גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; עדכון: 15-05-2020
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
תודתי לחברת "טריפולוג'", על ההזדמנות.
לאלבום תמונות מהטיול לקווקז הרוסי
ראה באתר זה : טיול לדגאסטן ; טיול לגיאורגיה
סוף חודש יוני 2019; שוב בנמל התעופה והפעם טיול לקווקז הרוסי. לרכס המיתי שנמתח בין הים הכספי לים השחור. שלדעת חלק מהגאוגרפים, מפריד בין אירופה לאסיה. למען האמת, הגאוגרפים היווניים הצביעו על נהר טרק (Terek), כגבולה הדרומי של אירופה. עם הזמן, "הוזז" קוו הגבול דרומה, לקוו הרכס של הקווקז הגבוה ובדורות האחרונים כוללים את כול הקווקז באירופה, למרות שהוא אסייתי באופיו.
כבר טיילתי בצדו הדרומי של הרכס, בצפון אזרבייג'ן, בטושטי, בחפסורטי ובסוונטי אשר בגאורגיה.
ראו באתר זה: המלצות לטיול בגאורגיה.
במשך שנים הסתקרנתי מה קורה מעברן הצפוני של הפסגות המושלגות. הצטרפתי לטיול ג'יפים של חברת "טריפולוג'י", בהדרכת גיא רוזנס. טיסה של שעתיים ורבע ואנו במינרליה וודי (Mineralnye Vody). קרוב יותר לתל אביב מאשר למוסקבה. טיסה קצרצרה,. ארוכה קצת יותר מאשר טיסה ליוון. קשה לתפוש עד כמה קרוב וכמה שונה.
מינרליה וודי הוקמה ב-1878 ונקראת כך על שם מעיינות המרפא הנובעים בסביבתה. מסתבר שהיתה זו שיטת ריפוי פופולרית בברית המועצות. פציינט היה מגיע לחופשת הבראה של שבועיים או שלושה, בדרך כלל מטעם מקום העבודה, נבדק אצל רופא ומקבל רשימה של ברזים, מהם הוא אמור לשתות. העיר הוקמה על צומת דרכים של מסילת הברזל רוסטוב על הדון – ולדיקווקז שבנייתה הושלמה בשנת 1875. בשנת 1939 חיו במקום 98 יהודים. אין הרבה מה לראות מבחינה תיירותית. העיר הוקמה ב-1878 והוכרזה כעיר בשנת 1922. העיירה קיבלה את השם "סולטאנובסקי" (Sultanovsky) בשנת 1878. ב-1906 שונה שם העיר שוב והפעם ל – Illarionovsky, לכבודו של אציל מקומי. באוקטובר 1921, בתום מלחמת האזרחים, קיבלה העיר את שמה הנוכחי. בשנים 1929–1930 הוקמו במינרלי וודי מספר מפעלים תעשייתיים ולאחר שהושלמה בניית נמל התעופה בשנת 1925, הפכה העיר למרכז תחבורה חשוב בתחום התעופה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, התרכזו בעיר יהודים שנמלטו ממערב ברית המועצות ומאוחר יותר הגיעו לכאן גם ילדים ונשים שהוברחו מלנינגרד הנצורה. מינרלנייוודי נכבשה על ידי הצבא הגרמני ב-6 באוגוסט 1942. מיד עם הגיעם לעיר, אילצו הנאצים את היהודים לעבוד בסלילת כבישים והנחת מסילות ברזל. הם הוכו קשות במהלך העבודה. בסוף אוגוסט 1942 הגיעה לאזור יחידת האיינזצגרופן 12D , בפיקודו של אוטו אולנדורף. כל היהודים עברו רישום ומונתה מועצה יהודית (יודנראט). ב-1 בספטמבר 1942 יהודי העיר נלקחו לאזור שבו מוקם מפעל זכוכית מחוץ לתחומי העיירה, שם נורו למוות בתוך חפירים נגד טנקים. מספר הקורבנות מוערך בין 200 (על פי מקורות גרמניים) ל-500 הרוגים (על פי מקורות סובייטיים). בספטמבר 1942 הפכו החפירים לקבר אחים המוני של יהודים גם ממקומות אחרים כקיסלובודסק, פיאטיגורסק, ייסנטוקי, ז'לזנובודסק, גאורגייבסק. מספר היהודים הכולל, שנרצחו בתחומי מפעל הזכוכית, הוא בין 6,500 ל-10,000 יהודים. העיר שוחררה על ידי הצבא האדום ב-11 או ב-12 בינואר 1943. העיר שוקמה לאחר המלחמה והפכה עד מהרה לאחת הערים הגדולות ביותר במחוז.
חם, אנחנו בקדם הקווקז. אזור מישורי ונמוך יחסית. מישורים נרחבים, בהם מגדלים תירס, חמניות וגידולי שדה אחרים. יפים במיוחד הם שדות החמנית, שנראית כשטיח צהוב ענק, מלא פרצופים עגולים, המשנים את כיוון החיוך שלהם, לפי החמה, שהם קרויים על שמה. אנו באובלסט (מחוז) סטוורופול (Stavropol). נסיעה של חצי שעה לערך עד לעיר פטיגורסק (Petigorsk). מילולית: "חמשת ההרים" ואכן, סביב העיר מתרוממים חמישה הרי געש עובריים (Cinder Cone), היינו חרוטי אפר. פיאטיגורסק נוסדה בשנת 1780. משנת 1803, בימי פטר הגדול, הוקמו המרחצאות הציבוריים ומאז ועד היום העיר ידועה במעיינות מרפא וכאתר מרפא. קודם לכן, נהגו התושבים הקראצ'אים, שחיו כאן קודם, לחפור בור באדמה ולטבול במים החמים שנקוו בו.
בזמנים שונים חיו כאן משוררים כמו טולסטוי ופושקין. המשורר והסופר הרוסי מיכאיל יורייביץ' לֶרְמוֹנְטוֹב, חי כאן אף הוא. לרמונטוב נחשב למשורר הרוסי הגדול ביותר בתקופה שלאחר מות אלכסנדר פושקין ועד למותו שלו. מכונה לעיתים "משורר הקווקזים". הוא נורה בעיר בדו-קרב מטופש, בשנת 1841. באחד משיריו הידועים מ-1840, תיאר את האינטונציות שלו "חרוזי ברזל ספוגים מרירות ושנאה". בעיר יש מוזיאון לזכרו.
בעיר התגורר בצעירותו יוסף טרומפלדור.
ראו באתר זה: תל-חי – הקרב והמיתוס.
יהודים שחיו בהרי הקווקז, נאלצו לעזוב את מקום מושבם בלחץ השלטון. הם הקימו קהילות בערים של הקדם- קווקז, ביניהן פטרוגורסק. העיר נכבשה במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים ויהודייה הוצאו להורג[1]. בעיירה נבנה בית כנסת, שכיפתו מצופה זהב. אולי כדי להתחרות במבני הדת האחרים שקיימים בעיר. התחלנו את הסיור ב-Proval, שהוא מקווה מים קטן, בתוך בולען קרסטי (Sink hole) מרשים, בעומק של 40 מ' ולמימיו סגולות מרפא. בעבר השתלשלו אליו בחבל מלמעלה. כיום, יש כניסה מסודרת שנחפרה מהצד. לאורך הרחוב, בתי מלון ומקומות מרפא, שנבנו בסגנון הרוסי הקלאסי שלפני המהפכה. בכל מקום גדלים אגוזי מלך לרוב, שהגיעו לכאן, מאסיה התיכונה ב"דרך המשי". אנו מתבוננים בעצי תִּרְזָה – או טיליה (Tilia) [2] במלוא הדרם ושותים קווַאס (רוסית: квас), משקה מוגז, מיוצר מתסיסה של חיטה ושעורה, בעל אחוזי אלכוהול מועטים מאוד (עד 1.2%), צבעו חום עד שחור וטעמו מתוק עם חמיצות. לא יכולתי שלא להיזכר, בספרו של שלום עליכם, "מוטל בן פייסי החזן", שם מופיע משקה הקוואס, כאחד מניסיונות ההתעשרות של אליהו, אחיו הבכור של מוטיל[3]. הלאה משם מעיינות חמים ומהם. תצפית על המורדות הירוקים של הרכס. ברקע, מיתמר האלברוס (Elbruss). בעל שתי פסגותיו המושלגות, במלוא הדרו. זהו הגבוה בהרי הקווקז, ופסגתו נחשבת לגבוהה באירופה.
למחרת נכנסנו לרפובליקת קאראצ'אי –צ'רקסיה. רפובליקה זו גובלת בתחום רוסיה ברפובליקת קברדינו-בלקריה, במחוז סטוורופול ובמחוז קרסנודאר וכמו כן היא גובלת בגאורגיה ובמחוז אבחזיה, שהופקע מגאורגיה, על ידי הרוסים. שטח הרפובליקה נכלל בתחומי האימפריה הרוסית מאז שנת 1828 בהתאם להסכם אדירנה[4]. סטלין דחס לכאן שני עמים, במטרה לכרוך את המיעוטים הללו זה בזה. בני הקראצ'אי חיים באזורים הגבוהים ואילו הצ'רקסים (המהווים רק 11% מהתושבים), חיים בנמוכים יותר. הם טוענים שהרוסים דחקו אותם. חוששים מהפוטנציאל המהפכני שלהם, שיכול לקבל זריקת עידוד בהרים הגבוהים. "צ'רקסים", כינוי שהעניקו המונגולים לאדיג'ים והוראתו "חייל קוטע".
בטקסט "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", מופיע השם "סרקסוט". סביר להניח שמדובר בשיבוש של המונח "צרגוט" שבמונגולית הוראתו "חיילים". ניתן לתרגם בשפה הטורקית המודרנית את השם "צ'רקס", "צ'ר" פירושו חייל (צריג במונגולית), "קס" פירושו חותך או קוטע, כלומר, "חותך החיילים". יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושו ״דרך״ ,כך שהשם "צ'רקס" פירושו "חותך דרך", או "קוטע דרך".
שמם המקורי, בו הם מכנים את עצמם, הוא "אדיגים", שהוראתו איש שלם ואציל, כליל השלמות. "אדיגה" הוא שמו של העם הכולל את כל השבטים, שנים עשר במספר. שם זה מסמל את שאיפתם לשלמות בכל דרכיהם ושאיפתם התמידית למצוינות. מדובר באיחוד רופף של תריסר שבטים שונים, שהתנצרו בהדרגה, במהלך המאה ה-6, על ידי מיסיונרים יוונים, שהגיעו אל הקווקז. אך הם קיבלו את הנצרות בצורה סלקטיבית. ה"צ'רקסים" (שם הכולל גם את האבחזים), נודעו בימי הביניים כלוחמים עזי נפש, שנלקחו כעבדים ואחר כך כשכירי חרב בצבא העבסי ולימים היו חלק מהשדרה הממלוכית ששלטה במצרים. האסלאם הגיע אל העם האדגי'י, במאה ה-16 וקבלתו ההדרגתית התארכה עד מחצית המאה ה-19. מאז העם האדיג'י הוא מוסלמי-סוני.
הצ'רקסים גורשו מן הקווקז החל משנת 1864. גירושם היה חלק מרצח העם שבוצע על ידי האימפריה הרוסית. הגנרל הרוסי סטאל, הוביל את ההתקפות על מערב הקווקז ב-1819. ב-1820 החלו הרוסים ליישב את האזור, בעיקר בנאמניהם הקוזאקים . עם הפלישה הרוסית למערב הקווקז, החלו הטורקים להתערב בלחימה ותמכו בלוחמים הקווקזים. הרוסים החלו להתבצר ולחזק את כוחם באזור ובנו מספר קווי הגנה וקרבות התרחשו במישורי קובאן. עם המשך הפלישה הרוסית, החלו הלוחמים הצ'רקסים לקבל אספקה מהעותמאנים והאנגלים. ב-1837 החלו הרוסים בפלישות מהים, למרות אבדות כבדות, הצליחו הכוחות הרוסים לנחות ולבסס את שליטתם לאורך החוף. ב-1840 הצליחו הלוחמים הצ'רקסים לכבוש ולהשמיד את המבצרים שבנו הרוסים.
עד 1860 כבר נכנעו רבים מהשבטים וקיבלו רשות להישאר בשטחם. למרות זאת, נמשך הכיבוש הרוסי והעמיק לתוך צ'רקסיה. היה זה השלב האחרון במלחמות הקווקז ועיקרו: השמדה והגליה של העם הצ'רקסי[5]. בעקבות הפרות של הסכמי הכניעה, הוקמה ב-25 ביוני 1861 ממשלה רשמית לכל הצ'רקסים, שעסקה בניסיון לאחד את השבטים ובמשלוח בקשות עזרה לאומות העולם. בניגוד להבטחות הרבות מצד הבריטים, שום עזרה כזאת לא נשלחה. ב-28 בספטמבר 1861 נפגשה נציגות של הצ'רקסים עם הצאר, בתקווה שיעצור את מסע הכיבוש וההרג. המאמצים סוכלו, והצאר אלכסנדר השני נתן לצ'רקסים אולטימטום של חודש להחליט אם הם רוצים להישלח לטורקיה או לשטחים בתוך רוסיה. אחרי האולטימטום הזה התארגנו רוב השבטים, לגירוש לשטחי האימפריה העות'מנית. ההגירה של ילידי הקווקז לתחומי האימפריה העות'מנית, כתוצאה המלחמה הזאת, זכתה למונח מיוחד; בטורקית "מוג'היר". חלקם הגיע בסוף גם לארץ ישראל.
בחורף 1863 ניהלו עמי הקווקז, קרבות נגד הכוח הרוסי ההולך וסוגר עליהם. לבסוף, במאי 1864, משהתקרבו הרוסים לעמק קבאדה, נתקל הצבא הרוסי בהתנגדות עזה אחרונה של שבטי ההרים, במה שנודע בתור הקרב האחרון במלחמה. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים ולהסב אבדות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים הרכיבו מול הקווקז מאז ומעולם. שמו של מקום הקרב שונה מאוחר יותר ל"קרסניה פוליאנה", היינו, "העמק האדום", לזכר הדם הצ'רקסי הרב שנשפך במערכה אחרונה. ב-2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז הגנרל יבדוקימובף כי לא נותרו עוד "שוכני הרים" מדרום לקובאן, וכי מלחמת הקווקז בת מאה השנים הסתיימה בניצחון. במהלך השנה וחצי הבאה, עד סוף שנת 1865, עבר הצבא הרוסי שוב על כל השטחים הכבושים, על מנת לוודא שלא נשאר אף צ'רקסי בצ'רקסיה. הגנרל איואן דרוזדוב, שהיה המפקד של אחד הכוחות הגדולים ביותר במלחמה, סיכם באלו המילים: "בהרים של מחוז קובאן תוכל להיתקל כעת בדוב או בשועל, אך לא בשוכן-הרים צ'רקסי"[6]. במערב הקווקז הוצעה שיטה חדשה – "הכנעה סופית". משמעותה הייתה גירוש כל האוכלוסייה הלא רצויה מהשטח הרצוי, וזאת במקום הכנעה זמנית של האוכלוסייה שיכולה להתמרד מחדש מאוחר יותר. במילים אחרות: אחרי כיבוש של כל שטח, לא היו מסתפקים בכניעתם של המתיישבים המקומיים, או בהכרזת כפיפותם לצאר, אלא היו מוליכים בשיירה צבאית, את כל השבויים שנכנעו לכפר הקווקזי הקרוב, ומשם לחוף.
יש שפע של עדויות, על מעשי טבח חסרי הבחנה לאורך השלב הזה של המלחמה, חלקם מתוך נקמה וחלקם הגדול יותר לשם "יעילות". במקרה אחד כזה ביוני 1862 הפגיז כוח צבאי שעסק בהקמת דרכים על נהר הבלאיה, את היער שהתחבאו בו צ'רקסים, שהכפרים שלהם נשרפו.
בחורף 1863, כשכבר כמעט לא הייתה התנגדות צ'רקסית של ממש, נהפך מסע ההרג לשיטתי אף יותר: יחידה צבאית הייתה עולה במעלה ערוץ ומחפשת כפרים. הצ'רקסים היו בורחים ומתחבאים ביער. הצבא היה שורף את כל המבנים והמזון שהצליח למצוא, אוסף את כל הבקר ויורד בחזרה לתחתית הערוץ. שם היו החיילים מחכים שבוע או שבועיים ואז עולים שוב, גבוה יותר בערוץ, והורסים ושורפים כל מחסה מאולתר או משאבים אחרים שהצ'רקסים הספיקו להקים, וחוזרים לערוץ. התהליך חזר על עצמו מספר פעמים עד המפקדים הרוסיים השתכנעו שכל תושבי הכפר ברחו או מתו, ואז עבר הצבא ליעד הבא. אלו שנתפסו על ידי הרוסים הובלו בשיירות ארוכות לחוף, שיירות שבהן מתו רבים מקור, מרעב וממחלות. אלו שבדרך נס, שרדו את תלאות הדרך מצאו את עצמם בחורף 1864-1863 במצב קשה אף יותר: תנאי הרעב, המחלה והעוני נותרו בעינם, והפעם היו השורדים מחוץ לכל מחסה שסיפק היער, בחוף מוכה רוחות, באחד החורפים הגרועים שידע הים השחור בתקופה הזאת. רבים מתו גם בשלב הזה, בעיקר מטיפוס ומדיזנטריה.
הגירוש בספינות החל בינואר 1864, בתקופה הגרועה ביותר בשנה בים השחור. לכל אורך שלב הגירוש דרך הים, הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, והפליטים שבקרבם כבר היו מגפות מהחוף הביאו את אלה אִתם לספינות. בתנאי הצפיפות והרעב נמחקו צוותים שלמים, וספינות רבות טבעו. הערכות מסוימות גורסות, שחצי או יותר מהנוסעים, שעלו על הספנות, לא הגיעו לחוף השני בחיים.
לאחר שקיבלה האימפריה העות'מאנית את הפליטים הצ'רקסים, היא שלחה אותם לאזורי ספר ששליטתה בהם הייתה חלשה. הם הסתמכו על הצ'רקסים גם בתור לוחמים מעולים וגם בתור מוסלמים. האימפריה שלחה אותם לאזורים לא מיושבים, בתקווה שיצליחו לפתחם וכך להגביר את תפוקתם הכלכלית. רבים מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו בבלקן. בעקבות סכסוך אתני בין האוכלוסייה הנוצרית באזור ובין המוסלמים, שעיקרם הצ'רקסים, הציבו מעצמות אירופה אולטימטום לאימפריה העות'מאנית, שעד אליו חייב היה להיפסק הסכסוך. לאחר שסירב הסולטאן, פלשה רוסיה לרומליה – השטחים בבלקן, שהיו בשליטה עות'מאנית – וביצעה בה טיהור אתני אלים ומהיר. רוסים, בולגרים וקוזקים הרסו כפרים ועינו, אנסו וטבחו במוסלמים, בארמנים וביהודים חסרי ההגנה, שניסו להימלט לשטחים העות'מאניים הבטוחים. הפליטים ששרדו נשלחו להתיישב בחלקים אחרים של טורקיה ובמזרח התיכון. כולל בשלושה כפרים בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן ובגולן.
אנו נוסעים לאורכו של הנהר קובאן (Kuban), שאורכו 870 ק"מ והוא מנקז את הקווקז לים אזוב. זהו אחד הנהרות החשובים בקווקז. לא הרחק מכאן נמצאת בירת הרפובליקה צ'רקסק (Cherkessk). עיר לא גדולה, שנוסדה על ידי הקוזקים של קובן בשנת 1804, כהיאחזות צבאית, לאחר הניצחון על העות'מניים בשנת 1790. רוב הקצינים הקוזאקים קיבלו מעמד אציל וקוזאקים רגילים קיבלו רשות להתגייס לחיל הפרשים הרוסי. כ-12,000 קוזאקים התגייסו לצבא הרוסי אך לרוב לא עמדו במשמעת הנוקשה. מנגד, כ-5,000 קוזאקים עברו לצד הטורקי והתיישבו בדלתה של הדנובה. לאחר קבלת בקשה מהקצינים הקוזאקים, בשנת 1788 הקים אלכסנדר סובורוב כוח צבאי קוזאקי, והחזיר לראשי הכוח סמלים צבאיים מסורתיים שהוחרמו בשנת 1775. כוח צבאי זה קיבל את השם "הכוח הקוזאקי של הים השחור". הם השתתפו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1787-1792). לאחר סיום המלחמה, לאות הוקרה על גבורתם, התירה יקטרינה הגדולה לקוזאקים להתיישב באזור קובן. במהלך השנים 1792-1793 התיישבו קוזאקים באזור ונטלו חלק פעיל במלחמות רוסיה בקווקז. ב-1825 לאזור עברו משפחות של קוזקים, והגדילו את מספר תושבי ההיאחזות. ב-1880 המקום נהיה מרכז אזורי בתוך חבל קובן[7]. בשנת 1860 הוקמה יחידת "הקוזאקים של קובן" שקיימת גם היום.
טיול ברוסיה, שהיתה מולדת רוחנית הרבה לרבים מהחלוצים שהגיעו לארץ ישראל בעליות הראשונות, מזמן אסוציאציות רבות. באופן טבעי הרהרת ב"הקוזאקים של קובאן" – סרטו המפורסם של איוואן פירייב (Ivan Pyryev), משנת 1949, המאדיר את החיים בקולחוז הסובייטי לאחר מות סטלין נמתחה ביקורת רבה על סרטיו של פירייב . נטען שאורח החיים שהוצג בסרטים לא היה דומה כלל למציאות הכפר הסובייטי. הקרנת הסרט "הקוזאקים של קובאן" הופסקה כליל. בשנת 1968 החלה הקרנה של הגרסה המחודשת של הסרט, ממנה ירדו מספר קטעים הקשורים ליוסיף סטלין. זו הגרסה שמוקרנת עד היום בטלוויזיה הרוסית.
לפס הקול של הסרט חובר השיר "כָּזֶה הָיִיתָ", שנכתב על ידי וולפין ואיסאקובסקי ותורגם לעברית על ידי שושנה רצ'ינסקי.
כָּזֶה הָיִיתָ גַם נִשְׁאַרְתָ:
כְּמוֹ נֶשֶׁר הַר, כְּמוֹ עוֹף-מִדְבָּר,
מַדוּעַ כְּשֶׁסוֹף-סוֹף אֵלָי חָזַרְתָ,
מַדוּעַ זֶה לִבִּי נִשְׁבַּר ?
לאורך הדרך נראים דוכנים המציעים למכירה פרוות. עדות לציד הפרוע במתבצע באזור. הציד הוא מסורת קווקזית, המעידה על גבריותם של העוסקים בה. ב-1991, עם התפרקותה של ברית המועצות וההתדרדרות במצב הכלכלי, חלה הסלמה בציד. מחוסר ברירה. המשכנו לנסוע לעבר הרי סופי (Sophi Glade). בדרך נחשפים מחשופים של סלעים מגמתיים (פלוטוניים), כנראה סיאניט[8]. נסענו באזור מיוער, בעיקר עצי שדר (בריוז'ה ברוסית), לבני גזע, מעורבים באשוחים, בכמה גוונים. לאורך הדרך ראינו עדרי פרות, הנודדים לגבהים, לקראת הקיץ ("נדידה אנכית").
הגענו לקרחת יער גדולה, בה רעו פרות וסוסים. לצד הדרך ניצבו כמה דוכנים, בהם הגישו אוכל קאראצ'י. בניגוד למוכר באזורים רבים אחרים של רוסיה, כאן הכנסת האורחים הקווקזית באה לידי ביטוי במלוא גדולתה. הוגשו סלטים מסוגים שונים, כולם עשויים מירקות טריים בטעם של פעם, שיפודי בשר כבש ומאפה מטוגן, ממולא בגביה, בשר, או תפוחי אדמה , המזכיר את ה"חצ'פורי" הגאורגי ונקרא Khurin. מול הדוכנים נקוו שלוליות גדולות שבשוליהם ריחפו המוני פרפרים, שבכמה מקומות יצרו משטח מרפרף של ממש. לא הרחק משם, רעו באחו פרות וסוסים.
המשכנו בנסיעה לעבר הקרחון, או לייתר דיוק מה שנשאר ממנו. הקרקע היתה מכוסה במרבדים של פרחים, בשלל צבעים. טיפסנו על שולי המורנה הקרחית, מול הקרקס הקרחוני. עד קרוב למפלים התלויים, שניגרו משארית הקרחון. לינה בעיירת נופש Arkhis, במלון סקי. זהו מקום אידיאלי לטיולי "כוכב", ברגל, בג'יפים, או על גבי אופניים.
את בוקר המחרת פתחנו ברפטינג, בנהר פסיח (Psich) השוצף. התלבשנו בחליפות צלילה ובמגפיים תואמים וירדנו בהתרגשות לנהר. המשיט, בן לעם הקארצ'י, דיבר בנוסף לשפת אמו, גם רוסית. בכך הסתיימה ידיעת השפות שלו. הוא לא חדל מלקרוא בקול "פריוט", היינו קדימה. באמצע הדרך לערך עברנו בוילה שהיתה שייכת לנשיא ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. כאן, מספרים המקומיים, סיכם עם הקנצלר הלמוט קוהל, על הפלתה של חומת ברלין. השעה הקשה ברפטינג היא השעה הראשונה. עד שלומדים לחתור, עד שמתרגלים למגע הקר עד צורב של המים. אך ברגע שהתחלנו "להתחמם". הגענו לנקודת הסיום. המשכנו למפל סופי (Sufi). אליו הגענו לאחר נסיעה בדרכי עפר, שחלקן התמלאו במים. עליה קצרה ואנו בנקיק שכולו גועש. לטעמי, המפל לא היה "להיט", אבל הדרך אליו היתה חווייתית. מעבר לרכס, נמצאת אבחזיה. בעבר חלק מגאורגיה. כיום בשלטון רוסיה. המחוז הצטרף לרוסיה לאחר מלחמת אזרחים ופרובוקציה רוסית.
ראו באתר זה: הסכסוכים אשר בקווקז.
כעבור שבועיים שבתי לאזור. דרומה מזרחה לארחיס, קרוב מאד לגבול עם אבחזיה, נמצא אתר הסקי Dombay, השוכן בלבה של שמורת הטבע Teberda. רכבל מעלה את המטיילים אל אתר הסקי של ההר Mussa Achitara , כדי לצפות בנוף ההררי ממרומים של 3,200 מ' . דומבאי מוקפת כולה בהרים מושלגים, שהגובה שבהם, Dombay-Ulgen, מזדקר לגובה של 4,064 מ'. דרכי עפר משובשות, שרק הג'יפים המקומיים הגבוהים והקשוחים מסוגלים להתמודד איתן, מובילות לקרחונים הרריים, אגמים ומפלי מים. המקום זכה לתשומת לב עולמית, בינואר 2013, כאשר זורו (Zoro), כדור גדול ומרופד, קפץ גבוה מדי, יצא ממסלולו ונחת במרחק של ק"מ אחד מהמסלול, על גבי אגם קפוא. האדם שהיה בתוכו, מת מפצעיו.
ירדנו מהרכס הגבוה לאזור נמוך יותר. מעת לעת, נראית לאורך הדרך, אנדרטה גדולה או ענקית, המנציחה את קורבנות מלחמת העולם השניה. גם כאן, מתוארים הנופלים כעגורים. לא יכולתי שלא להיזכר בשיר "העגורים", שיר רוסי עממי, שתורגם על ידי דן אלמגור ומרמז על יהודי רוסיה, מעבר למסך הברזל:
העגורים חולפים מעל הכפר
העגורים עפים אל הנהר
העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם
מתי, מתי נוכל לעוף כמותם".
העגורים (ז'וראבלי, zhooravli) מסמלים בתרבות הרוסית את החופש, את האביב והאופטימיות. ואכן, בשירי זמר רוסיים רבים מופיע העגור כנושא בשורות אלה, ונדודיו לארצות החום מבטאים את הסתלקותם של חום השמש, התקווה והחופש , אבל השיר העברי "העגורים", שחובר בשנת 1958, נקרא במקורו הרוסי 'חֲבֵרִי' ואין הוא מספר על עגורים ולא על ברווזים, אלא על אחוות לוחמים שצלחה אש וסופות שלג, ומיתרגמת לידידות וגעגועים שגוברים על הזמן שחלף ועל מרחקים]. מכיוון שהצבא הגרמני הגיע עד לכאן, בין ההרוגים אזרחים רבים. הקווקז היה משאת נפשו של היטלר. הוא בא לכאן בגלל שדות הנפט באדיג'ה, בצ'צ'ניה, בדגסטן ובאזרבייג'ן.
חלפנו לא הרחק מקארצ'איבסק (Karachevesk) – המרכז השני של הצ'רקסים, אחרי בירת הרפובליקה צ'רקסק (Cherkessk). לאורך הדרך נראים מסגדים רבים. בצורות שונות. עם כיפות זהב, עם מינרטים מסוגים שונים וכמה מסגדים בסגנון עותמאניים, שנבנו במימון טורקי. האזור היה מיושב בעמים קווקזיים, עד שהאימפריה הרוסית יישבה כאן את הקוזאקים. מקורם של אלו, בקבוצות איכרים, צמיתים שנמלטו מכפריהם או מאדוניהם במהלך המאה ה-12 ואילך, במטרה להיות חופשיים. הקוזאקים הם עם שמורכב בעיקרו מסלאבים מזרחיים שחיו במזרח אירופה. נודעו בקהילותיהם העצמאיות והצבאיות-למחצה. הם התערבבו עם קבוצות ממוצא טורקי וטטרי התארגנו באזור הספר בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית, שטח הפקר שבו לא היה שליט ולא הייתה סכנה שאדוניהם לשעבר יבואו להחזירם משם לשעבוד. השם "קוזאקים" מגיע מהשפות הסלאביות המזרחיות הישנות, מן המילה козакъ (Kozak), השאולה משפת הקומנים, שמשמעותה "איש חופשי"; מקור המילה בקזחית שהיא שפה טורקית. "קוזאק" היה גם השם שניתן לפרש קל בצבא האיחוד הפולני-ליטאי, ללא התחשבות במוצא האתני.
הקוזאקים היו ידועים בכישורים הצבאיים שלהם מזה מאות בשנים. הם היו הזרוע המיישבת של הרוסים ומלאו תפקיד חשוב באתוס של ההתפשטות הרוסית אל סיביר והקווקז. עד היום, כפר של קוזאקים מכונה בשם מיוחד – "סטרניצה" (Straniza). עם עליית הקומוניזם לאחר מהפכת אוקטובר, דוכאו על ידי הממשל הסובייטי. ניתן להזכיר את הסרט "הקוזאקים מקובאן", העוסק בקוזאקים של האזור הזה ומציג תמונה אידיאלית.
נכנסנו לאזור מגמתי. הנחל מתחתר בנוף של חלוקים שהרביד הנחל הקדמון. חלוקים מעוגלים. נראה שעברו דרך רחוקה. הגיא נראה מוזר. בצד אחד, שכבות רכות, מיוערות. בצד השני, מצוקים קירחים. דוגמא ברורה לאי התאמה. שבר גאולוגי מובהק. נסיעה לאורך קניון מיוער. ליד הגשר אבן גדולה, שיש המאמינים שהגיעה מהשמים. לפי האגדה, הגיע לכאן הגיבור הקדום קרצי (Karachi) והניח את האבן, כסמל לאיחוד השבטים שנקראים על שמו "קאראצ'אי". לא הרחק משם, מפגש עם נהר Kudos. לצדו ניצבת אנדרטה, המנציחה את חיבורו של המחוז הסורר לרוסיה, כתוצאה הקרב על נהר Hasuauca . בדרך פזורים בתים בודדים. ליד כל בית נראה ריכוז של ערימות חציר, שערמו האיכרים לקראת החורף, אינדיקציה לעונה הקשה. בחצר רועות שתים – שלוש פרות. יש בה עץ וגן ירק קטן.
מטרתנו היתה להגיע ל"מעבר הזאבים". מעבר צר, בדרך הררית. אבל למזג האוויר ההפכפך, תכניות משלו. נעצרנו מול נהר שוצף, גשר עץ שנשטף וקרס לתוך המים. נאלצנו לסוב על עקבותינו ולהגיע אל העיר קיסלובוסק (Kislovosk), שהוראת שמה "מים חמוצים". העיר החלה את דרכה כמצודה, שנבנתה בשנת 1803 בעקבות מלחמות הקווקז. על ידי הגנרל ארומולוב (Ermolov), שבנה גם את גרוזני שבצ'צ'ניה.
בעיר פארק ענק. נחשב לפארק העירוני, הגדול באירופה. במקום ברזים, בהם זורמים מים ממעיינות שונים. אנשים מגיעים למרפא, עם הכרטיס הרפואי שלהם. הרופא שולח אותם לשתות מי מעיין מסוים ולעשות פעילות גופנית המיוחדת לסימפטומים עךיהם התלוננו. במקום מונומנט לכבודו של לרמונטוב, עם פסל של שד, המנציח יצירה בשם זה. לרמונטוב הנציח את מנהג חטיפת הכלות הקווקזי, ביצירתו "בלה". שם מסופר על קצין רוסי שהתאהב בנערה מקומית, אך סירב להינשא לה ומכייון שכבודה חולל, חבריה הרגו אותה. כמה מעמי הקווקז מתחרים ביניהם על זכות היוצרים של המנהג הזה. מסתבר כשלושה רבעים ממקרי החטיפה, מתואמים עם המשפחות. זהו אמצעי לחסוך בהוצאות החתונה. הורי הזוג הצעיר מסבירים כך לאורחיהם שהגינו לחתונה הצנועה ולאילו שלא הוזמנו, כי נאלצו לחתן את הזוג בחופזה, לפני שימיטו עליהם חרפה.
עוד כרבע מהמקרים, הם יוזמה של הזוג הצעיר, שמתגברים כך על התנגדות הוריהם לשידוך. הם מדווחים להם שקרה אירוע בלתי הפיך וההורים נאלצים לוותר. רק במקרים בודדים נחטפת כלה נגד רצונה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, במקרה כזה לא מתבצע אונס חלילה. נהפוך הוא, הגבר לא נוגע בנערה האומללה. לאחר שלושה ימים הוא מדווח להוריה המודאגים, הם שמחים למצוא אותה בריאה, שלמה ובתולה, אך מודיעים לה שעליה להישאר ולהינשא לחוטף, משום שלאחר ששהתה בביתו, כבר הוכתם שמה ואיש לא יחפוץ בסחורה פגומה.
יצאנו למחרת היום, נסיעה באזור בו נבנו דאצ'ות; בתי קיץ. מקומות העבודה העניקו לעתים אדמות לעובדים מצטיינים. בעלי ממון הצליחו לבנות לעצמם בתי פאר.
בכפר קיצ'י באליק (מילולית: הדג הקטן). פגשנו באשה צעירה שמכרה לנו גבינה, מעשה ידיה. הגביה היתה טרייה ומלוחה בדיוק במידה הנכונה, אם כי יותר משרצינו את הגבינה הטעימה, חפצנו במעט "חיברות". משם כשנכנסנו לקניון Hasaut ,השקפנו על האזור מתצפית מרשימה בגובה של 2,099 מ'. בדרך נראים קולחוזים מודרניים. לא מדובר בקולחוזים הכפויים של שנות החמישים. האנשים בסביבה מתאגדים כדי לרכוש יחד עדרים, אבל בניגוד לימי הקולקטיביזציה הכפויה של סטלין, מדובר בהחלטות רצוניות. כפר חסאוט הוא שיבוש של השם Shauat, שהוראתו "מקום חנייה". פגשנו משפחה רוסית, שמכרה לנו שמנת שחבצו במו ידיהם .בעבר חיו כאן קאראצ'ים, שגורשו על ידי סטלין, כנקמה על תמיכתם בגרמנים במלחמת העולם השניה. הגירוש היה טראומה איומה ונחרת בזיכרונם כסיוט. רבים מהם לא שרדו את התלאות.
כאשר שבו הביתה, בתקופת חרושצ'וב, מצאו שם אנשים שחיו בתיהם. שני נערים, אחים, הסתתרו בקניון השחור הסמוך, חיו 40 שנה מציד ולקט. לאחר שאחד האחים מת, יצא אחיו לאור, הגיע לכפר וכעבור שנה נדרס על ידי משאית. המשפחה הזאת רכשה את המקום בשנת 1991 והם מגיעים לכאן מדי קיץ. בהמשך, עצרנו ליד מעיין של מים מינרליים, עתירי חלודה. לידם נראים מרחצאות שנבנו על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. מספרים שחייל גרמני יצא מהמרחץ כשהוא עירום כביום היוולדו, לנגד עיניה הנדהמות של איכרה מקומית. בעלה הנזעם, זועזע מכך שאשתו חזתה במערומיו של גבר אחר ורצח אותה, כדי לשמור על טוהר מידותיה. טיפסנו אל מדרונו של הקניון, שם חזינו בפטרוגליפים. ציורי סלע בני מאות בשנים. כנראה ששירבוט זה הוא מפה של בית הקברות הסמוך.
משם נסענו לכיוון מפלי הדבש, אלא שהגשמים שוב שיבשו את תכניותינו. הג'יפים התקשו להתמודד עם המעלות המבוצצים. לאחר שנואשנו מלהחליק, שבנו לקיסלובוסק, לארוחת שיפודים בסגנון ובכמות קווקזית ומשם נסענו בדרך המלך אל מפלי הדבש. המפלים קטנים למדי, אבל מימיהם זורמים בנקיק גירני יפה. זהו מפל שאינו מזרים את מימי אגן הניקוז, אלא רק את מימיו של מעיין שכבה בשם זה. במקום מעיין של מים חמוצים מאד, לכן מי המעיין, האחר, המזין את המפלים, מכונה "מעיין הדבש".
למחרת עזבנו את אתר הסקי בקיסלובוסק, מזג האוויר שוב התהפך, אך הפעם לטובתנו. השמש הזורחת צבעה את הנוף בגוונים עזים. הירוק זהר להפליא וכמותו שפעת הפרחים. נסענו לכיוון הרכס ולנגד עינינו נגלה האלברוס במלוא הדרו, כשהוא בולט מתוך רכס ארוך מושלג. ירדנו מהכביש לדרך בוצית. משם יצאנו למסלול הליכה לא ארוך, שהוביל למפלי קרקאקאיה סו (Karakaya-su), מילולית: "מפלי הסלע השחור" . הפעם מדובר במפל מרהיב. קניון מעוגל וזקוף ופרץ אדיר של מים. נסיעה בקניון Tsari Kol Bashi. משם המשכנו למעיינות החמים של Ji Le Su. גם שם קוו שבר ברור וגם שם מפל מים. בכניסה "עמודים", שעשויים מטוף, תוצר של בלייה המזכיר את זו של קפדוקיה שבטורקיה.
לא הרחק מהמפל, נמל תעופה גרמני. המקומיים מספרים שהצבא הפולש הביא לכאן נזירים טיבטיים, שחיפשו כניסה ל"שמבלה"… אותו גן עדן טיבטי עלום, שאירופה התוודעה אליו בזכות ספרו של ג'י'מס הילטון ((James Hilton, "האופק הנעלם" (Lost Horizon), שנכתב ב-1933, ותורגם לעברית ב-1940. הספר מספר על מיסיונר נוצרי שנפגש עם התרבות הטיבטית והפך לבודהיסט. שנים רבות נחשבה "שמבלה" למקום שלו ורגוע, ללא מחלות או מלחמות. חלפו שנים עד שהבינו במערב שמדובר לא במקום גיאוגרפי, אלא במצב תודעתי. "שמבלה" שובש עם הזמן ל"שנגרי לה". הגרמנים חשבו ש"שמבלה" הטיבטית נמצאת שם. אחרים סברו שכבר היו שם נזירים טיבטים. הם שאלו מי ינצח במלחמה. הנזירים יצאו למדיטציה ושבו עם תשובה שהמלחמה תסתיים בתהלוכה בכיכר האדומה. הם נרצחו.
נסיעה ארוכה ארוכה, העפלה לתצפית בגובה של 3,200 מ' ואחריה ירידה ממושכת ומתישה, לגובה של 1200 מ'. בדרך ראינו מחשופי סלע יפים. לינה באזור אלברוס, אשר ברפובליקה הרוסית קברדינו – בלקריה (Kabardino-Balkaria). כמו אזורים אחרים של הקווקז, השטח שמוכר היום כ"קברדינו בלקריה" היה מיושב מקדמת דנא. מקור תושביו עלום. תושבים פרוטו-בלקריים, הנקראים "קאסוגים" (Kassogs), יישבו את האזור במאה ה-9. הנוסע הערבי המפורסם אל מסעודי, מזכיר אותם בכתביו. במאה הראשונה לספירה, חיו כאן האלאנים; עם נודד ממוצא איראני. צאצאי האלאנים, האוסטים, חיים עד היום על החוף המזרחי של הים השחור ובגאורגיה, בסביבות העיר בטומי. בתקופת נדידת העמים, בעקבות לחץ ההונים, שראשיתו בסוף המאה הרביעית לספירה, התפצלו האלאנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נעה מערבה. במעברם דרך האימפריה הרומית, התיישבו במקומות שונים ושימשו כחיילים שכירים, אך תנועתם מערבה נמשכה ולבסוף, לאחר שעברו את כל אירופה, מרומניה עד ספרד, עברו יחד עם הוונדלים לאפריקה. הסלבים כינו אותם "יאשי" והעיר יאשי ברומניה קרויה כנראה על שמם. שמו של מחוז קטלוניה שבספרד , מורכב משמותיהם של שני העמים שהתיישבו בו, הגותים והאלאנים – "Got"+"Alania"= קטלניה. גם השמות Alain הצרפתי ו-Alan הבריטי נותרו מהאלאנים. בצרפת השתמר שם האלאני בעיר אלנסון ואצילי האלאנים, שהתלוו לנורמנים בחציית תעלת לה-מנש, הביאו איתם לאנגליה את גזע הכלבים Alaunt , שממנו יצרו את כלב הבולדוג.
האלאנים שנותרו בקווקז הקימו ממלכה עצמאית, אלאניה. קבוצה אחת נותרה בקווקז, תחת שלטון הוני. קבוצה זו, היתה בקשר עם הכוזרים ומנהיגיה הושפעו מאד מהיהדות וסיגלו לעצמם כתב עברי. אלניה חרבה במאה ה-12, עם פלישת המונגולים. הבלקרים היו אחד השבטים שיישבו את אלניה (Alania); קרובים לאינגושטים ולצ'צ'נים. בעקבות הפלישה המונגולית לקווקז (1242-1295), הם הושפעו מהתרבות של עמי הערבות ואימצו את השפה הטורקית. בסוף המאה ה-13 עברו לשליטתם של הגאורגים, עד שב-1502, נפלו לידי הפרסים הצפאווים, וב-1516, לידי האימפריה העות'מנית. ב-1557 הפכו לשטח חסות (פרוטקטורט) של נסיכות מוסקובי (Muscovy) ואחר כך הפכו לחלק מהאימפריה הרוסית, על ידי נישואיו של איוואן האיום לנסיכה קברדינית. בשנים אלו נבנו מספר מבצרים בגבולה של קברדיה שיושבו על ידי כוחות רוסיים.
במהלך המאה ה-18 הפכה רוסיה לאויבת העיקרית של האימפריה העות'מאנית. בסדרת קרבות שנמשכו לסירוגין, במשך כמה עשרות שנים, הצליחו הרוסים, בעיקר תחת הנהגתה של הצארינה יקטרינה הגדולה, לכבוש שטחים נרחבים. המתחים וההתכתשויות הובילו לפרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית ב-1768 ובסופו של דבר נאלצו העותמאנים המותשים לחתום, על הסכם משפיל עם הרוסים, בכפר קוצ'וק קאינרג'ה (Küçük Kaynarca) שבבולגריה, ב-21 ביולי 1774. במסגרתו, חלק ניכר משטחה של הרפובליקה עבר לשליטת רוסיה. יתרת קברדיה נכבשה ב-1827, במהלך המלחמה הרוסית-צ'רקסית.
היום הבא היה אחד היפים בטיול ובכלל. נסענו בעמק בקסן (Baksan). מילולית : "מי הבוץ". זהו עמק קרחוני יפה, המנקז את מורדותיו של האלברוס, שעל פסגתו רצו מפקדי הוורמכט, להציב את דגלם. במלחמת העולם השניה התרחש קרב על מורדות ההר המוכר כ"קרב הקווקז". כעבור 15 שניה הגיע למקום חייל גרמני משוחרר, שביקש לראות את שדה הקרב. המקומיים אישרו את הסיפור ועד היום נמצאים חלקי בגדים וגופות .
האלברוס עצמו הוא הר געש שכבתי, סטרטו וולקן. לועו נמצא בין שתי פסגות וולקניות רדומות הר זה נוצר בפלייסטוקן. קדם לו קימוט כבר בתקופת היורה, האורוגן הקימרי. מלמעלה, עיגול שלם לבן. קוו האופק כולו עטור בפסגות מושלגות ולמטה העמק הקרחוני בקסאן. "אלברוס" הוא גם שמו של רכס הנמצא בצפון איראן. מקור השם בהר מיתי והוראתו "השומר הגבוה". הפסגה המערבית מתנשאת לגובה של 5,642 מ' והמזרחית לגובה של 5,621 מ'. האלברוס מכוסה בקרחונים, החל מגובה של 3200 מ' ועד שיאו. ממי הקרחונים הללו ניזונים שני הנהרות הזורמים על גבול אירופה ואסיה מצפון להרי הקווקז: קובָאֲן (Kuban) הנשפך לים השחור וטֶרֶק (Terek) הנשפך לים הכספי. להר המזדקר מעל סביבתו, על שתי פסגותיו, מראה מרהיב. הרומנטיקנים טוענים כי האלברוס מאחד את יפי האלפים וקרחוניהם, עם הדר האנדים על הרי הגעש שלהם. רכס הקווקז הגבוה כולו, הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
עלינו ברכבל לתחנת הרכבל הראשונה, בגובה של 2,900 מ'. מיד אחריה לתחנה השנייה, בגובה של 3,300 מ', שם יש טרמפולינה, שניתן לקפוץ עליה על רקע ההרים המושלגים. במקום אנדרטה לקרב האלברוס במלחמה העולמית השניה. תחנה שלישית בגובה של 3,850 מ'. ניתן לעלות גבוה יותר, בטרקטורונים או אופנועי שלג, 400 מ' למעלה. ניתן לראות את הפסגות הגבוהות של הרי הקווקז: שחארה (Shkhara), דיחטאו (Dykhtau) וקזבגי (Kazbegi), המוכרים לנו מטיולינו בגאורגיה. כולן מתנשאות לגובה של מעל 4,800 מ'. רובן בנויות מסלעי גרניט. מהאלברוס מזרחה משתרע חלקו המרכזי של הקווקז, עד להר קזבקי הגאורגי (אליו נקשר פרומתאוס, כעונש על שהעניק את האש לבני האדם) רוחב הרכס המרכזי הוא 32-180 ק"מ והוא כמעט חסר מעברים. מסתעפים ממנו רכסים אגפיים רבים, שיחד עם הביתור החריף, האופייני לקווקז, יוצרים מבנה טופוגרפי מסובך. מכאן מערבה, נמתח חלקו המערבי של הקווקז, עד לים השחור. ההרים כאן נמוכים יחסית ומגיעים עד לגובה של 3,500 מ'.
במקום אופנועי שלג, טרקטורונים ועשרות מטיילים, העושים את צעדיהם במעלה ההר. מטפסי ההרים יצאו לשם מזמן, לפנות בקר, מהבקתה הנמצאת במרומי ההר. האלברוס מושך אליו מטפסי הרים רבים. הפסגה המזרחית נכבשה ב-10 ביולי 1829 על ידי מטפס הרים מקומי בשם Khillar Khachirov והמערבית, ב-1874, על ידי משלחת בריטית בהובלת F. Crauford Grove.
העובדה שניתן לעלות עם רכבל עד לגובה של 3,750 מטר, והצורך בידע טכני בסיסי בלבד, כדי להעפיל לפסגתו, מגבירה את כוח משיכתו של ההר גם בקרב מטפסים לא מקצועיים. במהלך חודשי הקיץ כמאה איש מנסים להגיע לפסגה מדי יום. ניסיונות הטיפוס במהלך עונת החורף הם נדירים וקשים משמעותית בשל תנאי מזג האוויר הקיצוניים, ובדרך כלל מבוצעים על ידי מטפסים מקצועיים בלבד. ממוצע מקרי המוות על הר אלברוס עומד על 15-30 בני אדם בכל שנה, ורובם נגרמים בשל חוסר בניסיון, במקצועיות ובציוד הנדרש, של מרבית המטפסים הפוקדים את ההר. לעתים גם ממזג אוויר סוער ובלתי צפוי. כמה מטפסים חובבים מנסים את כוחם בטיפוס של כמה מאות מטרים במעלה ההר, כשהם פוסעים במדרון תלול ומושלג. אחרים, מעדיפים להתכנס בבית הקפה המקומי, לשתיית שוקו חם.
נסיעה לא ארוכה הביאה אותנו לצפון אוסטיה-אלניה; רפובליקה אוטונומית השוכנת באזור הקווקז והיא שייכת לחבל אוסטיה, שמתחלק בין רוסיה לבין גאורגיה. מוצא העם האוסטי הוא ככל הנראה מאזור איראן של היום על כך מעידה גם השפה האוסטית, השייכת למשפחת השפות האיראניות. העם עבר לאזור זה כנראה בעת מסעות הכיבוש המונגוליים בראשות צ'ינגס חאן , שהתרחשו באזור זה.
ראו באתר זה: התקדמות המונגולים אל רוסיה.
הדת השולטת בצפון אוסטיה היא נצרות פרבוסלבית. בעבר ישבו באזור זה אינגושים רבים, שדתם מוסלמית, אך עם נפילת ברית המועצות רובם עזבו בחזרה לאינגושטיה. כיום יש ברפובליקה כ־90 קבוצות אתניות. הקבוצות העיקריות הן: אוסטים כ־60 אחוזים; רוסים כ־23 אחוזים, אינגושים כ־5 אחוזים, ארמנים כ־2 אחוזים.
החלקים הצפוניים של החבל סופחו על ידי האימפריה הרוסית ובשנת 1784 הם הקימו את מבצר ולדיקווקז (מילולית" אבי הקווקז). בשנת 1842 הכריזו הרוסים על הקמת אוקרוג (מחוז) אוסטיה, במסגרת מלכות המשנה של הקווקז. האוקרוג, שכלל את צפון אוסטיה ודרום אוסטיה, התקיים עד לשנת 1918. בשנת 1922 חולק החבל בין רוסיה הסובייטית, לבין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית. החלקים הדרומיים של החבל סופחו רק בשנת 1930. בתחילת חודש אוגוסט 2008 פרץ סכסוך צבאי כבד בדרום אוסטיה, בעקבות חילופי אש כבדים בין כוחות צבא גאורגיה לבין כוחות הבדלנים של אבחזיה ודרום אוסטיהבתגבור כוחות צבא רוסיה וכוח שמירת השלום הרוסי, ששהה במחוזות אלה. המתיחות שהביאה לעימות הצבאי בין גאורגיה לרוסי,ה החלה כבר בסוף חודש יולי 2008. ב-1 באוגוסט 2008 פתחה גאורגיה במבצע צבאי בחבל דרום אוסטיה, במטרה לכבוש את בירת החבל, צחינוואלי. בלילה שבין ה-7 ל-8 באוגוסט 2008, פתחו כוחות צבא גאורגיה, בהרעשה ארטילרית לעבר העיר צחינוואלי.
ראו באתר זה: הסכסוך הגאורגי-רוסי
רוסיה הגיבה במשלוח של כוחות ארטילריה, שריון וחי"ר, אל החבל. הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, בשיתוף פעולה עם צבא דרום אוסטיה וצבא אבחזיה, הניסו את כוחות צבא גאורגיה משטחי דרום אוסטיה ואבחזיה. צבא רוסיה אף פלש לגאורגיה עצמה, וכוחותיו הפציצו בלי הבחנה מטרות אזרחיות בגאורגיה ובמשך כמה ימים החזיק בערים מרכזיות במערב גאורגיה. וב-26 באוגוסט הכירה רוסיה רשמית בעצמאותן של אבחזיה ודרום אוסטיה. לפני הלחימה הייתה גאורגיה מועמדת להצטרף לברית נאט"ו. יתכן שהיתה זו אחת הסיבות לפרוץ המלחמה. אחריה, הוקפא הליך הצטרפותה לברית. המלחמה הפכה 192,000 תושבים לפליטים ובעוד רבים מהם חזרו לביתם, עדיין 20,272 מהם נותרו פליטים.
נסיעה לעיר המתים. (נקרופוליס) דרגוואס (Dargavs) שלגדת נהר Gizeldon. כבר מרחוק נראים למרחוק מבנים מרשימים וברקע מגדלי שמירה והגנה, המאפיינים את הקווקז. המקום אכן נראה כעיר בזעיר אנפין. על המדרון המתון והירוק של ההר בנויים קברים יפהפיים, באבן גיר שגונה כדבש.
במקום 99 קברים וקריפטות (crypts) , היינו, אולמות תת קרקעיים. העתיקים שבהם מתוארכים למאה ה-12. אחרים נבנו במאה ה-16. מעל למתחם, מגדל שמירה עתיק, הרוס בחלקו. עד לפני 200 שנה, היו התושבים מהכפר הסמוך, היו קוברים כאן את בני משפחותיהם, פעמים רבות במעיין "סירות" עץ, ששרידיהן נמצאו בקברים. מכיוון שאין בסביבה נהר שניתן לשוט בו בסירות, סביר להניח שהספינה נועדה לאפשר לנשמתו של המת אמורה לחצות נהר רחב, לאחר המוות, כמו הסטיכס במיתולוגיה היוונית. המתים נקברו בתוספת כמה מחפציהם האישיים, כדי שישמשו אותם בעולם הבא. ידוע שמקרה של מגיפה, היו מניחים בקברים, חולים במחלות מדבקות, לבל ידביקו את הקהילה. יתכן שסגנון הקבורה ומנהגיה, הגיעו מכאן לחפסורטי ולטושטי שבגאורגיה הסמוכה. המיתוס המקומי גורס, כי מי שיעז לבקר במתחם בית הקברות, לא ישוב ממנו חי. אולי זו הסיבה שמקומיים כמעט ולא נראים כאן.
לא הרחק מכאן, נראים מגדלי הגנה ושמירה, שצפון אוסטיה משופעת בהם. תרבות המגדלים מכונה Vainakh ומאפיינת את צ'צ'ניה, אינגושטיה וצפון גאורגיה, בעיקר אזור סוונטי. באינגושטיה הסמוכה ראינו עשרות מגדלים יפהפים. מבנים דומים הוקמו כבר באלף השני לפני הספירה על ידי החורים (Hurrians) ובאלף הראשון, לפני הספירה, על ידי האוררטנים (Urartians). לפי עדותו של גאוגרף רומי לא ידוע, תושבי קולכיס, שחיו בחופו המזרחי של הים השחור, גרו במגדלים בנויים מקורות עץ, שנבנו על גבי בסיס אבן רבוע. קירותיהם ההולכים וצרים כלפי מעלה היו מקורים בגג פירמידלי. המגדל העתיק ביותר שעומד על תילו הוא מהמאה הראשונה לספירה וניתן לאבחן שנועד הן למגורים והן להגנה. תהליך הבניה הגיע לשיא עוצמתו במאות ה-12 וה-13 והטכנולוגיה הגיעה לשיאה במאות ה-15-17.
ישנם מגדלים שתכליתם מגורים וישנם כאילו שנבנו כעמדות חוץ של כפרים. ייתכן שבתקופה מאוחרת יותר הייתה בניית המגדלים גם ביטוי להפגנת עוצמה משפחתית ולוא דווקא . תופעה דומה ניתן למצוא בעיירה סן ג'מיניאנו שבחבל טוסקנה אשר באיטליה. כיום משמשים המגדלים כאסמים לתבואות וחציר וכמחסנים.
ראו: אלבום תמונות מארצות המגדלים בקווקז
כעבור כשבועיים שבתי לאזור. נסענו באפיקו של נהר Fiagdon , שזורם צפונה, בין הנהרות ארדון (Ardon) וגיזלדון (Gizeldon). אורכו 74 ק"מ והוא נשפך לארדון, סמוך למקום בו הוא מתחבר אל הטרק. נסענו בקניון Kurtatenski, שהתחתר באבן גיר ויצר נקיקים דרמטיים. במקום מסויים ניתן ללכת על גשרי עץ שנמתחו מעל נחל גועש, שהצליח לפלס את דרכו וליצור בדרך מכתשות סלע עמוקות ולרדת במפלי מים קטנים. בכפר Verkhny Fiagd, שבבקעת Kurtat, נבנה מנזר עתיק גדל מידות, ששופץ לאחרונה וכנסיה פרובוסלבית חדשה, שצבעיה העזים, אדום, זהוב ולבן, בולטים על רקע הירק שמסביב. לא הרחק משם, מתחם גדול, גבוה, על מדרונות ההר ובו ריכוז גדול מאד של מגדלים מרהיבים. להבדיל ממתחמים רבים אחרים, המקום טרם הוכשר לביקורים ויש לפלס דרך על גבי סלעים, בין שיחי סרפד ענקיים.
נסענו מדוורגס, בנוף של עמקים בצורת האות האנגלית U, המעידים על עיצובו על ידי קרחונים. בספטמבר 2002, אירע כאן אסון. קטע קרחון, בנפח של כשניים שלושה מיליוני מטרים מעוקבים, ניתק מהקרחון הראשי ו Kolka גלש במורד. הקרח והסלעים כיסו את העיירות והכפרים הסמוכים, וקברו תחתם תושבים רבים. בקרמדון, העיר המרכזית באזור, נקברה אף היה תחת קרח וכל מה שמסביבה נהרס. עלפי הדיווחים, העיר כוסתה ב70 עד 100 מטרים של קרח, בוץ וסלעים. תושב העיירה ג'יזל שמצפון לקרמדון, סיפר לעיתונאים: "תחילה חשבנו שפרץ מים אדיר גולש לעברנו. אבל כאשר נפסק הכול, יצאנו מבתינו וראינו פיסות ענקיות של קרח, שכל אחת מהן גדולה כמשאית".
ראו באתר זה: גלישת קרחון קולקה-קרמדון.
ב-20 בספטמבר 2002, כשהסריט את סרטו השלישי, גלש לכן גלשון בלול וקבר תחתיו 111 אנשים. הגלשון סתם את הנהר. גם בצדו השני של הרכס, בגאורגיה, היו גלישות, אבל גרמו לנזקים קטנים יחסית. נסיעה בקניון מרהיב. בעל קירות אימתניים ממש, אחד המראות הדרמטיים של הקווקז וממנו, חזרה למישורים. סיומו של הטיול בוולדי קווקז, בירת צפון אוסטיה ובבתי המידות שלה, שנבנו לאורכו של הנהר.
בין הנעדרים, כוכב הקולנוע הרוסי סרגיי בודרוב (Sergei Sergeyevich Bodrov), בן 30. הוא כיכב בשורה של סרטי פעולה ברוסיה שהפכו אותו לדמות פופולרית ברחבי המדינה הענקית. הוא נודע ברחבי רוסיה בזכות תפקידו בסרט "האח". לימים נהיה במאי. ב-20 בספטמבר 2002, כשהפיק את סרטו השלישי, תוך כדי צילומי הסרט, ירד לכאן גלשון בלול (Avalanch). יחד עמו נעדרים עוד 40 אנשי צוות הצילום. סך הכול, הגלשון קבר תחתיו 111 אנשים. הגלשון סתם את הנהר. גם בצדו השני של הרכס, בגאורגיה, היו גלישות, אבל גרמו לנזקים קטנים יחסית. נסיעה בקניון מרהיב. בעל קירות אימתניים ממש, אחד המראות הדרמטיים של הקווקז וממנו, חזרה למישורים. סיומו של הטיול בוולדי קווקז, בירת צפון אוסטיה ובבתי המידות שלה, שנבנו לאורכו של הנהר.
הוא שהה באזור האסון במסגרת צילומים של סרטו השלישי.
יצאנו משם דרך קניון רב עצמה, שהתחתר בסלעי הגיר ולאחר שהערב ירד, הגענו לוולדיקווקז, בירת צפון אוסטיה.
העיר שוכנת על שתי גדותיו של הנהר טרק במישור האוסטי, אוכלוסיית העיר מונה כ-307,478 תושבים (2016) ובהם אוסטים, רוסים, ארמנים וגאורגים. שמה האוסטי של העיר הוא ככל הנראה שיבוש שמו הקדום של הכפר האינגושי זאור (מהמילה הערבית "זוהור", שהוראתה ניצחון), ששכן במקום, לפני הקמת העיר. וולדיקווקז (מילולית: "אבי הקווקז") נוסדה בשנת 1784 על ידי הרוסים, לאחר חתימה על הסכם גאורגייבסק, על פי ההסכם הפכה כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית, במטרה לחזק את שליטתה באזור. ב-1799 נבנה הכביש הראשי היוצא מהעיר ומוליך מרוסיה לגאורגיה, המוכר יותר כ"דרך הצבאית" וב-1875 נבנתה מסילת הברזל מרוסטוב על הדון עד לבאקו, החולפת דרך העיר. במהלך מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1942 , ניסו הכוחות הגרמניים לכבוש את העיר, אך מתקפתם נהדפה וולדיקווקז סימנה את הנקודה הדרום-מזרחית ביותר אליה הגיעו.
נהר טרק זורם מקרחון שעל הר הקזבק, בגובה 5,037 מטר מעל פני הים, משם ממשיך צפונה למעבר דריאל שבגבול עם רוסיה. הוא פורץ ממנו בזרימה עזה, עובר בדרכו את הערים ולדיקווקז לאחר מכן הוא פונה מזרחה ועובר בצ'צ'ניה ובדגסטן, לפני שהוא מתפצל לשנים הנשפכים לים הכספי. הנהר מהווה נכס טבעי חשוב של האזור, והוא משמש להשקיה ולהפעלת תחנת כוח הידרואלקטרית. לאורך הנהר נבנו כמה מבנים.
מוולדי קווקז, נסיעה של כמה שעות עד פטיגורסק, ארוחה אחרונה של בשר כבש משובח על האש. תם הטיול במרכז הקווקז.
הערות
[1] Mineralnyye Vody בתקופת השואה, באתר "יד ושם" (באנגלית).
[2] סוג של עצי־יער נשירים. בסוג זה יש כ-30 מינים הנפוצים באזורים הממוזגים של חצי הכדור הצפוני – באסיה (בה מצוי המגוון הרב ביותר של מינים), באירופה ובמזרח אמריקה הצפונית. התרזה מופיעה פעם אחת בתנ"ך: "לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים–וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר; נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל:" (ישעיהו מ"ד, יד). בתקופה המודרנית ניתן השם "תרזה" לעץ הטיליה בספרות, ומכאן התגלגל השם גם ללשון־הדיבור. הדוגמה הידועה ביותר היא שירו של ביאליק: "תרזה יפה":
[3] . אליהו שולף את המתכון להכנת קוואס מספר שהשיג, מגייס את כל משפחתו לעזור בהכנה ואת מוטיל הוא שולח עם דלי וכוס למכור את המשקה הקר לעוברים ושבים צמאים. הכול היה עולה יפה, אלמלא רצה כל אחד מבני הבית לשתות גם הוא מן המשקה המרווה, וכדי להסוות את מעשיהם, מילאו את החסר במים. אפילו זה היה עובר בשלום, כי גם קוואס מדולל עודנו מרווה, עד שאתרע מזלו של מוטיל ובמקום למלא את הנטלה מחבית המים הזכים, טבל אותה בטעות בגיגית הכביסה.
[4] הסכם שלום שנחתם באדירנה (אדריאנופול) שבטורקיה ב-14 בספטמבר 1829, ואשר סיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית. האימפריה העות'מאנית, נאלצה להעניק לרוסים, גישה אל שפך הדנובה, והכירה בשליטתם בגאורגיה, בנחיצ'יבאן ובחלקים מארמניה. עוד נפתחו מצרי הדרדנלים לתנועת שיט מסחרית.
[5] Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013
Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013
[7] ב-1937 שם העיר שונה ליז'ובו צ'רקסק, על שם ראש הנ.ק.ו.ד. ניקולאי יז'וב. כשיז'וב נעצר והואשם בבגידה שמו הורד משם העיר, ונשאר צ'רקסק בלבד.
[8] . סיאניט הוא סלע יסוד פלוטוני גס גביש המורכב מגבישי אורתוקלז (ורודים, לבנבנים, בעלי ברק משיי) לעיתים מצויים בו גם גבישים של מוסקוביט וביוטיט. סיאניט נבדל מגרניט בכך שיש בו מעט קוורץ. המונח סיאניט נגזר מהמילה סיינה (Syene) כיום אסואן במצרים.