טואיצ'י של קווין גייל

כתב: גילי חסקין; 03-09-19

בימים אלו ממש, יוצא לאור ספרו של קווין גייל, "טואיצ'י שלי". השם מצלצל מוכר, ללא ספק. מזכיר את ספרו המפורסם של יוסי גינסבורג, "בחזרה מטואיצ'י" ולא בכדי. אולם הספר של קווין, כמו הסיפור של קווין, הוא סיפור אחר.

את קווין פגשתי לראשונה בסוף 1980, במסיבת ראש השנה האזרחית, שהתקיימה באכסניית הנוער של פורט מונט, באזור האגמים הצ'ילני. השתכרתי משתיית ליקר תותי שדה ונרדמתי על הרצפה באפיסת כוחות. כעבור חודשיים, לאחר שחברי לטיול הצפינו אל ריו דה ז'ניירו שבברזיל, כדי להשתתף בקרנבל ואני נותרתי לבדי בפטגוניה, פגשתי צעיר גבה קומה, בלונדיני מתולתל, שקרא בשמי. למבטי המופתע השיב, "הישראלים נתקעו עמוק בראשי" והזכיר לי בקריצה את משבתי. מתברר שהוא מטייל ביבשת הדרומית כבר למעלה משנה ויצא למספר טיולים הרפתקניים, מרביתם בחברת ישראלים; רובם ככולם יוצאי יחידות מובחרות. קווין, שכונה לעתים "קלווין", היה מטפס הרים וצלם.  טייל ותיק, שהפך לשם דבר ב"ביצה" הישראלית, שהיתה אז מצומצמת מאד.

התחלנו לטייל יחד. נסענו בטרמפים, נסיעה רבת תלאות, לשמורת פיצרוי (Fizroy), שבאותם ימים היתה מעבר להררי החושך ומוכרת ליודעי ח"ן בלבד. נתקענו כמה ימים ב"קפה בגדד" מקומי, שהבדידות הטריפה את בעליו והוא כמעט הטריף אותנו. הצלחנו , לגמרי במקרה, להגיע לצדו הדרומי של אגם ויידמה (Viedma), לחווה נידחת באזור שנקרא Canal. גרנו מספר ימים עם מעט פועלים ואלפי כבשים, יצאנו לטיולים רגליים, נאבקנו ברוח הפטגונית הידועה לשמצה והתכלכלנו על סטייקים בלבד. לשאלותינו הסקרניות, כיצד הגיעו לשם, השיבו הפועלים בקצרה, "זהו סיפור ארוך". פטגוניה באותם ימים, היתה מלאה באנשים, שהיה להם מה להסתיר.

שבנו לצומת הנידחת של סנטה קרוז. לאחר שלושה ימים של המתנה חסרת תוחלת, הגיע, למרבה השמחה, אוטובוס ובו תיירים אמריקאים. קווין פנה אל בני ארצו וביקש את עזרתם. למרבה התימהון, הם אפילו לא סירבו בנימוס, אלא גירשו אותו מן הרכב. אירוע שגרם לי להתגעגע לסולידריות שבין ישראלים המטיילים בחו"ל. לימים זכרתי את האירוע המשפיל הזה, כשהבחנתי בתרמילאים ישראלים, הזקוקים לעזרה.

לאחר המתנה ממושכת נוספת, בצמתים סחופי רוחות ולאחר שכמעט אילצנו נהגי ג'יפ צרפתיים לאסוף אותנו, הצלחנו להגיע לשמורה המיוחלת. מעל למישור הפטגוני היבש והחדגוני, הזדקרו צוקי גרניט ענקיים. היו אלו הסלעים המרשימים ביותר שראיתי בימי חיי. אחד מהם, סרו פיצרוי, משמש כסמלה של הפרובינציה סנטה קרוז. המצוק נקרא על שם  הקפיטן הדיכאוני של אניית הוד מלכות "ביגל", אליה צורף הביולוג הצעיר, צ'ארלס דרווין. לימים, החזירה ממשלת ארגנטינה, לצוק את השם ה"אינדיאני" "אל צ'אלטן" (El Chalten) וכך נקרא גם הישוב שקם במקום. בפברואר 1981, היה המקום שומם. היתה שם אכסניה קטנה, עם חדר אחד בלבד ובו שמונה מיטות וקמפינג מאולתר. למרבה ההפתעה, פגשנו במקום את הלן, אחותו הצעירה של קווין ואת חברתה וונדי. שתיהן אחיות רחמניות וחובבות מושבעות של טיולים רגליים.

ראו באתר זה: טיול לסרו פיצרוי.

יצאנו ליום מפעים של טיול רגלי, בחברת הנערות, אל סרו טורה (Cerro Tore), צוק דרמטי עשוי גרניט, המזדקר לגובה אנכי של 2200 מ' ובראשו קרחון. אתגר למטפסים, שנכבש לראשונה רק ב-1978. שבנו למאהל ובשעת ארוחת הערב ובטוב לבנו באוכל, שמענו קול מוכר ומפחיד של דריכת נשק. תוך רגע הוקפנו במספר חיילים, שמפקדם שאל בקול מאיים: "מיהו חסקין גלעד"? התברר שאני חשוד בריגול לטובת צ'ילה. לא פחות. בימי הטירוף של החונטה הצבאית, לא היה גבול לאבסורד: צעיר גבוה ומתולתל, כהה עור, שבקושי מגמגם בספרדית, חשוד בריגול. …

הבנות שוחררו למחרת בבקר, לאחר לילה רצוף חקירות. קווין שוחרר בערב ואני נותרתי לבדי בתא המעצר. קציני המשטרה הוטרדו מכך שישראל מוכרת נשק לצ'ילה, השכנה היריבה, למרות שבאותה עת, ישראל מכרה נשק גם לארגנטינה. קצין המשטרה התקשה להאמין שהגעתי לאזור הקר והנידח, מרצוני הטוב. "לו היית נופש" הטיח מולי, "היית נוסע לחוף הים"…. כעבור יומיים שוחררתי. קווין שהמתין לי בדאגה, חיבק אותי ופנה לדרכו. נפרדנו, כדי להיפגש כעבור שלושה חודשים בבוליביה, לצאת לטיול רגלי ארוך במורדות המוריקים של האנדים, להיפרד ושוב, בדרך פלא וללא תכנון מוקדם, להיפגש בפרו, לטייל יחד ולצאת איש איש לדרכו.

כאשר הגעתי לסלבדור שבברזיל, כעבור כמה חודשים, שמעתי על צעיר ישראלי, שזכה לכינוי "יוסי ג'ונגל", שאיבד את דרכו ביערות הגשם ושרד בדרך נס. כעבור מספר ימים, התבררה התמונה: אמריקאי, ישראלי ושוויצרי, יצאו לג'ונגל בהדרכת הרפתקן אוסטרי מפוקפק, בשם קרל, שסיפר להם גדולות ונצורות על כפר ילידים נידח במעבה היער. הם הלכו במסלול קשה, ביער הגשם הטרופי, אכלו בשר ציד, התמודדו עם יתושים ונמלים, כשמרקוס עדין הנפש, סובל מכאבים ברגליו ומתקשה להתמודד עם הסיטואציה המחוספסת וגורם לחבריו לאבד את הסבלנות כלפיו. לאחר הליכה ממושכת, שהובילה לשום מקום, הם בנו רפסודה, ושטו בנהר. תוך כדי שיט, התברר שקרל, איש הג'ונגל המנוסה, מאבד את עשתונותיו ואת אמונם של חבריו החדשים. קווין שכנע את יוסי להמשיך עמו לשוט, לאותו כפר אינדיאני, שקרל הרבה לספר בשבחו. היה מנוי וגמור עמם, שמרכוס לא יוכל לעמוד בתלאות המסע והם גרמו לו לשוב לכפר הקרוב, במרחק 40 ק"מ משם,  בחברת המדריך האוסטרי, הגם שהתנהגותו נעשתה מוזרה יותר ויותר.

לימים, יתנגשו הנרטיבים של יוסי וקווין סביב הפרק העלום הזה. בעיקר סביב השאלה מי ואיך גרם למרקוס, לא להצטרף אליהם. קווין הדגיש שרק טובתו של מרכוס עמדה לנגד עינו, יוסי רואה זאת אחרת.

מכול מקום, שני הרעים המשיכו לבדם, התמודדו עם משברי הנהר, נסחפו למפל גועש, התערבלו במים ונעלמו זה לזה. יוסי שוטט כמעט שלושה שבועות ביער הגשם, אכל ביצים ופירות, סבל מרעב ומתולעים שכרסמו ברגליו ושאל נפשו למות. קווין מצא את עצמו מוטל על חוף הנהר, רעב, מבוהל ומותש, מצ'טה בידו, ניצב חזיתית מול האינסטינקט הקמאי, שהורה לו להציל את חייו החוצה. קווין נהג אחרת. באותה שעה גורלית, הוא בחר בערך של רעות, בז לפצעים שברגליו, שם את נפשו בכפו, טיפס על צוקים, חצה את הנהר מגדה לגדה, כמעט טבע במערבולות, עד שכעבור חמישה ימים, כשלו רגליו, אפסו כוחותיו. הפרק ההרואי הזה, למרבה ההפתעה, מוצנע מאד בספרו של יוסי ואינו מופיע בסרט כלל.

שנים ארוכות של שיט בנהרות ותושייה עשו את שלהן. קווין אחז בבול עץ וצף עמו על נהר טואיצ'י, עד שציידים מקומיים מצאו אותו, מותש באפיסת כוחות, על גדת הנהר והובילו אותו לכפר הילידים, סן חוזה.

למרות הכישלון, היה קווין נחוש למצוא את ידידו. הוא נסע לשגרירות ישראל בלה פאז ןשמע את עובדיה לשלוח מסוק לאזור. מתברר שיוסי זיהה את המסוק, אך טייסו לא ראה אותו. השגרירות הודיעה למשפחתו של יוסי על אובדנו והאב החל להשלים עם הרע מכול. קווין לא ויתר וחזר לכפר. תחושת האחריות שלו ומחויבותו העמוקה לחבריו שנותרו בג'ונגל, גרמה לו לשנס את מותניו ולחפש אותם במעבה היער. המקומיים מיאנו להאמין שאדם לבן ישרוד ביער הגשם זמן כה רב. קווין לא ויתר ובלהט רב שכנע שייט מקומי לצאת עמו. הם סקרו את גדת הנהר בקפידה וכאשר התייאשו, החליטו לשוב על עקבותיהם. כאשר השייט החל לפנות לאחור, שר המזל נחלץ לעזרתם. בזווית העין ראה לפתע קווין את יוסי בעיקול הנהר. הוא הציל את חייו של יוסי וכנראה שגם את נפשו שלו.

עם הזמן התברר לי שהשווייצרי הוא בחור בשם מרקוס, שפגשתיו באחד משבילי היבשת, כמה חודשים קודם לכן. מתברר שקווין שקל  לצרף אותי למסע, אך חשש שמא לא אסתדר עם מרקוס. כנראה בצדק. כאשר פגשתי את יוסי, באחת מסמטאות סלבדור בהיה, הוא כבר היה אייקון ישראלי וסיפר לי את חוויותיו ממקור ראשון.

יוסי המשיך לברזיל וקווין, למרות שהיה שבע תלאות וניתן לשער שמיצה את חווית הג'ונגל, הוא הסיט הצידה את ענייניו האישיים, לא חס על בריאותו וכוחותיו ושב אל הנהר, שהשביע אותו מרורים, כדי למצוא את מרקוס. הוא גייס לעזרתו את ארז הלפנד מתל עדשים שבעמק יזרעאל , אותו היכרתי  מטיולי תנועת המושבים, כשהיינו נערים. לחיפושים הצטרפה נערה בשם ארנה, שבסיומם הכושל הפכה לזוגתו של קווין ולימים אשתו.

כעבור שלוש שנים כתב יוסי את ספרו המפורסם, "בחזרה מטואיצ'י" ויצא במסע הרצאות מתוקשר, להבדיל מקווין שהעדיף לשמור על שתיקה, אולי בגלל תגובת אביו שכעס עליו על כך, שלא קיבל את מגבלותיו, בטבע פראי כל כך. במו אוזני שמעתי את קווין מסרב לראיון עם רבקה מיכאלי, בתשובה "It is not a nice story”. יוסי שב לנהר בו אבד והקים שם מלון, המספק פרנסה לתושבים. כך שהאירוע המיותר והמצער גם בנה קריירה ליוסי וגם העניק פרנסה לתושבי הכפר.

קווין ואני המשכנו להתראות והיתה לי הזכות לדברר את מצגותיו המשובחות, אך החיים הובילו אותנו לדרכים שונות.

לפני שנה יצא לאקרנים הסרט "ג'ונגל", שבוים על ידי גרג מק'קלין ונכתב על ידי ג'סטין מונג'ו ומבוסס על סיפור ההצלה המופלא. הסרט עורר בי געגוע לימים היפים של דרום אמריקה ולחברי הישנים.

כנראה שהסרט עורר את קווין לכתוב ספר המתאר את נקודת מבטו, את הנראטיב (סיפר) שלו. האופן שבו הוצג הסיפור, לא הלם את ערכיו וגרם לו לפרסם את המסע השונה שחווה. זהו ספר הרפתקאות, החושף בנוסף להתמודדות עם הטבע, גם את הדינמיקה הפנימית בין ארבעה גברים, כל כך שונים זה מזה, בתנאי מסע קשים, את המסע הפנימי של קווין ואת ניצחון המצפון ותחושת האחריות, על האינסטינקט הקמאי של ההישרדות.

אתמול התבשרתי שהספר תורגם לעברית ונמצא בחנויות הספרים.

צאו לרכוש אותו, לקרוא ולהביא במתנה לחבריכם, את הסיפור שטרם סופר .