טיול בפרובינציה קוויבק

 קנדה הצרפתית בצבעי השלכת.

כתב: גילי חסקין; ‏‏19 אוקטובר 2017

ראו באתר זה: תדריך לטיול בפרובינציית קוויבק  (בהכנה).

לאלבום תמונות מטיול בקוויבק

ראו גם, באתר זה: ההיסטוריה של קנדה; ה"אינדיאנים של קנדה", הגיאוגרפיה של קנדה

עולם החי של קנדה, ילידי אמריקה ויחסם לטבע

נובה סקושה – סקוטלנד של העולם החדש

טיול זה נעשה במסגרת טיול הכנה למזרח קנדה, עבור החברה הגיאוגרפית.

קנדה המזרחית ידועה במפרציה היפים, באגמים, בגבעות סחופות הרוח ובסלעי השחם שלה. זהו מסלול מרהיב עין ביופיו, המשלב נופים שונים, החל מהרים ירוקים, עמקי נהרות, כרי דשא, אגמים שנוצרו מפעילות קרחונית, יערות עבותים  ומצוקים הנופלים אל האוקיינוס. ניתן לשלב בו פעילות אתגרית כמו גלישה על כבלים, חתירה בקיאקים ורכיבה על אופניים. הוא מאפשר התבוננות מקרוב על עופות מים, לווייתנים ויונקי יער. ייחוד נוסף של האזור הוא החזות האירופאית שלו. בערים קוויבק ומונטריאול ישנם אזורים הנראים כגרסה מיוחדת של צרפת.

זהו טיול העובר לצד צוקים הנופלים אל הים, עיירות חוף שלוות, נמלים ציוריים ויערות עבותים.

קנדה יפה בכול השנה. האזור מצטיין בפריחת האביב שלו, המתאחרת כאן עד לחודש יוני ומרבדיה משתרעים על פני שטחים עצומים. החודשים יוני ויולי עשירים בעופות מים ובמפרצים משייטים לווייתנים גדולים. יתרון נוסף הוא הימים הארוכים.

אם כי דומה וקיים קונצנזוס לגבי התקופה הרומנטית ביותר, המסעירה ביותר והפוטוגנית ביותר והיא כמובן הסתיו. החל מחודש ספטמבר נצבעים העלים הירוקים בצהוב, ההופך אט אט לכתום, ולאחר כמה ימי גשם של ראשית החורף, זורחת השמש שוב ויערות האֱדר, האֳשׁוּר, האולמוס והשׁדָר בוערים בגוונים לוהטים של אדום וסגול המכונים גם "קיץ אינדיאני". לעתים די בעליםה כמוסים, כדי לימור דרמה. כר דשא מנוקד בזהוב, מדרכה העוטה כסות צהובה, אגם קטן שמימיו עטופים בשמיכה אדמדמה.

ראו גם, באתר זה: טיולי סתיו.באגן הים התיכון.

מבחינה נופית, מזרח קנדה היא מגן[1] גדול, גוש סלעי קדמן, שמצטיין בנוף של הרים "זקנים", מן הקימוט הקלדוני[2] (שבמהלכו נוצרו גם שרשרת ההרים לאורכה של נורבגיה, רכסי ההרים העיקריים בסקוטלנד ובאנגליה, רכסי הארדנים והסודטים). אלו הרים בעלי תבליט לא מבותר, יחסית לרכסים שבמערב. זהו למעשה החלק הצפוני של הרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) המבתרים את ארצות הברית לרוחבה, בחלקה המזרחי[3].

אזור זה, שבמשך שנים היו מיושבים בילידים אמרינידים ("אינדיאנים"), היה לבה של  "צרפת החדשה"  [4](Nouvelle-France) – השם שניתן על ידי הצרפתים לטריטוריה רחבת ידיים שנשלטה על ידיהם בצפון אמריקה, בשנים שלאחר גילוי האזור על ידי ז'אק קרטייה ב-1534 ועד לוויתור של צרפת על השטח לטובת בריטניה ב-1763.

"צרפת החדשה" היא הבסיס לחבל קוויבק שבקנדה של ימינו. המושבה הצרפתית השתרעה בשיאה, מניופאונדלנד במזרח ועד ימת סופריור במערב, וממפרץ הדסון בצפון ועד מפרץ מקסיקו, כמעט מחצית מיבשת צפון אמריקה[5].

פרובינציית קוויבק, ששטחה 1,540,687 קמ"ר (גדולה פי 75 ממדינת ישראל). זהו המחוז הגדול בקנדה. אולם מספר תושביו שמונה מיליון בלבד. צפיפות אוכלוסין של שש נפשות לקמ"ר (בישראל 400). דבר המציע למטייל מרחבים עצומים. ריקים. כך למשל, במרחק קצר מאד מהעיר קוויבק, נמצא הפארק הלאומי ז'אק קרטייה, המציע למטייל נופים הרריים, מרושתם בעוקרים כחולים של מים ואגמים בשלל צבעים וגודל. במרחק של שעה מהעיר הפקוקה, אפשר למצוא מרחבים ריקים, לנשום אוויר פסגות, להריח רקבוביות של יער ולפגוש סנאים, ארנבות, איילי קורא ועם הרבה מזל, גם דובים.

הבירה היא קוויבק סיטי. אך העיר הגדולה במחוז היא מונטריאול. רוב מרחביה של קוויבק אינם מיושבים ואינם נגישים. מרבית התושבים חיים מתגוררים לאורך נהר, סינט לורנס (St. Lawrence בצרפתית: סן לוראן Saint Laurent)), המנקז את האזור צפונה מזרחה, לאוקיינוס האטלנטי. זהו נהר רחב ממדים, הממלא בצפון אמריקה תפקיד מקביל לזה של האמזונס בדרום אמריקה.

רוב תושבי המחוז דוברי צרפתית והתרבות הייחודית שלו משתקפת באדריכלות, במוסיקה, במטבח ובדת. בניגוד לייתר חלקי קנדה, שם הדת היא פרוטסטנטית, על גווניה השונים, בקוויבק היא קתולית והדבר בא לידי ביטוי בין הייתר, בכנסיות הרבות.

מקור השם "קבק" בשפת הילידים משבט אלגונקין (Algonquin), שהיה השבט הגדול והחשוב מבין החמישים שאכלסו את קנדה. משמעות השם: "המקום בו הנהר הופך צר יותר".

ניסיונות להתיישב באזור היו עוד במאה ה-16, כאשר מגלה הארצות הברטוני (Breton) [6] ז'אן קרטייה (Jacques Cartier) הגיע לכאן בשנת 1535 [7]. כעבור שבעים שנה בשנת 1608, הגיע לכאן החוקר סמואל דה שאמפלאן, צרפתי אף הוא והקים את העיר קוויבק.

ההתפתחות של חבל קוויבק ובירתו הייתה איטית. החורף הקשה והתנגדות הילידים משבטי האירוקיאן ((Iroquoian הקשו על הרחבת היישוב. הבריטים, שבעצמם התיישבו בשטחים קרובים לעמק הנהר סנט לורנס, היו עוינים לצרפתים ולא הקלו על החיים הקשים ממילא.

בשנת 1627 אסר המלך לואי ה-13 על מתיישבים שאינם קתולים להתיישב בצרפת החדשה, שהפכה בשנת 1663 למושבת כתר צרפתית, על פי הכרזת לואי ה-14 מלך צרפת. בכך נפתחה הדרך לפיתוח מואץ של המושבה. הקמת מונטריאול ב-1642 ופרישת חסות הכתר הצרפתי על המושבה ב-1663, הביאו לפריחת אזור קוויבק, כשקוויבק סיטי משמשת כבירה צרפת החדשה כולה.

ברם, החל משנת 1689 ידע החבל מלחמות ועימותים בין הצרפתים לבריטים. האחרונים  ניסו לכבוש את הבירה קוויבק, אך ללא הצלחה, בקרב שנודע בהיסטוריה כ"קרב על קוויבק (1690)". ב-1713 נחתם "הסכם אוטרכט" (Utrecht), שהעביר לשלטון הבריטים שטחים מסוימים של צרפת החדשה, אך חבל קוויבק נשאר בשליטה צרפתית.

גם במהלך המאה ה-18 התרחשו כאן מאבקים בין הצרפתים לאנגלים. ב-1754 פרצה "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים"[8], כפי שכונתה "מלחמת שבע השנים"[9], בעולם החדש.  במהלך המלחמה הייתה העיר יעד למתקפה בריטית, עד שבשנת 1759 לאחר מצור של שלושה חודשים, כבשה בריטניה את העיר מידי חיל המצב הצרפתי, בקרב מישורי אברהם. עם סיום המלחמה בשנת 1763 נחתם חוזה פריז[10], שבו נקבע כי כל צרפת החדשה שממזרח לנהר המיסיסיפי תעבור לשליטת בריטניה. מלחמה זו סימלה את התמעטות השפעה הצרפתית באזור זה של העולם (ובאזורים נוספים).

מלחמה זו היא הנושא ההיסטורי המרכזי בסיור בעיר קוויבק. בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בבניין רב רושם, ממוקם המוזיאון המנציח את הקרבות ולצדו, כרי דשא ענקיים "מישורי אברהם", שם הקיזו הבריטים והצרפתים, אלו את דמם של אלו. הצבע הירוק המרגיע עומד בשתירה לדרמות העקובות מדם שהתחוללו במקום הזה ממש.

בשנת 1775, נערך בקרבת העיר, הקרב על קוויבק, במסגרת מלחמת העצמאות האמריקנית. כוחות מהפכניים אמריקניים מהמושבות הדרומיות של ארצות הברית תקפו את חיל המצב הבריטי שבקוויבק סיטי ואף הטילו מצור על העיר. הקרב הסתיים בניצחון הבריטים, ושם קץ לשאיפת האמריקאים לספח את חבל קוויבק לארצם.

בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרו לקנדה אלפי לויאליסטים – אמריקאים שהיו נאמנים לכתר הבריטי וקנדה התפצלה לאזור העילי "אונטריו", שתושביו אנגלים ולאזור התחתי "קוויבק" שתושביו צרפתים. המאבקים נמשכו במהלך המאה ה-19 עד שב-1867 הצטרפה קוויבק לפדרציה הקנדית, נושא השרוי במחלוקת עד היום.

אחד ההבדלים הבולטים בין קוויבק לייתר חלקי קנדה, מתבטא במישור הפוליטי. במשך שנים פעלה כאן תנועה לעצמאות קוויבק ולהפרדתה מייתר חלקי קנדה. זכורה לרע התבטאותו המביכה של נשיא צרפת, שארל דה גול, שביקר במונטריאול ב-24 ביולי 1967,  הכריז בה: "תחי קוויבק החופשית" (Vive le Québec libre). [משפט זה, שפורש כביטוי של תמיכה מצד נשיא צרפת בעצמאות חבל קוויבק דובר הצרפתית, גרם לתקרית ביחסי צרפת וקנדה.

שנות השישים מציינות את עלייתה של התנועה הבדלנית בקוויבק שביקשה לנתק את הפרובינציה מקנדה ולהקים מדינה עצמאית. פלג קיצוני של התנועה שכונה בשם "החזית לשחרור קוויבק" (Front de libération du Québec) אף נקט בפעולות טרור שונות להשגת מטרותיה, כולל חטיפה של אישים פוליטיים, במטרה לתת לפעולתם תהודה עולמית.

בשנת 1971 הייתה קנדה למדינה הראשונה בעולם שאימצה את קבלת עקרון הרב-תרבותיות כמדיניות ממשלתית רשמית. מטרתה הייתה לאחד בצורה טובה יותר את הקבוצות השונות בחברה כדי לנסות ולהפיג את המתחים בין אנגלים-קנדים וצרפתים-קנדים כמו גם לחזק את הקשר של קבוצות מוצא אחרות ומהגרים חדשים למדינה.

לקראת שנות ה-70 עברו הבדלנים של קוויבק לפעול באמצעים לגיטימיים יותר. ב-1976 קמה מפלגת "קבקואה" (Quebecois), הבדלנית, בהנהגת רנה לווק   (René Lévesque).

ההתלהבות הלאומית דעכה, לאחר משאל עם שנערך ב-1980 קבע, כי מרבית תושבי הפרובינציה  (60%) רוצים להישאר חלק מקנדה. ב-30 באוקטובר 1995 נערך משאל העם השני בקוויבק, שגם בו הצביעו הבוחרים נגד עצמאות[11]. ב-27 בנובמבר 2006 אישר הפרלמנט הקנדי חוק הקובע כי קוויבק היא "אומה בתוך קנדה המאוחדת".

אם כי בקרב חוגים מסוימים, האמונה ביכולתה הכלכלית של קוויבק והתחושה שייתר חלקי קנדה אינם מבינים את המשמעות הייחודית של קוויבק, הרעיונות הללו הפכו שוב לרלוונטיים. המוטו של קוויבק Je me souviens – "אני זוכר" חקוק על פתחו של בניין הפרלמנט של קוויבק. המוטו מסמל את הזיכרון של תושבי קוויבק ממוצא צרפתי למורשתם.

קוויבק סיטי היא אחת הערים העתיקות ביותר בצפון אמריקה. מאחר שקוויבק סיטי הייתה העיר הראשונה שנוסדה במטרה להפוך להתיישבות קבועה ולא כתחנת מסחר, היא נחשבת לעיר האירופאית הראשונה בצפון אמריקה הלא-ספרדית. תושבי העיר נקראים בצרפתית "קבקואה" (Québécois)[12]. באנגלית הם נקראים "קוויבקר", למרות שגם דוברי האנגלית משתמשים לעתים קרובות בכינוי הצרפתי.

העיר העתיקה של קוויבק היא העיר המבוצרת היחידה בצפון אמריקה, צפונית למקסיקו, שחומותיה עדיין קיימות, והיא הוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, בשנת 1985.

העיר נבנתה על סלעים על שלוחה סלעית בגובה של 100 מ' ומכנה את עצמה "העריסה של צפון אמריקה".

ראשון הגיע לכאן במאה ה-16, ז'ן קרטייה. ליישוב זה התייחס  קרטייה כשהשתמש לראשונה במילה "קנדה", או "קנטה", שמקורה בשפה מקומית ומשמעותה כפר או התיישבות. ברם, תנאי המחיה הקשים בחורף הקנדי ועוינות הילידים הביאוהו עד מהרה לזניחת הרעיון ולנטישת המקום.

מייסד העיר, החוקר, הסוחר והכרטוגרף הצרפתי סמואל דה שַׁמְפְּלַן  (Samuel de Champlain) ;‏ הגיע לראשונה לחופי צפון אמריקה במאי 1603, כחבר במשלחת שעסקה בסחר פרוות[13]. באביב 1604, בעידודו של המלך אנרי הרביעי, חזר לאזור ופתח בניסיונות התיישבות שלא עלו יפה. מיעוט המתיישבים הקשה על הקמת יישובים מבוססים, שיחזיקו מעמד בחורף הקנדי הקשה. ב-3 ביולי 1608 הגיע שמפלן ל"נקודת קוויבק" שעל גדת נהר סנט לורנס והקים שם אתר מבוצר בשם "קוויבק", לימים "ויל דה קבק" ובאנגלית "קוויבק סיטי". שמה נובע מהשם הילידי Kebek, שהוראתו "במקום בו הנהר נהיה צר".

הקבוצה שבאה עם שמפלן מנתה עשרים ושמונה חברים, שמהם שרדו רק שמונה את החורף. (רוב המתים סבלו מצפדינה, מיעוטם מאבעבועות שחורות ומקור). דה שמפלן היה הרוח החיה בהתיישבות הצרפתית באזור קוויבק, ונחשב לאחד האבות המייסדים של החבל, כמו של צרפת החדשה כולה.

במוקד העניין העיקרי נמצאת העיר העתיקה, בעלת החזות הצרפתית. מ"מישורי אברהם" ניבט מראה מרהיב של נהר סנט לורנס ושל העיר החדשה וממנו יורדים בגרם מדרגות אל הטיילת הצופה מצד אחד על נהר סנט לורנס ועל ספינות התענוגות העוגנות בו מצד שני על העיר העתיקה שלמטה ובלבה מלון .Palace Royale ממול ניצב על מלון פיירמונט, שנבנה כטירה מלכותית (Fairmont Le Chateau Frontenac). מההמצודה (La Citadelle de Quebec), נשקפת תצפית מרשימה על  העיר העתיקה.

בלב העיר העתיקה נמצאת ככר פלאס דה ארמס (Place de Armes), ובמרכזה ניצב פסלון של שַׁמְפְּלַן , אבי צרפת החדשה ומייסדה, וכן אביה-מייסדה של קוויבק, הפרובינציה דוברת הצרפתית של קנדה[14]. לא הרחק ממנו תלוי פסל מודרני של פיל, מעשה ידיו של סלבדור דאלי, המעניק לחזות העתיקה קורטוב מודרני. המוני אדם פוסעים לאורכה של הטיילת ביום שמש סתווי. זוכות מבוגרים מתחממים בשמש, עלה ספסלים, אחרים רצים על המדרגות וכמה מהם משוטטים בבגדים מחויטים, כסמל השתייכות למעמד גבוה. ליד הפסל נגן קלרינט עם מגבר קול חשמלי. אווירה של עליצות שוררת בכול מקום. מהכיכר ואילך, נמצאת עיר שהיא יותר צרפתית מקנדית, יותר אירופאית מאמריקאית. ארכיטקטורה נהדרת, כנסיות המתהדרות בוויטראז'ים נהדרים, שהידועה שבהם היא כנסיית נוטרה דאם (Notre-Dame des Victoties). הקתדרלה, על שם "גבירתנו", הלוא היא מריה, מרשימה מבחוץ ומבפנים ולעתים קרובות נערכים בה טקסי נישואין. העיר התחתית היא מקום קסום של רחובות צרים, בתים מטופחים, גלריות, כני ציור של אומנים ושלל של מסעדות.

המדרחוב הצבעוני פטי שמפלן (Rue du Petit Champlain). הוא מקום נהדר לשוטטות וארוחת ערב. גרם המדרגות היורד אליו פורש מראה קסום של בתי מידות צפופים, רחובות מטופחים, מסעדות שהשקיעו הרבה דמיון וממון בעיצובן והמוני דלעות, לכבוד ההולווין, חג המתים הקרב ובא.

התצפית הלילית מהסיטדל על העיר המוארת, היא אולי שיאו של הביקור. לקראת ערב מתקבצים מאות בני אדם על חומות המצודה, השמים הולכים ומאפירים, אורות ראשונים מרצדים בעיר, בנמל ועל סיפוני האניות. ככל שהשמים הולכים ומשחירים, כוכבים ראשונים מתחילים לבצבץ מבעד לשמיכה השחורה. מרגע לרגע נדלקים אורות נוספים. השמשות שזרחו מקרינות אור חשמלי קר יותר. עוד רקע והעיר כולה שטופת אור יקרות, זוהרת תחת גג של כוכבים.

העיר קוויבק סיטי מוכרת לתיירים רבים. הפרובינציה קוויבק, מוכרת פחות.

יחידת הנוף המרכזית היא הנהר סנט לורנס (באנגלית: Saint Lawrence River, בצרפתית: fleuve Saint-Laurent). תחילתו בימת אונטריו, הוא חוצה את פרובינציית קוויבק שבקנדה, דרך העיר מונטריאול, ובסופו נשפך למפרץ סנט לורנס סמוך לעיר קוויבק סיטי. אורכו 1,197 ק"מ[15]. מימת אונטריו ועד לאוקיינוס האטלנטי מהווה נהר הסנט לורנס נתיב תחבורה ימי חשוב. במורד הנהר, לכיוון צפון מזרח, מי הנהר הופכים למלוחים יותר ויותר. נופיו המרהיבים הם יעד תיירותי וחלק גדול מעמק הנהר מוכר כשמורת טבע.

האדם הלבן הראשון שהגיע לאזור היה ז'אק קרטייה שהוזכר לעייל, אשר נשלח על ידי פרנסואה הראשון, מלך צרפת כדי למצוא: "איים מסוימים ואדמות שבהן נאמר שיש כמויות גדולות של זהב ודברי ערך אחרים". בשנת 1534 הוא הפליג במסע למצוא מעבר מערבי לאסיה. הוא סייר באזור ניופאונלנד ובימות הקנדיות, שם שמע על נהר זה, שהאמין שעשוי להיות המעבר הצפון מערבי הנחשק אל אסיה. במהלך המסע הוא חטף באדנות מערבית, את שני בניו של הצי'ף דונקונה ("Donnacona") ולקח אותם בחזרה לאירופה, כדי להציגם לראווה בפני בית המלוכה. ב-19 במאי 1535 הפליג קרטייה למסעו השני, בראש צי שמנה שלוש ספינות, 110 אנשי צוות, ושני הבנים החטופים שהוחזרו לאביהם, לאחר שהות של שנה באירופה. מעניין היה לשמוע מה היה להם לספר…

ב-2 באוקטובר 1535, הגיע קרטייה למקום בו נמצאת העיר קוויבק. הוא זה שקרא לנהר על שמו של הקדוש הנוצרי סאן לורן. לאחר הגילוי, הגיעו לנהר אירופאים נוספים, בעיקר לצורך ציד לווייתנים. בהמשך שימש הנהר כציר תחבורה אל תוך היבשת ובו הפליג לימים גם שאמפלאן, מייסד קוויבק. בשל חשיבותו האסטרטגית היווה הנהר עילה וזירה לקרבות בין הבריטים לצרפתים.

קטע הנסיעה לאורך הגדה הצפונית מתגלה כבעל עניין רב. אזור זה, מציע נופים טבעיים ואנושיים יפהפיים. הרים משתפלים לגבעות, מכוסים יערות שצבעי השלכת העניקו להם מראה של שלהבת חיה, רצועה של דשא מוריק זרוע בתים לבנים מטופחים, גינות מנוקדות בפרחים ורצועת הנהר, שצבעה כחול עמוק.

כ-7 ק"מ מזרחית לקוויבק סיטי נמצא

קשת רחבה של מים, גולשת בעצמה למישור שמתחתיה. יפה במיוחד בשעות הבקר. ההליכה לכיוון המפל, האזנה לשאונו, תחושת הרסס על הפנים, הטיפוס בגרם המדרגות אל ראשו, הם חוויה על חושית.

בדרך מזרחה נראים כפרים קטנים ובראשיהם כנסיות גדולות, רובן מעוטרות בצריח מוכסף. סנט אנה דה בופור (Saint Anne de Beaupre) היא עיירה ציורית, גם אם קיטשית מעט.  בעיירה בתים ציוריים ומטופחים להפליא, מוקפי גינות מושקעות, חנויות ובתי קפה המעניקות למקום מראה של בונבוניירה. במרכז העיירה ניצבת קתדרלה ענקית, מרשימה מאד. כנסיה זו היא אחד המקומות הקדושים ביותר לנצרות הקתולית, מצפון למקסיקו. מדי שנה ב-26 ביולי, מתקיימת במקום תהלוכה לזכרה של אנה, אמה של מריה (וסבתו של ישו) ובה נוטלים חלק אלפי צליינים.

10 ק"מ משם, נמצאת שמורת הטבע – הקניון הגדול של סט. אן Mont-Sainte-Anne)) השמורה מיוחדת בתצורות הסלע היפות שחתר בה הנהר, הנשפך במפלים אל הנהר סט. לורנס. במקום מסלול הליכה של כשעה, הכולל חציית הקניון בגשרי חבלים.

מכאן מזרחה, לגדתו הצפונית של סנט לורנס, משתרע אזור שרלבואה (Charlevoix). זהו אזור בעל חשיבות נופית, היסטורית ותרבותית. מדרונות ההרים מתקרבים אל גדת הנהר ולאורך הדרך בתי מידות מעוצבים בחן, כפרים ססגוניים, נופים חקלאיים ותצפיות על הנהר סנט לורנס, שהעין אינה שבעה מהן. שרלבואה הוא אזור המושך אומנים ובעיירות השונות פזורות גלריות מטופחות. המסעדות אף הן תוכננו בהשראה אירופאית וכך גם המאכלים, אם כי למרבה הצער הם נופלים באיכותם מאלו של צרפת. ראוי לציון גנאי הקפה הקנדי הדלוח, שהוא עלבון לחובבי קפה.

באלה סנט פול  (Bale Saint Paul) היא עיירה ציורית להפליא עם כנסיה מרשימה ואדריכלות מטופחת, שחלק מבתיה, שהם בעלי חשיבות היסטורית, הוסבו לגלריות. יש בה בתי קפה, חנויות ומסעדות. הרחוב היפה ביותר הוא Saint Jean Baptist. לא הרחק ממנה נמצא האי Isle –Aux-Couderes.. מרבית התנועה בנהר סנט לורנס עוברת בין האי לבין הגדה הצפונית. זהו מקום רגוע ונעים המציע מישורים ירוקים, בתים מטופחים ותצפיות על הנהר וההרים שלגדותיו.

שעות הבקר הקרות יפות במיוחד. אדים עולים מן המים ועטופים אותם בשמיכה שקופה של ערפילים, כשהצי הער, על עליהם הצבעוניים, משתקפים בהם במהופך. לאחר שעת חסד קלה, מצטבעים השמים בצבע וורדרד, ההופך לכתום עז. לעננים נתפרים שוליים זהובים. עוד רגע תצא השמש ופג הקסם.

העיירה Bate-Sainte-Catherine נמצאת סמוך לשפך של נהר סאגניי לסנט לואיס, שהופך כאן למפרץ ענק ומשמשת מרכז לטיולים באזור. טדוסק ((Tadousac שלחוף פיורד דה סגוניי ((Fjord de Saguenay. היא עיירה יפהפייה לאורך מפרץ, עם טיילת נהדרת, כנסיית עץ, דיונות חוליות, בתי מלון חמודים ומסעדות. יש משהו שקט ושוב הלב בעיירה הקסומה הזאת. אולי אלו בתיה המשתקפים במים, אולי המפרץ הכחול העגול, אולי הדיונות, או שמא מעגני הסיורת. מה שברו הוא שהתוצאה הסופית שובת לב.

במפרץ משייטים שלושה עשר מינים של לווייתנים. הספינות שפעם דלקו אחר היונקים הימיים הפנטסטיים, במטרה לנצל את בשרם ושומנם ואגב כך הכחידו את מרביתם, דולקות אחריהם הפעם כדי לצוד אותם, במשקפת ובמצלמה.

באוקטובר כבר לא רואים את הלווייתנים הגדולים, אלא רק ליוויתני מינקה ובלוגה. אלו קטנים יותר ואינם מניפים בדרך כלל את זנבם אל על. גם לא מבצעים את ה-breaching  (קפיצות) מעל המים. לטעמי, החלק האטרקטיבי של השייט הוא הכניסה לתוך הפיורד של סגוניי (Saguenay Fjord). שם מראה הזודיאקים הכתומים, על רקע קירות הפיורד, יצרו חזיון סוריאליסטי משהו. שם גם התמזל לנו המזל וראינו לווייתני בָלוּגָה לבנים, משייטים במים.

הפיורד הוא אתר הנוף העיקרי באזור. מצדו המזרחי נשקפות תצפיות מרהיבות. אפשר לצאת לשייט לאורך הפיורד הצר, שקירות גרניט תלולים סוגרים עליו. ישנם מקומות בהם מעיקים על הפיורד מצוקים בגובה של 350 מ'. יחד עם זאת, הפיורד מאכזב למי שמצפה לסטנדרטים נורווגיים.

המקום נקרא כך על שם ממלכת סָאגנֶה (בצרפתית: Royaume de Saguenay). במסעו השני (1535) שמע קרטייה מהצ'יפ דונקונה (Donnacona), על מדינה צפונית לעמק הסנט לואיס, שהיא מלאה בזהב ואוצרות אחרים. מדובר באגדה של האמרינידים האירוקווים של סנט לורנס, שסופרה לז'אק קרטייה, במטרה לייסד קשרים כלכליים בין בינו לבין השבט. לפי התיאור, הממלכה הצפונית הייתה מאוכלסת באנשים בלונדינים, ועשירה בפרוות וזהב, דבר שגרם לפרנסואה הראשון, מלך צרפת, לשלוח משלחות לכיבוש קנדה.

משם, אפשר כמובן לשוב לעיר קוויבק, אך כדאי מאד שלא להחמיץ, נסיעה מזרחה, סביב חצי האי גאספה, בדרך חוף אטרקטיבית להפליא.

החלק הראשון של הנסיעה מאכזב מעט. יש פער בין הסופרלטיבים שמרעיפים עליו מדריכי הנסיעות לבין המציאות. תצפית מאד יפה על העיירה הציורית מון סאן פייר (Mont Saint Pirrre). השוכנת במפרץ מעוגל מוקף גבעות גבוהות. אחת מנקודות השיא של המסלול היא  כף מדלן (Cap de la Madelein), הניצבת מעל צוק דמוי סהר מעל הים. מכאן ואילך הדרך מרשימה יותר, בפרט בעונת הסתיו, כשהיערות בוערים בצבעי אדום, כתום וצהוב. העיירות Grand Vallee ו-Petit Vallee ציוריות להפליא.

הפארק הלאומי פוריון  Forion)) הוא למעשה הקצה הצפוני מזרחי של הרי האפלצ'ים, החוצים את צפון אמריקה, לאורכה. יש כוונה להאריך את ה- Appalachian Trail עד לכאן. השביל אל  כף גאספה (Cap Gaspe) עובר לאורכם של מצוקים נמוכים יחסית, ועם הרבה מזל ניתן לראות ממנו כלבי ים ואפילו לווייתנים. המסלול מסתיים במגדלור ונשקפת ממנו תצפית יפה. מה שעושה אותו כלל כך מיוחד אינו רק השילוב של צוקים ויערות הגולשים אל הים, אלא בעיקר צבעי השלכת. ערבוביה של אדום, כתום, צהוב, צהבהב, תפוז ועוד כהנה  וכהנה גוונים חמים ולצדים ירוק כהה של אשוחים וגזעים של שדר, בוהקים בלובנם.

במרחק של כשעה וחצי נסיעה משם, נמצאת עיירה היפה פרסה (Perce) שנחשבת למוקד המשיכה העיקרי בחוף גאספה. במפרץ שמול העיירה מזדקר סלע מרשים ופוטוגני להפליא הנקרא רושה פרסה (Rocher Perce) ונחשב לתמונת הנוף האולטימטיבית של חצי האי. בסלע הענק פעור חור עגול ולצדו מזדקר סלע נוסף. המפרץ והסלעים מחליפים גוונים במהלך היום. החוםה אפרפר הופך בהדרגה לאדמדם יותר ויותר, עד שהלילה משתלט על המראות ורק ירח מלא, מאיר את הצוקים וצובע אותם באפור כחלחל.

זהו מקום שוקק חיים ועם זאת שקט ונעים. מקום שנועד לא רק לראות, אלא פשוט להיות.

גולת הכותרת של הסיור בחצי האי גאספה היא שיט, המקיף את האי פרסה רושה, מגיע לא בונאוונטור (Bonaventure ). מקיף אותו, תוך שימת דגש על מושבות הקינון של הסולה הצפונית ועל מושבת כלבי הים. הסירות מתקרבות למצוק והמטיילים נאלצים להרכי ראשם לאחור כדי לצפות במצוק בכול גובהו ולראות את הסולות מרחפות סביבו. לאחר הליכה בשביל יער יפה, סמוך לצוקים המיוערים, הנופלים בתלילות אל הים, מגיעים  לריכוז עצום של עופות. החוויה עוצמתית. אלפי סולות לבנות יוצרות חוויה של מראה, רעש וריח. ניתן לראות בערבוביה, זוגות במחווה של חיזור, זכרים מתקוטטים, גוזלים גלמודים שאיבדו את הוריהם, צעירים שנוצותיהם אפורות לצד הבוגרים הלבנים, שהגיעו לבגרות מינית. המראה של הצוק המנוקד בשחור לבן, על רקע התכלת של השמים והכחול העז של הים, הוא עוצר נשימה. הסולות נראות כמטוסי יירוט, עם התאמה אווירודינמית מושלמת, חגות במהירות מעל המים. עיניהן החדות מבקשות טרף.  הן מסוגלות לזנק למים במהירות שיא של 100 קמ"ש, לצלול לעומק של 25 מ', לבלוע דג חסר מזל ולצאת חזרה אל קוו המים.

אסור להחמיץ את המראה של העיירה הקסומה פרסה, השוכנת במישור מוריק למרגלות ההרים, את סלע רושה ואת העיר ממעוף הציפור. אפשר לטפס אל מון סן אן (Mont Sainte Anne). פסגתו מספקת נוף מרהיב על העיירה, הסלע, האי והסביבה היותר רחוקה. אפשרות קלה יותר, לממהרים ולמתעצלים, היא נסיעה אל  מצפה שמכונה La Platforma. שחלקו בנוי עץ וחלקו זכוכית. המראה מלמעלה הוא עוצר נשימה. פשוטו כמשמעו.

החוף הדרומי של חצי האי גאספה יפה אף הוא, במיוחד בתקופת השלכת, אבל פחות מרשים. לאורך הדרך, מצוקים אדומים, אם כי אינם גבוהים. פה ושם עוצרים כדי להתבונן, בחוסר אמונה ממש במה שהסתיו מחולל לעלים. הכלורופיל ההולך ואוזל, מזמן את הטבע לצבוע אותם באלפי גוונים חמימים. העשב מתכסה בעלים יבשים וכשאילו צפים על המים, הם יותרים צורות מוזרות. היערות משתקפים במהופך במי האגמים, עד שהאדוות מרעישות את המים והופכות את המראה לשבורה, עד שהקסם פג כליל. הנסיעה עוברת דרך עיירות קטנות ומטופחות. הנסיעה דרך עיירות, שברובן יש עניין היסטורי, מתולדות ההתיישבות במקום, במיוחד עבור המקומיים.

העיירה היחידה המושכת אליה תיירים וגם הם בעיקר קנדיים, היא קארלטון סור מאר (Carletom-sur-mer), שלה חוף ים יפה ומספר רב של בתי מלון ובתי הארחה. מול העיירה לשון יבשה Pointe Tracadi-gash), שבקצה קמפינג ושולחנות פיקניק. במקום  נוף נהדר,  עופות מים ואיך אפשר בלי מגדלור. עוד אטרקציות קטנות, כמו פארק בפארק מיגואשה (Miguasha). הידוע במאובנים שלחופו; כמו Pointe-a-la Croix  ובו מוזיאון לתרבות הילידים משבט מיקמאק (Micmac) וכמובן, האתר  הלאומי רסטיגושה (Restigushe). שם התחולל ב-1760 הקרב המכריע בין הצרפתים לבריטים, בו הכריעו האחרונים את הכף וסתמו את הגולל על תביעות צרפת בעולם החדש.

מכאן, אפשר לשוב חזרה לקוויבק, הדרך עוברת דרך מאטפדייה (Matapedia), שהוא עמק פורה, מעובד ובחלקו בו בעיקר תבואות קצורות, עטופות בנילונים לבנים. העמק מוקף הרים ועשיר בצמחיה. יערות המייפל ובוקיצה (אולמוס) צובעים גם אותו בגוונים נהדרים בימי הסתיו. הדרך עוברת סמוך לנהר מאטפדייה, שצבעו טורקיז והוא עשיר בדגי סלמון. לקינוח, ביקור בגני מסי (Jardins de Metis) בחופו  הצפוני של חצי האי גאספה, וחזרה לקוויבק. לספוג מעט ניחוח אירופאי, לפני ששבים הביתה.

הערות

[1] מסיב (בצרפתית: massif) בגאולוגיה הוא שילד צעיר. המסיב הוא קטע מהקרום היבשתי שנוצר בתהליך אורוגנזה ומתנהג כיחידה קשיחה ללא עיוות פנימי. המסיב מהווה את תשתית היבשת, ונוטה להישאר שלם בעת תזוזה של לוחות טקטוניים. מקור המילה מסיב הוא בצרפתית והיא משמשת לתיאור ריכוז של כמה הרים, היוצרים חלק עצמאי גדול בתוך רכס הרים.

[2] הקימוט הקלדוני התרחש בתקופת הסילור,  שהוא התור השלישי בעידן הפלאוזואיקון מ 440 עד 400 מיליון שנה קודם זמננו (משך תקופתו: 30.5 מיליוני שנים). בתקופה זו הופיעו צמחי היבשה ובים החלו להופיע הכרישאים.

[3] הרי האפלצ'ים (באנגלית: Appalachian Mountains) הם קבוצה של רכסי הרים במזרח צפון אמריקה, המתמשכים מפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור בקנדה אל מדינת אלבמה בארצות הברית. גובה ההרים הממוצע הוא כ-900 מטר. ההר הגבוה ביותר באפלצ'ים הוא הר מיטשל ברכס בלו רידג' בצפון קרוליינה, וגובהו 2,037 מטר. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בארצות הברית ממזרח לנהר המיסיסיפי. כריית פחם היא תעשייה מרכזית באזור זה.

[4] "צרפת החדשה" (Nouvelle-France)  היה השם שניתן על ידי הצרפתים לטריטוריה רחבת ידיים שנשלטה על ידי צרפת בצפון אמריקה בשנים שלאחר גילוי הנהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534 ותחילת ההתיישבות הצרפתית באזור ב-1604, ועד לוויתור של צרפת על השטח לטובת בריטניה ב-1763 במסגרת חוזה פריז, שנחתם בעקבות מלחמת שבע השנים ולאור תוצאות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. צרפת החדשה היא הבסיס לחבל קוויבק שבקנדה של ימינו

[5] הטריטוריה חולקה לחמש קולוניות: קנדה (השטח שמסביב לקוויבק סיטי), אקדיה (כיום נובה סקושה), מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה הצרפתית.

[6] ברטאן (בצרפתית: Bretagne) הוא חצי אי בצפון-מערב צרפת, בין תעלת למאנש בצפון ומפרץ ביסקיה בדרום, ומזרחה לו — נורמנדי תחתית ופיי דה לה לואר ("ארצות הלואר"). זהו אחד מ-18 חבלי צרפת ובירתו היא רן (Rennes). כחצי מיליון מתושבי חבל ברטאן (כשישית מהאוכלוסייה), דוברים את השפה הברטונית, ממשפחת השפות הקלטיות.

[7] , אל מקום שנקרא Stadacona, שהפכה לימים לקוויבק סיטי ואל Hochelaga, שבמהלך הדורות תהפוך למונטריאול.

[8] מלחמת הצרפתים והאינדיאנים היא מערכה שהתנהלה בצפון אמריקה במשך 9 שנים, מ-1754 עד 1763, במקביל למלחמת שבע השנים באירופה.

הן הבריטים והן הצרפתים טענו לבעלות על השטח הרחב שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, מהאגמים הגדולים ועד למפרץ מקסיקו, שטח שנקרא על ידי הבריטים "מחוז אוהיו". הצרפתים מימשו תביעה זו על ידי הקמת תחנות מסחר ומצודות לאורך הנהר. הטענה הצרפתית לבעלות נסמכה על כך שהיה זה צרפתי, רובר דה לה סאל, שגילה את אגן המיסיסיפי, ותבע אותו בשם צרפת בסוף המאה ה-17. שתי המעצמות התעלמו מתביעותיהם של האינדיאנים לאדמתם כדי להמשיך במסחר הפרוות, שהיה חשוב כל כך לכלכלתן.

המתיישבים הבריטים חששו מהשפעת האפיפיור בצפון אמריקה. (צרפת החדשה נוהלה על ידי מושלים צרפתיים שהיו נתונים להיררכיה קתולית וכן פעלו בה מיסיונרים רבים). עבור המתיישבים הבריטים שהיו פרוטסטנטים בדתם, שליטה צרפתית בצפון אמריקה היוותה איום לדתם ולחירותם. הצרפתים חששו מהאנטי-קתוליות בקרב הבריטים, שכן באותה התקופה הקתוליות עדיין נרדפה תחת החוק הבריטי. חופי ניופאונדלנד היו עשירים בדגה ולכן נחשקו על ידי שני הצדדים.

במשך למעלה ממאה שנה הקימו הצרפתים את מה שקראו "צרפת החדשה": מושבותיהם בקוויבק (קנדה) ובשפך המיסיסיפי (אזור ניו אורלינס של היום). הם החלו להקים שרשרת יישובים לאורך קו הרי האפלצ'ים, כדי לחבר את המושבות בצפון למושבה שבדרום.

העימות, שהיה המלחמה הקולוניאלית הרביעית בין ממלכות צרפת ובריטניה, הסתיים בכיבוש בריטי של כל שטחי צרפת החדשה מזרחית לנהר המיסיסיפי, וכן של פלורידה הספרדית. כדי לפצות את בעלת בריתה, ספרד, על אובדנה של פלורידה, ויתרה צרפת על שליטתה בלואיזיאנה הצרפתית בשטח שממערב למיסיסיפי. מלחמה זו שמה קץ לנוכחות הצרפתית בצפון אמריקה

המתיישבים הבריטיים בחרו לקרוא למלחמה על שם אויביהם, ומכאן השם "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים". שם זה מקובל כיום בארצות הברית, אם כי הוא מטעה, משום ששבטים אינדיאנים לחמו בשורות שני הצדדים. היסטוריונים אמריקאים משתמשים בדרך כלל בשם המלחמה האירופאית שהתרחשה באותו הזמן, "מלחמת שבע השנים".

[9] מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה ממושכת שראשיתה בשנת 1754 והמשכה בין 1763-1756, אשר התרחשה בעיקר באירופה בין בריטניה, פרוסיה וממלכת הנובר, לבין צרפת, אוסטריה, שוודיה וסקסוניה. כוחות משניים במלחמה היו צבאותיהן של ספרד ופורטוגל אשר נגררו אל המלחמה בעל כורחן, וכן כוח מהולנד הנייטרלית אשר הותקף בשטחה של הודו.

"מלחמת שבע השנים" הוא השם הנפוץ בעיקר לזירה האירופית של המלחמה שבשל כמות הצדדים המעורבים בה, ובשל הזירות הרבות בהן התרחשה, זכתה לכינויים רבים במקומות שונים.

[10] חוזה פריז מ-1763 הוא ההסכם אשר סיים פורמלית את העימות בין הבריטים לצרפתים בצפון אמריקה. למרות שהמלחמה הסתיימה למעשה כבר באוגוסט 1760, הרי שהתארכותה של מלחמת שבע השנים באירופה מנעה חתימה על ההסכם קודם לכן. על ההסכם חתמו בריטניה, צרפת וספרד (שהשתתפותה במלחמה הייתה מינורית). החוזה, אשר נחתם ב-10 בפברואר 1763, כלל סדרה מורכבת של החלפת שטחים בין המעצמות. לידי צרפת ניתנה זכות הבחירה לשמור בידיה את "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) או את מושבותיה בגוואדלופ ומרטיניק שבקריביים, שנכבשו על ידי הבריטים. הצרפתים בחרו באפשרות השנייה, וזאת כדי לשמר את מקור ההכנסה הרווחי שהיווה הסחר בסוכר שמקורו באזור זה, וכן שני איים קטנים לחופי צפון אמריקה, לשירות ספינות הדיג שלהם. בחירה זו תאמה את רצונם של הבריטים שנהנו מאספקת סוכר שוטפת ממושבותיהם בקריביים, ושליטתם בצרפת החדשה יצרה מצב בו הם שולטים בכל צפון אמריקה אשר ממזרח לנהר המיסיסיפי.

[11] אם כי ברוב קטן יותר של 50.6% קולות.

[12] זה כינוי לזכר וקבקואז (Québécoise) לנקבה

[13] עם חזרתו לצרפת כתב דוח תחת הכותרת: "פראים: או מסעו של סמואל שמפלן, מברואז', בצרפת החדשה בשנת 1603" (Des Sauvages: ou voyage de Samuel Champlain, de Brouages, faite en la France nouvelle l'an 1603).

[14] נולד בעיירה יֶר-בְּרוּאָז' שבחוף המערבי של צרפת.. ב-1612, לבקשתו של שמפלן, מינה המלך לואי ה-13 מושל צבאי בדרגת לויטננט-גנרל לאזור קוויבק. לאחר מותו של זה, מונה שמפלן עצמו למושל, וכיהן בתפקיד זה עד 1627. הוא המשיך במסעות החקר וגילה את נהר אוטווה ואת אגם אָטִיגְווֹטוֹ (כיום ימת יורון). שמפלן מת ערירי ב-25 בדצמבר 1635. מקום קבורתו לא נודע.

[15] אורכו מהיובל המרוחק ביותר, עד השפך מגיע ל-3,058 ק"מ.