

השיט הסתיים בטעם של עוד. לרגע שקלתי להצטרף בסירה לסיבוב הבא, אך החלטנו להשאיר עם טעם של "עוד". בדרכנו חזרה ללודג' שלנו, התבוננו בציפורים, בחבורה של חזירי יבלות. אם ושלושת צאצאיה, הסקרנים. ראינו גם היפופוטם משוטט סמוך לדרך ועל אחד העצים, ממש מעלינו, עיטם שדג מפרפר בין טופריו. ברגע מסוים נבהל ועף לענף אחר, כשהוא אוחז בחוזקה בטרפו. הוא החל לנגוס בראשו בעוד הדג מפרפר. עד שנדם. כך התקדמנו לאיטנו, נהנים מאור רך ונדיב, עד שהגענו ללודג', לראשונה באור יום.

אנטילופת מים

ביום המחרת יצאנו מהלודג', בנסיעה משעממת למדי דרומה, דרך הפארק. לא ראינו הרבה, למעט כמה אנטילופות ופילים וציפור יפה, שצבעה שחור לבן והיא מתהדרת בזנב ארוך (Pin tailed Wuidah). ברקע נראה אגם אדוארד. אחרי שעברנו את כפר הדייגים קיסני (Kiseni), חצינו את נהר איששה, שעוד ילווה אותנו. סמוך לגבול עם קונגו, פנינו שמאלה לכיוון בווינדי (Bwindi) . הדרך לא היתה מיוחדת, למעט צבאי טופי יפהפיים שנראו למרחוק וכמה בבונים שחצו את הדרך. כמה מהם הביטו בנו בשלוות נפש, עד שהפנינו לעברם את המצלמה והם מיהרו לברוח. כנראה שחשבו שמדובר ברובה, שלמדו את פגיעתו הרעה.

המשכנו לטפס. אחרי הכפר Kanyatorogo, הדרך התחילה להיות דרמטית יותר. הגענו לתצפית על נהר אישאשה (Ishasha), שזרם בפיתולים מרהיבים בעמק מוריק. נאצר פתח את הגג, כדי לראות את האריות המטפסים על העצים, אך לרוע מזלנו לא פגשנו באילו. ככל שטיפסנו הדרך הפכה למרהיבה יותר, מסעירה יותר, הרים גבוהים, מדרונות תלולים, יער עבות, שטחים חקלאיים מעובדים, נשים נושאות עצים להסקה על ראשם, ילדים נושאים קני סוכר. בכל מקום נראו אנשים מהלכים לצד הדרך. ירד גשם חזק. מבול ממש. הדרך נעשתה בוצית ומעת לעת ראינו מכונית שקועה עד גחונה, חוויה שנחסכה מאתנו בשל המיומנות של נאצר. עברנו בכפרים קטנים בנויי עץ, צפינו בנשים לבושות בגדים צבעוניים שעמדו על המצוק ממש. התושבים שייכים לקבוצה אתנית אחרת, מדברים רוצ'יגה  (Rukiga), אבל הם לא נראו שונים בקלסתרם או בגדיהם. לא כולם נהנו להצטלם, אבל כולם האירו לנו פנים.   עברנו באזור Bohoma, יעד נוסף למחפשי גורילות, שנהנה גם מהיצע של בתי מלון טובים יותר. העיירה האחרונה באזור היא בוטוגוטה Butogota)). המשכנו ביער בווינדי, בנוף שהלך ונהיה דרמטי יותר ומסעיר יותר. במקום אחד עמדנו מעל הגיאיות התלולים, השרועים בבתים קטנים. הערפילים מסגרו את התמונה במסגרת לבנה ואני התייאשנו מלספור גווני ירוק. האירים מונים בארצם בגאווה, 47 גווני ירוק בארצם. דומני שאוגנדה יכולה להתמודד עמם בכבוד.

דרך עפר עוצרת נשימה מתפתלת במעלה הרים גבוהים, יורדת אל עמקים צרים ונושקת שולי אגמים, ושוב מטפסת אל הרכס הבא. בני השבטים בָּצִ'יגָה ובָּפוּמְבִּירָה בחרו לחיות בהרים אלה. זה מאות שנים הם מבראים חלקות יער ומעבדים את המדרונות התלולים באמצעות טרסות המטפסות, בכל גוני הירוק, עד לראשי ההרים.

מסלולי הליכה רבים מחברים בין הכפרים ומזמנים מפגש עם המקומיים. ילדי בית הספר החוזרים לבתיהם, לעתים מרחק הליכה רב, שמחים לשוחח באנגלית עילגת, ובמידה לא פחותה ישמחו לקבל שוקולד, עט וכמובן כסף.

עצרנו ליד נשים הממיינות עלי תה. המקום נראה דומה להפליא לשדות התה ההרריים שראינו בהרי הפונטוס שבטורקיה, רק הצבעים האנושיים ובגדיהם שונים מאד. ברגע שירדנו מהרכב, הצטופפו סביבנו בני הכפר בסקרנות וביקשו שנצלם אותם וגם שנשלם עבור כך, אבל הכול נעשה בחביבות, ללא הצקות. נערות, זקנות וילדים ישבו על יריעת ניילון גדולה ומלאו עלי תה טריים לתוך שקים גדולים. בשעת ערב מוקדמת יחסית הגענו למלוננו הפשוט, מעל הכפר הקטן רוהיג'ה (Ruhija) קוטג' בלב היער, בגובה של 2400 מ'. לראשונה בטיול חשנו קור.

מערבית ומעט דרומית לקבלה, נמצא מפגשים הגבולות של אוגנדה, קונגו (זאיר) ורואנדה. האזור נשלט על ידי שרשרת הרי הגעש וירונגה (Virunga), המהווים את גבולן המשותף. יום המחרת היה אמור להיות אחת מגולות הכותרת של הטיול. אולי הדבר המפרסם את הטיול באוגנדה יותר מכול – שמורת הגורילות. 300 גורילות הרים חיות בהרי וירונגה, כאן הן לחוצות בין שלושה גבולות מדיניים, לועות פעורים של הרי געש והמוני פליטים. אנשי השמורה מנסים לאפשר להן לחיות בשלווה, אבל אין קץ להפרעות: ציידים קוטלים אותן, חקלאים משתלטים על אדמתן ומלחמות באזור מאיימות על קיומן

הבקר נפתח בזריחה מעל ההרים, למרגלות שמים נדיבים, ללא ענן. מעגלים צהבהבים וכתמים של אור הצטיירו להם בפאתי מזרח. באופק נראו הרי געש מחודדים, גבוהים בהרבה מעל אלו שסביבנו. נסיעה קצרצרה הביאה אותנו לפארק בווינדי (Bwindi), שם קיבלנו את התדריך הקלאסי, המזהיר מפני קרבת ייתר לגורילות, כדי שלא להדביקם במחלה אנושית כלשהי. מותר לנוע ביער בקבוצות המונות ששה מטיילים בלבד, על מנת שלא להפריע לגורילות בשגרת חייהן. יצאנו ארבעה מטיילים ישראלים, סייר שהגיע מקונגו, לבוש מדי חאקי ומצויד ברובה קלצ'ניקוב חלוד. תמורת אישור הכניסה לשמורה, שילם כל אחד מאיתנו סכום של שש מאות דולר, השווה לארבע משכורות חודשיות אוגנדיות. לא נותר לנו אלא לקוות שהכסף כולו מוזרם לטובת שימור היער ולא למטרות ממשלתיות אחרות.

מהשילוט שבתחת הפקחים למדנו כי שמעם של קופי האדם הענקיים החיים באפריקה הגיע לאירופה רק במחצית המאה ה־19, לאחר שמשלחות מחקר שהגיעו ליבשת צפו בהם.

את השם "גורילה" נתן לקוף הענק הזה חאנו הנווט, בשנת 500 לפנה"ס. הוא היה ספן קרתגני, שיצא לחקור את החוף המערב אפריקאי, בעיקר את האזור שנודע לימים כסיירה לאון. הוא מתאר ביומנו "אנשים פראיים, שחלק גדול מהם היו נשים, שגופם מכוסה בשיער, שהמתורגמן שלנו קרא להם "גורילה" המילה שימשה מאוחר יותר כשם המין . לא ברור אם חאנו הספן אכן ראה גורילה, א שמא קוף אחר, או אולי בני אדם. הרופא והמיסיונר האמריקאי תומס סטאוטון (Thomas Staughton) ועמו חוקר הטבע ג'פרי ווימן (Jeffries Wyman), תיארו לראשונה את הגורילה המערבית ב-1847 ,אותם פגשו בליבריה. השם נובע מיונית Γόριλλαι , (גורילה), שמשמעו "שבט הנשים השעירות", כפי שתואר על ידי חאנו. בספר משנת 1861 מתאר דוּ שָאיוֹ  ( du Chaillu) את המגע עם גורילת שפלה פראית במערב אפריקה: "עיניו החלו רושפות אש. הוא דמה ליצור בלהות נורא, אחת מאותן מפלצות, חציין אדם וחציין חיה. הוא נעצר ושאג שוב שאגה נוראית. לבסוף נעמד במרחק שישה מטרים מאתנו". דן שאו טיפל במשבר באמצעים המוכרים לו – ירה בגורילה והרגו.

רק בראשית המאה העשרים נצפו לראשונה גורילות ההרים במרכז אפריקה. משלחת צבאית גרמנית, בראשותו של סרן אוסקר פון ברינגה, העפילה על שרשרת הרי וירונגה, צפתה ב"קופים שחורים גדולים" וירתה בשניים מהם. תת־המין החדש (Gorilla gorilla beringei) כונה למרבה האירוניה על שם האדם הראשון שירה בהם. חוקרים נוספים שהגיעו לאזור כדי להציץ בחיות המשונות, גם הם קטלו אותם והביאו עשרות דוגמאות לא־חיות למוזיאונים באירופה.

למזלן של הגורילות, הגיע למקום חוקר בשם קרל אייקלי, שהתרשם מהם וממקום משכנם, ושכנע את מלך בלגיה להקים את הפארק הלאומי הראשון ביבשת אפריקה, שכונה "פארק לאומי אלברט" על שם המלך. הפארק נוסד ב־1925 ושמו שונה מאוחר יותר לשמורת וירונגה, שפירושו בשפת קִינִיהָרוּאָנְדָה – שמורת ההרים. אייקלי היה הראשון שערך תצפיות מדעיות על חיי הגורילות בטבע. הוא סבר שהקופים הפראיים אינם אלא ענקים טובי מזג, החיים בשקט ובשלווה בבית ההרים שלהם. אלא שבטרם הספיק להוכיח את השערותיו מת מדלקת ראות ונקבר בהרים, שאותם אהב.

עוד שלושה עשורים חלפו בטרם התחילו להבין את התנהגותן של הגורילות. בשנת 1963 הגיעה דיאן פוסי Dian fossey)), תיירת אמריקאית, למסע ספארי ראשון באפריקה. במהלכו היא ביקרה את הגורילות בביתן שבהרים ופגשה את ד"ר לואיס ליקי שחקר את שרידי האדם הקדמון בקניון אולדובאי בטנזניה. שלוש שנים לאחר מכן, בתמיכתו של ליקי, שבה דיאן פוסי לחיות בקרב קופי האדם, ונשארה עימם במשך 13 שנים. ספרה "גורילות בערפל" תורגם לשפות רבות, זכה לעיבוד קולנועי ועורר עניין רב בגורלן של הגורילות. פוסי, שהרואנדים כינו אותה "נייראמאצ'בלי" (Nyiramachabelli) – שפירושו "האישה שחיה לבדה על ההר", מוכרת בכל העולם בשל המאבק ההירואי שלה לשמר, להגן ולחקור את גורילות ההרים. משך שנים רבות המשיכה פוסי במחקר מבסיסה בהרים בגובה של 3,000 מטרים מעל פני הים. היא נאבקה בפחד גבהים במדרונות תלולים והתמודדה עם מחלות, גשמים עזים, ציידים ללא רשיון ו'מכשפות'. ואולם המאמצים הלא נלאים שלה בהחזרת גורילות לטבע צלחו כאשר גורילה זכר בוגר שנתנה לו את השם "פינטוס", נגע בידה. מחווה זו היתה המפגש המתועד הראשון למטרות שלום בין גורילה לאדם[1].

דיאן פוסי גילתה כיצד אפשר להרגיל את הענקים השעירים לחברת בני אדם. כך, למשל, היא הבהירה כי אדם העומד במלוא קומתו ומישיר מבט אל עיני הקופים עלול להיתפס כמי שקורא עליהם תיגר. לעומת זאת, הליכה על ארבע וישיבה מול הגורילות מפיגה את פחד הקופים מפני הזר. פוסי, למדה כי טיפוס שלומיאלי על עץ תוך שבירת הענפים, התנשפויות וקללות לא הבריח את הגורילות הסקרניות. להיפך, הן יצאו מהסבך, התיישבו בשורה, וצפו במאמציה בעניין רב[2].

התחלנו לפסוע ביער המרהיב. שביל צר התפתל בין עצים גבוהים, שיחים, שרכים ומטפסים. גודש עצום ומגוון של מינים שיצרו להם ממלכת אגדות ירוקה קסומה. חיות היער הגדולות – הפילים, התאואים והאנטילופות – כבר היו פה ופרצו להן שבילים בסבך שבין שיחי העשב הנמוכים בשולי ההרים והאחו האפרו־אלפיני בראשי הפסגות.

ההליכה בסבך הצפוף קשה ביותר, הקרקע מכוסה עלים רטובים ומרקיבים וענפים מפותלים וחזקים לוכדים את הרגליים. ענפים אחרים נשברים כשמנסים לאחוז בהם. הסייר שלנו הוביל אותנו במיומנות רבה בפיתולי השבילים הצרים, מניף מאצ'טה ארוכה וקוצץ ענפים סרבניים שחסמו את המעברים. זוהי מלאכה מייגעת ומפרכת, והניווט כמעט שאינו אפשרי. יש לזכור כי החיפוש אחר הגורילות הוא בנתיב המשתנה בהתאם למקום הימצאן באותה שעה, ולכן אין ביער שבילי הליכה מסודרים. ההתמודדות עם הג`ונגל הפראי מעצימה את חוויית המפגש ואת ההערכה לגורילות ההרים העוצמתיות ועדינות כאחד, שהצליחו להתאים עצמן דווקא לאזור קשה זה. הריינג'ר, שמוצאו מאזור ההרים של קונגו הסמוכה, הזהיר מפני פילי יער ואנו לא חדלנו מלבלוע בעינינו את המראות. גלשנו במדרון חלקלק, מברכים שלא ירד הבקר גשם. לאחר ירידה לא קלה, החלנו בטיפוס ארוך ותלול, כשמעת לעת נראים ענפים שבורים, מעשה ידיהם של הגורילות ושבילים כבושים שהשאירו אחריהם פילי היער. הלכנו לאיטנו, מתנשפים במעלה, בעוד הריינג'ר מדלג לו בקלילות. ניכר עליו שגדל בהרים המיוערים של אפריקה. מתברר שהגורילות חיות במשפחות, אך אלו מפוזרות על פני שטח גדול. לעתים הן נמצאות קרוב ולעתים הרחק. במעלה השביל החלנו לראות סימנים לנוכחותן אתמול או שלשום, אך למרבה הצער התברר שהן מרוחקות יותר ועלינו לרדת ירידה נוספת והפעם בסבך ממש. לא ברור היה לנו כיצד הריינג'ר מוצא את דרכו וברור יותר היה שבלעדיו לא נמצא אותה אנחנו. השוטר שנלווה אלינו, חמוש ברובה אף הוא, סיפר לנו, שלפני מספר שנים, ריינג'ר ותיק, שעבד ביער שמונה שנים, תעה בדרכו ונמצא רק כעבור שלושה ימים.

שמרנו על שקט, והשתדלנו להקשיב בדריכות לקולות היער, כדי לזהות את קולות הגורילות. "מוקדם מדי", העיר השוטר, "דרך ארוכה עוד לפנינו". לאחר קטע נוסף של הליכה מאומצת בסבך, הצביע הסייר על קליפות ונצרים לעוסים למחצה, שם סעדו הגורילות את ארוחת אמש. משטחי עשב מרופדים בענפים מעוכים לימדו אותו כי כאן נמו הגורילות שלנו את שנת הלילה.  המשכנו להתקדם, מפלסים לנו דרך ועוקבים אחר קליפות, נצרים וענפים שבורים, שהותירו הגורילות. שעה חלפה מאז ראינו את הסימנים הראשונים. החלקנו כשאנו אוחזים בענפים שלעתים נשברים, עד שראינו גורילה נמלטת וגורילה נוספת, מעלינו, על העץ. חשתי צביטה של אאכזבה. למעלה משעתיים של הליכה מאומצת כדי לראות גורילה כה מרוחקת?

עוד ירידה קצרה ולנגד עינינו נגלה גורילה זכר גדול, נשען על זרועותיו הקדמיות, בעמדת גורילה "קלאסית", עם מבט גאה ומאיים קדימה. לא הרחק ממנו נראו כמה נקבות, אחת מהן מניקה את תינוקה וכמה צעירים משתעשעים במשחקי מלחמה.

לגורילות מבנה גוף מוצק וכבד וזרועות הארוכות מן הרגליים. אין להם זנב, ראשם גדול, המצח צר והגבות בולטות. העיניים קטנות וקרובות זו לזו, והאף שטוח ורחב. הגולגולת המוארכת מהווה בסיס לשרירי הצוואר והלסת החזקים. פרוותם צפופה, קצרה ושחורה. הזכרים הבוגרים מתהדרים בשער גב בצבע אפור כסוף, והם מכונים "כסופי הגב" (SILVER BACK). הזכרים הגדולים עשויים להגיע לגובה של 1.80 מטרים, ומשקלם עשוי להגיע ל־200 קילוגרם ואף יותר.

בדרך כלל, הם רודפי שלום, ואת הסכסוכים הפנימיים הם פותרים באמצעות מחוות איום. יחד עם זאת, סכסוכים בין חבורות יריבות עלולים להוביל לקרבות אכזריים עם אבידות בנפש. דיאן פוסי מספרת בספרה על תקרית אלימה, שבה ננשכו ארבעה קופים וסבלו מפצעים חמורים, וגור בן עשרה חודשים ננשך למוות.

היתה זו משפחה בת 19 פרטים, כולל כמה זכרים שהתבוננו בנו מרוחקים. היו שעסקו בגרומינג ((Grooming, היינו פליית כינים; תהליך שהוא קודם כל חברתי, יותר מאשר היגייני. הצעירים לא חדלו מלהתגושש. מעת לעת הזדקף אחד מהם, היכה על חזהו באגרופיו ונאבק עם אחיו ובני דודו, שחשפו לעומתו שניים והפילו אותו ארצה, הם המשיכו להילחם, נרגעו לרגע וחזור חלילה. אחד מהם טיפס על עץ קטן שכרע תחת כובד משקלו, אחר טיפס והתרומם בעזרת יד אחת בלבד. המבוגרים היו רגועים הרבה יותר. הם שכבו שרועים על גבם ולעתים פקחו עין תורנית שהביטה באדישות בצאצאים. האימהות רבצו להן בשקט, והזכר הדומיננטי, שניכר היה בגבו האפור, שכב עצל על בטנו, מתעלם מבנו שהציק לו בניסיון לעורר את תשומת לבו. המחזה היה שובה לב, לא רק בשל הקרבה הגדולה לחיות הבר, אלא בשל ההתנהגות האנושית כל כך. כנראה שמה שקוסם לבני אדם אצל בעלי חיים, הוא האופן בו הם מזכירים לו את עצמו. יחד עם זאת, האויב הראשי ובעצם היחידי של הגורילות הוא האדם.

דן דן בולוטין תיאר סצינה של צייד שארעה בקמרון, אך באותה מידה יכלה לקרות בקונגו, אוגנדה או רואנדה:  "קבוצה קטנה של גורילות נדדה לאורך נהר ביער הגשם. הקבוצה נעה בזהירות. פולשים חדרו באחרונה ליער – כורתי עצים וציידים. בקבוצה שתי נקבות עם גורים, זכר בוגר, סילבר בק ("כסוף גב"), וכמה צעירים. רחש חשוד. מתוך הסבך התרומם צייד חמוש ברובה ארוך קנה. אחת האימהות, עם גורה צעירה, היתה ערנית במיוחד ונמלטה לעבר מעבה היער. אבל המארב היה מתוכנן היטב. בנתיב המילוט ארב לה צייד נוסף. ירייה נשמעה והאם נפלה. הגורה, בת כמה חודשים, נשארה צמודה לפרוות הגופה. הזכר הדומיננטי שאג בעודו רץ לכיוון הקטל, מנסה להגן בגופו על משפחתו. כדור נוסף, והזכר הענק נפגע בכתף. הוא התרומם והתקדם זועם לעבר הצייד המבוהל. לחיצה על ההדק, וכלום. כדור עקר. הזכר המשיך להתקדם, חושף ניבים ומתופף על חזהו האדיר. מרוב לחץ לא הצליח הצייד לטעון שוב את הרובה. הוא הזיע, ידיו רעדו. פחד מוות בעיניו. שוב ירייה. הזכר הענק התמוטט. חברו של הצייד הגיח מאחור וחיוך של ניצחון על פניו. הגורה הקטנה הביטה בציידים מבוהלת. הם תחבו אותה צורחת לתוך שק גדול וחשוך. שלל מוצלח: זכר ענק, הרבה בשר וגם כפות ידיים גדולות שיכולות להימכר כמאפרות; נקבה, שבשרה שווה יותר, שכן היא מיניקה; ויש גם בונוס – גורה קטנה, שאולי אפשר למכור אותה לתיירים. לאחר שביתרו את גופות הגורילות הבוגרות עלו הציידים על הקאנו ושטו במורד הנהר. לידם היה מונח שללם – בשר אדום מכוסה בפרווה שחורה, וליד ערימת הבשר שק בד מתנועע ומייבב. הסתיים עוד יום של ציד מוצלח[3].

ללא ספק, המפגש האינטימי עם הגורילות בביתן הטבעי הוא חוויה מאלפת שרבים ללא ספק יגדירו כפסגת הטיול.

"לכול שבת יש מוצאי שבת". לאחר שחלפה שעה מאז ראינו את הגורילה הראשון, הגיעה העת לשוב ולטפס את מה שירדנו. עליה תלולה, מישור, ירידה קשה ואנו מתקרבים לישורת האחרונה, כשהשמש, שהיתה נדיבה משעת הצילום, גבתה את מחירה..

עידית התקשתה לטפס שוב את הנעלה האחרונה. אי משם הגיחו ארבעה מקומיים עם אלונקה ותמורת 300$ (!) היתה בחוץ תוך עשרים דקות. לא נותר לי אלא להרהר מה חושבים הסבלים, המשתכרים כ-100$ לחודש, על מטיילת שהוציאה 300$ בעשרים דקות.

נסענו משם בדרך הררית יפה עוד יותר מזו שנסענו בה אמש. טראסות אדמדמות, הרים גבוהים, חלקות מעובדות, איכרים עובדים בשדות ונשים לבושות ססגוני בדרכן מפה לשם. בדרך חלפנו על פני מחה פליטים שהוקם על ידי האו"ם, עבור הנמלטים מהמלחמה בקונגו ובבורונדי.

הדרך בין קיבאלה לקיסורו מתפתלת בינות להרים תלולים למדי, המשובצים בנחלות מעובדות קטנות. בעונה הרטובה עלולה הנסיעה להיות מפחידה כאשר הדרך נחסמת על יד משאית או אוטובוס ששקעו בבוץ. נהגי האוטובוסים, לעומת זאת, לא מתרגשים ועוקפים את המכשול מצדו החיצוני, בשולי הדרך הקרובים לתהום. בבקרים הערפל כבד. יש המכנים אותה "שוויץ של אפריקה". רבים טוענים כי דרך זו היא היפה ביותר באפריקה.

בעיירה קיסורו ( (Kissoroהתקיים השוק השבועי (יום ב'). עיירה זו הומה מקומיים וזרים, העוברים כאן בדרכם לרואנדה ולקונגו הסמוכות. השוק היה עמוס לעייפה. הגודש האפריקאי המוכר של רוכלים, קונים, טובין, אדם וצבע. המשכנו למלון חביב להפליא, עם חדרים נעימים המסודרים סביב חצר מוריקה. כאן אני חורג ממנהגי ולא יכול להימנע מהמלצה חמה על Travelers Rest Camp.  מתברר שלא רק האווירה נהדרת. גם השירות ובעיקר האוכל.

יש משהו מפנק במלון הזה, החל מארוחת הבקר ועד לארוחה הארוזה. יצאנו כמה דקות לפני השעה 06:00, בחשיכה מוחלטת. כעבור שעה של נסיעה בדרך משובשת מאד, הגענו לכפר בשולי פארק מהינגה (Mgahinga). למקום מגיעים גם מטיילים לסיור בעקבות גורילות ההרים. נמסר לנו שלעתים הם עוברים בנתיב שלנו. לא הרחק מכאן, ניתן לצאת לסיור בעקבות הקופים המוזהבים.

זהו מין יפהפה של קוף, שנמצא סכנת הכחדה. התפריט של הקופים המוזהבים מורכב בעיקר מפירות ומחזרן. לכן הקופים המוזהבים ינועו מאזור לאזור בהתאם לעונה. בסיומה של עונת הגשמים קל למצוא אותם כאן.

מעבר ל"מדרגות הירוקות", התגלתה שרשרת של חרוטים געשיים עצומים שניצבו בשורה מעבר לאופק. קרל אייקלי, זואולוג וחוקר שעקב אחרי גורילות ההרים בביתן שבהרי וירונגה עד יום מותו, הכריז שזהו המקום היפה ביותר בעולם[4].

הנוף שונה לחלוטין. הרי געש סביב סביב, שדות תפוחי אדמה, בצל ותירס. גדרות אבן תוחמים את הדרך הצרה ובכניסה לכפר עיקול למניעת כניסתן של פרות. מכל מקום הציצו בנו עיניים סקרניות, מרביתן של נשים שהקדימו לצאת לעבודתן, כשסלים גדולים על ראשיהן. פה ושם ראינו משהי נושאת ערימת ירק, או גבר אוחז כלי עבודה בידו. טיפסנו אל משרדי השמורה ושם נאלצנו לעבור שוב את הסאגה של רישום הפרטים המתיש. אחר כך תדריך משעמם למדי, אודות ההר מהוורה (Muhavura) , שמחציתו נמצאת ברואנדה והלוע שלו שייך לשתי הארצות.

יצאנו לדרך בלוויית מדריך ושני סבלים, עצה שהוכיחה את עצמה. מהרגע שחנינו בכניסה לכפר ועד שיצאנו לדרך, חלפה כמעט שעה, זמן יקר שחסר לנו בהמשך. התחלנו לטפס ביער עבות. המדריך הראה לנו עצים שגדלים רק בקוו גובה הזה, היינו 2400 מ'. היער היה נהדר, אך הטיפוס תלול, בחלקו הגדול על פני מעין סולמות עץ שהונחו על הקרקע הבוצית, שהיוו מעין גשרונים מאולתרים. אף אחד לא הכין אותנו לקושי הזה. פה ושם ראינו עקבות או של בופלו, אימתם של ההולכים ביערות אוגנדה. מפי הסבלים למדנו שזו העונה הבעייתית ביותר לטיפוס, בגלל הבוץ הרב. חודשי יולי ואוגוסט יבשים יחסית ומשום כך טובים פי כמה. כעבור שעתיים של מאמץ הגענו למחסה הראשון, בגובה של 3160 מ'.

כאשר המדריך דיבר על "Refuge", דמיינתי לעצמי בקתת עץ אלפינית. בפועל היה שם מחסה מאולתר מענפי עצים דקים.  התבוננו סביב סביב. לנגד עינינו נפרש נוף רחב ידיים של אפרים ירוקים, זרועים הרי געש. כמה מהם חרוטים להפליא. אחד מהם נראה כאילו שורטט במחוגה. באופק נראה אגם מוטנדה(Mutanda)  היפהפה, שגם ממנו אפשר לצאת לסיור בעקבות הגורילות. לא הרחק נראתה עיירת הגבול של קונגו.  מוש העריך כי ברכו לא תעמוד בלחצים והעדיף לרדת. המשכתי, מהר יותר, נחוש להגיע. כעבור כמה מטרים ספורים הופיעו פרחים שצבעם זוהר בכתום, על עמודי פריחה גבוהים. ככל שעלינו בגובה, היער הלך והתדלדל. הצמחייה הלכה ונהייתה קטנה, בעיקר שיחים צפופים ממשפחת האברשיים. לצד הדרך הופיעו פרחים לבנים וצהובים. פה ושם נראו עצים שענפיהם מכוסים בטחב צפוף ועליהם הגדולים זוהרים בירוק. מעת לעת נראה דיק דיק, האנטילופה הקטנה ביותר החיה במזרח אפריקה. הוא הציץ בנו בסקרנות, שומר על מרחק בטוח. בהמשך הדרך, השביל נעלם ומצאתי עצמי מטפס על נחשולי בזלת. עם הזמן, מצאתי עצמי מבוצץ בבוץ, מתאמץ שלא להחליק. המדריך נתן לי את מקל ההליכה שלו , דבר שסייע בהתמודדות עם המעלה ועם הבוץ. מעת לעת הושיט לי הסבל יד חסונה והמשכתי לטס במרץ. לקראת השעה 01:00 הגענו למחסה השני. הערפילים התפזרו והנוף נחשף במלוא הדרו, כולל חלקים מרואנדה. המעלה הפך להיות תלול יותר, בוצי יותר וחלק יותר. מצאתי את עצמי נעזר יותר ויותר בידי ובזרועותיו של הסבל. העננים התפזרו ופסגת ההר נראתה בבירור מעלינו. כשהגענו לגובה של 4000 מ' נעלמה הצמחייה כמעט כליל, למעט גושי שיחים בתוך הבוץ. עוד עשר דקות של טיפוס וערפל כבד כיסה את ההר. למרות שהיינו קרובים, הציע המדריך לשוב על עקבותינו, מחשש שלא נשוב טרם חשכה.

הירידה התגלתה כמאתגרת לא פחות מהעלייה. בחלקים רבים קשה יותר. המאמץ עבר מהריאות לידיים, בניסיון לבלום את עצמי לבל אחליק. לא תמיד זה עזר. פעמים רבות מצאתי את עצמי שרוע על גבי, אוחז בכוח שלא להתדרדר. היה זה מראה מגוחך משהו. מטייל נעול בנעלי הליכה, נעשר בשני מקלות הליכה, מחליק ומתבוצץ, בעוד שני מלוי, נעולים במגפי רפת, ללא מקלות כלל, מדלגים כצבאים. גם החלקים שהיו זכורים לי נוחים בעליה התגלו כמאתגרים בירידה. אולי גם הגוף לא היה חזק כמקודם. לקראת השעה 18:00 היינו חזרה בכפר, נפרדתי מהמלווים ושבתי למלון

נסיעה של שעתיים וחצי בשטח ההררי. כפי שהבטיח נאצר, נסיעה שהיתה מרהיבה עוד יותר מאשר אמש. באחד מפיתולי הדרך עצרנו לצפות בהר האימתני עליו טיפסנו אמש ובהרי הגעש שסביבו. היה זה נוף הררי מבותר, שרק הטראסות שנבנו בעמל רב על המדרונות האדמדמים, הצליחו לרכך.

בשעה 10:30 הגענו לאגם בוניוני (Bunyoni). אגם נהדר, השולח זרועות לחמוקי הגבעות שמסביבו וכולו מנוקד באיונים ירוקים. המפרצים הרבים שנתחבים לגבעות המעובדות והאיים הפזורים במימיו, הופכים את האגם לאתר נופש לעשירי המדינה ולתייריה

השיט במי האגם מתבצע בסירות קאנו שגולפו בגזע עץ. מכייון שהסירה צרה וארוכה, משתמשים החותרים בה, במשוט אחורי.

יצאנו לשיט בלוויית מדריך מקומי, שהיה להוט לספר על האזור ועל יושביו. אגם בויוני נקווה בלוע געשי ועומקו בין 45 ל-900 מ'. זהו האגם העמוק באוגנדה ושני במזרח אפריקה, רק לאגם טנגניקה. שטחו של האגם 61 קמ"ר (אורכו 25 ק"מ ורוחבו 7). באגם 29 איים שעל חלקם הוקמו בתי מלון. ואכן, האזור בגובה של 2000 מ', הינו מקום אידיאלי לנופש. אחד האיים שימש כמושבת מצורעים. אי אחר, נג'וארה (Njuera) שמימש כמקום מגוריו של הרופא השוויצרי ד"ר לאונרד שארפ שאב (Sharp), שהגיע לאוגנדה כמיסיונר ב-1921 וב-1930 הקים מושבת מצורעים על האי בוומה (Bwama) [5]. ד"ר שארפ, עזב את האי ואת ביתו עם ההכרזה על עצמאות אוגנדה בשנת 1962. לפני עזיבתו הוריש את האי ועוד מספר נכסים לכנסייה המקומית, וכעת הגיע זמנו של האי לתחייה מחודשת. כיום חיים כאן, בנוסף למקומיים החיים מדייג ומעט חקלאות, גם משרתיו שלעבר של ד"ר שארפ.

המסיונריות הנוצרית באוגנדה ראוי לעיון מיוחד, בגלל ההשפעה שלה על הפיצול השבטי והתרבותי באוגנדה, שתוגבר על ידי הבריטים לפי העיקרון של "הפרד ומשול". מיסיונרים נוצריים הגיעו לממלכת הבוגנדה, עוד לפני ראשיתו של המרוץ הקולוניאלי, אולם השפעתם על ממלכת הבוגנדה, הפכה לניכרת למן המחצית השניהי של המאה ה-19. ראשונים הגיעו לאזור זה מיסיונרים אנגליקנים, שפעלו במרץ בחצרו של המלך ותוך עשור המלך וכל חצר מלכותו קיבלו על עצמם את הנצרות האנגליקנית. המלך, שהיה מעוניין בעזרה בריטית מול צמחית ממלכת הבניורו שבצפון המדינה, פנה במכתב לחצר המלוכה הבריטי וביקש שישגרו לממלכתו מיסיונרים כדי שילמדו את בני עמו קרוא וכתוב. אולם בנוסף לשיבה האסטרטגית היתה לפנייתו חשיבות דתית וחברתית ראשונה במעלה. זאת משום שבאותו הזמן פעלו מיסיונרים צרפתים קתולים בקרב בני הבוגנדה והצליחו להשפיע על ההמון הפשוט. כך קרה, שהיריבות הבריטית- צרפתית, שהגיעה לשיאים אלימים בהודו ובקנדה, מצאה את ביטויה בתחרות שבין המיסיונרים הבריטים והצרפתים, גלשה לחברה האפריקאית עצמה והוסיפה לפיצולים החברתיים והמעמדיים גם פיצול דתי, בין האליטה הפרוטסטנטית לבין ההמון הקתולי. בכך הפכה הזהות הדתית בממלכה זו, לחשובה משהיתה אי פעם. עתה התנגשו באזור זה הנצרות האנגליקנית, הקתולית, האיסלם והדתות המסורתיות.

המדריך המקומי פלט מידע רב ומכביר בסיפורים לגבי תפקידו של כל אי ואי. חלפנו סמוך לאיון קטן, ובו גדל עץ גבוה, עליו ישבו עשרות קורמורנים. מתברר שלמרות מראהו המרגיע, היה לאי הזה תפקיד לא מלבב, שבא לידי ביטוי בשמו "אי העונשין" (Punishment Island).  לכאן היו מובאות נערות רווקות שהרו ומוגלות אל מותן. לאחר שכמה מהן נמלטו בשחייה לחוף מבטחים, נקשרו המוקעות שבאו אחריהן אל העץ, כשידן מאחורי גבן. ידוע על גברים עניים, שידם לא השיגה לשלם מוהר עבור כלה, שהיו חותרים אל האי ומשחררים את הנערה הכלואה כדי שתינשא להם. ד"ר שארפ הצליח במאמצים רבים, לשכנע את המקומיים לוותר על הנוהג הניפסד.

לאזור הובאו מן היערות, בני שבט הבטווה (Batwa) המוכרים גם כ"פיגמים" (Pygmies). הם אחד השבטים הקדומים באפריקה וחיו כנוודים למחצה, מתקיימים על ציד ולקט ובולטים בקומתם הנמוכה (1.50 מ' לגבר ממוצע).

"פיגְמים" הינו שם כולל לכול העמים, שבהם גובהו של גבר בוגר הוא פחות מ-1.5 מטר בממוצע ‏. עמים אלה מצויים ביערות משווניים-טרופיים במערב אפריקה, מזרח אפריקה, אינדונזיה ואיים שבקרבת אינדונזיה. סביר להניח שהפיגמים האינדונזיים אינם ממוצא דומה לזה של האפריקנים, אלא הפכו לכאילו כתוצאה מאבולוציה קונוורגנטית (התפתחות מתכנסת). בנוף לקומתם הנמוכה, נבדלים הפיגמים משאר בניה אדם, בתכונות שונות של מערכת החיסון. לכמה מן הקבוצות יש סוג דם ייחודי משלהן.

הפיגמים חיים ביערות טרופיים ומכלכלים עצמם, כחברה נודדת של ציידים-לקטים. קיימת סברה בין אנשי המדע, כי ממדי גופם מותאמים, אבולוציונית, לאורח חיים זה‏. הם מבודדים מחברות אחרות של בני האדם הן תרבותית והן גנטית, והאוכלוסיות שלהם מבודדות גם זו מזו‏. הם חיים בקבוצות של מאה איש או יותר. למרות הבידוד התרבותי, כיום חיים כ-180,000 פיגמים, מרביתם ביערות הטרופיים של מרכז אפריקה ודרום-מזרח אסיה. הפיגמים האפריקאים נקראים "נגרילים" (Negrillos) והם חיים באזורים מסוימים בבורונדי, קמרון, גינאה המשוונית, קונגו, גבון ורואנדה. המחקר הגנטי מלמד כי כלל אוכלוסיית הפיגמים האפריקנים נפרדה משאר אוכלוסיית האדם לפני כשישים אלף שנים ושתחילת הליך בידוד קבוצות הפיגמים זו מזו התחיל לפני כעשרים אלף שנים‏.

הפיגמים באסיה נקראים "נגריטים" (Negritos) והם חיים במספר אזורים בפיליפינים, חצי האי המלאי (מלזיה ותאילנד) ובאיי אנדמן (הודו). נראה כי בעבר היה תחום המחיה של הפיגמים רחב הרבה יותר, אך הם נדחקו על ידי אוכלוסיות חזקות יותר – בעלות ממדי גוף גדולים יותר, ישובי קבע ופרנסה חקלאית-מסחרית.

באדיבוות ויקיפדיה

כמעט כל הפיגמים, הן באפריקה והן באסיה, מדברים בשפות של העמים השכנים להם. לבד מן הילידים של איי אנדמן (בהודו), המדברים בשפות משלהם, אשר אינן קרובות לאף קבוצה לשונית אחרת בעולם. אולם, אין עדות על פיתוח שפה מקורית בידי הפיגמים. בתרבותם ממחישים הפיגמים את אהבתם ליער, באמצעות כתיבת שירים וסיפורים בנושא, המועברים מדור לדור. בני הבטווה שונים מייתר האוגנדים בקומתם הנמוכה ובתווי פניהם הגסים יותר. בדומה לבושמנים (Bushmens) של דרום אפריקה , שתי הקבוצות בהירות מהסובבים אותם. במהלך השנים הפכו בני הבטווה לקהילות מושפלות, מבוזות ולעתים גם נרדפות. שכניהן בני הבנטו, מספרים עליהם שהם מעשני מריחואנה, רעשנים, שותים לשוכרה, בטלנים, מקיימים יחסי מין כשילדיהם לצידם ואינם דואגים לצאצאיהם. שומרי טבע וערוצי תקשורת מערביים האשימו אותם בציד של בעלי חיים מוגנים, ובעיקר גורילות, למרות שמסורתם אוסרת עליהן לפגוע בגורילות. החוקר ריצ'רד נזיטא, תיאר אותם בצבעים שליליים והאשים אותם הן בקניבליזם והן בכריתת היערות, למרותש הבטווא מעולם לא היו השחקן הראשי בתהליך הזה ובעצם היו הקרבן העיקרי שלו[6]. ג'רום לואיס כתב עליהם: "הם ודרך חייהם ראויים להתחשבות רבה וליראת כבוד מצדנו. בין השאר לנוכח התחשבותם בדיירי היער האחרים.. לא יכולנו לעשות ולא כלום כדי לגנותם, על העובדה שהם נודדים בתוך היער ומוצאים בו את קיומם".

הממשלה לא רצתה שימשיכו לנדוד ולהתקיים מציד, כפי שהן עושים עד היום בקונגו, לכן אסור להם לצוד, אפילו לא בחץ וקשת. הממשלה, שהגלתה אותם מתחום מחייתם לא סיפקה להם די אמצעי מחייה. הם מגדלים ירקות בלב אזורי הבנטו החקלאיים, שלוחצים עליהם לאבד את מאפייני המסורת שלהם. כמו כן הם מתקיימים מתיירות ומתרומות. רבים מהם נישאו לבני שבט ה-Rachiga ומשום כך כבר אינם נמוכי קומה כמו אבותיהם, אך תווי הפנים הגסים, ניכרים עליהם[7].

גאהוט גאהולירו, אחד מזקני הפיגמאים בני הבטווה (ביחיד Mutwa), שנולד מאה שנה קודם לכןף במדרונות הרי וירונגה (Vironga), היטיב לבטא את מצבם, ב-1999: "תמיד חיינו בתוך היער. כמו אבי וסבי לפני, חייתי מציד ומלקט בהרים המיוערים האלה. עד שבאו הבהוטו (Bahutu). הם כרתו את היער כדי לעבד את האדמה. הם המשיכו לכרות את העצים ולטעת גידולים עד שהקיפו את היער שלנו בגידוליהם החקלאיים כיום הם באו היישר לבקתות שלנו ואנו מוקפים בשדות תפוחי אדמה האיריים"[8].

בדרך חלפנו על פני השוק Koievu, המתחיל לפעול רק בשעה 14:00. הגענו למרגלות הכפר בו חיים בני הבטווה המוני ילדים המתינו לנו ליד המזח, מצפים לנדבה. הטיפוס אל הכפר היה צר, אך תלול מאד. בעודנו מתנשפים במעלה, רצה לעומתנו נערה צעירה, כשתינוק קשור אל גבה. בכפר המתינו לנו מקומיים, שעל פני חלקם ניכרו התווים הפיגמאים. לאחר שהציגו בפנינו כמה ריקודים, שבנו לסירה ושטנו חזרה, כשעל פנינו חופפות סירות קאנו של מקומיים שחתרו במרץ בכיוון ההפוך. ניתן לעצור באי Kyahugye, הנטוע בעיקר אקליפטוסים, אליו הובאו חיות בר, כמו אימפלות, זברות, אנטילופות קוב וקופים.

הגענו לרכב וטיפסנו אל מלון שנבנה על אחד ההרים, המאפשר מבט על האגם, ממעוף הציפור. היה זה מראה מסחרר ממש, גוף מים כסוף, זרוע כתמים ירוקים, שולח אצבעות המתפתלות בתוך המאסה הירוקה. השירות היה עצל, אך במיקום כזה מרהיב, כנראה שאין צורך להשתדל. בפאבים של העיירה הסמוכה Kabale, ניתן לשתות "אורג'ה", משקה אלכוהולי העשוי מבננות. בתפריט של המקום מוצעים כתרייסר מאכלים שמרכיבם העיקרי הוא בננה. למרות האננסים המשובחים והפפיות המתוקות, דומה כי אוגנדה מתקיימת על מאכלי בבנה ואכן, הבננות כאן טעימות להפליא וקשה למצוא דמיון בינן לבין אלו הנמכרות בארץ.

בתום יום העבודה מתכנסים הגברים בפאב וכניסת נשים אסורה בהחלט. מעמדה המשפחתי והחברתי של האשה נמוך בהרבה מזה של הגבר. באוגנדה הכפרית הגבר הוא ראש המשפחה ובאחריותו בניית בית למשפחה ודאגה לפרנסתה. האישה מטפלת בילדים ובמשק הבית אולם גם יוצאת לעבוד בשדה, תינוקה קשור לגבה במנשא בד מאולתר.

כאשר אדם רוצה לשאת אשה, עליו לשלם מוהר למשפחתה, פיצוי על כוח העבודה שאיבדה. הורי הזוג המיועד מנהלים משא ומתן, לפעמים קשוח, ובו סוגרים את העסקה. מחיר הכלה נמדד על פי רוב בפרות, אך באזורים עניים, יסתפקו גם בכבשים. ידם של גברים רבים אינה משיגה לשלם את המוהר והתוצאה, חמישים אחוזים של ילודה, מחוץ למסגרת הנישואין.

משם נסענו כארבע שעות נוספות בכיוון צפונה מזרחה. עד לפארק מבורו (Lake Mburo) שמורה של סוונה. במקום ניתן לראות אנטילופות טופי, זברות, ג'ירפות ועוד. הלודג' נפלא. החל במיקום המרהיב הצופה על הסוואנה, דרך איכות האוהלים וחדרי השירותים הצמודים להם, הניקיון והאוכל. הסוונה קוראת לנו, אבל ללוח השנה יש בכורה. עזבנו במצער, מתאבלים על שעות הסאפארי שנגזלו מאתנו, בשל הקדמת הטיסה.

יצענו לנסיעה ארוכה. בטרם שחר נראו הכפריים שוחטים בקר לאורך הדרך. הכנות לסעודות של חג המולד. כבשים, פרות ואפילו חזירים הופשטו מעורם ונתלו בקולרים בחזיתות של אטליזים מאולתרים. חלפנו על פני שווקים ססגוניים למכירת פירות, על פני דוכנים שהתמחו, במכירת מכתשים ועליים, מגולפים בפשטות מעץ, ליפות ושאר טובין. עצירה אחרונה בקוו המשווה. כמו במקומות אחרים בעולם, גם כאן מדגימים את סיבוב המים המשתנה משני עברו של הקוו, בהתאם לחוק קוריליוס, כמה עצירות חפוזות לצילומים ואנו בנמל התעופה של אנטבה, עם תחושת רעב חזקה של עוד. תם ולא נשלם.

[1] http://www.hayadan.org.il/dian_fossey-1601148

[2] רונן רז, אתר האינטרנט של "אקו טיולי שטח".

[3] http://www.masa.co.il/article/1913/%D7%A7%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%9F—%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%93%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%98-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%9D/

[4] רונן רז, אתר האינטרנט של חברת "אקו טיולי שטח". ראה בהרחבה מחקריו של נדב לוי ב"טבע הדברים", ובאתר האינטרנט של "עולם אחר".לוי, נדב. 2007. מי יציל את הגורילות? [גורילות בעלטה]. גורילות מתות בסתר (גורילות ההרים לקראת קריסה מעורפלת בקונגו. מוסף '7 ימים', עיתון "ידיעות אחרונות", גיליון 2285, חלקית בדף שער, עמ' 5, 55-52. (נובמבר 09-08).

[5] Katherine Makower , Not a gap year but a lifetime.. Apologia Publications, East Bourne, UK, 2008

[6] Nzita, Richard & Mbaga-Niwampa. 1997. Peoples and Culture of Uganda. Kampala, Uganda : Fountain Publishers, 1993, 1995 & 1997 (early, first & second edition, respectively). 168pp. 

[7] ראה בהרחבה, נדב לוי, "פיגמים, בני הבטווא באוגנדה", טבע הדברים

[8]   Philip Briggs ,Bradt's Uganda, UK, 2013 , P. 258