טורפי הים

הקובץ נערך מחדש ב-14 בינואר, 2016

יונקי הים משכו את תשומת לבו של האדם כבר מקדמת דנא. יש משהו שובה לב בפקחות שלהם, בהתנהגות האנושית שלהם. הצפייה באריות הים הינה אטרקציה בטיול לחוף של פרו, בעיקר בפוקסאנה (Pucasana), בלגוניה (Lagunilla) ובאיי באייסטסאס (Ballestas). כך גם בחצי האי וולדז (Valdes), בפיורדים של צ'ילה, בארץ האש וכמובן באנטארקטיקה. כך גם בדרך מס' 1 בקליפורניה ובדרך הגנים שבדרום אפריקה. ניתן לצפות בכלבי ים במזרח קנדה, באיסלנד ובנורווגיה. את שני המינים וכן גם ניבתנים ניתן לראות באיים האנטרקטיים. גם בים התיכון חי מין נדיר – כלב הים הנזירי.

ראו באתר זה: הניבתן

כלב הים הנזירי בים התיכון. באדיבות ויקיפדיה

השם

השפה העברית הקדומה זיכתה רק יונק ימי אחד, "הלווייתן", בשם מקורי. שמותיהם של יונקי הים האחרים פשוט הושאלו משמות יונקי היבשה המוכרים. עם קצת דמיון אפשר לראות רעמה לביאית על הזכר הבוגר של ארי-הים, ולזכר הבוגר של פיל-הים יש חדק בגרסה מאוד מקוצרת, אבל קשה למצוא דמיון צורני או התנהגותי שיצדיק את הכינוי "כלב", לטורפים הימיים ממשפחת כלבי-הים .

טורפי הים

אלו הם יונקים גדולים, המוכרים ביותר של חופי הים; תת סדרה של יונקים ימיים, שרגליהם נהפכו לסנפירים (Pinnapedia), היינו Pinna – כנף- סנפיר ו-Pedia רגל. עם הזמן, סיווגה המדעי של תת הסדרה הזו בוטל והמשפחות שלה משתייכות כיום לסדרת הטורפים.

הם יצורים גדולים. בגדול שבבעלי חיים אלה, פיל הים, מגיע משקלם של הזכרים ל-3.5 טונות ואורכם ל-6.5 מ' ואילו משקלם של היונקים הקטנים ביותר בסדרה (Pusa) אינו עולה על 90 ק"ג.

מרבית חייהם בים ובו הם מוצאים את מזונם: דגים, סרטנים, רכיכות וכדומה. הם בדרך כלל נחים על פני המים, אבל לעתים הם יוצאים לנוח על היבשה, כדי להתחמם, להחליף את שערותיהם, ובעיקר לצורכי רבייה: הזדווגות, המלטה והנקה.

גופם עבר התאמה מושלמת לתנאי החיים במים: מוארך, גלילי, דמוי פלך. הזנב קצר מאד. השינויים האנטומיים הקיצוניים ביותר שעברו היונקים הימיים ניכרים באימוץ הצורה ההידרו – דינמית, המקטינה למינימום את החיכוך (Drag) במים, הצפופים פי 800 מהאוויר. ואומנם, הצורה הנקניקית המגוחכת שיש לכלב-הים על היבשה, היכן שכוח הכבידה ומשקל גופו משטחים אותו על הקרקע, נראית במים כטורפדו לכל דבר. הצורה והסרבול עלולים להטעות בנוגע לגמישות הגו של כלב-הים אשר במספר מינים מדהימה בדרגתה ומאפשרת לו לכופף את ראשו לאחור לכיוון הזנב, עד שקדקודו כמעט נוגע במרכז גבו.

השיער קצר מאד והוא מכסה את הגוף בצפיפות. הגפיים נהפכו לסנפירים, הגוף כישורי (דמוי פלך) וכל הבליטות נעלמו לחלוטין, או שהן חבויות מתחת לשכבות של שומן. כזהו למשל, מצב הפטמות של הנקבות וכיס האשכים של הזכר.

האשכים נמצאים בתוך הגוף. כמו אצל הפיל, השפן וההיפופוטם. לצורך ספרמטוגנזיס (ייצור זרע) האזור זקוק לטמפרטורת נמוכות משאר הגוף. טורפי הים משיגים זאת על ידי מערכת של כלי דם הדואגת שהאזור יהיה קריר יותר. הפניס מאסיבי ושרירי, כי הגופות חלקים וקשה להם להיצמד.

בכלבי ים רבים מוגנים הצעירים בפרווה צמרית, שצבעה לעתים קרובות לבן. פרווה זו איננה אטימה למים והצעירים נכנסים למים רק לאחר שהיא מתחלפת. (אצל "כלבי הים האמיתיים" –ראה להלן- הפרווה אטרקטיבית ומחירה יקר). בפנים יש שערות חישה רבות, המשמשות להתמצאות במים ולגילוי טרף. לנקבה שתיים – ארבע פטמות. כל הטורפים הימיים מאופיינים בריבוי שניים בפה וללא דיפרנציאציה. אין לעיסה, אין טחינה.

רובם ניזונים מדגים ושיניהם המחודדות והחרוטיות עשויות להחזיק יפה את הטרף הנבלע בשלמותו. גלגל העין משוטח מבפנים והאישון עשוי להתרחב כדי לקלוט מעט את האור שבמעמקי הים. ברדתם למים, נסתמות אוזניהם במסתם וגם האף נסגר על ידי הצמדות דפנות נחירי האף זה לזה. בצאתם מן המים הם גוררים את גופם על פני האדמה או הקרח. עיקר תפוצתם באזורי הקטבים והתת–ארקטיים, אבל יש ביניהם כמה מינים המגיעים גם לאזורים הטרופיים.

בני קבוצה זו הם חברותיים יותר מן הטורפים היבשתיים. הם נטרפים על ידי כרישים, על ידי הקטלן, ובחצי הצפוני של הכדור, על ידי דובי הקוטב. אולם אויבם העיקרי הוא האדם, שהביא מספר מינים לסף הכחדה. ואף גרם להשמדתו של מין אחד לפחות – כלב הים הקריבי.

כלב הים הקריבי (באדיבות ויקיפדיה).

קונוורגנציה

קונוורגנציה = התפתחות מתכנסת.

קיים ויכוח בין המדענים אם כל טורפי הים התפתחו מתוך אותו מאגר קדום. יש כיום הגורסים כי כולם התפתחו מאב קדמון משותף, הקרוב לדובים של ימינו . בעבר, היו המדענים סבורים שהדמיון החיצוני בין כלבי ים, סוסי ים וכפירי ים אינו אלא דוגמא נוספת לאבולוציה קונוורגנטית. הדמיון מוסבר, הן בחיים בתנאים דומים והן בכך ששתי הקבוצות יצאו מבית הגידול שלהם ועברו לבית גידול שונה לחלוטין. הספרים הישנים טענו כי אריות הים – ואולי גם הניבתנים – מקורבים לדובים וכי כלבי הים נגזרו גם הם מאב קדמון משותף להם ולמשפחת הסמוריים. מחקרים חדשים שוב הופכים את הכול וטוענים כי בכל זאת, כי מוצאם מאב קדמון משותף, שהיה קרוב לדובים.

התאמה לסביבה הימית

היונקים הימיים פיתחו במהלך האבולוציה שלהם התאמות רבות בכדי לענות על התנאים הסביבתיים המיוחדים של האזורים בהם הם חיים. בים הדרומי שלחופי אנטארקטיקה התפתחו מנגנונים והתאמות העונים על חמשת הבעיות הבאות:

• תנאי ראות קשים בעומק המים.
• קור עז הן במים ועוד יותר מחוץ להם (גם קר יותר וגם רוחות עזות).
• לחץ גבוה מאוד בעומק הים, שם נמצא המזון.
• סכנת התייבשות במים, כתוצאה ממחסור במים מתוקים.
• צורך בכישורי צלילה מפותחים, על מנת לאפשר השגת מזון בעומק המים

באדיבות ויקיפדיה

מזון:

משטר הצלילה של כלב-הים תלוי בסוג המזון, המכתיב לו את שיטות החיפוש. כטורפי-על, הנמצאים בקדקוד פירמידת המזון הימית, רוב כלבי-הים אוכלים טורפים כמו דגים, דיונונים ותמנונים. טורפים אלה לרוב ניידים וזריזים ומיקומם אינו תמיד קבוע וצפוי. חלק מכלבי-הים הקלו על עצמם, ירדו קומה אחת בפירמידה ובחרו לעצמם מזון זמין ובטוח בעומק לא גדול. למשל, כלב-הים אוכל-הסרטנים (Crab eater Seal) [בלטינית: לובודון הסרטנים (Lobodon carcinophagus)] מאנטארקטיקה, אשר כשמו כן הוא, ניזון מקריל ((Krill. אלה הם חסילונים קטנים, השורצים ב"ענני" ענק במים הפוריים שסביב אנטארקטיקה. במזון זה הוא מתחלק (או ליתר דיוק התחלק בעבר) עם הגדולים שביונקים, לווייתני המזיפות, שניצודו סביב אנטארקטיקה עד לסכנת כיליון. לובודון-הסרטנים כה מצליח, עד שאוכלוסייתו מונה בקביעות 30 מיליון פרטים, בהשוואה לממוצע של כחצי מיליון פרטים אצל רוב כלבי-הים האחרים.

מינים אחרים, כמו כלב-הים הנמרי, מבססים מחצית מהתפריט שלהם על קריל והיתר על שותפיהם לקדקוד הפירמידה: פינגווינים וכלבי ים אחרים שגם כן זמינים מאוד בעונת הרבייה. המזון הזה נטרף לרוב על פני המים או בעומק רדוד. יתר המינים המתחרים על המזון חייבים להשקיע מאמץ רב בחיפוש אחריו, היות שהוא נמצא לפעמים רק סמוך לקרקעית הים, בפיזור רב ובעומקים של מאות מטרים. רובם של כלבי הים ואריות הים ניזונים מדגים, אך כמה מהם מבססים את תזונתם על חסרי חוליות – סרטנים, רכיכות. כלב ים נמרי למשל, קוטל בבירור גם חולייתנים חמי דם כמו פינגווינים ועופות ים, אך מזונו העיקרי הוא דגים וחסרי חוליות.

אריות ים באי אספניולה, איי הגלפגוס. צילום: גילי חסקין

אספקת מים מתוקים:

שהייה ארוכה בים כרוכה בבעיה רצינית של שתיית מים. ברור לגמרי שלטורפי ים רבים אין גישה סדירה למים מתוקים וכי הכמויות הגדולות של מלחים במי ים עלולות להסב להם סכנה מרובה, אם תחדורנה לזרם הדם. דומה שכלבי ים מקבלים מים מתוקים די צורכם מן הדגים שהם אוכלים. הם עשויים לבלוע לפעמים מים מלוחים ביחד עם המזון שלהם, אך בכמויות כה קטנות, עד כי גופם יכול להתמודד עם עודפי המלח.

יש כלבי ים הניזונים מסרטנים או מרכיכות, שריכוז המלחים בגופם שווה לריכוז המלח במי הים. ואולם גם אוכלי הדגים עלולים לצמוא. השאלה היא האם כדאי אז לשתות מי ים? התשובה תלויה ביעילות הכליות! כליית האדם אינה מסוגלת לרכז שתן עד לדרגת ריכוז המלחים במי הים, ולכן על כל ליטר מי ים שאנחנו שותים, עלינו להפריש ליטר וחצי של שתן כדי להיפטר מן המלח שנקלט. כליית כלב-ים מסוגלת לייצר שתן עם ריכוז מלחים גבוה יותר מאשר במי הים ולכן הוא מרוויח מעט מים מתוקים משתיית מי ים.

מקור אחר למים מתוקים, הוא מים מטבוליים, המתקבלים מחמצון פנימי של שומני הגוף, תהליך שבמהלכו משתחררים מים. בעלי-חיים שגופם יודע לעצור חמצון חלבונים ולחמצן שומנים בלבד, יכולים לקבל את כל תצרוכת הנוזלים שלהם מן המקור הזה. כך נוהגים מכרסמים מדבריים ללא כל מקור מים וכך נוהגים כלבי ים בתקופת הצום ביבשה, כשהם בכלים את שומן גופם. במקביל, הם מפחיתים את אובדן המים על ידי הימנעות מהזעה ומהלחתה, המשך יצירת שתן מרוכז וייצור חלב מרוכז פי כמה מזה של יונקי יבשה.

כלב ים באנטארטיקה. צילום: גילי חסקין

התמצאות במים.

את בעיית הראות פותרים הטורפים הימיים הן באמצעות עיניים גדולות, עם רטינה אדומה המאפשרת ליותר אור להיכנס אל העין והן באמצעות מערכת מפותחת של שפמים, המאפשרים להם להרגיש בכל תנועה קלה המתרחשת במים סביבם.

עולם התחושה התת-מימי שונה במהותו מזה היבשתי. השפעתו של כוח-הכבידה במים קטנה מאוד, ועמה קטנה האינפורמציה היבשתית על מבנה הגוף ומיקומו במרחב, המתקבלת מחיישני שרירים, גידים ומפרקים המושפעים מכבידת איברי הגוף. כמו כן הולכת לאיבוד תחושת הריח (הקיימת על פני היבשה). אף אחד מהיונקים הימיים לא פיתח חיישנים לקליטה כימית של חומרים מומסים במים, המפותחים ביותר אצל הדגים.

החושים העיקריים המשמשים את טורפי הים לניווט ולמציאת טרף מתחת למים הם חוש הראייה וחוש המישוש, לפחות כשתנאי התאורה מתאימים. הראייה במים מעוותת לעין יבשתית, כפי שמגלה מיד כל אדם שהכניס ראשו למים ללא מסכת צלילה. העין היתה יכולה לעבור התפתחות ושינוי שיתאימו לראייה במים, אך אורח החיים האמפיבי מכתיב דרישות לשני הכיוונים ולכן העין צריכה להיות בעלת איכויות מיוחדות כדי לענות על הניגוד שבתנאים. ראיית טורפי-הים טובה יותר במים מאשר ביבשה, בעיקר ברמות אור נמוכות. בדומה לחתול, עיניהם זוהרות בלילה כשמקרינים עליהן אור. מקור הזוהר בשכבת גבישים מאחורי הרשתית (טפיט – Tapetum Lucidum) המחזירה את האור פעם נוספת דרך תאי הרשתית ומגבירה את רגישותה. בעיית שבירת האור על ידי הקרנית במים, הגורמת לנו את עיקר העיוות, נפתרה בפיתוח עדשת עין-דג כמעט עגולה ושיטוח הקרנית כדי לצמצם את שבירת האור באוויר.

גם חוש השמיעה מושפע מן השהייה במים; שמיעתה של האוזן היבשתית במים אומנם משתפרת, עקב העלייה במהירות הולכת הקול של המים (פי חמישה). אך היות שגלי הקול במים מגיעים לאוזן דרך עצמות הגולגולת כולה ולא דרך התופית ועצמות השמע, מתבטא השיפור הזה רק בתדרים נמוכים, בשעה שבתדרים הגבוהים יש עלייה של סף השמע. חוש המישוש כמעט שלא משתנה במים.

שפמיהם של טורפי הים (במיוחד שפמו של כלב-הים הכספי) הוא ארוך במיוחד וקשיח, וריסיו הארוכים יוצרים מערכת מישוש יעילה מאוד לצלילה באזורים חשוכים ובמים עמוקים. השערות או זיפי החישה שבשפם רגישים מאוד ומכילים יותר (פי עשרה) חיבורים לקצות העצבים מאשר אצל טורפי יבשה. קרוב לוודאי שהם משמשים לא רק לתחושת מגע ישיר אלא גם לקליטת תנועות טרף ואולי גם לקליטת תדרים נמוכים של גלי קול חיצוניים או הדים של קולות חוזרים מעצמים קבועים.

החוקרים עדיין חלוקים בדעתם האם טורפי – ים אכן משתמשים בסונאר אולטרסוני למטרות אלה בעומקים, שאור השמש לא חודר אליהם או במים מאוד עכורים. שמיעת כלבי-הים במים מצוינת . קיימות הקלטות של מספר מינים כמו כלב-הים הנמרי (הידרורגה נמרית Hidrurga Leptonyx) מאנטארקטיקה, המשמיעים קולות בטווח האולטרסוני. ותחום השמיעה משתרע בטווח האולטרסוני. מכל מקום, אין ספק שבטבע (וגם במעבדה, בשעת ניסויים עם חיות בשבי שכיסו את עיניהן) מסוגלים כלבי ים להשיג את טרפם ולשחות, מבלי להיתקל בעצמים וללא עזרת חוש הראייה.

פילי ים באיי הגלפגוס. צילום: גילי חסקין

שמירה על חום הגוף

טורפי ים רבים חיים במשך חלקים של השנה באזורים שמימיהם קרים מאוד, לעיתים מי קרח. אחת הבעיות הקריטיות של יונק במים, היא שמירה על חום הגוף. טמפרטורת הגוף היא °37  מעלות, בעוד שטמפרטורת המים היא רק °1.5 מעלות. קצב איבוד החום במים גדול פי 25 מאשר בייבשה. אף על פי כן, הם מצליחים לשמור על תחום סביר של טמפרטורת גוף קבועה.

איך מצליח יונק, החייב לשמור על חום גוף קבוע של °37 מעלות צלסיוס, לשרוד זמנים ארוכים במי ים שהטמפרטורה שלהם °1.5 מעלות צלסיוס ובטמפרטורות אוויר של מינוס °40 מעלות צלסיוס? פתרון אחד הוא להיות גדול! ככל שמסת בעל-החיים גדלה, כך קטן היחס בין שטח הפנים לנפח הכללי, איבוד החום היחסי קטן ביותר. – חוק ברגמן. משקלו של פיל-ים זכר בוגר מגיע לכ-4 טונות והוא גדול פי כמה מהגדול שבטורפי היבשה.

רוב יונקי היבשה וכמותם גם העופות משתמשים בבידוד אוויר על-עורי כדי למנוע איבוד חום. הם כולאים את האוויר בתוך הפרווה או הנוצות. במים, כאמור, איבוד החום גדול פי כמה מאשר ביבשה. חלק מהיונקים והעופות הרגילים לצלול במים קרים, כמו דובי-ים (Fur seals) ופינגווינים, הצליחו למנוע ביעילות חדירת מים לפרווה ולנוצות וממשיכים להשתמש בבידוד על-עורי של אוויר בצלילה. החיסרון העיקרי של בידוד כזה הוא ששכבת האוויר הכלואה מתכווצת ככל שגדל עומק הצלילה, ובעומק רב כמעט שאינה קיימת. מי שמתכוון לבלות זמנים ארוכים בעומק רב חייב למצוא פתרון אחר, שלא יושפע מלחץ המים.

הגנה אחרת היא באמצעות שכבת שומן (Blubber) היקפי עבה (עד 15 ס"מ), הכולא בתוכו ומבודד את האיברים הפנימיים (כלבי הים). ההגנה באמצעות שומן מאפשרת לכלבי הים לצלול לעומק רב, מאחר ובניגוד לאוויר השומן אינו דחיס ושומר לכן על תכונותיו המבודדות גם בעומק רב. בכדי להגן על חלקי הגוף החיצוניים לשומן (פנים, סנפירים) התפתחה אצל כלבי הים מערכת כלי דם ייחודית המזרימה מצד אחד דם חם לאזורים החשופים לקור ומסוגלת מצד שני לצמצם את איבוד החום הנובע מפעולה זו.

אריה ים באיי הגלפגוס. צילום: גילי חסקין

אמצעי נוסף הוא הנימים הקטנים, המוליכים דם אל העור, נסגרים אוטומטית כאשר החיה נחשפת לקור עז ומשום שתודות לרקמת השומן המבודדת את הגוף, אין תנודות פנימיות גדולות אפילו כאשר טמפרטורת המים אינה עולה בהרבה על 0 מעלות.

עם זה, איברים כמו העור עצמו, הסנפירים וחלקי הפנים, שלא ניתן לעטוף אותם בשומן, חשופים ללא הגנה לקור המים. כמות גדולה של דם חם מתוך הגוף המוזרמת כדי לחממם, תגרום לאיבוד חום הליבה. לכך יש שני פתרונות אפשריים: להקטין מאוד את זרימת הדם לרקמה, פתרון שאינו מומלץ לאורך זמן, או להשתמש בפתרון הנדסי מתוחכם הקרוי "שיחלוף חום בעזרת זרימה מנוגדת". עיקרו של "הפטנט" הזה הוא הצמדת העורקים המובילים דם לגפיים, לוורידים המחזירים דם מהם. כך, הדם הקר החוזר מהגפיים אל הגוף, מספיק להתחמם מהדם החם הזורם מולו, וחוזר לגוף חם. הדם המגיע לגפיים בקצה העורק הספיק להתקרר, ואיבוד החום לסביבה מצטמצם באורח משמעותי.

כך או כך, חומם של האיברים החיצוניים מוקרב לטובת חומם של האיברים הפנימיים. המפתיע הוא, שבעוד הולכת הגירויים בעצבי החיה העוריים אצל יונק יבשתי היתה מואטת מאוד או אף נחסמת תוך זמן קצר בטמפרטורות הנמוכות, הרי אצל כלב-הים היא נשמרת. המשמעות המעשית היא רבת חשיבות; כל מי שהתנסה בצלילה במי קרח יודע שכעבור מספר דקות של צלילה תאבד התחושה בשפתיו. במקרה של צולל אנושי, ניחא, אך אם תאבד התחושה בשפתיו של כלב-הים – יאבדו זיפי החישה של ה"שפם" את תפקודם וישלול ממנו חוש ההתמצאות לטווח הקרוב, החוש העיקרי, אם לא היחידי בחשכת המעמקים.

מערכות ההגנה בפני הקור יעילות כל כך עד שפעמים רבות נאלצים כלבי הים על היבשה לקרר את עצמם.

ככלל, כלבי-הים אינם מזיעים ואינם מלחיתים (נשימות מהירות ושטוחות תוך נידוף מים מהלשון ומריריות הפה וצינון האוויר הנכנס לריאות כמו כלבים). מלבד תגובה התנהגותית כמו חיפוש צל או בריכות-גאות, התחפרות בחול הלח ועיפור (השלכת חול לח בעזרת הסנפירים הקדמיים לכיסוי הגב), מזרימים כלבי-הים כמות גדולה של דם אל העור והסנפירים, והפעם החזרה אל הגוף היא דרך ורידים שטחיים שאינם צמודים לעורקים. אז מתרחבים הנימים והדם זורם בחופשיות אל שטח הפנים של הגוף, כשהוא מקרר אותו אגב כך בשיעור ניכר. כל זמן שטמפרטורת הסביבה נמוכה מזו של הגוף, שיטה זאת יעילה לאיבוד חום.

.

גורים של פילי ים בסאות' ג'ורג'יה. צילום: גילי חסקין

שינה:

טורף ים אינו מתקשה בנשימה מעל לפני המים, וכולם עושים זאת בדרך שגרתית כאשר הם ערים. הבעיה היא כיצד הם עושים זאת בעודם ישנים בתוך הים הפתוח? יש כמה כלבי ים המסוגלים לישון בעמדה מאונכת. זאת תודות לשכבה של שומן, שהיא עבה די הצורך כדי לשמש כמעין צינור איזון פנימי. כלב הים צף, כשנחיריו מזדקרים מעל למים והוא יכול לנשום באורח סדיר. כלבי ים אחרים ישנים בתוך מים רדודים ועולים מידי פעם – מבלי להתעורר- אל פני המים, כדי לשאוף אויר. הם נושמים עמוקות כמה וכמה פעמים קודם שהם שבים ושוקעים כלפי מטה. נתגלה אף שמינים מסוימים נושמים בצורה זו בעודם ישנים על היבשה.

צלילה

ביסודו של דבר, כרוכות בצלילה, שלוש בעיות:

– אספקה מספקת של חמצן.

– התנגדות יעילה לעלייה בלחץ המים.

דה-קומפרסיה – במקרה של צלילות לעומק רב, שיבה בטוחה אל פני המים, מבלי ליפול קורבן למה שידוע כחסימה של צינורות דם על ידי בועות של חנקן. המשתחררות מהרקמות בעת העלייה לפני המים גורמות למחלת דקומפרסיה. מחלה זו היא אוסף של תסמינים רבים היכולים להתחיל ולהסתיים בתופעות קלות יחסים כמו פריחה בעור, וכאב במפרקים. אבל מחלה זו עלולה גם להסתיים בתוצאות גרועות כמו מוות או אפילו שיתוק חלקי או כללי של הגפיים עד אובדן שליטה על הסוגרים. חסימה של כלי דם, לחץ על עצבים חשובים, והפעלת יתר של מערכת החיסון הם חלק מהגורמים העיקריים לתופעות הקשות.

בעיה אחרת היא שכרון מעמקים. פיזיולוג הציללה יהודה אריאלי מעיר כי שיכרון מעמקים  נגרם מהשפעה ישירה של החנקן המומס ביתר בדם (לא זה שהשתחרר מהרקמות), ופועל ישירות על מערכת העצבים המרכזית ועל מערכת שחרור וקליטה של דופאמין. התסמינים מתחילים בעומקים של מעל 30 מטר (לחץ חלקי של חנקן = 3.2) ואכן מזכירים את אלו המאפיינים שכרות מאלכוהול. בהם אובדן התמצאות מרחבית, אופוריה, פגיעה בתהליך קבלת החלטות, ירידה ניכרת ביכולות חישוביות ומילוליות וירידה בקואורדינציה של השרירים. בניגוד לאלכוהול כל התופעות הללו חולפות מיד עם החזרה לעומק קטן מ 30 מטר.

ההתאמה לצלילות ממושכות וללחץ הגבוה שבעומק הים מתבססת על מנגנונים ייחודיים הכוללים: מבנה גוף הידרו-דינמי דמוי טורפדו (ה"מוחלק" על ידי עובי גדול יותר של שומן במקומות השקועים), מערכת דם ייחודית המכילה הרבה מאוד דם יחסית למשקל הגוף הכולל (פעמיים כמות ההמוגלובין בהשוואה לבני האדם) המאפשרת קשירת כמות גדולה מאוד של חמצן, יכולת האטה של קצב הנשימה וקצב פעולת הלב להקטנת קצב חילוף החומרים בגוף, יכולת לשינוי נפח הריאות בעת צלילה ועוד .

טורפי הים, ובפרט כלבי הים (שכן קבוצה זו נחקרה יותר מכל האחרות), מסוגלים לעשות תקופות ממושכות מתחת לפני המים. ברם, על פי רוב הם מגוונים את פעילותיהם היומיות, כאשר פרקים של שחייה ודיג מתחלפים לסירוגין במרווחים של מנוחה על החוף. ברור אפוא, שהם מותאמים בצורה אידיאלית לקיום אמפיבי. מכל מקום, חיים מסוג זה, אפשר לנהל רק לאחר רכישת מנגנונים פיסיולוגים מיוחדים.

בצלילה לעומק רב קיימת בעיה כחסימה של צינורות דם, על ידי בועות של חנקן. או שכרון מעמקים. צוללנים נמנעים מן הסכנה הזו על ידי עליה אל פני המים בשלבים איטיים. יחד עם זאת ידוע על מיקרה של כלב ים וודל, הצולל בבת אחת לעומק של כ- 600 מטר, וכלב ים אחר, שנשאר שקוע בעומק רב, לתקופה של ארבעים ושלוש דקות ועשרים וחמש שניות ועלה ככל הנראה אל פני המים, מבלי לשנות כלל את מתכונת השחייה הרגילה שלו. אמנם, כלבי ים מעטים בלבד יכולים להגיע להישגים הללו, אך כל האחרים צוללים ושבים כמעט ללא מאמץ. כיצד הם עושים זאת ?

מסתורין זה התבהר חלקית על ידי מדענים שחקרו את התנהגותם של פוקות מצויים וכלבי ים אפורים- בפרט האחרונים. שני המינים נחשפו ללחצים חזקים, דומים לאלה שהם נתקלים בהם בדרך כלל במעמקי האוקיינוס.

כלבי ים אינם ממלאים את ריאותיהם באוויר לפני הצלילה, אלא מרוקנים אותן כמעט לחלוטין. בגלל המיקום של הסרעפת והצלעות, הם עושים זאת ביתר קלות מאשר יונקים אחרים. כך מצטמצם הנפח של חללי הראות- אותם חלקים בגוף הפגיעים ביותר ללחץ גבוה, (החלקים האחרים למעשה בלתי ניתנים לדחיסה). על כן, לאחר שהריאות השתחררו מן האוויר (המורכב כדרך שהינו מחמצן וחנקן), יש רק סכנה מועטה שהגז האחרון יגרום להיווצרות הקרישים- סחיפים קטלניים. תאונות מסוג זה מתחוללות במקורב לפני המתכונת הבאה: כאשר יונק נחשף ללחצים מוחצים, מומס בתוך הדם לא רק חמצן, אלא גם חנקן. הגז הראשון נספג בתוך הרקמות ואילו האחרון נותר בזרם הדם. כאשר יורד הלחץ באופן פתאומי, קטנה מסיסותו של החנקן והוא שב ויוצר בועות, המפריעות לזרימת הדם ויוצרות סתימות מסוכנות. כיוון שכך, צריך הצוללן לעלות על פני המים באיטיות רבה, ולעצור מפעם לפעם והכול כדי שיוכל לשחרר את הלחץ בהדרגה. לאור התיאור הזה, ברור שכלב ים המוציא את האוויר מריאותיו, יהיה מובטח לחלוטין מפני החסימות. אבל כיצד הוא יכול לוותר על חמצן ?

הטורף הימי אוגר חמצן בכלי הדם שלו. אצלנו תופסת מערכת כלי הדם 7% ממשקל הגוף. אצל היונקים הימיים 14%. אך מכיוון ש-30% ממשקל הגוף אצלם הוא שומן, שאיננו מקבל אספקת דם בפועל, זוהי כמות דם עצומה.

כאשר כלב ים צולל, מצטמצמת פעילות הלב שלו לכדי עשירית ואפילו החלק החמישה עשר- מן הפעילות הנורמאלית וזרימת הדם מואטת עד למזער. זרם הדם לאיברים הפנימיים האחרים ולגפיים נפסק זמנית, כתוצאה מזרימתם של צינורות הדם הגדולים והקטנים. בה בשעה ממשיכים המוח והלב לקבל דם מחומצן מתוך מאגר בווריד הנבוב התחתון. קיפאון זמני זה אינו גורר בעקבותיו סכנה של קרישת הדם, ודייגים שהרגו כלבי ים, מאשרים כי קרישה זו מתרחשת רק בשלב יותר מאוחר.

כך או אחרת, עדיין אין זה הסיפור בשלמותו. ברי שכאשר היונק צולל או שוחה מתחת למים, הוא מוציא אנרגיה, אנרגיה הנוצרת על ידי שריפה (בנוכחות חמצן) של סוכרים, שכתוצאה ממנה נוצרים פחמן דו חמצני ומים. ברם, בהיעדר חמצן, יש צורך לספק את האנרגיה הזו בדרך אחרת. כיום ידוע כי פירוקם של הסוכרים או הפחמימות הללו מתנהל בשני שלבים, ששניהם קשורים בייצור אנרגיה. בשלב הראשון – שאינו נזקק לשום חמצן שהוא – נוצרת חומצת חלב. בשלב השני מתחברת חומצת חלב זו עם חמצן, תוך שחרור פחמן דו חמצני ואדי מים. כאשר כלב הים משוקע מתחת למים, מתחולל רק החלק הראשון של התגובה הכימית. אספקת החמצן מובטחת באותם שלבים שבהם עולה החיה אל פני המים כדי לנשום. אותו תהליך מתקיים ביונקים יבשתיים ובאדם, כל אימת שהאורגניזם נחשף לפעילות גופנית עזה. קוצר נשימה לאחר התעמלות נמרצת, אינו אלא פועל יוצא של מחסור בחמצן והמחושים המתלווים אליו נובעים מחומצת החלב המצטברת בתוך השרירים. כלבי ים מתעייפים פחות, משום שהם מסוגלים לשאת כמויות גדולות של חומצת חלב ופחמן דו חמצני.

טניבתנים בשפיצברגן. צילום: גילי חסקין

טריפה

יונקי הים ובמיוחד כלבי הים אינם רק שחיינים תת ימיים נפלאים, אלא גם ציידים מושלמים ביותר. בהיותם שחיינים מהירים, יש לאל ידם לצוד את הדגים הזריזים ביותר. ברם, הדרך המדויקת שבה הם מאתרים את טרפם היא עניין נוסף שהזואולוגים טרם הצליחו להבהיר אותו בשלמות.

כלבי ים ניחנו בראייה מעולה, אפילו בחשיכה, שכן עיניהם מותאמות היטב לאור ולצל. יתר על כן, מאחר שהעיניים קבועות גבוה על הראש ומכוונות כלפי מעלה, יש ביכולתן לראות את הצלליות של הדגים כפי שהן מצטיירות על פני המים. החוקר הובסון הוכיח, כי כלבי הים המצויים מתחת למים, יכולים לגלות את קורבנותיהם גם לאור הכוכבים, כשקווי גופם נראים על רקע השמיים. הם מסוגלים להסתער על קורבנותיהם מלמטה ולהמיתם, הן ביום והן בלילה.

אפשר שזאת היא שיטת הציד השכיחה ביותר. ברם, הוכח שאפילו כלבי ים עיוורים מאריכים לחיות ולפיכך הם מסוגלים, מן הסתם, לצוד בהצלחה. קרוב לוודאי שהשערות הרגישות או הזיפים של החרטום מסייעים לחיות לגלות את הטרף. עם זאת, דומה שיש להם ערך רק באזורים מצומצמים למדי- כמו ליד החופים- ושימוש מוגבל בלבד בים הפתוח. החוקר פולטר הציע את האפשרות, שכלבי ים מסוימים משדרים אימפולסים אולטרסוניים וכך הם מאתרים את טרפם באמצעות איתור בהד, בדומה לדולפינים ועטלפים. כדאי לציין בהקשר זה, כי אונות הצדע במוחם של טורפי- ים אלה (האחריות לשמיעה), הן פחות מפותחות מאשר בדולפינים. חוש הריח, חד מאוד ומאפשר לאמהות לזהות את גוריהן. יחד עם זאת – הוא חסר ערך מתחת למים, משום שבמצב זה הנחיריים סגורים.

שמירת טבע

לאורך ההיסטוריה בני אדם צדו את טורפי הים, הן משום שבשרם טוב למאכל ובעיקר בשל השומן שלהם. כיום צדים אותם במיוחד בשל פרוותם.

מינים השונים של טורפי ים, שהיו על סף הכחדה, הולכים ומפתחים אוכלוסיות גדולות, הודות לחוקים חדשים שנחקקו לשמירת הטבע.

המאבק בציד כלבי ים החל בסוף שנות השישים של המאה העשרים. חשיפות של שיטות ההרג עוררו מחאה עולמית. ב-1972 אסרה ארצות-הברית לייבא מוצרים שהופקו מכלבי ים. אירופה פיגרה אחריה באופן ניכר, ורק לאחר עשר שנים, אסר האיחוד האירופי על ייבוא פרוות לבנות של כלבי ים. אלה הן הפרוות שנפשטות מגופם של גורים בני שנים עשר יום ומטה, לפני שצבע הפרווה מתחלף לאפור. הקנדים שהרבו לשווק פרוות כלבי ים, נאלצו לבטל את הציד המסחרי. הם התירו ציד 15,000 גורים בשנה, בעיקר ל"צריכה עצמית". הממשלה הקנדית העבירה תקנות יונקים ימיים, הכוללות הנחיות שאמורות להביא להרג מהיר של הגורים. המחאה הבינלאומית שבה והתעוררה בחורף 2003, עם פרסום ההרג ההמוני המתוכנן.

באפריל 2004 נטבחו מאות אלפי גורים של כלבי ים, בחסות ממשלת קנדה. זהו היה טבח כלבי הים הגדול ביותר שנערך אי-פעם. הממשלה ביטלה את אחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה של המאבקים להגנה על בעלי-חיים והתירה להרוג כמיליון כלבי ים במשך שלוש שנים. התירוץ הרשמי הוא, שכלבי הים בחופי ניו פאונדלנד ולברדור (מזרח קנדה) פוגעים בענף הדיג בכך שהם אוכלים דגי בקלה. אולם בפועל, דילול אוכלוסיית הבקלה, שניכר היטב כבר בתחילת שנות התשעים, הוא תוצאה של דיג לא מבוקר. לכלבי הים השפעה מעטה מאוד על אוכלוסיית הדגים, והם אינם סובלים מ"התפוצצות אוכלוסין", כפי שהציגה זאת הממשלה.

במשך השנים 2002 עד 2006, הרגו ציידים קנדיים יותר מ-1,250,000 כלבי ים בציד מסחרי – מתוכם כ-350,000 באביב 2006. זהו ציד היונקים הימיים הגדול בעולם. התקנות הקנדיות מתירות רק הרג מהיר של גורים מעל גיל שלושה שבועות, אולם קיימות עדויות רבות על הפרה שיטתית של התקנות והרשויות הקנדיות מצדן אינן טורחות כמעט לאכוף אותן.

בשנים האחרונות נאספו עדויות על 660 הפרות של התקנות בידי ציידים. בין השאר, תועדו: פשיטת עורם של גורים בעודם בחיים; הימנעות מבדיקה אם הגור חי לפני שפושטים את עורו (התקנות מחייבות לבדוק אם רפלקס המצמוץ של הגור עדיין פועל); חבטה בגורים בזה אחר זה מבלי להורגם; ירי בגורים מבלי להרוגם; איסוף גורים מתים וחיים יחד בערמות; גרירת גורים חיים בקרסים על פני הקרח.

כל הפעולות הללו אינן רק מחרידות, אלא גם בלתי חוקיות בקנדה. החומר המתועד הוגש למחלקה למדגה ולאוקיאנוסים, שאמורה לטפל בכך – והיא סירבה לעשות דבר. לא הוגש אפילו כתב אישום אחד, והחזרה לשטח הציד לא נאסרה אפילו על צייד אחד, אף על-פי שזהות העבריינים ידועה.