טיול בדובאי

כתב: גילי חסקין; ‏19/12/2021

תודתי לאבי סופר ולרוני טיטו על עצותיהם.

לפוסט בפייסבוק ולתגובות.

ראו באתר זה : האמירתיים מתגעגעים לתור הזהב  ;   רב תרבותיות באיחוד האמירויות 

ביקור בארץ ערבית מרגש אותי במיוחד. בכול פעם שאני מגיע, אני מדמה לשמוע קול פעמוני משיח. כאחד שמאמין באופציה של שלום, כל מפגש כזה, ממלא את לבי בתקווה. ישראלים ערבים רגילים לראות ערבים דרך כוונת הרובה, או "מוחמד, לך תביא". זו הזדמנות לראות ערבים נוגעים בעתיד ובשמים.

ברחובות של דובאי (ואבו דאבי), אפשר לחוש חוויה 'ניו יורקית' כמעט: גורדי שחקים, פלאי אדריכלות, תחושה מסחררת. מבנים מרהיבים כמו מוזיאון האיחוד (Etihad), או בית האופרה, שברם עשיר לעתים יותר מתוכם.

לצד המבט קדימה, למאה ה-22, יש בדובאי גם משהו מן הפנטזיה המזרחית. המבנים המוארים משתקפים במי התעלה המלאכותית, ספינות צבעוניות, שווקים, שוק תבלינים, זעפרן מאיראן, חנויות של תכשיטים מזהב, הנראות כמערת אלדין…. תחושה של "אלף לילה ולילה".

הניקיון קפדני, הסדר מופתי. החוק נאכף בקשיחות. הפועלים במקצועותיהם השונים לבושים בבגדי מגן וחבושי קסדות. השירותים כמעט בכול מקום בכל מקום מבריקים, מצוחצחים, וללא תשלום. האמירתים בנו כאן מדינה בטוחה, עם שיעור פשע נמוך להפליא, יציבה ומשגשגת וגם סובלנית, שמציגה לראווה עצי חג מולד מקושטים ומוארים, מבלי שטהרנים וקנאי דת יקימו קול זעקה. לא נראים כאן חסרי בית, קבצנים ולא נתקלתי במבט של ילד רעב.

הכנסת האורחים הבדווית מתורגמת כאן למחוות קטנות, כמו סים מקומי שצורף לדרכוני, בביקורת הגבולות. עולה מעט ותורם הרבה. אני מתפעל מכך שנהג המונית מסביר לי בכנות, שאם אסע ברכבת מנמל התעופה, זה יהיה לא רק יותר זול, אלא גם יותר מהר. פעמים רבות הוזמנתי לקפה מר או תה מתוק. קשה להישאר אדיש נוכח הנימוס, האדיבות.

מצאתי את האמירויות הערביות מעניינות ומהנות. הרבה יותר מכפי שציפיתי. היו רגעים בהם עישנתי נרגילה במרינה של דובאי וחשתי אושר. ישבתי על החוף באבו דאבי, התבוננתי בשחפים, במים הכחולים, במגדלי האיחוד שהזדקרו מעליהם וטעמתי לכמה רגעים, טעמה של שלווה. שתיתי בירה בחוף של 'לה מר' (La Mer), התבוננתי במים השקטים, בחוף החולי, בדקלים ושאפתי ניחוח של חופשה. בשקיעה בהרי חג'אר, טעמתי טעם של יופי ובכפרי הדייגים מעט אקזוטיקה.

לדובאי יש תדמית של מקום מלאכותי וממוסחר. לא כל כך שייך. יש בזה משהו. כך למשל, גן הקסמים (Miracle garden) , שהוא פנטזיה פרחונית ברוח דיסני-לנד. ההגדרה הנכונה ביותר ל'קיטש' (לדעתי), היא "דבר במנותק מהקשרו". לפי זה, מדובר בקיטש לכול דבר. בניגוד לגני קוקנהוף (Keukenhof) ההולנדיים, הקשורים למסורת שגעון הצבעונים האירופי של המאה ה17. בניגוד לגני אמירגן (Emirgan Korusu) באיסטנבול, הקשורים לבהלת הצבעונים הטורקית במאה ה- 18, אין קשר בין החגיגה הצבעונית הזאת למקום המדברי בו היא מוצגת ויחד עם זאת, מדובר במקום מתוכנן, מעוצב ומטופח להפליא, שמוסיף עוד אטרקציה למחרוזת הפלאים של דובאי, שבהיעדר נכסי תרבות משלה, מייצרת כאילו, להנאת המבקרים.

האמת, גם היום איחוד האמירויות הערביות, לא תהיה הבחירה הראשונה שלי, בלשון המעטה. ובכול זאת, ככל שחולפות השנים, אני שמח להרחיב את מנעד הטיולים שלי. אני נהנה מטרק בהרי פמיר, משחייה בפיליפינים, מספארי בטנזניה, מטיול שבטים בצפון קניה, משבוע של תרבות בפירנצה או בסינט פטרסבורג. טיול עבורי יכול להיות רכיבה על אופניים בסרדיניה, צלילה בים האדום, שיט ביערות גשם וחקר דרכי הסחר העתיקות באסיה. גם וגם וגם. אני אוהב ארוחות המבושלות על מדורה, דגים הנצלים בחוף על גחלים, מסעדות "גורמה", קמפינג, ריזורטים מפנקים. גם וגם וגם. משום כך, אני סקרן גם למקום כמו דובאי.

מדובר במקום פנטזיוני, שהוקם מכלום, בשומקום.

במזרחו של חצי האי ערב, לחופו של המפרץ הפרסי, מתגלה ריכוז של בתי מלון מפוארים, אדריכלות משוכללת, עושר ראוותני, סדר מופתי, אדיבות, מוזיאונים מעוצבים להפליא, יצירות אומנות, שווקים. זהו מדבר שצמחו ממנו גורדי שחקים. בדואים שהפכו לעשירים. ניגודים כמו אלו שבין החולות לגן הפרחים, בין סירות הדייג ליצירות האדריכליות של זהא חדיד ועמיתיה, שקוראים תיגר על הצורות המקובלות, מולידים מעצם טבעם, תחושות ותגובות קיצוניות. הדף שלי בפייסבוק מלא בוז וסלידה מהמקום ה"סכריני", ה"ראוותני" וה"רדוד" הזה. סוג של אנינות טעם מתנשאת. לפעמים אפילו ביטויי לעג של ממש, כמו "לה דפאנס (La Défense) על חול".

מאידך, בשיטוטי ברשת נתקלתי במארגן טיולים, שמבטיח טיול "לארץ העשירה והמדהימה בעולם". נו באמת? מי יגול עפר מעינייך פרו. מישהי אחרת כתבה "דובאי – נאת המדבר היפה בעולם". אני תוהה כמה נאות מדבר היא ראתה, אם בכלל. חשבתי על נאת המדבר של אית מנצור במרוקו, על הטריטוריות הצפוניות של אוסטרליה, על יוטה….

אז המקום אינו "100… מם" בלשון הפייסבוק ואינו "חלול", כפי שמתארים אותו גולשים רבים. הוא לא "סינגפור מזרחית" ולא "לאס ווגאס מוסלמית". אלא משהו אחר, שונה. תופעה שכדאי להכיר. מישהי כתבה ש"היא לא מתחברת למקום הבזבזני הזה". לא חייבים להתחבר. די בהתבוננות.

הפאר המוגזם, עורר בי תחילה התנגדות. מלונות ברמה של שבעה כוכבים, מכוניות פאר, מיליונרים המחצינים עושר מופגן. אפשר לשפוט אותו בחומרה ולראות בו משתה סוטה שעניינו פינוק ושעשוע, עבור האנשים שראו הכול, שיש להם הכול. יש בכך אמת. אבל לא רק.

אכן, אנשים נחשפו לכסף קל. זה ברור. אבל הם לא רק ערמו זהב ולא מימנו מלחמות (כמעט), כפי שעשו הספרדים, אלא גם מינפו אותו ליופי ולאיכות חיים. הם עשו זאת מהר. תוך דור או שנים, הם דילגו על שלב ה"סולינג" והכורכר וסללו כבישים מהירים מעוררי קנאה. לעתים צרי תנועה בני שישה מסלולים לכל כיוון. לצדם מתנוסס שילוט מדויק שמודיע ומזהיר מפני כל מפגע או שינוי בתוואי.

לחשוב שחלק מהמקומות הללו, בשנת 1948, היו כפרים קטנים ומלוכלכים. ההשוואה הטובה ביותר היא לנבטים, שוכני המדבר בתקופה שבין המאה הראשונה לפני הספירה, לבין המאה הראשונה לספירת הנוצרים. היה זה עם ערבי של נוודים, יושבי אוהלים, שנחשף לעושר רב, שהגיע מסחר הבשמים ותוך כמה דורות היו לאדוני המדבר. כשאנו מגעים לשרידים המרשימים של שבטה, ממשית, או עבדת וחופרים מתחת לבתים המהודרים, אנחנו מוצאים רק חול וחול.

יש התולים את ההצלחה הזאת בזהב השחור, שנמצא באזור בשפע. ובכול זאת , היו מדינות שהשתמשו ברווחי הנפט שלהן, כדי לייצא טרור ואידיאולוגיה כוחנית, כמו איראן, חלקן פשטו את הרגל כמו וונצואלה וכאן רתמו את הכסף לחזון והמריאו בהצלחה, מספינת המדבר לספינת החלל. מדולי פנינים לסוחרי יהלומים.

אכן, יש כאן ראוותנות, בזבזנות, אפילו יהירות ובו זמנית שיר הלל ליצירה, לכישרון. ערים אלו היו ועדיין, אבן שואבת לאדריכלים ומעצבים מכול העולם, שראו באיים, הטבעיים והמלאכותיים, כר נרחב לתעל אליו את כישרונם. עמיתה ותיקה, מוערכת ומוכשרת להפליא, כתבה שהבניה הגרנדיוזית הזאת, אינה מוסרית לדעתה. תמהני אם הבניה של הקולוסיאום ברומא, הקולוסוס ברודוס, מקדש אתינה בפריאנה, כנסיית פרנציסקוס הקדוש באסיזי, הטאג' מהל  באגרה,, ארמון אלהמברה בגרנדה, הם יותר מוסריים. חלקם נבנו תוך ניצול עמלת של אחרים. ניתן לטעון כי המסגד הגדול באבו דאבי, הפירמידה בגיזה, כנסיית וסילי הקדוש שבמוסקבה, באו על חשבון רווחתם של תושבי המקומות שבנו אותם, אבל הם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית.

"הכפר הגלובלי" של דובאי, ובו ריכוז של ביתנים של ארצות שונות, עם דגמים מוקטנים ומוארים של מגדל פיזה, מקדשי מצרים וערי הבוץ של תימן, יכול להיות מיקרוקוסמוס של דובאי כולה: הגזמה שגורמת לדיסנילנד להיראות מאופק ובו זמנית זה מקום מרהיב, משובב נפש ומנחיל לתושבים, מבט על העולם כולו. סתירה מרתקת. מסר צעקני וחינוכי כאחד. לא רק, יש בו ללמד על הגישה הרב תרבותית של האמירויות הללו. למרות שיעור תושביהן הערביים קטן עשרת מונים מזה של העובדים הזרים, הם אינם חוששים מאובדן זהות. יש להזכיר, כי במדינות לא מעטות בעולם, עולה הסוגיה הדמוגרפית תכופות, על סדר היום הציבורי. הנושא מייצר מתח ברחבי המדינות הקולטות, אף אם לא קיים ״איום דמוגרפי״ ממשי. מחאות רבות מתייחסות אל השינוי הדמוגרפי כ"איום תרבותי" ובשיח הציבורי כבר מוצגים נתוני פשיעה ושינויים באורח החיים במקומות שבהם מתגוררים המהגרים. איחוד האמירויות, באופן בולט יותר משכנותיה, מאמצת מוטיבים רב-תרבותיים. הפדרציה מתאפיינת בפתיחות תיירותית, בחופש דת (ברחבי הפדרציה פזורות עשרות כנסיות) ואף בגישה ליברלית בבתי הספר המעורבים. האמירתים נהנים באופן פעיל מהעושר התרבותי אליו הם נחשפים במגרשם הביתי. הם אימצו טעמים תרבותיים מגוונים ממדינות המוצא של המהגרים החיים בפדרציה: קולנוע הודי, מאכלים אסייתיים ולבנטיניים, תחביבי ספורט כגון הקריקט, שהפך לספורט פופולרי בפדרציה, ומתעניינים במה שקורה במדינות המוצא של תושבי החוץ.

לצד הקדמה, דומה והאמירתים מזכירים למבקרים ובעיקר לעצמם את החיבור שלהם למקום, לחצי האי ערב, למפרץ הפרסי ולמפרץ עומאן. אפילו במקומות הנוצצים והמערביים ביותר, הם אינם מוותרים על קריאת המואזין לתפילה; ביריד הקיץ, בלב חגיגת האורות, הם עורכים תפילה פומבית המונית. גם בארכיטקטורה המודרנית ביותר, הם מקפידים על משרבייה (הסבכה שמאפשרת להסתכל החוצה ולא לראות פנימה). משתמשים בעיטורים קליגרפיים ובמוטיבים מזרחיים של עיטורים גיאומטריים. הגברים עוטים בגאון את הקנדורה (Kandura), הג'לבייה השחורה. נשותיהן מתכסות בעביה שחורה להפליא, כבימים ימימה.

אני מתפעל מהרצון לשמר את העבר, עלי ידי שיפוץ מקומות כמו שכונת בסטקייה (Bastakia), שנבנתה במקור, מחומר ולבנים , על ידי מהגרים מאירן. הכול מחודש. משוחזר. החל מה"ברג'ילים" (Baragil) , מגדלי התצפית שלצד הבתים, המאפשרים חדירת רוח שמשים גם כמזגנים מאולתרים לעת מצוא; דרך רשתות הדיג התלויות ממעל ועד הסדקים שבקירות. אני מתפעל מההכרה שמורשת היא ענין חשוב וכשאין ממש, מנסים ליצור כזו, יש מאין.

באותה מידה הם עוסקים בעתיד ומעוררים סקרנות הקרב הדור הצעיר ומשתפים בה את  המבקרים. איני מתכוון רק לחללית האמירתית, אלא דווקא לחזון העתידני, המוקרן בביתן שלהם תערוכת ה"אקספו' (Expo),  או למוזיאון של העתיד, שעוד מעט יפתח לביקורים. קשה שלא להתרשם מהכבוד שניתן כאן להשכלה. כמו למשל קריית האוניברסיטאות שהוקמו באמירות שארג'ה וגם באבו דאבי.

נוכח הירידה ברווחי הנפט, הם מנסים להתבסס על תיירות. לעתים הם יוצרים אטרקציות הזויות לטעמי, כמו אתר סקי או מפל בתוך קניון. פה ושם הוקמו מיצגים מנותקים מהקשרם, אך כלילי יופי, כמו "גן הקסמים", או מבנים גרנדיוזיים, כמו ה"מסגרת" (The Frame) המפורסמת, של דובאי. זהו  מבנה בצורת ח', לייתר דיוק, שני גורדי שחקים, המתנשאים לגובה של 150 מ' ומחוברים בגשר תצפית, שרצפתו שקופה להתבונן מטה ולקבל סחרחורת…. המבנה מעניק למבקר בו, אפשרות להתפעל ממראה העיר, מהישגיה  הטכנולוגיים, ומחוויה מרטיטה של הליכה על רצפת זכוכית בשחקים. המבנה מעביר את האתוס העיקרי של דובאי: הצמיחה המסחררת מן המדבר, אל העתיד ובו זמנית

ומהנחלת האתוס המכונן של האומה החדשה: הצמיחה מעם של דייגים ושולי פנינים, לאדונים החדשים של המדבר. השייח'  זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, האב המייסד של האומה, היה איש חזון: לקח את שוכני החולות, בני המדבר ויוצריו, שלעתים קרובות מסוכסכים זה עם זה וליכד אותם סביב חזון משותף.

האמירתים נותנים כבוד רב לתרבות ולאומנות. בניגוד לאירופאים, אין להם את ברוייגל, ואן גוך, מונה, מיכאנג'לו, או כל שם אחר, Just name it. אין להם עבר תרבותי עשיר להתרפק עליו, כפי שיש לעירקים, לאירנים ולמצרים. לכן לא כל הכסף מתועל לרכישת מכוניות פאר מנקרות עיניים, או בניית בתי מלון גרנדיוזיים ושחצניים. חלקו מופנה לרכישת מוזיאונים שלמים, כמו הלובר (Louvre) המקומי, שהוא לא רק בית נכאת עם ריכוז של יצירות, אלא שיר הלל לעיצוב, להנגשה. יש כאן הבנה שבתכנון מוזיאון לא די ביצירות כלילות יופי, אלא יש לחשוב גם על אור ואוויר ורוגע לעין ולנפש. יצירות האומנות אינן מוצגות לפי מפתח כרונולוגי או גיאוגרפי, אלא דווקא נושאי. זוהי דרגה גבוהה ומרעננת של מוזיאולוגיה. הפרויקט הבא הוא מוזיאון גוגנהיים (Guggenheim). אני מצפה בדריכות.

אחת האסוציאציות המידיות לשם 'דובאי', היא מרכזי הקניות הענקיים, הקניונים, ה'שופינג מול' (Shopping malls). דובאי הוא מקום שבו תרבות הצריכה הפכה לערך עליון. הכספים שהגיעו מהנפט ומעסקים אחרים, נשפכים בקלות, בראוותנות. יש תחושה שהכול הושג בקלות, חלק ממנו תוך ניצול עובדים זרים ולכן גם יוצא בקלות. למרכזי הקניות של דובאי יצא שם עולמי. שם טוב עבור חובבי השפע ושם רע בעיני אלו שסולדים מהראוותנות הזאת.

בקניונים של דובאי הושקעה מחשבה, איך להעניק למשוטט בהם יותר: בקניון "דובאי", המתחרה על התואר "הגדול בעולם", יש למשל, מפלי מים מלאכותיים. בקניון "האמירויות" יש אתר סקי. כן, אתר סקי במפרץ הפרסי. אכן, קיטש, אכן מנותק מהקשרו, ובכול זאת סוג של אטרקציה. מה שאי אפשר להשיג בכסף, אפשר לרכוש ביותר כסף.

אפשר לומר בציניות, שהכול נועד כדי למשוך את הקונים, אבל אם בחרו להעמיד במרכז קניון דובאי אקווריום ענק, של מים מלוחים, עם כרישים ותרייסניות, עם דגי ענק ואלמוגים, אני רוצה לראות בזה גם איזו שליחות חינוכית. סביר להניח , שמי שטרח להביא דינוזאור של ממש, לאותו קניון, חשב קודם כל על התוצאה הנלווית של הצפייה במאובן המרהיב והיא, עוד קניות. אני חושב שלא רק. אני רוצה לראות בה קצת יותר.

קניון מדינת ג'ומרה (Madinat Jumeirah) הוא מלאכת מחשבת. ביקור אטרקטיבי גם למתעב שופינג כמוני. אולם זהו לא רק ביטוי לכוחם של התאגידים הגדולים, הוא לא רק מנקר עיניים וגורם לאנטגוניזם. אפשר למצוא בו גם פרץ של יצירתיות: האדריכלות, העיצוב, ההיכלות המעוטרים, התקרות המסוגננות; מלאכת מחשבת של ממש. הסמטאות המוארות המזכירות את ארמונו של הח'ליף הארון אל רשיד. שיר הלל לאדם היוצר. שלא לדבר על מרפסת הנוף והמראה המהפנט של מלון הפאר בורג' אל עראב (Burj Al Arab) הנשקף ממנה, שצורת המפרש שלו מזדקרת מעל תעלותיה של "וונציה" המקומית. הגדול מכולם הוא קניון דובאי. הפופולרי מכולם הוא קניון האמירויות, והמיוחד מכולם הוא קניון אבן בטוטא, שהוא בעיני, ביקור "חובה". קניון זה נקרא על שמו של גדול נוסעי האיסלם, שערך במאה ה-14 שבעה מסעות של עליה לרגל למכה. כל אחד בנתיב אחר. בדרכו שימש גם כסוחר וגם כמורה דת. בשובו העלה על הכתב סיפורים שחלקם מזכירים את אלו של מרקו פולו. הקניון מוקדש להישגי האסלם במהלך ההיסטוריה, במיוחד בתור הזהב שלו, במאות ה-10 ועד ה-14. הוא מציג את הישגיהם של מדענים מוסלמים מתחום המתימטיקה, פיסיקה, פילוסופיה, אופטיקה, קרטוגרפיה, רפואה ומה לא. החיבור בין הסקרנות הערבית, ליידע היווני ולחכמה הפרסית, הולידו רנסאנס תרבותי, בתקופה שבראיה אירופו-צנטרית נקראת "ימי הביניים".  פסלים,  מפות, אביזרי ניווט, תמונות ואמצעי המחשה אחרים, מציגים את פועלם של אנשי שם בתחומים שונים. בקניון ישנם אולמות, שהוקצו לארצות שונות, כך למשל, אנדלוסיה עם חצר האריות של ארמון אל –המברה; הודו עם שעון הפיל; סין עם ספינתו של האדמירל גֶ'נְג חֶה (Zhèng Hé) ועוד ועוד. זוהי חוויה ויזואלית ותרבותית. להתבונן, להתפעל ולא להאמין. האמירתיים מקדישים מקום חשוב להדגשת העבר המוסלמי. מבין מרכיבי הזהות שלהם: מקומי, פאן ערבי ואסלמי, הם מתחברים במיוחד לזה המוסלמי. במוזיאון האסלם שבשארג'ה (Sharja), מדגישים את תפארת האסלם. כך גם בתערוכה במוזיאון הלובר שבאבו דאבי, המציגה את קשרי המסחר בין סין לעולם הערבי. להבדיל ממקומות רבים, בהם מדגישים את ההישגים הצבאיים, מודל החיקוי שלהם אינו צלאח א-דין, שהיכה בצלבנים ולא טימור לנג, שהציף את אסיה התיכונה בנהרות של דם ופסלו הזקוף ניצב במרכז טשקנט, בירת אוזבקיסטן. התערוכות אינן מקדישות מקום לטארק אבן זיאד, כובש ספרד. הגיבורים שלהם הינם הפיזיקאי אל-ביירוני (Al-Biruni), האופטיקאי אבן אל היית'ם (Ibn al-Haythm), המתמטיקאי אל חוורזמי, הבוטנאי אבן סינא, הפילוסוף אבן רושד, המוזיקאי עומר אל כיאם (Omar Khayyam) ועוד רבים אחרים. הם מנחילים לדור הצעיר ומזכירים למבקרים את מסעותיו של סינבנד (Sinbad) הספן וסיפורי אלף לילה ולילה של הח'ליף העבאסי הארון אל רשיד.

עמית שלי כתב בפייסבוק, פוסט שנון ובקריאה ראשונה אפילו משעשע, בו הוא מייעץ לראש ממשלת ישראל (אותו הוא מכנה בסחבקיות ישראלית "אח שלי"), מה ללמוד מאיחוד האמירויות. המדריך שר שיר הלל להישגים הרבים של המדינה הצעירה וקרא ל"אח שלו", לאמץ אותם. למרבה השמחה הוא לא המליץ לו לאמץ את מדיניות המקום לגבי הומוסקסואליים, לגבי מפגינים, לגבי גילויי חיבה פומביים ועוד. הוא לא הציע לו לאמץ את החוק האוסר על אשה אמירתית להינשא לעובד זה (ההיפך מותר). הוא לא מעוניין לחיות במונרכיה אבסולוטית ודתית ומן הסתם לא ממליץ לו לרשת את ישראל במצלמות, כפי שנהוג באמירויות, כדי להבטיח שעינו של האח הגדול תהיה פקוחה תמיד. למרבה השמחה, הוא לא שר שיר הלל לאופן בו מכבדים כאן את זכויות האדם, למדיניות כלפי מפגינים. יש לציין, שלו הכותב היה תושב דובאי או אבו דאבי, הוא לא היה יכול לכתוב למנהיג פוסט כזה…

פרופורציות הוא שם המשחק.

באתי לכאן מסויג להפליא, כמעט כמו השוללים הנחרצים שמתארים ברשת את תחושותיהם השליליות. נסעתי כדי לראות במו עיני. לקח לי זמן להסיר חלק מההתנגדויות. עברו כמה ימים עד שהצלחתי להסיט, את המסך הנוצץ, ה"נובורישי" ולגלות שיש מאחוריו לא מעט.

תודתי לקרן בסל  מ"אקסטרא מייל ולדיאן אהרונוביץ ממילניום, שסייעו בתמכו בסיור המכין.