חייו ומותו של שמשון הגיבור – חלק ב'

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: דמותו של שמשון הגיבור.

מאמר זה נחלק לשנים, מסיבות טכניות בלבד. ראו  קודם: חייו של שמשון – חלק א'.

בפרק הראשון עסקנו באירועים מאז בישר איש האלוהים לאם שמשון על הולדתו הצפויה של הבן ועד להרג אלף האיש בלחי החמור.

שמשון הנודד בכל הפלך, עד שאפשר כמעט לצייר מפה של האזור מגיע גם לעזה, שם הוא רואה אישה זונה ואליה הוא הולך. הגבר שזרעו כנחל, בודד, את האישה שאותה אולי היה יכול לאהוב לקחו ממנו. זונה לא תבקש ממנו אהבה. הפלישתים מגלים אותו אצלה, אך הוא בקסם כוח חדש: "ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון". הוא הלך רחוק עם שללו על כתפיו. מעזה לחברון מהמישור אל ההר. ושער העיר בוודאי גדל מידות[1]. אולם, כל מי שראה את שער העיר באותה תקופה (למשל יפו) וכיצד יושבת דלת השער בתוך המשקוף והסף, ייווכח מיד שאין אפשרות פיזית להוציא את הדלת מן השער מבלי לשבור אותה, או את המשקוף. ומכיוון שהמשקוף, כמו הסף, היה אבן עצומה אשר עליה היתה בנויה החומה ולפעמים אף צריח, לא ייתכן ששמשון הוציא את דלתות השער של עזה בלי לשברן, נשאן על כתפיו והציבן בראש ההר. הסיפור שלפנינו הוא תיאור ציורי של גיבור, האוחז בדלתות שער המוצב בראש הר. האגדות של גויי הים מספרות על הרקולס, שנתמנה לשוער מצודת האלים על פסגת הר אולימפוס, שם הוא עומד בשער ואוחז בדלתות, ומקבל פני הנכנסים והיוצאים.

שמשון ודלילה

"ויהי אחרי כן ויאהב אישה בנחל שורק ושמה דלילה"[2] שתי נקודות חשובות מצטיירות מיד. האחת זו האישה היחידה שיש לה שם בכל הפרקים בנוגעים לשמשון, וחשוב יותר היחידה שכתוב שאותה אהב. והכול בפסוק אחד מצומצם. את השאר צריך לנחש ולבנות. מי היא? הרי לא מסופר עליה כלום. כלל לא בטוח שהיא פלישתית. האם חיזר אחריה? כמה זמן היו יחד? איך מתנהג גבר שכזה כשהוא מאוהב?

יורם טהר לב כתב שיר, אירוני, פרודי ובנימה אקטואלית: דלילה שומרת על זכות השתיקה

ויהי בחצי הלילה בין צרעה לאשתאול

ושמשון נכנס הביתה עם עלמה יפה מכל

והבריח את הדלת משכנים ומשונאים

ומנוח ואשתו רואים.

ויאמר:

אבא ואמא, הורי היקרים

היום יום חשוב ויקר ונפלא

רציתי להציג בפניכם סוף כל סוף

את חברתי הקבועה – דלילה.

היא נערה מהשטחים

שחמקה לפה הלילה

ובשפת הפלשתינאים

נקראת דילילה.

נכון, היא לא יהודיה

ודאי לא קל לכם לשמוע

אך הזיווג הזה לבטח

נגזר עלינו מגבוה.

היא שמעה עלי רבות

מאחיה בני עמה

איך שיסעתי אריה כשסע החתול

איך שילחתי שועלים להצית את היבול

איך לא פעם בחשאי חציתי את הגבול

ואת כל שאר עלילותי בפעולות התגמול.

על הכל היא לי סולחת, ומחייכת במבט

שמשון שלי, אתה לא עשר, אתה מאה ואחת.

ואני, אהבתיה. אני יודע זאת פתאום

אהבתיה! פתאום עכשיו פתאום היום.

להמשך השיר

קשריו הקודמים של שמשון, עם האישה התמנית והזונה מעזה, הוצגו כחלק מהתכנית האלוהית לפגוע בפלישתים על ידי שמשון ואילו סיפור דלילה הוא סטייה מן הדרך הזו. כאן שמשון נכנס למעורבות רגשית- "ויאהב אישה" – והוא יפעל על פי רגשות אלו ולכן הוא יסתבך[3]. כנראה שלא אהבה אותו[4]. אך ברור מאד שאהב אותה. היטיב לתאר זאת מיכה יוסף לבנזון:

"הַדְלִילָה אַתְּ? – זוֹ אֹהַב מִבַּת עָיִן

הַגְמוּל אַהֲבָתִי הוּא? אִם כֹּה תִּגְמֹלִי?

לָמָּה לִי חַיִּים אִם אוֹר עֵינַי אָיִן?

הָמִיתִי גַּם אוֹיְבֵךְ – הֲלֹא תַּחְמוֹלִי"!

שמשון, מבלי דעת בחר לו את האחרונה בשורת נשותיו הבוגדניות, זו שאהב ולה סיפר את סודו, זו שהביאה עליו את סופו. הפסיכיאטר אילן קוץ, הציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור. על פי קוץ, בשורש "הרומנס המשפחתי" של שמשון נעוצה בגידתה של אשת מנוח באשה (נסיבות לידה מפוקפקות, מלוות בסימן שאלה בדבר אבהותו של מנוח), ושמשון נדחף לבצע מחדש בחייו שלו את סיפור הנבגדות של אביו, וכך מוצא עצמו שוב ושוב בזרועותיהן של נשים בוגדניות. דחף הרסני זה מיתרגם בתחילה לפרצי אלימות נגד הפלישתים ומתגלגל בסופו של חשבון להרס-עצמי ששיאו במעשה ההתאבדות. קוץ קורא "תסביך שמשון" לדפוס של גבר המתאהב בנשים שאינן משיבות לו אהבה. האם משם ומכך אפשר לדמיין שמשון  אחר מהמסופר, פחות גיבור ומתייסר יותר כל ימיו?

מכול מקום, קיומו של קן האוהבים בנחל שורק נודע לאויביו הגדולים של שמשון – חמשת סרני פלישתים. הם מבקשים מדלילה להסגיר את שמשון: וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ". נראה שהיה נהיר לכול שלא היתה אהבה בליבה של דלילה אל שמשון, אחרת לא היו הפלישתים מעזים לספר לה שבכוונתם לאסור את שמשון ולענותו. המעבר המידי מהצעת סרני פלישתים לשאלתה של דלילה מבטא את נחישותה של דלילה להיענות להצעתם. "ניסוח השאלה מלמד על נאמנותה לדבריהם"[5]. השינוי היחיד בדבריה הוא השימוש בנוסחה "הגידה נא לי", שמבטאת את אווירת הנעימות והעמימות שדלילה מנסה ליצור, כדי לשכנע את שמשון שמדובר בסקרנותה שלה בלבד. אך אין ספק לגבי קרבתה לפלישתים, יותר מאשר לשמשון.

כיצד גרמה דלילה לשמשון להיכנע ולגלות לה את סודו?

טז וַיְהִי כִּי-הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל-הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת[6].

כבר ראינו בסיפור האשה התמנה שכוחו אינו רב מול הצקות של נשים. כאן, דלילה, לא רק שמציקה לו, אלא גם "מאלצת" אותו. חז"ל פירשו: "מאי [מה פירוש] ותאלצהו?" וענו: :אמר רבי יצחק דבי רבי אמי בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו בשעת גמר ביאה היתה נשמטת מתחתיו"[7]. מול עינוי כזה התקשה לעמוד. קשה להאמין שהמשגל המופסק היה הסיבה לכך ששמשון הסגיר את סודו הגדול ביד זולתו. גם קשה להניח שאשה היתה יכולה להישמט מלפיתתו של אדם המסוגל לשסע אריות.

 הרד"ק טוען שחקירותיה של דלילה נמשכו על פני תקופה ממושכת: "והדברים האלה אשר עשתה לו כמו לא היו ביום אחד, אלא היתה שואלת ממנו יום אחד, לאחר יומיים היתה עוד חוקרת אותו", כלומר, היה כאן נדנוד מצטבר. לאחר ששמשון מהתל בדלילה מספר פעמים, הוא "נשבר" ומגלה לה: יז וַיַּגֶּד-לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא-עָלָה עַל-רֹאשִׁי כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם-גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל-הָאָדָם". הפעם היא מרגישה שדיבר אמת.

יח וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי-הִגִּיד לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פלישתים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי-הִגִּיד לה (לִי) אֶת-כָּל-לִבּוֹ[8]. כבר חז"ל הקשו כיצד ראתה דלילה כי הפעם דיבר אמת –: "ידעה באותו צדיק שלא מפיק שם שמים לבטלה." היתה זו הפעם הראשונה שהזכיר שמשון בתשובתו את האלוהים, לפיכך האמינה לו . "מנין ידעה אמר רק חנן ניכרין דברי אמת. ונחמן אמר: ידעה בה באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה וג'…"[9]. מתאים לעיקרון של חז"ל, שאין צדיק נושא שם אלוהים לשווא. שמשון צדיק היה, לפיכך בוודאי לא ישא שם אלוהים לשווא.

"ליפול ביד אשה" היה גורל בזוי לגבר תנכ"י. כך קרה לסיסרא שנפל ביד יעל, שבע בן בכרי שראשו רוסק על ידי האשה החכמה מאבל בית מעכה, אבימלך בן גדעון שנפגע מפלח רכב שהשליכה אשה מחומת תבץ, אבל אך גורל מגורלות מרים אלו אינו דומה למלכודת שפרשה דלילה לרגלי שמשון. כול הפעולות שהוזכרו לעייל היו יכולות לבוא גם מיד גבר, אולם את הפח שנפל בו שמשון היתה יכולה לשים אשה בלבד. אשה שהכירה היטב את קורבנה וידעה היטב מהי חולשתו. שמשון  נפל שוב בדרך שנפל בה בעבר – ביד אישה. לפי יאיר זקוביץ "החזרה על קו זה בסיפור חיי שמשון מבטאת יסוד טראגי באופיו של הגיבור: הוא אינו לומד לקח וחוזר על משגים שעשה בגלל נקודת התורפה שלו – חולשתו לנשים"[10].

שאלה מורכבת יותר היא מדוע מסגירה דלילה את שמשון? מה מניעיה? האומנם בצע כסף? אולי מניע לאומי? יש לציין שהמקרא אינו מזכיר את מוצאה של דלילה. שמה, אגב, הוא שמי ולא פלשתי וכבר חז"ל דרשו שאלמלא נקראה דלילה, היה צריך לקרוא לה כך, כי "דלדלה את כוחו, דלדלה את לבו, דלדלה את מעשיו". הייתכן כי מניע אחר עמד מאחורי החלטתה להסגיר את שמשון? המשורר אהרון אשמן ניסה להסביר את מניעיה בשיר ארוטי להפליא:

"הצללים בפינות התחרשו,

הנר לטש עין;

מלובן הכר נחשי מחלפות

נתלו לפופי תרדמה;

"הוא יבגוד, הוא יבגוד" – לחשה הדממה

אז נתקה ראשה מחזהו:

כן, זה היה.. זה יהיה…

כזה הוא

…לנערו! להסעירו

בהצמד עלוקה, בנשיכת נושכים, בשרט:

עוד ועוד – בל ישאר כול מאום

לשניה, לשלישית, לאלף אחרת..

לא. גם הלילה לא ימצה עד תׂם

לא יו יורק עד כלותו,

ואני – מה עייפתי, מה עייפתי

מעונג עמל ענותו. שדי כבר כהים והשוק צוננת

מדושת גורן כל קרבי בי,

הלשון לועגת, –

בעוד הוא…

הוא ישן לו – הר מגדים, כרמל בים,

אני מפרש עצום, מוכן תמיד להחליק;\אך ירגיש בלטף רוח,

יזקוף תרנו, יפליג

…לא יפליג, כי בידי הוא:

הלילה נפתרה חידתו,

הלילה אחוש, גילה לי הסוד

לקום? לעשות?

אם יוסגר –

ובא הקץ לתעלולים:

ציד ומשתה, שחוק ותגרה

שיגולים, שיגולים…

אולם אזי – אבוי! –

הן לא אוסיף גם אני לחבקו

לא אשכר עד מוות מאונו, ממתקו.

לא יוסגר –

וקם לו עם שמש הבקר,

עליז יצא, חפשי ורק כוח,

כתמיד שש אל כול חדש,

כתמיד מהיר לשכוח?…

והן

הה, נעצוצי כל כוח בי, כל דרדר בשורק!

רוש פתנים בי בכול גיד ועורק! – הן עמדות כבר ומצפות לו,

עדויות, מבושמות, משקרות עיניים,

מדן ועד באר שבע ועד נחל מצרים,

על פי באר, בשער –

נשבעתי:

מעין אהבים זה בעדן אחתמנו,

ולו אף אני לא אשתה עוד ממנו~ –

התער!"

האם הקנאה גרמה להסגרתו?

בשירה האחרון במחרוזת שמשון מנסה לאה גולדברג להתמודד עם השאלה היותר מורכבת: מדוע ממשיך שמשון את קשריו עם דלילה, ביודעו את בוגדנותה?

דלילה

מלים: לאה גולדברג. לחן: דני ליטני

הן ידוע ידעה שבגדה

ונכנע לחלקת הלשון

הוא ידע שימות מידה

פלישתים עליך שמשון

ויחזור וישכב בחיקה

עם דמותו הצופה באישון

כי בכל בגידותיה מתקה

פלישתים עליך שמשון

כי כבשה ככובש את אויבו

וכל לילה לו לילה ראשון

ויצהל חרדות לבבו

פלישתים עליך שמשון

רק בבוא העדה הפרועה

עת טפחה אהבה על פניו

הוא פקח את עיניו וראה

ורעיה ניקרו את עיניו

כל המפרשים כמעט, שניסו לדלות מנבכי נפשה של דלילה את הסיבה למעשה הנושא שעשתה, מניחים שדלילה בצעה מעשה בגידה. לעומתם מעיר מאיר שלו כי דלילה לא בצעה מעשה בגידה כלל. אדם יכול לבגוד בעמו, במולדתו או באהובי לבו. דלילה לא היתה בת למשפחתו או לעמו של שמשון ואל היתה בלבה אהבה אליו. היא היתה אשה תאבת בצע וקרת רוח שהעדיפה אלף ומאה כסף על פני הגיבור שחלקה עמו את יצועו.

מכול מקום, דלילה בודקת אם אכן פעל הגילוח את פעולתו: "וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו". ייתכן והמילה "לענותו" מרמזת על יחסי מין. נראה שגם אונו המיני הסר מעליו. גם בפרשה זו ניכר מוטיב אגאי: הגיבור אשר איש לא יכל לו, לא בנשק ולא בכוח ולא בערמה, עד שבאה אשה אשר בתככיה עם מאהב בוגדני, הכשילה את הגיבור והסגירה אותו לבוגד, חוזר באגדות הרקולס, אשר מצא את מותו הודות לבגידת אשתו דיאנירה עם הקנטאורוס.

על העיוורון

"ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה"[11]. לאחר שדלילה מגלחת את שיער ראשו של שמשון, אין לה עוד חלק בעלילה את המטלה מסיימים סרני פלישתים, ודלילה היא רק אמצעי בידיהם. אשה במשטר פטריארכלי, שהיתה מונעת על-ידי גברים, מתוגמלת על-ידם ואחר נעלמת. היא הפכה לכלי בידי סרני פלשים, כשם ששמשון היה לכלי בידיה. הפלישתים אוסרים את שמשון ומנקרים את עיניו. לכאורה, קשה להבין מדוע בוחרים לנקר את עיניו ולא לפגוע בידיו, שהיו האמצעי שבו הכה בפלישתים. כדי להבהיר את ניקור עיניו השתמשו חז"ל במוטיב הראייה, והבהירו את מעשי שמשון כמידה כנגד מידה: "ושמשון בעיניו מרד שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. לפיכך נקרו פלישתים את עיניו שנאמר ויאחזו פלישתים וינקרו את עיניו"[12]. העיוורון של שמשון ינטרל מעתה את פגיעותיו בפלישתים. כמו שהנחושתיים כובלים את גופו, העיוורון פוגם בתנועתו[13].

ניקור עיניים היה נוהג של התעללות שמגמתה השפלה. ניקור עיניים נזכר בתיעוד במזרח הקדום כעונש על הפרת ברית. גם במקרא מופיע העיוורון במסגרת קללות החלות על מפירי הברית עם ה': כח יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. כט וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ[14].  העיוורון הוא עונש קשה: "ביום ההוא נאם ה' אכה כל סוס בתימהון ורכבו בשיגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני וכל סוס העמים אכה בעיוורון"[15].

התחושה הקשה של העיוורון מתוארת בצורה מוחשית בחוזה אסרחדון מלך אשור, בו הוא מאיים על הווסלים שלו  (672 לפנה"ס): "האל שמש לא יתן לכם דין צדק ומשפט יקח מכם מראה עיניכם בחשכה תתהלכו"[16], "כשם שמקצצים כפות ידיהם ורגליהם ומנקרים עיניהם של המקללים אלהים ואדון"[17]. העיוורון סימל את האל שמש, אל האור והמשפט. קללות אלו משמען הכרזת נידוי וחרם שיחולו על מפירי ברית, בטקסט בבלי, דיאלוג הפסימי בין אדון לעבדו, שומעים על ניקור עיניים כעונש שכיח. "האיש אשר עול יעשה יומת או עורו יפשט ינקרו עיניו או ייאסר או ישלך לבית הכלא."

בחוזה הכסף שבין  רעמסס השני מלך מצרים לחתושיליש השלישי מלך חת[18], מבטיח החוזה על דרך השלילה "לא ימיתו נשותיו וילדיו ולא ישחיתו עיניו ואוזניו". שלמאסר הראשון מספר שהוא עיוור עיני 14,000 איש. ומימי סרגון השני שרד תבליט ובו מתואר המלך מעוור עיני שבוי. בתעודות נוזי[19] נמצא ניקור עיניים כעונש על הפרת הסכם, ובייחוד של בן מאומץ שנתמרד ופרק עול אביו. ניקור העיניים כהתרסה ואי-ציות לשליט, מופיע גם בדבר המרד של דתן ואבירם בני אליאב: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותיתן לנו נחלת שדה וכרם , עיני האנשים ההם תנקר לא נעלה"[20]. גם מפסוק זה מתברר שניקור עיניים הוא עונש מקובל על התמרדות. המתמרדים מסרבים להופיע לפני משה ומאשימים אותו על שעזבו את אדמת מצרים וכעת הם מסתכנים במדבר במקום לנחול כרמים ושדה. לפיכך הם מצהירים שלא יעלו לארץ הבחירה. הצהרה זו מהווה סירוב למרותו של משה עליהם. בתעודה חיתית נמצא איום בניקור עיניים אל אי-הופעה בפני המושל: "כאשר תקבלו את המכתב, תופיעו מייד, ואם לא ינקרו עיניכם." מתוך הכרת המציאות, שואלים דתן ואבירם, בדרך סרקסטית, אם הם יסרבו לפקודת משה, האם כמקובל עיניהם ינוקרו.

במחזה "הקאבָּה" של אורפידס מתואר כיצד נפרעת הקאבה, מלכת טרויה, מפולימיסטור מלך תראקיה, שרצח את צעיר בניה. ניקור עיניים כעונש לא היה עונש מקובל ביוון הקלאסית, לפיכך גם במחזה זה הנענש איננו יווני. פולומיסטור נענש על כך שעבר על התחייבות שנתפשה כמקודשת: לשמור על בנה של הקאבי. הפרת ההתחייבות חייבה נקם והשפלה. אורפידס ביקש להעניש את החוטא בדרך שהיתה נהוגה בארצו תראקיה, והעונש המקובל היה עיוורון.

שמשון אינו מפר ברית עם הפלישתים, הוא מפר ברית עם אלוהים: שיער ראשו גולח ולכן נענש על הפרת נדרו בעיוורון. אם נפרש את העיוורון כהפרת ברית, הרי הפלישתים היו השליחים לדבר עבירה – מניעים את דלילה למעשיה, וכעת הם השליחים המבצעים את העונש. העיוורון סימל את הסרת החסד מעם שמשון. תיאור דומה ניתן לראות בפרשת צדקיהו: "ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשים ויבאהו בבל"[21]. שמשון, השופט האחרון, וצדקיהו, המלך האחרון ביהודה, שניהם עוורו בידי אויביהם ומתו במקום גלותם. צדקיהו הוגלה שלא מרצונו, שמשון בוחר באזור פלשתי מרצונו. נפילתם של המנהיגים מביאה לאנרכיה – איש הישר בעיניו יעשה, המתבטא במעשה פילגש בגבעה[22]  וכן במעשה בני דן בליש[23]. גם בממלכת ישראל לאחר הגליית המלך ואנשיו, מתרחשת אנרכיה, המתבטאת באלימות קשה, שסופה רצח גדליה בן אחיקם[24]. צדקיהו חטא, לא שמע בקול הנביא ומרד[25]. לפיכך שחטו את בניו לפניו, את עיניו ניקרו, הוא נאסר בנחושתיים והובא לבבל. אי-שמיעה בקול האל כמוה כמרי, כהפרת צו האל, כמו בעלילת שמשון: "ומורה לא יעלה על ראשו" .

שתי עיני שמשון נוקרו. ניקוד העיניים לא מונע ממנו את עבודת הטחינה בבית-האסורים. אם לא די היה בניקור עיני שמשון וכבילתו, שמשון מושם גם כטוחן בבית-האסורים. מגבר לוחם הופך שמשון למעין אשה טוחנת. העיוורון משמש ביטוי לסירוסו, של מי שדברו שבחים בכוח  שלו נאלץ לעבוד בטחינה, היינו, לעשות מלאכת נשים. כך למשל: "רְדִי וּשְׁבִי עַל-עָפָר, בְּתוּלַת בַּת-בָּבֶל–שְׁבִי-לָאָרֶץ אֵין-כִּסֵּא, בַּת-כַּשְׂדִּים:  כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ-לָךְ, רַכָּה וַעֲנֻגָּה. ב קְחִי רֵחַיִם, וְטַחֲנִי קָמַח; גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי-שֹׁבֶל גַּלִּי-שׁוֹק, עִבְרִי נְהָרוֹת[26].

גם קודם לעיוורונו הפיזי בידי הפלישתים, שמשון עיוור בראיית המציאות: "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלישתים ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר אשה ראיתי…". שמשון רואה אשה, אך עיוור לתכונותיה. הוא יורד לדבר עמה ושוב מציין המחבר המקראי ומדגיש כי "ותיישר בעיני שמשון" – הרגשות המתעוררים למראיתה מתחזקים. האשה שנראית ישרה בעיני שמשון התגלתה במציאות כמאכזבת, ערמומית ובוגדת.

כשהולך שמשון לקחת את אשתו הוא סר לראות את מפלת האריה. המראה שיתגלה לעיניו מהווה את היסוד לחידתו, חידה הממיטה עליו את אסונו ומלמדת על אי-ישרותה של אשתו. בפרשת אהבת שמשון לדלילה שוב חוזר הפועל 'ראה'. הפעם דלילה היא זו שרואה. שמשון מאוהב ועיוור למציאות ואילו דלילה היא זו שנתבקשה על-ידי הפלישתים "וראי במה כוחו גדול". דלילה רואה: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו". דלילה רואה ומבינה כי הפעם דבריו אמת, משום שנתן בידיה נימוק לייחודו ושונותו, והרי את ייחוד זה ביקשה להבין ולדעת. ראיית דלילה, ההכרה בסודו, תביא לעיוורונו של שמשון. דלילה יודעת – רואה, שמשון אינו יודע – הוא עיוור: "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו".

גם לאחר ניקור עיניו של שמשון ממשיך המחבר להשתמש בפועל 'ראה' והפעם כניגוד למצבו של שמשון. הפלישתים רואים את שמשון: "ויראו אתו העם ויהללו את אלוהיהם". מראה שמשון חיזק את אמונתם באלוהי דגון[27]. לתפישתם דגון הוא שהביא למאסר שמשון. הפלישתים "הרואים בשחוק שמשון", הערלים, רואים את שמשון המעולל תעלולים לפניהם, כחיה מאולפת. הם ראו את דגון כמושיעם ושכחו את עסקת דלילה.

השימוש בפועל 'ראה' בסיפור שמשון מרגיש את חוסר הראייה, את העיוורון. כל עוד שמשון רואה הוא עיוור למעשיו. הסרנים גם הם עיוורים, הם מניחים ששמשון נתפס בגלל יכולתו של דגון, ואינם רואים כי נתפס בגלל חולשתו. שמשון נראה בעיני הפלישתים חלוש ותשוש, אך הוא כבר רוקם את נקמתו, כי שוב כוחו עימו. הראייה מתעתעת; כל עוד רואה שמשון הוא עיוור למעשיו. רק כשהוא מתעוור הוא מכיר במציאות. הכרת המציאות היא שמניעה אותו לצאת מהסבך שאליו נקלע.

בעיוורנו מיטיב שמשון לראות ולהבין. בניגוד לדרכו האימפולסיבית, מבקש שמשון מנערו שינחה אותו אל מרכז הבית. חוסר הראייה מעצים את חוש המישוש; שמשון ממשש את העמודים עליהם נשען הבית. הוא מתגלה במלוא פקחותו וערותו. שמשון פונה לאלוהים, אך הפעם בלשון תחינה. הוא מכיר ביכולת אלוהים לזוכרו ולחזקו[28]. בשיא השפלתו, כשהפלישתים שוחקים לאידו, נראה שמשון בגדלותו: הוא ממוטט את הבית על עצמו ומביא במעשהו למותם של פלישתים רבים. בעיוורונו רואה שמשון את הנולד. הוא מבקש מהנער שינחהו אל העמודים החשובים ביותר, אל העמודים שעליהם נשען הבית. הוא מתכנן ורואה בעיני רוחו את מות רבים מאויביו, אך גם את מותו. שמשון, סמוך למותו, מתגלה כחכם הרואה את הנולד.

בתיאור הארמון של הפלישתים בו התקיימה החגיגה אשר אליה הובא שמשון השבוי העיור, מוזכרים שני מאפיינים של המבנה:

א. המבנה כולו נשען על שני עמודי-תווך מרכזיים.

ב. גברים ונשים במעורב חוזים במשחקים. אין אנו מוצאים צורת-בניה כזאת במבנים של הכנענים ויתר עמי המזרח הקרוב שנתגלו עד עתה מאותה תקופה בארץ, ואין אנו מוצאים אצלם תיאורים של קבל שבו משתתפות הנשים לצד הגברים בשוויון כזה. אולם בחפירות שנתגלו על ידי אוונס A. Evans, בקנוסוס ומקומות אחרים בכרתים רואים אנו כי הארמון היה בנוי על שני עמודי-תווך, וכי קהל הצופים במשחקים, בחגיגות היה מעורב.

ראו באתר זה: התרבות המינואית בכרתים.

לא ייפלא אפוא שסגנון הבניה וקהל הצופים אצל הפלישתים, שהיו יוצאי כרתים, יהיה לפי נוסח כרתים, וכי הסופר שראה לנגד עיניו ארמון וטכסי חג בסגנון כרתי מובהק, רשם תיאורים אלה בנאמנות. יש לציין שעזה הפלשתית טרם נחפרה, אולם בתל קסילה נחפר מקדש פלישתי קטן ובו שני עמודים שאפשר למוטט אותם כמסופר, אם כי מבנה כזה לא יכול היה להכיל כל כך הרבה אנשים.

סיפור שמשון הלופת את שני העמודים בחזקה. מזכיר את האגדה האגאית על הרקלס אשר לפת בחזקה שני עמודי-אבן ענקיים, הציבם במצר גיברלטר והם נקראים שם על שמו עד היום הזה. שמשון נשא תפילה לאלוהים שיחזקהו הוא לפת את העמודים וקרא: "תמות נפשי עם פלישתים", והמבנה קרס על כל החוגגים. ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פלישתים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.

אקט ההתאבדות, הבעייתי ביהדות, הפך למטבע לשון "תמות נפשי עם פלישתים" ולאקט הרואי. לטעמי, התייחסותו של גרוסמן להתאבדות-הנקמה של שמשון כמודל מבשר של המחבלים-המתאבדים ברחובותינו[29], נאמרת אמנם בלשון זהירה, אבל תורמת לטשטוש הבדל עמוק בין נקמת-התאבדות כמוצא אחרון ויחיד של מי שעיניו נוקרו והוא הפך מושא לעינויים וללעג, לבין שימוש במתאבדים-מתפוצצים כטקטיקה לגיטימית ומואדרת בעימות לאומי.

בניגוד לישוע ולהרקלס שהולדתם היתה פלאית, ולאחר מותם נהיו לאלים, המסורת היהודית, שהמירה את האב האלוהי באב בשר ודם, מסיימת את סיפור חייו של הגיבור היהודי שלידתו פלאית, במותו הטראגי.

שמשון למד בדרך נוראה לקח חשוב. אל לו לאדם לסמוך רק על כוחותיו שלו, ויהיו עצומים ככל שיהיו. כאשר שמשון ניצב לפני מעשה הגבורה האחרון שלו, שוב אינו בטוח בשערו אשר החל לצמח ולא בזרועותיו הכבירות. הוא נעשה תפילה לאלוהים. בפעם הראשונה הוא מבקש משמים עשרה לפי ביצוע מעשיו: כח וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יְהוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפלישתים"[30]. שמשון נשא תפילה אישית, מבלי להזדקק לכוהן, מקדש או מזבח. שם, בין עמודי ההיכל, מוקף בשונאים הצוחקים לאידו, עמד שמשון אחר, לא הבריון האלים נושא השערים, לא לוכד השועלים הערמומי, לא חד החידות של משתאות פלש וא רודה הדבש העליז ולא חביב הנשים. ברגעיו האחרונים חזר שמשון למלא את ייעודו, נזיר משבט דן שרוצה להושיע את עמו. נזיר בודד ובלבו רוח אלוהים. אותה רוח שהחלה לפעמו בין צרעה ואשתאול. אותה רוח שעזבה אותו כתוצאה מנאפופיו, שבה אליו ברגעיו האחרונים.

הערות

[1]  יאיר זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים, תשמ"ב.

[2] . שופ' טז,4

[3] . י' אמית,ספר שופטים (מקרא לישראל), ת"א, תשנ"ט, עמ' 247

[4] . ראו בהרחבה: פנינה גלפז-פלר, "נשים עליך שמשון", הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.

[5] .שם, עמ' 248.

[6] . שופטים, ט"ז, 16.

[7] סדר נשים, מסכת סוטה

דף ט, ב גמרא

[8] שופטים, ט"ז, 18.

[9]  סוטה ט, ע"ב; ילק"ש שו' טז, ע; במ"ר ט, כד

[10] זקוביץ, עמ' 183

[11] . שופטים טז, 21

[12] . סוטה ט', עב'

[13] . פנינה גלפז-פלר, "נשים עליך שמשון", הוצאת ידיעות אחרונות, 2003

[14] . דברים כח, 28-29

[15] . ד בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה אַכֶּה כָל-סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל-בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת-עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן.

[16] . חוזה אסרחדון, שורות 422-424)

[17] . חוזה אסרחדון, שורות 626-627

[18] . נחתם חמש שנים לאחר קרב קדש, שבו יצאה קואליציה כנענית – חיתית נגד מצרים, בהנהגת המלך החיתי מוואתליש ה-2, בקרב שנגמר בתיק"ו.

[19] . נוזי היא עיר עתיקה בעיראק, כ-15 ק"מ דרומית מערבית לכירכוכ, ממזרח לחידקל. נוזי הייתה עיר חשובה בממלכת מיתני – ממלכה של שבטים חוריים בצפון מסופוטמיה.

[20] . במדבר, ט",ז, 14

[21] מלכים ב', כ"ה, 7.

[22] . שופטים י"ט

[23] . שופטים יח

[24] . מלכים ב', כ"ה, 25

[25] . מלכים ב' כד, 20

[26] . ישעיהו מ"ז 1-2. ראה בעניין זה: תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי    וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין.(איוב, ל"א, 10).

[27] . דגון הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, הבבלית והאוגריתית, וכן האל הראשי של הפלישתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנו ובאכדית בשם דאדגאנה או דאגונה.

[28] . שופטים טז, 28

[29] דבש אריות, עמ' 134.

[30] שופטים, ט"ז, 28.