טיול לאי יאפ אשר במיקרונזיה

 

כתב וצילם: גילי חסקין

לצפייה במצגת בנושא:  טיול לאי יאפ

 

 

 

 

 

 

נפגשנו ב"בית הגברים" באחד הכפרים של האי יאפ (Yap). ה"בית", לייתר דיוק, הסככה הפתוחה מצידיה, נועד להתכנסות ראשי המשפחות בכפר, לקבלת החלטות. סֶבָּר, מארחנו הודה לי ולאב רוֹדָה על שבאנו לבקר. משם הלכנו לביתו; בית קטן, טובל בירק ופרחים. בשבילי הכפר כמעט ולא פסעו אנשים. פה ושם נעץ בנו מישהו, מבט סקרן. ישבנו במרפסת ביתו, כשאני ממטיר עליו שאלות והוא עונה לי באריכות, כשמעת לעת, הוא מתרפק על החיים הטובים של פעם, טרם הגיעה הקדמה. רוֹדָה הכומר הפרוטסטנטי הקשיב ללא אומר ומפעם לפעם הבהיר את מה שלא הבנתי עד תומו. הוא קרוב להפליא לצאן מרעיתו וחי בתוכם, ללא מחיצות של לבוש או קירות כנסיה.

לכול אורך ה"ראיון" הציצו בנו ילדיו של סבר, מבלי שמי מהם יעז להפריע לשיחת המבוגרים. בתו המבוגרת יחסית קדה קידה והגישה לנו קערה ובה פירות. ביאפ טרם שמעו על בעיות גיל ההתבגרות, על הקושי הרב המאפיין אותו, על הצורך למרוד. סבר אינו הולך לסדנאות לשיקום המרות ההורית ואיננו מרחם על ילדיו המתבגרים. כבוד הוא שם המשחק. כבוד להורים, כבוד למורים, כבוד למבוגרים.

 

 

איי יאפ (Yap) הם קבוצת האיים המערבית ביותר במיקרונזיה והיא כוללת 134 איים ואטולים, שרק 22 מתוכם מיושבים. רוב שטח אדמת יאפ מורכב מארבעה איים מרכזיים – יאפ, מאפ (Maap), רומונג (Rumung) וטומיל-גגיל (Tomil-Gagil). ליאפ באים עבור הצלילות, בעיקר עבורן, אבל לא רק. מרבית הצוללים אינם מודעים לכך, אבל מבחינה תרבותית, נחשב יאפ למעניין ביותר באיי מיקרונזיה. תושביו השכילו לשמר, את מה שבמרבית האיים האחרים נרמס ברגלי הציוויליזציה. כבר בנמל התעופה, אליו הגעתי בשעת לילה מאוחרת, קידמה את פני כרזת ענק: "ברוכים הבאים לאזור המסורתי ביותר במיקרונזיה". ואכן, חלק מתושבי יאפ שימרו את אורח החיים המסורתי ובין גבעותיהם ויערותיהם של האיים ניתן לראות בתי כפר מעץ, מחבל ומבמבו; נשים הלובשות חצאיות קש, וחגיגות שבטיות בריקודים צבעוניים עתיקי יומין. את מרבית האורחים במלון שלנו, תושבי האיים לא הצליחו לעניין. אותי דווקא כן.

 

צילום: דידי דבוש

 

ליאפ הגעתי לגמרי במקרה. לבושתי מימי לא שמעתי על האי. הכול התחיל מהזמנה של טובה ונבות ברונובסקי, בעלי מועדון הצלילה Fish 'n fins, שהפכו את פּלָאוּ לביתם והם מתפרנסים מעסקי הצלילה. בדרכי לביקור, התעקשה טובה שעלי לבקר ביאפ. נסעתי ולא התחרטתי לרגע.

הודו איננה רק ארץ; הודו היא ייבשת, בעצם עולם ומלואו. עולם מגוון, מסובך, מדהים, ולעיתים בלתי אפשרי.  הודו היא, קודם כל, עושר רב של נופים, תשבץ של מחוזות ססגוניים, המפליאים את המבקר ביופים ובשונותם זה מזה

 

 

 

קצת סדר בבלגן.

איי האוקיינוס השקט, הפזורים במרחב העצום שבין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, נחלקים, גיאוגרפית לשלוש קבוצות:

א.  א. פולינזיה (מיוונית "האיים המרובים"):

     ממוקמת בחלק המרכזי והמזרחי של האוקיינוס השקט, במשולש שאת קודקוד הראש שלו מהווים איי הוואי, את קודקוד הבסיס המערבי ניו זילנד ואת קודקוד הבסיס המזרחי אי הפסחא. בשטח זה, בן 40 מיליון קמ"ר, שכמעט כולו מים, קיימים כמה אלפי איים. בנוסף לאיים שהוזכרו, קבוצות האיים העיקריות הם: פיג'י, סמואה, טונגה וקבוצת האיים בשליטת צרפת במרכז המשולש הפולינזי הקרויה "פולינזיה הצרפתית". רוב האיים מצויים דרומית לקו המשווה.

 

 

 

 

ב.  ב. מלנזיה (Melanesia. מילולית "האיים השחורים"). 

     איים אלו נקראים כך בגלל צבע עורם הכהה של תושבי המקום. האיים פזורים על פני שטח של כ-940,000 קמ"ר, ונחלקים בין חמש מדינות: פיג'י, איי שלמה, פפואה ניו גיני, מזרח טימור וואנואטו. כן נמצאות בהם קלדוניה החדשה, השייכת לצרפת ואיריאן המערבית (איריאן ג'יה) השייכת לאינדונזיה וחולקת את אותו אי עם פפואה ניו גיני. ראה בהרחבה על השפע התרבותי של האזור.

 

 

 

ג.   ג. מיקרונזיה: שוכנת בחציו המזרחי של האוקיאנוס השקט, כוללת את איי קרולינהCaroline Islands) ) ואיי מרשל (Marshall Islands).

נ   מיקרונזיה נמצאת כ-5,000 ק"מ ממערב להוואי, 3,000 ק"מ ממזרח לפיליפינים ו-1,500 ק"מ מצפון לפפואה  ניו גיני. במרחב המיקרונזי ישנם 607 איים הפזורים על פני שטח שגודלו פי חמישה משטחה של צרפת, אך שטח האדמה הכולל שלהם קטן יותר משטחה של עיר אמריקנית ממוצעת, ולכן הם נעדרים מרבות ממפות העולם.

מבחינה פוליטית, נחלקים האיים הללו בין כמה מדינות: פּלָאוּ (Palau) ואיי מרשל, שהן מדינות עצמאיות זעירות; גואם (Guam) שהוא טריטוריה אמריקאית ואיי סייפן (Saipan), שהם שטח חסות אמריקאי, בדומה לפורטו ריקו ואיי הבתולה וכמובן המדינה הפדראלית של מיקרונזיה.

 

 

הפדרציה של מיקרונזיה מורכבת מארבע קבוצות איים: צ'ואוק (Chuuk), פונפיי (Pohnpei), קוסרה (Kosrae) וכמובן יאפ (Yap), אי קטן בו ביליתי שבוע קסום ומלא עניין. טעות מקובלת היא לקרוא לפדרציה של מיקרונזיה רק בשם "מיקרונזיה", למרות שכינוי זה מתייחס לכל האזור ולא רק למדינה.

 יאפ, – וואב (Wa'ab) בפי תושביו, נמצא במרחק של כשעה טיסה מגואם (Guam), מושבה אמריקאית מוזרה ומקסימה בלב מיקרונזיה. הוא אחד מחלקיו המוגבהים של מדף היבשה האסיאתי (בניגוד לאיים פונפיי, קוסרה וצ'ואוק שהם געשיים). שטחו הכולל כ- 120 קמ"ר, וחיים בו כ-12,000 בני אדם. כלכלת האי מבוססת בעיקר על דגים, קוקוס, בננות ופרי עץ הלחם, הנקרא גם "מאי". פרי זה נמכר בשווקים כשהוא עטוף בעלים גדולים, המזכירים מעט אוזני פיל והוא נראה כמו "חבילה ירוקה".

 

 

יאפ הוא ארכיפלג, המחולק גיאוגרפית ותרבותית בין "האי המרכזי" ו"האיים החיצוניים". סך הכול מאה שלושים וארבעה איים, מהם רק עשרים ושלושה מיושבים. האיים המרוחקים מקיפים את האי המרכזי, והקשר שלהם עם העולם המערבי רופף מאד. כך למשל, ברנרד, השייט שלנו במועדון הצלילה המקומי יאפ דייוורס (Yap Divers), סיפר כי כשהוא רוצה לבקר את משפחתו שבאיים החיצוניים, עליו להמתין לספינה היוצאת לשם, אחת לחודש. משך ההפלגה הוא שלושה ימים, אך מכיוון שהספינה מעניקה שירותים לאיים קטנים בדרך, ההפלגה נמשכת כשבוע.

לא הייתי באיים המרוחקים. עדיין לא. ברנרד השייט וג'ון, מדריך הצלילה, שגם הוא הגיע משם, טוענים שהתושבים שם חיים כמו בעידן אחר ממש. שהם מקיימים אורח חיים שהשתנה אך מעט ב-3,500 השנים מאז יושב המקום לראשונה על ידי נוודים מהאזור המזרחי של אינדונזיה ומדרום הפיליפינים. אני טייל מספיק מנוסה כדי לדעת שמושגים כמו "הזמן עצר מלכת" קיימים רק בברושורים לתיירים, אך בכול זאת, התיאורים מציתים את הדמיון.

 

 

אבותיהם של המיקרונזים הגיעו ליאפ בסירות קאנו כבר לפני כארבעת אלפי שנים ואולי אף קודם לכן. מפליא לחשוב כיצד פלסו את דרכם בין גלי הענק של האוקיינוס וכיצד ניווט למרחוק, אלפי שנים טרם שהומצאו האצטרולב ושאר מכשירי הניווט ששירתו את מגלי הארצות הפורטוגלים.

מאוחר יותר, הגיעו ליאפ מלאנזים, שעברו דרך האי קוסרה לאי פונהופי, לצ'ואוק ולבסוף עגנו כאן. עד תקופה מאוחרת יחסית, לא הכירו המיקרונזים את הברזל והשתמשו בעיקר באבן, וניתן עדיין לראות כאן גילופי אבן מרשימים, מעשה ידיהם של המתיישבים הקדומים. תולדותיהם של יורדי-ים הללו ואולי גם המיתולוגיה שלהם הועברה בעל פה, עד שהפלישה האירופית חיסלה את התרבות האוראלית המפוארת הזאת.

 

בשנת 1521 הגיע לאזור  הצי של פרדיננד מגלן, במסעו סביב העולם. כך החלה שליטת הספרדים במרחב, במטרה להביא מכאן תבלינים וכדי לשלוט על הדרכים שבין אסיה לאמריקה.

 

ראו גם באתר זה: גילוי אמריקה וכיבושה.

 

בעקבות המפרש והחרב הגיע הצלב, אם כי הסוחרים האיברים לא מיהרו לשאת עמם את הצלב באותה התלהבת דתית שאפיינה את צעדיהם באמריקה הלטינית.  רק ב-1731 הביאו שני מיסיונרים, ויקטור וולטר (Victor Walter) וחואן קנטובה (Juan Cantova)  את הדת הקתולית אל האי[2] והחלו להציל את נשמותיהם של התועים, להרחיקם מעולם הרוחות ואלי הטבע הקדמונים ולהביא להם את הגאולה בדמותו של ישו הנוצרי. כמה חודשים מאוחר יותר עזב האב וולטר את יאפ וחזר לגואם. זמן קצר אחר כך נרצחו קנטובה ובני לווייתו, כנראה על ידי כוהנים מקומיים שהתנגדו להפצת הדת החדשה.

ובכול זאת, הנצרות לא רק הכתה שורש, אלא גם דחקה את מערכת האמונות שהתקיימה כאן במשך אלפי שנם קודם לכן. תחילה היו אלו המיסיונרים הקתולים ואחריהם הפרוטסטנטיים, שכפו על המקומיים את הלבוש, השפה והחוקים המערביים לצד הנצרות הקתולית. כיום, אין לתושבי יאפ פנתיאון מסודר של אלי טבע, אך הם מאמינים בכוחן של רוחות ובצורך לפייס אותן. הנצרות עושה ככל יכולתה לאסוף את התועים אל חיקה. זוהי משימתו של האב רודה, הגם שהוא מבין את הצורך לשמר את המסורת.

 

 

הציידים והסוחרים הביאו עמם מחלות אירופיות, בהן מחלות מין, שפעת וחצבת. כך למשל, ב-1854 חיסלה מגיפה של אבעבועות שחורות מחצית מתושביהם של איי פונפיי, ובסופה של התקופה כולה נותרו בחיים רק 300 מבין 6,000 התושבים שחיו באיי קוסרה. אין נתונים כמה מתושבי יאפ מתו במגיפה, אך ברור שרבים המתים מאלו שנותרו בחיים.

ב-1871 הגיע ליאפ האירופאי המפורסם ביותר,  דייויד דין אוקיף (David Dean O'Keefe), אירי, שספינתו נטרפה מול החוף וחייו ניצלו הודות לדייגי יאפ. הוא שב למקום כמה שנים מאוחר יותר והתחיל בסחר גדול של מלפפוני ים, אבני מטבע מקומית (ראה להלן) ובעיקר קוֹפְּרָה (בשר הקוקוס, חומר הגלם לתעשיית שמן).

 

 

 בעולם הקולוניאלי של אז, העולם היה שייך לאירופה ובשנת 1899 נמכר יאפ לגרמנים. אלו, במטרה  להפיק רווחים מהקוֹפְּרָה נטעו דקלי קוקוס והילידים נאלצו לעבוד עבור הקולוניאליסטים החדשים; חלקם אולצו לעבור ממקומות מגוריהם אל המטעים ואדמות שהיו בבעלות משותפת של המקומיים והועברו לידיהם של משקיעים פרטיים. כך שינתה הכלכלה החדשה גם את המבנה החברתי המסורתי. האנשים, שהיו קודם חלק מקהילה, הפכו להיות חלק מעובדי מטעים או מפעל.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ברחו הגרמנים ממיקרונזיה ואת מקומם תפשו היפנים, שבאו לכאן, ראשית, בשל החשיבות האסטרטגית, אך גם משיקולים של כדאיות כלכלית, שחיש קל התגלתה כמוטעית. היפנים פיתחו באיים את התשתיות ואת המנהל שהיו דרושים כדי לספח אותם ליפן ואכן, בשנת 1920 קיבלה יפן את המנדט על האיים מחבר הלאומים. היפנים, ששאפו שמיקרונזיה תהיה דומה למולדתם שלהם, הקימו כאן מקדשים בודהיסטיים, מקדשי שינטו, מועדוני גיישות ומרחצאות ציבוריים והפכו את העיירות המקומיות לחיקויים בלתי מוצלחים לערים היפניות, עד שלבסוף עלה מספרם של היפנים על זה של המיקרונזים. התשתית החברתית של האיים כוונה לצורכיהם בלבד, והמקומיים הפכו לאזרחים מדרגה שנייה. עם זאת, למרות שמיקרונזיה שימשה בעיקר כמשאב ליפנים, הם הצליחו לכונן בה כלכלה יציבה וחקלאות מפותחת.

 

צילום: דידי דבוש

 

מלחמת העולם השנייה הביאה לסיום תקופת השגשוג היחסי שהיה בזמן השלטון האזרחי היפני. ב-7 בדצמבר 1941 הפציצו היפנים את פרל-הארבור והשתלטו גם על גואם. התקפת הנגד של האמריקנים הגיעה רק בפברואר 1944 – אז הופצצה הלגונה של צ'ואוק, שהיתה בסיסו החשוב ביותר של הצי היפני במרכז האוקיאנוס השקט. תוך יומיים הוטבעו יותר מ-200,000 טון של ציוד והבסיס נוטרל מפעילות. האיים ואוכלוסייתם נוצלו על ידי צבא יפן עד כדי עוני מחפיר. הלוחמה באיי מיקרונזיה ובאיים הסמוכים היתה בקנה מידה נרחב, וקרבות ארוכים וקשים במיוחד התחוללו באיי המאריאנים (Marianas) שבצפון ובפאלאו (Palau) שבמערב[3]. המלחמה הרסה את רוב התשתית שבנו היפנים, ומיקרונזים רבים נהרגו בחילופי האש, אם גם ההיסטוריונים של התקופה התעלמו מכך. בסוף המלחמה לא נותר כמעט דבר מהתשתיות של האזור.

 

 

ראו גם באתר זה: יפן במלחמת העולם השנייה.

 

לאחר המלחמה, עברה מיקרונזיה לידי ארצות הברית, חיל הים קיבל את הפיקוד על האיים, והם נסגרו בפני מבקרים. לאמריקאים היו תוכניות משלהם עבור מיקרונזיה. איי מרשל, שבמזרח הארכיפלג, הפכו ל"שפן הניסיונות" של פצצות האטום. בשנים 1945-1958 פוצצו האמריקנים בתחומם שישים ושש פצצות ותושביהם של איי מרשל סבלו מתופעות הלוואי האיומות. ידוע במיוחד האי ביקיני, שמה שנותר ממנו נתן השראה לבגד הים הזעיר[4].

 

 

ב-1947 הקים האו"ם את "שטחי החסות של האיים הפסיפיים", שכלל בתוכו גם את האיים צ'ואוק, קוסרה, פונפיי ויאפ. תפקידה של אמריקה, שהאיים הוצבו תחת חסותה, היה לקדם את הכלכלה ולסייע לעמי האזור להיות בלתי-תלויים בסיוע מצד מדינות אחרות. ארצות הברית הקימה באיים בסיסי צבא ומנעה ממדינות אחרות את הגישה אליהם.

למרות שהמטרה המוצהרת של האו"ם היתה להכין את המיקרונזים לממשל עצמי, העדיפו האמריקנים להתעלם ממנה ובמקום זה להגביר את תלותם של המקומיים בהם. הכלכלה נשענה בעיקר על השירות הציבורי ועל תקציבים מארצות הברית, ללא כל בסיס תעשייתי או חקלאי. בשנת 1965 הסכימו האמריקנים לכונן קונגרס למיקרונזיה – גוף שנבחר על-ידי המקומיים כדי לקבוע את עתידם של האיים – אך השלטון למעשה נשאר בידי הנציב האמריקני הממונה וכנראה שהסי.איי.איי ביצע האזנות סתר למתרחש במשרדי הקונגרס.

 

 

צילם: דידי דבוש

 

הגעתם של מתנדבים אמריקניים אידיאליסטיים מחיל השלום ב-1966 לא שירתה את המדיניות האמריקנית עד אז, כיוון שבמקום להלל באזני המקומיים את נפּלָאוּתיה של החברה האמריקנית, הם החלו ללמד אותם מהן זכויותיהם החוקיות והחברתיות וגרמו בכך להקמתן של תנועות פוליטיות שפעלו למען עצמאות. ביולי 1978 הצביעו תושביהם של האיים צ'ואוק, קוסרה, פונפיי ויאפ בעד חוקה משותפת, ובמאי 1979 הפכו ל"פדרציה של מיקרונזיה" (FSM). המחוזות השכנים: פאלאו, איי מארשל ואיי מריאנה (Mariana Islands) הצפוניים החליטו שלא להצטרף. ב-1982 נחתם בין מיקרונזיה לבין ארצות הברית הסכם ל-15 שנים, שעל פיו הושארו בידי האמריקנים השליטה על תחום יחסי החוץ של מיקרונזיה והגישה הבלעדית לאיים, בתמורה למימון שנתי קבוע. ההסכם יושם באופן רשמי ב-1986, ב-1991 צורפה מיקרונזיה לאו"ם.

 

 

ריצ'ארד, אחד ממדריכי מלון מנטריי (Manta ray), הוא "יאפי", כך מכונים בני המקום, לקח אותי לסיור באי. הנוף חדגוני למדי. זהו אי קטן ושטוח. העניין האמיתי כאן, נמצא בבני האדם, אלא שהכפרים, כך הסביר, הם כמעט מחוץ לתחום. אנשי יאפ הם חביבים להפליא, אך גם מסוגרים. לא נהוג, לייתר דיוק, לא מכובד, להיכנס לכפר, קל וחומר לבית, אלא אם הוזמנת. ניסיונות שלי לצלם אנשים, נענו בדרך כלל בתנועת יד סרבנית, לא אלימה, אך החלטית. לא כסף, לא טובות. רק שמור על מרחק.

היאפים, כמו ייתר תושבי מיקרונזיה, נולדו בים. יש להם טריטוריה יבשתית זעירה וטריטוריה ימית אין סופית, משחר נעוריהם הם מפליגים בים, מתקיימים ממנו. כל ילד מנוסה בהשטת קיאק, כמו בצלילה חופשית לעומק רב.

 

 

 

 

ריצ'ארד הראה לי בגאווה כמה סירות קאנו צבועות באדום, מוגנות בסככה. בסירות זעירות כאילו, הפליגו אבות אבותיו אל יאפ ממלנזיה או הפיליפינים. מאז ומתמיד התקיימו קשרי מסחר בין האי המרכזי ביאפ והאיים הסובבים אותו. קשרים אלו פיתחו ידע רב בתחום הניווט הימי המסורתי בקרב תושבי האי. גם כיום. קיים ביאפ מוסד חינוכי המכשיר את הדור הצעיר ומעביר לו את הידע הרב. לפני מספר שנים התארגנה משלחת מקומית וחצתה בסירות הללו את האוקיינוס, מיאפ ועד גוּאָם. במשך כל ההפלגה לא נעשה כל שימוש בכלי עזר מודרני, והניווט עצמו התבצע על פי זרמי הים, הרוחות, הכוכבים ומארג שלם של מידע שנאסף במשך שנים רבות.

 

 

ליד כל כפר קיים בית מאורך, על גבי עמודים, שתקרתו קש. לאורך הבית קורה עגולה מאורכת, שנועדה להניח עליה את הראש בעת המנוחה. זהו "בית הגברים". כשמו כן הוא. כאן מתכנסים הגברים, ראשי הקהילה, לדיון בנוגע לכפר. על חבל משתלשל תלויה קונכייה ענקית, שהנשיפות המושמעות  באמצעותה מודיעות על התכנסות וכן כמה צדפות ענקיות המשמשות לבישול. בחזית המבנה עיטורי דגים, שמשמעם מזון, ואולי גם מזל. בלב המבנה, מקום לבישול. הארוחה בצוותא היא חלק מהמבנה. בכל כפר יש מבנה נוסף, להבדיל מקודמו הוא בעל קירות וזה משמש כבית קהילה. לכאן מכנסים את כל תושבי הכפר, גברים, נשים ונערים, לצורך קבלת הודעות והנחיות.

 

 

בעבר, כשהיו נהוגים באי נישואי שידוך, היו נחתמות כאן העסקות בין המשפחות. לעתים מציינים כאן אירוע חשוב כמו חתונה, בשירים או במחולות בלבוש מסורתי, כשפני הרוקדים נמשחים בפסים צהובים. בתי הקהילה משמשים עד היום ליישוב סכסוכים. כך, למרות רמת הפשיעה הנמוכה מאוד באי, כאשר מתגלע סכסוך הוא עשוי להיות מיושב באמצעות שתי מערכות המשפט הנהוגות באי: המערכת האזרחית הקונבנציונאלית המתנהלת בבית המשפט, נאכפת על ידי המשטרה ומשתמשת באמצעי הענישה המודרניים. לצידה קיימת מערכת משפט שבטית–מסורתית, המנוהלת ונאכפת על ידי זקני הכפר ומשתמשת באמצעי הענישה המסורתיים, החל מקנסות ועד, במקרים קיצוניים, נידוי והרחקה מהכפר.

לכל כפר יש את מנהיגו, תואר העובר בירושה, וכל תושבי יאפ מחולקים לסמכותם של שלושה צ'יפים. גם כאן התפקיד עובר בירושה, בניגוד לאיי מלנזיה, שם קיים מודל אחר, של "איש גדול", תפקיד העובר מהמנהיג אל מי שיימצא מתאים לכך.

 

 

לצד בית הקהילה, הראה לי ריצ'רד, מונחים דיסקוסים ענקיים מאבן המחוררים במרכזם. אלו הן "אבני מטבע" (Money stone), המשמשות עד היום כתחליף לכסף. הן עשויות מבזלת שמקורה בפּלָאוּ, והובאו לכאן בסירות. האגדה מספרת על הסירה הראשונה שיצאה מיאפ ואבדה באוקיינוס, בחיפוש אחרי איים חדשים להתיישבות. אחריה יצאה משלחת שנייה של סירות שהגיעה לפּלָאוּ, וכהוכחה כי אכן מצאו מקום חדש, רצו הנווטים להביא עמם משהו שונה שאין ביאפ. הם מצאו את האבן ויצרו ממנה דיסקוס, אותו חוררו, כדי שאפשר יהיה לשאת אותו לסירות בעזרת מוט עץ. כשהגיעו הנווטים חזרה ליאפ והראו את התשורה לראש הכפר, הוא חלק להם כבוד מלכים והעניק להם אדמות, רכוש ונשים. מאז, הפכו האבנים הללו למטבע עובר לסוחר. כך או כך, ספני יאפ המשיכו להפליג בדרך הים הארוכה אל פּלָאוּ, כדי להביא ממנה את האבנים הללו. במהלך מסעות אלה קרה לא אחת שסירות הקאנו התהפכו מפאת כובדן של המטבעות הגדולים והמטען היקר, יחד עם נושאיו, עשו את דרכם האחרונה למצולות.

 

 

ברחבי האי פזורים מאות "מטבעות" כאלה, כל אחד שייך למשפחה אחרת. ערכו של כל "מטבע" נקבע על פי ייחוסו, ההיסטוריה שלו ובעליו. גלגלי האבן העצומים המוטלים בחצרות הכפרים, שזיכו את יאפ בשיא "גינס" כ"מטבע הגדול בעולם". כמובן שאף אחד אינו מגלגל אבן כזו בדרכו אל החנות, לצורך כך עדיף הדולר האמריקאי, אולם המטבעות העצומים עדיין נמצאים בשימוש מפעם לפעם, בעיקר לעסקות מקרקעין. כמו כן, הן משמשות ככלי ליישוב מחלוקות וסכסוכים בין הכפרים. במקרים כאלו, משולמים הקנסות, באמצעות "אבני המטבע". בשל משקלם העצום, מיותר לציין שכמעט ואין טורחים להזיזם ממקומם כדי להעבירם למוכר והם זרוקים בכל רחבי האיים, כבדים מדי מכדי להיגנב. משום כך, מכונה יאפ, במקרים רבים "ארץ כסף האבן". אבני המטבע הענקיים השעונים על בית הקהילה, הם כמובן רכושה של הקהילה כולה.

 

 

 

במקום אחר הפגיש אותי ריצ'רד עם כמה דייגים מידידיו. הם עסקו בהתקנת רשתות באיטיות רבה, על פניהם הבעה יותר אפטית מאשר שלווה. הם אכלו מאכל מוזר: דגים נאים, מושרים במיץ לימון, בצל, פלפלת אדומה והרבה קוקוס מרוסק. אחד מהם הזמין אותי לטעום ומשהיססתי, הצהיר כי המאכל, סֶסָמי שמו, טעים מהאוכל המוגש במלון. הוא צדק. לאחר הפצרה שנייה, נטלתי חצי אגוז קוקוס, ששמש אותי כצלחת ואכלתי בתאווה מהמאכל החדש. מעי, כנראה שאינן מורגלות בדגים נאים, הגיבו מאוחר יותר, באופן עצבני למדי…

 

 

 

ישנן שתי דרכים לנוע באי, מכפר לכפר. דרך אחת, ברכב. אם כי התנועה באיים דלילה להפליא. הדרך המעניינת יותר היא על שבילי האבן, כשמם הם. דרכים שרוצפו לפני שנים רבות על ידי תושבי האי, כדי שישמשו אותם גם בתקופת הגשמים, מבלי שייאלצו לשוטט בבוץ. אולם הטחב הגדל על האבנים הללו הופך אותם לחלקים מאד. הלכתי בהיסוס, מועד מפעם לפעם, כשאני עוקב בהשתאות ובקנאה בילדים המקומיים שרצו עליהם. אין באי נוף עוצר נשימה, אבל ההליכה על שבילי האבן המרוצפים, בתוך קמרון ארוך של צמחיה, מעוטר בפרחים יפהפיים, הינה חוויה מרנינה. חלק ניכר מן הצמחים מוכר מארצות דרום – מזרח אסיה, אך ניכרים גם נציגים בולטים של העולם האוקייני, זה שמשתרע בין סולאווסי שבאינדונזיה ועד אוסטרליה.

 

 

 

גם אל האב רודה הגעתי במקרה, דרך מכר שטייל ביאפ לפני מספר שנים. רודה, אב לשלושה ילדים, מקיים מדי יום א', שתי תפילות בציבור[5]: הראשונה, בשפה האנגלית והשנייה, בשפה היאפית, ונוהרים אליה מכל רחבי האי וגם מהאיים המרוחקים. הפלישה הרוחנית לאי התחילה ברצינות בסוף המאה ה-18 ועד לשנות השמונים של המאה ה-19, הושלמה המרת הדת לנצרות. אבל דומה שאפילו כעת, אחרי ששה דורות, ניתן לחוש יראת כבוד לימים ההם. תחושות הנוסטלגיה מעוגנות בנוף, בצמחיה ובהיסטוריה של האי. ויש אומרים שגם ברוחות הטבע בהן ניתן להבחין, או לפחות בהשפעתן.

 המיסה היתה מאכזבת מעט, מבחינה אנתרופולוגית. מרבית המתפללים הגיעו בלבוש מערבי ורק מיעוטם בלבוש מסורתי. יחד עם זאת, כשגילו שהגעתי מישראל, הקיפו אותי בהתרגשות, כמו זו שהכרנו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למבצע אנטבה. ואכן האסוציאציה המיידית בישראל לשם "מיקרונזיה", הוא תמיכתה הגורפת בישראל. המוהיקנית האחרונה.

 

 

יאפ איננה פאפואה –  ניו גיני. לא רואים כאן אנשים משוטטים בכפריהם כשהם מעוטרים בנוצות וקרניים, או למצער, לבושים ססגונית. יחד עם זאת, התושבים המקומיים שומרים על ימים מיוחדים הקשורים לתרבות היאפית כמו "יום יאפ", שהוא מעין יום העצמאות, הנחוג באחד במארס, שבו מגיעים נציגים מכל האיים ומקיימים את הטקסים והריקודים המסורתיים, או "פסטיבל הקאנו" – באמצע נובמבר, שבו מתקיימת תחרות בין חותרי הקאנו באי, וגם אז מתקיימים ריקודים וחגיגות על טהרת התרבות המקומית. קולוניה (Colonia), בירת האי – אם אפשר לקרוא כך לקומץ הבתים הפזורים לאורך הכביש – יושבת על פתחו של מפרץ צ'אמורו (Chamorro), שפתחו הצר משווה לו אופי של אגם.  בכל הימים בהם שהיתי ביאפ נראו צעירים מתאמנים שם בחתירה מהירה ומשולבת לקראת פסטיבל הקאנו. בכפר מסוים, ראיתי כמה נערים לבושים באזור חלציים אדום, מקושטים בעלי קוקוס, עם "כתרי" עלים לראשיהם, פניהם מעוטרות באדום, מקלות בידיהם והם מתאמנים בריקוד חרבות מסורתי. הנערות מרחו על גופם שמן קוקוס מעורב בכורכום, שהפך את עורן לצהוב ולבשו חצאיות עשויות רפיה צבעונית. הנערות התהדרו בגוף רזה ובשדי רימון זקורים. כבר שכחתי כמה יפים הם ניצני שדיה של נערה מתבגרת. כעת הבנתי מה הצית את תאוותם של מלחיו של קפטיין קוק כשהגיעו לראשונה לאיי הפסיפיק. אולם החיים הקשים אינם מיטיבים עם גופן הענוג של נערות אלו. בבהיעדר "סטודיו סי" וקרמים מתאימים הן מהר מאד מדמות לאמותיהן הבלויות.

 

 

למרות שביל, בעל מלון מנטה ריי ביי, העמיד לרשותי נהג ורכב ממוזג, ויתרתי על אלו לטובת מכוניתו המקרטעת של רודה. למדתי מפיו כי הגיע לכאן מאיי צ'ווק בשנת 1983 ומאז הוא כאן. הוא לא הצליח ללמוד את השפה היאפית ומדבר עם צאן מרעיתו באנגלית. לרודה שלושה ילדים. אך רק שניים מהם יצאו מחלציו. מנהג מיקורנזי מקובל הוא אימוץ ילדים בין אחים במשפחה. החלפת ילדים, בלשון פחות מכובסת, מבעית ככל שיישמע לאוזניים מערביות. כאשר נולדה לאחיו בתו השנייה, הוא העניק אותה לרודה, מיד אחרי הלידה. רודה עצמו היה אמור להעביר בן לאחותו, אך לא הצלחתי להבין מה מנע ממנו לעשות זאת. פוליטיקה משפחתית מן הסתם. הילד המאומץ יודע כמובן על הוריו הביולוגיים והוא מקיים עמם קשר מיוחד. ילד זה מכונה "עושה השלום" וזהו אכן תפקידו, להשכין שלום בין האחים, כשמתגלית מתיחות משפחתית כלשהי.

 

 

מפי הרועה רודה למדתי כי החברה ביאפ היא חברה מעמדית היררכית. יש חלוקה ברורה בין תושבי האי המרכזי ותושבי האיים המרוחקים שנבדלים ביניהם במעמד, בתרבות, בשפה ובאורח החיים. שיטת הקאסטות ביאפ מורכבת מאד והתושבים נחלקים בגסות למעמד גבוה ומעמד נמוך, אלא שעיון אנתרופולוגי מדוקדק יותר, מצביע על שבעה מעמדות. בעבר כפר שלם יכול היה לעלות או לרדת במעמדו, בעקבות סכסוך עם כפר שכן. המנצח היה עולה בדרגה והמפסיד יורד.הכפר המפסיד היה מחויב בתשלום דורונים ובעיקר בהכנעה כלפי הכפר המנצח. הכפרים המשתייכים למעמד נמוך היו מוגבלים על ידי חוקי טאבו נוקשים והיו מנועים מדייג של יצורים ימיים נחשבים. ייתר על כן, כל כפר היה מחולק למספר מעמדות.

 

התושבים הגרמניים נלחמו בשיטת הקאסטות ואסרו את המאבקים האלימים ביניהם. לשיטתם הם הביאו שלום לאיים. דבר המעורר את הוויכוח הישן אם יש לתרבות אחת עליונות מוסרית על אחרת ואם יש בכלל מקום לערב מוסר באנתרופולוגיה. כך או כך, תושבי יאפ עמם הצלחתי לשוחח, טוענים בלהט כי המבנה הזה הוא נחלת העבר וקיימת רק חלוקה ברורה בין הקאסטות הגבוהות לקאסטות הנמוכות, שהדבר הברור ביותר שמבדיל אותן זו מזו הוא האֶנדוֹגמיה. בני הקאסטה הנמוכה מנועים מלהינשא או לבוא במגע מיני כל שהוא, עם בני הקאסטה הגבוהה. הם גם מנועים לאכול זה אלו עם אלו. ואכן, אין כמו הסעודה המשותפת, כדי ליצור קרבה. [לא לחינם היהודים הבדילו את עצמם מהגויים בהרגלי המזון, ולא לחינם מקור המילה Company, היינו, חברה, מקורה מהמלים הלטיניות Com Pan, היינו, לחם משותף]. בני הקסטות הנמוכות אמורים לבצע את מלאכות הניקיון ואת עבודות הכפיים וכן לטפל בסידורי הקבורה של בני הקאסטות הגבוהות (כמו ביפן המסורתית). לא קיימים כאן חוקים ברורים כמו חוקי מָאנוֹ ההינדים ונעדרת האלימות המוכרת כל כך מהודו. בני הקאסטות הנמוכות מכונים על ידי הייתר "אחינו הקטנים" ותיאורטית, הגדולים מחויבים קודם כל להגן עליהם. אך ברור מדוע הם נזקקים בכלל לביטוי המגונן הזה. החברה היאפית, נחלקת לקלאנים, היינו, מטות. אם כי אלו איבדו את משמעותם. על מקומם של המטות אפשר ללמוד מהאי צ'וק (Chuuk) שם עד היום, מוגבלים בני הקלאן, לנישואין מחוץ לקלאן ומנועים מנישואים בתוכו, אולי כדי למנוע זיווגי קרובים.

 

 

האב רודה נזהר מאד בכבודם של בני המקום. להבדיל מריצ'ארד, שהוא יאפי, חייב רודה כבן צ'ווק, להקפיד יותר. הוא אסר עלי להתקרב לבתי הקהילה, ללא הזמנה של מישהו מהכפר. לדבריו, כבוד זהו שם המשחק. הילדים מחונכים מינקותם לכבוד, כלפי אחיהם הבוגרים, כלפי מוריהם, כלפי ראשי הקהילה. המילה "רֶסְפֶּקְט" נשמעה בכל משפט שני. כמו כן לא נהוג להסתובב כך סתם בכפר. גם המקומיים, אם אינם מגדלים את הקוֹלְקְס ("אוזן הפיל"), לצורך אכילת שורשיהם או לא עוסקים בדייג ובמלאכות הנלוות לו, אינם מסתובבים כך סתם. זר המגיע לכפר, מחזיק בידו כמה ענפים ירוקים, לאותת שפניו לשלום. זר המגיע בלילה לכפר לא לו, יחזיק בידו פנס, כפי שבעבר החזיקו אבותיו בלפיד.

לא נהוג להגיע סתם ולהתדפק על דלתו של אדם אחר, גם אם הוא ידיד. יש להודיע על כך ולתאם את הביקור בעוד מועד. אם מסיבה זו או אחרת, נמנע התאום מראש, יתנצל קודם כל האורח מספר פעמים ויסביר לבן שיחו מדוע נאלץ לחרוג מכלל הנימוס המקובלים. רספקט זהו שם המשחק.

 

 

ביום האחרון לשהותי באי, טרם הטיסה, נבצר ממני לצלול, משיקולים של בטיחות. בית המלון ארגן למעננו "סיור תרבותי". נסענו לכפר קטן. מחוץ לכפר המתינה לנו מרי, חשופת חזה ולבושה בחצאית רפיה אדומה, כשהיא מלווה בבתה הקטנה. קצת מוזר לשמוע אנגלית צחה מפיה של מיקרונזית עירומה למחצה. הלכנו יחדיו בשביל אבן שרוצף לפני שנים רבות. ליד בית הקהילה המתינו לנו כמה עשרות נערים ונערות, שהתלבשו לכבודנו. הנערות מרחו על גופן כורכום מעורב בשמן ואחר כך פצחו למענינו במחול החרבות המפורסם. לפני שנים הייתי מעקם את אפי באנינות נוכח מופע שכזה, שברור לגמרי שהוכן למעננו. אך במחשבה שנייה, היה זה בדיוק אותו הריקוד עליו התאמנו הנערים בכפר אחר, לקראת פסטיבל הסירות. הדמיון בין הריקודים, המאורגן והספונטאני, מעלה הרהור שני בשאלה מהו אותנטי? אולי ריקוד שאמנם איננו חלק מאירוע פנימי של תושבי האי, אלא בעצם חזרה נוספת מול התיירים, יכול להיחשב כאותנטי ואולי התיירות, שמקובל לראותה כהורסת תרבות,  היא לא בהכרח כזו ולעתים דווקא משמרת אותה?

הנחתי לדיון הפילוסופי כמו לאנינות והתרכזתי במחוללים.

הילדים באזור חלציים מקושט בעלי קוקוס יבשים, הגברים במעין טוניקה אדומה והנשים בחצאיות רפיה רחבות. סרטים קשורים לזרועותיהם, מקלות והם מתחילים לחולל, מוספים לגווניי הירוק והכחול של יאפ, גם פסים של אדום, שחור וצהוב .