טיול באיי פארו

כתב: גילי חסקין; ‏01 בספטמבר, 2024

לאלבום תמונות מטיול באיי פארו

תארו לעצמכם גבעות, צוקים, מישורים, הרים, הכול צבוע בגוונים של ירוק. כבשים המנקדות את משטחי הירק, לעתים רועות על הצוקים עצמם. להקות של עופות מים, מנקדות צוקים שחורים בלובן; אווזים חוצים את הדרך, פה ושם כמה איכרים. אבל באופן כללי, שוררת תחושה של ריק. של מרחבים ללא אדם, ללא אבק, ללא רעש. תחושה משכרת של שלווה. באיי פארו מתגוררים כ־55,000 תושבים על פני 17 מתוך 18 האיים. צפיפות האוכלוסין כאן היא 40 איש לקמ"ר. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין  בישראל, פי 11.

כבר שנים שאני מסייר באזורים הצחיחים, הקרירים, הקודרים משהו. מסעותיי בעקבות הוויקינגים הוליכו אותי מנורבגיה, אל איסלנד, אל איי אורקני  (Orkney) שבצפון סקוטלד וכעת אל איי פארו.

ראו באתר זה: טיול באיי אורקני; איסלנד – ארץ הקרח והאש.

קבוצת איי פארו (Føroyar, מילולית: "איי הצאן")  כוללת 18 איים, הנמצאים בצפון האוקיינוס האטלנטי, על הרכס המרכז אוקייני. בין הים הנורבגי והאוקיינוס האטלנטי. 675 ק"מ מערבה לנורבגיה; 450 ק"מ דרומה לאיסלנד, 280 ק"מ צפונה-מערבה לאיי שטלנד (Shetland) הסקוטיים.

שפת התושבים היא פארואזית – שפה הדומה לאיסלנדית ולנורדית עתיקה. בניגוד לאיסלנדית, היא לא הייתה שפה כתובה עד המאה ה־19. אז התקבלה גרסה על המסורת האיסלנדית (שכבר אינה משקפת את ההגייה בת זמננו). בה נכתבו רוב היצירות של הספרות הפארואזית, כתבי העת והעיתונות בכללה.

ההיסטוריה של איי פארו לוטה בערפל, תרתי משמע. ראשוני המתיישבים הגיעו לכאן מנורבגיה כבר במאה הרביעית. ייתכן שהנזיר הפרנקי ברנרדן (Brendan) המכונה "הצליין", חלף  על פני האיים, במהלך מסעו בצפון האוקיינוס ​​האטלנטי, במאה התשיעית. הוא דיווח בכתביו על  "אי כבשים" ועל "גן עדן של עופות", שייתכן מאד שהם איי פארו. בסאגה, היינו, עלילת גיבורים, שנכתבה באיסלנד, בני פארואה (Færeyinga saga), מוזכרים כצאצאים של מהגרים שנמלטו מנורבגיה במאה התשיעית, מפני שלטון העריצות של המלך  האראלד הראשון ( Harald Hårfagre – האראלד נאה-השיער‏). כמו ויקינגים אחרים, הם הונעו מסיבות של רדיפות, או מחסור בקרקע, לחפש להם מולדת חדשה. אין הרבה אתרים היסטוריים באיים. למעט כמה שרידים של התיישבות הוויקינגים, שהתושבים רואים עצמם כצאצאיהם.

ראו באתר זה: הוויקינגים.

איי פארו נשלטו החל מסוף המאה ה10 על ידי נורבגיה והחל מהמאה ה-14 על ידי דנמרק. בשנת 1888 החלה התעוררות לאומית בקרב תושבי האיים, ועמה, גם השאיפה לאוטונומיה תרבותית ולשונית. האיים זכו מאז 1948, למעמד של אזור אוטונומי בממלכת דנמרק. תושביהם (המכונים "פארואזים") מנהלים את חייהם באופן עצמאי, מלבד ענייני חוץ וביטחון, תושבי האיים חלוקים בדעותיהם – חלקם שואפים לעצמאות מדנמרק, וחלקים מעדיפים את המצב הקיים.

טיסה לא ארוכה הביאה אותנו מפריז לנמל התעופה שבאי ואגאר (Vagar). מזג האוויר סגרירי. לא קר. הגורם המכתיב את האקלים הוא זרם הגולף הסובב את האיים. כתוצאה מכך, החורפים ממוזגים. פני האיים וההרים אמנם מתכסים בלובן השלג. אך הטמפרטורות יורדות אך מעט אל מתחת לאפס מעלות. גם בתקופות הקיץ, מזג האוויר קודר. סגרירי. לעתים קרובות גשום. בדרך כלל, לא מטחי גשם זלעפות, אלא זרזיף טורדני. זאת ועוד. לעתים, האיים מכוסים ערפל המקשה על הנהיגה.

נמל התעופה קרוב מאד לישוב Sørvágur. מבט ראשון מסביב. הכול חשוף. ללא עץ. נסענו כמה מאות מטרים למלון הסמוך. נקי, מעוצב יפה. בארוחת הערב נחשפנו לראשונה לנושא כאוב, רמת המחירים הגבוהה הנהוגה באיים.

ביום המחרת, הפתעה: השמש זורחת. שמים כחולים. בשלב זה של הטיול עוד לא ידענו כמה הדבר נדיר. במשך עשרה ימי טיול "נטו" באיי פארו, היו לנו רק שלושה ימים. שמשיים. אין הכווה להבזק של אור; גם לא לכמה קרניים נדיבות, שצובעות את הירוק בגוונים זוהרים ויוצרות גם קשת נהדרת בענן. כאילו היו  לא מעט. אבל יום שמשי, כמעט ולא. כאשר קורה נס כזה, כפי שקרה לנו היום, זוהי חגיגה. האוויר נקי מאד, הראות חדה להפליא, עד שדומה ואפשר לחתוך את השמים בסכין. כבר לפני עשור ויותר, כשפגשתי לראשונה מטיילים ששבו מאיי פארו, לשאלתי איך היה, ענו : "רטוב מאד". מתברר שלמזג האוויר הקודר באיי פארו, יצא שם רע, לא רק בקרב התיירים. אלא גם בקרב המקומיים. בכול מקום שאלו אותנו בפליאה, מדוע הגענו למקום כה סגרירי.

סמוך  לנמל  התעופה, נמצא מוזיאון (Føroyskt Krígssavnið) המציג את סיפור מלחמת העולם השנייה במקום.  לאחר שדנמרק נכבשה על ידי גרמניה הנאצית, האיים נכבשו על ידי הצבא הבריטי כדי  למנוע שליטה גרמנית באיים, החולשים על הנתיב הימי בין אירופה לארצות הברית ונמליהם החופשיים מקרח כל השנה. בתצוגה ניתן לראות אוסף של כלי נשק, לקרוא את סיפוריהם של עשרות דייגים מקומיים ששקעו במצולות בעקבות הפצצות הגרמנים ועוד.

הבריטים ששהו כאן עד זמן קצר אחרי תום המלחמה, הביאו לשגשוג של האיים. הם צרכו תוצרת מקומית והוסיפו הכנסה. היו מי מהחיילים שהתאהבו בנערות פארואזיות וחלקם אף נישאו להם. החיילים הבריטים למדו מהר שקשה לתאם לוחות זמנים עם התושבים המקומיים וגם לא לתכנן תוכניות רבות מבעוד מועד, היות שעל פי מזג האוויר יישק דבר, וסופה או רוחות חזקות במיוחד יכולים לבטל או לדחות כל תכנית. לפיכך הבריטים קבעו את הביטוי  המזוהה עם איי פארו: ,The Land Of Maybe , כלומר, "ארץ האולי".

נסיעה קצרה הביאה אותנו אל צוקי Trælanípa. בפתח השביל ניצבת בקתה, שם צריך לשלם 200 קרונות לאדם (כ-100 ₪), עבור ההליכה בשביל. סכום שערורייתי, גם בעיני המקומיים.

הלכנו בנוף פסטורלי, של כרי דשא מוריקים, מנוקדים בפרחים צהובים. חלפנו על פני אגם Sørvágsvatn המאורך, המגיע כמעט עד לראש המצוק הנופל לאוקיינוס ומכונה "האגם שמעל הים". כבשים קפצו כשהתקרבנו אליהם ושפע של הוד ניבט מכול עבר. כעבור שעה של הליכה, הגענו אל שפת מצוק, היורד בתלילות אל הים. פסענו לאורכו, נזהרים שלא למעוד. בכמה מקרים, כרי הדשא ממשיכים אל מעבר למצוק. עמידה לא זהירה, תוליד מעידה קטלנית. טיפסנו עוד כמאה מטרים אל המצוק שמעלינו, למבט על מגובה רב יותר על קירות הסלע הדרמטיים ועל מפל  Bøsdalafossur, הנשפך לים. מול המים הנופלים בעצמה, מתרוממים משברי גלים ומתיזים קצף רב לכל ערב. זהו אחד המסלולים הפופולריים באי ובדרכנו חזרה, קיבלנו את פניהם של עשרות תיירים. אירוע נדיר למדי.

בדרכו חזרה, לא פנינו לכיוון העיירה, אלא לצד השני בעקבות… חרטום המכונית.. לאן שהדרך תגיע. נסענו לאורך פיורד מרהיב, התבוננו בכפר הציורי Sandavágur, הבנוי בראשו ובצוקים שבהמשך. במקום מסוים, נראה סוס שרעמתו התבדרה מעל לנוף וצבע הקרם של שערו, הוסיף למגוון הצבעים שזהרו מולנו ביום כה יפה. מרוב התפעלות לא שמתי לב לדרך, המכונית גלשה לתעלה והצמיג התפוצץ. מתברר שאין גלגל חלופי. הטלפונים לחברת ההשכרה לא נענו וכאשר סוף סוף נענו, לא הצלחנו להסביר היכן אנחנו. מכיוון שאין באיים שירותי ווטסאפ, נבצר מאיתנו לשלוח מיקום מדויק. למרבה המזל, פגשנו שתי נשים מקומיות. מתברר שהן מכירות את בעלי החברה. עם הזמן נגלה, שבמקום הקטן הזה, כולם מכירים את כולם. מתברר שבעל החברה, הגיע בטעות למקום אחר ורק בזכות עזרתן של המקומיות, הצליח לאתר ולחלץ אותנו.

נסענו מצדו הדרומי של הפיורד אל הכפר Sandavágur.. בחפירות ארכיאולוגיות נחשפו במקום שרידים  מימי הביניים. הכפר מונה אלף תושבים ומשמעות שמו "חוף חולי". ואכן, לצד הכפר, חול לבן, שבמקום עם אקלים נוח יותר, היה יכול להיות אידיאלי לרחצה. מתברר שהטמפרטורות המרתיעות אדם מן הישוב, אינן מונעות מהפארונזים לשחות בים. צאצאי ויקינגים כבר אמרנו?

בכפר בולטת כנסיה שנבנתה במהלך מלחמת העולם הראשונה. קירותיה משוחים  בלבן בוהק, וגגה מקורה ברעפים אדומים, עם הזמן גילינו, שבכל כפר בולטת כנסייה ציורית. תושבי המקום התנצרו בסוף המאה העשירית והפכו לפרוטסטנטים, יחד עם ייתר ארצות סקנדינביה, במאה ה-15. בכנסיה ניצבת אבן רוּנוֹת (Runestone) גבוהה, שעל צדה השטוח, מופיע כיתוב באלפבית הרוּני^[1], שנחשב לאלפביית הסקנדינבי הקדום. אבני רונות הן לעיתים רבות למעשה אנדרטאות לאנשים שמתו – במקרים רבים מוות שנגרם על ידי אירועים פתאומיים ובלתי צפויים. ישנם גם אבני רונות שהוקמו כנקודות ציון^[2].

על האבן הזו, שהתגלתה ב-1917, מתועד, בקווים אנכיים ואלכסוניים, הוויקינג הנורבגי טורקיל אונונדארסון   (Torkil Onundarson) מרוגלנד (Rogaland), שהתיישב לראשונה באזור.

הכנסיה הצבעונית מעניקה לכפר נופך של מקום מספרי ילדים. כאילו כדי להעצים את התחושה, סביב הכנסייה פזורים קברים וליד בית הקברות המגודר באבן, ניצב פסל המכונה "הרועה מסונדום" (Seyðamaðurin av Sondum). האגדה מספרת, כי הרועה יצא לרעות את כבשיו, כשהוא רכוב על סוסו. לצד אגם  Fjallavatn (מילולית: אגם ההר), ראה סלע גדול ועליו שמלה משובצת בפנינים שזהרו בשמש. הוא לקח את השמלה בשמחה והחל לעשות את דרכו לביתו. הוא לא ידע שהשמלה שייכת לענקית. בני גזעה תופסים חלק חשוב בפולקלור הנורדי. כשזו הבחינה ששמלתה נעלמה, סרקה את האופק ראתה את הרועה. מכיוון שהייתה נכה, ולא יכלה לרוץ צעקה לעזרה אל אחותה שמעבר לאגם: "אחות, אחות, הרועה גנב את השמלה שלי ". כשהבחין הרועה, שהענקית רודפת אחריו, עלה במהירות על סוסו ודהר משם. הענקית התקרבה אליו כל כך, עד שהיא תפסה את זנב סוסו ותלשה אותו. הוא הפנה את סוסו לכיוון הכנסייה, שכן ידע שהענקית מנועה מלדרוך על אדמת קודש. בחצר הכנסייה הוא השליך את עצמו מהסוס, אבל הענקית תפסה את השמלה. היא משכה ומשכה, עד שהרועה נשאר ובידו שרוול בלבד. עם זאת, השרוול היה כל כך גדול שאפשר היה להפוך אותו לגלימה של אנשי דת. הכומר של הכנסייה הזאת, לובש את הגלימה עד ימינו…..

מהכפר הציורי יצאנו רגלית אל– Klovningu. זוהי תצפית שומטת לסת, על מצוק דמוי אצבע, שמזדקר בתלילות מעל המים. בולט גם מעל סביבתו הייבשתית. המקומיים מכנים אותו "אצבע המכשפה". סביר להניח, שהקדמונים ראו בו אצבע אלוהים.

אטרקציה נוספת בכפר היא מסעדה משובחת המגישה מאכלים מקומיים. המטבח המסורתי של איי פארו מתבסס על מאכלי בשר, פירות ים, תפוחי אדמה וירקות טריים. צלי כבש הוא הבסיס של כמעט כל ארוחה,. מאכלים מסורתיים נוספים הם בשר מיובש  למחצה(ראסט צ'ואוט – rast kjót) ודגים מיושנים. כמו כן נהוג לאכול דגים נאים, בשר לווייתן כבוש (  grindadráp) עופות ים וביציהן.

הכפר Bøur  הוא מקבץ של כמה בתים צבעוניים, הדבוקים לצלע ההר מול הים. ביניהם מפרידים נתיבים צרים ובמרכז, ניצבת כנסיה יפה, משנת 1855. מול הכפר, בתוך המים, ניצב האיון טינדהומלר Tindhólmur)) ולו פסגות סלעיות המקנות לו מראה של מבצר. האי קשור לאגדה קודרת (למה אין להם אגדות משמחות?), על איכר בשם רסמוס (Rasmus), שהיה במקור, מכפר סורבגור (Sørvágur), אולם מכיוון שלא הסתדר עם שכניו, פיתו אותו אלו לעזוב את כפרם. הם הציעו לו את אדמותיהם שבאי טינדהומלר, כדי שיעבור לשם וכך ייפטרו ממנו החיים באיון היו טובים לרסמוס. הוא גידל עדר כבשים גדול והעשיר את סל מזונו בדגים ובעופות ים. אולם יום אחד, הכול התהפך. הגיע עיט ענק, לקח בטופריו את בנו הפעוט, בן השנתיים ועף עמו אל הפסגה הגבוהה באי. אמו של הילד מיהרה לעלות אל השיא, אבל הגיעה לשם מאוחר מדי. גוזליו הבוגרים של העיטף אכלו את עיני הילד. רסמוס ומשפחתו התרחקו מהאיון ומאז איננו מיושב. עדיין אפשר לראות את שרידי ביתו ובית הסירות של רסמוס. פסגת ההר נקראת Ørnatindur  שמשמעה "פסגת העיט".

גאז'אדאלור  הוא כפר קטן  שיושב על צלע ההר, סמוך למצוקים. בקצהו נמצא , הנשפך מגובה של עשרות מטרים אל האוקיינוס. ונראה כעמוד מים רב עצמה. מראה מהפנט.

אחד הבתים בכפר גאז'אדאלור בנוי על סלע, שמחציתו בתוך הבית ומחציתו מחוצה לו. הדבר קשור באמונה בעלפים שוכני הקרקע, שרבים מתושבי איסלנד מאמינים בהם ויתכן שמקורם דווקא במיתוסים האיריים. אם מפריעים לגמדים שוכני הקרקע, פגיעתם רעה.

ראו באתר זה: עולמם הרוחני של אנשי איסלנד

ביום המחרת הפלגנו לאי מיקנס (Mykines). ההפלגה של אמש בוטלה בגלל הים הסוער. מזג האוויר מנהל את האיים ואת החיים בהם.

זוהי הפלגה מרהיבה, לאורך הצוקים הנישאים של האי, המזדקרים בתלילות רבה מעל המים. הנמל של האי נמצא במפרץ צר מאד, בין צוקים גבוהים ועליהם מקננים עשרות מינים של יסעורון שחפי (northern fulmar), שפתחו במעוף מבוהל וקישטו את השמים בכתמים לבנים. הנמל הומה בבני האי הממתינים לקרובי משפחתם או חבריהם, הבאים לבקרם. מרבית התושבים נמצאים כאן רק בעונת הקיץ.

זהו המערבי מבין 18 איי פארו. מבחינה גיאולוגית הוא האי הקדום ביותר ומקורו בהתפרצות געשית מלפני 60 מיליון שנים. האי יושב כבר במאה ה-6 על ידי נזירים איריים, שגידלו כאן שיבולת שועל ושעורה וכנראה הביאו איתם את העכברים שפרו ורבו בו. באי נמצא יישוב אחד בלבד, הקרוי על שם האי.

משערים שמקורו של שם האי בשפה קדם-נורדית, וככל הנראה השם מקורו בקלטית: "מוק איניס" (muc-innis) שפירושו "אי החזירים", או מגאלית סקוטית "מוק מהארה" (muc-mhara), שפירושו לווייתנים.כנראה שהראשונים עסקו בכך.

באי מזדקרים צוקים, המשמשים לקינון לעופות מים ונחשבים לאחת ממשובות הציפורים החשובות של אירופה. מדריכה חביבה המתינה לנו בנמל. מתברר שלפני שלושים שנה הייתה מתנדבת בקיבוץ ברקאי וזכרה את ישראל לטובה. אביה נולד וחי כאן. במשך השנה היא עובדת כגננת בעיר הבירה טורשהאן (Tórshavn), ובחודשי הקיץ, היא מגיעה לכאן, לבית שבבעלות משפחתה, לארגן ולהדריך סיורים. לאחר שהגישה לנו קפה וסיפרה על החיים.

יצאנו לסיור רגלי, בשביל צר העולה ויורד, על הצוקים, תוך כדי החלקה בבוץ. במקום ראינו שחפים, יסעורונים, יסעור אטלנטי (Manx shearwater), יסעור קטן (European storm petrels), ריסה (kittiwake) שחור רגליים ובעיקר פפינים (Lundar בפארואזית; Puffins באנגלית). אותם "תוכוני ים", שנקראו בעבר "טמשאי צפוני", הם בעלי נוצות שצבען שחור-לבן ומקורם, בזמן החיזור לובש צבעים אדום וצהוב. מעריכים שמדי שנה, פוקדים את האיים כמיליון פפינים. הם מגיעים לכאן מדי יוני, היישר למחילות אותן עזבו בסוף הקיץ שעבר, מטילים את ביציהם, דוגרים עליהם במשותף, מטפלים יחד בצאצאים ובסוף אוגוסט, שבים חזרה אל האוקיינוס.

במשך שנים הייתה כלכלת האיים מבוססת על ציד פפינים. גברים, בעיקר מבוגרים ומיומנים, היו גולשים ב"סנפלינג" לאורך הצוקים, אל מדרגות הקינון, אוספים את הביצים וצדים את העופות בהנפת רשתות "פרפרים" גדולות. במקום ניבת מצבה לזכר הנופלים בים. למזלנו המנהג הזה נאסר במקומות רבים והפפינים אינם חוששים מבני אדם. מצדו השני של האי התנשא הר קנוקור (Knúkur), לגובה של 350 מ'. מספרים שנשקף משם נוף נהדר.

מדרום לאי, מעבר לערוץ הולמיאו (Hólmgjógv) ,שרוחבו 35 מ, ניצב האי מייקינסהולמור (Mykineshólmur). שני האיים הזעירים מחוברים בגשר צר להולכי רגל. בשל מפולת סלעים, נבצר מאיתנו להגיע אליו, אבל למדנו שמהגשר נשקף נוף רב עצמה על האיים ועל התעלה המפרידה ביניהם. על המצוק מקננות כ-5000 סולות (Gannets), עופות מים הידועים כצוללים משובחים. המשך הליכה של עוד כחצי שעה מהגשר יוביל אל קצה האי שם נמצא המגדלור, המעטר את הצוק הירוק באצבע לבנה. חוויה מרוכזת של טבע. לא רק. זכינו, גם לסיפורים מעניינים ולמרק דגים משובח, עם יין לבן מובחר.

חזרה מהאי מיצ'ינס לוואגאר, כדי לעבור ממנו אל האי סטירמוי (Streymoy), שם נמצאת עיר הבירה טורשהאון (Tórshavn). הנסיעה אורכת קצת פחות משעה ובדרך נוסעים דרך מנהרה תת קרקעית באורך של חמישה קילומטרים, שמעליה האוקיינוס. הנסיעה במנהרות יקרה. החשבון מוגש לחברת ההשכרה ודרכם לנהג. עד המאה ה־19, אמצעי המעבר היחיד בין האיים היו סירות. באיים עצמם, הלכו בני המעמדות הנמוכים ברגל, והעשירים רכבו על סוסים, או נסעו בעגלות הרתומות להם. במאה העשרים, החלו מעבורות לשנע תושבים בין האיים. לאחר מלחמות העולם, התחילו להגיע אל האיים מעבורות חדישות, שאפשרו העברת כלי רכב מסוגים שונים מאי לאי.

החל משנות ה־60, ובצורה מואצת בשנות ה־70 של המאה ה־20, החלה בנייה של גשרים ומנהרות המקשרות בין האיים, שביטלו את הצורך במעבורות, על מנת להעביר מוצרים שונים בין האיים. כיום, מרבית האיים מקושרים בינם לבין עצמם, במנהרות תת קרקעיות.

שלוש שעות של הפלגה במעבורת, הביאו אותנו  מסטרימוי אל האי סודרוי (Suðuroy). משמעות שם האי בפארואזית, הוא "האי הדרומי". ואכן, זהו הדרומי ביותר באיי פארו.  לקראת תום ההפלגה, חלפנו  על פני האי לוּיְטְלַה דוּיְמוּן ((Lítla Dímun).), הדומה ליהלום קטן ועל כן זהו גם שמו, והוא האי היחידי מבין  האיים , שעליו לא מתגוררים תושבים. בודדים נוהגים להגיע לאי בימות הקיץ לטיולי אתגר במסלולים תלולים ומסוכנים במיוחד. ויתרנו.

שטח האי  סודרוי 166 ק"מ והוא מצטיין בנופים פראיים במיוחד. בשנת 2005 חיו בו כ-5,000 איש, אך מאז חלה ירידה במספר התושבים ונכון לשנת 2024, חיים באי 4,607 תושבים. אחת הבעיות הקשות עמה מתמודדת אוכלוסיית פארו, היא ההגירה השלילית של צעירים, לאחר לימודיהם התיכוניים לדנמרק, שם הם זוכים להשכלה אקדמית. עשרות אלפי פארואים קבעו את משכן הקבע שלהם בדנמרק ובייחוד בבירה קופנהגן. בעיה זו הובילה לפתיחה של מוסדות אקדמיים באיים, אך היצע תחומי הלימוד די קטן.

בשנת 1350 עזבו רבים את האי בשל המגיפה השחורה והכפר Akraberg ניטש. בראשית ה-17 סבל האי מהתקפות של הקוראסרים, שודדי הים הברברים שהגיעו מצפון אפריקה וכונו "טורקים" בפי התושבים. כמו במקרה המפורסם של איי ווסטמן (Westmen) שבאיסלנד, הפיראטים פשטו על האי, בעיקר לצורך חטיפת נשים וילדים לעבדות. אלו הובלו לשוקי העבדים באלג'יר, הילדים הפכו למשרתים והנשים נלקחו להרמונות. חלקם נפדו במהלך השנים.

ראו באתר זה: הקוראסרים הצפון אפריקאים.

נסענו לכפר ציורי להפליא בשם Sunba ומולו איון סלעי מרשים. משם, נסיעה אל המגדלור של אקרברג (Akraberg), שהוא הנקודה הדרומית ביותר באיי פארו. ממגדל תקשורת, הקשור היטב בכבלים עבים בשל הרוחות העזות, צפינו למצוקים אדירים. הלכנו לאורך המצוקים, אל המגדלור ואל כמה בתים צבעוניים, שכאילו תלויים בין הר לאוקיינוס. על הקו החד, הברור שבין ירוק וכחול, רועות כבשים, בין שמים למים. למרגלותינו סחררו מאות עופות מים, שהעניקו לנו חוויה היצ'קוקית ממש. משם, נסיעה בדרכים צרות. הנסיעה כאן אינה פשוטה, יש להיות ערניים, לא רק כדי שלא לסטות מהכביש ולפגוע ברכב, לא רק לפספס עיקול ולהמשיך חלילה אל  התהום, אלא גם כדי שלא להיתקע ברכב שבא ממול. אין מקום בכביש לשתי מכוניות, לשם כך, קיימים כל כמה מאות מטרים, מפרצי חניה והמקומיים אלופים בנסיעה ברוורס.

העפלנו אל צוקי Beinisvørð, שנחשבים לתלולים ביותר באירופה. מזדקרים לגובה של 470 מ'.  גבוהים בהרבה מצוקי מוהר (Aillte an Mhothair) המפורסמים של אירלנד ומטילים מורא גדול פי כמה. הההגעה לצוקים מפתיעה. נסיעה בדרך צרה, הצופה אל אפרים ירוקים, מבלי שמשהו ירמז על הדרמה הקרובה. אפילו מפרץ חניה לצד הדרך, לא לימד על מה שמצפה למטייל הסקרן. כמה עשרות מטרים של הליכה ואנו הולכים על המצוק, נפעמים מההוד. ארץ הררי האלוהים.

למרגלותינו סחררו עופות מים רבים, שהצוקים משמשים להם כמושבות קינון. במשך דורות, כפריים מהכפר הסמוך סומבה (Sumba), היו גולשים בחבלים לאורך הצוקים. אדם אחד היה גולש בחבל (בעוד חבריו מייצבים אותו) ואוסף ביצי ציפורים. גם הביצים וגם עופות המים היו מרכיב חשוב בסל המזון של המקומיים. היו שנהרגו במהלך הגלישה. לעתים נפלה אבן על ראשו של מישהו. לעתים, אחר החליק מהמצוק אל מותו.

הלכנו על הצוקים, התבוננו מעלה, לראות את ההרים הגבוהים יותר, השלוחים בקריאת תיגר אל השמים, השקפנו מטה אל צוקים קטנים יותר ואל גלי הים המלחכים אותם ולא ידענו את נפשנו. היינו שמחים ללכת עוד ועוד, לבלוע את היופי הזה, שקשה להכיל את כולו, אלא שערפל הגיע (תופעה נפוצה) וכיסה את הכול במסך של עננים.

המקום רב ההוד המפיל מורא הן מלמעלה והן מלמטה. משום כך הם זכו למקום של כבוד בשירה המקומית. כך למשל המשורר פאול יואנסן  (Poul F. Joensen) ), יליד הכפר סומבה, תיאר את המצוקים כ"שומרי הרוח" של איי פארו. הזמר והמלחיו קאוס יואנסן   Hanus G. Johansen), הלחין כמה משירים אלו, שהפכו להיות פופולריים בקרב פארונזים, מכול הגילאים.

השכמנו בבית הארחה קטן ומטופח להפליא בכפר ויגור (Vigor). בעלת המקום הכינה ארוחת בקר מושקעת ומגוונת להפליא, כולל לחמניות שאפתה במו ידיה. אלו נראים פרטים שוליים, אבל ארוחה כזו, מול הים, תוך כדי שיחה עם אשה מקומית, שגדלה בכפר בו חי שש משפחות בלבד, היא עוד חוויה בפאזל מורכב של רשמים. לא הרחק מהכפר ויגור, נראים צוקים מרשימים להפליא, המזדקרים מעל נמל נטוש, ששרידיו החלודים נותרו בשטח והפכו לציון דרך היסטורי . לצוקים צורה של סהר והם מרהיבים ביופיים.

פאמז'ין (Fámjin) הוא כפר קסום בקצהו של פיורד ולו כנסיה ציורית. הפראונזים מתגאים במקום זה, בו הונף דגלם לראשונה. מעל המפל הקטן שבכפר, יוצא שביל הליכה, אחד מרשת סבוכה של שבילים המרשתת את האיים לאורכם ולרוחבם.

העיירה Tvøroyri היא הגדולה באי. יש בה בתים ישנים ששומרים על צביונם הקסום. דרך עפר הובילה אותנו מעיירת הנמל Tvøroyri, לחווה חקלאית. על המדרון עבדו איכרים, קצרו, עדרו ועסקו במלאכות חקלאיות שונות. תהיתי אם תוך כדי העבודה הקשה, הם שמים את ליבם לפיורד שפרוש מתחתם. טיפסנו בשביל מבוצץ ותלול, כשאנו נאבקים ברוח עזה, עוצרים לנוח לרגע, ומשקיפים אל סנדוי (Sandoy), סטורה דימון (Stóra Dímun) וליטלה דימון (Lítla Dímun). השביל ופופולרי להפליא ולא בכדי. לאחר שבכל היום לא ראינו ולו מטייל אחד, ספרנו לאורך השביל הנוכחי כמה עשרות. רובם ככולם מקומיים.

העפלנו לתצפית מ- Grindin שבראש ההר. הנוף שנשקף ממעל היה שווה כל טיפוס. צוקים, גיאיות, נקיקים, איונים בים. מראות שנשמעים דומים לאלו שראינו קודם לכן, אבל לכול אחד מהם יש את הייחוד שלו. ממול נראו היטב האיים ואגאר (Vágar) וקולטור (Koltur). באחרון  מתגוררת אישה אחת בגפה, שמרב עיסוקה הוא בגידול כבשים, אווזים וטיפוח של כפר ויקינגי עתיק לצורכי שימור ותיירות.

ירדנו בשביל תלול ובוצי, תוך כדי מבט מתפעל על הנוף השסוע והמבותר. השביל חייב זהירות מרבית, שלא תמיד מנעה החלקות. גלשנו לעמק דמוי תיאטרון ובלבו אגם Hvannhagi  היפהפה, שמתארו עגול נמצא כאן, כמזכרת לקרחון שמילא את העמק בתקופת הקרח. סלעים ענקיים שגלשו לעבר האגם, מושכים למקום חובבי גיאולוגיה, המכנים אותו "אל דורדו" גיאולוגי. הרוח העזה הקשתה עלינו לעמוד. לכן נצמדנו לקיר הסלע ובמקום לשוב בשביל ממנו הגענו, טיפסנו לנקיק צר שהתחתר בבזלת וטיפסנו דרכו במשעול תלול מעלה מעלה, עד לשיא. ממנו, נשקף נוף נהדר של פיורד וכרי דשא רחבי ידיים.

חזרה לעיירה, להפסקה בבית קפה מקומי, עם עוגה משובחת להפליא. הליכה למשושי בזלת נהדרים. קיר של עמודים דמויי פריזמות, הניצבים לאורך הכביש. המשך למערה וולקנית בנויה ממשושי בזלת, שנפערה מעל הים. ההליכה דרך הסלעים שהיו מוצפים על ידי הגאות כמה שעות קודם והפכו לחלקים, הפכה למאתגרת אף היא.

ראינו הרבה ולא שבענו. בהתקף של רכושנות, לצבור כמה שיותר מראות וחוויות, המשכנו דרך מנהרה לכפר Hvalba, שבראשית המאה ה-17 שימש כבסיס לשודדי הים , הוכה על ידי חייל הים הדני ב-1615, דבר שהפחית את לחץ הפירטים.

משם, בדרכים צרות ומפותלות ל- Fiskieiði. שוב, צוקים הנופלים אל היום, שכבות של טוף אדמדם בבזלת, אצות הצובעות את המים באדמדם. אלא שהגשם הלך והתחזק, הלך והטריד. וקשה היה לנוף להתמודד עם בית קפה שראינו בדרך….

האי הבא בו ביקרנו היה סאנדוי (Sandoy) . נסיעה במנהרה מתחת לים ואחר כך, בכבישים צרים ומפותלים בגשם שוטף. הגענו לבית הארחה קטן, בכפר דייגים זעיר, בסוף העולם שמאלה.  המקום היה סגור. שורה של חדרים נשקפה על הנוף, כמו מוטל. איש מהמתארחים לא ידע היכן המנהל. עד שמצאתי בני זוג שותים בירה בתוך ג'קוזי, מתחת לכיפת השמים, נהנים מהשילוב של המים החמים וטיפות הגשם הקרות. מתברר שהם עובדים במקום….נאלצתי לשלוף אותם מהאינטימיות המבורכת. רטובים וקפואים נכנסנו לחדר, כמו למאורה חמימה….

התעוררנו לבקר סגרירי. ענן אפור רבץ על ההרים שממול וגלש עד לפיורד ממש. זהו האי היחידי בקבוצת האיים שיש עליו דיונות. במיוחד באזור החוף המערבי ובאזור הצפון-מזרחי, שאין בו כבישים. כנראה ששם האי נגזר מהחולות. בסביבה ישנם עוד איים ששמם דומה. כך למשל האי סנדאי (Sanday), שבאיי אורקני (Orkney), סנדאי שבאיים ההבירידיים (Hebrides) ו-סנדוי Sandøy שבנורבגיה..

בבקר המחרת, לפני ארוחת הבוקר, מיהרנו לכפר דאלור (Dalur),  שהנסיעה אליו, בדרך צרה, התלויה מעל מצוק, הייתה היפה ביותר בה נסענו עד כה. הוראת שמו של הכפר היא "עמק" ואכן, הכפר שוכן בעמק קטן ומעוגל, עטור בהרים. הכפר עצמו, יפה כפנינה. טיפסנו למעלה, בין המפלים, חלפנו על פני טחנת קמח, שנבנתה על אחד הערוצים, החלפנו מבטים סקרניים עם הכבשים ועם להקות האווזים שהבריחו אותם ממקום למקום. הכפר היפה הוסאביק (Husavik), הוקם בשלב מוקדם מאוד של ההתיישבות בפארו,  אבל מאז שפגעה בו מגפת הדבר במאה ה-14, איבד מחשיבותו. יש בו חוף רחצה נחמד עם חול שחור, מצפון לכפר נמצאים שרידי 'בית ארוך' – מרכז קהילתי מהמאה ה-14. אלו בתים נמוכים עתיקים בנויים מאבן, שריד עדות למתיישבים שנאחזו באדמה הדלה, למרות האקלים הבוגדני.

כפר יפה נוסף הוא  Kvívík. כל כפר דומה למשנהו וכל כפר יפה בדרכו. שבנו לבית ההארחה, לארוחת בקר מושקעת להפליא, מגוונת וטעימה, כפי שחווינו גם יום קודם. המארחים יוצאים מגדרם כדי להנעים לאורח את שהותו. המשכנו לכפר Sandur, הגדול באי ובאופן ספונטני, נכנענו לקריאת התיגר של השביל שראינו משמאלנו והלכנו לאורך הצוק שלצדו. כל פעם, רק אל הצוק הבא…. המסלע בנוי כולו מ"סנדויץ' של שכבות סלע, בזלות וטוף, אחת מהן בצבע אדום ממש. פסענו על המצוק, בגובה של כמאה מ' מעל הים, מתבוננים בגלים המרימים בכול פעם נד גבוה של מים ומתיזים רסס לכל עבר. מסניפים את הנוף הדרמטי. אין הרבה חקלאות באיים, אבל בכמה מקומות נראים שדות תבואה ובהם "בלות", היינו כדורי חציר, עטופים בניילון ירוק, להגנה מגשם. במקום אחד ראינו מכונה האורזת ומהדקת אותן, כפי שעושים למזוודות בנמלי תעופה. הדרך לחוף של Søltuvík מרשימה אף היא. זהו מפרץ רחב ידיים, שכולו סלעי בזלת מעוגלים ככדורים ענקיים ובים שוחים כלבי ים, כך לפחות סיפרו המטיילים שניצבו לצידנו, חמושים במשקפות. הצלחנו לראות רק להקות גדולות של ברווזים.

בשנת 2010 הוצבה במקום אנדרטה, בנויה משני עוגנים, לזכרה של האנייה 'פרינציפה' (Principia), שהפליגה מנמל דוניידה (Dundee) שבסקוטלנד, ב-16 בנובמבר 1895 . כעבור שלושה ימים נקלעה לסערה ועלתה באש. הצוות ניסה לשוב לסקוטלנד, אך הם נסחפו לפארו והתרסקו על הצוקים. מתוך 28 אנשי צוות, שרד רק אחד.

בדרך נראים עוד הרבה שבילים המובילים לתצפיות. קשה להתאפק נוכח קריאת התיגר שלהם. במעבר ההרים שמעל העיירה סקופון (Skopun) יש שני אגמים יפים, נורד'ארה הלסבאטן  (Norðara Hálsavatn) והיימארה הלסבאטן  (Heimara Hálsavatn), ושניהם חביבים על דייגים. בחורה חייכנית בלשכת המידע והצביעה במפה על הרבה שבילים נוספים, המובילים להרבה נקודות חן. אבל נאלצנו לצאת מהאי כשמחצית תאוותנו בידינו.

האי סטריימוי (Streymoy) ממוקם באמצע הארכיפלג. זהו האי הגדול ביותר ומהווה 24% מכלל שטחי האדמה, עם למעלה מ־20,000 תושבים. כ -40% מכלל האוכלוסייה. פירוש שמו הוא "אי זרמי הים". צורת האי מוארכת והוא משתרע מצפון לדרום. אורכו של האי 47 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ. פני שטח האי הרריים, בעיקר בצפון-מזרח האי. הנקודה הגבוהה ביותר  אי היא קופסני (Kopsenni), שגובהה 789 מטרים.

מרבית התושבים מתגוררים בבירת האיים, טורסהאבן (Tórshavn),, שהיא גם את הנמל העיקרי במדינה, מרכז המסחר, ומקום האוניברסיטה של האיים.

ממעגן ווסטמינה (Vestmanna) – יצאנו לשיט לאורך הצוקים. אמנם, מספר עופות המים לא היה גדול, לייתר דיוק, מספר המינים. ראינו בעיקר שחפים, יסעורונים, כמה ברווזים, מעט פפינים, קורמורנים ולא מעט אוריות (Guillemont), שעפו קרוב מאד למים. אבל מספר השחפים שריחפו מולנו, על רקע הצוקים, היה גדול ומלהיב. במהלך השנים גדדו הגלים, חצבו מערות ואף הפרידו סלעים מהקיר והותירו אותם לעמוד לבדם מול המשברים. ממתינים לתורם….

הספינה נכנסה לכוכים בסלעים, למערות וולקניות, ומתחת למפלי מים .  בדרכנו חזרה, השמש הגיחה לשעתיים של חסד וצבעה את המערות בשפע של גוונים והעניקה להם עומק וחיים. במרכז המבקרם, ישנו מוזיאון קטן העוסק בסאגות הסקנדינביות. זהו מוזיאון שעווה המציג את מעללי הוויקינגים בצורה מוחשית. מוחשית מדי….

לא הרחק משם פזורים כמה כפרים יפים. באחד מהם, קוויויק (Kvívík), יש שרידים של בתים אליפטיים, שהוקמו על ידי הפושטים הוויקינגים, במאה התשיעית. זהו אינו אתר רב רושם, אך חושף סיפור מרתק.

נסענו היישר לכפר קירקג'ובאור (Kirkjubøur), השוכן לחופו הדרומי של האי. בתי הכפר פרוסים לגדת הפיורד, צבועים בשחור ומקורים בגגות מכבול, מכוסים בעשב ירוק. מהכפר נשקף נוף יפה של האיים הסטור (Hestur) וקולטור (Koltur) ממערב והאי סנדוי (Sandoy) בדרום. הכפר הוא האתר ההיסטורי החשוב ביותר של פארו . זהו מקבץ של שרידים מרשימים. המבנה הגדול והמרשים ביותר הוא קתדרלת מאגנוס (Magnus Cathedral), שבנייתה החלה במאה ה-13 ומעולם לא נשלמה, בין השאר בשל מפולת שהרסה ב-1772 את הקיר המערבי.  בשנת 1832 נמצאה במקום אבן רונים, המתועדת לימי הוויקינגים.

בסמוך נמצאת כנסיית (Olavskirkjan), שהוקמה ב-1111 והוקדשה למלך אולאף הקדוש, שניסח את ספר החוקים הנוצרי של נורבגיה במאה ה-11. היא שימשה מרכזם הדתי של איי פארו  עד הרפורמציה הפרוטסטנטית. אבל במסגרת מספר שיפוצים שנעשו בה במאות ה-19 וה-20 נעלמו חלק ממאפייניה המקוריים. בשנת 1832, נמצאה אבן רונים ליד הקתדרלה, המכונה "אבן קירקג'ובאור" ומתוארכת לתקופת הוויקינגים. כמו כן נמצא שם, בית החווה הישן מהמאה ה-11, שנקרא Kirkjubøargardur  והוראתו "חדר מעשן".

קירקג'ובאור הוא מקום הולדתו של יואנס פטורסון ( Jóannes Patursson 1866-1946), מנהיג תנועת העצמאות של המאה ה-20 באיי פארו. מלבד היותו פוליטיקאי ומשורר, הוט היה חקלאי חשוב בכפר. פטורסון יצר את הרעיון שאיי פארו הם אומה. השפעתו עדיין קיימת. את הפזמונים שכתב  שרים בכנסיות, את שיריו שרים במסיבות והמפלגה הפוליטית שהקים, "מפלגת העם של פארו", היא עדיין אחת המפלגות הגדולות באיי פארו.

סמוך לכפר נמצא מעגן Gamlarætt, משם יצאנו בסירת מרוץ מגומי, המכונה RIB62. התיישבנו בשני טורים יחד עם עוד עשרה מטיילים, והחלנו לדהור על הגלים, כשאנו מקבלים תחושה של שיט במהירות "סילון", משולב עם שעטה על גב סוס. כדי להוסיף עצמה לחוויה, התנגנה ברקע מוזיקה מסרטי פעולה. לספינה זו הייתה גמישות רבה יותר מלכול ספינה בה שטתי. הגענו לאי Hestur שממול. הפעם ראינו הרבה יותר עופות מים. כמויות גדולות יחסית של פפינים, והפתעה – כלבי ים. חשוב להדגיש: לא מדובר באריות ים (Sea Lions), כפי שרואים בדרום אמריקה, קליפורניה ונמיביה, אלא בכלבי ים אמיתיים (Seals), מסדרת "חסרי אפרכסות אוזניים".

באתר זה: טורפי הים.

על הצוקים ראינו כמה מטיילים נחושים שיצאו לטרק, באי המבודד יחסית. הכניסה למערות הים, הייתה שיאו של  השיט. מעבר לדרמה שבעצם הכניסה למערה ולמי הים המקבלים דרגות של אור ברמות שונות, התגלו שם צבעים מופלאים של מינרלים, שצבעו את הסלעים בירוק ואדום ויצרו רושם רב. במקום מסוים, עברנו לצדו השני של האי דרך מנהרה בתוך הסל. דרמה שנבנית מחשיכה, נקודת אור, עיגול הולך ומתרחב ושוב, הים הפתוח.  הייתה זו חווית טבע, רב חושית ורוויית אדרנלין.

טורשהאון בירת האיים היא עיר ציורית ובעלת קסם רב. מרבית אתרי הלינה בטורשהאון ממוקמים במרכז העיר, בצמוד לנמל. המלון שלנו נמצא מעל העיר, הגענו אליו בדרך צדדית הצופה אל פיורדים נהדרים ולחופיהם כפרי דייגים.

המקום הססגוני ביותר הוא אזור רציפי הנמל, שם גם ממוקמים מספר בתי קפה ומסעדות וזה גם אזור חיי הלילה של העיר ובו פאבים מקומיים. בקצה הנמל שרשרת של בתים אדומים המצופים בגגות דשא. זהו רובע טִינְגֶנֶס (Tinganes), ממנו צמחה העיר. זהו האזור העתיק ביותר באיי פארו, אליו הגיעו הוויקינגים לראשונה מנורבגיה כבר בשנת 900.  יש כאן רחובות צרים ואווירה שוקקת, ממש כמו בעבר הרחוק המפואר, כשטינגאנס היה נמל סואן. עד היום משרדו של ראש הממשלה ושל שרים נוספים ממוקמים כאן. במרחק כמה דקות של נסיעה ממרכז העיר, נמצא המוזיאון הלאומי של איי פארו (Søvn Landsins). שמאפשר מבט  רב תחומי על האיים.

במוזיאון מספר אגפים הסוקרים את הגיאולוגיה, עולם החי ותולדות ההתיישבות . החלק הזואולוגי כולל תצוגה מרהיבה של פוחלצים של דגי האוקיינוס, ציפורים ולווייתנים. מוצגים בו חפצים הקשורים בדת, בימאות, בדיג, בניווט ובחקלאות, מתקופת הוויקינגים ועד ימינו. במוזיאון מושם דגש על החיים סביב ציד לווייתנים. נושא שגורר התקפת מארגונים ירוקים ומחובבי טבע ברחבי תבל, אך הפארונזים רואים בו חלק חשוב ממורשתם.

ראו באתר זה: ליוויתנים

ביום ערפילי במיוחד, בו נבצר מאיתנו לראות כמעט כלום, ביקרנו במוזיאון ליסטאסקאלין (Listaskálin), שנמצא במרחק הליכה של כקילומטר ממרכז העיר. זהו מוזיאון האומנות הלאומי. כמו כל דבר באיי פארו, הכול כאן בקטן. שלושה חדרים וזהו. חלקו העיקרי של נושא היצירה כאן לאורך הדורות היה ועודנו סביב לטבע המקומי: ציפורים והמון נופים המשלבים פיורדים ואוקיינוס. מרביתם בסגנון אימפרסיוניסטי.

אגף שלם מוקדש  ליצירותיו של סמאל יונסון-מיצ'ינס (Sámal Elias Joensen-Mikines), אחד משלושה ציירים שפתחו תערוכה בתורשהאן בשנת 1927 והחלו למעשה את האומנות באיים. מיצ'ינס נחשב לבכיר ביניהם וביצירתו ניתן לראות תיאורים רבים של הטבע, בתי העץ הצבעוניים והנופים המקומיים, וכן היבטים הנוגעים לחייהם ותרבותם של הפארואזים ובכללם תיעוד מצויר של צייד הליווייתנים, המוזיאון נמצא בלבו של "יער", מקומי. העצים  עצמם הם תופעה נדירה ומרעננת באיים. בין העצים פזורים פסלי מתכת בסגנון מודרני. מזכיר מעט את גני מילס (Miles) שליד שטוקהולם.

מהעיר העתיקה והציורית, נסענו למפל פוסה (Fossa), הגבוה באיים, שצורתו כמניפה. כאשר הרוח נושבת, היא מסיטה את המים למניפה רחבה בהרבה; המשכנו לכפרים ציוריים להפליא, השוכנים בעמקים קרחוניים, שצדודית הרוחב שלהם כשל האות U, הגולשים לפיורדים. לשונות ים כחולות, שחדרו לייבשה בעקבות הקרחונים.

ראו באתר זה: הקרחונים.

השילוב של הטבע והנוף האנושי, מעצים את הדרמה. צוקים חדים, עמקים בעלי קווים רכים, גודש של ירק, בתים ססגוניים, כבשים.  המזג השתפר מעט ואת היופי קשה להכיל. המשכנו משם לכפר Tjørnuvík הקטן, השוכן בקצהו של פיורד. מעליו ניצב הקרקס העצום שנוצר על ידי הקרחון ובעצם גם יצר אותו. כולו מפוספס במפלי מים דקים. טיפסנו מעלה, התבוננו בנוף, ממצים כול דקה של אור. בימים אלו, של אמצע אוגוסט, ניצלנו את שעות האור עד שעה 20:00, מקנאים במטיילים של יוני, שחוו אור עד שעה 23:00. הלכנו בשבילי עזים ונהנינו מהנוף של הכפר הפיורד ושל צוקי Eiðiskollur, שבקצה הצפוני מערבי של האי הסמוך אייסטורוי ולמרגלותיהם, גלי הים משתברים בשצף קצף אל סלעי  Risin og Kellingin הבזלתיים, אשר בים, מול המצוק.

המרחקים ממקום למקום אינם גדולים. אך הנסיעות איטיות. דרכים מתפתלות, פעמים רבות יש בעיה של ראות ובעיקר, הדרכים צרות ואינן מאפשרות מעבר של שני כלי רכב, זה לצד זה. בכול פעם  נראה רכב ממול, יש לחפש מפרץ בכביש, כדי לעצור שם ולתת לו לעבור.

נסענו לצד אגם  פולור  (Pollur)), הסמוך לים. זהו אגם יפה ומעוגל להפליא, שנחל ממלא אותו במי הגאות. המשכנו מערבה אל הכפר סקסון (Saksun). כפר קטן, מעל קצהו של פיורד, שחוצה אותו נהר דאלסו (Dalsá)  . הכפר מוקף הרים גבוהים, מהם זולגים  מפלי מים מרשימים.. במקום חווה עתיקה (Dúvugarðar) שבתיה, על גגות הכבול הירוקים שלהם, משתלבים היטב בנוף וכנסייה הניצבת לבדה, בולטת בצבעה הלבן על רקע הירוק שמסביב. הכנסייה נבנתה במקור בכפר Tjørnuvík ממנו הגענו, אך בשנת 1858 הועברה דרך מעברי ההרים, בשביל הליכה פופולרי גם היום ונבנתה מחדש כאן. שביל יפהפה, בין ההר לפיורד, מוליך את המטיילים, במשך כשעה אל הפיורד ולאורכו. הנמל שנחשב למצוין בימים הטובים, נסתם במהלך השנים בחול והוא נגיש רק בשעת הגאות.

קשה להגדיר את הקסם של פארו. מחד, למי שטייל בסקוטלנד ובאיסלנד, הנופים לא יחדשו לו הרבה. אבל יש משהו שקשה להסביר, ביופי, בבדידות, בשקט, ברוגע ויחד עם זאת, בעצמה.

האי אסטורוי (Esturoy) נמצא מזרחית לסטריימוי (Streymoy) ומופרד במצר סונדיני (Sundini) הרדוד, עליו עובד גשר Streymin. זהו אי מבותר להפליא ולו 600 פסגות. הגובה המוחלט שלהן אינו רב. הפסגה הגבוהה ביותר היא של הר Slættaratindur, מתנשאת לגובה של 882 מ', אבל הגובה היחסי הוא רב, דבר שמעניק לנוף נופך דרמטי. שני הפיורדים הארוכים ביותר בארכיפלג, חודרים כלשונות ים כחולות אל אסטרוי: Skálafjørður מדרום ו- Funningsfjørður. בצפון והם כמעט ומבתרים את האי לשניים.  באי הזה, התמודדנו עם מזג האוויר הקשה ביותר. בשעות הבקר המוקדמות עוד תכננתי את היום לפרטיו, כולל טיפוס בן שעתיים וחצי להר גבוה, שממנו מובטחת תצפית מרהיבה וקניון שרצינו ללכת לאורכו. אולם למציאות הייתה תכנית משלה. את פנינו קיבל ערפל כבד. הדבר הנכון היה להודות בתבוסה, ולהתקפל חזרה לבית המלון. אבל בהתעקשות תמוהה משהו, החלטנו להתעלם מהערפל ולהמשיך כמתוכנן. מתברר שהערפל התעלם מאתנו. לא ראינו כלום. לא בכפר הציורי נס (Ness) . גם לא באגם Toftavatn, שנחשב לאחד היפים באיים.

לאחר בדיקה של בתי הקפה והעוגות עתירות הכולסטרול, המשכנו בטיול, הודות לערפל שהואיל להתפזר מעט. החלנו לגלות את האי אסטוריו (Esturoy), שלמרבה הצער, פספסנו בו מקומות רבים. ירדנו מהדרך הראשית לכיוון הכפר הנהדר Oyndarfjørður. הדרך גולשת בפיתולים חדים על מורדות העמק הקרחוני. לומר שזה מזכיר את דרך הטרולים בנורווגיה, זו תהיה היסחפות, אבל העמק היה בעל צורת U מושלמת, בתוך שדות מעובדים. הדרך מרהיבה והנוף כליל יופי. קשה היה להכיל את כול ההוד. הכפר מונה 180 תושבים והיה מבודד לחלוטין, עד 1969, כשהרשויות סללו אליו את הכביש הצר. מעבר למיקומו המטריף, בתיו רבי החן והכנסייה הציורית שנבנתה כבר ב-1838, הכפר מפורסם, בשני סלעי ענק, הנמצאים במים, קרוב לחוף ונקראים "הסלעים המתנענעים" או Rinkusteinar בפי המקומיים.

אלו אבנים ענקיות, בעלי מתאר כדורי, המכונות בפי אנשי המקצוע "אבני נדנדה". מדובר בבולדרים השוקלים כטון כל אחד, שמאוזנים כך, שנגיעה קלה גורמת להם להתנדנד. משום כך הן קשורות לחוף בכבלים חזקים. במקום ניצב שלט. סריקה קלה בטלפון וקיבלנו הסבר קולי, במבטא אוקספורדי, שהאגדה המקומית מספרת, שמכשפת מקומית הטילה כישוף על שתי ספינות פיראטים ששדדו את המקומיים. הכישוף שלה הפך את הספינות לאבנים מתנדנדות, שאנו רואים היום.

טיפסנו חזרה דרך המרהיבה, צפונה, כשאנו מתבוננים במפל Fossá´, שבאי Streymoy  שממול, למרגלותיו עצרנו לפני כשבוע. אלא שאז ראינו רק מדרגה אחת שלו ורק כעת התרשמנו עד כמה הוא גבוה.

המשכנו הלאה אל Eiði, שהוא מצוק מרהיב, המיתמר בתלילות מעל הים ולמרגלותיו, מזדקרים מתוך הים, ""Risin og Kellingin,  שני סלעים געשיים בודדים, והם אחד הצילומים המפורסמים ביותר באיי פארו. כבר ראינו אותם לפני שבוע מהצד השני.

משם, נסענו בדרך הררית, הגולשת אל הכפר המרהיב ג'קף (Gjógv). משמעות שמו  בפאראוזית , הוא גיא ואכן הכפר הציורי ממוקם באזור שבו מצויים ההרים הגבוהים ביותר באיים, שחלקם נישאים לגובה של כ-800 מטרים. בג'קף מתפתל נחל צר, שמימיו עוברים בין הבתים, ובקצהו, סמוך לים,  הופך לקניון עמוק, פעור בסלע, שלו מראה דרמטי וסביבו מעופפים עופות מים רבים, שצווחותיהן מהדהדות בסלעים. זה מקום מצוין להתבונן בהתנפצות הגלים הכחולים כהים על הסלעים. בעבר, שימש הקניון, הנשפך לים, כמעגן מוגן מסערות ומסופות. הלכנו מעליו מתעלמים מהגשם, מהבוץ, מהאבנים החלקות. מתרכזים בנוף האלוהי. כמה פעמים אפשר לכתוב "עוצר נשימה"? לאחר שספגנו מעט מהיופי, פנינו לבית הארחה הנהדר, בו התאכסנו. ממנו נשקף המרהיב נופו של הכפר. העננים שכיסו את הכפר בהדרגה, יצרו מראה מופלא של שמיכת טלאים ממנה מבצבצים כתמים צבעוניים.

ביום זה, יום הולדתי נזכרתי באמרה שהחיים אינם נמדדים במספר הנשימות שלנו, אלא במספר הפעמים בהם עצרנו את נשימתנו.

בכפר ניתן להבחין במחסני עץ מאוורר שנקראים צ'אלור ( hjallur), ולמעשה משמשים כמקרר שבו מיישנים התושבים המקומיים את מזונם. בעונות בהן ניתן היה לצאת לדוג, לצוד לוויתנים או ארנבות, או במועדי שחיטת הכבשים, נהגו הוויקינגים לתלות בתוך המחסנים המאווררים, את נתחי הבשר והדגים, כדי ליישן אותם בעזרת הרוח, לעיתים בתוספת מלח. הרוח והקור מהווים מקרר טבעי, שמונע את ריקבון הבשר ויחד עם זאת מיישנים אותו, עד שהוא במצב אכיל, ללא צורך בבישול. עד היום פופולרי באיים, בשר הכבש המיושן הקרוי שְצֶ'רְפִּיצ'וֹט (Skerpikjøt). לאחר מספר חודשים של תליית הכבש השחוט במחסן, מגלפים את בשרו, בסכין חד, לחתיכות דקות (בדומה לרצועות פרושוטו) ומגישים אותי על לחם מרוח בחמאה. הריח והטעם חריפים מדי לחך שאינו מורגל בהם.

קלאקסוויק (בפארואזית: Klaksvík) האי בורוי (Borðoy), היא העיר השנייה בגודלה באיי פארו, מונה כ-5000 תושבים ונחשבת לבירת איי הצפון. במקור היו במקום ארבע חוות, שגדלו והפכו לארבעה כפרים, ואלה גדלו והתמזגו לעיר כאן נמצא  הנמל הימי הפעיל ביותר באיים,. עוגן בו  צי של ספינות דיג חדישות. כ-13 אחוז מיבול הדיג של איי פארו המיועד ליצוא מקורו בקלאסוויק. דבר שמשך במשך השנים אוכלוסייה גדולה יחסית. דייגים מקצועיים, יוצאים מכאן בספינותיהם, אל מרחבי האוקיינוס האטלנטי הצפוני

בשנת 1963 נבנתה בעיר כנסיית כריסטיאנסקירקיה (Christianskirkja), משילוב של עצים ואבני בזלת. הראשונה שנבנתה בסקנדינביה בתקופה המודרנית. מגדל הפעמונים נפרד מהמבנה הראשי. זו כנסיית יוצאת דופן בצורתה – תוכננה על פי מרכיבים שונים של החיים באיי פרו, וגמלוני הגג שלה מזכירים אולמות מתחילת תקופת הוויקינגים. קירות האבן נועדו להזכיר את אלה של קתדרלת מאגנוס בקירקיובאור, וחלונות הגמלון עוצבו בהשראת החלונות של בתי הסירות באיים. באולם הראשי, המעוצב כחדר מטבח ויקינגי, תלויה ספינה ויקינגית הפוכה, שנועדה לשמונה חותרים במשוטים, ששימשה בעיקר לציד לווייתנים. אגן הכנסייה הוא למעשה מזבח פגני שגילו 4,000 שנה. תמונת המזבח המרשימה "הסעודה הגדולה", צוירה בידי האמן הדני יואכים סקוגור  (Joakim Skovgaard)ב-1901, עבור הכנסייה בעיר הדנית ויבורג (Viborg).

בעיר ממוקמת Föroya Bjór מבשלת הבירה המפורסמת באיים, שנוסדה כבר ב-1988.

מועדון ספורט קלאקסוויק ( Klaksvíkar Ítróttarfelag), הידוע בכינויו KÍ, הוא מועדון כדורגל מקצועני, שבסיסו בעיר. המועדון נוסד בשנת 1904 והוא אחד ממועדוני הכדורגל המצליחים באיי פארו. בשנת 2019 הקבוצה העפילה לראשונה לסיבוב המוקדמות השני בליגה האירופית ובתום העונה זכתה באליפות. לקבוצות הכדורגל של איי פארו יצא שם בכול אירופה. מתברר שחובבי כדורגל הפוקדים את האיים, אינם מחמיצים משחק, כשם שחובבי מוסיקה, אינם מחמיצים קונצרט, שגם בתחום זה, שמם של האיים הולך לפניהם. אבל אי אפשר לחוות את הכול.

ה-17 לאוגוסט, הוא "יום הספן". בנמל התקיים יריד גדול. המוני בני אדם התקבצו שם. פי כמה יותר מכול האנשים שראינו באיים מאז בואנו. בעיקר ילדים, שהגיעו מחופשים ומאופרים. בדוכנים חולקו מטעמים ממקרל מעושן, מסלמון, חינם אין כסף. כך גם קפה, עוגות, קינוחים מקומיים, גלידות וכריכים. למרות זאת, הצטבר תור ארוך מאד דווקא… ל"פיש אנד צ'יפס", שהוא פופולרי במיוחד, מאז הגיעו לאיים החיילים הבריטיים במלחמת העולם השנייה, למרות שטעמו (בעיני) נופל בהרבה משל המעדנים האחרים. למרבה הצער, חילקו שם גם אומצות של לווייתן על הגריל. כולם שיבחו את הטעם, אך כמובן שלא עלה בדעתי לטעום. במרכז ההתרחשות, שכב ליוויתן שחוט, שהדם עדיין ניגר ממנו.

היו שם הרבה משחקי ילדים, ש"דגו" סרטנים בבריכות, אחרים רכבו על ברווזים מקלקר במים בריכה, אחרים שטו בסירת מרוץ, כשהם מחופשים לשודדי ים. כמו כן, ניתן היה לבקר בספינת מלחמה דנית. אין לאיי פארו כוחות צבא. צבא דנמרק אחראי על הגנת האיים ומפעיל באופן קבע שתי ספינות פטרול אשר מרבית עיסוקן הוא בדיקת רישיונות של דייגים. למרות שהפעילות לילדים הייתה העיקר, היה גם בידור למבוגרים, כמו תחרויות בהורדת ידיים, שהוקרנו גם על מסך ענק, תחרויות בהרמת עוגנים כבדים. בנוסף, אפשרו לכול, לבקר באניות מלחמה. סך הכול, הייתה זו הזדמנות ייחודית, לראות בנוסף לטבע, גם את האנשים המקומיים. ביום חגם.

למחרת נסענו אל הנמל של הוואנאסונד (Hvannasund), ממנו עברנו במנהרות אל האי Viðoy, שהוא הצפוני באיי פארו. נסיעה במנהרות לאורך הפיורד, תוך תצפיות על צוקים ומפלים. נקודת חן מיוחדת נשקפה מ- Vidareidi. מבט על אי הציפורים פוגלוי (Fugloy), שהזדקר בתלילות מולנו. נסענו עד לכפר היפה Viðareiði, שלמרגלות Villingadalsfjall, ההר הגבוה באי, שמתנשא בבת אחת לגובה של 841 מ' מעל סביבתו. הכפר בנוי על המיצר שבין האוקיינוס לבין הפיורד. בין ים לים. ממנו מתחיל אחד השבילים המפורסמים ביותר בפארו – Cape Enniberg, שגובהו 754 מ'. לא כול כך מרשים מבחינת גובהו המוחלט, אבל מטיל הוד ומורא בשל גובהו היחסי. טיפסנו מהכפר. בשער הכניסה למסלול, ללא פקח, ניצבת קופסת עץ, אליה מתבקש המטייל לשלשל 200 קרונות. מהיכרותי עם המקומיים, כולם משלמים. הטיפוס בשביל בוצי, תלול להפליא. בחלקו עובר על פני המורנה הקרחית, ממנה מטפס על המצוק, שגולף על ידי הקרחון. טיפסנו לאט. מעת לעת חלפו על פנינו צעירים מקומיים, ששעטו מעלה. דומה היה שהם שולחים אלינו מבטים סלחניים. ניחמתי את עצמי שבניגוד להם, אני כבר יכול לצפות בימי שלישי, בסרטי קולנוע, במחיר של 10 ₪….

העלייה מפרכת. הבוץ מעיק, אבל גורם הקושי מספר אחד היה מזג האוויר. הערפילים הסתירו את הנוף ורק מעת לעת נקרע חלון בענן, דרכו נשקפו ההרים שמעל האוקיינוס. ככל שעלינו, נפרש לפנינו נוף רחב יותר. אך במנות קטנות והולכות. ענת שותפתי הנאמנה למסע, הייתה חכמה יותר וויתרה בשלב מסוים, התיישבה על סלע וצפתה בנוף של הכפר שנשקף ממעוף הציפור. אני התעקשתי, המשכתי לטפס, כמעט עד לפסגה. 100 מ' לפני הסוף, כאשר ענן הסתיר את הכול וגשם החל לרדת, ויתרתי (אל תגלו לאף אחד). אספתי את ענת והתחלנו את הדרך מטה. הירידה הייתה קשה לא פחות מאשר העלייה., העננים התפזרו לכמה רגעים ואני שלחתי מבט עגום לראש המצוק . ענת ניסתה לנחם אותי, שבלוואי הכי ראיתי הכול, אבל אני המשכתי להרהר בעצב בפסגה הלא מושגת. כבר נאמר מזמן שגברים הם עם דפוק…

ירדנו לכפר, נסענו בכביש המערבי של האי, יפה יותר ללא מנהרות , הצופה על חוות לגידול דגים. ממשלת האיים מנסה למצוא מקורות נוספים לבסס עליהם את כלכלת האיים ובהם חקלאות ימית. בכל פיורד נראים  כלובי ענק עגולים, בהם מדלגים דגי סלמון. מרבית הסלמונים המגיעים לצלחתנו כבר אינם עושים את המסע  המיוחד מהנהר לים ובחזרה נגד הזרם, להטיל במקום בו נולדו. הם מבלים את חייהם כמעט באפס מעשה ומוזנים במזון מלאכותי. דבר המוריד את האטרקטיביות התזונתית שלהם.

ראו באתר זה: הסלמונים ומסעם המופלא.

המשכנו אל האי Borðoy, שם,, נסענו, בעקבות שלט, המסומן בפרח (אות לכך שמדובר במקום יפה),  בצדו המזרחי, הצופה אל האי Viðoy ממנו הגענו, כשבכל רגע אנו מביטים בהשתאות במפלים, בקרקסים הקרחוניים בצד שלנו ובמצוקים. הגענו אל Mu'li – נקודת הקצה שלו. שם הוקמה ב-1992 התיישבות קטנה ובה שלושה בתים. שביל מסומן לקח אותנו ממש אל הפינה הצפונית של האי, שם מלקטי ביצים של יסעורונים, הקימו לפני שנים רבות, מחסה. הלכנו עוד קצת, עד שהקרקע פערה את פיה וללא הכנה מוקדמת, מצאנו עצמנו מעל קניון תלול….

למחרת יצאנו במעבורת קטנה אל האי קלסוי (Kalsoy) ובה מקום לשתים עשרה מכוניות בלבד. חייבים להזמין מקום מראש. אין מקום לספונטניות. זו הסיבה מדוע מבקרים רבים מבכרים להשאיר את הרכב בנמל ולהתנהל באוטובוסים. סיבה נוספת היא שהנסיעה מדרום לצפון, לאורך האי,  היא דרך מנהרות צרות, בהן יש מקום לרכב אחד בלבד.

קלסוי הוא אי מאורך כחליל ולאורכו ארבעה כפרים ציוריים.. גם כאן, כל עצירה מספקת תמונות יפהפיות: פעם אלו כמה כבשים התלויות על המצוק, פעם קירות סלע ענקיים ממול, פעם כמה בתים צבעוניים הפזורים כקוביות "לגו"….ופעם קשת בענן הפרושה מאופק עד אופק..

הכול פראי, שקט, מרוחק. השתכנו במיקלדאלור (Mikladalur), בו מספר בתים התלויים על צלע ההר, כנסיה שגגה אדום, בית קפה שכמעט ואינו פועל, ורחובות ריקים מאדם. התאכסנו בבקתה יפהפייה, שמצאתי באינטרנט. מעוצבת ומאובזרת להפליא. משהו שלא בתקציב שלנו, בשום מקום בעולם. קל וחומר לא באיי פארו, בהם המחירים גבוהים מאד. אני מזכיר לעצמי להתרכז ביופי, בנוחות וכמובן בשפע הירק.  למעט מסעדה קטנה, הפתוחה למספר שעות, אין בכול האי Kasoy, בו אנו נמצאים, מקום ראוי כדי לסעוד בו. לתדהמתנו גילינו שאין באי חנות מכולת ראויה. נאלצנו ללקט כמה מצרכים "מן הגורן ומן היקב".  אבל הנוף, ההוד ועופות המים, מפצים.

ב-1 באוגוסט 2014, הוצב בחוף מיקלדאלור, פסל עשוי מברונזה ונירוסטה, של "אשת כלב הים". גובהו 2.6 מטר; משקלו 450 קילוגרם, הפסל נמצא על סלע סמוך לים. מעת לעת, בשעת סערה, הגלים מתנפצים עליו. בימים כתיקונם, ניתן לרדת אל הפסל, לשמוע את הסיפור ולהתבונן במפלים שמסביב, הגולשים מהמדרונות המוריקים את הים.

העולם הנורדי שופע סיפורים ואגדות. החל מהאדות (Edda), העוסקות באלים הגרמניים וכלה בסאגות (Saga), שהן עלילות הגיבורים. מרביתן חוברו דווקא באיסלנד וקובצו במאה ה-13. יש גם אגדות מקומיות. האגדה על קופאקונן (Kópakonan) – "אשת כלב הים", היא אחת מסיפורי העם הידועים ביותר באיי פארו. הקדמונים האמינו שכלבי ים, הם גלגול של בני אדם, שחיפשו מרצונם את המוות באוקיינוס. פעם בשנה, בליל השלושה עשר – ערב חג ההתגלות הקתולי (Epifani)   ה-5 בינואר-  הורשו לעלות ליבשה, לפשוט את עורם, לרקוד ולהשתעשע כבני אדם. חוואי צעיר מהכפר מיקלדאלור (Mikladalur),  תהה אם הסיפור הזה נכון. לכן, נחבא על החוף בליל השלושה עשר. להפתעתו, הוא ראה את כלבי הים מגיעים בלהקה גדולה. הם טיפסו על החוף, השילו את עורם והניחו אותם בזהירות על הסלעים. ללא העור, הם נראו בדיוק כמו אנשים רגילים. הבחור הצעיר בהה ממקומו בנערת כלב ים יפה במיוחד, שהניחה את עורה על סלע, קרוב למקום שבו הוא הסתתר. כשהחלו כלבי הים, בדמותם האנושית- לרקוד, הוא התגנב אל הסלע וגנב את עורה של הנערה היפה. הריקודים והמשחקים נמשכו כל הלילה, אבל ברגע שהשמש התחילה להציץ מעל האופק, עטו  כלבי הים את עורם על עצמם ודילגו מהסלעים חזרה אל הים. נערת כלב הים, שעוררה את תשוקתו של החוואי הצעיר, הייתה נסערת מאוד כשלא מצאה את עורה, למרות שריחו עדיין נישא באוויר. בעודה נבוכה, הופיע הבחור ממיקלדאלור, כשהוא אוחז בעור, אבל למרות הפצרותיה הנואשות, הוא לא הסכים להחזיר לה אותו. בלית ברירה, היא נאלצה ללוות אותו לחווה שלו.

באותם ימים לא נהגו לשאול את פי הנערה. קל וחומר לא של נערת כלב ים. האיש החזיק בה שנים רבות כאשתו. היא ילדה לו כמה ילדים. אבל תמיד היה חייב לפקוח עין, שלא תגיע לעורה. הוא החזיק אותו כלוא בתיבה נעולה ואת המפתח שמר כל הזמן על שרשרת הקשורה לחגורתו

יום אחד, בזמן שיצא בים לדוג עם חבריו, גילה לחרדתו, ששכח המפתח בבית. הוא הודיע בחיל ורעדה לחבריו: "היום אני אאבד את אשתי!" והסביר להם מה קרה. הדייגים משכו את הרשתות שלהם וחתרו חזרה אל החוף מהר ככל שיכלו, אך כשהגיעו לחווה, הם מצאו את הילדים לבדם. אימם נעלמה. היה ברור שלא תשוב. היא כיבתה את האש באח והוציאה מהמגירות את כל הסכינים, כך שהצעירים לא יכלו להזיק לעצמם,  לאחר שיגלו שעזבה.

ואכן, ברגע שהגיעה לחוף, לבשה את עור כלבי הים שלה וצללה למים, שם צץ לידה כלב ים גדול, שאהב אותה כל השנים קודם לכן ועדיין המתין  לה. הם שחו מאושרים לדרכם. כשילדיה, בניו של האיש ממיקלדאלור, היו יורדים אל החוף, היה מגיח כלב ים ומביט אל היבשה. המקומיים  האמינו שזו אמם של הילדים. וכך חלפו השנים.

אז יום אחד קרה

לילה אחד, טרם שאנשי מיקלדאלור, יצאו להפליג עמוק לתוך אחת המערות, שלאורך החוף הרחוק, כדי לצוד את כלבי הים שחיו שם, הופיעה אשת כלב הים, בחלומו של האיש מהכפר, שפעם היה בעלה. היא ביקשה ממנו בפירוש, שכאשר יכנס למערה, כדי לצוד את כלבי הים, עליו לוודא שלא יהרוג את כלב הים הגדול שישכב בכניסה, כי זה היה בעלה. כמו כן, ביקשה ממנו להקפיד, שלא לפגוע בשני גורי כלבי הים, החבויים בעומק המערה, כי הם היו שני בניה הצעירים. אבל החוואי לא שת לבו לחלום. הוא אמר לעצמו, שהחלומות שווא ידברו. יחד עם  חבריו לציד, הם הרגו את כל כלבי הים שיכלו לשים עליהם את ידיהם. כשהם חזרו הביתה, השלל חולק. גיבור הסיפור, קיבל את גופתו של  כלב הים הגדול וגם את הסנפירים הקדמיים והאחוריים של שני הגורים הצעירים.

לעת ערב, כאשר התבשלו אבריהם של כלבי הנים הניצודים לארוחת ערב, נשמע קול נפץ במטבח. אשת כלבי הים הופיעה בדמות טרול מפחיד; היא רחרחה את האוכל בסירים וזעקה בכאב נורא: "הנה ראשו של בעלי עם נחיריו הרחבים, ידו של הארק ורגלו של פרדריק".

בזעמה היא הוסיפה קללה: "עתה תהיה נקמה באנשי מיקלדאלור, וחלקם ימותו בים ואחרים יפלו מפסגות ההרים, עד שמספר ההרוגים יהיה כזה, שיוכלו להקיף יחד בידיהם את חופי האי קלסוי!". לאחר שקראה בקול ניחר את המילים הללו, היא נעלמה בקול רעם מהדהד ולא נראתה שוב. אבל גם היום, אבוי, קורה מדי פעם שגברים מהכפר Mikladalur טובעים בים, או נופלים מראשי צוקים. לפיכך יש לחשוש שמספר הקורבנות עדיין לא גדול מספיק, עד שכל המתים יוכלו לקשר ידיים ולהקיף את האי קלסוי.

בשעת בקר מוקדמת, התבוננתי בפיורד,שלמרגלותיי מכוסה ערפילים דלילים, שדרכם נחשפו כתמי צבע, שגדלו והלכו. הפיורדים של איי פארו אינם דרמטיים כמו אלו של נורבגיה. הם רכים ומעוגלים יותר. מזכירים את אלו של איסלנד, אם כי לטעמי יפים יותר. נזכר במשפטו האלמותי של ויליאם וולס (William Wallace): "כל אדם מת – לא כול אדם באמת חי".

במשך היום, טיילנו בכפרים הזעירים שבנויים לאורך האי, בצוקים שלצדם ובמפלי המים הרבים. לכול כפר יש את הקסם שלו. הבתים הצבעוניים בלטו על רקע הירוק והאפור שמסביב ומים ניגרו מכול עבר. טרקטורים עבדו בשדות, קצרו תבואה והידקו אותה לבלות צבעוניות. כפי שמהדקים מזוודות בניילון, בנמלי תעופה.

אולם שיא הטיול היה טיפוס מהכפר הזעיר Trøllanes, אל המגדלור שמזדקר על סלע Kallurin  שמעליו. היה זה עוד יום סגרירי. נאלצנו לטפס כשעה במדרון חלקלק ובוצי, כשהגשם לא חדל מלרדת. להפתעתנו, מספר המטיילים היה גדול יחסית – היו שם לפחות ארבעים מטיילים. הפתעה נוספת הייתה טיול של תלמידי בית ספר מקומי, שבמהלך הלימודים, בכל פעם, נוסעים להכיר אי אחר. התלמידים באו בלוויית מוריהם. אחד מהם, מורה לטבע, העניק לנו מידע רב. מטייל מנוסה אינו רק אוגר ידע בראשו מידע, אלא יודע היכן למצוא אותו…. מתברר שהבחור עבד כמתנדב בקיבוץ יד מרדכי. האדם השלישי שאנו פוגשים בטיול, שעבד כמתנדב בארץ….

טרם שהחלנו לרדת, התבוננו שוב בנוף סביב סביב: המראה ממעל היה מרהיב. צוקים אימתניים, הרים מוריקים, ים אפור ואיים שעלו מתוך הערפל.

את יום המחרת הקדשנו לשיט לאי פוגלוי (Fugloy), שהוראת שמו : "אי הציפורים". בנמל הזעיר אשר באי הוואנאסונד ((Hvannasund- נאסף מספר גדול של מטיילים – בערך עשרה…. חלקם באו רק כדי לשוט סביב האיים. שטנו תחילה אל האי סבינוי (Svinoy), שם פרקנו חלק מהאנשים, שטנו לאורך המצוקים שבצדו המערבי, כשמלווים אותנו מספר רב של שחפים ויסעורונים. למעלה, זיהיתי את האלבטרוס שחור גבה, (Black-browed albatross) , שניכר בכנפיו המעוקלות משהו ובמעופו היורד בעזרת כוח המשיכה ועולה בעזרת התנופה. בני סוגו נחשבים לבעלי מוטת הכנפיים הגדולה בעולם.

ראו באתר זה: אלבטרוס

לאחר כ-45 דקות של הפלגה, הגענו אל הכפר הציורי Kirkja שבאי פוגלוי (Fugloy). האמת היא שקשה לכנות מקבץ קטן זה של בתים, בשם "כפר". אבל המקום יפה כפנינה. השמים התבהרו והשמש שלחה אל הכפרון וסביבתו קרניים נדיבות של אור רך, שייצר קומבינציה מופלאה של צבעים. הירוק קיבל משנה גוונים והבתים זהרו באדום, צהוב, כחול, לבן ושחור. טיפסנו בדרך תלולה מאד, מבלי לראות אדם סביבנו. את השקט שבאוויר ניתן היה לחתוך בסכין. לצד הדרך נשמע פכפוך מים בתעלה, אבל את הציפורים המובטחות, לא ראינו. השקט הופרע לרגע על ידי געגוע של אווזים לבנים…

מהנקודה הגבוהה בציר, ירדנו דרך השדות, בשביל תלול מאד, שהיה מסומן על ידי גלי אבנים. מולנו דלגו כמה שלצדף (Oystercatcher), שבלטו במקורם האדום וצרחותיהם נשמעו למרחוק. זוהי הציפור הלאומית של איי פארו, שצרחותיה נשמעות למרחוק. יום הגעתם המסורתי, ב-12 למארס, נחגג באיי פארו כראשיתו של האביב.

פסענו בשדות במכלאות צאן מגודרים, דבר שהעניק למדרונות מראה של רקמה. לפתע, התגלה לעינינו מפרץ צר וארוך ובקצהו מקבץ נוסף של בתים. זהו הכפר Hattarvík, שגם בו, כמו בכפר הקודם, לא נראתה נפש חיה. ירדנו לכיוון הכפר וממנו החלנו לטפס שוב לאורך גדרות אבן, הבנויות מאבנים ענקיות, שהונחו זו על גבי זו, בנייה יבשה, ללא חומר מלכד. עזבנו את הדרך והלכנו בנתיב של רועי צאן, לכיוון אוכף שנראה מבטיח. כשהגענו אליו, נשקף לנגד עינינו נוף נהדר של האוקיינוס, עם צוקים גבוהים. לפנינו, באוכף, נראו כמה מקווי מים צלולים, שההרים נראו בהם כשהם הפוכים ויצרו תמונה סימטרית להפליא. כדי להשלים את התמונה, נראו כמה כבשים שבבואותיהן השתקפו במים. הקפתי את המקווה, מישהו גידר חלק ממנו על ידי שורה של אבנים, שציפורי שיר דילגו מעליהן…. ישבנו על סלע, לארוחת פיקניק, מסניפים את היופי….

ל"תלונתנו" על מיעוט הציפורים המובטחות, השיב הקפטיין, שזה עניין של מזל. לעתים יש הרבה יותר. מניסיוני, חודש יוני הוא הטוב ביותר. מספר עופות המים הולך ויורד, ככל שמתקרבים לסוף אוגוסט.

נפרדנו מבעל המלון בקלסויק (Klasvik) ומבתו המקסימה. מעניין, עד כמה מפגשים עם אנשים, משנים תחושות ובונים חוויות. כשהגענו למלון לפני יומיים, הוא נראה היה לנו מיושן וחסר חן. מלון עירוני, סתמי, בדרגה של שלושה חודשים כוכבים. כששבנו אליו בסופו של אותו יום, קיבל אותנו בעל המלון באור פנים, הצהיר כמה הוא שמח לארח אנשים מישראל. בשל אמונתו הפרוטסטנטית, עלה לרגל לישראל חמש פעמים. בתו כחולת העיניים עונדת מגן דוד. ארץ מוצאנו, שאצל רבים נתקלת במבוכה או ב"אה". זיכתה אותנו בסוויטה ענקית.  הגענו כלקוחות, נפרדנו כידידים.

בבקר הטיול האחרון, שלחנו מבט עורג לנופים ולכפרים שכה אהבנו. המטייל באיי פארו צריך לקחת בחשבון כמה דברים:

ראשית את מזג האוויר, שפעמים רבות משבש את הטיול.

שנית, מספר מקומות הלינה והמקומות בספינות הטיול, מוגבל מאד. בפרט בשיא העונה. יש להזמין הכול מראש. אין מקום לספונטניות.

שלישית, מדובר בטיול טבע נטו. אכן, ישנם כמה מוזיאונים לאומנות וכמה המתעדים את תולדותיו של האזור, אבל אלו מתגמדים לעומת מקומות אחרים באירופה.

רביעית: האיים אינם מגוונים מאד. מדובר בצוקים, אגמים, מדרונות, איונים, עשרות גוונים של ירוק, כפרים יפהפיים, מפלי מים למאות וכמובן הרבה עופות מים. אכן, רואים שכבות צבעוניות של בזלת וטוף. אכן,  ראינו פריזמות ומערה וולקנית, אבל זהו. האיים הם שילוב של סקוטלנד ואיסלנד, ללא את הגיוון שיש בארצות אלו. מי שרוצה "להבין את הפרינציפ", די לו בחמישה-ששה ימי טיול.

יחד עם זאת, לא הכול נמדד במספר האטרקציות. הסופר והחוקר יואל רפל, שאל אותי פעם, בראיון רדיופוני, "מה הטעם ב"טרק"? הרי בטיול רגלי, האורך עשרה ימים ברוטו, נחשף המטייל לתא שטח קטן יחסית. במשאבי הזמן המצומצמים שלנו, כדאי לדעתו, לראות מגוון רחב יותר של נופים ואתרים. יש משהו בדבריו, אבל הוא לא לקח בחשבון את החוויה. גם כאן, חווית הטבע היא שם המשחק. יש המון קסם בעצם השהות בנוף, בטיולים הרגליים, בכבשים הרועות באחו, בלהקות האווזים, בשקט, בבדידות, בדרמה, בהפתעה שנשקפת מראש כל צוק אכן, אחרי חמישה ימים הבנו את הפרינציפ. אבל ביום השנים עשר, רצינו עוד.

הערות

^[1] אלפבית רוּני הוא שם כתב אלפביתי שבו נעשה שימוש לכתיבת שפות גרמאניות שונות, החל מן המאה ה-1 לספירה. הכתב היה בשימוש בגרמניה וארצות השפלה עד המאה ה-7 לספירה, באנגליה עד המאה ה-11 לספירה, ובארצות סקנדינביה עד סוף ימי הביניים. לא ידוע היכן התפתח הכתב במקור ולאיזה צורך.

בשל אורך התקופה וגודל המרחב הגאוגרפי שבו נעשה שימוש באלפבית זה, ומספר השפות השונות שנכתבו בו, נוצרו בו וריאציות שונות, ולכן מדויק יותר לראות בו שם כולל למשפחה של כתבים אלפביתיים ולא כתב אחד. על אף העובדה שכתב רוני היה בשימוש בחלקים נרחבים של צפון אירופה, שמור לו מקום מיוחד בתרבות הסקנדינבית, בין השאר בשל העובדה שהיה שם בשימוש מאוחר יותר מאשר במקומות אחרים, ולפיכך הוא נחשב לפעמים כאלפבית סקנדינבי. המסורת של יצירת אבני רונות החלה במהלך המאה הרביעית לספירה ונמשכה עד המאה ה-השלוש עשרה. מרבית אבני הרונות נוצרו במהלך תקופת הוויקינגים.

^[2] Page, R.I. (2005) Runes. Reading The Past Series, The British Museum Press