טיול בהרי הדולומיטים

כתב: גילי חסקין, 13-07-24

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו גם באתר זה: תכנון טיול בדולומיטים (בהכנה). טרק סובב מונטבלאן. סיור בבקעת אאוסטה שבאלפים האיטלקיים , טיול לחבל טירול האוסטרי ; טיול בצרמאט ; טיול בסנט מוריץ

הדּוֹלוֹמִיטִים (באיטלקית: Dolomiti,) הם רכס הרים המהווה חלק מהרי האלפים הדרומיים-מזרחיים. שרשרת שאורכה כ-1,000 ק"מ. עמוד השדרה של אירופה. הרכס נמצא בצפון איטליה, ונמשך מנהר אדיג'ה (Adige) ויובלו איזרוקו (Isarco ) במערב עד עמק פְּיֵבאוה (Piave Valley) במזרח. גבול הדולומטים הצפוני הוא עמק פּוּסְטֶר,

(Puster Valley) והדרומי הוא עמק סוּגָנָה (Sugana Valley). הרכס נמצא בתחומי נפת טרנטינו (Trentino), על שם בירתה טרנטו (Trento) דוברת האיטלקית, ונפת אלטו – אדיג'ה (Alto-Adige) , דוברת הגרמנית, הנקראת גם "סודטירול" (Südtirol), היינו, "דרום טירול". הרי הדולומיטים נוראי ההוד, מהווים תפאורת רקע מרשימה, לכול עיירה ולכול כפר. הם מושלגים לגמרי שלושה חודשים בשנה ומכוסים במרבד של פרחים אלפיניים במשך שלושה חודשים נוספים.

ההרים בנויים ברובם משכבות של גיר קשה. השם "דולומיטים" נגזר משמו של המינרלוג הצרפתי דֵאוֹדָה גְּרָטֵה דֵה דוֹלוֹמְייה (Dolomieu), אשר היה הראשון שתיאר את סוג סלע המשקע האופייני להרים הללו, סלע הדולומיט. [הדולומטים תופסים מקום חשוב מבין סלעי המשקע בכולה תקופות, אך שכיחותם הולכת ופוחתת במהלך התקופות הגיאולוגיות בארץ ישראל משתמשים בדולומיט, בקנה מידה רחב כאבן בנייה, ביחוד בסוגים של "מיזי יהודי" ו"מיזי אחמר"].

ראשית היווצרותם של ההרים הוא ממשקעי ים רדוד בתקופת הטריאס (250-200 מיליון שנה) ובעיקר – אטולים וריפי אלמוגים  , משהו בדומה לים הקריבי בימינו. ריפים מוקפים בוץ קרבונטי שבהמשך הפך לסלעי הגיר והדולומיט המרכיבים רכס זה. בהמשך – בעיקר בעידן הטרציר (שלישון) – ב-50 מיליון השנים האחרונות – התנגשות אפריקה ואירופה המרימה את רכסי האלפים, שהדולומיטים הם חלק מהם – הקימוט האלפיני. הסלעים, בעבר סלעי ים רדוד מורמים לגבהים של שלושה קילומטרים ויותר. ומאז הרמתם, וביתר שאת במיליוני השנים האחרונות – אירוזיה – או בלייה –שנעזרת בקרחונים בעת עידני הקרח ובנהרות גועשים ותופעות המסה קרסטיות בתקופות הבין קרחוניות, כמו התקופה הנוכחית. במערב ובמרכז יש כמה ריכוזים של סלע געשי ובדרום מערבו של ההר, Cime d'asta' , יש מעט סלעי צפחה.

נהוג לחלק את הרכס לדולומיטים המערביים והדולומיטים המזרחיים, כאשר ההפרדה נעשית לאורך הציר שבין עמק בַּדְיָה (Badia) לבין עמק קוֹרְדֵבוֹלֶה (Cordevole ), דרך מעבר קָמְפּוֹלוֹנְגוֹ (Campolongo Pass). בתחום זה ישנם יותר מארבעים קרחונים. התלילות הרבה של המדרונות העליונים, מנעה היווצרות של קרחונים. אין אלו הרים גבוהים. אבל יש בהן פסגות מרשימות. 18 מהם בגובה של מעל 3,050 מ' (10,000 רגל). הפסגה הגבוהה ביותר היא המרמולדה (Marmolada) שגובהה 3,342 מ'. אבל אופי המסלע והבלייה יצרו כאן נוף מיוחד במינו. פראי ורב גוני ומרובים בו צוקים מחודדים, מצוקים, מגדלים, מגדלי פעמונים וחומות ענקיות של סלעים. הצוקים הענקיים – לעתים נראים כמלתעות הנוגסות בשמיים הכחולים – עוצרים את הנשימה. חזיון שקשה לעכל.  רכס ההרים האדיר הזה הוא אחד מגני השעשועים היפים בעולם, שמתאים לחובבי טבע – גולשים בחורף, מטיילים, רוכבי אופניים, מטפסי הרים ואחרים בקיץ. הבתים בנויים בסגנון טירולי ייחודי, עם מרפסות עץ מטופחות, המנצלות היטב את קרני השמש בחורף, וגגות עם מרזבים גדולים המרפסות ואדני החלון, מקושטים בעציצים פורחים. בעיקר בגווני אדום.

משום כך, הוכרזו על ידי אונסק"ו, כ"אתר מורשת עולמי". ההרים קרחים ברובם, כי לא הצטברה עליהם קרקע ולמרגלותיהם הצטברו ערמות גדולות של שברי סלעים וחצץ. בשל הנוף המבותר והשומם, לא קמו בהם ישובים, אלא בעמקי הנהרות. האזור מושך אליו מטפסים רבים, מרחבי תבל, מרביתם החל מסוף המאה ה-19,. המפורסם שבהם הוא ריינהולד מסנר (Reinhold Messner), יליד 1944, שכבש את הפסגה הראשונה שלו כבר בגיל חמש. הוא היה הראשון שטיפס לכל הר שגובהו 8,000 מטר ויותר (גם האוורסט, לבדו). לימים פנה לקרירה פוליטית והיה חבר בפרלמנט האירופאי. בעשור השמיני לחייו, ייסד מסנר כמה מוזיאונים במולדתו, הדולומיטים. האחרון ביניהם, Messner Mountain Museum Corones, הוא מבנה מרהיב שתיכננה זאהה חדיד בפסגת קרונפלאץ (kronplatz), בגובה של  2,275 מטר מעל פני הים. מהפסגה, שאליה מגיעים ברכבל, נשקפים נופים הרריים נפלאים. המוזיאון מוקדש להיסטוריה של הטיפוס ולחלוצים בתחום .

המורשת התרבותית של האזור מרתקת כמעט כמו  הנופים. השבילים בהם צעדו בעבר אנשי תקופת האבן המאוחרת, הפכו בתקופה הרומית לרשת דרכים ענפה. אז נוסדו גם רבות מערי המחוז. במהלך ימי הביניים המאוחרים, שלטו כאן רוזני טירול (לימים שושלת הבסבורג), משני צדי הגבול של ימינו (בין איטליה לאוסטריה). האצולה של טירול בנתה כאן מבצרים, שנועדו להגן על תושבים ושיירות, מפני שודדי דרכים. מבצרים אלו עדיין צופים על העמקים המעובדים וחולשים על מעברי ההרים.

במשך למעלה מאלף שנים חיו באזור ציידים ומלקטים ומין הסתם הם טיפסו על כמה מהפסגות. בשנת 1991 התגלתה גופה בת 5,000 שנה, צצה מתוך קרחון נמס,. האדם נעל מגפי עור מרופדים ונשא מכוש קרח מנחושת. ידוע על כומר ישועי בשם פרנץ פון וולפן (Franz von Wulfen) מקלנגפורט  (Klagenfurt), שבשנות ה-90 של המאה ה-18, טיפס על פסגות לונגקופל (Lungkofel) ודורנשטיין (Dürrenstein), שגובהן בהתאמה  2,282 מ'  ו-1878 מ'. אירי בשם ג'והן בול טיפס בשנת 1857 על פסגת מונטה פלמו (Monte Pelmo). באותו זמן בערך טיפס פאול גרוהמן (. Paul Grohmann) על פסגות אנטלאו (Antelao), מארמולדה (Marmolada), טופאנה (Tofana), מונטה קריסטלו (, Monte Cristallo) ובואה (Boè). ב-1860 מטפס ההרים סימונה דה סילווסטרו (Simone de Silvestro), היה הראשון שעמד על פסגת ציווטה (Civetta). פסגת טרה סימה של לווארדו (Tre Cime di Lavaredo) נכבשה על ידי מיכאל אינרקופלר (Michael Innerkofler). מאוחר יותר, מטפסים מקומיים, כבשו פסגות נוספות.

מלחמות הסיטו ושינו גבולות בכול רחבי אירופה. בזמן מלחמת העולם הראשונה, חצה קו הלחימה בין הכוחות האיטלקים לכוחות האוסטרו-הונגריים את הדולומיטים.

רקע:

בשנת 1882 חתמה ממלכת איטליה, על "הברית המשולשת" עם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית, שבה התחייבו המדינות החתומות לצאת להגנת בעלות בריתן במקרה שאחת מהן תותקף. ברית זו, שמבחינתה של איטליה באה להגן על האינטרסים האיטלקיים מעבר לים, עמדה בצלה של יריבות ארוכת שנים בין איטליה לאוסטרו-הונגריה על רקע שליטתה של האחרונה באזורים שבהם התגוררו דוברי איטלקית בצפון חצי האי האפניני ולחוף הים האדריאטי, אזורים שאיטליה רצתה לספח לעצמה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמרה ממלכת איטליה על ניטרליות בתואנה שהתחייבותה במסגרת הברית המשולשת היא הגנתית וחלה רק במקרה שבנות בריתה תותקפנה, בעוד שגרמניה ואוסטרו-הונגריה היו הצד התוקף במלחמה. במקביל, ניסו מדינות ההסכמה לגייס את איטליה לצדן, מאמצים שנשאו פרי עם החתימה על ברית לונדון הסודית ב-26 באפריל 1915, שבה הובטחו לאיטליה אחרי המלחמה שטחים רבים מאלה שדרשה לעצמה בתמורה לוויתור על התחייבויותיה במסגרת הברית המשולשת והכרזת מלחמה על גרמניה ועל אוסטרו-הונגריה. כחודש לאחר מכן, ב-23 במאי הכריזה איטליה מלחמה על אוסטרו-הונגריה ופתחה במתקפה לאורך הגבול שנודעה בשם "הזינוק הראשון" (באיטלקית: Primo Sbalzo).

רוב הלחימה התנהלה כמלחמת חפירות בהרים לאורך נהרות איזונצו (Isonzo‎) ופיאווה. התקיימו שנים עשר קרבות על נהר איזונצו בין 1915-1917, ללא הכרעה משמעותית.

המתקפה הגדולה החלה ב-24 באוקטובר 1917 בשעה 02:00 בהפגזה ארטילרית מלווה בהתקפת גזים ומסך עשן. החיילים האיטלקים הופתעו כשמתוך הערפל הגיחו עליהם יחידות המחץ הגרמניות מצוידות בלהביורים ורימוני יד. במהרה נבקעו פרצות גדולות בחזית האיטלקית. הפריצה הגדולה הייתה באזור קָפּוֹרֶטוֹ (Caporetto), שהובילה לנסיגה איטלקית. הגרמנים התקדמו ביום הראשון כ-25 ק"מ. תוך זמן קצר החלה מנוסת בהלה של כל הצבא האיטלקי. ב-30 באוקטובר היה הצבא האיטלקי על סף התמוטטות כללית. הוא נסוג כ-100 קילומטרים והתייצב על גדות הנהר פיאווה, 30 ק"מ בלבד מצפון לוונציה. רק התארכות קווי האספקה הגרמניים-אוסטריים גרמה להפסקת ההתקדמות. האיטלקים הצליחו להתבסס ב"קו הנסיגה האחרון" של גדות הנהר פיאווה. במקביל לשינויי-גברי בצמרת הצבא, הגיעו לחזית שלוש אוגדות בריטיות, שתי דיוויזיות צרפתיות, כוחות אמריקאים וחיילי הלגיון הצ'כוסלובקי. לאיטלקים נודע, על ידי מודיעין צבאי, על כוונת האוסטרים לפתוח במתקפה רחבת-היקף ב-15 ביוני 1918 והם היו מוכנים לה. עד 23 ביוני נחלו הכוחות האיטלקים ניצחון מוחץ והנחילו תבוסה לאוסטרו-הונגרים. מפלת האוסטרו-הונגרים הייתה קשה במיוחד מבחינה מורלית כיוון שמפקדם העליון במתקפה זו היה קרל הראשון, קיסר אוסטריה עצמו. ארבעה חודשים מאוחר יותר הצליחו האיטלקים ומדינות ההסכמה להשיג ניצחון מוחלט בקרב ויטוריו ונטו. (Vittorio Veneto). במקביל לקרבות האחרונים על הנהר פיאווה, התקיימו שלושה קרבות על רכס ההרים השולט, קרבות מונטה גראפה היו קרבות הרריים קשים בשל הטופוגרפיה ומזג האוויר, בהם הצליחו הכוחות האיטלקים להגן על צפון איטליה מפני פלישה. האוסטרו-הונגרים נכנעו ב-3 בנובמבר 1918 לאחר כיבוש טריאסט. קשה להאמין שהשלווה הפסטורלית הזו היתה פעם זירת קרבות.

ברחבי האזור פזורים מספר רב של  מוזיאונים המנציחים את  העבר העקוב מדם של האזור. במוזיאון הבונקר (Bunker Museum,) יורדים לבונקר מפחיד ממלחמת העולם הראשונה, שהמתקנים שנשארו בו עוקבים אחר ההיסטוריה של דרום טירול, מתקופת הפשיזם והמאבק האזורי לאוטונומיה. אפשר להמשיך משם הלאה למוזיאון פורטה טרה סאסי (Forte Tre Sassi,), ששוכן במבצר נטוש בפסגת הר. שם ניתן להתוודע  לקשיים שעמם התמודדו החיילים במלחמת העולם הראשונה וללמוד על הקרבות העזים שהתחוללו סביב מעברי ההרים (לחלופין, מי שמגיע לאזור ממערב יכול לעצור ב-Forte di Fortezza, מבוך מבוצר המשתרע על שטח של כ-200 דונם שבנתה האימפריה האוסטרית במאה ה-19 בגלל הפחד מתקיפה איטלקית, שגם בו פועל היום מוזיאון. כך גם במעבר פורדוי (: Passo Pordoi),

בזמן אותה מלחמה. נוצרו לראשונה שבילים מוגנים, המוכרים כיום כ"וִיָה פֶרָטָה", וכיום מושכים מבקרים רבים.  בהסכם שנחתם עם סיומה של המלחמה הועבר הרכס כולו, שהיה שייך לחבל טירול האוסטרי, לידי איטליה. בעקבות המלחמה איבדו האוסטרים את דרום טירול ויותר מ-300,000 תושבים דוברי גרמנית, נותרו תחת שלטונה של איטליה. שינויים תרבותיים רבים ועגומים נגרמו עקב כינונו השרירותי של הגבול, לאורך קווה רכס. דוברי הגרמנית נאלצו לקבל את האיטלקית כשפתם הרשמית. תחת שלטונו של בניטו מוסוליני, נמחקה כל כתובת בשפה הגרמנית. כעבור שנות דור, עוד הופיעה בספר הדרכה אוסטרי למטפסים, אזהרה ששקפה את המתחים הישנים: "המטפס מוזהר בזאת רשמית, שלא לחצות את הגבול. המטפס חייב להקפיד ולציית לשומרי הגבול, שכבר ירו במטפסים שהתעלמו מהאזהרה".

כיום המצב שונה כמובן, ניתן לעבור את הגבול בחופשיות ולכול מקום כמעט, יש שני שמות – איטלקי וגרמני. מעמק לעמק, מכפר לכפר, שומעים בעיקר גרמנית וגם קצת איטלקית במבטא כבד. חלק מהתושבים הם דוברי לדינית (Ladin), ניב ייחודי לאזור. התמרורים והשילוט בדרכים הם בשתי השפות, לפעמים בתוספת אנגלית, אבל הנופים המרשימים של הדולומיטים אינם זקוקים לתרגום

השורשים האוסטריים משתקפים היטב במטבח המקומי. במסעדות מגישים הרבה שפק (בשר חזיר ושומן), כרוב כבוש, שניצל, קנודל ושטרודל.

יומן הטיול

מכיוון שלא היה מקום בטיסות לוונציה או לוורונה, הקרובות יותר, בלית ברירה טסנו למילנו ומשם, בדרך להרי הדולומיטים, עצרנו באגם גארדה (Lago di Garda),  שהוא האגם הגדול באיטליה והוא יעד תיירותי פופולרי. אגם גארדה נמצא בערך באמצע הדרך בין מילאנו לוונציה ובין הרי האלפים לעמק הפו. אזור אלפיני זה, נוצר כתוצאה מתנועת קרחונים, בסופו של עידן הקרח האחרון.

התחלנו את יום המחרת בסיור בעיירה העתיקה סירמיונה (Sirmione). חלקה ההיסטורי של העיר ממוקם על חצי אי צר באורך 1,250 מטרים וברוחב מקסימלי של 750 מטרים המוקף במימי האגם. כבר בתקופה הרומית,  האזור הדרומי של אגם גארדה הכולל את סירמיונה היה לאתר נופש מועדף על משפחות עשירות מוורונה שהייתה אז העיר הרומית החשובה בצפון מזרח איטליה של ימינו. המשורר קאטולוס הילל את יופייה של העיר ואף החזיק בבית קייט באזור. פסלו מוצב ליד מזח במקום מרכזי בעיירה. הסמטאות העוורות , הרחובות הצרים, הבתים הצפופים, יוצרים קסם של עיר מדייוואלית, לחופו של אגם שלמימיו צבע כחול עמוק. על שפת האגם טיילת יפה העוברת לאורך החלק הדרומי של העיירה ביקור במצודת סקאליג'רו  (Scaligero) מהמאה ה-13, מראשה נשקף נוף מרהיב של העיירה, ממעוף הציפור ממש.

משם נסענו לאגם Carezza, העטור צוקים משוננים ככתר ומוקף ביער אפל של עצי אשוח. ברקע ניצבות הפסגות המחודדות של הרי לטמאר (Latemar) וקטינצ'יו (catinaccio). ההרים והעצים השתקפו במים כמו במראה. בעת שיא גובה פני המים, בתקופה זו של השנה, אורכו של האגם הוא 287 מטר, רוחבו 137 מטר ועומקו המרבי עומד על 21 מטר בערך. שמו של האגם בלדינית (שפה שמדברים באזור הרי הדולומיטים), "Lec de Ergobando", משמעו "אגם הקשת-בענן". שם זה ניתן לאגם על שום הצבעוניות המשתקפת במימיו. באיטלקית פירושו של השם שונה לגמרי, והוא "אגם הליטופים" – "אגם הלטיפה".  יצאנו לטיול רגלי, הצופה ממעל, אל האגם וההרים.

משם נסענו להחזיר את הרכב בעיר המחוז בולצאנו (Bolzano). ממנה, נסיעה רכבת לברסנונה (Bressanone), ששמה הגרמני הוא בריקסן (Brixen). ברסנונה היא העיר השלישית בגודלה והעתיקה ביותר בנפת דרום-טירול והבירה התרבותית של העמק. היא שוכנת על מפגש הנהרות אייסאק (Eisack) וריינץ (Rienz), במרחק של 40 ק"מ מצפון לבולצנו ובמרחק של 45 ק"מ ממעבר ברנר (Passo del Brennero) שעל גבול איטליה-אוסטריה. מצדה המזרחי, מתנשאים לגובה של 2,504 מטרים מעל פני הים ההרים פולסה (Plose) וטלגרף (Telegraph) ומצדה המערבי מתנשא לגובה של 2,436 מטרים מעל פני הים הר קוניגשאנגר (Königsanger). זוהי עיר מדיוויאלית יפה, מרכז תרבותי ודתי בעל שורשים עמוקים באזור. הקתדרלה המקומית הוקמה ב-980 ויש בה חזית בסגנון הבארוק האוסטרי, ציורי קיר (פרסקו) יפים ומזבח מעוטר שיש. מרשים לא פחות המנזר הסמוך, שבו ציורי קיר גותיים שככל הנראה צוירו במאה ה-14 או ה-15 מוקפים עמודים בסגנון רומנסקי ולידם גן רומנטי.

המלון שלנו נמצא על מצוק מצדה השני של העיר. תצפית נהדרת על הנוף ופיצה בטעם שמיימי. בבקר המחרת התחלנו את ה- Alto Via, שברכס הדולומיטים, הידוע בפסגותיו המשוננות. יזהר דמטר, המומחה להרים, טען שהמסלול הפופולרי AV1, אינו מספיק מסעיר. לכן המליץ על מספר 2., הקשה והמאתגר יותר. בדיעבד, יכולנו להסתפק ב-AV1 ..

בעל המלון זיכה אותנו בכרטיס לאוטובוס וכרטיס לרכבל. נסענו באוטובוס לאתר הסקי, הנמצא בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים ו- 600 מ' מעל העיר. הרכבל העלה אותנו ל גובה של 2,000 מ' ומהתחנה התחלנו לטפס במעלה תלול לנקודה הגבוהה ברכס. העלייה הייתה מכבידה מאד. "מאתגר" זה בלשון המעטה. עם המוצ'ילות על הגב, זה היה קשוח. השיפוע תלול והמשקל כבד על הגב. בסופו של דבר, נכנעו הרגליים לכוח  רצון. התצפית מראש הרכס הייתה עוצרת נשימה. שני רכסים של הרי הדולומיטים. רכס מכל צד. עטרת של פסגות משוננות.

הלכנו לאורך השביל המכונה "פנורמה", כשבכול רגע מתגלה הר נוסף. הירידה דרך היער הייתה נעימה. השביל המסומן נתמך בגשרים ומעקות. מכול עבר נראו אפרים רחבי ידיים, מכוסים במרבדים של פרחים. ירדנו לכביש, שם עצרנו בפונדק דרכים לקפוצ'ינו משובח. משם, השלט בישר על טיפוס של שעתיים וחצי. האמנו. טיפסנו וטיפסנו. השביל עבר על צלע ההר, לעתים חצה נחל על גבי אבנים. לעתים היה קצת "טריקי". בשלב מסוים השביל התייצב, אך הפך לתלול … השלטים שציינו את לוחות הזמנים מכוונים כנראה לצעירים טירוליים , המתורגלים בהליכה בהרים בסביבתם הטבעית. לא לגבר קשיש שבעוד חודש יקבל כרטיס של אזרח ותיק. בסופו של דבר, גם המעלה הזה נגמר והמראה ממעבר ההרים היה עוצר נשימה. התענגנו על הנוף, מנסים להכיל את ההרים, המצוקים, הבקעות, הירוק שאין לו סוף. עוד חמישים דקות  של הליכה נעימה, מול כתר של הרים דרמטיים ואנחנו בבקתת ההרים ג'נובה (Genova), בגובה של 2,300 מ'.

.קודם כל … משקה אפרול שפריץ (Aperol Spritz) מול הנוף, שמעתה ואילך יסיים כל יום הליכה. זהו קוקטייל אלכוהולי ששורשיו במחוז ונטו שבאיטליה. אפריטיף, אשר עשוי בגרסתו הנפוצה מפרוסקו מעורבב עם אפרול ומי סודה. נהוג להגישו עם קרח, פלח תפוז (או כל פרי הדר אחר).

ארוחת ערב משובחת ושיחות של תרמילאים. כמו פעם, בימים הטובים.

החלנו את בקר המחרת בטיפוס תלול למדי,  אל מעבר הרים ממנו  הבקתה בו לנו , נראתה כקובייה במשחק ילדים. מכל עבר נראו הרכסים המשוננים של הדולומיטים, כשהם מנומרים בשלוגיות. ממעבר ההרים, נראו בקעות ירוקות להפליא, גולשות אל היערות. הגענו לבקתה, שם בחורה דוברת גרמנית (כמו 80% מתושבי האזור), הסבירה שמעבר ההרים הבא, אותו היינו אמורים לחצות, מכוסה בשלג כבד. מכיוון שלא הבאנו עמנו קרמפונים (בדרך כלל אין צורך במסלול זה) ומכיוון שהגברת שבה והתריעה על הסכנה, נאלצנו לוותר. העפנו מבט מאוכזב על ההר המושלג והחלנו לרדת במורד תלול , אל יער עבות, כשמולנו נראו רוכבי אופניים, שוויתרו על הדיווש ובמקומו פסעו  מתנשפים לצד אופניהם. כרי המרעה התלולים שמסביב נתמכו לעתים בגדרות אבן וכוסחו בשיני הפרות, בין כרי דשא ושדות תבואה שנקצרו זה מכבר. צלצול פעמונים רפה נשמע מרחוק. נראה שהפרות זעו בחוסר נוחות לאחר חליבת הבקר. את האיכר לא ראינו, גם לא את הליכתן כבדת הצעד. אבל הפעמונים, שעל צווארן,  צלצלו בחוסר הרמוניה ומלאו את העמק בנגינת רועים.  מעת לעת נראו בקתות עץ וכמה פרות. סצנות המזכירות להפליא את 'היידי בת ההרים'. לאורך הדרך נראו תבליטי עץ המתארים את ה"וייה דולורוזה", היינו, דרך הייסורים של ישו. המוצ'ילה הכבדה והמורד התלול נתנו את אותותיהם בברכי ובאצבעות רגלי. הרהרתי בוייה דולורוזה שלי….   ירדנו דרך כפרים טירוליים ציוריים, היפים כמו קיטש, עם כנסיה בעלת כפה אגסית בראשה. נראה שיצאו מתוך גלויה. משם בשני אוטובוסים לעיירת הנופש  קורברה (Corvara) ובה רכבל ואין ספור של מסעדות, חנויות לציוד ועוד. יכולה לשמש כבסיס אידיאלי לטיולי "כוכב". עוד אוטובוס שטיפס במעלה ההר, לייתר דיוק בעמק קרחוני, שצדודית הרוחב שלו כשל האות U. עד לפאסו גרדנה (Passo Gardena) -מעבר הרים מרהיב, בין שני רכסים אימתניים. הרכס ממנו היינו אמורים להגיע היום והרכס אליו אטפס מחר. מול המלון כמה תחנות רכבל. אחת מהן מגיעה מקורברה. יתכן שעדיף היה לעלות עמו. ארוחת צהרים משובחת. התפריט הורכב על ידי מלצרית סיציליאנית חמודה. עליה ברכבל כסאות, לרכס שמעל המעבר, טיול משכר חושים בין הר, לענן ולעמק. מעלינו התנוססו ארצות הפרא. שיני סלע חשופות הקיפו כחומה את העמק הירוק. מבט על המסלול המיועד למחרת. הצוקים התלולים אינם מבשרים "קייטנה".

בקר בבקתת ההרים Passo Gardena. שקט. אין זכר לאופנוענים של אתמול. גם הכביש דומם. את ארוחת הבקר אנו סועדים מול נוף שמימי ומתבוננים בבקעה ההולכת ומוריקה כלפי מטה וכולה שופעת יופי. אני מותח את הצוואר מעלה מעלה ולא רואה את הפסגות. הרכס מעלינו מאתגר, בלשון המעטה. אני אומד גם את גובהו ותלילותו.

סיגל מחליטה לוותר ולהתקדם באוטובוס. אני נחוש להמשיך בתוכנית. אבל שוב, מגיעות אזהרות על מעברים חסומים בשלג. כמה מטיילים מתריעים ומזהירים. אני מקונן ביני לביני, מדוע לא בחרתי בציר AV1 הנמוך יותר והפחות מושלג.  אני מתלבט. עומד לקנות קרמפונים וחותלות. אבל נרתע לחצות את המעברים המושלגים לבדי. בהמלצת מטיילים מקומיים, החלטתי לעקוף את המכשול. לא בלב שלם. ירדתי ברגל בבקעת גרדנה (Val Gardena), קרחונית במתארה, מוריקה להפליא, כשהצוקים מתנשאים מעליה כמו חיילי שחמט. זהו אחד מעמקי הדולומיטים הידוע ביופיו, במתקני ספורט החורף שלו ובהיותו מרכז לטיולים בעונת הקיץ. המשכתי אל מעבר לקו העצים וגלשתי ביער האשוחים והאורנים, עד לעיירה Alpino, שגובהה 1,800 מ' מעל פני הים. ירידה של 700 מ' בגובה המוחלט. אקלים שונה וכמותו הצמחייה.

משם נסעתי באוטובוס, בדרך מרשימה להפליא, החוצה מעברי הרים, מהם ניבט נוף שמיימי. צוקים, פסגות מושלגות, מתלולים, קניונים, ערוצים, מפלים והכול טובל בירוק, בגוונים המשתנים עם הגובה הטופוגרפי. הדרך עברה בנעימים למעט פקק תנועה, שנוצר בשל תאונת דרכים: התנגשות בין מכונית לאופנוע, על רקע נוף משרה שלווה…. החילוץ הגיע מהר יחסית ולאחר שההליקופטר נעלם מעבר לאופק המשכנו לנסוע, הכביש טיפס, עד למעבר ההרים פורדוי (Pordoi). בגובה של 2,239 מ'; מעל לקוו העצים. זהו המעבר הגבוה ביותר בכביש הדולומטים והוא שוכן בין גושי סלע עצומים, עם מתלולים ופסגות קטומות. מרק הגולש שאכלתי שם היה טעים מאד, אבל המחיר עמד ביחס הפוך לכמות…

מכאן, צריך להתחיל לטפס. הייצר הטוב הציע לטפס ברגל, אבל הייצר הרע כיוון אותי אל הרכבל. צ'יק צ'אק ואני בגובה של 2,950 מ'. המזג היפה חלף. ערפל כיסה את ההר. מעת לעת נקרע חלון בעננים ולנגד עיני נשקף נוף של רכסים מושלגים,  או של מצוקים הנופלים בתלילות אל העמק המוריק. התחלתי ללכת. לעתים היה קשה למצוא את הדרך. הגעתי לבקתה קטנה, הניצבת לצד שער טבעי, הקרוע בחומת הסלע. השביל עבר ברובו על שלג, כשאני מקונן על הקרמפונים שלא קניתי. מעת לעת, רוח נדיבה נשאה את העננים וחשפה הוד קדומים. הגעתי לפיצול, המוליך לשתי בקתות הרים. בדקתי שוב ושוב את השם, כדי לוודא שמטרת פני היא אולי הבקתה הנמוכה יותר. אבל בדרך כלל האפשרות הקשה היא זו  שמתממשת. הטיפוס תלול מאד. מדרגות סלע, ידיות מתכת, מעקות מכבלים. עוד צעד ועוד צעד ואני כמעט בשחקים. מתבונן בנוף העוצמתי, הלובש כולו צחורים ארץ הררי האלוהים. ענן כבד כיסה את הנוף וכמעט הסתיר בקתת הרים בגובה של 3,250 מ', שם השלג מתערב בעננים. מזמן לא שמחתי כול כך נוכח דלת נפתחת. יושבי הבקתה קיבלו אותי במאור פנים. החום ליד האח משרה נעימות ועצלות. הבירה הקרה נוסכת רוך בשרירי. למרבה התסכול, הגיעו שני מטיילים צעירים, שלא נרתעו, חצו את הרכס  והגיעו. לא כול החלטה היא נכונה. מתנחם בנופים שראיתי ובחוויות שחוויתי.

בשעה 7 בבקר, אחרי ארוחת בקר סמלית, יצאתי מבקתת ההרים הגבוהה, אל תוך הערפל. ירדתי עקב בצד אגודל, נזהר שלא לפספס את השביל, שלא להחליק. בעודי יורד בסולמות המתכת, ניתך ברד כבד. השביל כוסה בגרגירים גדולים ולבנים. חליצת הנעלים, לצורך לבישת מכנסי הגשם, הייתה אירוע מאתגר. ירדתי מהמצוק, בוססתי בשלג, בזהירות רבה. כשלעיתים השביל היה נעלם בערפל הכבד.

משם ירדתי אל תחנת הרכבל וממנה גלשתי לבקעה ההולכת ומוריקה. עמק קרחוני כמו בספרי הגיאוגרפיה הפיזית. מישור רחב יחסית וצוקים גבוהים של סלעי דולומיט הזדקרו כחומה בצורה מעל שפע הירק. מראש אותה חומה, נשלחו אצבעות מזדקרות אל השחקים. השביל במורד התחיל מוסר ד"ש לברכיים, לוחץ את בהונות הרגליים, אך יש פיצוי בעטרת הצוקים ובספקטרום הרחב של צבעי הירוק. נשמתי לרווחה כשירדתי למטה, רק כדי להיזכר בכלל,  שכל ירידה נגמרת בטיפוס וכך מצאתי עצמי מטפס במעלה תלול, כששבילי אופניים חוצים את דרכי ורוכביהם דוהרים מולי מבלי להשתהות. שמרתי על קצב קבוע, מאט את ההתנשפויות, פוסע במשטחים זרועי נוריות, כשהצבע השולט בשדות היה צהוב. טיפסתי לאיטי, כשאני מתפעל משפע הפרחים. עד שהגעתי לתחנת הרכבל, הנמצאת בגובה של 2,383 מ'. משם נשקף נוף נהדר של העיירה האלפינית קאנאזיי (Canazei).

היצר הרע האיץ בי לגלוש ברכבל עד למלון שלנו,  הנמצא ממש למרגלותיו. אבל שינסתי את שרידי היצר הטוב, כדי להמשיך וללכת. סיגל שהגיעה ברכבל אל קול דה רוסיי (Col dei Rossi) התבוננה בערפל ושבה על עקבותיה. החלטתי בכול זאת להמשיך על קוו הרכס. פסעתי בתוך הענן, כשאני תוהה אם המאמץ מוצדק. אבל הרוח חוללה מעת לעת חסדים קטנים, כשקרעה חלונות זמניים במסך הערפל וזימנה לי מראות של רכסי סלה מצפון, סאסולונג ממערב ומדרום, נשקף רכס המרמולדה, הנחשב ל"מלך הדולומיטים". לציר הזה קראו פעם "דרך הלחם" (Via del Pan).  כי כאן פסעו מחלקי הלחם לכפרים הקטנים. כעבור כשעה הגעתי לבקתת הרים, ממנה נשקף למרחוק נוף של אגם מרשים, מכוסה בערפל דק. מיהרתי להתחמם במסעדה של הבקתה; עם כוס קפה, עוגת "זאכער טורט" וכף גדולה של קצפת. שחיתות ללא ספק, אבל ביום כזה מותר לי. כשהגיעה השעה לזוז, האגם היה כלא היה. הרכסים כוסו בערפל כבד  ירד גשם …. לא אידיאלי בלשון המעטה. אבל הייתי במצב של "לא לבלוע ולא להקיא". החזרה תארך יותר משעה וההגעה לאגם בעוד שעה וחצי. המשכתי ללכת בתוך הערפל הרטוב. המים החליקו ממכנסי הגשם לתוך הגרביים ואני התנחמתי בפיסות הנוף, שקשה לתאר אותם מבלי להזדקק לסופרלטיבים נדושים. לצד הדרך פרחו סחלבים ממינים שונים ושפע של פרחים כחולים וסגולים. כעבור כשעתיים של הליכה, הבקעה התגלתה במלוא יופייה. מעליה היתמר רכס המרמולדה, שנראה כמו עוגה עם הררי קצפת……בשולי הבקעה נראה גוף מים. זהו אגם פדייה (Fedala). אגם מלאכותי מרהיב.

כתם בצבע טורקיז, מוקף הרים ובשוליו כפר ציורי. חלון הזמן היה קצר. עננים לבנים גלשו מראש ההר וכיסו את הנוף. הירידה הפכה לתלולה. גלשתי אל קוו העצים, כשאני מאט את הקצב, כדי שלא ליפול. עוד קצת והנוף נפתח שוב. האגם זהר, הפעם בכחול. מכלאה של כבשים, עגלה של צוענים, מטיילים בבגדי גשם רטובים ותחנת אוטובוס מיותמת. למזלי פגשתי רופא איטלקי צעיר, שלאחר סדרה של שאלות מצדי, התרכך לבו ונאות לקחת אותי ברכבו, דרך כפרים טירוליים ציוריים ואפרים ירוקים, מול עמודי סלע זקורים,  עד למלון "שלה קווין" המפנק, מעל קנזיי, סמוך לפניה (Penia) – אליו צמודים שני רכבלים.

זוהי בקעת פאסה (Val di Fassa), שמעליה מזדקרים גושי ההרים של סלה (Sella), סאסלונגו (Sassolungo) וקטינצ'יו (Catinaccio). השיפורים בתחבורה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הביאו עמם הלכנים וספורטאים. אלו הגיעו תחילה בקילוח קד ואחר כך בשצף עז. הם באים במספרים גדולים. בחורף לסקי ובקיץ לטיולים ותומכים בכלכלה המקומית השאלה היא אם העולמות האלפיניים הללו יצליחו לשמור על צביונם הכפרי. הפיתוח חייב להיות זהיר. אמרה מקומית גורסת: "תחילה נעלמות הפרות, אחר כך האורחים. את מי נחלוב עכשיו"?

למחרת, אמורים היינו להמשיך מכאן אל מעבר סן פלגרינו (San Pellegrino).  אבל החלטנו לעזוב את ה AV2 הקשוח. יצאנו מהמלון, באוטובוס , צפונה מזרחה, בבקעת די פאסה (Val Di Fassa), אל עיירת הנופש קמפיטלו (Campitelo), שנראית כמו "בונבוניירה". מאד אוסטרית באופייה, נעדרת כמעט מאפיינים איטלקיים. משם, עלינו ברכבל ל- Col Rodella. מולנו התרומם רכס ססלונגו (Sassolung), המוכר גם בשמו הגרמני לנגקופל (Lungkofel). רכס שמזדקר לגובה של 3,181 מ'. אבל בדולומיטים, כמו בדולומיטים, מה שמרשים אינו בהכרח הגובה המוחלט, אלא הגובה היחסי. ההר מזדקר לגובה של  יותר מ-800 מ' מעל פני סביבתו. ההר דמה לשיני ענק שהזדקרו כאצבעות סלע גרומות מתוך אגרוף. היה יום יפה. השמש זרחה. השמים היו כחולים, מכול עבר התפרסו אפרים ירוקים, זרועי פרחים צהובים, כתומים וכחולים. המוני מבקרים הגיעו עמנו, בעיקר כדי לשבת בבית הקפה מול הנוף. עוד שעה וחצי הליכה ואנו בבקתה, ממנה שבו חלק מהמטיילים לקמפיטלו.

אחרים פנו למסלולים אחרים. החלטנו לנצל את המסחור היחסי של המסלול וסעדנו ניוקי בפטריות עם כוס בירה, מול הנוף. המשכנו בהקפה של ההר. הפעם במסלול פחות מטויל. מרבית הדרך עליות וירידות. תוואי שטח נוח בסך הכול. גם אם מעייף. מכל עבר נראו הצוקים אחרת. מזווית אחת, כמו ניבים. מזווית אחרת כמו קרניים. גם מהעבר השני נשקפו נופים נאים. תחילה היו אלו אפרים ירוקים, בהן רעו פרות שצבען חום לבן וצליל פעמוניהן הגיע לעברנו. בהמשך הפך הנוף למבותר יותר. שסוע להפליא. עמקים קרחוניים, צוקים, גיאיות וקניונים שחרצו את הנוף בפראות. בינתיים, כפות הרגליים אמרו שירה..

…אחרי שמונה שעות הליכה (ברוטו), הגענו למקום של Passo Sella ובו נשקפת אחת מתצפיות הנוף המעולות של הדולומיטים. זהו מעבר הרים המחבר בין עמק פאסה לעמק גארדנה. כל עמק חובק עולם הרים נפרד משלו והמסורת החקלאית שלו התגבשה בבדידות יחסית, זמן רב לפני שנסללו הכבישים ונמתחו מסילות הברזל.

משם רצינו לנסוע באוטובוס חזרה. אלא שהאוטובוס האחרון כבר יצא. ביקשתי בקבלה של המלון מספר טלפון של מונית. בעודי מחייג, עצרו אותי זוג מטיילים שהציעו לנו טרמפ במכוניתם עד ל Canazei. אך מכיוון שנשאנו חן בעיניהם, לקחו אותנו ספיישל עד למלוננו. אנשים טובים באמצע הדרך.

למחרת יצאנו מבית המלון. את השמיים הכחולים של אתמול החליפו עננים. עלינו ברכבל להר צ'יאמפק   (Chiampac). העננים התחלפו בערפל כבד ובגשם. עלינו ברכבל כסאות. מראש ההר לא נראה דבר. למרות שהשקענו כסף רב, החלטנו לוותר. ירדנו לבקעת פאסה , אל הכפר מואנה (Moena). התברר לנו שהמלון שלנו אינו בעיירה אלא במעבר פלגרינו. בחורה מקומית נחמדה, הציעה לנו הסעה מיוחדת. אולם כעבור עשר דקות הגיעה סמוקת לחיים ושופעת התנצלויות: אין לה מכונית. למען האמת שמחתי על ההזדמנות ללכת רגלית לאורך הבקעה. הגברת המליצה לנו על המסעדה הטובה בעיר וכנראה שצדקה. משם, הלכנו לאורך הנחל, כשהעיניים אינן שבעות מהאסתטיקה ומהיופי. חלפנו על פני אגם מואנה, ממשיכים בשביל העובר לאורך העיירות הקסומות. טיול אידיאלי ליום סגריר. לקראת ערב נסענו באוטובוס לעיירת המחוז בולזאנו. התנועה לא הייתה ערה באותו היום היינו שנינו הנוסעים היחידים באוטובוס. נסיעה מיוחדת בנוף מרהיב.

למרת התבהרו השמים. אחד הטיולים הפופולריים בהרי הדולומיטים, הוא הצוקים שנקראים  Tre Cime di Lavaredo. הנמצאים לא הרחק מהעיירה המטופחת Cortina d'Ampezzo. נסענו מעיירת המחוז בולזנו, בדרך הררית יפהפייה, זרועות אגמים, אל הצוקים המפורסמים.

הדומים לשלוש שיניים המזדקרות אל על. הגענו ל"בקתת" Auronzo , שהיא בעצם מלון אלפיני, הנמצא בגובה של 2,300 מ' מעל פני הים וצופה על נופים הרריים מרנינים את הלב. 360 מעלות של יופי. חבל שאין יותר מעלות..🤣. נראה לי שללון שם זה "להיט". להתעורר מול הצוקים באור של זריחה ולראותם מצטבעים בגווני שקיעה.

מעל ראשינו הזדקרו הצוקים לגובה אנכי של 700 מ'. היינו, לגובה מוחלט של 2,999 מ'. לרעי המוצ'ילרים, בוגרי ה"ייבשת" (דרום אמריקה), אומר שאפשר לכנות את המקום "הטורס דל פייני של אירופה"[1]. במקום אפשרויות רבות לסיורים רגליים . יצאנו לטיול רגלי סביב סביב, שכלל הליכה לבקתת ההרים Lavaredo, עם אוכל גרוע ויקר ופיצוי של מראות שמיימיים. משם טיפוס למעבר הרים, ממנו נשקף הוד קדומים. הרים המנסים לגעת בשמים. כפי שאמר הסופר ההודי רבירדנאט טאגור:" ההרים הם תנועתה הנואשת של האדמה, להגיע אל אשר לא יוגע". ירידה ארוכה, תצפית על ה"שיניים" מצדן האחר. עוד בקתה,  עליה נוספת , עוד זווית מפעימה על ה"שיניים" מחד ועל עמקים ובהם גופי מים כחולים מאידך. ירידה מן ההר, עצירה באגם Misurina, היפה כמו קיטש. גלויה קלאסית של הרים מושלגים, יערות ואגם תכול….ארוחת ערב מוקדמת בעיירה  הציורית קורטינה ד'אמפצו (Cortina D'Ampezzo), שבעצמה יכולה להוות בסיס מצויין לטיולים באזור.  נסיעה ארוכה ומטריפה, חזרה לעמק פאסה.

טורה דה וז'ולט (Tori di Vajolet) היא קבוצה של שבעה מגדלי סלע אימתניים המזדקרים ברכס הדולומיטים, לגובה של 2,871 מ'. הם ידועים בצורתם הפראית ובמורא שהם מטילים על מי שמתבונן בהם מלמטה. זהו גם יעד  פופולרי לטיפוס צוקים, נושא בו סיימתי את הקריירה שלי. האמת היא שלא שמעתי על המקום קודם לכן.  לפני מספר ימים, אותו רופא צעיר, שריחם עלי בסופו של טרק רטוב, לקח אותי ברכבו ונתן לי, בנוסף לטרמפ, גם מעט מידע. יום אתמול היה יפה . שמש מפנקת, שמים כחולים. עלינו ברכבל מפואז שבבקעת פאסה, ברכבל אל ראש ההר, כשאנו מתבוננים בבקעה זרועת הכפרים, ממעוף הציפור ושואפים את המראה רב ההוד של ההרים סביב לה. מהרכבל המשכנו לרכבל נוסף וממנו עליה תלולה למדי, שדרשה כמעט שעה הליכה/טיפוס, חלקו בתוך יער, כשמבין העצים, נשקף מראה מרהיב של צוקים משוננים. לאחר עצירת קפה בבקתה קטנה וסימפטית, עוד רבע שעה עליה עד לבקתת גרדסיה (Gardeccia), עליה סיפר לי זיוי יער, גיסי היקר, המכונה "רפפורט". אלא שאז עוד לא קישרתי בין הדברים. הבקתה יפהפייה ומושכת אליה מטיילים רבים, הבאים להתפנק בכוס שוקו או בירה ולהתענג על הנוף מסביב.

כמו כן, יוצאים ממנה מסלולי הליכה בדרגות קושי שונות. כאן גם לנים ההולכים במסלול המפורסם ביותר בדולומיטים -AV1. משם טיפסנו כשעה וקצת בשביל תלול, אך נוח, אל בקתת הרים קטנה, שניצבה בראשו של צוק ודמתה לקן נשרים. בקתת וז'ולט (Rifugio Vajolet) היא היעד הסופי של מרבית מטיילי היום. אלא שבמרכז המידע, שליד תחנת הרכבל, הזכירה מישהי את "בקתת אלברט". שם ששלח לי עמיתי מני נחמן. כאשר התבוננתי במצוק ובשביל התלול המטפס עליו, אמרתי לעצמי שטוב היה אילולא שמעתי על המקום. יתכן שחיי היו טובים יותר ללא המידע הזה. מן הסתם הייתי מושך בכתפי נוכח שורת המטיילים המטפסים בשביל ונראו כנמלים עמלניות. אבל כבר ידעתי על הנוף שנשקף ממעל ולא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי. סיגל הבטיחה שתעריך מאד אם אחמול על עצמי. אבל דבריה החכמים נפלו על אוזניים ערלות.  טיפסתי. גם בעזרת הידיים. גם בעזרת כבלי פלדה שנמתחו שם על ידי אנשים טובים. בוססתי בשלוגיות והתבוננתי בבקתת וז'ולט ממנה יצאתי, כשהיא הולכת וקטנה, עד שדמתה לבקתת צעצוע. נזכרתי במשפטו האלמותי של נתן אלתרמן: "וסוף אין לדרך הזו העולה, סופי הדרכים הבמה רק געגוע".

במחצית הדרך רמזו לי ריאותי שמא כדאי לוותר, אבל מבטיהם של היורדים מולי לא התירו לי לסגת. רבים מהם היו מטפסי צוקים, שנשאו עמם כבלי טיפוס. על החוויה הזו, כאמור, ויתרתי. בסופו של דבר, הגעתי לבקתת אלברט, המקבלת את המצרכים בעזרת כבל פלדה. כך שאפשר ללון ולסעוד שם. מעל הבקתה מתנשא מעבר הרים, ממנו נשקף נוף מרהיב, אל צדו השני של הרכס.

על המראות הנשגבים הללו, שמעתי שבחים מהמטיילים שירדו משם. אלא שעד שטיפסתי אליו, העפילו מולי, מהבקעה שבעבר השני, עננים זריזים והמקום כוסה בערפל. ישבתי שם כחצי שעה, מצפה לשווא לרוח שתקרע חלון במסך הלבן. זה לא קרה, אבל קרני שמש נדיבות שלחו אור רך על שבעת הצוקים, שהזדקרו מעלי לגובה אנכי של שש מאות מטרים ויצרו אפקט רב רושם. כוס בירה צוננת, המתיקה את טעמה המריר של האכזבה. החלתי את הדרך למטה. המאמץ עבר מהריאות לברכיים ולכפות הרגליים. אבל הדרך חזרה כמעט תמיד קצרה יותר, (חוץ מאשר אצל אבי טולדנו). תוך שעה הייתי בבקתת וזולט ותוך כעשרים דקות, בהליכה מהירה, חזרה לבקתת גרדסיה. כשאני לא חדל להתפעל משפע הפרחים שבדרך. משם עוד שעה לתחנת הרכבל, דרך בקתה נוספת, קפוצ'ינו , וירידה ברכבל כסאות, אל מול הצוקים הקירחים העוטרים את הבקעה. חיש קל אנחנו  בואל די פאסה המפנקת. תם לו עוד יום מרהיב.

יום אחרון לטיול בדולומיטים. נפרדים בצער מעמק פאסה (Val di Fass), המוריק בשלל גוונים נוסעים לאט. מביטים במקומות שאהבנו. נזכרים בטיול הרגלי שערכנו לאורך הנחל ביום סגריר. מרימים ראש אל על, כדי לצפות בצוקים אליהם העפלנו …גם במסעדות, שפינקו אותנו אחרי יום של טיול רגלי.  עליה למעבר ההרים סן פלגרינו. 11 ק"מ מעל הבקעה וכבר שייך לעולם אחר. הררי. קירח. פראי מבט על האפשרויות הגלומות במקום,  לרבות טיול רגלי אל קנזיי (Canzei). אפשר כמובן להסתפק גם בעליה ברכבל….  משאירים משהו לטיול הבא. נסיעה בנופים הרריים, הנקרעים מעת לעת על ידי עמקי נהר, בהם מגדלים תפוחים וענבים. עצירה בדוכנים כדי לקנות פירות, לטעום מיץ תפוחים ולבחור יין לארוחת הפיקניק. מבט על בקעת אסטץ'( Estech ) הפוריה, על העיבוד החקלאי הצפוף, על הבתים הדבוקים בצלע ההר ומתמזגים בנוף. להזכיר, כי לא רק טבע פראי, אלא גם מעשה ידי אדם, הוא משובב נפש. נסיעה לאגם מולבנו (Molveni) שהוא אחד המפורסמים באזור ומתחרה על תואר "האגם היפה ביותר באיטליה..

ייחודו לא בפראיותו, למרות שהוא ניחן בשילוב צבעים מקסים של כול הגוונים שעל הספקטרום שבין כחול וירוק. אין לו את ההוד של אגם ברייס (Braies). קסמו טמון בשילוב שבין גוף המים המצודד, הערים הגבוהים שעוטרים אותו ככתר. בעצתו של יאיר דקסטרו עלינו ברכבל, למבט על האגם ממעוף הציפור. למרבה הצער העיר מוסתרת על ידי צלע ההר. השביל קורא לנו לרדת מטה ברגל, כדי לראות עוד טפח של העיר המתגלה מכול עיקול. אבל הרודן המתקתק שעל זרועי השמאלית מחליט להסתפק בסיבוב קצר לחוף האגם, מבט על ההרים מלמטה ופרידה מהדולומיטים ומהחלום. תם ולא נשלם.

[1] ראו באתר זה: טורס דל פיינה