ראו קודם: מאמר של גילי חסקין, בנושא טוהר הנשק – ערך וצורך
'טוהר־הנשק' הינו אחד המורכבים והרגישים שבערכי כוח המגן העברי. ערך זה הוא משאלת לב שהתפתחה לאתוס ולמיתוס במציאות הישראלית. מכיוון שמיתוס, בהקשר זה, הינו אבן הבניין שמהם עם בונה את זהותו ומנמק את תפישתו ההיסטורית, תוך טיפוח הדימוי העצמי, אין זה אומר שאיננו מציאות או לפחות חלק ממנה. 'טוהר־הנשק' היה חלק בלתי נפרד מהדמות המיתית של הלוחם הישראלי, שחונך על אתוס ה'הבלגה', להבדיל מהערבי, שפעמים רבות הוצג, לעתים בצדק, כ"ברברי", "צמא דם" ו"חמום מוח".
המונח בו השתמשה התורה הוא: "והיה מחניך קדוש" (דברים כג טו). הרמב"ם מפרט: "המחנה כמקדש ד", ושאינו כמחנות הגויים להפסד ולעבירות והזיק זולתם, לקחת ממונם, לא לדבר אחר". (מורה נבוכים ג מ"א). מחנות הגויים הם מקום התפרצות היצרים היותר שפלים ואפלים, להרוס ולגנוב ולהרוג. "אבל כוונתנו היישר בני אדם לעבודת ד' וסדר ענייניהם" (שם). כפי שהגדיר זאת הרב שלמה אבינר: "אנחנו עוסקים במלחמת למען הסדר והישרדות בעולם. כאשר אי אפשר לפעול על ידי חינוך, נאלצים אנו לפעול בכוח, אך אם בעצמנו לא נהיה ישרים, מה הועלנו בתקנתנו".
ברל כצנלסון
המושג הזה נקבע כמטבע לשון בהיסטוריה הציונית על־ידי ברל כצנלסון. בנאומו בקונגרס הציוני הכ"א, ב-20 באוגוסט 1939, מיד בתום המאורעות, כאשר דיבר בזכות ה'הבלגה', ניסח את משנתו בסוגיית 'טוהר־הנשק': "הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים"[1]. בהשתמשו בביטוי זה רצה כצנלסון להבחין בין אנשי ההגנה המאורגנת, לבין הערבים, ויותר מכך, בין היישוב המאורגן לבין "הפורשים"[2].
באופן טבעי עלתה השאלה, אם מוצדק לסכן חיי לוחמים רק כדי שלא לפגוע בחיילים בריטיים או באוכלוסייה ערבית[1]. על טענות אלו השיב יצחק שדה, בתשובה שהיתה לאחד מנכסי צאן הברזל של עם ישראל הנאבק על עצמאותו: "…כדי להשיג את המטרות הללו [עצמאות], אנו צריכים לשכנע את העם הבריטי שאנו לוחמים למען רעיון צודק. לכל חייל או שוטר בריטי המשרת בארץ־ישראל יש קרובים וידידים, וחשוב מאד לגרום לכך שהבריטים המשרתים בארץ יתביישו במעשיהם. חשוב מאד כי נוכל להביט היישר בעיניו של כל חייל בריטי, לגרום לו להשפיל מבט למען יעביר את רגשי הבושה הביתה אל עמו וממשלתו"… כאן הפסיק יצחק שדה לרגע את דבריו וסיכם: "לכן, יהי נשקנו טהור"[2]. הוא דאג שמא יהפוך הכוח והנשק לערך עליון, ולכן הטיף: "אהב את הרובה ושנא את המלחמה"[3]. בתגובה לטרור שערך האצ"ל בערביי ארץ־ישראל, לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן־יוסף ב-1938,הביע שדה את השקפתו מעל דפי 'דבר', במאמרו "לא הבלגה ולא רצח", ששמו מעיד את תוכנו, בו קרא לרדוף את הפורעים, אך סימן גם סייגים מוסריים: "אנחנו הנוטרים הנודדים, היוצאים לילה לילה למארבים על-מנת להיפגש עם השונא פנים אל פנים… אנחנו הננו יום יום במעשינו נגד 'הבלגה', אנחנו בעד פגישה עם האויב פנים-אל-פנים, אנחנו בעד ההתקפה על הבסיסים של הכנופיות, אנחנו בעד הרדיפה אחרי השונא ומלחמה בו עד חרמה. אבל אנחנו נגד רצח. אנחנו נגד התנפלויות על עוברי-דרכים, נגד התנקשויות בערבים עובדים שקטים. אין אנחנו מוכנים לקבל את המושג הערבי על הגבורה. לא התנפלות שפלה על בלתי מוגנים היא הנשק שלנו, לא שפיכות דמים – המטרה שלנו. הרצח הוא שפל, יהיה הרוצח מי שיהיה"[4]. שדה הטיף לגבורה אמיתית, שהיא יותר מאומץ לב, היא גם גבורה מוסרית[5]. באותה רוח הרבו לצטט משפט שגם הוא יוחס לשדה, או לפחות נוצר בהשראתו: "נשקנו עלום ויקר, נשקנו רוח האדם".
בעליה לחניתה. יצחק שדה בין תלמידיו – משה דיין ויגאל אלון
בתנועה הציונית היה קיים גם אתוס שונה: אתוס הנקמה, אתוס הכוח שהמבטא הקיצוני ביותר שלו היה אורי צבי גרינברג, ששר שיר הלל לכבוש את הארץ בדם: "ואנוכי אומר ארץ נכבשת בדם. ורק הנכבשת בדם, מוקדשת לעם קדושת הדם" . מרבית הדוגלים באתוס הזה מצאו את דרכם אל האצ"ל והלח"י, אך היתה להם אחיזה גם בקרב חברי 'השורה'. לפי גישה זו, הטוהר נקבע לפי המטרה בלבד ולא לפי האמצעים.
אורי צבי גרינברג.
רעיון מוסר הלחימה ובביטויו העברי 'טוהר־הנשק', מתעמת כביכול עם הרצון והצורך לנצח במלחמה, אולם המציאות הוכיחה שצבא ערכי הוא צבא שאורך הנשימה שלו גדול יותר ובין הערכים אליהם יש לחנך הוא גם מלחמה מוסרית.
גילי חסקין, שחקר את הנושא בעבודת הדוקטורט שלו (מקומם של שיקולים אתיים-מוסריים בהפעלת הכוח ויישומם בפועל בתקופת המנדט), ידון בהרצאה אודות הרקע הפילוסופי של מוסר הלחימה, בהתפתחות המושג 'טוהר הנשק' בתרבות הישראלית וברקע האידיאולוגי של מעצביו. בהרצאה יידונו השאלות אם טוהר הנשק נשמר משיקולים מוסריים או אידיאולוגים ובפעולות החריגות הרבות שבוצעו על ידי ההגנה' ועל ידי המחתרות. ייבחנו פעולות התגמול של ההגנה בראשית מלחמת העצמאות ויורחב הדיון לגבי דיר יאסין ועין זייתים. כמו כן, תידון שאלה אם ניתן בכלל לשמור על מוסר בעת מלחמה.
ראו בעניין זה את שירו של נתן אלתרמן, "על זאת", שהופץ בקרב חיילי צה"ל, בתום מלחמת העצמאות, לבקשתו של דוד בן גוריון.
ראו גם מאמרו של מנחם פינקלשטיין: טוהר הנשק, בימים ההם בזמן הזה
ראו גם ראיון עם יאיר קליין: חיסלתי אנשים, מבלי להסתכל להם בפרצוף
הערות
[1] ב' כצנלסון, כתבים, כרך ט', תל־אביב תש"ח, ע' 66-65; מ' פעיל, המפקד, מנהיגות צבאית בדרכי נועם, תל־אביב, 2003 (להלן: המפקד), עמ' 167-168. ראה גם: י' בן אהרון (עורך), ברל כצנלסון – עדות לדור, אורנים, 2003.
[2] כצנלסון הרחיב את היריעה במאמר שייחד שם כך: ב' כצנלסון, "קדושת נשק המגן", שדמות, ע"ד, תש"ם, עמ' 51-52.
[1] מאיר פעיל, "מערכת מוסרית במעשה הלחימה", בתוך: אמנון מגן (עורך), יום עיון טוהר־הנשק, רמת אפעל 1991 עמ' 9-14.
[2] המפקד, עמ' 169.
[3] מסביב למדורה, עמ' 9.
[4] סת"ה, שם, עמ' 848.
[5] ברשימתו "שבילי גבורה" כתב שדה: "היסוד שבגבורה איננו אומץ אלא נכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד, אם חזקה בו נכונות ההקרבה… לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה, אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה. אין גבורה בבָּנדיטיזם, אף לא בנועז ביותר. הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית" (פורסם ב-17/1/1946). י' שדה, מסביב למדורה, תל־אביב, תשמ"ט (להלן: מסביב למדורה), עמ' 68-69.
ראה גם את ספרו של דן יהב בנושא טוהר הנשק.
ספרו של יהב מוזכר אצלי. בדוקטורט ניתחתי את הבעייתיות שבו