טהוטיהואקאן שבלב מקסיקו

טהוטיהואקאן – העיר והתרבות

כתב וצילם : גילי חסקין

ראו גם: הרצאה על מקסיקו

ראו גם, באתר זה: ראשי פרקים לטיול במקסיקו

טֵאוֹטִיװַאקַאן (Teotihuacán), ברמה המרכזית של מקסיקו, הייתה העיר הפרה קולומביאנית הגדולה ביותר שהתקיימה ביבשת אמריקה. השפעתה של עיר חשובה זו התפרשה על פני אמריקה התיכונה וניתן למצוא עדויות לנוכחותה, אם לא לשליטתה הכלכלית והפוליטית, במספר אתרים באזור המאיה, וברמות של מערב מקסיקו. בשל מרכזיותה ומורכבותה, נהוג לכנות בשם :טאוטיהואקן" אף את הציוויליזציה והמבנים התרבותיים המתייחסים לעיר.

טהוטיהואקן הוא כמעט אתר חובה בכול טיול למקסיקו. גם הקצר ביותר. מרבית המטיילים מגיעים לכאן בטיול של יום אחד ממקסיקו סיטי, הכולל בדרך כלל גם את הביקור בביזיליקה של גואדלופה (La Basilica de Guadalupe) וכנסיית סן אגוסטין אשר באקולמן (Acolman). ניתן כמובן להמשיך מכאן לסיור בעיר פואבלה ( Puebla).

ראו גם, באתר זה: סיורים במקסיקו סיטי

העיר שוכנת כ-40 ק"מ מצפון-מזרח למקסיקו סיטי במקסיקו, שטחה הוא 83 קמ"ר, והיא הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1987. העיר קמה במרחק מה מן האגמים שם התפתחה לימים העיר מקסיקו. במקום שפעו בעבר מעיינות רבים, שיחד עם שטחי המישור הנרחבים, אפשרו את פיתוח החקלאות. הרי הגעש שבסביבה סיפקו את האובסידיאן (זכוכית וולקנית), שבהם נוצרו כלים שימושיים ופולחניים, שהיו גם סחורה עוברת לסוחר. בסביה נמצאה גם אבן הירקן (ג'ייד), שצבעה הירוק מסמל את הנצח.

שמה המקורי של העיר איננו ידוע. השם "טאוטיווקאן" ניתן לעיר על ידי אצטקים דוברי נאוואטל, מאות שנים לאחר נפילתה. משמעות השם היא "מקום האלים", דבר המצביע על מיתוסים אצטקיים הנוגעים לבריאה[1]. השבטים הנודדים שהגיעו למקום במאה ה-13 התפלאו והשתוממו מפארה של העיר. עם הזמן, הפך השם טיהוטיהואקאן, לא רק לשמה של העיר, אלא גם לשמה של התרבות חלק מהערים נושאות התרבות הזאת, המשיכו להתקיים גם לאחר שהעיר קרסה. העיר השניה בחשיבותה היא צ'ולולה (Cholula) שבעמק פואבלה (Puebla). בעיר זו נמצאה פירמידה שלה ארבע עשרה שכבות; ארבע עשרה פירמידות, שנבנו זו על גבי זו, בתקופות שונות.

העיר נבנתה על סמך האמונה שבתוכה החל היקום החדש, לאחר שנהרס ארבע פעמים. אמונה זו השתמרה לדורות ומשום כך נתנו האצטקים, שהכירו את המיתוסים של הללו, שמות זהים לאתרים שונים, בעירם טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan), כגון "פירמידת השמש" ו"רחוב המתים". השמות לא היו מקריים. כשהאצטקים ראו את השרידים מעוררי ההשתאות, הם קשרו את המבנים נוראי ההוד למיתוסים ששררו בין עמי האזור ואומצו גם על ידם וגם הם קידשו את המקום כנקודה בה התחיל העולם. במאה ה-20 הציעו חוקרים כי המונח הזה אינו מאפיין בהכרח את המקום הזה, אלא כשם גנרי שהתייחס לכל יישוב גדול במזואמריקה.

היסטוריה

כאמור, ראשיתה של טאוטיווקאן לוטה בערפל. גם מקורם של מייסדיה אינו ברור. במשך שנים רבות האמינו הארכאולוגים כי העיר נבנתה על ידי הטולטקים (Toltecs), ציוויליזציה מיליטנטית, שמקורה בטולה Tula)) שמצפון למקסיקו סיטי, שאנשיה היגרו ליוקטן והתמזגו שם עם המאיה. כנראה שלא. יש אי התאמה בין הממצאים שנחשפו כאן לבין אלו שנחשפו בטולה. מכייוון שבנהואטל, בשפת האצטקים, משמעות המילה "טולטק" היא אומנים גדולים, סביר להניח כי  שהאצטקים התייחסו למשמעות זו של המילה ולא לציוויליזציה הקדומה. התרבות והאדריכלות והתכנון העירוני של האתר הושפעו מהתרבות האולמקית, שהתפחה במפרץ מקסיקו ונחשבת לציוויליזציית האם של מזואמריקה.

ראו באתר זה: האולמקים.

ראשיתה של העיר בהתיישבות שהחלה בשנת 400 לפנה"ס, לאחר שהאולמקים המציאו את לוח "ספירת השנים" והחלו בנדידתם ממרכזיהם שבמפרץ מקסיקו, לאזורים אחרים, בעיקר בהר. בקרב הבאים לאזור זה, שברמה הגבוהה, היו, בנוסף לחכמים האולמקים, גם בני תרבות קויקילקו (Cuicuilco), עליה ידוע מעט מאד.  בני תרבות זו הגיעו מהמקום בו שוכנת כיום האוניברסיטה הלאומית של מקסיקו ולאחר שעירם נחרבה כתוצאה מהתפרצותו של הר געש, הם חרדו מחרונו של אל האש הפורצת מן האדמה וחיפשו להם מקום מפלט. כאן, במקום החדש, נפגשו פליטי ההר עם פליטי החוף ועם תרבותם.

הבנאים שהגיעו משני אזורי ההגירה החלו בהקמת עיר שכבר בתחילתה עלתה בגודלה על כל עיר אולמקית מוכרת ומהעיר קויקולילקו. לקראת שנת אפס, כבר חיו במקום כ-50,000 תושבים. באותה תקופה נבנו גם פירמידות מרשימות, שהגדולה שבהן, כונתה לימים על ידי האצטקים בשם "פירמידת השמש". גובה היה כ-70 מ' והיא נבנתה מ-1,100,000 מ"ק של אדמה ואבנים. הפירמידה הקטנה יותר, כונתה בשם "פירמידת הירח".

הפירמידות של טהוטיהואקן נבנו באופן שונה מאלו שהיו מוכרות עד אז. פירמידה חדשה לא נבנתה על ראש קודמתה, אלא סביבה, כקליפה חיצונית. כל שכבה הוסיפה לפירמידות רוחב וגובה. כך נשמרו בעצם הפירמידות הישנות, כולל ציורים ופסלים. בזכות פירמידה מאוחרת, ניצל הבניין המקורי, המהודר, של נחש הנוצות. הפירמידות שנבנו אבן, כוסו בשכבות עבות של טיח, ועליהם ניתן היה לצייר. כך פותחה טכניקה של תמשיחי קיר, שבעזרתם הועבר המיתוס. מצפון לדרום נמתחה דרך ראשית, המזכירה את הציר הראשי באתר האולמקי לה ונטה ( La Venta)). הדרך הרחבה והמרוצפת שלאורך האתר, כונתה על ידי האצטקים בשם "רחוב המתים". בין פירמידת הירח, לרחוב המתים, נבנתה ככר גדולה ומפוארת. מרשימה גם ביחס לכיכרות הרנסאנס שנבנו באירופה.

גם במגורי התושבים חלה תמורה: במקום הבניה האולמקים הפשוטה, של בתי עץ ולבני אדובה, נבנו בתי אבן, מטוייחים היטב, שקושטו בציורים אף הם. הגגות נתמכו בקורות עץ ומסביב נמתחו גדרות. כמו כן נבנו בתי קומות שמספר חדריהם הרב מלמד על ריכוז מגורים של משפחה מורחבת. במרכז כל בית כזה עמד בדרך כלל מקדש משפחתי. בתי מידות אלו מכונים בז'רגון התיירותי "ארמונות", למרות שלא שימשו בהכרח את המלכים.

העיר הייתה מרכז תעשייה, במוצרי האומנות העשויים מאובסידיאן ומאבנים טובות. העיר החלה להיבנות גם לגובה ונעשתה צפופה בולט היעדרם של ביצורים ומתקנים צבאיים. כנראה שלא קמו כוחות שהיו מסוגלים לאתגר צבאית את העיר. היו בעיר רובעי מגורים בהם התרכזו בני מוצא שבטי מסוים, כך למשל הרובע בו התגוררו תושבי מונטה אלבן.

ראו באתר זה: התרבות הזפוטקית

היו גם רובעים בהם חיו בעלי מקצוע משותף, כך למשל, רובע הקדרים, או רובע אומני האבן, מעבדי התכשיטים ועוד.

האל הראשי של נושאי תרבות זו היה קצאלקואטל (Quetzalcoatl). שמקורו בהתפתחות של הנחש, שהיה אל חשוב של התרבות האולמקית. לאל החדש היה גוף של נחש, שהצמיח את נוצות הקצאל. הציפור האצילית, שלימים שמשה כטוטם של המאיה. הנח שהזה לא סימל רק את המים ואת האדמה, כפי שהיה בתרבות האולמקית, אלא גם קישר בין הארץ לבין עולם התהומות. הוא היה האל שסימל את שלושת ממדי היקום: הארץ, העולם התחתון והעולם השמיימי. לכן הפך לאל המרכזי של התרבויות שבאו אחרי טהוטיהואקן, עד לכיבוש הספרדי. יריבו היה מיקטאנטקוטלי (Mictantececutli) אל המוות, עמו נלחם כדי להקים את העולם החמישי, הנוכחי.

תושבי המקום סיפרו שהשמש נוצרה ונולדה בעיר האלים, ולכן הפכה עיר זו מרכז לכל התרבויות. על פי המקורות שהשתמרו "ארבעה ימים בערה האש בטאוטיווקאן והאש בערה בתוך התנור המוליד שמש". המיתוס מוסיף ומספר על חולה במחלת עור, שלמרות שלא ראה את עצמו ראוי להיות קורבן האלים, קפץ לתנור הבוער, הוא קפץ לאש, נשרף ונעשה לשמש המקיימת את העולם. בדרך זו ניתן ביטוי לסילוק חולי "מחלת השמש" בטכסי הטהרה. בשריפה הפיסית של האל החולה נוצרה השמש. קורבנות האדם יצרו לאחר מכן את תנועת השמש. כוהני טהוטיהואקן המחיזו מדי שנה, את המאבק בין האור והחושך. באותם מועדים נאבקו נציגי "מסדר הנשרים" שהוא סמל השמים ונציגי מסדר היגוארים, שהוא סמל לשמש הלילית המושלת בתהום[2]. זוהי השמש הנעה מתחת לאדמה כדי לשוב ולזרוח. היא מגיחה מהאדמה בדמות יגואר וכשהיא בשמים היא לובשת דמות של נשר. שני הניצים הם במהותם ישות אחת. החיים משלימים את המוות, גם כשהם נאבקים נגדו. המוות נאבק בחיים ומשלים אותם. חורבן ויצירה הם פנים שונות של מציאות אחת. זהו ביטוי לרעיון של "ההוויה הכפולה", שנולד אצל האולמקים, היה קיים במקביל גם אצל הזפוטקים ומוצא את ביטויו גם בחג המתים של ימינו

ראו באתר זה: חג המתים.

תור הזהב

העיר הגיעה לשיא עוצמתה בין השנים 150 ו-450 לספירה, כששימשה כמרכזה של תרבות מפותחת, אשר השפעתה התפשטה לאזורים נרחבים באמריקה התיכונה. ידוע שהיו לאנשי טהוטיהואקן קשרים הדוקים על הזפוטקים שחיו במונטה אלבן, סמוך לווחאקה של ימינו ולתרבות המאיה בצ'יאפס וביוקטן. היו קיימים ביניהם קשרים מסחריים, תרבותיים ואולי אף פוליטיים.

השפעות טאוטיהואקניות הורגשו במרכזי המאיה אפילו שנים רבות לאחר שקיעת הערים, אולם חלוקים לגבי אופי היחסים. יש המדברים על  שליטה ישירה, אולי אפילו צבאית. אחרים טוענים שהיה זה רק אימוץ של השפעות תרבותיות. מאפיינים ארכיטקטוניים בולטים של התרבות, נמצאו סגנונות בעוד אתרים באמריקה התיכונה, דבר שמביא למסקנה שתרבות זו השפיע על מרחב גיאוגרפי גדול מאד.

בשיאה השתרעה העיר על פני 30 קמ"ר, והתגוררו בה כ-250,000 איש. כל זאת בעוד שבערי החוף של ספרד לא חיו בתקופה זו יותר מ-20000 בכול אחת. לפי גודל המקדשים ופארם, יש יסוד סביר להניח, כי טקסי הפולחן במקדשים היו גדולים ומרשימים.

טהוטיהואקן המשיכה להתפתח ולציר המרכזי, שכיוונו צפון-דרום, ניצב ציר נוסף, ממזרח למערב. סמוך להצטלבות נבנה מקדשו של האל העליון, קצלקואטל, שצורתו נחש מנוצה, בורא האדם והגואל שלו. לא הרחק משם ניצבו הפירמידות הגדולות והמקדשים החשובים, כגון "מקדש הפרפרים". מקדש זה סימל את נשמות האדונים שהלכו לעולמם, ואת האלים שמתו בהקרבה עצמית. סמוך למקדשו של קצלקואטל נבנו ארמונות השליטים. כאם פעל גם השוק הגדול, מוקף בניינים ששירתו את השלטון. הציר הראשי נמתח לאורך 5 ק"מ ואילת את העוברים בעמק, גם אם היו בדרכם לעמק אחר, לחצות את העיר. מסי המעבר שנגבו מהעוברים, איפשר לשליטים לפתח את בירתם ולהגדיל את צבאם.

רוב הידע אודות תרבות טאוטיווקאן מגיע מתמשיחי קיר ומתבליטים באתר עצמו ומכתבים הירוגליפיים של המאיה. האומנות הגיעה לשיאה בין השנים 450 ל-650 לספירה. לא היו להם מתחרים באמריקה התיכונה ומבחינה אומנותית השוותה העיר, על ידי חוקרים רומנטיים, לפירנצה שבאיטליה.

בציורים נראים לצד הכוהנים, גם חיילים, שהפכו את טהוטיהואקן לבירתה של אמפריה. מכייון שלא היו עוד עמקים פוריים בסביבה, שיכלו לספק את צרכי העיר ההולכת וגדלה, יצאו כוחות העיר לחפש להם מחוזות נוספים, כולל בגואטמלה ובהונדורס של ימינו. כמה מאצילי העיר מופיעים כשליטי אותם ערים ואולי מרמזים על כיבושן. כך למשל, מוזכר בכתובים אדם שכינויו "ינשוף זורק חנית", שכנראה היה שליט העיר ומשל בה כ-60 שנה, ואשר מינה את קרוביו לשליטי ערים בגואטמלה. היו ערים שנכנעו להם לאחר קרב. היו שהתמסרו לתרבות החדשה, שהיתה גם מיטיבה, לימדה שיטות חקלאות, אסטרונומיה ואומנויות. הם העדיפו לשלם מסים לכוח העולה ולקבל בתמורה הגנה ושירותי מסחר. השתמרו ציורים המתארים סוחרים מעבירים כותנה, קקאו ונוצות. על עושרם מלמדים התכשיטים הרבים שנראים על גופם. מרביתם עשויים מאבן ירקן. מניחים שהסוחרים שימשו גם כמרגלים והעבירו לשליטים ידיעות על עמים זרים.

ניתן ללמוד הרבה על חיי העיר ועל עולמם התרבותי של תושביה. הציורים שמשכילים לתאר גם את חיי העיר וגם את עולם האלים ואת הנפשות בדרכן לעולם העלום, העבירו את התורה לדורות הבאים. אפשר שגם כאן באה לידי ביטוי תורת ההוויה הכפולה", של עמי מזואמריקה, שהנחילו האולמקים לכול יורשיהם ולפיה המוות והחיים כרוכים זה בזה והמוות אינו קצם העגום של החיים, אלא רק המשכם, עד ללידה נוספת. באחד הפרברים נחשף ציור גדול המתאר את עולם המתים. אין זה גיא צלמוות בו שוכנים יצורי האופל ולא גלים של עצמות. בבטן האדמה שוכן עולמו של אל המים טלאלוק. זהו גן עדן נטול דאגות, שדייריו המאושרים נבחרו כראויים להיות בעולמו של האל. זהו למעשה הגמול לסבל של התקופה המאוחרת, במאות ה-5 וה-6 לספירה, כבר התבססו המעמדות ונקבעו זכויותיו של כל מעמד בנפרד. המעמד העליון היה מורכב משליטים – כוהנים. היו להם תפקידים רבים. הם עסקו בריפוי חולים ובטיפול בגופות. הם הכירו את דרכי הפולחן, את עולמות הגשם והכוכבים. הם ידעו לצפות ליקוי חמה או ירח ובנו מצפי כוכבים. הם היו בעצם המדענים של אותם ימים. מתחתיו פעל מעמד של שליטים "אזרחיים". קצת נמוך להם היו הסוחרים, שהביאו טובין מארצות מרוחקות. מעמד נוסף היה החיילים המקצועיים, שבעצם שחררו את האיכרים מהמלחמות. הם שמעו מהסוחרים על הארצות שגילו ויצאו לספח אותם, ברצון או בכיבוש. מבגדיהם ניכר שהם השתייכו למעמד גבוה. בציורים נראים שבויי מלחמה מובלים בשיירות, כדי להיות מוקרבים לאלים, כתודה על חסדם ועל תרומתם לניצחון במלחמה. בתחתית הסולם החברתי ניצבו האיכרים ומתחתם, במקום נחות יותר, היו העבדים. הם היו חקלאים שאיבדו את אדמתם או שבויי מלחמה. אחד התפקידים שיועדו להם היה להיות מוקרבים ולהרוות בדמם את צימאונה של השמש.

שקיעתה של העיר

יש עדויות לשריפה גדולה וביזה מהמאה ה-7. בעבר סברו שמדובר באויבים שמחוץ לעיר. אולם בהמשך שמו החוקרים לב לכך שהמבנים שנפגעו היו רק אלו השייכים לאליטות. ההרס התרכז במבנים אזרחיים עיקריים לאורך שדרת המתים. יתכן שמדובר בהצתה שנעשתה בידי גורמים מתוך העיר, כנראה במהלך התקוממות, יתכן שלפולשים נילוו נתינים של הממלכה, אולי אף יושבי העיר עצמה. חלק מהפסלים נותצו בשיטתיות. עדויות לירידה באוכלוסיית העיר במאה ה-6 מחזקת במידת מה את הסברה של התקוממות פנימית. שקיעת העיר תואמת את הבצורת שפקדה את האזור בשנים 535-536, דבר זה תואם את העליה בשיעור בני הנוער שסבלו מתת תזונה במהלך המאה ה-6. עם זאת, ממצאים אלה אינם מחזקים אף לא אחת משתי הטענות, כיוון שהן פלישה והן התקוממות פנימית יכולות להיגרם כתוצאה מבצורת ורעב. המקדשים נהרסו כליל. מקדש הפרפרים נותץ לרסיסים. כנראה שגודל ההרס מלמד על השנאה הגדולה שחשו המחריבים. המוני עבדים עמלו כדי לקיים את העיר והמוני חקלאים נאלצו למסור עבורה את כול יבולם. ממלכת טהוטיהואקן גדלה מאד ושליטיה התקשו לשנע צבא כדי לשמור על המחוזות המרוחקים. אימת האלים חדלה להשפיע. הכוהנים חדלו מלפתח את האזור ולדאוג לתושבים. חלק מן העמים הרחוקים נכבשו על ידי ממלכות שכנות וחלקם השתחררו מן העול ובאם החל לאתגר את טהוטיהואקן. יתכן שכובשי העיר היו הטולטקים שהגיעו לכאן מטולה.

העיר מתה, אך הורישה תרבות דתית לה היו שותפים עמי האזור. גם יורשיה זכרו שבמקום ההריסות פרחה פעם עיר שבה נוצר העולם. ערים שכנות ניסו למלא את הריק שנוצר עם שקיעת העיר, ועדויות אדריכליות מעידות על ניסיונות לחקות את המוטיבים הטאוטיהואקנים. בעקבות נפילת טהוטיהואקן נפלה תרבות מונטה אלבן (Monte Alban) ואחריה נפלו גם ערי המאיה בדרום. אולם אנשי טהוטיהואקן הורישו את תרבותם לעמים האחרים שחיו במרחב. אי אפשר להבין את תולדות האצטקים למשל, שהגיעו הרבה לאחר שהעיר חרבה, מבלי האמונה בנחש המנוצה וללא מושגים כמו "שמש חדשה" ומלחמה מיתית בין יגוארים לנשרים. העיר הגדולה המשיכה להתקיים בזיכרון הקולקטיבי, במיתולוגיה, בטקס ובפולחן, עד שבאו הספרדים ודאגו למחוק את הזיכרון.

אוכלוסייה

עדויות ארכאולוגיות מעידות על כך שטאוטיהואקן הייתה עיר מולטי-אתנית, בעלת רבעים מוגדרים לשבטים השונים באמריקה התיכונה דאז.

דת

הדת בטאוטיווקאן דומה לדת בשאר התרבויות באמריקה התיכונה. התושבים עבדו רבים מהאלים, ביניהם נכללים הנחש המנוצה ואל הגשם. העיר היתה למרכז דתי חשוב, ולכוהני הדת היה, קרוב לוודאי, כוח פוליטי רב. כנהוג באזור, אף בעיר הקריבו קורבנות אדם. גופות בני אדם ובעלי חיים נחשפו במהלך חפירות בפירמידות בעיר. הסברה טוענת כי הקורבנות הוקרבו לרגל הרחבת מבנים. הקורבנות היו על פי רוב שבויי מלחמה, אשר הובאו לעיר והוקרבו במטרה להביא לשגשוגה של טאוטיווקאן. ראשם של חלק מהם נערף, לבם של אחרים נשלף, והיו כאלה שהומתו על ידי מספר מכות בראשם או אף נקברו בעודם בחיים. נראה שבעלי חיים שנחשבו למקודשות וייצגו כוחות מיתיים וצבאיים נקברו אף הן בחיים, אך בתוך כלובים: פומות, זאבים, נשרים, בזים, ינשופים ואף נחשים ארסיים.

מבנה העיר

השדרה המרכזית והרחבה של העיר, המכונה "שדירת המתים" משופעת באדריכלות מרשימה, במיוחד פירמידת השמש (השנייה בגודלה בעולם החדש) ופירמידת הירח. לאורך השדרה ממוקמות במות רבות. האצטקים האמינו שהן היו קברים, ומאלה בא שמה של השדרה. כיום מקובל לחשוב כי היו אלה במות טקסיות שעליהם שכנו מקדשים. במורד השדרה מצוי האזור הידוע בכינוי "המבצר", המכיל את שרידי המקדש של הנחש עטוי הנוצות. אזור זה היה כיכר מוקפת במקדשים, ששימשה כמרכז הפוליטי והדתי של העיר. הכינוי "המבצר" הוענק למקום בידי הספרדים, שהאמינו כי הוא שימש כמעוז מבוצר. רבים מעשירי העיר התגוררו בארמונות בקרבת המקדשים, כאשר הגדול שביניהם השתרע על פני שטח של 3,300 מ"ר. שאר התושבים התגוררו בבנייני דירות ברחבי העיר, כאשר רבים מהבניינים הכילו סדנאות קדרות ומוצרים נוספים.

האתר הארכאולוגי

לאחר נפילתה, התגוררו באתר פולשים שונים. בתקופת האצטקית העיר הייתה מוקד עליה לרגל, וייחסו לה את המקום בו נבראה השמש. טאוטיווקאן הדהימה את הקונקיסטדורים הספרדים לאחר כיבוש אמריקה התיכונה. כיום טאוטיהואקן היא אחד האתרים הארכאולוגים המרשימים במקסיקו.

בשנת 1675 לערך, חפר קרלוס דה סיקוונסה אי גונגורה תעלה לתוך פירמידת הירח. חפירה זו הייתה בין החפירות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר, והראשונה שהתבצעה  בחצי כדור הארץ המערבי. מספר חפירות בקנה מידה קטן נערכו במאה ה-19, וב-1905 החלו פרויקטים גדולים של חפירות ושימור באתר. פירמידת השמש שוחזרה לרגל חגיגות מאה שנות עצמאות למקסיקו. חפירות רבות נערכו בשנות ה-20, ה-40 וה-50 של המאה ה-20, אך הפרויקט המקיף הראשון של שימור וחפירה נערך בשנים 1960-1965. פרויקט נוסף נערך בשנים 1980-1982.

מדי שנה, ביום השוויון, ב-21 במארס, מתקיים במקום אירוע פולקלוריסטי ענק.

הערות

[1] בכתבים הירוגליפיים של המאיה מכונה האזור כ"מקום של סוף מצוי"

[2] מעניין להשוות למסכת עבודה זרה: "לפי שראה אדם הראשון, יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי, עולם חושך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזוהי מיתה שנקנסה עלי מן השמיים. עמד וישב ח' ימים בתענית וכיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים לשנה האחרת