חייו ושליחותו של פאולוס מתרסוס

כתב: גילי חסקין; ‏20/10/2023

מאמר זה נכתב כרקע לטיול הרגלי בעקבות פאולוס (Saint Pole Trek), אך הוא רלוונטי להדרכה במקומות רבים בטורקיה, בעיקר בפרגה ובאפסוס,  ביוון, בקפריסין, בקיסריה וכמובן ברומא.

ראו גם, באתר זה: מבוא לנצרות

פאולוס (Paulos) הוא שמו הלטיני של שאול התרסי, שפעל המאה הראשונה לספירה, "השליח [של ישו] אל האומות". הוא קידם בעיקר את הפצת האמונה בישו, בקרב לא-יהודים ומתגיירים, ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. פאולוס הוא מחברן של שלוש עשרה אגרות בברית החדשה, ואחת מהדמויות המרכזיות בהפצתה וביסוסה של הנצרות בימיה הראשונים. הוא תרם תרומה עצומה להתגבשות הנצרות מזרם של היהדות לדת חדשה לגמרי, בכך שקבע כי נכרים הרוצים להצטרף אל האמונה אינם צריכים לשמור את התורה ופטורים מעול מצוותיה ובעיקר מהקשה שבהן – ברית מילה. לכן הוא מוגדר בנצרות כ"אפוסטולוס [שליח] אל הפגניים". פאולוס כתב את איגרותיו בשנות הארבעים והחמישים של המאה הראשונה לספירה, כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית השני.

קודמיו של פאולוס, פטרוס וודאי שישו, לא חשבו על הקמת דת חדשה ועל התנתקות מהיהדות. באיגרת הראשונה אל הקורינתיים, כבר אין הוא רואה את עצמו כיהודי: "כי היהודים שואלים סימן, היוונים מבקשים חכמה ואנחנו דורשים בישוע המשיח"[1]. אולי ההגדרה הנכונה לגביו ניתנת על ידי אחד מזקני ישראל, בשם טרטלוס, באוזני הנציב הרומאי פליקס והוא "ראש כת הנוצרית"[2].

פאולוס נחשב על ידי החוקרים כמייסדה האמתי של הנצרות, בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית ועל התרחקותה מהדת היהודית, לעומת זאת, תאולוגים  נוצריים טוענים כי לא שונתה כל הגות, וכי פאולוס רק הרחיב והעמיק את ההתגלות של ישו. יומו הקדוש משותף לזה של פטרוס[3] – 29 ליוני. יום המרתו לנצרות, נחוג במערב בדיוק חודש לאחר חג המולד – 25 בינואר.

חייו של פאולוס

מכיוון שחוץ מהכתוב בספרי הברית החדשה, לא שרדה עדות היסטורית מקבילה על פאולוס וחייו, אין ביוגרפיה רציפה של חייו בתקופה של טרם התנצרותו. פאולוס אינו מוזכר כלל באוונגליונים (ספרי הבשורה) ומעולם לא פגש את  ישו. בענוותו המעושה הוא מגדיר את עצמו: "כי אני הפחות (ביוונית אלכיסטוס) שבשליחים וקטונתי מהקרא שליח, כי רדפתי את קהל (אקלסיה) האלוהים"[4]. המקורות העיקריים לתולדות חייו הם איגרותיו ו"מעשי השליחים" (הספר החמישי בספרי הברית החדשה)[5], שנכתב על ידי לוקאס המבשר, שהיה רופא יווני וחבר קרוב של פאולוס. הספר, כשמו כן הוא – מתאר את מעשי השליחים – תלמידיו של ישו – אחרי צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמיימה. ספר זה מחולק ל-28 פרקים. הספר מתמקד במעשיהם של שניים מהשליחים, החלק הראשון מתמקד בפטרוס והחלק השני מתמקד בפאולוס. השליחים עושים נסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים ללכת בדרכו של ישו. הדמות הדומיננטית במעשי השליחים היא דווקא פאולוס, שאינו מוזכר באנווגליונים  (ספרי הבשורה)[6] וכמובן שאינו נמנה על תריסר השליחים המקוריים. חשיבותו של הספר גדולה מאוד, שכן זהו המקור היחיד (חוץ מכמה מאיגרותיו של פאולוס) על שנותיה המוקדמות של הנצרות[7].

על פי עדותו של פאולוס, האל הקדיש אותו מרחם אמו כדי "לגלות לי את בנו כדי, שאבשרנו בגויים" [8]. את שליחותו זו הוא לוקח במלוא הרצינות. הוא פונה אל קהילת מאמיני ישו ברומא (קהילה שלא הוא הקים ואפילו לא ביקר בה מעולם) ומבשר להם: "אליכם הגויים אני מדבר, בהיותי אנוכי שליח לגויים, מכבד אנוכי את שליחותי"[9].

פאולוס נולד כשאול (סאולוס), למשפחה מכובדת, בתרסוס שבקיליקיה באסיה הקטנה וקיבל חינוך יהודי. הוא נצר לשבט בנימין, כמו שאול בן קיש, המוזכר בנאומו הארוך[10]. הירונימוס [11] מוסיף שמוצאו מגוש חלב ומכאן שליטתו בעברית, בנוסף ליוונית. הוא השתייך למחנה הפרושים ולמד בירושלים אצל רבן גמליאל הזקן. (אם כי לחוקרים אחדים, כמו הלמוט קוסטר (Helmut Koester), יש ספקות לגבי הימצאותו של פאולוס בירושלים בזמן זה או ביחס ללימודיו אצל רבן גמליאל)[12]. פאולוס עבד כמייצר אוהלים[13].

חוקר התלמוד הייאם מקובי (Hyam Maccoby) טוען בספריו "יוצר המיתוס" (The Myth Maker -)  ו"פאולוס וההלניזם", כי טענותיו של פאולוס לרקע יהודי ולחינוך פרושי הן שקריות, כשהוא מראה כי כמה פסקאות בכתביו של פאולוס מרמזות על בורות בהלכה. מקובי הציג תאוריה, שלפיה פאולוס היה למעשה גוי שהתגייר וקיווה להיות לחכם פרושי[14]. מקובי גם טוען כי פאולוס המציא מושגי יסוד רבים בדת הנוצרית, וכי הבשורות ושאר המסמכים הנוצריים המאוחרים נכתבו על מנת לשקף את דעותיו של פאולוס ולא את חייו האותנטיים של ישו. מקובי גם תוהה על יושרו של פאולוס[15].

במעשי השליחים מצוין, כי פאולוס היה אזרח רומאי, פריבילגיה שבה השתמש על מנת להגן על עצמו, כולל דרישה להישפט ברומא לאחר שהורשע ביהודה[16]. השתייכותו לעם היהודי, לא מנעה ממנו להדגיש את גאוותו על היותו אזרח רומאי[17]. [יש חוקרים שהטילו בכך ספק; כבוד כזה היה יוצא דופן בתקופה זו. אזרחות הייתה מצריכה השתתפות בפולחן הקיסר, דבר שהיה אמור להיות סתירה להשקפות היהודיות שהחזיק בהן].

פאולוס עצמו עסק ברדיפה אחר נוצרים[18]. הוא מילא תפקיד לא ברור במשפטו של סטפנוס הקדוש (אחד מראשיה הראשונים של הקהילה, שהוצא להורג, על ידי הסנהדרין, בשנת 34 לספירת הנוצרים לערך ונחשב למרטיר הנוצרי הראשון) [19].

בשנת 44 לספירה, יצא פאולוס לרדוף נוצרים בדמשק ולהביאם למשפט בירושלים. במקום אחד נאמר, שרדיפת הנוצרים בדמשק, הייתה מטעם ראשי הכוהנים ובמצוותם[20]. הערה מוזרה, המרחיבה את הסמכות השיפוטית של כהני ירושלים לסוריה[21].  בדרך חווה התגלות: הוא הוכה בסנוורים , התעוור ונפל מסוסו. אור גדול הציף אותו ושמע  את ישו אומר לו : "שאול שאול, עד מתי תרדפני". פאולוס שאל: "מי אתה אדוני?" והקול ענה: "אני האדון ישו, שאותו אתה רודף, קום לך העירה ויאמר לך את אשר אתה הולך לעשות"[22]. בעקבותיה המיר את אמונתו היהודית ונקרא מעתה, בשמו הרומאי, פאולוס, שהוראתו בלטינית "קטן, צנוע"[23].

הפיכת הלב ( conversio), של פאולוס, הפכה במסורת הנוצרית, לדגם של הפניית העורף ל"אני הישן" ולהולדתו של "אני חדש". התגלותו של ישו לא ניתנה לפאולוס בדין, הוא לא היה ראוי, אלא לגינוי ולעונש, בשל רדיפת תלמידי האדון. התגלותו הייתה אירוע של חסד. ביטוי לנדיבותו של האל[24]. תיאור החיזיון, וסיפור ההמרה שבעקבותיו, מופיע שלוש פעמים בברית החדשה. ביצירות האמנות המתארות את החיזיון, נראה שאול/פאולוס, לעתים עוטה שריון רומאי, שרוע על הקרקע, מביט אל על, ידיו פשוטות לצדדים ופניו מביעות תדהמה. לעתים נראה ישו בשמים, מוקף מלאכים.

הייאם מקובי שהוזכר לעייל,  טוען   כי עבודתו של פאולוס ברדיפות אחר אויביו של הכהן הגדול הגדול הצדוקי  הובילה למאבק פנימי בנפשו, שהתפרץ בזמן שהוא היה בדרך לדמשק. מקובי חושב, כי ההתגלות של פאולוס הייתה בעצם ההתאחדות של העצמי המפורד שלו[25].

בדמשק כבר קיבלו אותו חסידי ישו, כאחד משלהם[26]. שם נגלה פאולוס אל חנניה, מראשי קבוצת תומכיו שם. חנניה נגע בשתי ידו בעיני וראייתו של פאולוס חזרה אליו. ביצירות אמנות נראה פאולוס, כורע מול חנניה, העומד מולו ומניח את שתי ידו על עיניו. לעתים נראה חנניה גם מטביל את פאולוס[27]. כמו כן, הוטבל שם לנצרות על ידי אנאניאס ( Ananias ) מדמשק.

מושל דמשק, בהשפעת היהודים, הוציא פקודת מאסר נגד פאולוס. אולם ידידיו החדשים הורידו אותו בסל מעל חומות העיר. פאולוס עבר לחיות בממלכה הנבטית (לה הוא קורא "ערב")  והטיף לתורתו של ישו, במשך שלוש שנים, ואחר כך חזר לירושלים. שם התיידד עם פטרוס והתגורר עמו זמן מה. רוב השליחים לא בטחו בו, אבל בר-נבא[28], שאף הוא הצטרף לעדת חסידי ישו זה לא מכבר, שידל את כנסיית ירושלים, למנות את מי שהיה קודם רודפה, לנושא הבשורות הטובות, כי בא המשיח ועד מהירה יכונן את מלכות אלוהים. היהודים דוברי היוונים, שאליהם הביא את דבר השליחות ניסו להרגו והשליחים, אולי מתוך חשש שמא התלהבותו תמיט עליהם אסון, שלחו אותו חזרה לתרסוס[29].

שמונה שנים ישב פאולוס בתרסוס ומעשיו לא נודעו. לאחר שעזבו כמה מחסידיו של סטפנוס את ארץ ישראל והחלו להטיף לנצרות בקרב האומות באנטיוכיה (כיום אנטקיה שבטורקיה), נשלח בר-נבא לתרסוס, כדי להביא את פאולוס לאנטיוכיה ושניהם ניהלו את הקהילה הצעירה. בעבודה משותפת, בשנים 43-44, עשו נפשות כה רבות, עד שאנטיוכיה עמדה עד מהרה, בראש הערים האחרות, במספר הנוצרים שבה.

חסידי ישו כינו את עצמם "מאמינים", "אחים", "תלמידים", או "קדושים". באנטיוכיה הם כונו על ידי עובדי האלילים, אולי מתוך לעג, בשם Christianoi, היינו, ההולכים אחרי המשיח. שם גם עברו בפעם הראשונה גויים (gentes), לאמונה החדשה. מרביתם של הללו היו "יראי אלוהים" ובעיקרם נשים, שכבר קיבלו את המונותאיזם ובמידת מה את הפולחן היהודי[30].

משם יצא פאולוס למסעות מיסיונריים, בהם הפיץ את בשורתו של ישו. מסעות אלה נחשבים כמעשים החשובים ביותר של פאולוס[31]. הגרים בני אנטיוכיה, לא היו כה דלים כאחיהם בירושלים. חלקם היו סוחרים מבוססים. הם הקימו קרן להפצת הבשורה ושלחו את פאולוס ובר-נבא למה שהיסטוריה כינתה שלא בצדק, "מסע השליחות הראשון של פאולוס הקדוש" (45-47).

הם הפליגו לקפריסין וזכו להצלחה ניכרת בקרב היהודים המעטים שחיו באי זה. מפפוס שבקפריסין הפליגו לפרגה (Perge) שבפמפיליה ולאחר שנדדו בדרכים מסוכנות, הגיעו אל אנטיוכיה שבחבל פיסידיה ((Pisidya)) שבאסיה הקטנה, שם ביקר פאולוס בשבת בבית הכנסת. ראשי הקהילה הזמינו אותו לשאת דברים. הוא סקר את ההיסטוריה של עם ישראל מיציאת מצרים ועד דוד המלך והסביר כי ישו הוא צאצא של דוד המלך, שנשלח לעם ישראל על ידי אלוהים. הוא הכריז שמטרתו היא להבא את מסר הישועה לעם ישראל. סיפר את סיפור מותו של ישו ותחייתו המן המתים וציטט מתרגום השבעים[32]. דבר שעורר התנגדות בקרב הקהל, דבר שחיזק וגיבש את תפיסתו של פאולוס שעליו להעביר את בשורת ישו דווקא אל הגויים. אולם כשהתחיל להטיף גם לגויים, השפיעו היהודים האדוקים על פרנסי העיר לגרש את השליחים[33]. קשיים דומים התפתחו באיקוניום (קוניה של ימינו).

כאשר הגיעו פאולוס ובר-נבא, אל העיר ליסטרה (Lystra), ריפא פאולוס אדם פיסח שלא הלך מימיו. משראו זאת תושבי העיר הם היו משוכנעים כי השנים הם זאוס והרמס, אלי יוון. כהן המקדש רצה להקריב פר, כתודה לאלים שירדו מהאולימפוס. פאולוס ובר נבא, קרעו את בגדיהם ורצו ברחובות העיר, מכריזים על היותם בני אנוש ועל אמונתם הנוצרית. בכך מנעו את הקרבת הקורבן. ביצירות אמנות הם נראים כשבדיהם קרועים, מול מזבח שכבר בוערת בו האש, על רקע מקדש רומאי[34]. אולם בהמשך נרגם פאולוס באבנים, נגרר אל מחוץ לעיר ונחשב למת[35].

הם שבו לאנטיוכיה, שם מצאו את עצמם ניצבים מול הבעיה המכרעת ביותר בתולדות הנצרות. כשרבו הדבקים באמונה החדשה בקרב הגויים, התעוררה שאלת חובתם לשמור על מצוות היהדות (הנוצרים הראשונים ראו עצמם כיהודים לכל דבר), כולל את מצוות המילה שהייתה קשה מאוד עבור הפגאנים, במיוחד בעולם ההלניסטי שלפי תפיסתו, שלמות הגוף היא חלק משלמותו ויופיו של הטבע. כמה מראשי התלמידים בירושלים שמעו שהמטיפים מקבלים לקהילה מומרים גויים, מבלי לדרוש מהם מילה, באו לאנטיוכיה "ויוכיחו את האחרים: אם לא תמולו כמצוות תורת משה, לא תושעון"[36]. היהודים הנוצרים נרעשו לשמע הפרת הברית בין העם לאלוהיו.

פאולוס ובר-נבא הבינו כי אם ישליטו צירים אלו את דעתם, לא תתקבל הנצרות לעולם על מספר רב של גויים והיא עלולה להישאר "מינות יהודית", כפי שלימים יכנה אותה היינריך היינה) ולדעוך תוך מאה שנה.

לשם כך יצאו פאולוס ובר-נבא לירושלים בשנת 50, כדי ליישב מחלוקת זו. שם הם פגשו בפטרוס וביעקב, אחיו של ישו (שאין להתבלבל בינו לבין יעקב הקדוש, בנו של זבדי ואחיו של יוחנן). אירוע שידוע כ"מועצה האפוסטלית". פטרוס אמר כי אלוהים "לא הבדיל בינינו (=היהודים) וביניהם (=הגויים) כי טיהר את לבבותיהם על ידי האמונה", ויעקב אמר כי "לא להחמיר על-השבים מן-הגויים לאלוהים".

למרות הכרזתו על עצמו כנימול, טען פאולוס, כי כוחה של המילה יפה כל עוד מקיימים את המצוות. אולם במקום שיש חטא או עברה על המצוות, שואל פאולוס, איזה ערך יש למילה? ולהפך: גויים שמקיימים את מצוות התורה, מבלי להשתייך לעם הבחירה שלו ניתנה התורה, האם ערלתם לא תיחשב להם למילה"[37].?

בסופו של דיון, קבעה העדה בירושלים, שהורכבה מיהודים-נוצרים (הנצרנים), שאין להטיל את קיום המצוות על הגויים. עם זאת, המועצה שמרה על האיסורים על אכילת דם, בשר המכיל דם ובשר של בעלי חיים שלא הומתו כראוי, ועל ניאוף ועבודה זרה. הם שלחו מכתב, כדי  לאשר כי המאמינים הגויים אינם צריכים להמשיך לשמור את המצוות, מלבד "רק לכתוב אליהם אשר ירחקו מטמאות האלילים ומן-הזנות ומבשר הנחנק ומן-הדם"[38]. נראה כי פאולוס רצה להיות בטוח שמה שהוא לימד את הגויים בשנים האחרונות היה נכון – שההשלמה של ישו את חוקיו של משה, מותו ותחייתו, שחררו את המאמינים הנוצרים מהצורך להישמע לחוקים אלה, ובגלל הדאגה "פן-תהיה לריק מרוצתי אשר ארוץ ואשר-רצתי"[39]. לפאולוס יש חלק נכבד בתהליך של התרחקות הנצרות מהיהדות, שהביא עמו מתיחות עוינת כלפי תורת ישראל.

פאולוס היה אחראי לשינוי העמוק שחל באופייה של הקהילה הנוצרית והוא הפנייה לנוכרים, בייחוד לאור ההצלחה המועטה של תורה זו בין היהודים והרדיפות שממשיכי ישו סבלו מידי היהודים. בשינוי החל כבר פטרוס. שבעקבות התגלות שחווה, השתכנע – בניגוד להוראותיו של ישו – להביא את דבר הבשורה, גם אל הגויים. בעת ההתגלות, הוא ציווה לאכול ולשתות עם הגויים, מבלי להתחשב בדיני הכשרות. פאולוס הלך צעד נוסף, בכיוון ההתנתקות מן היהדות. הוא פיתח תפיסה, שביטלה את תקפותן של המצוות מכול וכול. בהשפעתו של פאולוס, חדלה הנצרות מלהיות כת יהודית והייתה לדת בפני עצמה[40]. כך החל  תהליך איטי שהיה כרוך בהתפשרות על קיום מצוות מצד היהודים הנוצרים לטובת קליטה קלה של גויים אל תוך הקהילה. בסיכומו של תהליך נוצרה דת חדשה: הנצרות, ואילו הקהילות היהודיות-נוצריות נעלמו.

באותו כינוס הופקדה הפצת הנצרות בקרב היהודים, על פטרוס ובקרב הגויים, על פאולוס. פאולוס הגדיר במדויק את חלוקת העבודה בינו לבין פטרוס: "כי הופקדתי על הבשורה לערלים, כפי שהופקד פטרוס על הבשורה לנימולים"[41]. פאולוס פעל בתחילה במשותף עם פטרוס, מנהיג הקבוצה. אך במהירה, גברו אישיותו ומנהיגותו והוא השתלט על הקבוצה של ממשיכי דרכו של ישו וניתק את העבותות, שחיברו בין הנוצרים הראשונים לבין היהדות.

החוקר א. ויקטור גאראפה, טוען, כי פאולוס פעל כנגד סמכותם של תלמידי ישו הנותרים, וכנגד הקהילה הירושלמית המקורית שפעלה תחת יעקב, אחי ישו. כשהוא משתמש בטקסט של הברית החדשה, גאראפה מציע פירושים חדשים לכמה פסקאות חשובות, ומציע כי כבר שם ניתן לראות שהיה מאבק כוחני בין השליחים השונים[42].

למרות ההסכמה שהגיעו אליה במועצה האפוסטלית, פאולוס מספר כי כאשר פגש את פטרוס באנטיוכיה, זמן קצר לאחר פגישתם בירושלים, גער בו על כך שהוא לא רצה להשתתף בארוחה עם גוי[43]. פרץ ביניהם ויכוח נוקב, שבו האשים פאולוס את פטרוס, בכך שהוא נכנע ליהודים ומושפע מהם. ביצירות האמנות נראית השנים כשהם בלהט הוויכוח. פאולוס נראה כשהוא נוזף בפטרוס ומנופף מולו את אצבעו בתוכחה. מכיוון שזהו ויכוח תיאולוגי, נראה אחד מהם, או שניהם, כשהם אוחזים בספר[44].

"זמן לאחר מכן", בשנת 50, החליט פאולוס לעזוב את אנטיוכיה (מה שבדרך כלל נחשב כתחילת המסע המסיונרי השני), כשמטרתו היא לבקר את המאמינים בעיירות שהוא ובר-נבא דרשו בהן קודם לכן. ייתכן כי חוסר הסכמה ציבורית עם פטרוס הייתה הסיבה לכך. הוא רב עם בר-נבא, אשר נעלם בנקודה זו מן ההיסטוריה, חזר לקפריסין מולדתו ויש שם מנזר חשוב על שמו. בליסטרה אימץ פאולוס תלמיד צעיר בשם טימותיוס, שנפשו נקשרה בנפשו. הם חצו את אנטוליה והגיעו למקדוניה, וזו הפעם הראשונה שרגליהם דרכו על קרקע אירופאית.

פאולוס ייסד את הקהילה הנוצרית הראשונה בפיליפי (Philippi) שבמקדוניה. שם פאולוס גירש שדים משפחה, דבר שמנע ממנה את האפשרות לחזות עתידות, והוריד את ערכה – מעשה שבעליה טען כי הוא גנבה, ולכן דאג לכליאתו של פאולוס, כשידיו נתונות באזיקים. בלילה הכתה רעידת אדמה חזקה בעיר, הרסה את בית הסוהר וניתקה את האזיקים, אך פאולוס לא נמלט. אלא נשאר שם והטביל את הסוהר המופתע ואסיר התודה, על כך שהאסיר נשאר בחזקתו ולא נמלט..  בסופו של דבר, הוא ועוזריו שולחו לחופשי, לאחר שהסתבר שהם ארחים רומאיים.

לאחר מכן נסע פאולוס לתסלוניקי, שם נשאר לזמן מה, לפני שהמשיך במסעותיו ביוון. במשך שלש שבתות הטיף שם בבית הכנסת. כמה יהודים התחברו לעדה. אחרים הסיתו את העיר כולה כנגדו בטענה שהוא מכריז על מלך חדש. הוא הגיע לאתונה, שם נאם את נאומו המפורסם "אריוס פגוס", בו דיבר בשמו של אל לא ידוע, שכבר נעבד שם. משם נסע לקורינתוס בה התיישב לשלוש שנים וכתב את האיגרות הראשונות שלו.

בקורינתוס האשימו אותו שומעיו בכך שיש לו רווח חומרי מהטפותיו, לעגו לחזיונותיו ושבו להשמיע את הדרישה כי כל הנוצרים יצייתו לחוקי היהדות. פאולוס הזכיר לשומעיו שבכול מקום הרוויח את לחמו מעמל כפיו. במסעותיו אלו נרדף פאולוס על ידי הפקידים הרומיים, עורר את התנגדות היהודים והתנגש עם היהודים תומכיו של ישו. הוא סבל במסעות אלה: הולקה ונסקל כמה פעמים, אנייתו נשברה שלוש פעמים וכמעט נרצח פעם אחת[45]. לאחר תלונות של קבוצת יהודים, הוא הובא לפני הפרוקונסול גליון (Gallio), שהחליט שנושא זה אינו ראוי לתשומת לבו וביטל את ההאשמות[46].

לאחר משפט זה, המשיך פאולוס את דרשותיו (ידוע כמסע המסיונרי השלישי), כשהוא נוסע שוב ברחבי אסיה הקטנה, מקדוניה, ואנטיוכיה וחזרה. בעת ששהה באפסוס (Efesos), זימן אותו השליט הרומי של העיר. המכשף המקומי אלימס, ניסה למנוע את הופעתו של פאולוס וזה בתגובה, גרם לעיוורונו המיידי. באומנת נראה השליט יושב על כיסא מוגבה, סביבו חבר יועציו ומולם פאולוס המטיף. אלימס שוכב על הקרקע, מליט פניו בידיו[47].

בהטפותיו באפסוס, הצליח פאולוס להשפיע על כמה מכוהני המקדש של האלה ארטמיס, שהיה אחד משבעת פלאי העולם העתיק, לנטוש את מקדשם ולהצטרף אליו. הם הביאו עמם ספרים ושרפו אותם. ביצירות אמנות נראים אנשים משליכים ספרים למדורה. פאולוס ניצב מולם ומברך אותם. יתכן שיש קשר בין העובדה שבאפסוס נערך פולחן האלה הבתולה ארטמיס, לדמותה של מריה אם ישו, כבתולה.

פאולוס גרם למהומה גדולה בתיאטרון של אפסוס, שם צורפים מקומיים חששו מאיבוד הכנסתם בשל פעילותו של פאולוס. הכנסתם נסמכה על מכירה של פסלונים מוכספים של האלה ארטמיס, אותה עבדו, והאספסוף כמעט הרג אותו. לאחר מכן אסף פאולוס כסף בשביל קרבנות הרעב, שהיה בארץ ישראל באותו זמן. במסעו לירושלים עבר שוב במחוז, וכתוצאה מהמהומות הקודמות חשש להיכנס לאפסוס. הוא שט מסביב לה ואמר לחסידיו לפגוש אותו במילטוס.

פאולוס שמר על קשר עם "כנסיית האם" בירושלים, שלח מתנות שנאספו למענה ואף הביא אישית את הממון שאסף. אולם מזגו הסוער וייצר הפולמוס שלו, הביאו אותו לריב עם רבים מחבריו החשובים. הוא לא הכעיס רק את היהודים. עמדתו לפיה על הגויים להתרחק מכול מצווה, הרגיזה גם רבים מבני הקהילה הנוצרית הירושלמית ובנושא זה רב גם עם פטרוס. מתיחות זו, התרחקותו מישו ההיסטורי, לטובת פרשנות עצמאית משלו, גרמו להתרופפות יחסיו עם תלמידי ישו. הקהילה הנוצרית בירושלים, שהייתה ברובה מדלת העם, קיבלה בשמחה את התרומות שפאולוס אסף בקהילותיו ולא רצתה בקרע גלוי עמו. כמו כן, ראשי הקהילה שמחו על התפשטות אמונתם וחששו שקרע יזיק לעניינם.

פאולוס שב לירושלים, כנראה בשנת 57. זקני הכנסייה-האם קיבלו אותו בשמחה, אך נזפו בו, על שהסיר את היהודים מדרך תורת משה. הוא עבר טקס היטהרות במקדש, אך, למרות ניסיונות שונים מצד אנשי העדה, לראות בו יהודי נאמן, פרצו נגדו מהומות בירושלים.  למרות שדיבר אל הקהל והכריז על יהדותו ועל נצרותו, רבים דרשו את המתתו. אלו, והחשש ממהומות, הביאו למעצרו בקיסריה[48].

חמישה ימים אחר כך, באו חנניה הכהן הגדול וזקנים מירושלים, שהתלוננו כי פאולוס הוא "כדבר מהלך משלח מדנים בין כל היהודים בכול הארץ". פאולוס טען לזכותו כאזרח רומאי להישפט ברומא, אך הודות לחוסר המעש של המושל אנטוניוס פליקס, פאולוס נשאר במעצר בקיסריה במשך שנתיים (58-60) , אולי קיווה לשוחד רב, עד שמושל חדש, פורקיוס פסטוס, קיבל את התפקיד, שפט אותו, ושלח אותו לרומא בדרך הים. "מעשי השליחים" מתאר את מסעו לרומא לפרטיו. המסע היה איטי וארוך, מקיסריה, לצידון, למירה (כיום Demre, שבחבל ליקיה שבטורקיה), כרתים. לבסוף נטרפה ספינתם על חופה של מלטה, בה העבירו שלושה חודשים. פאולוס תיאר כיצד ריפא את המושל פובליוס ממחלה, וכן אנשים אחרים, אך עם בוא האביב הם החלו שוב במסעם והגיעו דרך סיראקוזי לרומא. ברומא שהה במעצר עוד שנתיים במעצר. "מעשי השליחים" מספר על חייו של פאולוס רק עד הגיעו לרומא, בערך בשנת 61; מכתביו של פאולוס עצמו מפסיקים עוד הרבה לפני כן. השלטונות הרומאיים נהגו בו באדיבות, כשהם ממתינים שתובעיו יגיעו מארץ ישראל והקיסר נירון יתפנה למשפט. הוא לא יכול היה לנוע חופשי, אבל הותר לו לקבל אורחים.

פאולוס הואשם בכך שהוא "מעביר על דתי הקיסר וגם כי אומר שיש מלך אחר והוא ישוע".

אכן, פאולוס חתר תחת הסמכות הרומאית בדיבור ובמעשה. הוא  אימץ תארים מהקיסרים על מנת לתאר את ישו. אוגוסטוס השתמש בתארים "אל האלוהים", "מלך המלכים", ו"בן האלוהים" (מכיוון שהוא היה הבן המאומץ של יוליוס קיסר, שטען כי הוא אל). כשפאולוס מתייחס לישו כ"חדשות הטובות", "אוונגיליון" ביוונית, הוא מאמץ תואר נוסף שניתן לאוגוסטוס. כתובות רומאיות עתיקות קוראות לאוגוסטוס "האוונגלון", החדשות הטובות, עבור רומא. תארים אלה היו אמורים לחתור תחת הסמכות הרומאית ולדבר ישירות אל תוך התרבות העכשווית.

גזר ידנו היה מוות. אוסביוס מקיסריה[49] אומר כי הוא הוצא להורג ברומא, בשנות מלכותו של הקיסר נירון, ומאורע זה תוארך לשנת 64 או 67. (אולי כתוצאה מהדליקה שפרצה בעיר בשנת 64, בה הואשמו הנוצרים). כאזרח רומי, היה פאולוס זכאי להוצאה להורג מהירה, ללא עינויים – עריפת ראש באבחת חרב. ב'איגרת אל העבריים', שלא ידוע מי מחברה, נכתב: כי דבר אלוהים חי הוא ופועל גבורות וחד מכול חרב פיפיות"[50]. האטריבוט שלו באומנות היא חרב לצדו לעתים נראית הוצאתו להורג, יחד עם זו של פטרוס, שנצלב הפוך. רמז לאגדה ששניהם הוצאו להורג באותו יום. אגדה מספרת כי בדרכו להוצאה להורג, ניגשה אליו אשה מאמינה ונתנה לו צעיף כדי שיכסה את עיניו בעת ההריגה. לכן בדרך כלל מכוסות עיניו ביצירות האמנות[51].

לפי האגדה, במקום הוצאתו להורג, דרומית למרכז רומא, דילג ראשו הערוף של פאולוס על הקרקע ויצר שלושה מעיינות. מקום זה נקרא באיטלקית Tre Fontane [52]. כיום זהו כינוי למזרקה, שלידה הוקם מנזר של המסדר הסיסטריאני. על המקום המסורתי של קברו ברומא, הוקמה כנסיית "פאולוס הקדוש מחוץ לחומות", S. Paulo fuori le Mura)). שרידיו של מחולל הנצרות נמצאים, לפי המסורת, בסרקופג, הממוקם תחת המזבח, באותה כנסיה. באתר נמצאים גם השלשלות בהם נאזק[53]. סמל זה הולם את נצחונו. הקיסר אשר גזר את דינו, מת כמוג לב ועד מהירה, לא נותר דבר ממפעליו  המופרזים, אבל מפאולוס המנוצח, נבע המבנה התיאולוגי של הנצרות[54].

באומנות הנוצרית, מופיע פאולוס, מאז המאה ה-4, לעתים קרובות עם פטרוס, כבעל דיוקן מיוחד- ראשו כמעט קירח, פנים ארוכות וזקן מגודל.  הוא מתואר בדרך כלל בעת מתן החוקים (tradition legis), וכן בשעת מאסרו והוצאתו להורג.

התאולוגיה הפאולינית

לפאולוס הייתה השפעה מכרעת על היווצרות הדת הנוצרית. ראשית, הרעיון כי האמונה במותו ותחייתו של ישו החליפו את תורת משה, אמונה שמבוטאת לעיתים כ"ישו מת בשל חטאינו". לא ברור כמה מרעיון זה הגיע מפאולוס עצמו; הירונימוס מציין את הימצאותה של כת נוצרית בסוריה במאה הרביעית, הקרויה "אביונים", שעדיין שמרו על חוקי משה, ולפיכך ייתכן שהיו נוצרים שלא האמינו ברעיון זה.

ככל שרבו הנוכרים שנענו לבשורתם, כך גברה הסכנה שהבשורה תהפוך לפגנית, במקום שהרוח ההלניסטית "תתגייר" ותיהפך לנוצרית. כדי למנוע זאת, היה צורך לשמור על הירושה העברית, על ידי שמירת הברית הישנה. דבר בעייתי עבור המצטרפים החדשים[55].  שאלה נוספת שעמדה בפני פאולוס, הוא מה היחס בין עם ישראל לבין הקהילה הנוצרית. בתשובותיו, לא רק שאפשר לגויים שהתנצרו לקבל את הברית הישנה, כיסוד לאמונתם הנוצרית, אלא גם אפשר לכנסיה, לשחרר את עצמה מכבליה הצרים של היהדות[56].

פאולוס טוען אם כן, כי גדולתם של הגויים באה מתוך תשובתם, מבלי לקיים מצוות, ברית מילה היא מילה שבלב: "כִי אִם־תּוֹכוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא בַּלֵּב כְּפִי הָרוּחַ וְלֹא כְּפִי הַכְּתָב אֲשֶׁר־לֹא מִבְּנֵי אָדָם תְּהִלָּתוֹ כִּי אִם־מֵאֵת הָאֱלֹהִים"[57]. פאולוס המיר את המילה הפיסית במילה הרוחנית, שביטויה הוא הטבילה. כתוצאה מכך איבד יום המילה של ישוע (האחד בינואר), מחשיבותו התאולוגית, לטובת מועד ההטבלה של ישוע בירדן, על ידי יוחנן[58]. החלטה זו הביאה להגברת הצלחתו המיסיונרית של פאולוס. מכאן המשיך פאולוס בצעדו הבא והוא ביטול המצוות כולן. לשם כך הוא פיתח את תורת "החטא הקדמון". לפי גישה תאולוגית זו, ברגע שאדם וחוה חטאו הם זיהמו את עצמם ואת כל צאצאיהם שבאו אחריהם בחטא שהפך אותם לבלתי מושלמים ועל ידי כך איבדו את צלם האלוהים, שהאל נתן לאדם כאשר יצר אותו. אבל האל אהב את האדם וניסה להציל את נשמתו על ידי כך שנתן לבני האדם את המצוות, בעזרתן הם יכולים לגאול את נשמותיהם. אך האדם החוטא והבלתי מושלם לא יכול היה לעמוד בעול זה ועל כן בני האדם, למעשה, איבדו את האפשרות להיגאל ולהגיע לגן העדן. השטן ניצל את חולשותיהם כדי להתגבר ולשלוט על בני האדם ולמשוך את נפשותיהם לגיהינום. כאשר אלוהים, שהמשיך לאהוב את בני האדם (כחלק מתכונה עיקרית של האל שהיא אהבה, על פי גישתו של פאולוס), ראה זאת, החליט שרק צעד קיצוני ביותר יכול להציל את אהוביו בני האדם.

צעד קיצוני זה הוא לשלוח את בנו יחידו ארצה, בצורת בן אדם. בן אדם זה יטיף את תורתו לתלמידיו ואחר כך ייאסר וימות בצורה ובסבל נוראיים למען אותם בני אדם. כך יקריב אלוהים את בנו יחידו כ"שה האלוהים" (רעיון השאוב מעקדת יצחק), אשר יכפר על חטאי בני האדם ויציל את נשמותיהם.  כפי שכתב זיגמונד פרויד: " הבן היה לאל על ידי האב — ובעצם , במקומו . דת–הבן באה תחת דת–האב"[59] על כך אמר פרידריך ניטשה: " האל על הצלב — הטרם הובנה העורמה המחשבתית אשר מאחורי הסמל ההוא? כל הסובל, כל המוקע על הצלב , אלוהי הוא … כולנו מוקעים על הצלב, מכאן שכולנו אלוהיים… בלבד אלוהיים …"[60]

לאחר מעשה זה, אין יותר צורך במצוות. מספיק לטבול במים טהורים ולהאמין בישו בן האלוהים שירד ארצה כבן אדם, מת על הצלב וקם לתחייה כעבור שלושה ימים, כדי לגאול את הנשמה ולהיכנס לקבוצת אלו שיזכו למלכות שמיים.

הנצרות הציעה גאולה ואתוס מוסרי וקיבלה אלמנטים מיתיים, שהמרכזי שבהם הוא האל שקם לתחייה. בעולם בו חיו ישו וגם פאולוס, היו דמויות רבות של אלים שקמו מן המתים, דיוניסוס פרספונה וזגריאוס ביוון, תמוז בבבל, אוזיריס במצרים, דושרא הנבטי. בכול המיתוסים הללו מת האל – לעתים קרובות נרצח על ידי אויביו – בתקופת הזריעה. טמינת הזרע בקרקע מקבילה למותו ולקבורתו של האל. הקהילה מבכה את האל ומכה את חטאיה, עד בוא האביב. בסיום תהליך ההיטהרות של הקהילה, קם האל לתחייה עם החיטה הנובטת (או הגפן).  אלים אלה קיבלו תארים כ-Soter  (מושיע) ו-Eleutherios (משחרר). פאולוס במיוחד, גדל בסביבה שהושפעה על ידי דתות המסתורין ההלניסטיות הפופולריות שמרכזן היה באלים מושיעים שמתים וקמים לתחייה, לכן אך טבעי הוא שגם האל של הדת החדשה, יקום מן המתים. המילה Kyros (אדון), אשר פאולוס השתמש  בה לגבי ישו, הייתה המושג אשר ניתן קודם לכן, בפולחנים הסוריים-יווניים, לדיוניסוס הגווע והמושיע[61].

ראו באתר זה: דיוניסוס

מכול מקום, על פי פאולוס, נכרתה ברית חדשה בין האל ובני האדם המבוססת על אמונה, תפילה ואהבה, בניגוד לברית הישנה המבוססת על המצוות. היות שיש ברית חדשה, אז יש גם עם ישראל חדש (versus Israel). עם ישראל ההיסטורי של הברית הישנה והמצוות הוא "עם ישראל שבבשר" (Israel iuxta carnem) שמרכזו הרוחני בירושלים שבארץ יהודה היא "ירושלים של מטה". עם ישראל החדש הוא המאמינים בישו המשיח שאינם נזקקים עוד למצוות ומרכזם העתידי, בעת הגאולה היא "ירושלים של מעלה" השמיימית. אלו הם "בני ישראל שברוח" (Israel iuxta spiritum).

פאולוס הוא אשר דחק את דמותו של ישו ההיסטורי ותורותיו והטעים את האמונה בישו, בן האלוהים, אשר קם לתחייה ואשר במותו כיפר על חטאי המאמינים בו. פאולוס היה הדמות המשמעותית ביותר בתהליך האלהתו של ישו, רעיון שהוא ביסס על פסוקים שנאמרו במקורם על הקב"ה.

החידוש התאולוגי החשוב ביותר של פאולוס הינו תפיסת החטא שלו. על פי ישו, החטא אינו גורם לנכות מוסרית אצל החוטאים. ההיפך הוא הנכון: יש לקרוא לאנשים לחזור בתשובה. פאולוס הסביר כי החטא הגיע למין האנושי דרך אדם הראשון (אכילה מעץ הדעת). כתוצאה מכך יש קרע בין הגוף המושך את האדם לחטאים נוספים, לבין הנשמה המשתוקקת לגאולה. בישו, שהוא "אדם השני", נמצא למין האנושי תיקון של החטא הראשון. אולם אדם שזכה להארה של ישו, אינו במצב של מי שהושבה לו בריאותו. אלא של נכה שקיבל קביים. עדיין הוא נקרע הרצון בין דחיפה מנוגדים ובני אדם הולכים ומועדים. רק החסד האנושי יוכל להוביל את החוטא. הוא לא בא כגמול על מעשי האדם, אלא כמתנת חינם מן האל.

על פי פאולוס, גאולה משמעה שחרור- קריאת דרור למשועבדים. זהו המונח המציין בברית החדשה את פעולת הצלה האלוהית, שבאמצעותה נפדה עם ישראל משעבודו לאדוניו המצריים[62]. פאולוס משתמש במושג זה, כדי לבטא את אמונתו שעם הקודש, נפדה על ידי ישו, מהכבלים של החטא, של הכוחות הדמוניים ושל התורה. הצדקה זו פירושה זיכוי, למרות שהאדם, בגלל חטאיו, אמנם אשם. הצדקה אינה מונח משפטי, אלא הופכת לממשית, רק שהאדם נענה באמונה למעשי האל. לא הודאה שכלית, אלא התמסרות אישית מוחלטת. האל אינו מפוייס, אלא מפייס, בין האדם לבין עצמו. ההבדל בין מצבו הנוכחי והקודם של הנוצרי הוא כה גדול, עד שפאולוס יכול לפרש את הישועה האלוהית כבריאה חדשה. מעבר המתאים למעברו של ישו מן המוות אל החיים, דרך צליבתו וקומו לתחיה[63]. פאולוס הבליט מאד את חשיבות הגאולה על ידי מותו של ישו ואת תחייתו מן המתים ובזה היה למורה הלכה חשוב של הכנסיה.

קשורים לפרשנותו זו של פאולוס הם עקרונות האמונה שלו, לגבי צדק ומחילת החטאים,. הכנסייה הטעימה במיוחד את רעיון החטא הקדמון, אך לא הייתה מוכנה לקבל את תורתו אודות הגזירה הקדומה, הכרוכה ברעיון החסד האלוהי, המוחלט והבלתי מותנה. אבות הכנסייה בראשיתה, דגלו בברירה חופשית והאמינו שאדם יכול להשיג זכויות במעשים טובים. שאוגוסטינוס[64] הוא שגילה מחדש את תורת פאולוס בעניין גזירה הקדומה, החסד האלוהי וחופש הרצון של האדם.

בברית החדשה הדוקטרינה של החטא הקדמון מבוטאת בצורה הברורה ביותר בכתביו של פאולוס.. דוקטרינה זו אושרה במועצה האפוסטולית. פאולוס היה גם מהראשונים שהצהירו על הדוקטרינה של טבעו האלוהי של ישו.

ברם, המחקר המודרני גילה, שרעיונות אלו לא היו בלבדיים לפאולוס והם נמצאים גם בחיבורים אחרים בברית החדשה (האנווגליונים, איגרות יוחנן והאיגרת אל העבריים), שלא הושפעו מתורותיו של פאולוס. נראה שדעות אלה צמחו על אותה קרקע רעיונית-חברתית, שהצמיחה גם את השקפתו בדתית של פאולוס. הנחה זו אוששה אחרי תגלית "מגילות מדבר יהודה". פאולוס, האיגרת אל העבריים והתאולוגיה של יוחנן המבשר, מושפעים כולם, מאותם מוטיבים רעיוניים ולפעמים משתמשים באותם מונחים, הכתובים במגילות[65]. חוקרים לא מעטים סוברים, שפאולוס צמח משכבה חברתית, ביהדות ההלניסטית, שהושפעה מכת מדבר יהודה. כמובן שהוא לא העתיק את הרעיונות הללו, אלא עיבד את החומר הרעיוני של קודמיו, עיבוד מקורי מאד[66].

פאולוס גם מפתח את הדוקטרינה של רוח הקודש, במעמד שווה לאב ולבן. רעיונות אלה אחר כך יפותחו לרעיון השילוש. הרעיון של פאולוס כי רוח הקודש שוכנת בכל המאמינים בזמן שהם ממירים את דתם היא מרכזית לתורת הכנסייה והמיסיון שלו ולאסכטולוגיה שלו[67].

ההינתקות מהיהדות

פאולוס לא שלל את קדושתה של תורת ישראל[68], אלא קבע שאין היא תכלית בפני עצמה. היא הייתה תורה ארעית, שנעדה לגלות את החטא בדמותו האמיתית. תכליתה לשכנע את האדם שהם חסרי ישע[69] ולשמש על ידי כך כדרך הכנה לקראת בואו של המושיע. תפקידה הוא לפעול כ"אומנת אותנו אל המשיח"[70]. משהגשימה את יעודה, איבדה את סמכותה ויש לראותה כתופסת רק מקום זמני, בהיסטוריה הדתית, של עם ישראל.[71]

המסקנה של פאולוס היא מרחיקת לכת. דרך התורה באה הכרת החטא. התפיסה הישנה של התורה, במתכונת של מצוות שיש לקיים מפנה את מקומה לתפיסה רוחנית של התורה כאמונה. עם ישראל שקיבל את התורה במעמד הר סיני, נטש את הברית. ולכן, אומר פאולוס, הפך האל את פניו וכעת הוא פונה אל עם אחר, אל ישראל אחר, חדש. הברית עם ישראל הישנה הפכה לברית חדשה. ישראל החדש, שאנשיו לא נכחו במעמד הר סיני ולא קיבלו את התורה, אליהם פונה פאולוס בשם אלוהים וישו בנו.

תאולוגיה זו של פאולוס מהווה למעשה את הבסיס התאורטי להתפתחות הכנסייה הנוצרית בעתיד והמנוע שהביא להתנתקות הנצרות מהיהדות. לא רק שהנצרות הפאוליאנית רואה עצמה מנותקת מהיהדות, אלא שהיא רואה ביהודים אשמים באי הצלחת הגאולה המלאה של האנושות, מסיבה שהיהודים בגדו במשיח ומסרבים להכיר בישו כבן האלוהים שמת וקם לתחייה. בכך היה פאולוס היהודי למייסד עקרונות הנצרות, גם למייסד השורשים הראשונים של האנטישמיות הנוצרית.

בגלל יחסו הבעייתי לתורת ישראל, התאים פאולוס להיות האדריכל הראשי של הפרדת הנצרות מהיהדות והפיכתה לדת של אומות העולם. פאולוס הציג את הנצרות כממשיכתה הנוכחית של היהדות ובכך נתן לה את ההילה של מקור עתיק, הילה שהייתה חשובה מאוד בעיני הפגאנים. היות שכל אדם שהוא, ללא הבדל מין, גזע ומעמד, יכול להצטרף לקהילת הנוצרים, הוא הפך את הנצרות לדת אוניברסלית ושוויונית.

מצד אחד, בשורת הצלב, לפי תפישתו, מופנית לכל אדם באשר הוא ואינה מותנית בשום מצב או שייכות. לכן בניגוד לשליחים האחרים, פאולוס מתנגד לייהד את המאמינים החדשים; הוא מתעקש שלא יימולו ושלא ישמרו מצוות. זאת ועוד, על הנצרות היה לנתק את הקשרים עם המצוות המעשיות שנובעות מהתורה, דווקא משום שרבים מן הגויים, מוכנים היו לקבל עליהם חלק מן המצוות. לדעת פאולוס, גוי שמקבל את הנצרות ועדיין שומר את מצוות התורה, איננו נוצרי של ממש.

מצד שני, פאולוס מקבל את היסטוריית הבחירה והגאולה המקראית, ואינו מוותר לגמרי על התפישה האתנית של האל היהודי. לפי תפישה זו בחר האל דווקא בבני אברהם, יצחק ויעקב להיות עם קרובו, ובשום אופן אין למחוק את הפרק הזה מן ההיסטוריה שלו. המאמינים החדשים אמורים להשתלב בסיפור הבחירה המקראי בתור נבחרי האל החדשים[72].

פאולוס קיבל את התפיסה לפיה ישו בא להגשים את נבואותיהם של נביאי ישראל. אולם הנביאות דיברו על משיח שיגאל את עם ישראל, גאולה לאומית. כדי להסביר את הפניה אל הגויים, הבהיר פאולוס כי אכן אלוהים כרת ברית עם אברהם ויוצאי חלציו, אותה אישר במעמד הר סיני, אבל ברית זו בטלה, כאשר דחו היהודים את בשורת ישו והברית עברה לאלו שקיבלו את הבשורה והם עם ישראל האמיתי. פאולוס הגדיר מחדש, בצורה רדיקלית, את "ישראל". לא דת המכוננת את הקשר שבין קבוצה אתנית מסוימת לבין האל, אלא דת אישית. לישראל שייכים כל המקבלים את המשיח, יהיה מוצאם אשר יהיה. כתביו גם מבטאים בצורה ברורה את הדוקטרינה שהגאולה אינה מושגת על ידי תורת משה, אלא על ידי אמונה בישו הנוצרי[73].

פאולוס מודה כי העם היהודי הוא עם הבחירה ואכן, לו ניתנה ההבטחה מאלוהים, בעקבות כך קיבל את התורה ומזרעו יצא המשיח ועמו כרת האל ברית, עם זאת גורלו שווה לשאר העולם, עונש ושכר יקבלו כולם לפי מעשיהם. בכך מוכיח פאולוס כי מבחינה גרעינית-נשמתית, טבעם של היהודי והגוי זהים, כולם מסוגלים לקיים את דברי התורה, אפילו שלא כולם קיבלוה.

"כִּי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם תּוֹרָה בַּעֲשׂוֹתָם כְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה מֵאֲלֵיהֶם… הֵם תּוֹרָה לְנַפְשָׁם: …וּמַחְשְׁבוֹתָם בְּקִרְבָּם מְחַיְּבוֹת זֹאת אֶת־זֹאת אוֹ מְזַכּוֹת"[74]. על בסיס זהות זו, מוגדר עם ישראל על-פי שני קריטריונים – ההבטחה והבחירה: ההבטחה – האל הבטיח לשרה "כי ביצחק יקרא לך זרע"[75]. ולכן עוברת הסגולה האלוהית לפי בחירת האל ולא לכל צאצאי אברהם (כגון עשו וישמעאל). "וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם זֶרַע אַבְרָהָם.. כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׃ כְּלוֹמַר לֹא בְנֵי־הַבָּשָׂר הֵמָּה בְּנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם־בְּנֵי הַהַבְטָחָה הֵם הַנֶּחֱשָׁבִים לְזָרַע׃ כִּי־דְבַר הַהַבְטָחָה הוּא מַה־שֶּׁנֶּאֱמַר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב וּלְשָׂרָה בֵן"[76].

אם כישלונה של ישראל הישנה היה בשל חוסר אמונה , זכותו ההיסטורית של עם ישראל לא מתבטלת והוא נשאר שורש לישראל החדשה: "אַל־תִּתְפָּאֵר עַל־הָעֲנָפִים וְאִם־תִּתְפָּאֵר דַּע שָׁאַתָּה לֹא תִשָׂא אֶת־הַשֹּׁרֶשׁ כִּי אִם־הַשֹּׁרֶשׁ נֹשֵׂא אוֹתָךְ"[77].

מדבריו של פאולוס ניתן ללמוד כי ישו הביא את החסד האלוהי לעולם – כלומר, אִפשר לבני האדם להיטהר מחטאיהם: באשמת חטא אדם הראשון, נאשמה האנושות בכללה, ובזכות צליבתו הבודדת של ישו, נגאלה. כשם שבגלל אי ציותו של אדם אחד נעשו הרבים לחוטאים, כי גם בגלל ציותו של האחד ייעשו הרבים לצדיקים. מתוך בירור זה ניתן ללמוד כי לדעת פאולוס אין ייחוד נשמתי-יהודי, בגינו לא יוכלו הגויים להיגאל. לפי טענה זו ברור מדוע מוציא פאולוס את בשורת הגאולה כלפי הגויים בנכר[78].

המוצא הפיזי והזהות האתנית אינם חשובים. ולכן יצחק ויעקב הם דמויות פריפיגורטיביות (מייצגות תכונות) לישו[79]. היורשים הרוחניים של עם הבחירה אינם דווקא היורשים הביולוגיים. היהודים כבר אינם ישראל, הנוצרים הם בני ישראל החדשים, האל הבטיח לישו ובחר במאמיניו. כיאה למסה התאולוגית שלו, פאולוס מציין כי הוא מביא הבשורה אל הגויים. גם באיגרות נוספות, הנוצרי הנגאל אינו יהודי- או ישראלי, הוא פשוט מאמין בישו ובתשועתו: "וְהִיא צִדְקַת אֱלֹהִים בֶּאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֶל־כֹּל וְעַל־כֹּל אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בוֹ כִּי אֵין לְהַבְדִּיל"[80].

שורש הגישה העוינת כלפי היהדות נעוצים בדברי פאולוס ובהכרעתו. אמנם, פאולוס עצמו הפגין בדרך כלל את אהבתו לעם ישראל, פרט ל'איגרת אל הסלוניקיים', שם הוא מאשים את היהודים ב"רצח אל"[81]. אולם דבריו החיוביים של פאולוס בזכות היהודים, לא השפיעו השפעה חיובית על הכנסייה, עד לתקופת הרפורמציה[82].

דעותיו החברתיות של פאולוס

כתביו של פאולוס בנושאים חברתיים השפיעו על החיים והאמונות בתרבות הנוצרית בדיוק כמו אמירותיו הדוקטרינריות. למעשה, מכיוון שדעות אלה הם חלק מכתבי הקודש, דעות אלה ואחרות עדיין נחשבות לחלק מהדוקטרינה הנוצרית לפי הנוצרים השמרנים יותר.

פאולוס גינה פריצות מינית, כולל הומוסקסואליות[83], כשהדבר כנראה התבסס על החוקים המוסריים של התנ"ך, וכן מהגילוי האישי שלו מרוח הקודש (פאולוס נחשב במסורת לבתול). חלק מהקביעות האחרות שלו כוללים עצות לבני זמנו שלא להתחתן, בציפייה לחזרתו הקרובה של ישו והאפוקליפסה. הוא קבע שבתולים עדיפים על הנישואים אולם הנישואים עדיפים על התאווה.  רשות להתחתן, או לפחות להישאר נשואים, למי שאינו מאמין, בתקווה שבן הזוג ימיר את דתו לנצרות בעתיד. ההמלצה לנשים להישמע לבעליהן (כשהוא מתבסס על סיפור אדם וחוה: "אדם לא נעשה בשביל האשה, אלא האשה בשביל האדם"), ולגדל משפחות; ש"מי שאינו עובד, גם לא יאכל"; והציווי על גברים צעירים שחטאו בכך ששכבו עם אשה להינשא לה, רעיון שנותר מרכזי בתרבות האירופאית ובחוק האנגלי עד לאחרונה.

פאולוס היה אמביוולנטי כלפי העבדות, ולא גינה אותה במפורש, כשהוא אומר שבגלל חזרתו הקרובה של ישו, אנשים צריכים להתמקד באמונתם ולא במעמדם החברתי[84]. לדעות אלה היו השפעה על החברה המערבית בתקופה המודרנית; העובדה כי פאולוס לא גינה את העבדות, פורשה כמצדיקה את הבעלות על בני אדם. עם זאת, יש לפרש את הדבר בהתאם לנורמות החברתיות באותו זמן.

יחסם של היהודים כלפי פאולוס

דמותו של פאולוס סימנה יותר מכל את הקרע בין הנצרות ליהודים, שכן היהודים הביעו שנאה רבה כלפיו וכלפי תורתו. בשל יחסו הביקורתי אל תורת ישראל, האשימו אותו היהודים, האשמה מופרזת, שהוא מלמד את היהודים "לסור מאחורי משה", שלא למול את בניהם ולא ללכת בחוקי התורה. בניגוד לישו, שמוזכר מספר פעמים בתלמוד ולא תמיד לרעה, שמו של פאולוס אינו נזכר בו כלל, אלא רק ברמיזות, למשל, כפי שכתוב במאמרו של רבי אלעזר המודעי [85]: "המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא"- לדעת יוסף קלוזנר במאמרו “פאולוס והיהודים”, מאמר זה מכוון כמעט לגמרי כלפי פאולוס, שביטל שבתות ומועדים ופירש את התורה לא כראוי, ולכן מתאים במדויק לתיאור שבמאמר. מאחר שבתלמוד אין אזכור לשמו המפורש של פאולוס, אך ברמזים לגביו יש שנאה רבה, ברור שהרוב המכריע של היהודים בדורו של פאולוס ובדורות שאחריו התנגדו לו ולתורתו בכל תוקף, כפי שבנוסף כתוב גם ב"אגרות שליחים" ומתוך אגרותיו של פאולוס בעצמו[86].

דעה אחרת היא מה שנודע כ"פרספקטיבה החדשה" על פאולוס, שהוצגה לראשונה על ידי רבי יעקב עמדין (1697-1776). הטוען  כי שאול התרסי היה פרושי מלומד ואדוק, שכשהוא חוזר בו מדעותיו השמאיות הקודמות, החל להאמין בגאולה לגויים ותחת הסמכות של שמעון כיפא (הוא פטרוס), החל לבנות דת עבור בני נח, המבוססת על התנועה הישועית. פאולוס האמין כי היתרון של היהודים הוא כי הייתה להם התגלות, ומשום שהם קיבלו את התורה. אך הוא התנגד לנוצרים יהודים שטענו (תחת השפעה של בית שמאי) ,כי הגויים אינם יכולים להיגאל אלא אם כן יתגיירו. פאולוס אמר כי כל שהם צריכים הוא אמונה טהורה והתנגד לגיור. אמנם הוא טען כי על כל יהודי למול (לדוגמה, טימותיוס, שהוא עצמו מל אותו) ולחיות תחת חוקי ההלכה. לפי דעה זו, פאולוס הוא בעצם רב פרושי, שהבין כי אף ש"שיתוף" (אמונה בעוד אל מלבד ה', או בה' מבעד לשמו של אל אחר) הוא תקין לגוי למרות האיסור לבני נוח על עבודת אלילים.

היהודים הנצרנים, לא התנגדו לפאולוס רק בשל עמדתו בשאלת המצוות, אלא משום שצירף בקלות רבה את אומות העולם לקהלו. הצטרפו גם קבוצות, אשר חיו במתיחות עם אחיהם היהודים ולאחר שהיהודים סירבו לקבל את דעותיהם, פנו לנצרות. לטענתם, נדחפו פאולוס, פטרוס ואפילו יעקב, על ידי יצר השלטון ולכן התאימו את עצמם לגויים[87].

לסיכום

פאולוס הוא מחולל הנצרות, למרות שעורר את זעמם של הרומאים, היהודים והמתנצרים. הוא התמיד באמונתו ועשה לה נפשות, דבר שעלה לו בחייו. הוא הפך רועה רוחני, מלווה בדייגים, ששאף לחולל תיקונים חברתיים, לבן האלוהים. הוא הפך את הנצרות, מזרם ביהדות, לדת שמתנגדת לה ועם הזמן רודפת אותה. היהודים הנוצרים, הדגישו את יהדותו של ישו וראו בפאולוס רשע גדול. חלק מהן אימץ את פטרוס, תלמידו של ישו, ומנהיג העדה הנוצרית בירושלים. לדעת הנוצרים העבריים, הנצרות המשיחית של אומות העולם, התפתחה בשל רצונו של פאולוס לצבור כוח. (תוך ארבע מאות שנה, הושלמה התנתקותה של הנצרות מהיהדות, אך מקורות ערביים מלמדים שקבוצות של היהודים נוצריים, היו קיימות עד המאה ה-10)[88].

הפונדמנטליזם של הנצרות, הוא במידה רבה נצחונו על ישו, שלא הכיר ודיבר בשמו. הוא מיזג את דתות המסתורין, את היהדות ואת מותו של ישו, לאמונה חדשה לחלוטין, שמתרכזת במותו של ישו כקורבן מכפר מסתורי. הוא מצא חלום יהודי של אחרית הימין, והרחיב אותו לאמונה שהצליחה להניע חלקים נרחבים של העולם. הוא שזר את המוסר היהודי עם המטפיסיקה של היוונים והפך את ישוע מנצרת, למשיח של התאולוגיה. הוא המיר התנהגות באמונה. רק מתי מעט יכלו להגיע לכלל חיקוי של ישו, אבל נפשות רבות הצליחו להעפיל לאמונה, מתוך תקווה לחיי נצח[89].

ישו, על פי פאולוס, אינו המשיח היהודי, העתיד לגאול את עם ישראל משעבודו, הוא הלוגוס, אשר מותו גאל את העולם. באמצעות פירושים אלה, יכול היה פאולוס, להתעלם מחייו ומדבריו הממשיים של ישו, אותם לא הכיר באורח ישיר. יתר על כן, הוא הצליח לענות על שאלותיהם המטרידות של אלה, אשר ביקשו לדעת, מדוע ישו, אם אמנם אל היה, נתן להוציא את עצמו להורג. לשיטת פאולוס, ישו מת כדי לפדות עולם, שנפל לידי השטן, בגלל חטאו של אדם הראשון. על ידי מותו, פתח ישו את שערי השמים, לכול אלו שילכו אחר תורתו וחסד אלוהים יגן עליהם.

פאולוס הציע מודל חדש של גאולה. גאולה רוחנית. גם המשיח שהציג (ישו), לא הביא עמו גאולה פיסית, כמו זו לה מייחלים היהודים, אלא גאולה רוחנית. גאולה מן החטא. עם הזמן, הציעה הנצרות גאולה באמצעות חוויה של הזדהות: האל בן האלמוות, חווה את חוויית הסבל והמוות האנושי והוא משמש ממעין גשר, בין האנושי לאלוהי[90].

השפעתו של פאולוס לא הורגשה מיד. הכנסייה של רומא, נשארה נאמנה לזכרו של פטרוס. בראשית ימי הביניים, הוא נדחק לקרן זווית של הזיכרון ההיסטורי והתאולוגי. אולם כשחלפו הדורות, והתעוררו ספקות בדעה הנוצרית, סיפקו אגרותיו של פאולוס, מסגרת אמונית מייצבת ובכך סייעו ללכת את הקהילות שהלכו והתפזרו, לכנסייה רבת כוח.  למרות זאת, בימי הביניים, שהאלילות תפסה מקום חשוב בדת הקתולית, לא ראו בכנסיה קרבה מיוחדת לפאולוס. רק לעתים רחוקות הקימו לזכרו כנסיות או גלפו את דמותו. אבל כ-1500 שנה לאחר מותו, התייחס לותר לפאולוס, כאל שליח הרפורמציה. קלווין צטט את אגרותיו על האמונה ביעוד מראש ובגזירה קדומה. ניתן לומר, ברוח אמרתו של וייל דורנט, כי הפרוטסטנטיות, היא נצחונו של פאולוס על פטרוס.

הערות

[1] איגרת אל הקורינתיים, א, 22-23

[2] איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות, מושגים, רעיונות ואישים, הוצאת כתר, עמ' 378

[3] פטרוס הקדוש היה בכיר שנים-עשר השליחים של ישו המוזכרים בברית החדשה ונחשב לאפיפיור הראשון. הוא ידוע גם בשם "כיפא", המקבילה הארמית ל"פטרוס" (סלע, צור). על שמו הוקמה הכנסייה הגדולה בעולם, בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן. השם "פטרוס" הוענק לשמעון על ידי ישו. בעולם הנוצרי ישנם מעל 700 שמות שונים הנגזרים משמו של פטרוס.

הענקת השם מופיעה בכל ספרי הבשורה, אך רק מתי מוסיף שפטרוס יקבל לידיו את "מפתחות מלכות השמים". זו הסיבה לכך שניתן לזהות ביצירות אמנות רבות זוג מפתחות בידיו של פטרוס: מפתח זהב המסמן את מלכות השמיים (פונה לרוב כלפי מעלה) ומפתח ברזל או כסף, המייצג את מלכות הארץ (ומצביע מטה). אטריבוט בולט נוסף של פטרוס, המופיע ביצירות אמנות רבות – הוא זקנו האפור, המסמל את היותו הקשיש והבכיר שבשליחים.

שמו המקורי של פטרוס, על פי הברית החדשה, הוא שמעון . ישו העניק לו את השם הארמי כֵּיפָא, שמשמעו סלע, כשהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובן האלוהים

[4] איגרת אל הקורינטיים, ט"ו, 9

[5] מעשי השליחים (ביוונית: Πράξεις τῶν Ἀποστόλων, בלטינית: Actus Apostolorum) הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא מסודר אחרי ארבע הבשורות כחיבור הסיפּוּרי-היסטורי האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר, מחבר הבשורה על-פי לוקאס.

[6] ספרי הבשורות, או האוונגליונים מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים. הבשורות נכתבו ביוונית והן מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ונקראים על שמם:

הבשורה על-פי מתי; הבשורה על-פי מרקוס; הבשורה על-פי לוקאס; הבשורה על-פי יוחנן

[7] לקסיקון לנצרות. ראו גם: ויקיפדיה, מעשי השליחים

[8] איגרת אל הגלטים 1, 16).

[9] איגרת רומים, 11, 13

[10] מעשי השליחים,י"ג, 21

[11] אוסביוס סופרוניוס הירונימוס (E(usebius Sophronius Hieronymus, היה אב כנסייה, שנמנה בין עמודי התווך של הכנסייה הלטינית. הוא נולד בסטרידו, בערך בשנת 345. הוא הלך לעולמו ב- 420, בבית לחם . שם הוא חי בשלושים השנים האחרונות של חייו, עמד בקשר עם יהודים והעמיק את ידיעותיו בעברית ובמקרא; וכן הוציא לאור את מרבית יצירתו. שמו של הירונימוס יצא למרחוק בעקבות היותו האיש התלת-שפתי ('vir trilinguis') – כלומר זה השולט בשלוש שפות הכנסייה: העברית, היוונית והלטינית – ובמיוחד על שום היותו ההבראיסט הגדול של הכנסייה. גולת הכותרת של יצירתו היא תרגומו למקרא בנוסחו הנוצרי, ישירות מהמקור העברי והיווני – הוא הוולגאטה. כמו כן, היא חיבר פירוש לכל ספרי המקרא. רוב הכנסיות הנוצריות מוקירות את מפעלו; ובכנסייה הקתולית, הוא מוכר כקדוש וכאחד ממוריה. בעולם החולין, הוא נחשב לפטרון אנשי הספר והמתרגמים. (Andrew Cain and Josef Lössl, Jerome of Stridon: His Life, Writings and Legacy (London and New York, 2009).

[12] Pearson, Birger A. et al. (eds.) (1991). The Future of Early Christianity: Essays in Honor of Helmut Koester. Minneapolis: Fortress Press.

[13] יש הטוענים כי 'מייצר אוהלים' משמעו 'אורג טליתות'

[14] Hyam Maccoby, Paul and Hellenism. Trinity Press International, 1991

[15] Hyam Maccoby, Paul and Hellenism. Trinity Press International, 1991

[16] מעשי השליחים 22, 25-29

[17] קריאה המזכירה את קריאתו של קיקרו כנגד ורד: "אזרח רומאי אני (Civis Romanus Sum)

[18] איגרת אל הפיליפיים 5:3

[19] סטפנוס הקדוש היה אחד מראשיה הראשונים של הקהילה הנוצרית בכלל, ובירושלים בפרט. הוצא להורג, על ידי הסנהדרין, בשנת 34 לסה"נ לערך ונחשב למרטיר הנוצרי הראשון. דמותו של סטפנוס היא דמות מיתית, לכן, הידע הקיים אודותיה שאוב ממקורות דתיים גרידא, אולם בשל ריבוי המקורות ניתן להסיק כי ישנה אחיזה במציאות לגבי קיומה הממשי.  סטפנוס עמד בראש שבעת הדיאקונים הראשונים, נושאי הבשורה, שקיבלוה ישירות משליחיו של ישו ומונו על ידם להיות אמונים על כלכלת עניי הנוצרים בירושלים. הוא היה ידוע כמטיף נוצרי אדוק שעורר התנגדות בקרב הקהילה היהודית בירושלים, בעקבות אמירותיו המוחצנות כנגד מנהגי היהודים. בשל הטפות אלו הועמד סטפנוס לדין בפני הסנהדרין, בהאשמת ביזיון בית המקדש ופגיעה בחוקי התורה. במשפטו, נשא סטפנוס נאום הגנה ביקורתי במיוחד אך השומעים אטמו את אוזניהם מלשמוע ובסופו הוציאו אותו אל מחוץ לעיר ורגמו אותו באבנים.

[20] מעשי השליחים, כ"ו, 12.

[21] איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות, מושגים, אישים ואתרים, הוצאת איתאב, 2011, עמ' 377

[22] מעשה השליחים, ט', 3-6

[23] סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה , תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2005, כרך 1, עמ' 42

[24] קליינברג, הנצרות, עמ' 31

[25] Hyam Maccoby, The Mythmaker: Paul and the Invention of Christianity, Barnes & Noble Books, 1998

[26] אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, כנרת-זמורה ביתן, תל אביב, 2015, עמ' 225

[27] הצופן הנוצרי באמנות, עמ' 225-226

[28]  ברנבא (או בר-נבא) נולד בשם יוסף. הוא דמות המוזכרת בברית החדשה, שם הוא מתואר כאחד ממפיצי הנצרות הראשונים אשר הצטרף אל שנים עשר השליחים לאחר צליבת ישו. ברנבא מוזכר לראשונה בספר מעשי השליחים: ”וְיוֹסֵף אֲשֶׁר כִּנוּהוּ הַשְּׁלִיחִים בְּשֵׁם בַּר־נַבָּא פֵּרוּשׁוֹ בֶן־הַנֶּחָמָה אִישׁ לְבֵית לֵוִי אֲשֶׁר נוֹלַד בְּאֶרֶץ קִיפְרוֹס”[2] שם מסופר כי לאחר שהתעמתו פטרוס ויוחנן השליח עם הכהנים בבית המקדש, קיבל עליו ברנבא את האמונה בישו, מכר את שדהו ונתן את הכסף לשליחים. פירוש שמו מוסבר שם כבן הנחמה, למרות שבארמית פירוש שמו הוא בן הנביא. קישור דומה בין נחמה לנבואה מופיע באיגרת הראשונה אל הקורינתים.

[29] וייל דורנט, , קיסר וישו, תולדות התרבות הרומאית והנצרות מראשיתן עד שנת 325 לספירה, (תרגום: שרה רזי), הוצאת ניומן, ירושלים-תל אביב, תשכ"ד (להלן: קיסר וישו), עמ' 562

[30] קיסר וישו, עמ' 562

[31] במסע המיסיונרי הראשון שלו (בשנים 44-47), ביקר באנטיוכיה שבסוריה (כיום אנטקיה שבטורקיה), סלווקיה (כיום Silifke), סלמיס פאפוס (שניהם בקפריסין), פרגה שבחבל פמפיליה, אנטיוכיה שבחבל פיסידיה (Pisidya)) שבאסיה הקטנה, איקוניום (כיום קוניה), דרבי, ליסטרה שבחבל ליקאוניה שביוון ואטליה (כיום אנטליה). מסעו השני (49-51), היה לירושלים, אנטיוכיה, תרסוס, דרבי, איקונין, ליסטרה, חבל פריגיה שבאסיה הקטנה, חבל גלטיה, סמותרקיה (יוון), ניאפוליס שבמקדוניה, קורינטוס, אפסוס, קיסריה, ירושלים ושוב לאנטיוכיה. מסעו השלישי (52-57) כלל שהות בחבלי גלטיה ופריגיה, חבל אכאיה בה שהה שלוש שנים, שהות ממושכת באפסוס, פיליפי (חבל מקדוניה), אלכסנדירה, אסוס, מטלנה , סמוס, מילטוס, קוס, רודוס, פאטירה, פיניקיה, צור, עכו (פתולומאיס), קיסריה וירושלים.

[32] "Saul Of Tarsus (known as Paul, the Apostle of the Heathen)". JewishEncyclopedia.com. 2011. Retrieved 12 February 2020.

[33] קיסר וישו, עמ' 563

[34] הצופן הנוצרי באמנות, עמ' 227

[35] קיסר וישו, עמ' 563

[36] — מעשי השליחים, פרק ט"ו, פסוקים 1–6

[37] אל הרומיים 29

[38] מעשי השליחים 9:15

[39] איגרת גלטיים 2:2

[40] אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אביב, 1995, עמ' 30

[41] איגרת אל הגלטיים, ב,  7.

[42] פאולוס, ויקיפדיה

[43] אל גלטיים 11:2-13

[44] הצופן הנוצרי באמנות, עמ' 227

[45] איגרת קורינתיים ב', 24-11:27

[46] https://drivethruhistoryadventures.com/paul-before-the-proconsul-at-corinth/

[47] הצופן הנוצרי באמנות, עמ' 227

[48] מעשי השליחים 1:24-5

[49] אֵוסֵביוס איש קיסריה (, סביבות 265/260 – 340/339; כונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס") היה בישוף קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו "תולדות הכנסייה").. מהפעילות הספרותית הענפה של אוסביוס שרדו כתבים רבים יחסית. על אף שנחשד באריאניזם היה אוסביוס הכרחי לכנסייה בשל שיטת הכתיבה שלו; הציטוטים המדויקים שלו מהמקורות הראשוניים חסכו מיורשיו את המאמץ שבמחקר מקורי. לפיכך שרדו מקורות רבים מכיוון שצוטטו על ידי אוסביוס, שאחרת לא היה נותר מהם זכר.

התוצר הספרותי של אוסביוס משקף את כל מהלך חייו. בתחילה עסק בכתבים על פרשנות וביקורת התנ"ך, תחת ההשפעה של פמפיליוס וכנראה של דורותיוס מבית הספר אנטיוכיה. לאחר מכן כיוונו הרדיפות תחת דיוקלטיאנוס וגלריוס את תשומת לבו למרטירים בזמנו ובעבר. והדבר הביא אותו להיסטוריה של הכנסייה כולה ולבסוף להיסטוריה של העולם, שעבורו היה רק הכנה להיסטוריה הכנסייתית. (אריה קופסקי, אוסביוס בישוף קיסריה: חייו ויצירתו, בתוך אוסביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה,)

[50] איגרת אל העבריים, ד', 12

[51] הצופן הנוצרי באמנות עמ' 229

[52] לפי המסורת, הופיע מרים אם ישו, במקום זה, ב-12 לאפריל 1947)

[53] לקסיקון לנצרות, עמ' 379

[54] קיסר וישו, עמ' 570

[55] ר', צ' זאהנר, דתות ואמונות, רמת גן, 1968, עמ' 61

[56] שם, שם

[57] אל הרומיים 29

[58] לקסיקון לנצרות, עמ' 295-298

[59] זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו (תרגום: רות גינזבורג), הוצאת רסלינג, תל אביב, 2007

[60] פרידריך נטשה, שקיעת האלילים; פרשת ואגנר; הנה האיש; אנטיכריסט; אגרות (תרגום ישראל אלדד), הוצאת שוקן, תל אביב, 1973

[61] C. Guignebert, Christianity Past and Present, N. Y. 1927. P. 88

[62] דברים, ז, 8

[63] דתות ואמונות עמ' 62

[64] אורליוס אוגוסטינוס (בלטינית: Aurelius Augustinus;‏ 13 בנובמבר 354 – 28 באוגוסט 430) היה פילוסוף ותאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות המערבית לדורותיה. אוגוסטינוס הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית.

[65] דוד פלוסר, מוצא הנצרות מן היהדות, בתוך: ספר היובל ליצחק בער, תשכ"א.

[66] האנציקלופדיה העברית, הערך: פאולוס, כרך כ"ז, עמ'

[67]          יצחק בנימיני , פאולוס והולדת קהילת הבנים : עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן, פטיש, סדרת מרוק לביקורת התרבות

[68] איגרת אל הרומיים, ז' 12

[69] שם, ז' 13

[70] איגרת אל הגלטיים, ג' 24.

[71] דתות ואמונות, עמ' 61

[72] עדי אופיר וישי רוזן צבי, " האם המציא פאולוס את הגוי"? הארץ 12-09-2012

[73] יוסף קלוזנר, מישו עד פאולוס, ירושלים, הוצאת "מדע", 1954.

[74] אל הרומים א/ 16

שם ב/ 15-14

[75] בראשית יז/12

[76] אל הרומים ט/9-7

[77] אל הרומיים, 18

[78] יוסף קלוזנר, מישו עד פאולוס, ירושלים, הוצאת "מדע", 1954.

[79] פרה-פיגורציה (פרה = לפני, טרום; פיגורציה = דמות) היא שיטה תאולוגית המהווה את גרסת הפרשנות הנוצרית המקובלת למקרא. שיטה זו רואה בתנ"ך מסמך נבואי המכיל רמזים מטרימים לפרשת חייו ומותו של ישו ולעיקרי האמונה שפורש פאולוס השליח בספרי "הברית החדשה". לפי התאוריה הפרשנית הזו, תכלית הברית הישנה, היא הבאת הבשורה בדמות ארכיטיפים מוקדמים לסיפורו של ישו. עקדת יצחק, לדוגמה, יכולה להוות ייצוג ויזואלי המסמן עבור הצופים את צליבתו של ישו, ואילו ביקור המלאכים אצל אברהם, המבשרים על הולדת יצחק, יהווה רמז מקדים לביקור שלושת המאגים הבאים להעריץ ולברך את ישו. ניתן למצוא ביטויים לפרה-פיגורציה ביצירות האמנות של ימי הביניים, בייחוד בספרי תנ"ך העניים ו"ראי גאולת האנושות". אמנים אלו יצרו שימוש בסיפורי התנ"ך כדימויים אמנותיים המקבילים למעשיות הברית החדשה. פרשנות זו סיפקה להם אפשרות ליצור קשת רחבה של משמעויות אלגוריות המתבטאות הן בתיאור כל סצנה וסצנה בנפרד, והן בהתייחסות לסיפור הרחב והפקת מוסר-השכל התואם לרוח הברית החדשה.

[80] אל הרומיים, ג/22

[81] איגרת אל הסלוניקיים, ב, 15-16

[82] האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז, עמ' 293

[83] אל הרומים א/27

[84] קורינתיים , ז',  21.

[85] רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; (1698- 1776היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי).

[86] קלוזנר יוסף, פאולוס והיהודים, מאזניים, 1939

[87] המקורות היהודים של הנצרות, עמ' 61-62

[88] דוד פלוסר, המקורות היהודים של הנצרות, האוניברסיטה המשודרת, , משרד הביטחון, תל אביב, 1980, עמ' 61

[89] קיסר וישו, עמ' 570

[90] הנצורת, מראשיתה ועד לרפורמציה, עמ'37