אוזבקיסטן-האסון האקולוגי של ימת אראל

כתב: גילי חסקין

ראו גם: בוכרה – אלפיים שנות היסטוריה  , סמרקנד -על דרך המשי ,                                                                        אסיה התיכונה בעת החדשה , תולדות אוזבקיסטן העצמאית 

 

  

 

 

ימת אראל היא גוף מים מרכזי בעל חשיבות תעבורתית וכלכלית גדולה עם אופציה תיירותית משמעותי. שמה ברוסית: ים אראל. ובטוראנית (בשפות התורכיות): א-דנגיז, דהיינו, "ים האיים", על שום האיים הרבים שבימה זו. ימת אראל נחשבה לימה הגדולה באסיה גופא. [הים הכספי הוא גבול בין אירופה ואסיה]. בשנים האחרונות עוולה שמו של גוף המים החשוב הזה דווקא בהקשרים של אסון אקולוגי.

 טיול בדרך המשי אינו מגיע בדרך כלל לימת ארל, גם לא טיול המתמקד באוזבקיסטן לבדה, אבל העבר המפואר של הימה, ההווה העגום והעתיד הלוט בערפל, מרחפים ומעוררים תהיות בקרב המטיילים, כמו בקרב המקומיים.

 

 

בעבר הייתה כאן הימה הרביעית בגודלה בעולם, שהשתרעה על למעלה מ-70,000- קמ"ר של מים צלולים מוקפים חופים זכים. שני נהרות אדירים הזינו אותה, נהרות שהם כמו חובקים את אסיה התיכונה מצפון ודרום: הסיר-דריה (בפרסית- "הנהר הסודי" על שם פיתוליו), הניזון ממי קרחוני הרי טיאן שאן ומתפתל לו דרך טורקמניסטן, אוזבקיסטן וערבות קזחסטאן והאמו-דריה ("הנהר המשוגע"), שמקורו במרומי הרי פמיר, והוא זורם לו דרך טג'יקיסטן, אפגניסטן ואוזבקיסטן. את אמו-דריה, או אוקסוס, כפי שמקרא על ידי היוונים,  חצה אלכסנדר מוקדון עם צבאו על פני רפסודות, כשהגוזמאים של אותם ימים "ידעו" לספר על עורות בעלי חיים מיובשים ומנופחים כדי לכבוש את "מאורה אל נהר",  הארץ שמעבר לנהר, ואת לבה של הנסיכה רוקסאנה. זהו גם הנהר שחילות פרשיו של ג'ינגס חאן חצו בדרכם לכיבוש המערב, דוהרים עד אירופה. זוהי ימה אטומה, היינו, איננה מוציאה ממימיה החוצה.

שני הנהרות שהתנקזו אל ימת ארל, יצרו דלתות מחורצות ברשת שלמה של ערוצי מים, פלגים ואגמים מלאי חיים, עשירות ביערות וביצות המשמשים בית לאלפי מינים של בעלי חיים, עופות ודגים. צבע האגם היה ירקרק וצלול, וחצאי איים רבים עם חול זך שלחו אצבעות פנימה לימה. אניות נוסעים ששטו על פניה ותעשיית דיג מפותחת בנמלים הגדולים של עיירות הדייגים מוינאק שבאוזבקיסטן וארלסק שבקזחסטן, סיפקו עבודה לרבבות בני אדם.

 

בדרום מערב ברה"מ האסייתית; כיום בתחום אוזבקיסטן וקזחסטן. מעלת הרוחב הצפוני ° 45 חוצה את ימת אראל ממזרח למערב ומעלת האורך המזרחי °60 חוצה אותה מצפון לדרום.

 

 

שטחה היה 66,900 קמ"ר. אורכה דאז: 428 ק"מ; רוחבה: 248 ק"מ. הגובה הממוצע של פני מימיה הוא  48 מ' מעל פני הים;  74 מ' מעל פני הים הכספי. עומקה הממוצע  16 מ' שיא עומקה 68  מ'.

כל הנתונים הללו נכונים היו לתקופה של ראשית שנות ה-60 של המאה העשרים. ימת אראל עוברת תהליך של צמצום בעשרות השנים האחרונות.

הימה מוקפת משלושת עבריה בשפלה ורק במערב היא גובלת במדרונות התלולים של טבלת אוסט-אורט, המתנשאת עד לגובה של  190 מ' מעל פני מימיה. בקרבת חוף תלול זה הימה עמוקה ביותר וכל קרקעיתה משתפעת לכיוון זה. בשער העברים היא מצטמצמת או מתפשטת עם התנודות העונתיות. או התקופתיות בגובה פני המים. בעבר, המליחות בה היתה מועטת ביותר, שליש מאשר באוקיינוס. הטמפ' של המים היא בקיץ בין ° 26 ל-°27 בלב הימה ועד °30 בחופים. בחורף היא מכוסה בקרח במשך  140-160 ימים. מידת המשקעים בימה ובסביבתה היא  100 מ"מ גשם בשנה בעוד שההתאיידות היא  1000 מ"מ. הימה מקבלת את מימיה משני הנהרות: אמו-דאריה בדרום והסיר-דאריה בצפון. שניהם יוצרים דלתות גדולות ההולכים וממלאים את הימה בסחף. מבחינה גיאולוגית היא ימה צעירה מאד. בעבר הלא רחוק נשפכו מימי האמו-דאריה לים הכספי.

 

 

גורלה של הימה נחרץ בשנותה-50, כשניקיטה ח'רושצ'וב, החליט במסגרת פרוייקט "האדמות הבתולות"  החליט שעל אדמת אוזבקיסטן יגדלו את הכותנה לתעשיית הטקסטיל של ברית המועצות. כותנה, כך קיוו, תביא  מטבע חוץ חזק. שדות הכותנה החדשים נזרעו באדמה הענייה של הקיזיל-קום ("מדבר החולות האדומים") והקרה-קום ("מדבר החולות השחורים"). תעלות פתוחות, רחבות וארוכות שאבו מים מהאמו-דריה והסיר-דריה הרחק אל פנים המדבר, מים רבים התאדו בדרך באותם מדבריות שחונים אשר בקיץ הטמפרטורה בהם מגיעה ל-º50 מעלות צלסיוס, דבר שהביא לשאיבה מוגברת של מים מהנהרות. עם השנים הגדילו את שטחי שדות הכותנה, וייצור הכותנה פרח והפך את אוזבקיסטן ליצרנית הכותנה השלישית בעולם.

 

 

 

המתכננים הסובייטים חסמו את הנהרות הנשפכים לימה, כדי להשקות את שדות הכותנה. היה ברור שמשאבי המים הם מוגבלים וכל שדה כותנה יבוא במקומו של שדה אחר. מן האיכרים נגזלו עצי הפרי שלהם, גני הירק, מעט הצל. בכפרים החלו לשתול כותנה מתחת לחלונות הבתים, בערוגות הפרחים. מטוסים ומסוקים השליכו מהאוויר הררי זבל כימי, עננים של קוטלי מזיקים.

בעת אסיף הכותנה באסיה התיכונה כל גווע. למשך חודשיים שלושה סוגרים את כל המשרדים, את בתיה"ס, מילדים עד זקנים, מורים ופקידים. גרגורי רזינצ'קו, בספרו האסון של אראל, (1989)  כתב: "האמת היא שבניה אדם משלמים בבריאותם ובחייהם למען הרגשתם העצמית הטובה של קומץ קרייריסטים מושחתים".

המדהים באסון האקולוגי הזה, שהוא לא קרה כתוצאה מתאונה או חוסר מחשבה תחילה, אלא היה צפוי. כמו כן הם תכננו להזרים מים למרכז אסיה בתעלה ארוכה שתיחפר מנהרות סיביר, אך לא כדי למלא חזרה את הימה, אלא כדי להגדיל את שדות הכותנה. הם לא חשבו שייבוש הימה הרביעית בגודלה בעולם יישנה את האקלים ואת כל הסיסטמה האקולוגית באזור. או שלא ידעו או שלא היה להם אכפת. ימת אראל, או בעצם ימות אראל, מאז שהתפצלה לשתיים ב- 1987, ומהווה את הגבול בין אוזבקיסטן ודרום קזחסטן.

 

 

בשנות ה- 50 הזרימו האמו-דריה והסיר-דריה  55 קמ"ק של מים, לתוך ( 55 מיליארד מ"ק) בשנה. הימה נודעה במימיה הירקרקים הצלולים, שאפשרו ראייה לעומק של 24  מ'. צבע המים היה ירקרק החופים ותכלת באמצע. הימה חדרה בעשרות מפרצים וביניהם היו חצאי איים יפהפיים. היו חופי רחצה זכים כמות גדולה של דגה שפרנסה עיירות שלמות שחיו מדייג. כמו כן הפליגו בה ספינות נוסעים מצפון לדרום. הדלתות של הנהרות שנשפכו אליה היו גומחה אקולוגית ייחודית עם רשת צפופה של פלגים, אגמים, ביצות, צמחיית מים, ויערות ואכלסה פלורה ופאונה עשירות מאד. הסיפור נגמר כאשר המתכננים הסובייטים החליטו להאיץ את ייצור הכותנה באוזבקיסטן, תורכמניסטן וקזחסטן, כדי להזניק קדימה את תעשיית הכותנה הסובייטית. למרות שבשנות ה- 60 השקו האמו-דריה והסיר-דריה 50,000 קמ"ר של כותנה עדיין הצליח ים אראל לעמוד בכך מבלי שיתכווץ. אבל כאשר נשתלו שדות חדשים, בחלקם על קרקע מדברית ענייה יותר, שהושקו על ידי תעלה ארוכה פתוחה לשמש, שגזלו הרבה יותר מים מאשר השדות הקודמים. השטח המושקה גדל ב-% 20 בין  1960 ל- 1980, אך כמות המים השנתית שנלקחה לצורכי השקיה הוכפלה (מ- 45 ל-90 קמ"ק). התעלה הגדולה ביותר, תעלת קאראקום, היוצאת מהאמ-דריה אל דרום תורכמניסטן, גוזלת  14 קמ"ק ( 14 מיליארד מ"ק) בשנה. כרבע מהמים שהגיעו אליה בעבר. בשנות ה- 80 קיבלה הימה רק עשירית מהמים שזרמו אליה בשנות ה-50. מזה 14 שנה לא מצליח נהר האמו דריה לפלס לו דרך אל הימה. קצת צפונה מנוקוס הוא גווע במדבר, משאיר את התושבים האוזבקים והקרקלפקים שגרים בצפון ללא מי שתייה ומים לחקלאות. לחלק מהכפרים שולחים מי שתייה במכליות, חלק שואבים מבארות, ומים לחקלאות ניתנים בקמצנות למי שמשחד את האנשים הנכונים.

 

 

 

ייצור הכותנה פרח, אך ימת אראל, באופן בלתי נמנע, הצטמקה. בין  1966ל-1933 פני הימה ירדו ב- 16 מ' והחופים הדרומי והמזרחי נסוגו ב- 80 ק"מ. נפחה ירד ב-% 75 ושטחה ב-% 50 ב- 1987 נחלקה הימה, מחוסר מים, לים צפוני קטן ולים דרומי גדול. כל אחד מהם ניזון מאחד הנהרות. המדבריות שבאו במקום הימה תופסים כבר שלושה מיליון הקטארים. ממדבריות אלה מפזרות הרוחות וסופות החול המנשבות כאן תדיר, מדי שנה,  75 מיליון טון של אבק, מלח ורעל, שמקורם בדשנים הכימיים שהובאו על ידי הנהרות. שני נמלי הדייג העיקריים, ארלסק    -Aralsk) קזחסטן) בצפון ומוינאק  -(- Moynaq אוזבקיסטן) בדרום, ייבשו, ונמצאים כיום במרחק  40 ק"מ מהים. כיום כמעט ואין דגים בימה, המין האחרון מ- 20 המינים המקומיים נעלם בסביבות 1985. היתה כאן קומבינציה של התמעטות המים והמזון שהביאו עמם, המלחת המים, וזרימת חומרי דשן כימיים וחומרי הדברה שמצאו את דרכם אל הים. בים נשאר למעשה רק כמה מינים מיובאים כמו דג הסנדל של הים השחור  (Flounder) נותרו לפליטה, אם כי כמה מינים מקומיים שרדו בדלתא ובשפך של הסיר-דריה. מרביתם של  60,000 בני האדם שהתפרנסו מן הדייג נאלצו לעזוב. ארלסק ומוינאק הן כעת עיירות רפאים. ב- 1992 נסכרו התעלות הקטנות שחיברו את הימות הצפונית והדרומית, כדי למנוע הקטנת הימה הצפונית, שכעת גדלה מחדש. הסיר-דריה ניצל אודות למשטר מים שהונהג במדינה. הימה הקזחית החלה מראה סימני התאוששות קלושים, אבל כדי שההתאוששות לא תהיה זמנית הם יצטרכו להשקיע במקום סכומי עתק, וספק אם יש מי שישקיע.

 

התחזית היא שהים הצפוני יגיע למצב של איזון, עם שטח של  3500 קמ"ר, בשנת  2025, אבל אם כמות הריקון (צמצום) תימשך, הים הדרומי יתפצל שוב בשנת  2005 והפעם לים מזרחי ומערבי. החלק המזרחי יקבל את מי האמו-דריה והוא אמור להתייצב בשטח של  7000 קמ"ר. אך החלק המערבי יילך ויתייבש.

ייבוש ימת אראל החריב את האדמה מסביבה. ביקור בכל מקום סביב הימה הוא נסיעה לתוך חלום-בלהות של ערים קמלות, אדמה קמלה ואנשים הרוסים. אנשים מדברים היום על היווצרותו של האק-קום = Ak kum המדבר הלבן), שייצור מעיין משולש בלתי קדוש עם הקיזיל קום (Kizil Kum = המדבר האדום) והקאראקום (Kara Kum = המדבר השחור). האקלים סביב הימה השתנה: האוויר יבש יותר, החורף קר יותר בכמה מעלות ובחודש ארוך יותר. הקיץ חם יותר. מספר ימי החורף הלא גשומים עלה מ- 30 עד  35 ל- 120 עד 150 כעת. האדמה המיובשת היא מלוחה מאד, דבר המונע כמעט מהצמחייה להתחדש. מלח, חול ואבק מהקרקע החשופה מולכים למרחק מאות ק"מ ואף לוקחים עמם כימיקלים רבים מהאדמה המעובדת. ארסלק סובלת מ- 65 ימי סופות אבק בשנה. הנזק של הסופות הללו לבריאות האדם ולחקלאות הוא עצום. בעיות נוספות נגרמות משיטות ההשקיה ועיבוד הכותנה. האדמה מומלחת לא רק על ידי סופות המלח-אבק, אלא גם כתוצאה מהתאיידות מי הנהר המולכים להשקיית השדות. כבר ב-1994 דיווח ה Newsweek-כי יבול הכותנה הולך וקטן כתוצאה מהמלחת הקרקע. בנוסף למלח, חומרי דשן וחומרי הדברה מחלחלים לאדמה ומוצאים דרכם חזרה אל האמו-דריה והסיר-דריה המספקים מי השקיה.

 

 

     DDT  היה בשימוש עד  1982 והוא עדיין נמצא בשיעור גבוה בקרקע. חומרי הדברה הופכים את גידול הכותנה לקל יותר, אך אחד מהם, ה,Butifos- בו השתמשו עד 1990, היה כה רעלי עד שגרם למותם של אלפי אנשים. הקרקע סביב ימת אראל רווייה בחומרי הדברה. במונחים אנושיים, האפקט ההרסני ביותר הוא בשטחים שמדרום – לכיוון תורכמניסטן – וממזרח (השטחים מצפון וממערב לימת ארל מיושבים בדלילות). רשימת הבעיות הבריאותיות היא איומה. המלח והאבק גורמים לגידול במחלות נשימה ובסרטן הגרון והוושט. מי השתייה המזוהמים גורמים למקרים רבים של טיפוס, צהבת, פרטיפוס ודיזינטריה. באזור זה שיעור תמותת התינוקות הוא הגדול ביותר בכל ברה"מ לשעבר. בשטחי קרקלפקסטן ("קרלפק – "חובשי הכיפות השחורות"), שיעור התמותה הוא יותר מאשר תינוק אחד על כל עשר לידות (לעומת יותר ממאה בבריטניה). בקאראקלפקסטן קיימת בעיה של תינוקות מעוותים וב,Nukus- בירתה, כמעט כל הנשים ההרות סובלות מאנמיה, שמובילה ללידות מוקדמות (טרם זמנו). שחפת מאד נפוצה בארלסק. סיגל גבע ראיינה בסיורה באזור את בראקפאי איזנטייב, בנו של הצייר הקרפלקי הלאומי, שאמר לה: "אנחנו סובלים בגלל האוויר המזוהם שאנו נושמים, ובגלל מי השתייה שמכילים חומרי דישון והדברה. גם הירקות, הפירות ובעלי החיים שאנו מגדלים לאכילה נגועים וחולים. העניין הוא שאנחנו כמעט לא מגדלים יותר כלום. פשוט אין מים. גם מזג האוויר הופך יותר ויותר קשה, והגידולים הביתיים שיש לא שורדים את החורפים הקשים והקיצים הלוהטים. התושבים מנסים לייבש ולאגור מזון לחורף. לפני 20-30 שנה המקום היה ממוזג והיום יש סביבנו מדבר". מתוך  173 מיני בעלי-חיים שחיו סביב הימה רק 38 שרדו. ההרס גדול במיוחד בדלתות של הנהרות. הדלתות עם צמחייתן והפאונה העשירה שלהן סיפקו מי השקיה לחקלאות במשך מאות בשנים, יחד עם צייד, דייג, ועשב לתעשיית הנייר. אך ניצול המים הוביל לייבוש מרבית שטחי הדלתות. יחד עם זיהום המים שנותרו, גרמו לדלדול אוכלוסיית הציפורים. היער העבות, שהיה ייחודי לנהרות מדבריים אלו ואכלס בתוכו בע"ח רבים הצטמצם עד כדי חמישית! ימת ארל התפרסמה בשמורת הטבע של האי  ,Barsakelmesבו נשמר מין מיוחד של אנטילופה ומין אסייתי ייחודי של חמור, יבשה לגמרי.

 

 

עונות השנה הפכו, כאמור, להיות קיצוניות, מה שהביא לשינויים בחקלאות. יתרה מכך, ההתייבשות הביאה לעלייה קיצונית במליחות המים ובמקביל, רעלים וחומרי דישון והדברה שמקורם בשדות, מצאו דרכם אל הימה. לאחר שהתברר שכושר ההתפשטות של חומרים רעילים הוא בעל ממדים עולמיים, חתמו, במאי 2001, כמה מדינות על אמנה בין-לאומית האוסרת או מצמצמת את השימוש בהם. המומחים קוראים לכך "אפקט הארבה" כיוון שנדידת החומרים הללו מתרחשת כמו להקות של ארבה הנוחתות באזור אחד ועוברות הלאה במין סבב עולמי. החומרים מצטברים, מתאדים ונעים עם הרוחות לאזורים אחרים בעולם. הם גם חודרים דרך שרשרת המזון לגוף האדם ואף מועברים בחלב אם או דרך השליה, והנזקים הבריאותיים עצומים. ובינתיים משתמשים עדיין במרכז אסיה בחלק מאותם החומרים המסוכנים.

אחד הנזקים החמורים ביותר היה השימוש הסובייטי באי  Vozrozhdenia (לשעבר: אי ניקולי) לניסויים בנשק ביולוגי. ווזרוזדניה שימש לסובייטים אתר ניסויים ללוחמה ביולוגית וטונות רבות של נבגים הועברו בחשאי אל האי. התושבים המקומיים תולים באי את האשמה למקרי מוות המוניים שפקדו את האזור בשנות ה-80, ומכנים אותו "המקום שאיש לא חוזר ממנו חי". הם חוששים שבעקבות החיבור בין האי ליבשה צפוי לאזור אסון ביולוגי, התפרצות מחלה קטלנית. כשהרוסים נטשו את המקום ב-1988 הם לא טרחו לפנות את מצבורי הנבגים.לא ברור טיב החומרים, אך עיתוני טשקנט בישרו בשנת 2002 כי  מדובר באנתרקס, וכי מדענים אמריקנים ביקרו באי וגילו שהנבגים עדיין פעילים. יש לתושבי המקום סיבה טובה לחשוש, בעיקר לאחר שפשטה בעולם האימה מהאנתרקס, כאשר כמה אנשים בארצות הברית מתו בעקבות החשיפה לחומר. החשש מתקפת טרור ביולוגי עולמי תוך שימוש בנבגי אנתרקס הביא לכך שארצות הברית נרתמה לנקות את האי האוזבקי מהפסולת הביולוגית שהרוסים השאירו מאחוריהם כשעזבו. המקומיים מאשימים את ווזרוזדניה במקרי מוות בשנות ה- .80 כמו כן נתגלו כל מיני מחלות מוזרות באזור מוינאק. באופן אירוני, פירוש השם  Vozrozhdenia הוא "לידה מחדש".

 

 

המהנדסים הרוסים חשבו על כל מיני פתרונות, כולל פיצוצים בהרי פאמיר וטיינשאן שיסיעו מים במורד הנהרות, אך התכנית איננה מעשית. הפתרון היחידי שיכול למנוע את הידרדרות המצב הוא הפסקת שאיבת המים לשלש שנים, או לפחות הקטנת השטח המושקה מ- 70,000 ל- 40,000 קמ"ר. יחד עם שיפור גדול בטכניקות ההשקיה כדי להפחית בשליש את כמות המים לכל קמ"ר. במלים אחרות שינוי מלא בכל כלכלת אוזבקיסטן שלה יש למעלה ממחצית השטח המעובד באגן ארל ושל תורכמניסטן, שכלכלתה מבוססת על הכותנה. אף אחד לא חושב על כך ברצינות. בתחילת שנות ה- 70 החלו הרוסים להתייחס למשבר ברצינות ולבסוף, ב- 1988 החל גידול הדרגתי בכמות המים שנשפכו לימה. זה הושג על ידי השקיה אפקטיבית יותר והצבת סייג  להתפשטות השטח המושקה. לפני התמוטטות ברה"מ נעשו כמה צעדים לשיפור התנאים האנושיים בסביבה. נבנו מכונים לטיהור מים, בתי חולים ומכוני התפלה.

למרבה הצער, הקריאה להצלת את הימה מהתייבשות גוועה לנוכח המשבר החמור שפוקד את האזור, והיום על סדר היום הצלת חיי בני האדם, ופחות עוסקים בשיקומה של הימה או בהפסקת ייבושה. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז 1991 כשאוזבקיסטן קיבלה את עצמאותה, פקדו את אזור ארל לא מעט ארגונים כדי ללמוד את מכלול הבעיות ולעזור, ביניהם "רופאים ללא גבולות", הבנק העולמי, וארגון קרקלפקי ששמו "אודסה" הממומן על ידי אמריקנים וחוקרים ממערב אירופה. כולם התמקמו בנוקוס, והמשרדים הראשיים שלהם מצויים בטשקנט. מרביתם עובדים בשיתוף פעולה אך מטרותיהם שונות: חלקם דואגים לבריאות התושבים המקומיים, ואחרים עוסקים באקולוגיה, או בהפסקת נסיגת המים. התושבים המקומיים טוענים שלו כל אחד מכוחות הסיוע היה מביא עמו דלי מים או דולר אחד היה המצב היום הרבה יותר טוב. להם עצמם אין כוח למחות, והם ממתינים שמישהו יקום סוף-סוף ויכריז על המקום כאזור מוכה אסון אקולוגי. חמשת מיליוני בני האדם שחיים באזורים המוכים לא מסוגלים להתמודד עם המצב, וימת ארל ממשיכה בגסיסתה.

ארגון "רופאים ללא גבולות"  טוען: " צריך תכנית הבראה מקיפה ורצינית כדי לאושש את האזור. נבנו סכרים כדי למלא בריכות במים טריים ולהפוך אותן לבריכות דגים. קיוו שגם קינון העופות יתעורר בזכות הבריכות אבל הנהר לא מצליח להגיע אפילו לסכרים שלו. כל אישה כאן סובלת מאנמיה, במיוחד הנשים בגיל הלידה. שלחנו דגימות שלחלב אם ודם למעבדות במדינות אחרות ונתגלו בהן שרידי מתכות ורעלים. בכל דגימה נמצאו שרידי כרום, מגנזיום, קדמיום ומתכות נוספות. חסרות לנו תרופות בסיסיות ולעתים קרובות אנחנו אומרים לחולים שישיגו אותן במקום אחר, אבל אנחנו יודעים שאין להם מאיפה, וגם אם היה, אין להם כסף כדי לרכוש".

 

 

הפתרונות להפסקת ייבוש הימה אינם מעשיים בעיקר כיוון שחקלאות הארץ עדיין מושתתת על כותנה. גם אם יפסיקו לחלוטין לשאוב מים מהנהרות, יעברו עשרות שנים לפני שהימה תתמלא שוב ושיעור המליחות בה יקטן. תכנית כוללת שתקטין דרסטית את השטחים המושקים, תשנה את שיטות ההשקיה ותעבור לגידולים שצורכים פחות מים עשויה להצליח יותר. הבעיה מקיפה ורצינית והפתרונות דורשים זמן, כסף רב, שינוי בגישה ויותר מהכול נכונות ותמיכה ממשלתית. אבל נראה שלאף אחד לא אכפת, בכל אופן לא לאלה שמסוגלים. הימה הדועכת היא עדות לתכנון כלכלי גרוע של ברית המועצות ולחוסר היכולת של הרפובליקות העצמאיות שבאו במקומה להגיע לפתרון אזורי. נשיאי חמש מדינות אסיה התיכונה נפגשים מדי שנתיים בוועדה מיוחדת שנושאה "הקטסטרופה של ימת ארל" אבל בשטח רואים אך מעט תוצאות. צריך לזכור ששני הנהרות הגדולים זורמים דרך חמש המדינות שכולן זקוקות למים, ויש ביניהן חילוקי דעות בנוגע לשליטה ולזכויות השימוש במים. מטבע הדברים שהחיים במרכז אסיה המדברית מתרכזים לאורך נתיבי הנהרות ונאות המדבר שהם יוצרים, וכלכלתן של כל המדינות תלויה במים. יתרה מכך, אלה הן מדינות עניות שמאז שקיבלו את עצמאותן נתונות במשברים כלכליים עמוקים.

 

 

בתקופה הסובייטית ננקטו כמה צעדים: נבנו בתי חולים, נשתלו צמחים סופחי מליחות, נחפרו מאגרי מים וחשבו אפילו להעביר מים בתעלה מנהרות סיביר. אך המשבר של האימפריה הוביל לחיסול התכניות וגרוע מכך, הוביל לקונפליקטים על זכות השימוש במים, בין קירגיזסטן וטג'יקיסטן, המחזיקות במקורות המים, לבין השלוש האחרות (תורכמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן) שכלכלתן מתבססת עליהם. פן נוסף שעולה מדי פעם בין מתנדבי הארגונים הוא השחיתות. "הממשלה מעבירה לכאן סכום מסוים אך בעלי הכוח במקום לא משתמשים בכסף בחכמה. חלק מושחתים ואחרים עדיין תקועים עמוק במנטליות הקומוניסטית – הם לא רגילים לעשות דברים בעצמם אלא מחכים שיעשו עבורם את העבודה".

הבטחות לשיתוף פעולה ולכספים, מפי המנהיגים של הרפובליקות, הניבו מעט פרירות. ב- 1995 הכריז נשיא אוזבקיסטן קרימוב (Karimov),  על תחיית הרעיון הישן של הזרמת מים מנהרות סיביר. הוגשו תכניות לבנק העולמי ואיחוד האירופי הבטיח לעזור. השלב הראשון של התכנית, יארך שלוש שנים וייעלה  250 מיליון דולר, לניקוי מקורות המים. שיפור תנאי התברואה ובריאות הציבור וכן שיקום עולם החי של הדלתות. לארל ולתושבי החבל אין הרבה זמן לחכות, במיוחד לנוכח ההערכה שבתוך עשר שנים תיעלם הימה לחלוטין.