טיול בפולינזיה הצרפתית

"איי החברה"  שבאוקיינוס השקט

כתב: גילי חסקין  ‏29/11/2018

ראו באתר זה: ההגירה הפולינזית; פולינזיה – דת ומיתולוגיה, המסעות לחקר האוקיינוס השקט.

ראו גם: טהיטי – ביקור באיי הים הדרומי – מסע אחר און ליין

טהיטי בעקבות גוגן – מסע אחר און ליין.

לאלבום תמונות מטיול באיי החברה – 2014

בורה בורה מתחת למים

אלבום תמונות מטיול באיי החברה – 2018.

להרצאה אינטרנטית – טיול לפולינזיה

כחול ים, כחלחל, תכול, טורקיז, ירקרק, זיתי ובעיקר צבע תכלת עמוק, כמו של כדור בדולח ענקי. כאילו משהו שפל חבית של חלב לתוך כחול הים. בין הכחול לתכול נמתח קוו ברור של שונית האלמוגים. הלגונה של בורה בורה (Bora Bora), התחומה בבירור, מצדה השני, בקוו ירוק וברור של דקלים. מעל, התרומם גוש סלע רב עצמה, חרוץ ומבותר, שמדרונותיו התלולים מכוסים בשלל צבעי ירוק. הים היה חלק כמראה, רוטט באדי החום, והשמים תכולים, זרועי עננים לבנים.  אינני מרבה להשתמש בכינוי "גן עדן" שנעשה בו שימוש אינפלציוני, אבל יש לי תחושה שהוא נראה קרוב למקום הזה.

בורה בורה, הפנטזיה המושלמת של נופש טרופי. מושא חלומותיהם של מטיילים. רחוק מכול מקום. בדיוק בלבו של המשולש הפולינזי- שטח ים של 40 מיליון קמ"ר, שקדקודיו הם יעדים נחשקים בזכות עצמם: הוואי בצפון, ניו זילנד בדרום-מערב ואי הפסחא במזרח.

יתכן שעל איים אלו חלמו הנערים הרבים בעולם, כשקראו את  "35 במאי, או קונרד (או דני, בתרגום הישן)  רוכב אל הים הדרומי". רק כשבגרו הבינו שהסופר אריך קסטנר מעולם לא היה כאן, והוא יידע מעט מאוד על האזור, שנחשב בימיו לחבל עולם פרימיטיבי ואקזוטי, בקצה היקום של התרבות המערבית. הוא לא כתב ספר מסעות אלא ביקורת על החברה הגרמנית. הים הדרומי שלו אך משל היה. תשליל של הים הצפוני.

במפת העולם המוכרת לנו, תופשות היבשות את חלקה המרכזי, בעוד שהאוקיינוס השקט, נדחק לשוליים. במפה אלטרנטיבית, מפת החלומות, תופש האוקיינוס את מרכזה של המפה. מוקף בשוליו באיים "יבשתיים", היינו הנמצאים על אדן היבשת, כמו יפן, אינדונזיה , פיליפינים, שמעבר ים רדוד יחסית מפריד בינם לבין אסיה. הלאה משם, מעבר לתעלה היורדת למצולות,  משתרע האוקיינוס האמתי. באוקיינוס השקט נמצא המקום הנמוך ביותר בקרום כדור הארץ – שקע מאריאנה, שעומקו 11,022 מטר מתחת לפני הים.

האוקיינוס השקט הוא האוקיינוס הגדול ביותר בכדור הארץ והוא מכסה כשליש משטחו (32.4%), סך הכול 165.2 מיליון קמ"ר. שטח זה גדול משטח כל היבשות שעל פני כדור הארץ, ששטחן ביחד כ-149 מיליון קמ"ר. גבולותיו הם: יבשת אמריקה במזרח, אסיה ואוסטרליה במערב. בצפון מפריד מצר ברינג בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס הקרח הצפוני. דרום האוקיינוס השקט גובל באנטארקטיקה. האוקיינוס השקט הינו המרחב האחרון שהתגלה לאירופאים, בהתפשטותם אל מעבר ל"עולם הישן", שכלל את אירואסיה ואפריקה. פרדיננד מגלן, חלוץ מקיפי העולם ואולי גדול הנוסעים עלי אדמות, הגיע אל מימיו לאחר  ארבעים ימים של מאבק בסערות, במיצרים שלימים נקראו על שמו "מצרי מגלן". המים שפגש היו רגועים יחסית, לכן זכה גוף המים העצום הזה, בשם "האוקיינוס השקט".

ראו באתר זה- מגלן ראשון מקיפי תבל

את האיים הרבים של דרום האוקיינוס השקט – אוקייניה – נהוג לחלק לשלוש קבוצות, שונות זו מזו בגודלן ובאופי תושביהן: מיקרונזיה שבצפון מערב (הכוללת את גואם, מריאנה, פלאו והמדינה המיקרונזית), את מלנזיה ("האיים הכהים" שמצפון לאוסטרליה) וכמובן פולינזיה, (מילולית: "האיים הרבים"). במשולש הפולינזי הכחול פזורים אלפי איים ואטולים שונים זה מזה בשטח, בבידוד, בגובה, באקלים, בפוריות, במשאבים הגיאולוגיים והאקולוגיים. בלב המשולש, בערך באמצע הדרך בין אמריקה הדרומית לאוסטרליה, נמצאים איי "החברה" (Society Islands). הפולינזים, תושביו הילידים, האוטוכתוניים של האזור, התגוררו במרחבי האוקיינוס השקט החל מהאלף השני לפנה"ס. בעבר הלא רחוק סברו החוקרים שרובם הגיעו מטאיוון. כיום, סבורים שהגיעו ממקומות שונים בדרום מזרח אסיה.

הספנים הפולינזים הגיעו למרחב הזה בזמנים שונים. הם נעו בסירות גדולות כשהם מוצאים את דרכם הודות לשמש, לכוכבים, זרמי האוקיינוס ונתיבי הציפורים. כישורי השייט והניווט שפיתחו, אפשרו להם, תוך כמה מאות שנים, להשלים את ההתיישבות בכול המרחב העצום הזה. זוהי תנועת האוכלוסין הפחות מוכרת והנועזת ביותר בהיסטוריה האנושית. הרבה לפני שהאירופאים החלו להקיף את אפריקה; הרבה לפני שהרוסים החלו להתקדם לעבר מרחבי סיביר, הפליגו ספנים נועזים, בסירות זעירות, אלפי ק"מ באוקיינוס, כשהם נושאים עמם חזירים, תרנגולות וכמה גידולים חקלאיים. השפות הפולינזיות הן כולן חלק מהמשפחה האוסטרונזית. רבות מהן קרובות דיין במונחים של דקדוק ואוצר מילים, כדי לאפשר שיחה ביניהן. למרות המרחקים העצומים שבין האיים, הפולינזים מדברים בניבים שונים של שפת המאוהי (Maohi), דבר המעיד על התפשטות מהירה ועל כך שלא נתקלו בתושבים קודמים כשהגיעו לאיים.

כמו כן, קיים דמיון תרבותי ברור בין הקבוצות השונות, במיוחד בכול הקשור לארגונים חברתיים, הורות, וטכנולוגיות של בנייה וייצור טקסטיל. המיתולוגיות שלהם מלמדות על עיבוד מקומי של אגדות משותפות. גם הדגמים הסמליים על גבי אריגי הטפה (Tapa) ודגמי הקעקועים הם עדות למוצאם המשותף של הפולינזים. כך גם צליל הקונכייה, שהיטיבו  לנשוף בה ולהפיק ממנה צלילים שניתן לשמוע בהם את המיית הרוח ואת רחש גלי הים. הם היו ספנים ונווטים ברוכי כישרונות ואומץ, שפילסו נתיבים במים לא ידועים, על פי השמש והכוכבים, תנועת העבים  ומעוף הציפורים. תוך כדי נדודים, תקעו יתד בקרקע האחרונה בעולם, שנכבשה ברגלי האדם. הם שתלו יאם, טארו, עץ לחם ובטטה, גידלו תרנגולות וחזירים, צדו ודגו לפרנסתם. עם הזמן התפתחה מערכת מסועפת של אלים, רובם ייצגו כוחות טבע. עבדו להם במתחמים מרוצפים ופתוחים, שנקראו מאראה (Marae). עם הזמן התפתחו מעמדות של אצילים ואנשים פשוטים וקמו בעלי תפקידים כמו הצ'יף מחד והשמאן מאידך. זה אחראי על חיים היום יום, על השלטת החוקים ועל המלחמות וזה על הקשר עם הרוחות.

מושגים רבים שיצרה האנתרופולוגיה המערבית מבוססים על פרשנות אירופאית, בחלקה מוטעית, של הדתות האוקייניות, עליהם למדו לראשונה מיומנו של קוק. כך למשל, מושג ה"מאנה" (mana), שהוא מעין כוח שניתן למנהיגים מן האלים, כמה אנתרופולוגים מפורסמים הגדירו את המאנה כמעין חומר אנרגיה, אשר ניתן לצבירה ולניצול יעיל, לשם השגת יתרונות שונים. במסגרת החברתית היא קשורה בעיקר למעמד.

מושג חשוב ומרכזי הוא טאבו, הנובע מהמילה הפולינזית "טאפו" (Tapu), המשמש את האנתרופולוגים לציון מערכת של איסורים המופיעים בתרבויות רבות ושונות. כמו למשל, איסור הגישה אל הקודש, או איסור שקיים בקרב אנשים או שבטים מסוימים, להרוג או לאכול בעלי חיים מסוימים, שבינם לבין השבט יש קשר מיוחד מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב. בקרב ילידי פולינזיה שימש המונח לציון חפצים, מעשים ובני אדם שהם אסורים במגע, בעשיה או בשימוש על פי מנהג או מטעמים דתיים-מאגיים.

אצל עמים פולינזיים שונים היה הטאבו מוטל על ידי כהן מקומי, והוא יכול היה להיות מוטל על כל דבר. הטלת טאבו הפכה את מושא ההטלה לטמא. הטלת טאבו נעשתה הן מסיבות דתיות-אמוניות (כגון טאבו שהוטל על קברים), והן מסיבות מעשיות – דרך משל, אם כתוצאה מדיג מופרז הייתה סכנה שכל הדגים באזור יושמדו ולא יהיה יותר מה לדוג, היה הכהן מטיל טאבו על דגים. הטאפו קשור ל"מאנה" ופירושו השפעה אלוהית, בעיקר בהיבטים השליליים שלה, ההופכת מקומות, אנשים וחפצים מסוימים, למסוכנים או אסורים בקרבה. אחד מתפקידיו של הכוהן הוא לטהר את המקומות שנוגעו בטאפו. מלים אלו הפכו לאבני דרך באנתרופולוגיה המודרנית.

בכול אי מדגימים לתייר את הכנת המאכל הלאומי, דג כבוש, בדומה ל"סביצ'ה" הפרואנית, אלא שכאן הוא פחות חמצמץ, אפילו ללא קורטוב של חריפות וטובל בחלב קוקוס. בכל מלון כמעט מציגים למבקרים הופעת פולקלור מקומית. הרקדנים כורכים לגופם  רצועות של פריאו (Pareu), הבגד הפולינזי המסורתי. הרקדניות מתלבשות בחצאיות קש, בחזיות עשויות מקליפות קוקוס ובעטרות של נוצות צבעוניות. לשיער נקשרות מחרוזות של פרחי היביסקוס, ברקע נדלקים לפידים וכדי להוסיף לדרמה, נשמעים צלילי מיתר ותרועות קונכייה. מזכיר להפליא את תיאורו של קסטנר: "הם לבשו אבנטים מעלים וענדו שרשרות אלמוגים כבדות".

כמעט כל מי שפגשנו היה מעוטר בקעקועים. קוק נחשף לתרבות הקעקועים בפולינזיה והצית מחדש את תופעת הקעקועים באירופה, בעיקר בקרב יורדי ים. באנגלית מכונה כתובת הקעקע Tattoo, מילה שמקורה במילה הפולינזית "טה טאטו" (Ta tatau) ומשמעותה "לסמן". על עורם של המתבגרים קעקעו את סמלי המשפחה והשבט, דבר שהיה כרוך בסבל רב. העיטורים שהיו מורכבים בעיקר בעיטורים של צמחים מסוגננים ובדגמים גיאומטריים, הגנו על נושאיהם מפגעי הטבע ומזעם הרוחות. מכיוון שהאנשים התהלכו כמעט עירומים, היוו הקעקועים מעין לבוש. הם העידו על ייחוסו של נושאם, ונחשבו לאסתטיים; אפילו לארוטיים. מסורת הקעקוע קמה לתחייה בעשורים האחרונים. במסגרת החיפוש אחר שורשיהם, חוללו האמנים המקעקעים תחיה של מסורת האבות הקדומה ויש הרואים בכך, ביטוי לעיצוב הזהות הלאומית הנפרדת של עמי פולינזיה הצרפתית. הרוח החדשה, שהביאה לפריחה של ציור סמלים מסורתיים בעור, מנשבת בכול המרחב, מהחופים הטרופיים של הוואי ועד להרים המושלגים של ניו זילנד.

תפקיד מרכזי בגילוי האוקיינוס השקט שמור למגלי הארצות האיבריים, פורטוגליים וספרדיים, שהחלו במסעותיהם בראשית המאה ה-15, להקפת אפריקה, הגיעו במקרה לדרום אמריקה ואחר כך המשיכו לאוקיינוס השקט.

ב-28 בנובמבר 1520 נכנס פרדיננד מגלן לאוקיינוס השקט. לאחר מכן הוא הפליג צפונה ובעזרת רוחות סחר הוא חצה את האוקיינוס, הגיע לפיליפינים ושם נרצח. האי הפולינזי היחידי שמגלן ביקר בו היה פוקה פוקה (Puka Puka), שבצפון מזרח הארכיפלג של טואמוטו. (Tuamotu). אף הוא בפולינזיה הצרפתית .

משנות ה-60 של המאה ה-16 ואילך, ביססו הפורטוגלים ואחריהם ההולנדים, את המסחר מאיי הודו המזרחיים ליפן. בצד האמריקאי שלטו הספרדים בכול המרחב שמקליפורניה ומקסיקו עד צ'ילה. אולם בשטח העצום של מרכז האוקיינוס השקט, ביקרו רק הגלאונים (ספינות תלת סיפוניות) של מנילה, למעט כמה חוקרים אקראיים. הן הפליגו ממקסיקו לפיליפינים וחזרה. הספרדים ייסדו מושבה בגואם (Goam), כמקום מנוחה לספינות המסחר שעשו את דרכן מערבה. במשך זמן רב, היתה זו המושבה האירופאית היחידה באוקיינוס השקט שלא הוקמה על קו החוף של היבשת, אלא על אי קטן. עבור הספרדים ובמידה רבה גם עבור הפורטוגלים, היתה אוקייניה, רק שטח מעבר בין מושבותיה באמריקה ומושבותיה בפיליפינים.

מאה שנה לאחר שהחלו הספרדים והפורטוגלים להפליג אל מעבר לים,  התחילו  בכך, במרץ רב,  גם הצרפתים ובעיקר ההולנדים, בין היתר כתגובת נגד למאבקים שניהל נגדם מלך ספרד פיליפ השני.

הספן ההולנדי אָבֵּל טַסְמַן (Abel Tasman) חקר בשנת 1643 את האוקיינוס הריק ממזרח ליפן. טסמן והנווט שלו, פיסר (Visscher), מיפו בעזרת האניה "גילסמן" חלקים משמעותיים מיבשת אוסטרליה, ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט שאליהם הגיעו. יחד עם זאת, כנראה שאוקייניה כולה לא היתה חשובה דיה עבור ההולנדים, לכן לא דאגו להטיל שלטון קבע על אף אחת מקבוצות האיים שלה.

בריטניה הגיעה למרחב זה אחרי ההולנדים ; ערב המהפכה התעשייתית שחיזקה את שאיפתה להתפשטות ורכישת מושבות, כדי לחפש שווקים למוצריה וחומר גלם לתעשייתה. ראשון המגלים הבריטים היה ג'והן ביירון (Commodore John Byron) , סבו של המשורר המפורסם. הוא הפליג בספינת הוד מלכותו "דולפין" ב-1765 וגילה עוד מהאטולים של טואמוטו.

גדול ספני בריטניה במרחב האוקיינוס השקט היה קפיטן קוק, שיצא לשלושה מסעות בשנות ה-70 של המאה ה-18 והגדיל בחקירת אוקייניה יותר מכול קודמיו. במסעו השלישי (1776 – 1780) ביקר באי Moorea וגילה את Raiatea, Huahhine ו אשר ב"איי החברה" (Society Islands).

קפיטן קוק הציב רף גבוה למחקר מדעי. הוא הראה שאין יבשת גדולה באוקיינוס הדרומי ומיפה את קבוצות האיים הגדולות באוקיינוס השקט. הוא שט לאורך חופה המזרחי של אוסטרליה ולאורך חופה המערבי של צפון אמריקה וכך סגר את הפערים בידע של האירופאים על חופי האוקיינוס השקט. אחרי מסעותיו של קוק, הכול היה מפורט.

ראו באתר זה: קפיטן קוק

אמנם, בתחילה לא הונף הדגל הבריטי על אדמת איי אוקיאניה; אחזקתה של פקידות קבועה בתוכם עדיין לא היתה כדאית, אבל ספנים בריטיים יחידים, שעסקו בצייד לווייתנים, בבזיזת ספינותיהם של מדינות אויבות לבריטניה ובמסחר עם הילידים, שוטטו בקביעות באזור זה. מלחיהן, שהיו מותשים מההפלגה בספינות על פני האוקיינוסים הסוערים, נכספו להימלט מהמשמעת הקפדנית שהיתה מוטלת עליהם והיו להוטים ביותר אחרי אזורים נוחי אקלים ושופעי מזון אלו ואחר הנשים הפולינזיות, שזרי פרחים עטרו את ראשיהן ורק עשבים כיסו על מערומיהן.

את נסיעותיהן של משלחות המחקר לאוקיינוס השקט מימנו כמה ממשלות. לעתים קרובות היו המשלחות האלה משלחות יריבות או משלחות שהתחרו במשלחתו של קפיטן קוק. בשנים 1766 – 1769 בשעה שקפיטן קוק היה במסעו הראשון חצה האדמירל הצרפתי לואיס דה בוגונוויל (Louis Antoine de Bougainville)  את האוקיינוס, השקט עגן בטהיטי ותבע את האי עבור צרפת.

אירופה השתלטה על אמריקה בעזרת רובים, פלדה וחיידקים. באוקיינוס השקט, שם לא נתקלו בממלכות מאורגנות ובצבאות סדירים, לא היה כמעט צורך ברובים. אלו שמשו את האירופאים מעת לעת  כדי לפתור אי הבנות בינם לבין הילידים. האחרונים, לא הבינו את מושגי הרכוש האירופאים. לא תפשו מדוע האירופאים יכולים לקחת מהם מזון, מים ונשים ואילו הם אינם יכולים לשלוף מסמרים מהאניות האירופאיות. מאתיים שנה לאחר שמגלן נהרג בגלל התערבות מיותרת במאבקי השבטים בפיליפינים, נהרג קפיטן קוק בהוואי. גם יעקוב רוחביין (Jakob Roggeveen)), שגילה למערב את אי הפסחא, עזב את המקום כשהוא מותיר על החוף כמה גוויות. אולם מעבר לכך, לא היה צורך של ממש ברובים ומשום כך, גם לא במגני פלדה. החיידקים לעומת זאת, כפי שחיסלו את מרבית האוכלוסייה האוטוכתונית של אמריקה, שלא היתה מחוסנת ממחלות פשוטות כמו חצבת ואבעבועות רוח, חוללו אסונות דומים עבור אוכלוסיית אוקייניה ובכלל זה, פולינזיה.

פולינזיה הצרפתית מורכבת מכמה קבוצות איים, שהמוכרת מהם הם "איי החברה" ((בצרפתית: Îles de la Société), ארכיפלג של 14 איים געשיים, שמונה מהם מיושבים, שטחם הוא 1,598 קמ"ר  והם נקראים כך על שם החברה המלכותית של לונדון, שקפיטן קוק יצא בשליחותה, בראש משלחת מדעית.

ב-1767 הכריז הקפיטן סמואל ואליס (Samuel Wallis) בעלות של בריטניה על האיים ובשנת 1769 ביקר בהם ג'יימס קוק. ב-1786 הכריז לואי דה בוגנוויל, כי האיים הם בבעלות צרפת. במשך 50 השנים שאחר כך התנהל משא ומתן מדיני בין אנגליה לצרפת על השליטה באזור, ובסופו, בשנת 1842 הייתה צרפת למעצמה הקולוניאלית השולטת באזור. טהיטי הפכה שטח חסות צרפתי בשנת 1847, בזמן מלכותו של המלך פומרה (Pomare)  הרביעי, כשיורשו, המלך פומרה  החמישי  התפטר בשנת 1880, הפכה צרפת להיות שליטה על האיים.

הגעת האירופאים פגעה קשות ברקמת החיים המסורתית. עוד בתקופת ביקורו של ג'יימס קוק הוא הבחין שמחלות מין אירופאיות כבר התפשטו באי ופגעו בתושבים, מאוחר יותר הופיעו גם המגפות האירופאיות שקטלו אחוזים גדולים מאד מהאוכלוסייה שלא הייתה מחוסנת בפניהם. מתוך 200,000 איש שמנה קוק, בטהיטי נותרו כעבור שבעים שנה, כ-8,000 תושבים בלבד על האי. עליונותם של האירופאים והתמותה הגדולה של המקומיים היוותה רקע נוח למיסיונרים שפקדו את האי והטיפו לנצרות. הם הרסו את המקדשים המקומיים, השתמשו באבנים לסלילת דרכים ואסרו להמשיך ולעסוק באמונות הישנות.

הסופר האנגלי לואיס סטיבנסון (Robert Louis Stevenson) היטיב לתאר את נופיו ההרריים של הארכיפלג, את דקלי הקוקוס שגזעיהם נוטים אל המים, את צבעיו של פרח ההיביסקוס, את ניחוחות הלימונית והווניל ואת התושבים המקומיים הלבושים בפריאו (Pareu) צבעוני – הבגד הפולינזי המסורתי- ומקושטים בחגורות עלים.

בשנות השמונים של המאה ה-19, כשבריאותו לא היתה טובה, טווה חלום שבו הוא ומשפחתו יעברו להתגורר באחד האיים בים הדרומי, באוקיינוס השקט. ואכן ב-1888 כולם ארזו מטלטלים ועברו לסמואה שם בנו בית: השלווה הטרופית היטיבה עמו מבחינה פיזית, ואף חידדה את כושר ההתבוננות שלו כיוצר. "גאות ושפל", ספר אחד מן הימים ההם, הוא מעין מענה מאוחר לאופטימיות ולצבעוניות של "אי התעלומות" של ז'ול וורן. שם המרד על הספינה מסתיים בטבח נורא, ושם הוא מספר לקוראיו על הפורעים, הנצלנים והגזלנים מקרב הלבנים שהגיעו לאיים האקזוטיים וזרעו בהם רק הרס. כפי שאפשר לצפות, הספר הזה עמוק ובוגר בהרבה מ"אי התעלומות". תיאורים ססגוניים אילו, כמו ציוריו של פול גוגן, הוציאו מוניטין ל"איי גן העדן" ומשכו לאזור נוסעים והרפתקנים.

השליטה בים הדרומי העניקה לצרפתים השפעה כלכלית ואסטרטגית בשטח הגדול משטחה של מערב אירופה כולה והפכה את צרפת לכוח השני בחשיבותו באוקיינוס השקט, אחרי ארצות־הברית.

ב-1903 הוכרזו האיים כחלק מפולינזיה הצרפתית והם מוגדרים כ" קולקטיבים מעבר לים" (בצרפתית: Collectivité d'outre-mer),.בניגוד למחוזות מעבר לים, הקולקטיבים לא כפופים לחוק הצרפתי בלבד, אלא יש להם חוקים מקומיים שמאושררים על ידי הפרלמנט הצרפתי. אולם כחלק מהרפובליקה הצרפתית הם זוכים להגנה, ביטחון ואזרחות כמו כל אזרח וטריטוריה צרפתית אחרת. בנוסף, לכל קולקטיב נציג בפרלמנט הצרפתי שנבחר רק על ידי תושבי הקולקטיב. ולכל תושב הזכות להצביע בבחירות לנשיא צרפת וכן להצביע במשאלי עם.

עד אמצע שנות ה-80 נאסר על הילדים לדבר טהיטית בבתי הספר. היום השפה היא חלק מגיבוש הזהות .לא מעט בוגרים, שואפים לעצמאות. אבל עבור צרפת, פולינזיה, כמו כמה איים בים הקריבי, הם אבני החן האחרונות שנותרו מהענק שהיה פעם האימפריה הצרפתית.

על פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2002, היו באיי החברה 214,445 תושבים. מרבית התושבים הם פולינזים. הגידולים העיקריים באיים הם טארו, עץ הלחם ובטטות. בנוסף לאלה, מגדלים התושבים פירות טרופיים, כותנה וקני סוכר. אולם מקור ההכנסה העיקרי הוא דיג, גידול ומכירה של פנינים שחורות ובעיקר מתיירות. המקום משוך עשרות אלפי מבקרים מקצווי תבל, שבאים לחוות את מלוא יופיו של האוקיינוס השקט. יחד עם זאת יש באיי החברה, כמו בפולינזיה הצרפתית כולה,  גם מי שדורשים להתנתק מצרפת ולהפוך למדינה עצמאית.

נקודת המוצא אל אבני החן של האוקיינוס השקט היא האי טהיטי, שהוא גם האי הגדול ביותר בפולינזיה הצרפתית, ובו שוכנת גם בירתה פפיטה (Papeete).

שטח האי 1,042 קמ"ר והנקודה הגבוהה ביותר באי היא פסגת אורהנה (Orohena) שגובהה 2,241 מ' מעל פני הים. האי נחלק לשני חלקים בצורת מעגל המרוכזים סביב הרי געש רדומים, המחוברים במיצר יבשה קצר. החלק הצפון מערבי מכונה "טהיטי נואי" (Tahiti Nui – מילולית: "טהיטי הגדולה") והחלק הדרום מזרחי, הקטן ממנו בהרבה, קרוי "טהיטי איטי" (Tahiti Iti – היינו "טהיטי הקטנה"), טהיטי נואי מאוכלס בצפיפות (במיוחד סביב עיר הבירה) ולכן נהנה מתשתית כבישים טובה. טהיטי איטי נותר מבודד למדי, כשחלקו הדרום מזרחי הקרוי "טאי פארי" (Te Pari) נגיש רק בסירה, או בהליכה.

החלק ההררי מכוסה ביער גשם טרופי צפוף בו גדלים שרכים רבים. מהצוקים השחורים ניגרים מפלים ארוכים ודקים. במישורי החוף מצויים שדות של פרחים טרופיים וטארו (הבסיס למזון העיקרי של הפולינזים). גלי הים חודרים אל מתחת למנהרות הוולקניות ומשמיעים קול שאגה. רבים מילדי טהיטי נמצאים כמעט כל היום במים, שוחים משחקים וגולשים על לוחות עץ מאולתרים. המקומיים גורסים כי , בטהיטי המציאו את גלישת הגלים.

טהיטי הוא גם האי המאוכלס ביותר בפולינזיה הצרפתית (כ-70% מכלל האוכלוסייה). לפי נתונים משנת 2002 התגוררו באי 169,677 תושבים מהם 83% פולינזים, והשאר אירופאים, מהגרים מאסיה (בעיקר סינים) ובני תערובת. משערים כי טהיטי יושבה על ידי פולינזים מסמואה בשנת 120 לפני הספירה, אם כי קיימות גם הערכות לתאריך מאוחר יותר (עד ל-300 לספירה). טהיטי שמשה בסיס להגירה לאיים אחרים כגון איי קוק ואולי גם הוואי.

בשנת 1606 היו הספרדים האירופאים הראשונים להגיע לטהיטי, אך ספרד לא עשתה כל ניסיון להשתלט על האי או לסחור עמו. ב-1767, גילה את טהיטי סמואל וויליס  (Samuel Wallis), שפיקד על ספינת הוד מלכותו "דולפין" .הוא עגן במפרץ Matavai ב-23 ביוני 1767.

בשנת 1769 הגיע לאי הקפיטן ג'יימס קוק, במקום בו נחת, המכונה Point Venus, מונצח האירוע שבלי ידיעת קוק, המיט קללה על ראשם של הפולינזים. ניתן לדמיין את המלחים, לאחר חודשים של טלטולים בים גבה גלים וסחוף רוחות, נתקלים בשפע של הירק הטרופי ובנערות המפזזות, המתירניות כל כך. תיאוריו הנלהבים של קוק על יופי האיים ועל חייהם המאושרים והמתירניים מבחינה מינית, של הילידים עשו רושם חזק על בני דורו. מכאן ואילך הגיעו לאי ספינות מאירופה בתדירות הולכת וגדלה. הידועות בהן היא ספינת הוד מלכותו "ביגל", בפיקודו של קפיטן פיצרוי ,שעגנה בטהיטי בשנת 1835  ועל סיפונה גם הביולוג  צ'ארלס דרווין שהגיעה בשנת 1835. ספינה מפורסמת אחרת היא  ה"באונטי" (Bounty)’ שמלחיה התמרדו כנגד רב החובל, ויליאם בליי (William Bligh), זמן קצר לאחר שעזבו את טהיטי ב-1789.

עד להגעת האירופאים, טהיטי לא היה האי החשוב ביותר במרחב. מי שהעניק לו את מעמדו היו המעצמות האירופאיות המתחרות, שהפכו את נמל פאפיטה, כיום עיר הבירה של טהיטי, לשער הכניסה אל האוקיינוס השקט. הם אלו שהעניקו לשליטים המקומיים את הכוח, שאפשר להם להשתלט על האיים הסמוכים.

ניסיתי למצוא באי את תיאוריו של פול גוגן: "מצד אחד משתרע הים, ומצד שני רכס הרים ונקרה עמוקה המכוסה עצי מנגו שמתרפקים על הסלעים. בין ההר לים עומדת בקתתי". אבל טהיטי מאכזב משהו. אין בו חופי זהב ולא לגונות כחולות. את הפנטזיה הטרופית של רצועות ירוקות של דקלי קוקוס המזדקרות מעל כתמי תכלת, מצאתי במקומות אחרים. ובכול זאת, התיירים של תקופתנו,  חייבים את הדימוי המפורסם של אי טרופי ירוק, כגן עדן אבוד, לטהיטי ולצייר פול גוגן, סוחר בבורסה, שעזב את אירופה המודרנית, ויצא לטהיטי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19,  כדי לחיות את התום והקסם של הילידים הקרובים לטבע.

פול גוגן נודע בציוריו הססגוניים, בעלי משטחי הצבע העזים והחמים, שבהם מתאר את הנופים, התרבות והתושבים של האי טהיטי. בזכות הציורים, שהנציחו את מה שהתרבות ניסתה להעלים, הפך לאחד ממבשרי האמנות המודרנית. במוזיאון הנושא את שמו, המוקף בגנים טרופיים לחוף הים, סמוך לכפר שבו צייר רבים מהמראות שהלהיבו את דמיונם של בני המערב, נמצאות מעט מיצירותיו המקוריות. המשובחות והמפורסמות שבהן פזורות ביותר מעשרים מוזיאונים על פני כמה יבשות, מאירופה וארצות הברית ועד יפן.

כמו צרפתים רבים בשלהי המאה ה-19 חיפש גוגן את האושר הרחק מהאווירה הדקדנטית של פאריס. הוא מצא את גן העדן האבוד בשלוותם של הילידים הפולינזיים, באמונתם התמימה וביופיים הפיסי. בדומה לחובבי אקזוטיקה רבים, לא היתה לו כל כוונה ש"העובדות", כמו שהוא מכנה את המציאות, יקלקלו לו את החלום.

גוגן בחר לנטוש משפחה מרובת ילדים, עדת חסידים מעריצים בפּוֹנט-אַוֶון שבמחוז ברטאן, חברות טראומתית ומפרה עם וינסנט ואן גוך, כדי להגשים את חלומו  ליצור בין נופי פרא, לפגוש בילידים שיהפכו להיות אובייקטים לציוריו, ולהשיג מחיה זולה שתאפשר לו להתקיים ולהקדיש את חייו לאמנות. הוא הגיע למסקנה שלאמנות צפויה סכנה, שתיעשה חלקלקה ושטחית. שהחוכמה והידיעות שהצטברו באירופה, שוללות מן הבריות את הדבר העיקרי – את עוצמת הרגש ואת הדרך הישרה לביטויו.

כאשר גוגן נסע לאיי הדרום, כישרונו שנרמז כבר בברטאן ובפרובאנס, הפך לפרץ אדיר של יצירה בטהיטי ובאיי מרקיז. ציוריו הנודעים ביותר נוצרו באיים המוריקים הללו והדהימו אפילו את מכריו. הם נראו פרימיטיביים ופראיים כל כך. גם צבעי ודרכי הרישום שלו היו "ברבריים", כדי שיהלמו את ילדי הטבע הבלתי מושחתים. לא רק הנושאים שבציוריו הם מוזרים ואקזוטיים. הוא התאמץ לתפוש את רוחם של הילידים ולראות את הדברים, כפי שהם רואים אותם. הוא למד את שיטותיהם של אומני המקום ולעתים קרובות הכניס דוגמאות מיצירותיהם לתוך תמונותיו שלו. לפיכך עשה את מתאר הצורות בתכלית הפשטות ולא נמנע מלהשתמש בכתמי צבע גדולים.

ב'אישה עם פרח', אחד מציוריו הראשונים בטהיטי ומן המפורסמים שבהם, נראית אישה פולינזית שדומה בתוויה ובצבעיה לאחיותיה הפולינזיות המרובות שעוד תופענה ביצירות הבאות, אבל אישה זו אינה עוטה על עצמה חלוק בד או אריגי בד עזי צבע שאפיינו את לבושם המועט של הילידים, אלא שמלה בסגנון מערבי-שמרני שהנהיגו המיסיונרים, ומבטאת את האירופיזציה של טהיטי שצרמה כל כך לגוגן.

גוגן הרבה לתאר את חוויותיו בספרו "נואה נואה" (מילולית: ריח ניחוח) ובכך תרם לא מעט לחלום הססגוני, הארוטי קמעה של טהיטי: "ניסיתי לעבוד כשאני רושם כל מיני הערות ורישומים, אך הנוף בעל הצבעים החריפים והטהורים סנוור ועיוור אותי. כל הזמן הייתי מהוסס, כשאני מחפש ומחפש… ובעצם כה פשוט היה לצייר דברים כפי שראיתי אותם. להניח כחול ליד אדום, בלי מחשבה מיוחדת. דמויות זהובות בפלגים, ולחוף הים, הקסימו אותי. וכי למה היססתי להניח את כל זוהרה של השמש הזאת על הבד שלי? הו! המסורות האירופיות הישנות! הפחד מלבטא גזעים נחותים!…"

תיאוריו לא היו רק חוויה אקזוטית. הוא לא היסס להביע את מחאתו נגד המשטר הצרפתי הנוקשה ונגד הזלזול בילידים. ספרו הוא גם  זהו שיר הלל לעם הפולינזי, על אליו, שדיו ומנהגיו ובמיוחד לנשותיו. ליופיין, הארוטיות שלהן, הצלילות והרגישות שלהן. במקביל, זוהי ביקורת נוקבת כנגד השתלטות האירופאים על התרבות ועל החיים בטהיטי תוך דחיקת התרבות הילידית.

יחד עם זאת, מותר, ואפילו רצוי, להתרשם מיצירותיו האימפרסיוניסטיות ולא להתפעל מהגותו המוסרית: כשקוראים בין השורות של "נוֹאָה נוֹאָה" ושל ספר זיכרונותיו "לפני ואחרי", מתקבל הרושם שסוכן הבורסה פושט הרגל, הבעל והאב הכושל, ביקש נואשות לשקם את תפישת הערך העצמי שלו באמצעות מי שנתפשו בעיניו כילדים תמימים. אפשר לשער שמניעים אלה הביאו לניצול מיני של נערה בת  13 (!). כשהציעה לו אמה, את בתה כואהינה (פילגש), בתקווה שתזכה לחיים טובים יותר בחברת גבר לבן, שאל רק אם הילדה יפה ובריאה. כשקיבל תשובה חיובית, אמר: "הביאי אותה אלי". היא הפכה לפילגשו האהובה, ודיוקנה מופיע בציורים ידועים: "ברוכה מריה", "אשה עם מנגו" ו"רוח המתים צופה".

אפשר לצפות כי אדם המטיף למוסריות של העמים הלבנים האירופאים ביחסם לילידים היה אמור להרהר ולבחון את האמירות המוסריות שלו, מול הניצול שבהתנהגותו. אם לא די ביחסים הפדופיליים שקיים, הוא נטש את הילדה הזו, וברח חזרה לצרפת, כשגילה שהיא בהריון .האמן, שסבל ממצוקה כספית, קיבל הודעה כי זכה בירושה. תיאור דמותה של פילגשו האקזוטית העצובה בעת הפרידה, לפני חזרתו לפריז, הפך לפרק הסיום של יומנו רב המכר, שהקסים את הבורגנים בצרפת

בפרספקטיבה היסטורית-אומנותית, הצייר המורד והמיוסר – האמן הראשון שצייר את החברות שנקראו "פרימיטיביות" – זכה לתהילת עולם. אולם מושא ציוריו ותשוקותיו, בנות האיים הפכו לאובייקטים של תשוקה ואקזוטיקה ולפנטזיות ארוטיות של תיירים.

בלהיטותם לנכס את הילידים לצורך היצירות והתיאוריות החברתיות שלהם שכחו בני המערב כי החברה "הפרימיטיבית" היא המצאה של האדם המודרני. כיום ידוע לנו כי החברות הפרהיסטוריות היו מורכבות ורבגוניות יותר מהרעיונות של האנתרופולוגים הראשונים. בעבר היו אמנם השינויים אטיים יותר, אבל כמעט ולא קיימת חברה לא נותרה ללא שינוי במשך אלפי שנים ואין תרבות שקפאה בזמן.

אפרופו פנטזיות. אין דבר הרחוק מהדימויים הארוטיים של גוגן מאשר הפולינזיות של ימינו. תושבי המקום, גברים כנשים, סובלים ברובם מהשמנת ייתר. כנראה בגלל התזונה המערבית.

טהיטי היא נקודת המוצא לאיים השונים. ממש ממול, בולט האי מוריאה (Mo'orea) ובראשו Mont Tohive'a, המזדקר לגובה אנכי של 1,207 מ'. ונראה היטב מטהיטי. דומני שהמראה המסעיר ביותר בטהיטי הוא של מוריאה…. כמו מרבית האיים האחרים, גם מוריאה החל את דרכו כהר געש לפני כמיליון שנה ורובו קרס בינתיים. בלגונה של מוריאה אפשר לשחות עם טריגונים ועם כרישי שונית, מעבר לשונית האלמוגים אפשר לצפות בלווייתני "Hancock" המכים בזנבם במים, בתנועה אנכית או, מזנקים מעל הגלים. לעתים, נכנסים ללגונה כמה לזוויתנים המבצעים פעלולים לשמחתם של הצופים.

ראו באתר זה: ליוויתנים.

בתוך האי אפשר לבקר במטעי אננס, לנסוע לחוף המפרצים ולהעפיל בג'יפים לראש ההר שנותר ,כדי לצפות במראה עוצר נשימה של המפרצים התכולים, שוניות האלמוגים, הלגונות שביניהם וסירות המנוע, המותירות שובל של קצף על המים. האי Huahine מציע, בנוסף ללגונה יפהפייה, שרידים ארכיאולוגיים הפותחים צוהר אל עולמם הרוחני של תושבי הארכיפלג. ניתן לבקר בכמה מתחמים מקודשים הנקראים "מראה" (Marea). למען האמת, השרידים, הגם שהם משוחזרים, אינם מרהיבים. העניין בהם הוא במה שהם מספרים.

הרעיון המרכזי, החוזר בכמה גרסאות באיי פולינזיה השונים, הוא שרוב האלים הם אבותיהם הקדומים של התושבים; חיים בעולם אחר ומבקרים תכופות אצל בני האדם. האל השמימי טנגרואה חיבק את האדמה חיבוק כה עז, עד ששניהם נאלצו להפרידם בכול, כדי ליצור את החלל הדרוש לחיים. גיבור התרבות מאווי (Maui), שהוא גם תעלולן, קבע את אורך היום והלילה ותפש ברשותו דגים רבים, שהפכו לאיי פולינזיה.

אורו (Oro)  הוא אחד האלים החשובים בפנתיאון הפולינזי. ההערצה לאורו, למרות שעבדו אותו באינטנסיביות משתנה בין האיים, הייתה מרכזית במיוחד באיי ה-Society במאה ה-17 וה-18, במיוחד טהיטי ו-Raiatea. בטהיטי, אורו היה האל הראשי ואל המלחמה. האגדה מספרת כי אורו חי עם אחיותיו טאורי (Teouri) ואואהואה (Oaaoa) על הר פאיה (Pahia) באי בורה בורה. הוא ביקש מאחיותיו שיסייעו למצוא לו אישה ראויה וירד לכדור הארץ על קשת בענן, במסווה של לוחם. תחילה, חיפושו באיים השונים נכשל, ודבר זה העציב גם את אחיותיו. במהלך מסעם חזרה הביתה לפאיה, האחיות הגיעו לכפר ואיטאפה (Vaitape) שבבורה בורה. שם הם איתרו את ואיראומאטי (Vairaumati), אישה צעירה ויפיפייה אשר התרחצה בבריכת מים. האחיות סיפרו לאורו על מפגשן, והוא החליט לשאת את ואיראומאטי לאישה. בכל בוקר היה אורו יורד לכדור הארץ כדי לפגוש את ואיראומאטי  והיה עוזב וחוזר שוב לפאיה בשעות הערב. דבר זה התמשך עד שואיראומאטי  ילדה בן, אשר יום יבוא ויהפוך להיות מנהיג חזק ועוצמתי. אורו טס ברחבי השמיים בצורתה של להבה והפך את אשתו לאלה. במרבית האיים יש חשיבות גדולה לטנגרואה Tangaroa() אל הים והספנות, יריבו של אחיו טרוורימיאטאה (Tāwhirimātea), שהיה אל הסערות. במקומות רבים מופע סיפור על נישואים בין השמים לאדמה (כמו במיתולוגיה היוונית, אורנוס וגאיה).

במסורת הפולינזית יש סיפורים על איים שעלו מקרקעית הים בעזרת חכת קסמים. אחרים שנזרקו מטה מגן העדן. יש סיפורים על מסעות, על הגירה, פיתויים וקרבות. ישנם סיפורים נפוצים על נוכל בשם מאויו (Māui), ויש מסורות על האלה האם הקדומה, שנקראת Hina או Sina. בנוסף לסיפורים הללו, הכלל פולינזיים, לכול אי יש את המסורות ואת הסיפורים שלו, על אלים, שדים וגיבורים. שנשזרים בהדרגה ואורגים מסורת. פעמים, הסיפורים הללו מתקשרים לנתונים גיאוגרפיים או אקולוגיים קיימים המוסברים כמפלצות אגדתיות. לתרבויות הפולינזיות יש מסורות שונות אך קרובות של תיאור הזמנים הקדומים PO)), או הרפתקאותיהם של אלים, או רוחות של אבות קדומים, הנקראים "אטואה" (Atua). חלק מהאלים ומסיפורי המיתולוגיה מזכירים להפליא את אלו של ניו זילנד והוואי.

ראו גם : התרבות המאורית בניו זילנד.

בסיפורים משתמשים במשלים, מטאפורות, אגדות, הפרזות והאנשות (פרסוניפיקציה). לתרבות האוראליות שיש גמישות שאין למסורת הכתובה. הסיפור יכול להשתנות לפי המצב ולפי הצרכים של המספר והשומעים. בניגוד לקונספט המערבי של היסטוריה, שם ידיעת העבר מסייעת להביא להבנה טובה יותר של ההווה, מטרת הסיפורת המדוברת, היא להצדיק את המצב העכשווי. כך למשל השימוש בגנאלוגיה (רשימות יוחסין), שתפקידן אשר פעמים רבות מובא במסורות דומות ולעתים סותרות. מטרת הגנאלוגיה בתרבות אוראלית, אינה להביא את הסיפור ה"אמתי", אלא להדגיש את הבכירות של השכבה השלטת, שכבת הצ'יפים ולפיכך את הלגיטימיות הפוליטית ואת זכותם לנצל אדמות ומקורות מים. לכול אי לכול שבט ולכול מטה, יהיה את הגרסאות שלו או את הפירושים שלו של הסיפר (נראטיב). התהליך הזה שובש ונקטע כאשר הופיעו הכתב ואמצעי ההקלטה והתיעוד. כאשר מיסיונרים, פקידים רשמיים, אנתרופולוגים ואתנולוגים, אספו ופרסמו את ממצאיהם,. הם שינו את טבעם. ברגע שקיבעו על נייר משהו שבעבר היה נתון לשינוי אין סופי, הם קבעו את הווריאציה המוסמכת, סיפר שניתן על ידי מספר ברגע נתון.

בלגונה של וואינה מייצרים פנינים מתורבתות. פנינה, הקרויה גם "מרגלית", היא אבן חן הנוצרת לעתים ברכיכות ממחלקת הצדפות  . זו אבן חן נפוצה מאוד, והחשובה מבין אבני החן שמקורן ביולוגי (ולא מינרלי, כרוב סוגיהן של אבני החן). משך אלפי שנים היתה הפנינה, הגדלה בתוך יצור חי, השוכן בלב הים, תופעה מסתורית ונדירה של הטבע, מה שעשה אותה לסמל סטטוס מובהק. עד, שכמו במקרים רבים אחרים, נשבר המיתוס, ופאר היצירה הימית הפך לתכשיט השווה לכל כיס, המגודל בחווה.

הפנינה עצמה עשויה מחומר אורגני הנוצר מהפרשות של רכיכות מסוימות ממחלקת הצדפות, שנוצרות כתוצאה מגירוי החודר לצדפה. במקרה שבין הגלימה לבין הקשווה חודר גוף זר, מגיב האפיתל (רקמת חיפוי) על הגירוי ומתחיל ליצור סביב הגוף הזר, שכבות קונצנטריות של קלציט וארגוניט, בשילוב עם חלבון קרני קשה. שילוב הפרשות אלו נערמות אחת על השנייה בשכבות ויוצרות עם הזמן כדור מבהיק ומרהיב ביופיו. צדפות הפנינה החשובות ביותר הן אלה שקשוותיהן מצופות, בצדן הפנימי, בחומר הקרוי דָּר (nacre), ומכוּנה "אם הפנינה", או צִדְפַּת הַפְּנִינִים.

הפנינה השחורה היא הנדירה והיקרה ביותר והיא נוצרת רק כאשר הצדפה אינה מחזירה אור לבן. פנינים שחורות נמצאות בדרך כלל בקונכיות הכהות של טהיטי. מעטים יודעים שהן זכו ליוקרתן הודות לתרגיל שיווק מוצלח. לאחר שנתפשו במשך שנים כתחליף זול לפנינים הלבנות, נמצא אמן מכירות שהשכיל ליצור להן דימוי נדיר ומחירן עלה שחקים. בעצם לקח משהו בעל ערך מפוקפק והפך אותו לסמל סטאטוס.

גולת הכותרת של הביקור באיים הוא האי בורה בורה (Bora Bora), שללגונה שלו צורת לב ולבקתות ההארחה שבו, הנטועות במים, יצא שם עולמי. האי הררי ופסגתו הגבוהה ביותר – 727 מטרים מעל לפני הים – היא של הר געש רדום. היא מלאת הוד ומכול זווית נראית  אחרת.

בורה בורה הוא דוגמה בולטת לאופן היווצרותו של אטול. ראשיתו בהתפרצות געשית בלב ים באקלים טרופי, שיוצרת אי שכולו הר געש. על צלעותיו של הר הגעש, השוקע בהדרגה, נבנית והולכת במים הטרופיים החמימים שונית אלמוגים. בשלב בו נמצא בורה בורה, רוב שטח ההר כבר שקע מתחת למים בעוד השונית צמחה עד לפני המים; השטח בו היה הר הגעש הוצף ברובו, ובהיותו מוקף בשונית נוצרה לגונה. מתוך מי הלגונה מבצבצים עדיין איונים, שחלקם הן פסגות משנה נמוכות של ההר שטרם שקעו. עם השלמת התהליך, שאורך כשלושים מיליון שנה, יעלם האי עם ההר שבמרכזו, ותיוותר רק שונית האלמוגים ובלבה הלגונה.

אולם ההסבר הזה, מדויק ופשוט ככל שיהיה, אין בו כדי להסביר את חווית בורה בורה. לא את שדות הווניל, לא את עוצמתו של הר אטמאנו (Mount Otemanu), המזדקר בתלילות מעל המים, לא את יופיו של החוף הזהוב מטירה (Matira) עטור הדקלים ולא את הכרישים המסתחררים סביב דגיגים שהשליכו להם מהסירה, בתוך נחיל של דגים שחורם, לא את הטריגונים ארוכי הזנב,  ולא את הגוון הבלתי אפשרי של התכול.

מקורו של השם המוזר "בורה בורה" בשם העתיק "Pora pora mai te pora", שהוראתו "נוצר על ידי האלים" בשפה הטהיטית. לעתים הוא נקרא בקיצור "פורה פורה", שמשמעו "נולד ראשון". בשל הרב גוניות של צורות הביטוי של השפה המקומית הוא מכונה לעתים, גם בפי המקומיים "בורה בורה". זה השם ששמע מגלה הארצות ההולנדי יעקב רוחבין, Jakob Roggeveen)) האירופאי הראשון שהגיע לאי ב-1722 וכך נתקבע שמו. ב-29 ביולי 1769 הגיע לכאן קפיטן קוק, כשהוא מונחה על ידי נווט טהיטי בשם טופאלה (Tupaia). המיסיון של לונדון הגיע לכאן ב-1820 וייסד כנסיה פרוטסטנטית ב-1890. בורה בורה היה ממלכה עצמאית, עד 1888, כאשר המלכה האחרונה טרימאוארואה (Teriimaevarua) השלישית, נאלצה לוותר על כסאה, על ידי הצרפתים שצירפו את האי לקולוניה שלהם באיי החברה. במלחמת העולם השניה הפכו האמריקאים את האי לבסיס ימי חשוב, חפרו תעלת גישה דרך ריפי האלמוגים ואכסנו במקום תחמושת רבה וכלי מלחמה.

החל משנות ה-60 הפך בורה בורה ליעד הנופש היוקרתי של חוג הסילון. קמו כאן בתי מלון, שנודעו במיקומם האטרקטיבי, בתוך המים ממש. לחלקם רצפת זכוכית, דרכה אפשר לראות את המים הצלולים. גם מלונות ממוצעים מציעים בקתות על גבי כלונסאות ומרפסת הפונה אל הים. אבל לעשירי העולם זה לא מספיק. למענם תוכננו ועצבו בתי מלון יוקרתיים שמחירם מרקיע ל-4000 ו-5000$ ללילה. ידוע במיוחד אתר הנופש בורה בורה נואי, ובקיצור "נואי"  (Nui), אליו מגיעים בסירה כמובן. כול אורח מקבל סוויטה כוללת מבואה, סלון, חדר שינה עם מיטת אפיריון עטויה בבד לבן, חדר אמבטיה בגודל של דירת מגורים, פינת עבודה עם כל החיבורים לטכנולוגיה ומרפסת ענקית שממנה יש ירידה למים. בסלון ובאמבטיה יש רצפת זכוכית גדולה  שתאפשר לנופשים לצפות בדגים מבלי להתאמץ. לכול חדר כזה יש גם מרפסת שבה אפשר לשבת ולטבול רגליים במים הקרירים. ליד הגרם המדרגות הפרטי היורד אל הים יש גם מקלחת חיצונית, כדי להישטף מהמים המלוחים. בארון הבגדים ממתינים לאורחים מסיכת צלילה וסנפירים מעילי גשם ומטרייה גדולה. בכל חדר מוגשים  לאורח בקבוק שמפניה מיקב יוקרתי בצרפת, מגש פירות טרופיים שחותכים עבורו מדי יום. ושפע של בקבוקוני שמפו.

בנראה שמדובר באורחים בעלי סף ריגוש גבוה. אני מוצא ששחייה בלגונה לצד הכרישים והדולפינים, הליכה רגלית ביער הגשם, או רביצה על החוף הזהוב, ממלאים את רף הריגושים הגבוה ביותר. לפני ארבע שנים, שנרקלתי בסמוך לסירה, לפתע ראיתי במרחק של כמה מטרים ממני, לוויתן ענק, שאורכו למעלה מ-15 מ'. היה זה מחזה עוצר נשימה, ששום חדר מפואר לא יכול לספק. אני מזיכ רלעצמי ולמטיילים כי הלגונה, שונית האלמוגים, מסעדת "בלאדי מרי" המפורסמת, בתי המלון, האיים היורוקים, הם רק בועה. יש גם בורה בורה אחרת, של ספנים, של מגדלי וניל ובננות ושל דייגים התופשים את להקות הדגים הנזרקות אל הלגונה במהלך הגיאות. כאשר גלי העתים חוזרים, בשפל, הדגים נכלאים במלכודות אבן שנבנו בעמל רב.

שעת פרידה הגיעה. המראנו מנמל התעופה הקטן של האי, התבוננו בשונית האלמוגים ההולכת וקטנה, בלגונה ההולכת ומתרחקת ונעצנו מבט אחרון במפגש שבין מי הלגונה לבין הים. מה שיותר עמוק, יותר כחול.