חייה ומותה של חנה סנש

כתב: גילי חסקין  ‏21-01-24

מאמר זה יכול להוות רקע לסיור בשדות ים ולסיור בהר הרצל (בהכנה).

ראו באתר זה: הסיור לשדות ים.

חנה סנש (בהונגרית: Szenes Anikó, "סנש אניקו" 1921 –1944).

בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, נחרתה חנה סנש, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, כדמות מופת. סיפורה היה לחלק מאתוס הגבורה הישראלי, אך דמותה היטשטשה. היא הייתה לסמל של העברייה החדשה ולנציגה מובהקת של מבצע הצנחנים כולו. דמותה של חנה סנש הונצחה והפכה לסמל, מכמה סיבות. בין הייתר, משום שעל חייה ניתן ללמוד, בין היתר, מכתביה – יומניה, מכתביה ויצירותיה הספרותיות[1], הן כטקסט המקורי והן כעיבוד המופיע בספר 'חנה סנש, חייה שליחותה ומותה', בעריכת משה ברסלבסקי על מהדורותיו השונות[2] . מלאכת התרגום נעשתה בחלקה על ידי חבריה של סנש. המשורר אביגדור המאירי, תרגם לעברית את שיריה, שנכתבו בהונגרית. ספר זה היה אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו וקיבעו את דמותה של סנש, כגיבורה לאומית. כבר ב-1958, במאמר ביקורת, שהתפרסם ב"דבר הפועלת", על "חנה סנש", מחזהו של אהרון מגד, שהועלה בתיאטרון 'הבימה', נאמר ש"דמותה עודנה מצפה לאמן גדול של דרמה"[3]. אפילו במהדורת מאוחרת יחסית של הספר "חנה סנש, חייה, שליחותה ומותה", שיצא לאור ב-1994, לא הושלמה המלאכה. אכן, המהדירים ורדה בכור ועוזי שביט, כותבים שם: "נוסח שלם זה, עשוי לקרב עוד יותר את דמותה, לקורא הצעיר של ימינו ולהבליט בייתר שאת את היומן החלקי והמשוכתב בלבד (שנאמר עליו בחיוך ש"גוייר", על ידי "הקיבוץ המאוחד") ובכלל זה, קטעים שנכתבו במקור בעברית, ורק כארבעים מתוך מאות המכתבים שכתבה סנש. ההגשה עדיין מגויסת ואפופה פאתוס, כיאה לגיבורה לאומית. כך למשל ממעיטים מהצגת דמותה המורכבת ובכלל זה, ההיבטים הנשיים של דמותה, כדי לא לפגוע בדימוי "הבתולה הקדושה", התשובה הישראלית לז'אן דארק[4].  מהשוואה בין הספר לבין מחברות היומן המקורי, והמכתבים שנערכו על ידי חוקרת הספרות חנה סלאי ויצאו לאור בהונגריה ב-1991[5], עולה כי ביומנה ובמכתביה, שהופיעו בספר בעברית, תוקנו בעקביות שגיאות כתיב ולשון ונעשתה עריכה אידיאולוגית. למשל, המילה "פלשתינה" הוחלפה ב"ארץ ישראל". כמו כן, נעשו שינויי סגנון, בעיקר הפיכת משפטים עם סימני שאלה, למשפטים נחרצים ומוחלטים. כמו כן, נערכה השמטה שיטתית של קטעי הכוללים התייחסות ביקורתית של סנש לחיים בארץ, במיוחד הושמטה ביקורתה על בית הספר החקלאי בנהלל ועל הנפשות שפעלו בו[6].

דומה והעורכים ראו לעצמם מטרה לעצב את חנה כגיבורה וכסמל של היישוב. לצורך יצירתו של המיתוס, נבראה סנש כדמות אידיאלית, אפילו סטראוטיפית, ששילבה בתוכה את הרצוי בלבד מתוך השפע המצוי, עם תוספות מתבקשות, אך בדיוניות וסטריאוטיפיות. דמותה של חנה הוצגה כך, שלא הייתה מזוהה בשום צורה שיכלה להרחיק סקטור כלשהו: לא מין, לא דת ולא פוליטיקה. מיניותה כאשה הוצנעה ורקעה הניאולוגי[7] הועלם.  כך נעלמה דמותה האמיתית: עולה חדשה, אשה צעירה ובודדה, מתלבטת, מתוסכלת לעתים, ללא נפש קרובה לחלוק עמה את קשיי ההגירה. בת ואחות נאמנה שנותקה ממשפחתה הקטנה, ללא ידיעות ומקור תמיכה. יוצרת רגישה שמקורות היהדות, ובראשם התנ"ך, היו מקור השראה אדיר עבורה, אך שפתם החדשה קשתה עליה. בת משכילה לתרבות הונגריה, אליה התגעגעה בתוך צרור האתוסים החדש שפגשה פה. אידיאליסטית נחושה, שחיפושיה אחר הנעלה לא העלימו מעיניה את הפגום[8]. רותי גליק, בספרה "אסורה בארץ חדשה, סיפורה של המהגרת חנה סנש", מובאים קטעים מיומנה ומכתביה, ללא קיצור, עריכה, או השמטה אידיאולוגית. הכותבת, השמה את הדגש לענייני מגדר, מנסה להבין את סיפור ההגירה של סנש, קרוב ככולה אפשר לקולה שלה[9]. מחקרה של רקפת דיין, "בין חנה ליוהנה", מאיר את חנה סנש באור ריאליסטי, שונה מן המוכר והידוע. המחקר מציג את דמותה ואת דימוייה, האשה מול המיתוס, עוסק בפערים שבין השתיים ודן בשאלה – מדוע לא התייחסו הן השיח הציבורי והן המחקר לדמותה של חנה עצמה. מחקרה של דיין, בוחן מה בין הדמות לבין הדימוי? מה בין הצעירה רבת-הפנים שחיתה ומתה בזמנים הרי-גורל, והשאירה אחריה עיזבון כמוס, נכס למבקש להכירה – ובין דמות המופת ההרואית, כה נשגבת וכה מרוחקת, שנוצקה לפי דגם מבוקש, כראי תקופתה[10]. במילים אחרות: מה בין אניקו סנש, היא חנה, לדימוי 'ז'אן ד'ארק הישראלית', אותה מכנה דיין כ "סנטה יוהנה'"[11]

תולדות חייה

נולדה בבודפשט שבהונגריה, למשפחה שהייתה מעורה בחברה הכללית. הוריה, קטרינה לבית זלצברגר ובֵּלָה סנש (Szenes Béla), השתייכו למשפחות יהודיות בנות המעמד הבינוני האמיד והמשכיל.

בלה סנש היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות תיאטרון וקומדיות. נולד בשם שמואל שלזינגר ב-1894 בבודפשט. השם "שלזינגר", הומר בנגזרת ההונגרית 'סנש' כבר בדור שקדם לו, במסגרת הרצון להשתלב בחברה ההונגרית. הוא החל ביצירתו הספרותית בגיל צעיר, ובשנות ה-20 נחשב לאחד המחזאים הבולטים בהונגריה[12]. ספרו המפורסם ביותר הוא ספר ילדים בשם "צ'יבי"  (בהונגרית: Csibi), המספר את סיפורו של בן עניים יתום מאביו, אישטוואן הורבץ', שמכורח הנסיבות נאלץ לעזוב את בית הספר שלו ואת חבריו, ולעבור לבית ספר בשכונת פאר, שם עובדת אמו במשק בית. בבית הספר החדש בכיתה החמישית, מתקבל אישטוואן בשנאה ובלעג על ידי התלמידים והמורים. חברו היחיד הוא טיבור לוי ("שפנפן"), ילד קטן וחלוש, שסופג גם הוא התעללויות מילדים אחרים. אישטוואן מכונה על ידי חבריו "צ'יבי" ככינוי זלזול, של המילה "צ'בס" שפרושה פרחח, גונב תרנגולות, קונדס). אולם הילד הדחוי פילס את דרכו בחברה באמצעות יושר, חריצות, כוח רצון ומנהיגות הבאים לידי ביטוי סביב משחק הכדורגל. את ההשראה לספר שאב סנש מדמותו של יוזף בראון, כדורגלן יהודי שהיה אהוב מאוד בהונגריה של שנות ה-20[13]. בלה סנש נחשב לאחד מן המחזאים האהודים ביותר בהונגריה של זמנו, זאת על אף האווירה האנטישמית שכבר שררה בהונגריה מאז שנות ה-20, ובשל היותו יהודי, מנעה את העלאת מחזותיו בתיאטרון הלאומי. מגיל צעיר מאד כבר התבלטו בחנה, הכישורים שיאפיינו אותה כבוגרת וירשימו את כל מכריה, בעיקר כפי שניסחה אותם אמה, קטרינה סנש: "כושר התפיסה וכשרון ההרצאה המוחשית". בית סנש, בתקופה זו, סבב סביב דמותו הבולטת של האב וקטרינה סנש מייחסת את דמיונה הפורה, עולמה  הרוחני הייחודי ושליטתה של חנה בכוחן של המילים, לשעות הרבות של שמיעת מעשיות ושירים, קטעי הומור ואגדות מפיו[14]..

בלה סנש נפטר בגיל 33 מהתקף לב, כשחנה הייתה בת שש ואמה, קטרינה, גידלה אותה לבדה[15]. טראומת היתמות הפתאומית בגיל כה צעיר, מלווה את אניקו (חנה) ומשתקפת בשיריה: שירים שהכתיבה לסבתה פיני, עוד טרם שלטה בכתיבת אותיות, מיד לאחר מות אביה, כשיר 'אושר שחלף': "… הייתי רוצה לעלוז ואינני יכולה, שווא רוצה אני", שירים מוקדמים נוספים ששמותיהם מעידים על תוכנם כ'עצבות', 'הוי אתם ילדים מאושרים': "הוי, אתם ילדים מאושרים, אתם שיש לכם הורים, יכולים להיות יחדיו לבטח ולחיות באושר לנצח…"[16]

אנה התקבלה לבית ספר נוצרי קלוויניסטי לבנות. מוסד זה נודע ברמת הלימודים הגבוהה שבו, ובאותה תקופה אפשר גם למתי-מעט שאינם פרוטסטנטים ללמוד בו. בשל הישגיה הגבוהים והמוניטין של אביה התקבלה חנה לבית הספר, תחת תנאי התשלום המפלים שהיו נהוגים בו: תשלום כפול לתלמיד קתולי ומשולש – ליהודי. בהמשך, לאחר שהאם התקוממה, השווה המוסד את התשלום לזה של תלמידים קתולים, פי-שנים. מצבה הכלכלי של המשפחה היה מבוסס רוב הזמן, ובכל זאת, ההוצאה הייתה נכבדה. אמה מעידה, כי הצוות השתדל לפצותן במתן פרסי-הצטיינות. היא הייתה תמיד בין התלמידים המצטיינים. הרבתה בקריאה ולמדה לנגן בפסנתר וגם עסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית.

הפן היהודי בחיי משפחת סנש תואר על-ידי האם כך: "על דת ויהדות לא שמעו הילדים דבר בשנות ילדותם, אף כי אביהם ואני ראינו את עצמנו כיהודים בעלי הכרה, שאינם מסתירים יהדותם בחברה מתבוללת או לא יהודית, כנהוג בימים ההם בהונגריה. ורק צורותיו החיצוניות של פולחן הדת לא היו חשובות בעינינו.". יחד עם זאת, את החגים חגגו לרוב עם משפחת האב, שקטרינה סנש מתארת אותה כ'אדוקה', שומרת כשרות ושבת. דרכם ספגה חנה חוויות של מסורת יהודית מילדות. מקורות היהדות לא היו זרים: בלה סנש שמר על קשר אישי וארוך-שנים עם מורהו שלו לדת, הכיר והתעניין ביהדות ובחסידות, והעמיק בתולדותיה במטרה לכתוב רומן על הנושא.

מערכת החוק ההונגרית, חייבה את בתי הספר לכלול בתוכנית הלימודים, גם שיעורי דת. לכל תלמיד בדתו הוא. בדרך זו, וכבר מכתה א', זכתה אניקו סנש בשיעורים שניתנו מפי רב או מורה, בנושאי יהדות: הלכה, מנהג ומקורות[17]. משך כל שנות הגימנסיה ליוותה את חנה מורתה לדת, גיאורגי אופור (Upor Györgyi ), וביוני 1939, בתום תקופת הלימודים ועל סף עלייתה ארצה, הודתה לה חנה במילים: "על שינויים נפשיים שחלו בנו, על התעצבותנו והתפתחותנו חבים אנו יותר מאשר ישוער לאותם שני השיעורים המופיעים בלוח השעות שלנו כמיועדים לדת. לאמיתו של דבר היו אלה שעות מוקדשות לנשמה. הן הקנו לנו את התודעה היהודית והורו לנו כי יהודים אנו וכי היהדות ירושה כבירה היא… הואר לנו המוסר במלוא זהרו, ולמדנו לבקש אלוהים[18]."

ברשימת הספד, ששלחה מורתה לעברית, לקטרינה סנש,  לאחר היוודע דבר מותה של חנה, היא מתארת כיצד עמדה חנה לצידה, בוויכוחים אינסופיים, מול יתר התלמידות היהודיות, שצידדו נחרצות בהמרת הדת, כשטיעוני הוריהן נישאו בפיהן. היא קוננה:  "חברותיה של אניקו לכיתה הביאו איתן אטמוספירה איומה לשיעורי הדת. הן סברו כי אני מגינה על יהדותנו 'מטעם', אך מאידך, בגיל הזה נערות מחשיבות יותר את דברי בת-גילן, ואמנם אניקו הייתה לי לעזר באופן מפליא, לא פעם השתוממתי לשמע תשובה מפולפלת, שעל הצעירים עשתה רושם, גם כשצידקתה

לא הייתה בולטת… לא פעם קרה שטרם גמרתי להכין את התשובה, ואניקו כבר ענתה בהומור המלבב שלה…""[19].

חנה הרבתה לעסוק בספורט, בעיקר טניס, החלקה על קרח וסקי. כמו כן, שיחקה שחמט וניגנה בפסנתר. היא העידה על עצמה:  "אם כי יודעת אני ששמיעתי אינה טובה… בכל זאת אוהבת אני לנגן בפסנתר והנגינה גורמת לי עונג רב"[20].  חנה עסקה בצילום וזכתה בציונים לשבח על הישגיה בתחום, תחביב שאף חשבה בשלב מסוים ללמוד באופן מקצועי (חנה עלתה לארץ ומצלמתה בידה, והותירה אחריה גם כ-400 צילומים שרובם טרם פורסמו)[21].

חנה הפעילה וריכזה מוסד המוזכר רבות ביומנה: 'החוג לתנ"ך' בבית הספר. חוג זה התפרסם מכוח אישיותה של חנה, ומשך אליו בני נוער גם מבתי ספר אחרים. לימים תקים חוג דומה גם בבית הספר בנהלל, כדי למלא את הצורך שלה עצמה בלימוד התנ"ך[22].

תודעה ציונית בהחלט לא הייתה בקרב משפחת סנש. גם בכך דמתה המשפחה למשפחות יהודיות רבות בסביבתה. כמי שקיוו להשתלבות ואזרחות שווה, וראו עצמם פטריוטים הונגרים במלוא מובן המילה, הייתה הציונות דבר זר, מנוגד לראיית העולם ואף מאיים, וחנה מעידה על עצמה שהתנגדה לה נחרצות. בשנותיה האחרונות בגימנסיה נחשפה לאנטישמיות, כשנבצר ממנה להיבחר למזכירת החוג 'להשתלמות עצמית', משום שאחד מתנאי הסף למועמדות היה שייכות לדת הפרוטסטנטית. לראשונה ביומנה (15 למאי 1937), היא מתייחסת כאן לאנטישמיות: "קשה לי מאד למצוא את הדרך הנכונה, אשר לא יהיו בה לא הכנעה ולא התנשאות, לא עמידה מן הצד וגם לא שאיפה להתבלט… לדעתי, אפשר ללחום באנטישמיות רק על-ידי גילוי סגולות היחיד… רק עכשיו מתחילה אני להבין, מהו להיות יהודי בחברה נוצרית, אף כי לי עצמי לא אכפת הדבר כל-כך"[23]. כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, ונמנע ממנה למלא את התפקיד מסיבות אנטישמיות היא קיבלה זאת כעלבון צורב: "להבא לא אשתתף בפעולות החוג ואסיח דעתי ממנו"[24].

באפריל 1938 , מיד לאחר ה'אנשלוס' באוסטריה, החלו בפרלמנט ההונגרי הדיונים על 'חוק היהודים', כפי שכונה בטרם הצטרפו אליו החוקים הבאים, אז הפך ל'חוק היהודים הראשון'. שקבע  מכסות המגבילות את מספר היהודים ל-20 אחוז במקצועות שונים, ואסר על השחיטה הכשרה[25], לא ניתן היה להתכחש יותר למתרחש[26].

אישור החוק, אשר הגביל מאד את חופש העיסוק ליהודים, לא נגע ישירות לפרנסת משפחת סנש הקטנה, שממילא לא הייתה תלויה במקום-עבודה מסוים. אך הוא תרם, מן הסתם, תרומה מכרעת לתחושה המצטברת, גם אם עדיין מודחקת, של אין-מוצא. היא החלה ללמוד עברית, לקרוא הרבה בנושאי היהדות, הציונות וארץ ישראל.

זהותה הלאומית היהודית התגבשה בעיקר מאז שהצטרפה לאגודת הסטודנטים "מכביאה"[27]. תנועה זו ראתה את תפקידה העיקרי, לעורר את הגאווה הלאומית היהודית – בניגוד מוחלט למאמצי ההיטמעות בסביבה וטשטוש-הייחוד עליו עמלו יהודי הונגריה, בתקוותם לשמר את האמנציפציה שזה לא מכבר זכו בה. הם רצו לפתח תרבות וזהות לאומית יהודית, כדי השתלב בחברה ההונגרית בראש מורם; לאו דווקא כדי לעלות לארץ ישראל[28]. היא החלה להשתתף בהרצאות שקיים הארגון לנוער בנושאים ציוניים ואחרים, ולקיים קשרים עם חברי תנועת 'הנוער הציוני'[29]. בחלקה האחרון של שנת 1938, עלתה חנה על השביל שיובילה, מהר למדי, אל ארץ- ישראל. אימוץ האידיאולוגיה הציונית היה מלווה בהתלהבות ובהתרגשות רבה, הוא נבע  גם מההכרה שאין מקום לקיום יהודי, בסביבה שפעם נחשבה לבטוחה והתברר שמדובר במציאות שקרית.  הדבר בא לידי ביטוי ביומנה:

בודפשט, 27.10.1938

"אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מלה זו אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה. נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן-לילה. לפני שלוש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון זה. כמה שמחה אני שהגעתי אליו. עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית. אבקר בחוג העוסק בכך – במלה אחת: רוצה אני לפעול במרץ. השתניתי לגמרי, וכה טוב לי ככה. האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות. הכרתי הברורה היא כי זהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית, וכי המפעל הנהדר בארץ-ישראל הולך ומוקם על יסוד איתן. אני יודעת שיהיה קשה, אבל הכול כדאי"[30]..

התקופה שסביב בחינות הבגרות הייתה קדחתנית ועמוסה. כל הווייתה של חנה כבר הייתה מכוונת לכיוון אחד ויחיד: "ארץ", היא ארץ-ישראל. היא העבירה את ימיה בהמתנה מתוחה למסמכים הנדרשים בינתיים עסקה בהכנות ופרידות, פנימיות וחיצוניות. ריכוז חפציה האישיים והכנתם לאריזה , ניתוק מכוון של קשריה עם מחזרים, לימוד עברית וקריאה נמרצת של ספרים הנוגעים ליהדות, ציונות וארץ-ישראל בלבד. מחוג חבריה הוותיקים, שהתנגדו להחלטתה לעלות, נעלמה כמעט לחלוטין ובילתה יותר ויותר זמן עם חברי ה'מכביאה' בשיחות על ארץ-ישראל ובאיסוף כל פרט אפשרי על החיים בה[31] .

לאחר שסיימה בהצטיינות את בחינות הבגרות, עלתה לארץ ישראל. חנה נסעה יומיים ברכבת מבודפשט לנמל קוסטנצה שברומניה, משם הפליגה באנייה 'בסרביה' (Beserabia), לארץ ישראל. כעבור חמישה ימי הפלגה, עגנה האנייה בנמל חיפה ב-19 לספטמבר 1939 וחנה ירדה ממנה נרגשת עלתה על אוטובוס 'אגד' לעמק יזרעאל, למחוז חפצה וביתה לשנתיים הבאות: 'בית הספר החקלאי לנערות בנהלל', בו החלה כבר שנת הלימודים[32]. היה זה המוסד הגבוה ביותר בארץ להכשרה חקלאית לנשים, בשנות השלושים. מטרתו הייתה לבנות שכבה של נשים איכרות, שלא רק ייקחו חלק במפעל ההתיישבות אלא יהיו אליטה חלוצית, שתוביל את החברה החדשה.

עם הגיעה, צורפה חנה לכתה א' של שנה א'. שנועדה לדוברי עברית טובה. את חדרה בפנימייה היא חולקת עם עוד שתי תלמידות, פנינה פינקלשטיין ומרים איסקוב (יצחקי), שתהיה לחברת הנפש הקרובה, ולמעשה היחידה, של חנה בחמש שנותיה בארץ. מרים, שהייתה בוגרת מחנה בשלוש שנים, עלתה מסופיה, בולגריה, היישר לנהלל. גם היא באה מרקע של השכלה רחבה והצטיינות בלימודים, גם היא השאירה מאחור משפחה ועלתה כבודדת בעזרת סרטיפיקט של ויצ"ו. "היא ציונית 'שרופה' כמוני", כותבת חנה לאמה ב-28 לנובמבר 1938.

הנסיבות המשותפות, הכימיה האישית, הקרבה היומיומית מחד, והבדל הגיל שיצר סמכות ותחושת בטחון מאידך, הפכו את מרים למעין משפחה חלופית עבור חנה. היא היוותה עבורה משענת ואוזן שומעת ומייעצת בכל שמחותיה ומשבריה לעתיד לבוא.

למרות שחנה הלכה לבית הספר הטוב ביותר, דרכה לאוניברסיטה נחסמה רק בגלל חוקי ה"נומרוס קלאוזוס" בארצה. כאלטרנטיבה, ביקשה ללמוד חקלאות. היא באה לארץ ישראל כדי ללמוד מקצוע ולהפוך לעצמאית. אך לא הצליחה בכך, עקב פרק הזמן שעמד לרשותה וגם משום שבנהלל הכשירו בנות לחקלאות חצר – עבודה בלול, בגן הירק ובבית – להיות אשת החקלאי, יד ימינו של הגבר[33]. חנה שחלמה על עבודה חקלאית, מצאה עצמה עובדת שנה תמימה במכבסה, במטבח ובחדר האוכל, דבר שתסכל אותה. אבל, שלא כמו נשות העלייה השנייה והשלישית, שבאו ארצה עם רקע סוציאליסטי והיו בעלות לא מעט השקפות פמיניסטיות, בחוגים הבורגניים בהם כגדלה, לא נחשפה חנה לזרמים המהפכניים ששטפו את אירופה באותה תקופה. כאשר שובצה, כאן ובהמשך גם בשדות ים, בעבודות מטבח וכביסה, לא ראתה בהן "עבודות נשים", אלא "עבודות של עוזרות בית"[34]. אחד משיאי המשבר שעברה, היה תורנות המטבח, שנוהלה על ידי המנהלת הצעקנית אירנה.

בהמשך החלה לעבוד גם במטעים וברפת. ההתרגלות אל עולם התוכן החדש לוותה במשברים. לא פעם התגנבה המחשבה שאולי לא בחרה נכון: "ובזמן שאני רוחצת את קירות הרפת, או מוציאה זבל ושוטפת עמדה, אני מהרהרת: האם אינני גוזלת את זמני מדברים שהם הרבה יותר חשובים בשבילי? אבל מהם הדברים היותר חשובים? קנאית אני מכדי להעמיד לפני את השאלה. אני רוצה ללכת בדרך אשר בחרתי"[35]. המקצוע שמשך אותה ובו בחרה להתמחות, היה הלול. העבודה בלול מילאה אותה סיפוק. כתביה ועדויות חברותיה מספרים על דבקותה ומסירותה לנושא, על לילות ליד המדגרה, על רעיונותיה לפיתוח ושיפור, ועל הערכתה המיוחדת למורה מלך לוין. גם בתקופות בהן רבו הסתייגויותיה מהמוסד, היה עבורה הלול מקור לסיפוק. ביומנה כתבה בהומור: ב-9:30 אנו מכינות תערובת ותוך התרגשות רבה של כולנו (שלי ושל התרנגולות) אני ניגשת לחלק את האוכל"[36]. אולם גם אז, לא הייתה שלמה עם התמסרותה לעבודה החקלאית והספק המשיך לקנן בה: "התרנגולות, ההטלה והכלכלה של הארץ, הם באופן יחסי בסדר או יסתדרו בלעדי […] אבל הארגון הכללי והפוליטי, חינוכי, חברתי, כל כך מוזנח […] נוכחתי לראות כמה פעמים יש לי כישרון להשפיע על אנשים, לחנך אותם, להרגיע אותם. האם מותר לי לסלק את התכונות האלה, להסתיר ולא להשתמש בהן?[37]"

בלימודים היו הישגיה גבוהים, היא הצטיינה בעיקר במקצועות התיאורטיים (כימיה, בוטניקה, זואולוגיה, חקלאות כללית ותזונת האדם), וקצת פחות  ברוב המקצועות היישומיים (תוצרת חלב, גידול בקר, גידול ירקות, גידול עצי פרי), למעט 'טוב מאד' בגידול דבורים ובגידול עופות, תחום התמחותה. ציוניה בעבודות משק-הבית, היו בינוניים ('מספיק+' בבישול, 'טוב' במכבסה ובחדר האוכל), למרות שמבחינתה של  המנהלת חנה מייזל-שוחט, הם היו מקצועות משמעותיים. הם מעידים כי תחושותיה המוקדמות בעניין זה היו, כנראה, מציאותיות. בתוכה פנימה העסיק אותה הנושא הלאומי ללא הרף, גם ברמה הפילוסופית. לא פעם היא מתארת ידע מקצועי שרכשה, ואשר עורר בה השוואה למצב העם והאומה. סידור האשכוליות בארגזים, הגדולות למטה והקטנות למעלה, מעלה בה את המחשבה: "גם אלוהים ערך בצורה כזו את עמנו. למטה שם את החזקים כדי שיוכלו לשאת את העומס של בניין הארץ, ולמעלה – נשארו החלשים"[38].

יחד עם זאת, דומה ורגשותיה היו כבושים. שלט בהם קול השכנוע הרציונלי. כאשר כתב לה יוסף וייס, ידידה הקרוב מבודפשט, הוא התקשה להאמין כיצד כולה משועבדת לאידיאולוגיה.  הוא לא הבין מה קרה לצעירה בעלת היומרות האמנותיות, שאיתה החליף שירים, וכיצד היא מחקה את זהותה כאדם יוצר וחושב, לטובת דבקות באידיאל הציוני. הוא כתב לה בתסכול ואפילו ביקורת: "לא יתכן שתספרי לי סיפורים שלמים על הרפת, כביסה. לא מעניין… לא ייתכן שתספרי על זה ולא על החיים הפנימיים שלך"[39]. למרות רושם זה, חנה נחלה אכזבות בבית הספר, בעיקר בתחום  החינוך האידיאולוגי : "הם לא מלמדים לעבוד (לפחות עד כה), מתוך חדווה ומתוך רצון והבנה […] מלבד העבודה הם אינם משקיעים מחשבה בחיים עצמם. כל החקלאות הולכת לאיבוד ובעיקר הארץ. רעיון בנין הארץ. החיסרון היחידי הוא הדיקטטורה המוחלטת של חנה מייזל, שהופכת כל רגע לנשות???, לבלתי אפשרי[40]. קטע זה, שיש בו הרבה ביקורת על בית הספר, הושמט במהדורה העברית.

במהלך 1940 התכונן בית הספר לחגיגות העשרים לייסוד ויצ"ו, שהאירוע המרכזי שלהן נועד להתקיים בנהלל. תוכננו תערוכה שתציג את הישגי המשק החקלאי בארץ ואת תרומתו של בית הספר, ותוכנית אמנותית ענפה, שכללה מופע בלט ומחזה שנכתב במיוחד לאירוע ועסק בימי מאסרה של חנה מייזל שוחט בכנרת[41]. לביצוע התוכנית הוזמנו מדריכה למחול ובמאי, שזכה לעזרה פעילה מאד מצד חנה. לא רק שזכתה בתפקיד הראשי,  אלא גם תיקנה ועיבדה את הטקסט

עד שהשביע את רצונה, וסייעה לו בבימוי. בתקופה זו כתבה את שירה העברי הראשון 'במדורות מלחמה": "[…]הנני מבעירה פנסי הקטן לחפש, לחפש בן-אדם [..] כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי, את אשר חיפשתיו: בן-אדם[42]."

היבט חשוב של תקופתה בנהלל, היה מסכת יחסיה עם ההנהלה. מצד אחד שיתוף פעולה ותרומה בולטת, ומצד שני ביקורת חריפה. חנה התקוממה כנגד גישת ההנהלה הקפדנית וחסרת הגמישות – גישה שהשיגה לרוב את התוצאה ההפוכה, לדעתה. אחד הנושאים שעוררו את התנגדותה היה 'שמירת המוסר': חוק המוסד קבע, כי בימי החול על כל נערה להתייצב בחדרה עד השעה שמונה בערב, אז ננעל החדר על-ידי המשגיחה, עד למחרת. התוצאה הייתה שהבנות היו מטפסות החוצה דרך החלונות, אל המחזרים הממתינים למטה… גם בנושאים נוספים לא ראתה עין בעין עם ההנהלה, ובעיקר עם חנה מייזל, אותה הגדירה כ"אשה מעניינת מאד, רבת-פנים ודיקטטורית מוחלטת. רוב הנערות מכבדות אותה אך מעטות מאד – או אולי אף לא אחת –מחבבות אותה… היא דיפלומטית פנטסטית, אשת ארגון מושלמת אך אומרים עליה שאין לה לב…". כדרכה, פנתה חנה להנהלה בהצעות לשיפור. כשלא נענתה, הקימה והנהיגה ועד לייצוג החניכות ולאחר שנכשל המשא ומתן על תביעותיהן פתחו התלמידות בשביתה. העבודה הופסקה בכל הענפים והמהומה נמשכה ימים אחדים. רק לאחר שההנהלה קיבלה חלק ניכר מתביעותיהן, שבו החיים בבית הספר למסלולם. אירוע זה היה בעל משמעות רבה עבורה. כמו כן, חשה הגבלות לא רק על החופש האישי שלה, אלא גם על חופש היצירה האמנותי. היא הייתה מעורבת בכתיבת 'קטעי סטירה על הווי המוסד', לצורך מסיבה. קטעים אלה זכו לביקורת מצד הצוות החינוכי ואף צונזרו[43].

נראה כי ימיה של חנה בנהלל, היו תקופה מכוננת עבורה. מאושרת וקשה גם יחד. היא ציינה מעבר חד מעולמה הישן והמוכר, רווי התרבות ועבודת הנפש, הפנאי, הקשרים החברתיים וחום המשפחה הקטנה, לעולם של עבודה פיזית קשה ומתסכלת לעיתים. מרכזיות ומנהיגות בקרב בנות גילה מחד ותחושה פנימית של זרות ושונות מאידך, דאגה מתמדת לעתיד ומעל לכל – למשפחתה המפוצלת[44]. יש מקום להדגיש כאן את משמעות המעבר משליטה מוחלטת בשפת אמה, כלי חשוב מאין כמוהו לאשת-מילים שכמותה, לרכישת שפה חדשה, על העילגות והפשרה הכרוכות בכך – ולהשתאות לאופן המרשים בו צמצמה חנה את הפערים.

המראה החיצוני הנאה של חנה, ואישיותה המרשימה, משכו אליה מחזרים רבים בנהלל. מרים תיארה זאת כך: "היו לה עיני תכלת מלאות הבעה, גוף נהדר, ספורטיבי, פרופורציונלי ויפה. כל-כך רצתה להיות צברית, שמיהרה להיפטר מהשמלות המגונדרות שהביאה, ואהבה ללבוש מכנסיים קצרים שהחמיאו לה מאד. כל בחור היה מוכן לרוץ אחריה. היא הייתה פתוחה וסקרנית, חמה ולבבית, וידעה לקשור שיחה.. חנה הייתה בחורה רומנטית שאהבה לקרוא גם רומנים קלילים. כל-כך רצתה להגיד למישהו "כן", אבל כיוון שהאהוב האידיאלי לא הגיע, לא התפשרה". לימים, לימים יסביר ידידה מאז גבי אביעד, את הקסם של חנה בדגש שונה: "הבחורים חיזרו אחריה לא בגלל ה'סקס אפיל', אלא מפני שהייתה משכמה ומעלה"[45].

בחודשים האחרונים ללימודיה בנהלל, התגבשה בה ההכרה של הליכה לקיבוץ. לאחר התלבטויות ובדיקה יסודית הצטרפה לחבורה שבהמשך הקימה את שדות ים. הקבוצה ענתה על רצונה בקיבוץ צעיר של 'הנוער העובד', שחבריו בני גילה. קיבוץ העומד בתחילת דרכו, "ער במובן התנועתי והחברתי". הקיבוץ היה מורכב מכמה גרעינים מייסדים ומשום כך לא הייתה בו, בשלב זה, לכידות חברתית, אבל לא ניכר מתח על רקע פערים חברתיים בין הגרעינים השונים. משך אותה גם מיקומו המיועד, על שפת הים בקיסריה. יחד עם זאת, היא חששה ה"החברה הזרה לי, לא רק בחבריה אישית, אלא גם בהרכבה הכללי"[46]. בדיעבד, אפשר לומר שחנה איתרה מראש את נקודות הקושי והזכות שילוו אותה במקום. שדות ים עלה על הקרקע ב-2 במאי 1940, אולם חברי הקיבוץ עברו מקרית חיים לקיסריה בשלבים, לפי יכולת הקליטה  והפרנסה במקום. חנה סנש הגיעה לראשונה לשדות ים, בתחילת אוקטובר 1941 ופכה למועמדת כעבור חודשיים. בתקופה שבה הייתה בקיבוץ, מאוקטובר 1941 ועד ינואר 1944, עדיין התגוררו ועבדו רוב חברי הקיבוץ בקרית חיים ומספרם הגיע ליותר ממאה. שדות ים הוקם כדי להפוך ראש גשר להעפלה ושימש כמרכז המחלקה הימית של ה'הגנה'[47]. בהמשך היה לבסיס של הפלי"ם.

הליכה לקיסריה

הַס, יִפָּסְקוּ הַקּוֹלוֹת,

מֵעֵבֶר לְיָם הַחוֹלוֹת.

בַּחוֹף הַקָּרוֹב הַמֻּכָּר,

בַּחוֹף הַזָּהֹב הַיָּקָר

בֵּית הַמּוֹלֶדֶת רוֹמֵז.

בְּצַעַד עִקֵּשׁ וְעוֹלֵז

נֵלְכָה בְּתוֹךְ עַם לוֹעֵז

בְּלִי קוֹל נְגִינָה וְדָבָר

לִקְרַאת הֶעָתִיד-הֶעָבָר, –

קֵיסָרְיָה.

וְרַק בְּבוֹאֵנוּ אֶל עִיר-הֶחֳרָבוֹת

חֶרֶשׁ נִלְחַשׁ מִלִּים אֲחָדוֹת:

הִנְנוּ, חָזַרְנוּ.

וְחֶרֶשׁ תָּשִׁיב דִּמְמַת אֲבָנִים:

חִכִּינוּ לָכֶם אַלְפַּיִם שָׁנִים”.

שׂדוֹת-ים, 27.10.1941

בקיסריה (לשם היו מיועדים), חזתה חנה לראשונה בנוף הים והחוף הפראי, אותו נוף שיהווה נחמה ופיצוי ואיזון לחיי החול הקשים במקום, "ונתעורר בי רצון להישאר. לא בגלל יפי הנוף בלבד. ראיתי דבר גדול מבראשיתו, ויש לי רצון להשתתף בו… מושכת ההתמסרות לחזון, ל'מפעל'". לזכות שדות-ים נרשמו, אם כן, החזון והנוף. לחובתה – החברה. היא עמדה על המתח בין השותפות האידיאולוגית בין החברים, בבניית הקיבוץ החדש, לבין חוסר הגיבוש החברתי ביניהם: "רק בחברה אני מפקפקת. היא כה רחוקה ממני לפי השכלתה (לא בהיקף, אלא  בצביון)" והשקפתה, שזה מפחיד קצת. המצב החברתי בכלל ירוד למדי בקבוצה". כדי לבחון את החלטה, מול קיבוץ גנוסר, שם שהתה חודש ימים. . גינוסר היה, במידה רבה, תמונת-נגד לשדות-ים: החברה האנושית התאימה יותר, אולי גם הסיכוי לעסוק בחקלאות, אך הלהט הרעיוני ותחושת החלוציות – לא בלטו לעיניה הבוחנות. חנה בחרה, אם כן, ברעיון ובהגשמתו, והתפשרה על החברה עמה קשרה את עתידה. במובן זה, צדק, אולי, ידידה יוסף וייס, כשהגדיר, שחנה העדיפה אידיאות על אנשים.

כאשר חברי שדות ים החליטו לבנות בקיסריה, גם ללא רישיון מפיק"א, ניסתה זו למנוע את הבנייה בעזרת משטרת המנדט ושדות-ים נתבעה למשפט. גם לחנה סנש היה חלק בפעילות התיווך בין הקבוצה לפקידי פיק"א. לצורך כך עשתה שימוש בידיעת השפות שלה, וביכולותיה לעמוד בצורה ייצוגית ומשכנעת מול הפקידים, יכולות שהיו בהחלט יוצאות דופן בסביבתה.

אף שביומנה היא מזכירה לעצמה לא-מעט פעמים, שעליה עוד ללמוד ולהכיר, הרי שכדרכה בקודש, לא מסוגלת הייתה שלא להביע דעה, להשתתף ולהשפיע. רק חודש עבר מאז הצטרפה לקבוצה, וכבר קמה לדבר באספת החברים, שעסקה בהתגנבויות של החברים לקולנוע בקרית-חיים [טרם שעברו למקומם הקבוע בקיסריה], במימון, פרטי. היא קראה לבחון שוב את הכללים ואת הצורך ביישומם. החברים נדהמו.  [זה לא היה חזיון נפרץ לראות חבר חדש כל כך, שכבר מדבר בביטחון באספות וללא היסוס.

חנה, מצידה, התחרטה על שפתחה פיה. היא חששה כי הדבר מתפרש בעיני החברים כרצון להתבלט וכי הם דנים אותה "כתמימה או כפטפטנית, האוהבת לדבר רמות על דברים שלא תוכל להגשים אותם". אף שהבטיחה לעצמה "לשמור יותר על מוצא-פי", נשמרו כמה וכמה התבטאויות שלה בפרוטוקולי האספות והמזכירות של שדות-ים, והן משקפות את הנושאים שהעסיקו את החברה הקטנה.

אהרון מגד סיפר עליה: "חנה עשתה עלי רושם כנערה משכילה, תרבותית מאוד, עם חוש הומור נפלא, בעלת גינונים של מי שבאה ממעמד גבוה. יחד עם זה, כאידיאליסטית מוחלטת, הייתה מוכנה לעבוד בכל עבודה והסתגלה לחיים באוהל".

חנה הטיפה להעדפת צרכי הקבוצה על רצון הפרט, וקיימה זאת בעצמה כאשר קיבלה את הדין במספר אכזבות שספגה. הפער בין החלום לבין תשע שעות של כביסה ביום היה רב, אך לא שבר את רוחה:  "ובינתיים בחרו בי כאן למחסנאות [אקונומית] וכל התנגדותי לא הועילה. אין לי כל רצון לעבודה זו (השנואה עלי עוד מנהלל), אבל אין לי ברירה. חבל לי על שנים נוספות שאבזבז כוחותיי ומרצי על דבר שהוא רחוק ממני, ובכל-זאת הוא יתפוס אותי במידה שתמנע אפשרות של התפתחות בכיוון אחר. אני מתביישת בפני עצמי בשל הקובלנות האלה, אבל אינני יכולה להשתחרר מהרגשה זו. שנים הולכות ואני מבזבזת אותן, או את עצמי, שנים המיועדות ללימוד, להשתלמות. אני בטוחה, שלו יכולתי ללמוד דבר באופן יסודי, בשלמות, הייתי יכולה להביא הרבה יותר תועלת גם לקבוצה ולמצוא יותר סיפוק. לעומת זה מטילים עלי עבודות שונות שתמיד תובעות ממני רק לתת את אשר ב"מלאי" שלי, בלי להוסיף עליו. עד מתי אפשר כך"?

לא רק חיי העבודה הנחילו לסנש מפח רוח. באחד משיריה היפים, "בדידות", מ-1942, כתבה:

"לו פגשתי בן אדם המבין את הכול – / בלי מלים ובלי חקר,/ בלי וידוי ובלי שקר,/ בלי לשאול // אפרוש לפניו כמפה לבנה/ את הלב והנפש,/ הזהב והרפש, והוא יבין רב הבנה. // וכששדדתי הלב,/ וכשהכול הרקתי ומסרתי,/ לא ארגיש צער וכאב,/ אדע כי התעשרתי".

ביומנה היא כותבת:

"ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה" "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה. אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול- גוף ונפש יחד- או כלום. ולכן כלום, כל הזמן כלום ".

בינתיים חיפשה פיצוי על חוסר העניין בעבודה, ובמארס 1942 צצה ההזדמנות להדריך בסניף 'הנוער העובד' בקרית-חיים. למרות היעדר הפנאי, בחצי השנה הבאה יצאה פעמיים בשבוע, לבושת חולצה כחולה עם שרוך אדום. חנה קיבלה לידיה את קבוצת 'אבוקה', חבורה מלוכדת של 15 ילדי כתה ה', שאהבו אותה מאד. בפעולות נהגה לקרוא להם מסיפורי אביה, סיפרה על אמה ועל אחיה, יצאה עימם לטיולים ולמחנה בגבת ובשיך-אבריק. הביטויים הספורים של סיפוק ושמחה ביומנה, שמורים להדרכה בתנועה[48]. זו הייתה נקודת האור בחייה, בתקופה של תסכול חברתי, תרבותי ומקצועי. פיצוי-מה על הגעגועים והבדידות[49].

בסוף נובמבר 1942, עבר הקיבוץ למקומו הקבוע בקיסריה.

חנה תלתה ציפיות רבות במעבר זה, אלא ששום-דבר, כנראה, לא יכול היה למלא את החלל שהלך וגדל בתוכה פנימה, ובכל זאת, נראה שלקיסריה היה כוח מרפא עבורה. הים היה לגורם מקשר בינה ובין שהשאירה מעבר לאופק,

וחבריה מספרים כי לא אחת ישבה וצפתה לעברו, לבדה. קיסריה שכנה מבודדת מעבר לדיונות החול, והדרך המקובלת להגיע אליה הייתה לרדת בנקודה דרומית יותר, לא מיושבת, ולחזור צפונה על קו המים. זו הייתה התפאורה לשירה המוכר ביותר, שנכתב ב-24 לנובמבר 1942; הזמן המשוער בו עברה לשדות ים, בשם 'בדרך לקיסריה' :

"אלי, שלא ייפסק לעולם

החול והים,

זמזום של המים,

ברק השמים

אמון האדם".

מנותקת ממשפחתה, וללא התאמה חברתית, התנחמה במכתבים ופגישות מעטות עם מרים. גם ביומן כתבה פחות ופחות. עולמה הפנימי מצא ביטוי בשירים, אותם העזה להראות לנבחרים בלבד. אחד מהם היה אהרון מגד, שנחשב לבר הסמכא שבחבורה[50]: אף שהמשורר אביגדור המאירי, שהיה ידידו של אביה, התלהב משיריה ורצה לפרסמם, מגד היה מסויג מעט: "היא רצתה להיות סופרת כמו אביה, בלה סנש. יום אחד היא באה לאוהל שלי ובידיה מחברת שירים. אחרי שקראתי אותם, אמרתי לה שהם יפים, אבל יותר מדי מושפעים משירי רחל. את 'הליכה לקיסריה' ו'אשרי הגפרור' כתבה מאוחר יותר".

סיפור ההגירה של חנה סנש חושף פערים גדולים מאד בין שאיפותיה וציפיותיה מהחיים בארץ לבין המציאות שחוותה בפועל; היא שאפה להפוך לחלוצה חקלאית אך נאלצה לעבוד במטבח ובמכבסה במשך יותר מארבע שנים. היא ציפתה למצוא בארץ חברה אידיאולוגית אך גילתה חומרנות, דווקא בקיבוץ.  היא הודרה מעבודה חקלאית, שנחשבה למשחררת ומעצבת את האדם החדש ונותבה לעבודות ושירותים שיועדו לנשים, גם בחברה החדשה, המהפכנית כביכול[51]. היא חשה שהיא מבזבזת את זמנה וכישוריה, שאינה תורמת דבר לעצמה ולכלל, ושכוחותיה מידלדלים. היא חשה שלא יעמדו לה הכוחות להמשיך. היא הרגישה שעולמה הרוחני מתרוקן ממנה. הייתה לה כמיהה ליחסים קרובים, אך בפועל חוותה בדידות גדולה, פערים אלה הולידו אכזבות ותסכולים רבים על רקע אישי ומקצועי תחושות ניכור ומשברים נפשיים[52].

מציאות זו עולה בעוצמה רבה מתוך מכתבים ויומנה המלא, שנחקרו על ידי רקפת דיין ורותי גליק.

השנתיים בהם חיה בשדות ים, היו תקופה קשה ומתסכלת. המוטיב העיקרי של הווייתה, היה הבדידות. בשונה מתקופת נהלל, הייתה זו בדידות מוחלטת: ממשפחה, מחברת-נפש ומבן-זוג. משפחתה משוכנעת כי לבדידותה היה תפקיד מרכזי בהחלטתה לצאת, יהיה המחיר אשר יהיה[53].

יציאה לשליחות הצנחנים, כדי לפעול נגד גרמניה הנאצית – משימה שהיא ראתה כבעלת משמעות רבה – אפשר לה להעניק משמעות חדשה, למסע ההגירה שנקלע למבוי סתום. לדעתי אין הדבר פוגע בדמותה, אל מציג אותה כיותר שלמה, "עגולה" ורבת פנים.

חנה נוכח המלחמה

בזמן שחנה למדה בנהלל ועבדה בשדות ים, התרחשה באירופה מלחמת העולם. ב-23 לאפריל 1941, יום לאחר כניעת יוון לנאצים, היא דנה ביומנה בחרדה רבה בסכנה המתקרבת:

"יוגוסלביה נפלה. ביוון נסוגים האנגלים והיוונים. בלוב קרבות קשים שתוצאותיהם עדיין לא ידועות. בארץ-ישראל קיפאון של חוסר-אונים, חוסר הבנה ורצון. הכול מדברים על פוליטיקה. הכול יודעים שהחזית מתקרבת ואיש אינו מעז לבטא את השאלה: "מה יהיה אתנו, אם הגרמנים יגיעו אלינו. המלים הכתובות על הנייר פשוטות הן, אבל כשעוצמים את העיניים לרגע ומקשיבים רק ללב, שומעים את דפיקות הפחד. לא לחיי אני מפחדת. הם יקרים לי, אבל יש יקר מהם. ברצוני או בעל-כורחי עליי לחשוב ולתאר לעצמי מה יהיה גורל הארץ אם תעמוד מול גרמניה. אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום. אני מאמינה שלמרות חוסר הנשק, חוסר ההתכוננות, לא נמסור את עצמנו בלי התנגדות […]. אמנם כל אחד מקווה, משתדל להרגיע את עצמו, אבל אין הוא יכול להימנע מן המחשבות האלו. ולא קם עדיין איש אחד אשר יאחד את העם ויפסיק, לפחות לרגע, את ויכוחי המפלגות. אין איש אשר יגיד: די! וישמעו בקולו".

מבלי לכנות זאת בשם המפורש, חנה דנה בקידוש השם:

"אני רוצה להאמין שהאסון לא יבוא. ואם יבוא, נעמוד נגדו בכבוד. ואם לא נעמוד – לפחות ניפול בכבוד".

, הודעת הסוכנות ב-23 בנובמבר 1942, והודעת בעלות הברית שבאה אחריה, לא הותירו כל ספק במהות המתרחש ובמשמעותו. אלו שילחו גלי אבל ומחאה ברחבי הישוב[54]. גם בשדות-ים נערכה אסיפת אבל.

חנה העלתה על הכתב את סצנת פרידתה ממולדתה האבודה:

"קול קרא, והלכתי,

הלכתי כי קרא הקול.

הלכתי לבל אפול.

אך על פרשת דרכים

סתמתי אוזני בלובן הקר

ובכיתי.

כי איבדתי דבר"

החשש דחף אותה למסע של בירורים לגבי אמה.

ביומנה מה-8 לינואר 1943, חנה כותבת: "היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע?"

בו בזמן ממשיכים חיי הקבוצה, על אתגריה ותלאותיה.

הישוב והשואה

החברה היישובית של שנות המלחמה, הייתה חברה אידיאולוגית מאד, מגויסת, עם הפנים לעתיד. בארץ קם יהודי מסוג חדש, חדור אידיאולוגיה ומלא בתחושת ייעוד, שסמלו היה 'החלוץ', ששריריו חזקים, לבושו צנוע ושפתו עברית. החברה הארץ ישראלית המתפתחת עמדה בניגוד קוטבי לגלות. היא דגלה בהגנה עצמית ובעמידה על הנפש, בניגוד להתנהגות הפאסיבית של היהודים בגולה, שללה את 'האינדיווידואליזם הגלותי המנוון' וטיפה לעבודת אדמה, ברוח "היפוך הפירמידה" של דב בר בורוכוב.  מיתוס מרכזי של היישוב, שטופח מאז אירועי תל חי, היה "המעטים נגד הרבים"  ובהקשר אליו טופח עקרון ההקרבה העצמית והניצחון בכוח האמונה.

יחד עם זאת, היה הישוב קשור לגולה, בקשרי משפחה, תרבות ומסורת וראה את עצמו כחלוץ לפני המחנה, המכשיר את הארץ להמונים שיבואו אחריו. ראייה עצמית זו הוכתה מכה קשה, עם היוודע דבר השואה. כאן מדובר היה לא רק באידיאולוגיה. כמעט כל אדם ביישוב הותיר משפחה קרובה באירופה, חברים וזיכרונות. אלה הם היסודות לתחושת האשמה הכבדה, ששליחות הצנחנים הייתה אחת מתוצאותיה. 'הקיבוץ המאוחד', שחנה השתייכה לו, ראה עצמו כאוונגרד, כמוליך את המגמה. האופי האקטיביסטי שלו בא לידי ביטוי גם במשימות שנטל על עצמו בתוך היישוב פנימה, בתחומי ההתיישבות והביטחון, והן בהובילו את הקשר לגולה ולנוער החלוצי שם. פעילותו זו קשורה במושג 'השליח'. הוא המסביר את המקום המרכזי שתפס 'הקיבוץ המאוחד' במוסד לעליה ב', בפלמ"ח, בהעפלה ובשליחות הצנחנים, והוא המסביר את גודל הכישלון שחשו מנהיגיו לקראת סוף שנת  1942 [55].  זו הייתה סביבתה האידיאולוגית של חנה סנש בשנתיים בהן השתייכה לתנועה, כחברת שדות-ים. על רקעה, יחד עם אופייה האישי ונסיבותיה המשפחתיות, יש להבין את שליחותה.

בנובמבר 1942, עם ניצחון מונטגומרי באל-עלמיין, סר האיום הגרמני הישיר על ארץ-ישראל והחרדה שאפפה את תושבי הארץ היהודים. שוב יכול היה היישוב להמשיך בשגרת חייו, בכלכלתו הפורחת ולמרבה הצער, גם בפלגנותו הפוליטית. לתוך אווירה זו נפלה כרעם ביום בהיר, הבשורה המרה על השמדתה המתקדמת של יהדות פולין, הריכוז היהודי והמאגר החלוצי הגדול באירופה. מידע חלקי על "הפתרון הסופי"" חלחל ארצה כבר בשנת 1942, אולם ידיעות מהימנות הגיעו רק בראשית נובמבר 1942, עם בואם של 78 האזרחים הארצישראלים הראשונים, במסגרת עסקת החליפין לשחרור הגרמנים תושבי הארץ, שהושמו במאסר בתחילת המלחמה. סיפוריהם הולידו תגובה כפולה אף מנוגדת: בציבור הרחב – ייאוש מוחלט לגבי גורל היהודים באירופה הכבושה ובהתיישבות העובדת – כמיהה לפעול למען יהודי הגולה הנכחדת. במועד זה נערכו בהנהלת הסוכנות, דיווחים על האפשרות לשגר קומנדו ארץ ישראלי לפולין, כדי ליצור קשר עם היהודים ולעודד הגנה והתנגדות[56]  הארץ סערה בהפגנות אבל, שלוו בהכאה על חטא הנטישה ולא פחות, גם בשיפוט אידיאולוגי את המוות 'הלא-מכובד' של המוני ההולכים "כצאן לטבח". הרטוריקה הזאת, על שתי פניה, באה לידי ביטוי גם בכתביה של חנה סנש. באספה שנערכה בשדות ים, זכורה למשתתפים תגובתה של חנה, כשזו זרקה לחלל החדר, שאלה ששיקפה את ראייתו של הישוב את השואה, אז ובשנים שיבואו: "איפה הגנתם העצמית של חללי הטבח? מדוע איננו שומעים על שום גילוי של התקוממות יהודים בפני טבח איום זה?"

גודל המכה הביא לדחיפת הצעות שהועלו לפני כן, והבשלתן לכדי פעילות גלויה וחשאית שמרכזה היה באיסטנבול (שהיהודים כינו "קושטא"), ושמה מעיד על תקוותיה: 'ועד ההצלה למען יהודי אירופה'. ועד זה הפעיל יוזמות במגוון ערוצים, מארגון לחץ בינלאומי על הממשל המנדטורי, להגדלת מכסות אישורי הכניסה לארץ, ועד לניסיונות הצלה שונים שהקיצוני שבהם, היה ניהול מו"מ עם הגרמנים, להצלת יהדות הונגריה[57].

התארגנות יהודי הונגריה

בשלהי 1942, הוקמה בבודפשט 'ועדת העזרה וההצלה' אוטו קומווי (Komoly Ottó) [58], מראשי ההסתדרות הציונית בהונגריה[59], עמד בראשה באופן פורמאלי. אך מנהיגה בפועל היה ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר ((Kasztner Rezső;‏ שבזמן השואה היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט והיה דמות מרכזית בדרמת שואת יהדות הונגריה, שתפקידו הועצם בראייה ישראלית. [60]. הועדה עסקה , בין השאר, בהברחת יהודים מפולין וסלובקיה להונגריה, בהושטת סיוע לפליטים ובהסתרתם, ובחיפוש כל דרך הצלה אפשרית. חברי הוועדה עמדו בקשרים עם מנהיגים יהודים בסלובקיה, שהייתה בעלת בריתה של גרמניה ונטלה חלק בהשמדה, ועם 'ועד ההצלה' של שליחי הישוב, ששכן באיסטנבול אשר בטורקיה הניטרלית. בזכות קשרים אלו ידעו חברי הועדה אודות מוראות השואה שהתרחשה בפולין וברוסיה, עד כמה הזהירה הוועדה את יהודי הונגריה ואזהרתם מפני העומד להתרחש עליהם, היוו לימים נקודות מכריעות ב'משפט גרינוולד-קסטנר' ונתונות, גם כיום, בוויכוח נוקב ומלא באמוציות[61].

עם התקדמות 'הצבא האדום' במלחמה, ולאחר התבוסות הגרמניות בקרבות סטלינגרד וקורסק (יוני -1942 אוגוסט 1943), במהלכם נהרגו מאות-אלפי חיילים הונגרים, הגיע מיקלוש הורטי (Horthy Miklós), עוצר הכתר ההונגרי, למסקנה, כי האינטרס ההונגרי מחייב את עזיבת בריתו עם היטלר, והחל במגעים חשאיים ליציאת הונגריה מן המלחמה. בין השאר הסכים ראש ממשלתו מיקלוש קאלאי (Kallay Miklós) שארצו תשמש כמקלט זמני. ותחנת מעבר עבור כ-70 אלף פליטים בדרכם לארץ-ישראל. בתקופה זו עדיין היוותה יהדות הונגריה את הריכוז היהודי הגדול ביותר שנותר על אדמת אירופה, ועדיין נתפסה כארץ מקלט.

שליחות הצנחנים

כבר באוגוסט 1940, תבע דוב הוז לעשות משהו "נועז וכרוך בקורבנות חמורים", כדי ליצור קשר ישיר, בין הארץ, לבין שטחי הכיבוש. בסוף 1941 דיבר ד"ר דוד ורנר סנטור, חבר הנהלת הסוכנות, על הצורך להשיג ידיעות ממקור ראשון. אולם הצעות אלו לא נענו.

מסוף 1942, כאשר התבררו בארץ, עצם ההשמדה והיקפה, הועלתה תביעה זו בייתר שאת. אליהו דובקין, ממחלקת העלייה של הסוכנות חזר ותבע מבן גוריון, לשלוח לשטחי הכיבוש כמה חברים, ואולי כמה חברות, כפי שעשתה המחתרת היהודית שם: הלוא אנשיה נשלחו מגטו לגטו ומארץ לארץ והבריחו גבולות בתנאים הקשים ביותר. כן היה ידוע בארץ , שממשלות גולות, כמו אלה של פולין, יוון ויוגוסלביה, שולחות אנשים מבחוץ, אל האוכלוסייה שתחת הכיבוש הנאצי. בן גוריון נענה ואמר: "כן, יש לשלוח לפולין חבר, שאולי לא ישוב". כאשר ביקר בארץ, השר הפולני פרופ' סטניסלאו קוט, בסוף 1942, הציע לו בן גוריון, שאנשים מן היישוב יתאמנו בלונדון ומשם יצאו לפולין, עם שליחים של המחתרת הפולנית. קוט הזהיר את בן גוריון שיש ספק אם יוכלו אנשים אלו להתקיים שם, יותר מזמן קצר. שיתוף הפעולה שהוצע לממשלת פולין לא התממש וגם פניות אחרות – לצרפתים, לצ'כים, ליוגוסלבים ואף לאמריקאים, לא הועילו להחדיר שליחים של הישוב לשטחי הכיבוש[62].

במקביל פעל 'הקיבוץ המאוחד' בערוץ נוסף – קורסי השליחים, שמטרתם הייתה הכשרת אנשים מקרב ההתיישבות העובדת שיגיעו לאירופה ויצרו קשר עם יהודייה[63]. בין הפעילים המרכזיים היו צבי יחיאלי[64] ויהודה בראגינסקי[65], שמקום מרכזי שמור להם בשליחותה של חנה. בראשית 1943 , בתגובה לגישושים של אנשי הסוכנות ו'ההגנה', ובהם אנצו סרני[66], הועלה לראשונה רעיון הצנחתם של  שליחים ארצישראליים, כחיילים בריטים. מנהיגי הישוב ראו לנגד עיניהם כמות של כאלף צנחנים מתנדבים, במשימה כפולה: יהודית – ליצור קשר עם הקהילות בארץ היעד, ובריטית, לסייע למילוט טייסים שבויים[67]. מנקודת מבטם של המתנדבים ושל שולחיהם, התפקיד היהודי היה הראשון בחשיבותו ואילו את התפקיד הצבאי, שהבריטים היו אמורים להטיל על הצנחנים – אלחוט, סיוע לשבויי בעלות הברית, קשרים עם פרטיזנים וכדומה, צריך היה למלא, משום שאחרת, אי אפשר יהיה למלא גם את התפקיד היהודי. כפי שאמר הצנחן יואל נוסבכר (פלגי) " האנגלים יכולים לשלוח שמה סוכנים שלהם בלעדינו, אבל אנחנו איננו יכולים לפעול בלעדיהם"[68]

בקיץ 1942 הגיע לשדות ים יונה רוזנפלד (לימים רוזן), שכמה חודשים קודם לכן החל לגייס מתנדבים ליחידה "שתפקידה לצנוח מעבר לקווי האויב", במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. בשלב ראשון, התבקש רוזן לגייס דוברי הונגרית מבין מכריו. "אמור להם שהגיוס הוא במסגרת הצבא הבריטי, כי למוסדות הלאומיים שלנו אין כלים מתאימים למשימה כה מורכבת ורחבת טווח"[69]. בין האוהלים פגש את חנה, במקרה. רוזן הציע, ומיד נמלא היסוס. מהיכרותם המוקדמת ידע שעלתה לבדה, ולא מכבר סיימה את לימודיה בנהלל. הוא חש כי אולי לא הוגן היה להעמידה במבחן "שבהיותה מי שהיא, לא תוכל לסרב לו". אך חנה לא נראתה מופתעת מעצם ההצעה. היא נרעשה מהמקריות שבה נפגשו צרכיה הפרטיים, עם הצורך הלאומי שהציג רוזן. ביומנה רשמה :"הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות שכזאת! ותשובתי הייתה כמובן שאני מוכנה ללא כל היסוסים… אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי. וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליות שבו"[70].

לאחר תהליך מיון בו לקחו חלק 240 מתנדבים, שמתוכם נבחרו 110 שנשלחו לאימונים ורק 32 שצנחו[71]. מתוכם לא שבו שבעה: חנה סנש, אנצו סרני, פרץ גולדשטיין, חביבה רייק, רפי רייס, אבא ברדיצ'ב וצבי בן-יעקב].

החלק הראשון של האימונים נערך בארץ, במסגרת הפלמ"ח, כאשר הבריטים אינם מעורבים ישירות. מסלול ההכשרה כלל קורס שליחים של התנועה, קורס מדריכים בנשק קל שהתקיים בבית אורן, וסמינר אידיאולוגי של 'הנוער העובד'. מרגלי סנדר, שהשתתפה עם חנה סנש בחוג לספרות תיארה: "קראנו סיפורים שהתאימו לתכנים שהיינו צריכים להעביר לחניכים, ובחוג הזה היא בלטה מאד, עד כדי כך שהיה לי קשה להעז לפתוח את הפה. איזה ידע והעמקה היה לה! מי שהיה בחוג הזה, הרגיש כבר אז שהיא אישיות מיוחדת, ובעיקר ביכולת ההתנסחות וביכולת למצות מתוך ספרות ערכים ודעות. ידענו שהיא מהונגריה ושהיא באה מתרבות, ואף אחד מאתנו לא היה ברמה שלה. בהעמקה שלה ובעיקר ביכולת שלה להתבטא במילים – ועוד בעברית. אני זוכרת שכל-כך נהניתי שהייתה לנו בחוג מישהי שכך העלתה את הרמה… בחוג הזה לא שמרנו ממנה מרחק, אף שרבים אחרים בסמינר לא ממש סבלו אותה"[72] . השלב הבא היה קורס אלחוט, שהתקיים ברמת הכובש.

לצורכי התקשורת, השתמשה סנש בשם הצופן "הגר".  במהלך דצמבר, התחיילה לצבא הבריטי  וקיבלה את מספרה האישי: 2992382 . טרם צאתה לקורס הבא, כתבה מכתב, שיש לשער כי היה הקשה בחייה: מכתבה לאחיה גיורא, המיועד להימסר לידיו לכשיגיע, ולא ימצא אותה בארץ: "יש מכתבים הנכתבים שלא על מנת להישלח. מכתבים שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא? מחרתיים אני מתחילה משהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו… עלי להסביר לך משהו, להצטדק. עלי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים, וכשתשאל: 'איה היא?' – יענוך בקיצור: 'אין, איננה!' האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?…"[73].

על הפגישה הראשונה עמה באותה תקופה מספר חברה לשליחות יואל פלגי: "… היא הייתה גבוהה. בישיבתה, בשלבה את רגליה המאורכות והנאות ובהשעינה את ידיה על השולחן הקטן, היה משהו מלבב וכובש. חיילת הייתה בחיל האוויר. הכחול אפור של מדיה הלמו יפה את עיניה תכלת. שערותיה החומות-כהות גלשו בשפעת תלתלים רבים סביב פניה המעודנים, המאורכים. היה בה משהו מאוד הרמוני."

ב-27 בדצמבר 1943, נשלחה לקורס הצניחה בן השבוע, ברמת-דוד, כאשר היא יודעת מהי משימתה המיועדת. חלק מהזמן עבר בשיחות בלתי פוסקות שקיימו ביניהם ובהם תהו אם יוכלו למלא את הפן היהודי של שליחותם[74]. בתקופה זו כבר הבשיל הדיון בין הביון הבריטי והאמריקאי, באמצעות ה'A-Force', לבין הפרטיזנים ביוגוסלביה, על הצנחת שליחים לתחומם, לשם מעבר להונגריה ורומניה. הצורך הדחוף בבניית מערכת מקומות מסתור ומילוט לשבויים, בעיקר טייסים, בארצות אלה, נבע ממאמצי בעלות הברית, להפציץ את מתקני הנפט בפלויישטי (Ploesti) שברומניה, החל מאוגוסט 1943 [75]. תפיסת הבריטים, שהחודרים חייבים להיות בני המקום, הדוברים את שפותיו על-בוריין, תאמה את רצון המוסדות בארץ, בשליחים שינועו באופן חופשי בין הקהילות היהודיות, יזהירו מפני הבאות ויסייעו להתארגנות, תהיה אשר תהיה. ולבסוף, תאמה גם את רצונם האישי של המגויסים, כל אחד וכאביו הוא. כדי למנוע לחצים, נקבעו חוליות הצנחנים מראש, ונקבע תור פנימי. בהתאם לכך, הוחלט על הקבוצה הנבחרת[76] : חנה סנש ויואל פלגי [77] להונגריה, אבא ברדיצ'ב, שייקה טרכטברג (דן) ודב ברגר (הררי) לרומניה. לאחר שהשלימו גם האחרים את קורס הצניחה, וכולם השלימו יחד קורס קרב-מגע במשמר העמק[78]. החלה ההכנה המשותפת לארצות הצניחה.

השלב הבא של האימונים התבצע בקהיר, שם הוכשרו בבסיס צבא בריטי, בתחומים שונים, כמו נהיגה ושיפור האנגלית. דגש רב ניתן לתחום הקשר (אמצעים לאיסוף מודיעין והעברתו) וכן שיפור יחידני בשפת ארץ היעד. מבחינת הבריטים, מטרות הצנחנים היו השגת מידע מודיעיני וחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית, שצנחו בשטח האויב, לאחר שמטוסיהם נפגעו. מעבר לכך, הצנחתם הייתה חלק ממאמץ ההטעיה הגדול שנועד לשכנע את גרמניה הנאצית שהפלישה של בעלות הברית תבוא מכיוון דרום אירופה. הבריטים העלימו עין מהעובדה, שמצד הנהגת היישוב (הסוכנות היהודית), המטרות היו ניסיון לפעול להצלת יהודים באירופה, ובעיקר לחדש את הקשר עימם. לארגן שם את היהודים לעלייה לארץ ולהצילם מהצורר הנאצי;. הפיקוד הבריטי הסתפק בדרישה מהשליחים כי יתרכזו בביצוע המשימות שהוטלו עליהם (איסוף מידע, דיווחים שוטפים וכו'). אם במהלך הביצוע יעסקו גם ב"דברים נוספים", הרי זה עניינם ועל אחריותם. אבל בדיעבד – ואולי גם בזמן אמת – זו נחשבה משימת התאבדות ,שערכה הסימבולי עלה על סיכויי הצלחתה.

ב-26 בינואר, 1944, שבה חנה ארצה, לשבוע אחרון של פרידה. כחלק מהחיזוק הרעיוני, הופגשו השליחים עם ראשי היישוב, אשר שיננו להם את חלקה היהודי-ציוני של המשימה. יואל פלגי מזכיר כמה פגישות, בהן דרשו השליחים הבהרה ברורה, באשר להגדרת תפקידם. הוא מצטט את אליהו גולומב שאמר "ללמד יהודים ללחום" , את ברל כצנלסון – "הצילו יהודים, כל היתר – אחר-כך. אם לא יוותרו יהודים, גם ארץ-ישראל והמפעל הציוני ייכחדו"; את דוד בן-גוריון שאמר: "שיהודים ידעו שארץ-ישראל היא ארצם ומעוזם", את דובקין שאמר "אם תמסרו דרישת שלום מהארץ לגולה – מלאתם את שליחותכם". המסר מהכללי היה : "עשה כהבנתך וכמיטב יכולתך. תפקידך לפעול במתן עזרה לבני עמנו בכול צורה אפשרית"[79].

הצנחנים לא קיבלו, אם כן, הנחיות מבצעיות מפורטות, משום שאי אפשר היה לתת להם הנחיות כאלה מרחוק, הן משום שהמצב באירופה השתנה במהירות וגם משום, שבשלב המאוחר בו יצאו, כבר לא היה ידוע, אם יוכלו לארגן את היהודים למרד, כפי שקיוו כמה משולחיהם. שרתוק, גרינבוים וגולומב ואחרים, סברו שיהודים יילחמו רק אם יבואו מן הארץ להנהיגם לכך. בהמשך, כאשר הסתבר שהפרטיזנים היוגוסלביים חוששים להעבירם את הגבול להונגריה, דרשה חנה בכול תוקף, שהצנחנים יחצו את הגבול בכוחות עצמם: "אני מוכרחה ללכת ואם אפול, לא לשווא אמות. אולי תגיע השמועה אל היהודים, כי שליח מארץ ישראל הגיע ונתפס, ויפעם הלב בגטאות וביערות: יש להחזיק מעמד, לא עזבונו, לא שכחו אותנו, ואולי קרובה הישועה, האמונה עשויה לחולל נסים[80]".

נראה אם כן, שגם הצנחנים, לאחר התלבטות ולאחר פגישה עם המציאות בשטח, הגיעו לאותם מסקנות, שהגיעו אליהן המוסדות בארץ, בנוגע להגדרת תפקידם: לעודד בעצם הופעתם; לספר על ארץ ישראל; להיות ליהודים מופת להתנגדות; ויחד עם זאת – להילחם בגרמנים[81].

הם התווכחו ביניהם באשר למידת הסיכון שהיו צריכים לקחת על עצמם: ראובן דפני תהה: "האם באנו רק כדי שהישוב ארץ יצא על ידי חובתו באמרו: "הנה שלחנו אנשים והם נפלו? […] תכליתנו לעזור, לא להקריב את עצמנו… איננו שואפים להיות לסמל, בלי לפעול למעשה"[82]. כאשר פגשו את  גולדה מאירסון (מאיר) ודוד רמז, בבניין 'הועד הפועל', "עיניה של גולדה, האשה החזקה, זלגו דמעות – הלא ידעה כי לא כולנו נחזור משליחות זו"[83].

דמעותיה של גולדה מעלות את השאלה, האם הפנימה גם חנה את סכנת אובדן החיים הכרוכה בשליחות? נראה שכן. צעדיה בימים שנותרו עד הירידה קהירה, מעידים על כך. היא פינתה את חדרה הקטן בקיסריה וארגנה את חפציה לאפסון בשתי מזוודות. את האחת, עם רכושה החומרי, בגדים וציוד אישי, הפקידה אצל אילונה קראוס בקרית-חיים. את השנייה, עם רכושה הרוחני, ספרי אביה ומחברות היומן, הטמינה מתחת לגג מחסן הבגדים בקיסריה. על מקומן ותכולתן של שתי המזוודות יידעה כמה אנשים. את שיריה, ציפורי-נפשה, העתיקה למחברת בשם 'ללא שפה', עליה חתמה כבר כ'הגר'. את המחברת הפקידה בידי אשת אמונה האחת, מרים. האופן בו הכינה וריכזה את כתביה, והעובדה שלא פירטה בהם בנושא השליחות, מעלה על הדעת שלקחה בחשבון שייקראו בעתיד ללא נוכחותה[84]. חנה יצאה לסבב ביקורי פרידה ממכריה בארץ.

יואל פלגי נזכר בשיחה במצרים בין חנה לאנצו סרני, בה העלתה חנה את האפשרות שייתפסו כמרגלים שדינם מוות. סרני הציע להצטייד ברעל, כדי להימנע משבירה בעינויים, ופלגי תקף אותו בחריפות על התבוסתנות שבדבר[85]. אחיה, גיורא סנש, משוכנע שידעה מפורשות, שסיכויי חזרתה קלושים[86]. אף שהייתה אופטימית מטבעה, קווי האופי התכליתיים והמציאותיים שלה מחייבים שכל השאלות הקשות נשאלו, והסיכונים חושבו. חנה, שבאה מאירופה, הייתה רחוקה מתרבות ה'סמוך' הישראלית.

ההתארגנות

במארס 1944 הוטסה עם החבורה לבארי (Bari) שבדרום איטליה, הבסיס  הקדמי של בעלות הברית לקשר עם אזור הבלקן. מטרתם העיקרית של הצנחנים, הייתה להגיע לארצות מוצאם באירופה, לארגן שם את היהודים לעלייה ארצה ולנסות להציל יהודים רבים ככל האפשר. 26 מתוך 37 צנחנים שהשלימו את הכשרתם, הוצנחו על ידי הבריטים באירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית כדי לסייע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית, והשאר הונחתו במטוסים, או המתינו ליציאה במצרים, בדרום איטליה ובטורקיה אך לא נשלחו ליעדיהם[87].

הם דרשו וקיבלו דרגות קצונה, כדי להבטיח את מעמדם, הן בעיני השותפים הבריטים למבצע והן בעיני שוביהם, במקרה שייתפסו[88]. בשיחה עם הממונים, נשאלו הצנחנים אם ברצונם להירשם כשליחים או כמרגלים. האחרונים היו זכאים למשכורות גדולות פי כמה מהראשונים. בזה אחר זה סירבו הצנחנים להצעה הכספית המפתה, משום שהם דבקו ברעיון ש"הם משרתים את היהודים ולא את הבריטים"[89].

לאחר כחודש בקהיר, הגיעה הוראת התזוזה. חנה הפקידה בידי איש המוסד לעלייה ב', צבי יחיאלי[90], מעטפה סגורה [91], ובתוכה השיר 'ליקטנו פרחים'. השיר מציג, על דרך הניגוד, את הפן החשוב – אולי היחיד מבחינתה – של השליחות: הבאת 'השמש' ו'האביב' של 'המולדת', אל 'החורף' ו'החושך' ב'ניכר'. יחד עם זאת, למרות תחושת הבדידות שליוותה אותה בשנותיה בשדות ים, ניכרת במכתבה תחושת השתייכות: השיר כתוב כולו בלשון 'אנחנו'[92]. בנוסף, הפקידה בידי יחיאלי, הוראות ובקשות אישיות שונות. ברגע האחרון, כתבה לאם בהונגריה ולקבוצה בקיסריה. שניהם ממוענים לקטבים שונים של חייה ושניהם נושאים אופי של פרידה, בדגש שונה. לאם: "בעוד ימים ספורים אהיה כה קרובה אליך – וכה רחוקה . סלחי לי ונא הביניני", ולקבוצה: "… אנחנו הולכים כולנו למטרה אחת. כל אחד יעמוד על מקומו – אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כוח", שניהם בתאריך 13 למארס 1944 [93]. בקשותיה היו שתיים: לדאוג לעליית האם ולאזרחותה שלה. למרבה הצער, הבקשות לא מולאו בדיעבד, או שמולאו רק לאחר מאבק[94]. בקבוצה לא ידעו על קורותיה כמעט דבר. במכתב נוגע ללב ומתרעם משהו, שאיחר להגיע אליה, כתב לה חבר הקבוצה: "מספרים שאת קצינה ואנחנו לא יודעים אם נכון הדבר. הרי אם זה נכון מגיע לך מזל טוב והנה אנו מתלבטים אם להגיד לך מזל טוב או לא. ואם גם עבודתך דבר סודי… הרי יש לך כאן ידידים שחיים אתך את חייך… וכמו שאת רוצה לשמוע על הנעשה אצלנו גם אנחנו רוצים כך ממך"[95]…

הצניחה

מקץ יומיים, בליל 14-15.3.1944 , בעיצומה של הפצצת בעלות הברית על ברלין, במסגרת מבצע ליצירת תשתית הסתרה ומילוט לטייסי בעלות-הברית , צנחה צנחו חנה סנש, ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב בצפון יוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. לתוך מעין "אי" של הפרטיזנים היוגוסלביים בקרבת 'Chicken1' – הגבול ההונגרי.

ב-19 למארס 1944,  פלשו הנאצים להונגריה. משמעותה של בשורת האיוב הייתה ברורה. יום למחרת פלישתם של הגרמנים, פורקו כל הארגונים היהודיים  (אם כי חלקם המשיכו לפעול במחתרת) ובמקומם הוקמה, בפקודת אדולף אייכמן 'המועצה היהודית (Zsido Tanacs), שמבחינת הגרמנים, תפקידה היה הרגעת הרוחות והשגת ציות לפקודותיהם, וסיוע ארגוני כגון הקמת הגטאות, בדומה ליודנראטים שהוקמו בפולין. בדומה למועצות היהודים האחרות, גם אופן תפקודה במציאות הקיצונית בה פעלה והשאלות המוסריות העולות ממנו, נתון בוויכוח רב-פנים ורב ייצר[96].

ראו באתר זה: יודנראט

היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, רכושם הוחרם, חופש התנועה הוגבל וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית במבצעי בזק הוקמו גטאות בערי הונגריה, לצורך השמדתם. הסוכנות לא הצליחה להעביר למקום מבטחים את בני משפחותיהם של הצנחנים שצנחו בארץ הולדתם. כך הוריו של פרץ גולדשטיין, שהמתינו לרכבת ההצלה שאירגן קסטנר וכך קטרינה סנש, שחשבה שבתה נמצאת במרחק של אלפי קילומטרים ממנה[97].

דומה וטורו של נתן אלתרמן מאותו שבוע: "ועוד על הילדים ביערות, או משמעות הפלישה הגרמנית להונגריה', מתאר, את שראתה חנה למול עיניה. "… שאלו נא את פי הילדה בלחישה מה משמעות הפלישה"[98]. פלישת הגרמנים הקשתה שבעתיים על התוכנית להסתנן להונגריה, ובכל זאת, חנה נכנסה למתח וחשה עצבנות ותחושה עזה של דריכות. כאילו בערה האדמה מתחת רגליה. היא חתרה בלי הרף לשם, אל עבר הגבול.

הייתה לה תחושה ששעון החול אוזל והיא דרשה בתוקף לצאת למשימה. דבר שיצר בינה לבין שאר הקבוצה, שחששה מפני הפזיזות שבמעבר בכל מחיר. היא הדגישה שוב ושוב, שאין הדבר נובע מדאגה אישית או משפחתית, , שהרי הובטח לצנחנים, שכול בני משפחותיהם יוצאו מאזור הכיבוש טרם בואם, אלה במשימה לאומית, כלל יהודית[99]. יונה רוזן סיפר: " חנה הייתה נחושה וכריזמטית, מלאה להט ודבקות ללא פשרות. מאביה הסופר, בלה סנש, ירשה אופי אינדיווידואליסט, בעוד שאנו לא הרשינו לעצמנו לחרוג מהשורה. אהבנו והערכנו אותה, ובוויכוחיה עמנו השיגה תמיד את מטרותיה. זה היה אסונה"[100]. יואל פלגי, העיד ממרחק הזמן: "היא הייתה קנטרנית, בלתי-סובלנית וקשה. הכול סבב סביב אותה הנקודה, של הצורך להציל, וכל דבר  שקבעה בו דעה, היה 'אידיאה פיקס"[101]. ראובן דפני חשש מראש מאופייה החזק ועקשנותה, וכאשר הביע זאת באוזני סרני בקהיר, הייתה התגובה: "בוודאי לא יהיה קל לעבוד . עמה , אבל זכור ואל תשכח אף פעם: זאת בחורה בלתי-רגילה. התלות בפרטיזנים, לשם הברחת הגבול, מתחה את עצביה עד לקצה. הימים הספורים  שהייתה אמורה לבלות שם, הפכו לשלושה חודשים של מאבק נחוש לקבלת אישור המעבר. בסופו של דבר, נתן לה ראובן דפני את האישור בלב וכבד[102].

בליל המעבר, הם יצאו לחצר הבית, לתאם פרטים אחרונים, כגון מפתח כתב-הסתרים להודעות שתעביר: 'הקיבוץ המאוחד שדות-ים קיסריה'. חנה נתנה לו גם פתק ועליו מילות 'אשרי הגפרור'.

דפני, שמעיד על עצמו כי לא היה 'איש רוח', קימט את הנייר והשליכו, אך המחשבה שאולי אלה 'דבריה האחרונים' הציקה לו, והוא שב ומצא את הפתק[103]. ב-9 ביוני 1944, עברה חנה את נהר הדראווה (Drava) בבוקר המחרת, החבורה נתפסה עם שני צעירים יהודיים ושותף צרפתי, בכפר בו אמורים היו לפגוש את מבריח הגבול שילווה אותם בהמשך הדרך. משדרה של חנה אותר בקרבת מקום וקושר אליה. דפני המתין  במשך ששה שבועות שיגיע ממנה אות החיים המיוחל, אך לשווא. מאותו רגע השלימה חנה עם אובדן הסיכוי לביצוע המשימות שהוטלו עליה ולא נותר לה אלא לשמור על סודותיה, בזקיפות קומה וביושר אינטלקטואלי. לימים, תיאר פלגי איך בפרידתם החטופה במעבר בין בתי הכלא, אמרה לו חנה: " סופו של דבר: נכשלנו. אולי אחרים היו מצליחים. אנחנו . נכשלנו"[104].. יואל ברנד אמר כתב עליה: "רוחה הרומנטית ביקשה תמיד להקריב קרבן אישי למען האידיאה"[105]. רקפת דיין, במאמרה החשוב, טוענת שייעודה זה האחרון, שב ונבע ממעמקי חינוכה התרבותי בהונגריה, וממיתוסי היסוד עליהם חונכה, ברוח הרומנטיציזם של המאה ה- 19 [106],  הרבה יותר מאשר ממסרים אשר ספגה בתקופת חייה בארץ[107].

בין יוני לנובמבר 1944 , עברה מיד ליד. היא הייתה כלואה בשבעה בתי סוהר, בחלקם נחקרה, בחלקם גם עונתה. על ידי הונגרים. היא עונתה במיוחד תחנת הז'נדרמריה המקומית בסומבאטהי (Szombathely) , עיר המחוז המרכזית של מערב הונגריה, לשם הועברה עם לכידתה. כמו כן עונתה בביתה סוהר המרכזי ההונגרי אשר בהאדיק (Hadeck barraks). מראה פניה החבולים והנפוחים עדיין והשן החסרה בפיה, תוארו על-ידי אמה שפגשה בה לאחר כשבוע בהאדיק.. בין היתר, סופר על כך שהוכתה וציפורניה נעקרו, בעבר נכתב גם ש"רגליה נשברו ולחייה הוורודות היו מכוסות פצעי מוגלה. בהמשך נחקרה על-ידי הגסטאפו בצורה פחות אלימה, בעיקר תחת לחץ פסיכולוגי[108].  בימים הראשונים ניסתה לשים קץ לחייה בקפיצה מחלון הבניין ומשלא הצליחה עונתה כפליים. מאותו רגע נכבלה.

הגרמנים החלו בכיבוש הונגריה כמה חודשים קודם לכן, אבל ריכוזם ושילוחם של היהודים בבודפשט נדחה לשלב האחרון. זו הסיבה שאמה של חנה, קטרינה סנש, הסתובבה בחופשיות יחסית בעיר, בהתחלה מבלי לדעת שבתה עצורה שם. שבוע לאחר לכידתה, הובאה לחדרה אמה ההמומה. ההלם היה הדדי, משום שחנה לא ציפתה שאמה תהיה עדיין בגבולות הונגריה[109]. גם אמה הייתה משוכנעת, שבתה נמצא ב"ישוב מבודד בפלשתינה".

איתן סנש, בנו של גיורא, שהיה אחיה היחיד של חנה, מספר: "יום אחד קצינים גרמנים הגיעו לדירה של סבתא שלי. לקחו אותה איתם ואז הכניסו את חנה לחדר, כשהיא הייתה חבולה ופצועה מהחקירות. זה היה המפגש הראשון ביניהן אחרי שהן לא התראו כמה שנים"[110].

כאמצעי לחץ, נכלאה קטרינה סנש באותו כלא למשך כשלושה חודשים, בהם התאפשרו לה פגישות חטופות עם חנה. תקופה זו העמידה את 'אמא סנש', כפי שתכונה לעתיד, כעדה בעלת תוקף ייחודי לגורל הבת. הפשיסטים איימו על חנה, שאם לא תגלה את סודה, יענו את אמה לעיניה ויוציאוה להורג אבל היא עמדה בקשי ערפה. חנה לא מסרה מידע על משימתה. עיקר לחץ החקירות נסב על הסגרת פענוח הצופן האלחוטי, במטרה לבצע שידורי סרק אל הבריטים, ולא סביב הסגרת שותפיה. לימים הובהרו שתי עובדות:

1. לבדיקת דפני לאחר המלחמה, לא נמצא כל שדר ממשדרה של חנה, הן בבארי והן בקהיר[111].: "היא לא בגדה".
2. את מהלכי שותפיה של חנה לחדירה, ידעו הגרמנים מראש, ממערכת של סוכנים כפולים, שעבדו מול מפעילי השליחים[112]. לפיכך לא היו זקוקים למידע זה מחנה. קטרינה הועברה למחנה הריכוז ההונגרי קישטארצ'ה (Kistarcsa). לאחר שחרורה משם, באמצע ספטמבר 1944 , ניסתה האם נואשות להיפגש עם קסטנר כדי לדרבן אותו להצלת בתה, אך לשווא. באותו חלון זמן היה קסטנר עסוק במו"מ הרגיש על הצלת 1,684 יהודי 'רכבת קסטנר' והשלמת מסעם מברגן-בלזן לשוויץ. ייתכן והתחמק מן הפגישה, שהייתה עלולה לעורר את זעם הגרמנים ולסכן את מאמציו. לימים טען בפני קטרינה סנש, כי לא ידע שחיפשה אותו[113].

חבריה של חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי, הגיעו אל קסטנר, תוך שהם נמצאים במעקב של השירות החשאי ההונגרי. קסטנר שכנע את פלגי להגיע למטה הנאצי ולהציג את עצמו כנציג הסוכנות, שנשלח לבדוק את רצינות ההצעה שהביא יואל ברנד (״סחורה תמורת דם, דם תמורת סחורה״).[114]

על שליחותו של יואל ברנד

הוא הדריכו לדרוש מהנאצים שרכבת ההצלה תגיע לספרד כדי שיוכחו כוונותיהם הטובות וניתן יהיה להמשיך בעסקה. פלגי עשה זאת, ובהמשך נתפסו הוא וגולדשטיין, עונו ונשלחו ברכבת לגרמניה. פלגי הצליח להימלט מן הרכבת ולהסתתר בהונגריה[115]. לימים יטען שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט כי "החל מתחילת ספטמבר עשה קסטנר גופו פעולה נמרצת בעניין שחרורה של הצנחנית"; "ביום 14.10 קיימו קסטנר ופרידריך בורן (נציג הצלב האדום בבודפשט) פגישה עם נציגי משרד הביטחון ההונגרי, ובה נתנו אלה הבטחה לשחרר את שלושת הצנחנים היהודים תוך ימים אחדים. מכול מקום, בזמן זה יצרו שליחיו של ראובן דפני, קשר עם קטרינה סנש, ציידו אותה בכסף ובתחושה שאינן לבדן[116]. במשך כחודש העבירה קטרינה חבילות לחנה, הצליחה לראותה ואף מינתה לה סניגור. אנדור סלצ'ני Szelecsenyi Andor)) הספיק לפגוש את חנה, וחוות דעתו הייתה שלא צפויה לה סכנה, לכל היותר מאסר ממושך. בהתחשב בכך פעמי 'הצבא האדום' כבר נשמעו בבירור, הייתה זו תחזית אופטימית[117]. אבל הגלגל התהפך ב-15 לאוקטובר,.1944 , כאשר אנשי 'צלב החץ' (Nyilaskeresztes Párt) הפאשיסטיים, תפסו את השלטון בהונגריה. הורטי נלקח למעצר בגרמניה. הורכבה ממשלה חדשה בראשות מנהיג המפלגה פרנץ סאלשי  (Szálasi Ferenc). משטר האימים החדש בהונגריה, רוקן את הבטחת קסטנר ובורן מתוכנה.

מבלי להמתין רגע, החלו נאמני המפלגה לבצע פרעות ביהודי בודפשט. אלפים הובלו אל גדות הדנובה ונורו במקום. הדי ההתרחשויות דלפו אל בית הכלא. יואל פלגי הבין כי נגזר על כולם למות[118].

קשה לדעת מה חוותה חנה בימי כליאתה. חלק ממה שכתבה לא נשתמר. מעדויות שונות שטפטפו , זרמו והצטברו מתקופת כליאתה, מתברר למרבה ההפתעה, שנפשה הסוערת, נהייתה שלווה. יואל פלגי סיפר, בריאיון מאוחר, כי: "חנה ביוגוסלביה הייתה לא רגועה ותוקפנית. ואילו בכלא הייתה רגועה. זה ההבדל בין שתי התקופות שבהן פגשתי את חנה… נדמה לי שהייתה בינינו הרבה יותר שפה משותפת וקשר עמוק וחברות, מאשר בכל מגעינו לפני כן. גם כל תיאורי האחרים שבאו עימה במגע, תיארו אותה במצב רוח טוב, ענוגה, בעלת הומור, עליזה ואדם פתוח וחופשי"[119].  יחזקו את התרשמות זו, מכתב התודה שלה על מתנת אמה ליום הולדתה ה 23- שחל בכלא, בו כתבה ש"כשעושה היא את מאזן חייה, קובעת היא שבהשקיפה לאחור… היא מוצאת שימי נעוריה היו יפים ועשירי צבע, ושהחיים נתנו לה הרבה מאד"[120]. כך גם השיר שכתבה בכלא לאמה, לכבוד חתונת הכסף של הוריה: "הזיכרונות, כפרחי נייר, לא יבלו לעולם. נשארים הם טריים. לעתים קרובות יסתכל בהם האדם וישכח שאינם חיים"[121].

בתא האסירות הקומוניסטיות, בית הכלא ברחוב קונטי, אליו הועברה עד למשפטה, היא הייתה מלאת חיים ופעילה מאד. היא הייתה הרוח החיה מבין עמיתותיה. היא לימדה ולמדה בקבוצה לניניזם וציונות, הייתה פעילה בציון החגים ותאריכים כיום המהפכה, טיפלה בילדי אסירות, אלתרה עבודות-יד, הובילה התעמלות יומית, לימדה ריקודים ושירים, העבירה אימונים תיאורטיים בנשק, זריקת רימון ושדאות, והייתה הרוח החיה נראה היה שחשה והפיצה כלפי חוץ לא רק עוצמה פנימית וזקיפות-קומה אלא גם שלווה ואופטימיות[122]. כאילו הסירה את מורא המוות כאפשרות ריאלית ותיפקדה ללא מורא. החל מעדות אמה[123], עדות יואל פלגי [124], דרך עדויות אסירות יהודיות[125]  ועד לאסירות סרביות אותן לימדה קרוא וכתוב[126], העידו כולם, כי הייתה מוקד להערצה ולעידוד עבור הכלואים סביבה. אולי הייתה זו ההשלמה, קבלת המציאות כפי שהיא והתמודדות עימה בדרך של  עשייה. לאמה כתבה כי "הפעילות הקדחתנית המלאה שיש לי, נותנת לי את האפשרות שלא לחשוב על המציאות"..  נראה שחוות דעתו המרגיעה של עורך הדין ושגרת חיי היום-יום בכלא יצרו תחושת בטחון דקיקה. מצד שני, צבי יחיאלי טען כי חנה נשאה עימה לשליחות תחושה מוקדמת של עצמה, כקורבן העתיד לעלות לעולה[127]. תומך בדעה זו, שירה האחרון, אותו כתבה בהונגרית ותפרה לתוך בגדה (נמצא על ידי אמה). שיר זה, נכתב ב-20 ליוני 1944, פחות משבועיים לאחר שנתפסה, כשכולה אפשרויות כביכול, היו פתוחות.

"אחד – שנים – שלושה… שמונה האורך ,

שני צעדים הוא רוחב הצלע –

החיים מרפרפים בסימן שאלה .

אחד – שנים – שלושה… אולי עוד שבוע.

או סוף הירח ימצאני פה עדיין .

אך ממעל לראשי – האין.

כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי…

במשחק נועז עלי מספר עמדתי.

הקוביה כרכרה. הפסדתי"[128].

שמה של 'הקצינה הבריטית היפה' הלך לפניה, ואולי זה גם היה אסונה. יואל פלגי טען בראיון מאוחר, כי באופן התנהגותה זה, כמעט שלא הותירה לשוביה ברירה אלא להוציאה להורג , כפי שבא לידי גם תיאור פגישתה עם מפקד הכלא למקה, "תיאור זה עשה לו כנפיים ועבר, מפה לאוזן". אכן קיימות עדויות על האופן בו הרשימה את שוביה והתנגחה בהם מחמת הפגיעה בכבודם, או שמא תהפוך לסמל ולמודל להתנגדות[129]. יש טענה שפעילי המחתרת עמדו לשחררה. בתוך הכלא נרקמה תכנית בריחה שחנה הייתה שותפה לה.  בזמן העברתם של האסירים, בין הכלא ברחוב פו (Fö Utca) , התרופפה השמירה לרגע ונוצרה הזדמנות נדירה לברוח, אך חבורת  האסירים ויתרה באמונה שיום השחרור קרוב וחבל להסתכן –ההזדמנות הוחמצה[130].

ב-28 באוקטובר 1944, הובאה חנה לפני בית-דין, בהרכב של ארבעה שופטים, שניים צבאיים ושניים אזרחיים. חנה כפרה באשמת הבגידה ובזכות בית המשפט לדון אותה, בהיותה שבויה בריטית[131]. היא טענה בתוקף כי מטרתה היחידה, הייתה לסייע בהברחת יהודים אל מעבר לגבול הונגריה-יוגוסלביה, ומטרת המשדר הייתה להודיע לפרטיזנים על מיקום ומספר הפליטים המגיעים. השופט הצבאי ג'ולה שימון (Simon Gyula) העיד במשפטו הוא, כי "העובדה שלא לבשה מדים, נשאה סכומי כסף במטבעות שונים, ומעל לכל – נשאה משדר רדיו 'מתוחכם ובעל ערך' ותעודות זרות, סימנו אותה כמרגלת ולא כשבוית-מלחמה". הוא טען כי המליץ על מאסר ממושך[132]. השופטים האזרחיים דרשו עונש-מוות. בדיון על מתן האפשרות לחנינה, נחלקו הדעות וההחלטה נדחתה. כשחזר לדון בתיק, נמסר לו שהרמטכ"ל אישר את גזר-הדין: מוות, ללא חנינה, לביצוע מידי. חנה הועברה מתאה שבבית הסוהר לנשים שברחוב קונטי (Conti utca), לתא הנדונים למוות, בבית הסוהר בשדרות מרגיט Margit körút)). לדעתו של גיורא סנש, בראיון שנערך לאחר הגעת פרוטוקולי המשפט, תיקה של חנה היה בעייתי עבור ההונגרים בהיותה יהודייה, בתו של סופר הונגרי מפורסם, ושהשופט שימון חשש מחיסולו האישי, בהוראת משטר סאלשי, והעדיף שלא לעמוד על דעתו מול אנשי 'צלב החץ'[133].

דומה וחנה לא הפנימה את המתרחש. ג'ורג' ויידה (Vajda George), שכנה לבית בבודפשט, אסיר קומוניסט, יהודי למחצה, סיפר ליואל פלגי, שגם כאשר הוכנסה ל"תא הדמעות", כפי שכונה תאם של הנידונים למוות "היא הייתה במצב רוח מרומם ולא חשה במה שעתיד להתרחש… לא היה לי העוז לגלות לה מה טיבו של תא זה. לבי נתמלא אימה בראותי אותה צעירה ורעננה, מתבדחת ואינה מרגישה במוות המרחף מעל לראשה"[134]. אם כי יש גם עדות הטוענת את ההיפך: אסירה הקומוניסטית על הרגע בו נלקחה חנה לכלא במרגיט קורוט. לדבריה, חנה הבינה מיד, עוד לפני האסירים סביבה, את הסיבה להעברה הפתאומית: "כל האסירים ליוו אותה לדלת – היא ידעה הכול… חנה רצתה למות בירייה ולא בתלייה. היא התכוננה לפסק-דין מוות ומסרה את מספר היחידה שלה בצבא הבריטי, כדי שימסרו דו"ח על סופה"[135].

בבוקר 7 בנובמבר 1944, הודיעו לה על גזר-דין מוות לביצוע מידי. לפי רוב המקורות, חנה דרשה לערער. נאמר לה שתוכל רק לבקש חנינה, והיא סירבה. לפי גרסת שימון ביקשה חנה חנינה, אך זו נדחתה מראש. היא 'ויתרה' על פגישה אחרונה עם אמה, אך ניתן לה לכתוב מכתבי פרידה, שלא הגיעו לייעדם. מקץ שעה, הורדה לחצר המושלגת. מול קיר הכנסייה הקטנה בחצר הכלא, סירבה חנה לכיסוי-עיניים. היא הוצאה להורג בידי כתת יורים רשלנית, ועיניה פקוחות (כנראה שלא מתה מיד). לשאלת האסירים בקומה מעל, לפשר היריות בחצר, ענה הסוהר כי "נערה ארצישראלית כהה ויפה נורתה". במתרחש חזה ג'ורג' ויידה (Vajda George), שכנה לבית בבודפשט, אסיר קומוניסט, יהודי למחצה, שעסק בחלוקת אוכל לאסירים והציץ מבעד לחלון[136]. באופן מקרי לחלוטין, מצמרר ללא ספק, בצירוף מקרים מזעזע, הגיעה האם לכלא, דקות אחדות לאחר ביצוע גזר הדין, וכך שמעה על מות בתה, מפי שימון עצמו.

"באותו יום סבתא שלי באה לפגוש את השופט שלה בבית הכלא, וכשהוא הגיע לחדר הוא אמר לה שעכשיו הוא חוזר מהוצאה להורג של הבת שלה", נזכר איתן סנש. סצנת הסיום של הסרט האמריקני "מלחמתה של חנה", מציגה בפירוט את הוצאתה להורג של חנה סנש ב-7 בנובמבר 1944. היא מסרבת לכסות את עיניה ומביטה מבט אחרון בשמיים. הקצין יורה פקודות, ההדקים נלחצים, חנה מתמוטטת וצונחת לשלג .המצלמה מתמקדת בצעירה השרועה כשהיא פקוחת עיניים זמן ממושך יחסית, אולי רמז לעדות לפיה סנש לא מתה מיד מהירי. בבגדיה של סנש נמצאו לאחר מותה שתי פתקאות. באחת מהן כתבה מספר חרוזים, בהם היא חזתה את קיצה, ובשנייה נכתבה בקשת סליחה מאמה.

"אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים… באהבה אין קץ – בתך". אלמונים הביאוה לקבר  ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט[137].

בהספדו לצנחני הישוב, כתב, בין היתר יצחק טבנקין:

"שבעה צנחנים הם שלא חזרו. מי יודע מה עוללו להם! אבל בטוחים אנו שעמדו בכבוד. אין נחמה אבל יש ביטחון שכזאת הייתה צריכה להיות גאוות שליחותנו. אין להם קבר כאן, אבל הם חיים עמנו פה. עולמם עולמנו. בתוכנו ובשליחותנו הלכו ופעלו ובלכתם מטילים הם שליחות עלינו".

שואת יהודי הונגריה

זמן קצר לאחר הוצאתה של סנש להורג, החל ריכוז היהודים בגטו בודפשט.

עד לאמצע מאי 1944 רוכזו לגטאות כחצי מיליון יהודים מערי השדה ועד ל-9 ביולי 1944,  במהלך שבעה שבועות בלבד, נשלחו רובם לאושוויץ-בירקנאו, כ 435 אלף נפש. למעט יהודי בודפשט והמגויסים בפלוגות העבודה, הייתה הונגריה ל'יודן ריין'. בסוף יוני  הוחל השלב הבא: ריכוז יהודי בודפשט בבתי 'מגן דוד צהוב' , לשם שילוחם למחנות המוות.

ובתוך שבוע גויסו הגברים בגילאי 60-16 והנשים בגילאי 40-18. 35 אלף יהודים, מהם 10,000 נשים, לעבודות ביצורים להגנת בודפשט מפני הרוסים שהגיעו כבר לגבולה הדרומי. בנובמבר הוצאו מבודפשט כ 76אלף יהודים ב'צעדות מוות' למחנות עבודה בגרמניה. .

כ 564.5 אלף נפשות נרצחו בכבשנים, בפלוגות העבודה, בתנאי הגטו ובצעדות המוות. לאחר ממצעדים אלה, ב 14.11.1944-  יצאה גם קטרינה סנש. היא ניצלה כאשר ברחה על סף הגבול האוסטרי, הצליחה לחזור לבודפשט והסתתרה במנזר, בעזרת חברתה יהודית קיש, עד לשחרור בפברואר 1945[138].

קבורה

חנה סנש נקברה ב'חלקת המרטירים' בבית הקברות היהודי בראקושקרסטור (Rákoskeresztúr), בבודפשט, בימים בהם מעשה סמלי שכזה סיכן את מבצעו במוות. את הקבורה ביצע  יאנוש נירי  (Nyiri Janos), השומר הנוצרי של בית הקברות, והוא עשה זאת בהוראתו המרומזת של מזכיר 'החברה קדישא' בבודפשט, מרק טרביץ. תחת הכיבוש הנאצי, נאסר על היהודים לצאת ולהגיע לבתי העלמין, והקהילה מסרה את הטיפול בקבורה לשומר. עורך הדין של חנה דאג להעברת גופתה לידיו. בכך זכתה לקבורה מיידית, דבר שלא היה מובן מאליו בימי הכאוס של המלחמה. בכך הייתה ייחודית בין הצנחנים שלא שבו .(קברם של חביבה רייק ורפי רייס, היה קבר אחים המוני בבנסקה ביסטריצה שבסלובקיה[139]. מקום קבורתם של אנצו סרני, פרץ גולדשטיין, צבי בן-יעקב ואבא ברדיצ'ב לא נודע, ובחלקת הצנחנים מסמל לוח-זיכרון את קברם).

קטרינה סנש , פגשה אדם שידע על מקום קבורתה של חנה. הוא לקח אותה לבית הקברות והראה לה. היא פנתה לאמן ההונגרי אנדראס בק. וביקשה ממנו לעשות פסל אבן עם תבליט של אישה. בגלל האיסור של 'לא תעשה לך פסל' "זו הייתה אישה ללא פנים וזו למעשה הייתה המצבה. מתחת היה השיר 'אשרי הגפרור' ועליה היו גם הפרטים של חנה". את המצבה קטרינה לא הספיקה לראות בשנים אלה במו עיניה. כשזו הונחה על הקבר בבודפשט, אמה של הצנחנית כבר הייתה בארץ, לאחר שחצתה את הגבול לרומניה והגיעה באמצעות אניית מעפילים. ב-2007 הובא הפסל ארצה והוצב מול בית חנה סנש, בשדות ים.

לוויה

עברו מספר שבועות עד שליישוב העברי בארץ הגיעו הידיעות על גורל שבעת הצנחנים שנתפסו ונרצחו. המאמצים הראשונים להביא אותם לקבורה בארץ, נעשו חודשים ספורים לאחר שנודע דבר מותם וגם התנגשו בנוהל הבריטי, לפיו יש לקבור חיילים רק במקום נפילתם. במקרה של חנה סנש, שליחי הקיבוץ  ששהו בהונגריה, ביקשו לטפל בנושא, אך הם נתקלו בקשיים משפטיים וכספיים כאחד. לאחר הקמת המדינה, נוצר חלון הזדמנויות שאפשר את מבצע העלאת עצמותיה של חנה סנש, וזה יצא לפועל בחורף 1950. זאב פרדס, חבר שדות ים וידיד של חנה סנש, הצטרף למנחם כהן, איש המדור להנצחת החייל, שעמד לצאת לאירופה, כדי ללוות את הארון למולדת. אחריהם יצא גיורא סנש, ששמע על כך מפי פרדס. הארון הוצא על ידי השלטונות טרם שבאו והועבר במהירות לאולם המרכזי של בית הקברות היהודי בווינה, שם כבר הקיף אותו משמר כבד מקומי.  חלקו הראשון של המסע היה עתיר תקלות: הארון של סנש היה אמור להגיע לאיטליה דרך וינה ומשם להפליג ארצה. ההפלגה לארץ יצאה לדרך בליווי של זאב פרדס, חבר קיבוץ שדות-ים וידיד של חנה; אבל האיטלקים סירבו במפתיע לאפשר את מעבר הארון ברכבת בטיעון של שמירה על בריאות הציבור. המשא ומתן נמשך אחד-עשר ימים ומריטת העצבים הייתה גדולה. השיבוש הבא התרחש בגבול אוסטריה-איטליה. המלווים של הארון לא ידעו שבנקודה זו מתחלפים הקטרים, ועם התנתקות הקטר התנתק גם קרון המשא שבו היה הארון עם עצמותיה של סנש ונראה היה שהרכבת עומדת להמשיך לאיטליה בלעדיו. עבור גיורא סנש, נדמתה הסצנה למשהו שבין סיוט לפארסה. "לא ידענו מה לעשות", סיפר גיורא סנש על הסצנה הקפקאית. "רצתי לאחראי על התחנה ובכמה מילים באיטלקית, שעוד זכרתי מימי הבריגדה, ניסיתי להסביר לו שאני נמצא שם עם אחותי הפרטיזנית שאני לוקח הביתה". להפתעתו, בעל התחנה קיבל את סיפורו בהתלהבות, "בעל התחנה מבין ומתחיל להתלהב: 'פרטיזן, פרטיזן, גם אני הייתי פרטיזן, איפה האחות? אני רוצה להכיר אותה'. אז אני פותח את דלת קרון המשא ומצביע על הארון ואומר: 'הנה אחותי'". למרות זאת, האישור לא הגיע. רק לאחר לילה נטול שינה התקבל אישור מהבירה האיטלקית וניתן היה להמשיך עם הקרון. בתחנת הרכבת ברומא המתינו להם נציגות יהודית ומשלחת גדולה של פרטיזנים איטלקיים על דגליהם, שבאו לחלוק כבוד לחנה סנש. אחרי עצירה להספדים בקהילה היהודית ברומא,  המשיך הארון ברכבת לנאפולי ומשם עלה על האנייה "קדמה".

כעבור ארבעה ימים של הפלגה, יצאה לקראתם אניית חיל הים במפרץ חיפה, וב-27 במרס הגיעה 'קדמה' לחיפה כשעל סיפונה מונח הארון כשהוא עטוף שחורים ומשמר כבוד של שישה צנחנים ממלחמת העולם השנייה וחברים מקיבוץ שדות-ים עומדים לידו. יחידה של חיל הצנחנים בצה"ל שימשה כמשמר כבוד עם הורדת הארון אל החוף, ובהמשך הוחלף הכיסוי השחור בדגל ישראל. באותה שעה המתינו על הרציף אלפים, שהתאספו לחזות במאורע. כך החלה ההלוויה הממלכתית של גיבורת היישוב ממלחמת העולם השניה, שבה סוף סוף למולדת.

בניגוד לחלק האירופי של המבצע, חלק זה התנהל בסדר מופתי ותוכנן כמבצע צבאי לכל דבר, בדומה למסע ההלוויה הנרחב שנערך שבעה חודשים קודם ליהודי הונגרי אחר, בנימין זאב הרצל.

בישיבה שהתקיימה באמצע מארס, בהשתתפותם של הרמטכ"ל, סגנו ואיש משרד הביטחון שאול אביגור, הוחלט על מיקום הטקס, מהלכו ומשתתפיו. על אף בקשתה של מזכירות שדות ים, לקבור את חנה סנש בבית העלמין המקומי, הודיע המדור להנצחת החייל, על הכוונה לערוך הלוויה ממלכתית ולקבור אותה בהר הרצל בירושלים.

מסע ההלוויה החל בשעות אחר הצהרים המוקדמות של 27 במארס 1950 (ט' ניסן, תש"י). הארון הורד מן האנייה אל החוף, לצללי מנגינות אבל שהשמיעה תזמורת 'הפועל' ובשמי העיר עבר מטס מיוחד של חיל האוויר.  בעת הורדת הארון מן האנייה. נשמעה צפירתן של כל האוניות  ששהו בנמל ובכלל זה, האוניות הזרות. המונים חלקו כבוד לחנה סנש. התנועה ברחובות חיפה תחתית הופסקה לכמה רגעים בגלל הקהל הרב שצבא על הנמל. לאחר הספד בבית העיריה, יצא הארון במסע הלוויה ממלכתי, לקיבוץ שדות ים והוצב על במה מיוחדת עם משמר כבוד בבית חנה סנש, שנחנך באותה שנה[140]. מאות אנשים מהקיבוצים, אנשי פלמ"ח לשעבר, פועלים ובני נוער עברו על פני הארון.  [141].  מטוס שחג מעל הבית, הוריד פרחים במצנח, ושלושה צנחנים שצנחו על חולות קיסריה הביאו את הפרחים אל הארון והצדיעו לו. למחרת בבקר יצאה השיירה לתל אביב, שם נסגרו בתי מלאכה לאורך מסלול הארון לאות אבל לאומי, ולאחר הספדים בשם העיריה ובשם מועצת הפועלות, המשיך מסע הלוויה למושבות הדרום ועלה על כביש הגבורה, המוביל לירושלים. בכבישי ישראל נסעה השיירה לפי הנחיות מדוקדקות: הארון ואחריו קומנדקר עם הזרים הרשמיים, מכוניות עם המשפחה, נציגי חילות הצבא, הקיבוץ, הממשלה, משרד הביטחון, הרמטכ"ל, צנחני מלחמת העולם השנייה ולבסוף הקהל המלווה. בהגיע השיירה לשער הגיא, יצאו לקראתה רוכבי אופנוע של משטרת ירושלים וליד מעלה החמישה וקריית ענבים, הניחו חברי הקיבוצים זרים על הארון. לאחר הספדים בחצר המוסדות הלאומיים, החלה הנסיעה האיטית לעבר הר הרצל. שם הובא לקבורה בחלקה הצבאית (לשם  הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס). מאחורי הארון צעדו אמה, קטרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. המצבה שהונחה על קברה של חנה סנש בארץ הייתה מצבה צבאית "תקנית" ועליה סמל מצנח. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה עם סתימת הגולל[142].

ביולי 1993, בהנחיית ממשלת הונגריה, הוצא על ידי בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את פסק דין המוות שהוטל על חנה סנש[143].

אחיינה הוא הפסיכולוג ד"ר דוד סנש, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור[144].

סיכום

הינה סמל לגבורה והקרבה, מהבולטים באתוס הציוני. תולדות חייה, שליחותה נסיבות מותה, עיזבונה הספרותי וגורמים נוספים הביאו לכך שהחל מאמצע שנות הארבעים ועד ימינו אלה, היה מיתוס זה מהנפוצים והמוסכמים ביותר, ומהיציבים שבהם. את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

דמותה של חנה סנש משמשת מופת, ודורות חונכו עליה. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.

"בסיפור של סנש היו כל 'הקריטריונים' להפוך אותה לסמל של מבצע הצניחה כולו ולעמוד ראשונה בפנתיאון הגבורה", מסבירה פרופ' באומל-שוורץ. "תיעוד המשפט שלה, הבחירה במוות במקום להיכנע לקלון אישי ולאומי, גילה הצעיר, נשיותה – אך גם תומתה – וגם נפשה הפיוטית והארכיון הספרותי שהיא הותירה אחריה".

שיריה המפורסמים ביותר הם "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי") שכתבה בשדות-ים ב-1942 ו"אשרי הגפרור", שנכתב ביוגוסלביה לפני שעברה להונגריה, שניהם הולחנו והחדירו את דמותה לתודעת הציבור. שירים אלו  הולחנו בידי אברהם דאוס ודוד זהבי, וזכו לביצועים של זמרים רבים, בהם בין היתר אילנה רובינא, חנן יובל, נתנאלה, גדעון זינגר, נורית גלרון, גלי עטרי ומזי כהן, עפרה חזה, שלמה בר, עמיר בניון, וצילה דגן. ב-1994 נתגלה שיר נוסף שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודייה המגיעה לארץ מאירופה – ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחור[145]. השיר זכה לפרסום מחודש בתקשורת לאחר שהולחן בשנת 2012 על ידי נורית הירש וזכה לביצוע של ירדנה ארזי, ששוחרר לרדיו במרץ 2013 ונכלל באלבומה "געגועים לנחל"[146].

הספר "חנה סנש שליחותה ומותה" היה פרויקט תנועתי של 'הקיבוץ המאוחד'. הוא יצא בהוצאת התנועה ב- 1946 , סמוך ליום השנה הראשון, כתום מבצע מזורז של איסוף, תרגום, בירור ומיון החומר. הספר במהדורתו הראשונה, התבסס בעיקרו על עיזבונה של סנש שנמצא בארץ, הספר נועד להציגה לציבור הרחב, תוך מתן מקום לשיוכה התנועתי: בראשיתו הופיעה רשימת דיוקן שהיוותה שנים רבות את 'הביוגרפיה הרשמית' של חנה, מקור להעתקה לפרסומים אודותיה. זוהי גרסה ממלכתית, שרק בסיומה מציין העורך כי "הספר מופיע ביזמתה ובטיפולה של ועדת 'החלוץ' שליד מזכירות הקיבוץ המאוחד" ואולם בפתיח נפרד הציג העורך משה ברסלבסקי, חבר נען ו'הקיבוץ המאוחד', את הפן התנועתי, באומרו: "לא ראינו עצמנו רשאים לגנוז את הדפים הללו והחלטנו לקבצם בספר ולהוציאם ליום השנה הראשון למותה – נחלה לתנועתנו…[147] כן התעכב במיוחד על רשימותיה בתחום האידיאולוגי, המעידות על "ערותה לשאלות תנועת הפועלים בעולם". מאז ועד 1994 יצא הספר בחמש עשרה מהדורות, שהתעדכנו והתרחבו מעת לעת, בעיקר לרגל תאריכים טקסיים: ברסלבסקי הצהיר כי "היומן העברי ניתן רובו, בהשמטת עניינים אישיים וכן דברים חוזרים ונשנים… נמנענו ככל האפשר מעריכה… על אף הגמגום והשגיאות". הקטעים שהוכנסו לספר אכן נאמנים למקור בדרך-כלל, למעט תיקוני ניסוח ושגיאות כתיב, שינויי שמות מסיבות מובנות של צנעת הפרט או מילים שלא ניתן להבינן. עם זאת, מבדיקתם ומבדיקת חלקים שהושמטו, צפים שיקולים נוספים, מגמתיים. לא רק תיקוני לשון וסגנון, אלא השמטת קטעים שלמים שאינם עולים בקנה אחד עם הדמות המבוקשת, כגון פרשת 'המרד' שהנהיגה בנהלל, תיאורים בעלי נופך ארוטי, הערות לעגניות או ציניות על סביבתה. גם אותם "דברים חוזרים ונשנים" שנראו כמיותרים, רובם מחשבות על הבדידות והעדר הרומנטיקה בחייה, דווקא הם שהעידו אלף מונים על העומס הנפשי, וניפויים הפך את הדמות לקלילה יותר. הביקורת שלה על החברה הארץ-ישראלית צונזרה והושתקה במשך עשרות שנים. סנש, חוותה כאן קשיים רבים על רקע אישי, מקצועי וחברתי, שהגיעו לשיאם לקראת סוף תקופת שהותה בקיבוץ שדות ים. היציאה לשליחות הצניחה באירופה קסמה לה גם משום ששימשה מפלט מסיפור הגירה מתסכל ומאכזב.

בעשורים הראשונים למדינה היה הספר קנוני, מתנה נפוצה לבני הנוער והמקור הכמעט-בלעדי לעיסוק במיתוס. אין עוררין שהוא מהווה את נדבך הזיכרון החשוב ביותר לחנה, הן מבחינת תפוצתו ושרידותו, והן מבחינת תפקידו בהחדרתם לזיכרון הקולקטיבי של אפיוניה, תמונותיה  ואיקוני-זיכרון כדוגמת צילום הפתק בכתב ידה, שעליו מילות 'אשרי הגפרור' עם הציון המקום והזמן – "סרדיצה 2.5.1944 ". עם זאת, המורכבות שהכיל – מולדתה ההונגרית, הרקע היהודי, לבטיה, חולשותיה, פחדיה – לא נקלטו בציבור. להלן נראה, שנדבכים וויזואליים אחרים, הם שיקבעו בהמשך הדרך את דמותה המיתית של חנה.

המיתוס של חנה סנש, הוא חלק משליחות הצנחנים, המהווים  מיתוס מכונן בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. לצנחנים לא היה כל סיכוי. כפי שענה אנטק צוקרמן לחיים גורי, גם אם היו צונחים חמש מאות צנחנים, הם היו נקטלים. אבל לא היה זה ענין פוליטי או צבאי, אלא ריטואלי. רק מחווה, איתות, יד מושטת. בהיות הישגי המבצע עצמו כה דלים "התחדד הצורך להאניש את נופליו, אך כמיתוסים ולא כפרטים".

אם מיתוס הצנחנים-השליחים ייצג את מעורבות הישוב בניסיון לסייע ליהודי אירופה באסונם, ומיתוס חנה סנש ייצג את הצנחנים כולם, הרי שעל כתפיה הצעירות של חנה הוטל לרכך את תחושת האשמה של חברה שלמה, לא פחות. ל'רוח התקופה', תוצר שילוב הנסיבות הייחודי של עשרים השנים הראשונות שלאחר השואה, היה מקום מרכזי. היא שיקפה פסיכולוגיה של חברה בצל טראומה, שיכלה להביט באירועים, כל אירוע, באופן סטריאוטיפי בלבד, ולרוב דיכוטומי: שטנים או קדושים, צאן לטבח או מורדים וצנחנים, הגולה הדוויה או תקומה בארץ- ישראל. חנה סנש מתוארת כהתגלמות הגבורה הארץ-ישראלית, שילוב 'הספרא והסייפא' עם 'השיבולת והשלח': חלוצה, עובדת-אדמה, לוחמת ומשוררת. כל אלה טמונים בביטוי השגור "נערה עבריה".  לתוכו שולב גם מיתוס ז'אן ד'ארק, הבתולה שעלתה על המוקד למען אמונתה ועמה, צעירה ותמה מול חיתו-אדם. לדמות מיתית כגון זו, נזקקה החברה היישובית, ואחר-כך הישראלית, כהשראה וכלקח לנוער. יתכן מאד שהם הפכו לסמל ואגדה, לא רק עקב הנסיבות המורכבות של צאתם ופועלם, אלא משום שהיישוב ועם ישראל אחריו, זקוקים לסמל כזה, אלא בזכות שיעור הקומה המרשים של רובם המכריע. כך למשל, העידוד והכוח שהקרין סביבו אנצו סרני בדכאו וכך עמידתה הגאה של חנה מול שופטיה.

סיפור חייה על מרכיביו האגדיים: יתמותה המוקדמת מאביה המפורסם, הדרך שעשתה לבדה מהתבוללות מוחלטת, דתית ולאומית – ללב המעשה הציוני, הוויתור על חיי נוחות תמורת חיי חלוציות דלים ובסיסיים, הבחירה בהכשרה החקלאית הנדרשת לעם, תוך שמירה על חיי הנפש הנסתרים, היענותה הנחרצת ל'קריאה אל הדגל'. להלן נראה שחלק ממרכיבים אלה הועצמו או אף נוצרו לצורך המיתוס. מאפייניה האישיים: מינה, גילה הצעיר, כישרונותיה, אופייה הסוער, מראה החיצוני, בתוליותה הובלטו. נראה שחלקם הועצמו וחלקם הוצנעו לצורך המיתוס . חנה סנש, מיתוס לאומי של גבורה ושוויון בין המינים, הייתה בעצם מהגרת בודדה, מאוכזבת ומתוסכלת. גם את שליחות הצניחה המסוכנת באירופה הנאצית ראתה כמפלט מעבודות הכביסה והמטבח שנידונה להן בקיבוץ שדות ים. הביקורת שלה על החברה הארץ-ישראלית צונזרה והושתקה במשך עשרות שנים. סנש חוותה כאן קשיים רבים על רקע אישי, מקצועי וחברתי, שהגיעו לשיאם לקראת סוף תקופת שהותה בקיבוץ שדות ים. חנה סנש, מיתוס לאומי של גבורה ושוויון בין המינים, הייתה בעצם מהגרת בודדה, מאוכזבת ומתוסכלת. היציאה לשליחות הצניחה המסוכנת באירופה הנאצית , קסמה לה גם משום ששימשה מפלט מסיפור הגירה מתסכל ומאכזב.

גם את שליחות הצניחה ראתה כמפלט מעבודות הכביסה והמטבח שנידונה להן בקיבוץ שדות ים.

מכיוון שלא הייתה פעילה בתנועתה, "לא התנוסס מעליה דגל פוליטי מובהק של 'הקיבוץ המאוחד'. בחברה הכול-כך פוליטית של הישוב , בה זיהויו התנועתי של אדם קבע את מעמדו לכל דבר, הוצגה חנה כשליחת הישוב כולו. כדי למקם את הישוב במקום המרכזי, אולי הבלעדי, הוצנעו ההקשרים האירופים – הן הרקע ההונגרי של חנה והן המשימה הבריטית שיצאה לבצע.

כך נבנתה מחדש דמותה, כאמצעי ללקח שאמורה הייתה להנחיל לדורות: רק דפוס ההתנהגות היישובי, של חלוציות, גבורה לוחמת וסיוע אקטיבי לאחים בגולה, יביא לגאולת היהודים מגורלם המר, ולשבתם. לנצח בארצם. לקח זה, משותף היה לכל התנועות הציוניות, ללא הבדלי צד פוליטי, דגל או דת. במילים אחרות: הוא היה לקח לאומי.

הערות

[1] "הכינור", מחזה מחיי הקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, 1946; ללא שפה: שירים, (תרגום: חלקם בידי איתמר יעוז-קסט וחלקם בידי אביגדור המאירי), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986; אלי אלי, שלא יגמר לעולם: שירים ופרקי יומן (עורך: עוזי שביט), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2005; את לבדך תביני: מכתבי חנה סנש, 1944-1935 (עורכים: אנה סלאי, גדעון טיקוצקי ואיתן סנש), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2014.

[2] משה ברסלבסקי (עורך), 'חנה סנש, חייה, שליחותה ומותה', מהדורה ראשונה ( 1946 ), ששית ( 1958 ), עשירית ( 1966 ), ההדיר שלמה אבן שושן), ובעיקר : משה ברסלבסקי (עורך), ' חנה סנש, יומנים, שירים, עדויות', מהדורה חמש עשרה, ההדירה ורדה . בכור, תל אביב 1994. בעבודה זו, השתמשתי במהדורה מס' 15. (להלן: סנש)

[3] דבר הפועלת, יוני 1958, עמ' 75.

[4] רותי גליק, אסורה בארץ חדשה, סיפורה של המהגרת חנה סנש, הוצאת פרדס, 2013, (להלן: אסורה בארץ חדשה), עמ' 20.

[5] Szeses Hanna—Naplo –Levlek-Versek, Szepirodalmi kir\sereletek-ruvidebbirdsok´szepirodalmi konyvkiado, Budapest, 1991 ":  חנה סנש: יומן, מכתבים, שירים, ניסיונות ספרותיים וכתבים קצרים"

[6] אסורה בארץ חדשה, עמ' 23

[7]נאולוגים (בהונגרית:‏ neológ irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לחברי אחד משני ארגוני הקהילות הגדולים ביהדות הונגריה. ציבור זה התאפיין בעיקר בשאיפה להשתלבות וטמיעה מיטבית בחברה ההונגרית הכללית, והכיל את האגף המודרניסטי והליברלי של יהודי הארץ,

[8] רקפת דיין, "בין חנה לסנטה יוהנה; חנה סנש: בין הדמות לבין הדימוי", עבודת גמר מחקרית (תיזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה". הוגשה לסינט אוניברסיטת חיפה, 2007 (להלן: בין חנה ליוהנה), עמ' 5

[9] אסורה בארץ חדשה, עמ' 24

[10] בין חנה ליוהנה, שם

[11] בעקבות 'יוהנה הקדושה'. על פי תרגומו מאנגלית של יעקב אורלנד למחזהו של ג'ורג' ברנרד שאו, 1953

[12] אביגדור המאירי, "בילא סנש", על המשמר, 30 ביוני 1950

[13] . בשנת 1950, יצא לאור התרגום לעברית, פרי עטו של אביגדור המאירי. היה אחד הספרים האהובים ביותר על בני הנוער בישראל בשנות ה-50..

[14] קטרינה סנש, '"ניקו בתי", סנש, עמ' 282

[15] אביגדור המאירי, בילא סנש, על המשמר, 30 ביוני 1950

[16] . בין חנה ליוהנה, עמוד 37.

[17] . קטרינה סנש,  'אניקו, בתי', סנש, עמ' 279.

[18] סנש, עמ' 69-70

[19] מצוטט אצל "בין חנה ליוהנה,", עמי' 41

[20] סנש, עמ' 18

[21] ריאיון של רקפת דיין עם איתן סנש (אחיינה של חנה), בין חנה ליוהנה, עמ' 40, הערה מס' 25.

[22] בין חנה ליוהנה, עמ' 42.

[23] סנש עמ' 32

[24] סנש, עמ' 44

[25] נתנאל קצבורג, אנטישמיות בגרמניה 1867-1944, מרכז שלמן שז"ר, תשנ"ג, עמ' 89-97

[26] החוק התקבל בפרלמנט בסוף מאי. ביומנה מזכירה אותו חנה בהתרגשות רבה, ומדווחת . ש"הכל קפא" בהמתנה לראות איך ייפול דבר. סנש, מ15 , עמ' 49

[27] ארגון 'מכביאה' קם כאגודת סטודנטים ציוניים בהונגריה. כאגודות סטודנטים אחרות, שהוקמו באוניברסיטאות אירופה במטרה לשמור על האינטרסים של הסטודנטים החברים וליצור תאים חברתיים, נועדה גם אגודה זו לשמש כחממה לדיונים רעיוניים ופוליטיים. היא קמה כדי ליצור מסגרת לסטודנט היהודי, שלרוב נבצר ממנו להתקבל לאגודות האחרות, ובסיסה המפורש היה הרעיון הלאומי היהודי. 'מכביאה' עסקה בפעילות ציונית-תרבותית נלהבת. עיקר פעילותה, בתחילת דרכה, הייתה כשל כל אגודה אוניברסיטאית אחרת: סעודות, סמלים, טקסים וסיסמאות, ואף ניהול דו –קרב לשעת הצורך, כדי להוכיח את גבורת היהודים. אך את מטרתם העיקרית ראו בחינוך, בהחדרת התחושה שלהיות יהודי אינו עניין ראוי לבוז ולהתנגדות, אלא לגאווה ולכבוד עצמי. לשם כך גם הרחיבו את תחומי פעילותם לכיוון הנוער שאינו אקדמאי, לפקידים וסוחרים צעירים ולתלמידי התיכון מגיל 14 ומעלה. חברי הארגון היו ממייסדי מועדון הספורט היהודי לסייף ולאתלטיקה ויזמו ב 1913- את הקמת תנועת הצופים היהודיים (חוה אייכלר ויהודה תלמי, חלום, מאבק, הצלה, משואה, 1996 , עמ' 19).

[28] חווה אייכלר, ציונות ונוער בהונגריה בין שתי מלחמות העולם, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ב, עמ'62-67

[29] בתחילת שנות השלושים, הושפע ארגון המכביאה  בהונגריה מן הקוטביות הפוליטית ההולכת

וגוברת בישוב בארץ-ישראל וחלקים ממנו, מימין ומשמאל, פרשו והצטרפו למרכזים עולמיים: 'השומר הצעיר', 'דרור' ו'בית"ר'. תהליך זה הבהיר לנותרים כי יש צורך בארגון פוליטי גם למרכז הציוני, וב 1931- נערכה בקרקוב, פולין, ועידה ובה הוקמה מפלגת 'הציונים הכלליים'. תומכי 'הציונים הכלליים' נמנו עם אנשי המעמד הבינוני, והמפלגה דגלה בציונות כדגל יחיד, בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית ובהסרת מעורבות המפלגות ממערכות החיים. לידה התקבצו גם תנועות הנוער הציוניות שלא מצאו מקומן במסגרות הקיימות, ונוסדה התנועה החלוצית של המרכז: 'הנוער הציוני'. תנועת נוער ציונית, חילונית, שאינה משתייכת לזרם השמאלי (. התפיסה האידיאולוגית המיוחדת לה התגלמה במה שכונה: 'ההעזה שבאמצע'. משה קולודני (לימים קול),  מאבות התנועה, אימץ מרכיב זה מתוך משנתו של הפילוסוף ברוך פליקס וולטש וניסחו גם כ'דרך הביניים הלוחמת' – שניהם ביטויים המטיפים לפשרה בין הקטבים הקיצוניים בציונות. לתפיסתו, זהו 'אמצע' בונה ומקרב לבבות, לעומת 'אמצע' שהוא תוצר של תבוסתנות וחוסר מעוף. זהו האמצע בין העולם הלא-יהודי, לבין ה'אני' היהודי, בין חיי הקולקטיב לבין מימושו העצמי של היחיד, וכן הלאה. לפיכך התעקשו מנהיגיה של 'הנוער הציוני' על שמירת התנועה כא-פוליטית ועל-מעמדית. כשהואשמה כחסרת עמדות פוליטיות, חזרה התנועה והתמקדה ברעיון הלאומיות , החלוציות, המולדת והשפה העברית.

[30] חנה סנש, "פרקי יומן" בפרויקט בן-יהודה, בודפשט, 1938

[31]  סנש קטרינה, 'על סף הש  חרור: פרק זיכרונות', יד ושם, ח', wתשל"א) עמ72-

[32]  בין אנה ליוהנה, עמ' 26-27

[33] רותי גליק, אסורה בארץ חדשה, סיפורה של המהגרת חנה סנש, הוצאת פרדס, 2013, (להלן: אסורה בארץ חדשה), עמ' 13

[34] במכתבה לאם כתבה: "אני חושבת על רוז'י [כנראה עוזרת בית במשפחת סנש בבודפסט], כי יש לי הרבה עבודה שבינתיים היא הייתה עושה בצורה טובה יותר, אבל אני חושבת שגם אני אכנס לדברים האלה". (מכתבה של חנה, לאח ולבת דודה, 23 באוקטובר, 1939; אסירה בארץ חדשה , עמ' 51

[35] סנש, עמ' 92

[36] מכתב לאם 25.10.1940 . שם, עמ' 151

[37] מהיומן המקורי, אצל "אסורה בארץ חדשה", עמ' 56

[38] 10.4.1940 . יומן חנה סנש, , עמ' 84

[39] אסירה בארץ חדשה, עמ' 13

[40] מהיומן (נכתב בהונגרית), אצל "אסורה בארץ חדשה", עמ' 58.

[41] באביב 1916 , בהיותה מנהלת 'חוות העלמות' בכנרת, נאסרה חנה מייזל על-ידי העות'מנים, יחד עם רבים מאנשי כנרת, באמתלת חיפוש נשק ונכלאה למשך כמה ימים בחווה ובכלא בטבריה

[42] . יומן חנה סנש, 11.10.1940, עמ' 93-92

[43] אסורה בארץ חדשה, עמ' 60

[44] בין חנה ליואנה, עמ' 62

[45] יהודה קורן, 'סיפור חיים', ידיעות אחרונות, מוסף זמנים מודרניים, ( 23.4.1996 ), עמ' 14’ 37/

[46] סנש, עמ' 11.

[47] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, הקיבוץ המאוחד, 1942, עמ' 418-419

[48] סנש, עמ' 121.

[49] בין חנה ליוהנה, עמ' 121

[50] סיפורו הראשון של מגד, 'מטען של שוורים', התפרסם ב 1940- ב'מבפנים', הרבעון הספרותי של 'הקיבוץ המאוחד'.

[51] רחל אלבוים-דרור, "האשה הציונית האידיאלית", בתוך: יעל עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, מכון ון ליר, והקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 95-115

[52] אסורה בארץ חדשה, עמ' 147-148

[53] ראיון גיורא סנש עם רפי ניב ל'קול חיפה', 1993 . בין חנה ליוהנה, עמ' 79

[54]  דינה פורת, הנהגה במלכוד: היישוב נוכח השואה 1945-1942 , עם עובד, תל-אביב , 1986 (להלן: הנהגה במלכוד) , עמ' 90-60

יחיעם וייץ, "ישוב, גולה ושואה – מיתוס ומציאות" , בתוך: יהדות זמננו 6 (תש"ן) עמ' 150-134[55]

[56] חוה אשכולי (וגמן), אלם: מפא"י לנוכח השואה 1939-1942, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 309-383; יחיעם וייץ, מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה 1943-1945, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 35-55

[57] טוביה פרילינג, חץ בערפל: בן -גוריון, הנהגת הישוב וניסיונות הצלה בשואה, ירושלים ( 1998 ) עמ' 184 ואילך.

לעניין עמדת ההנהגה בנושא ההצלה, ראה גם: יחיעם וייץ, עמדותיהם של דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין כלפי שואת יהודי אירופה, קתדרה  51 , ירושלים (תשמ"ט), עמ' 188-173

[58] לידתה של הועדה בהתארגנות בלתי-חוקית של קבוצת חברים בקיץ 1941 , בתגובה למידע אודות גירוש חמישים אלף יהודים חסרי נתינות הונגרית וטבח רבים מהם בקמניץ-פודולסק. שנה לאחר מכן הפכה לגוף רשמי. יואל והאנזי בראנד, 'השטן והנפש' , תל-אביב, תש"ך, עמ' 33

[59] אוטו קומווי ( 1945-1892 ) נתן קאן בשמו העברי, יליד בודפשט. מהנדס במקצועו ובעל עיטורים גבוהים כקצין בצבא הונגריה. השתייך לפלג 'הציונים הכלליים'. ב 1941- היה ממייסדי 'ועדת העזרה וההצלה' ורשמית עמד בראשה. עם הפלישה להונגריה התמקד בסיוע לפליטים היהודים בתחומי המדינה, ובהצלה בדרכים שונות, תוך הפעלת קשריו הענפים. במסגרת זו מונה כנציג 'הצלב האדום' ועסק בהצלת ילדים תחת חסותו, בשיתוף תנועות הנוער הציוניות. עסק גם במתן תעודות חסות ספרדיות. קומוי יכול היה לצאת ב'רכבת קסטנר' אולם ויתר על מקומו והמשיך בפעילותו. על סף שחרור בודפשט, נרצח בידי אנשי 'צלב החץ'. על שמו מושב יד-נתן.

[60] 77 ישראל רודולף (רז'ה) קסטנר ( 1958-1906 ), יליד טרנסילבניה, משפטן ועיתונאי. מחברי 'ועדת העזרה וההצלה' בבודפשט ב 1943- ראש הועדה בפועל. עלה ארצה ב 1947- ומונה לדובר משרד המסחר והתעשייה ומועמד מטעם מפא"י לכנסת השנייה. בשנת 1953 הואשם על-ידי מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים, בהסתרת דבר סכנת ההשמדה מיהודי הונגריה על-מנת להציל 1,684 יהודים 'מיוחסיים ", ביניהם קרוביו וחבריו, ובסיוע להצלת הפושע הנאצי קורט בכר על-ידי מתן עדות לטובתו במשפטי נירנברג. משפט הדיבה שהגישה המדינה נגד גרינוולד, הפך ל'משפט קסטנר', ובסופו הוקע קסטנר כמי ש"מכר נשמתו לשטן" . ב 1957- , עוד בטרם הסתיים הדיון בערעורו, נרצח קסטנר על-ידי מתנקשים יהודים. ב 1958- זוכה על-ידי בית המשפט העליון שמתח ביקורת חריפה על אופן ניהול המשפט במחוזי, על הסנגור שהיה לקטגור, שמואל תמיר, ועל השופט בנימין הלוי.

[61] ראה לדוגמה, וייץ יחיעם, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, כתר, ירושלים

1995; ., יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים: 1945-1933 , יד ושם, ירושלים, 2001)  ומנגד, לדוגמא, פרשת הצלת הרבי מבעלז ונאום אחיו לחסידיו, בו השלה אותם בנבואות טובות" מנדל פייקאז', "גזרות פולין ומנוחה ושלוה ליהודי הונגריה בדרשה בלזאית' , כיוונים, 11 , (מאי 1981 ). להצגת המחלוקת, ראה יהודה איזנברג, 'שני מנהיגים – שתי אמות מידה', הצופה, ( 16.4.2004 ) עמ' 11

[62] יהודה באואר, "הצנחנים ותכנית ההתגוננות", ילקוט מורשת א', כסלו תשכ"ד, עמ' 86-94, עמ' 90

[63] יחיעם ויץ, מודעות וחוסר אונים, מפא"י לנוכח השואה 1943-1945 , ירושלים ( 1994 ) (להלן: ויץ, מודעות), עמ' 187-181

[64] צבי יחיאלי, חבר גבעת חיים ומאנשי המוסד לעלייה ב'. איש ועדת ח' ('חדירה לארצות אויב'), שהקים המוסד לגיוס וליווי הצנחנים. מפקדם הישיר, בצד היהודי

[65] יהודה בראגינסקי, חבר גבעת השלושה, נציג 'הקיבוץ המאוחד' במוסד לעלייה ב', ומראשוני הארגון. עיקר עיסוקו היה בהעפלה הימית, בה עסק מראשית שנות השלושים ועד לקום המדינה. היות שעל המוסד לעלייה ב' הוטל לגייס ולאמן את השליחים, עסק גם בליווי הצנחנים חברי התנועה. במהלך שנות החמישים היה ראש מחלקת הקליטה בסוכנות. מאמנה של חנה ואיש הקשר שלה .

[66] אנצו סרני, חבר גבעת ברנר. מן הפעילים המרכזיים של מפא"י והמוסד לעלייה ב'. טיפל בגיוס הצנחנים

מטעם 'ההגנה', כמרכז ועדת ח'. עם התקדמות הפרויקט חש שלא יוכל לגייס ולא להתגייס בעצמו. למרות התנגדות הנהגת היישוב, צנח בצפון איטליה במאי 1944 , ונשבה מיד. נרצח בדכאו בנובמבר 1944 . ראו בהרחבה: רות בונדי, השליח חייו ומותו של אנצו סרני, עם עובד, תל אביב (להלן: בונדי, השליח).

[67] 105 דינה פורת, הנהגה במלכוד, תל-אביב , 1986, (להלן: הנהגה במלכוד) עמ' 407.

[68] יואל פלגי, רוח גדולה באה, אופקים, עם עובד, 1977 (להלן: רוח גדולה באה), עמ' 15

[69] רוזן יונה, נקראתי ואלך, העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, תל-אביב , 2002, עמ' 24-23 .

[70] סנש,   עמ ' 126

[71] זהו המספר המקובל, הכולל את הצנחנים לאורך כל התקופה, למן רחבעם עמיר, ששרת כאלחוטן בקרב הפרטיזנים ועד הקבוצה האחרונה שיצאה, כבר על סף סיום המלחמה. ראה רשימה 'רשמית' אצל: ישעיהו פרישמן, הצנחנים מארץ-ישראל באירופה הכבושה, במלחמת העולם השנייה, תל-אביב , 1969, (להלן: פרישמן, הצנחנים), עמ' 15

[72] ריאיון של אביבה דיין עם מרגלית ודני סנדלר, קריית טבעון, 2006, ראו: בין חנה ליוהנה, עמ' 82

[73] סנש, עמ' 132 -133

[74] יהודית תידור באומל, גיבורים למופת, צנחני הישוב במלחמת העולם השניה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מכון בן גוריון, 2004 (להלן: גיבורים למופת), עמ' 24

[75] אלדד חרובי, המודיעין הבריטי ושתוף הפעלה החשאי עם הישוב במלחמת העולם השניה, עבודה לצורך קבלת תואר מוסמך. מאוניברסיטת חיפה, 1992 (להלן: חרובי, שיתוף). עמ' 166

[76] בראגינסקי יהודה, עם חותר אל חוף, הקיבוץ המאוחד ,עמ' 316

[77] פלגי עבר את הגבול להונגריה כמה ימים אחריה והצליח להגיע לבודפשט אל קסטנר. בהמשך נאסר, חלק מן הזמן בבית הכלא בו נכלאה גם חנה. פלגי ניצל כשנמלט מן הרכבת לאושוויץ, שב לבודפשט ופעל בה עד לסוף המלחמה. ספרו 'רוח גדולה באה' הוא מן המקורות החשובים לגורלה של חנה בכלא. בעדותו ב'משפט קסטנר' הסתבך פלגי ונשבר על הדוכן, כתוצאה מכך הועם מעמד הגיבור שנשא עד אז.

[78] חרובי, שיתוף, עמ' 173

[79] חיים חרמש, מבצע אמסטרדם, מערכות, תל אביב, 1971עמ' 55-56, ראובן דפני, ספר ההגנה, ג'1, עם עובד, 1972, עמ' 630

[80] רוח גדולה באה, עמ' 54 ו-61

[81] הנהגה במלכוד, עמ' 415

[82] רוח גדולה, עמ' 54 ו-61

[83] פלגי, רוח, עמ" 17. . על המפגש עם בן-גוריון:, פרילינג טוביה, חץ בערפל: דוד בן-גוריון, הנהגת הישוב וניסיונות הצלה בשואה, אוניברסיטת בן גוריון, ירושלים,  1998 עמ'  5

[84] אבא ברדיצ'ב נהג אחרת : שרף את יומנו, כדי שלא ייקרא לאחר מותו. באומל יהודית תידור, גיבורים למופת: צנחני הישוב במלחמת העולם השניה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מכון בן-גוריון, ירושלים  2000  (להלן: באומל, גיבורים), עמ' 1

[85] פלגי, רוח, עמ' 122 . בדיעבד ייסרה אותו תגובתו זו, והוא חש שבכך מנע מחנה ומסרני הכנה לאשר חיכה להם מעבר לפינה.

[86] ראיון עם גיורא סנש, (ללא תאריך), ארכיון בית חנה, 11 ב' (להלן: אב"ח, ראיון גיורא סנש).

[87]  יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ג', נושאי הדגל, ירושלים תשמ"ג, עמ' 187

[88] "כול אנגלי ההולך לפעולה כזאת הולך כקצין. מוטב שגם אנו מבחינת פרסטיז'ה של הסוכנות בעיקר – נופיע באותה דרגה. כמובן עם גמר התפקיד, אם זה יידרש על-ידי הידידים, מוכנים חברינו לוותר ע ל הקצינות", (את"ה, סרני 454 /). ואכן, דרגות ומדים קיבלו, ומעמד של קצינים . במקרה שיפלו בשבי – אך בקצונה רשמית לא זכו. (דו"ח 'רפאל', ראובן שילוח, 12.3.1944 , את"ה, )14.

[89] גיבורים למופת, עמ' 25

[90] צבי יחיאלי, חבר גבעת חיים ומאנשי המוסד לעלייה ב'. איש ועדת ח' ('חדירה לארצות אויב'), שהקים המוסד לגיוס וליווי הצנחנים. מפקדם הישיר, בצד היהודי

[91] מכתב מיחיאלי 30.3.1945 , המספר שהורתה לפתוח את המעטפה רק אם לא תשוב. בהתאם לכך נהג.

[92] יומן חנה סנש, עמ' 226

[93] סנש,  עמ ' 166

[94] את"ה, 454/14

[95] חנה, כתבי לי, בבקשה". 16.3.1944 , את"ה, 14

[96] יצחק פרי, תולדות היהודים בהונגריה מימי הכיבוש הרומי בהונגריה הקדומה (פאנוניה) ועד לאחר השואה,, כרך ב', בני ברק, עמ' 385-386.

[97] זרובבל גלעד, מגן בסתר, הוצאת הסוכנות היהודית,   עמ' 409

[98] נתן אלתרמן, הטור השביעי, תל אביב (תש"ח), עמ' 141

[99] גיבורים למופת, עמ' 26

[100] רוזן, נקראתי, עמ' 102

[101] ראיון יורם כהן עם יואל פלגי, 1972 , אב"ח, 11 א'/ 105 , אצל "בין אנה ליוהנה, עמ' 89

[102]  בונדי, השליח, עמ'  38

[103]  יונה רוזן זכר זאת אחרת, כיצד קראה לפניהם את השיר בעצמה. רוזן, נקראתי, עמ' 98 .

.[104] פלגי, רוח, עמ' 165

[105] בראנד, נידונים, עמ' 1.

[106]  התנועה הרומנטית או רומנטיציזם  (Romanticism)  הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה משמעותית במהלך המאה ה-19. הרומנטיציזם מטיף לחזרה אל הטבע, מעריץ את הנעורים ונותן דגש מוחלט על עולמו הרגשי של האדם הבודד, האמת הפנימית שלו, נאמנותו לאמונותיו. הרומנטיציזם קשור גם בהתעלות האדם אל מעבר לטבעי (ישעיה ברלין, שורשי הרומנטיקה, מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד, 2001)

[107] בין חנה ליואנה, עמ' 90.

[108] סנש, מהדורה 15 , עמ' 304

[109] לטענת המשפחה, לאם אכן נשלח סרטיפיקט והובטח לה מקום ב'רכבת קסטנר', אלא שמקומה זה ניתן לאחד ממקורבי 'ועד ההצלה

[110] הילה קובו, "75 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש", באתר וואלה

[111] ראובן דפני, "צנחתי עם חנה", הארץ, ( 16.9.1999 ), עמ' 2ב

[112] פרילינג, חץ, עמ' 474-443

[113] דו"ח גברת סנש, 10-09-1945, את"ה (ארכיון תולדות ההגנה), 454/14, דף 13.

[114] יוזף וינינגר, שליח של  האַבְּוֵהְר ( Abwehr – הגנה, הגנה עצמית) – מנגנון המודיעין הצבאי הגרמני קישר בינו לבין אדולף אייכמן באפריל 1944. ברנד נלקח לבית מלון בו התקיימה הפגישה, בה נכח גם קורט בכר – קצין אס אס ונציג של היינריך הימלר.

על פי העדות, אמר אייכמן לברנד: "היודע אתה מי אני? אני הממונה על המבצע ("Aktion"). באירופה, בפולין, בצ'כוסלובקיה, אוסטריה המבצע הושלם, ועכשיו הגיע תורה של הונגריה". אייכמן הוסיף כי בחן את ברנד כאיש הג'וינט והסוכנות היהודית, וקבע כי הוא "מסוגל לפעול":

הוא אמר כי קרא לי כדי להציע לי עסקה, כי הוא נכון למכור לי מיליון יהודים, ״סחורה תמורת דם, דם תמורת סחורה״. זו היתה אמרתו אז. הוא שאל אותי ותוך כדי כך פלט פליטת פה, שמהדהדת באוזני עד היום הזה׃ ״מה אתם רוצים (להציל)? – נשים כשרות ללדת, גברים כשרים לייצור״ – כך הוא אמר – "לייצור" (erzeugungsfähig) ולא ״להפרייה״ (zeugungsfähig) – ״ילדים, קשישים? דַבֵּר!" […] "ובכן מה אתה מעדיף, סחורה או דם?" מה יותר ממיליון לא יכול היה לתת לי, לפי דבריו, אולי מאוחר יותר.( עדות יואל ברנד במשפט אייכמן, כרך 2, עמוד 850)

[115] יואל פלגי, רוח גדולה באה, תל אביב, 1978

[116] סנש, מהדורה 15 , עמ' 308 וכן תיק דורון  [צדוק דרוגווייר] ויערי [וחיים ולדנר]

[117] "עכשיו נראה שנצא מן העניין הזה בחיים", דברי חנה ליואל פלגי ב 11.9.1944-  (פלגי, רוח,  עמ' ' (165

[118] שם, עמ' 166-168

[119] אב"ח, יואל פלגי, 1972

[120] סנש, מהדורה 15, עמ' 303

[121] שם, עמ' 301

[122] מכתב השליחה חנה גורפינקל למזכירות הקיבוץ המאוחד ( 20.5.1947

משה ישראל (עורך), מבשרים, מגשימים, לוחמים ומצילים: תנועות חלוציות של הקיבוץ  . המאוחד בהונגריה, א', כרך ב', דליה, 1999, עמ' 212-219

[123] אניקו, בתי, בתוך: סנש, מהדורה 15 , עמ' 306-301

[124]., פלגי, רוח, עמ' 144, 166-165 ,155-154 ,148-147, 429

[125] עדות חוה הלוי –ריצ'ר, על פגישתה עם חנה בכלא הגסטאפו בהר השוואבים, אייכלר ותלמי, חלום, עמ' 1

[126] בין חנה ליוהנה, עמ' 92, הערה מס' 431.

[127] דבריו באזכרה הראשונה שלה. מצוטט ב"בין חנה ליוהנה, עמ' 93, הערה מס' 434.

[128] סנש, מהדורה 15 , עמ' 247

[129] פלגי, רוח, עמ' 149-148 :

[130] פלגי, רוח, עמ'   166

[131] , אב"ח, פרוטוקול שימון , עמ' 10-11

[132] שימון נחשב היה לשופט מקל, לכן נידון לשנת מאסר אחת בלבד. אך כפיש העיד גיורא סנש, הוא לא ניחן באומץ לב.

[133] אב"ח, ראיון גיורא סנש, 1986

[134] פלגי, רוח גדולה, עמ'. 196.

[135] בין חנה ליוהנה, עמ'  93, הערה 433

[136] ויידה, שלא שרד את המלחמה, סיפר על כך בכלא לאביו וליואל פלגי. האב שפגש את קטרינה סנש לאחר בריחתה מצעדת המוות,

. סיפר לה על רגעיה האחרונים של חנה. אותו תיאור הופיע גם בספרו של פלגי. סנש, על סף, עמ' 115-114 . פלגי, רוח, עמ' 198-196

[137]  יעל גרינפטר, חנה סנש הובאה לקבורה, באתר הארץ, 22 במרץ 2013

[138] קטרינה סנש, 'על סף השחרור', יד ושם, י"ח, (תשל"א) עמ' 115

[139] . רק לאחר גילויו קברם באפריל 1945, הועברו עצמותיהם לבית הקברות הצבאי הבריטי בפראג, וב 1952- הועלו לארץ, ונקברו קבע בחלקת הצנחנים בהר הרצל.

[140] גיבורים למופת, עמ' 108.

[141] תולדות הבית (בית חנה סנש), באתר העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה

[142] עצמותיה של חנה סנש למנוחות בהר-הרצל, דבר, 20 במרץ 1950

[143] אילן מרסיאנו, מסמכים: חנה סנש גססה שעות ארוכות לפני מותה, באתר ynet, 12 במאי 2003

[144] זיכרונות השבי של ד"ר דוד סנש מסרבים להרפות, ‏2/4/2010

[145] הודית באומל, "גשרים בין אתמול ומחר", מקומה של תרבות הגולה בסיפור חייהן של גיבורות העלייה החמישית, קתדרה 114, טבת תשס"ה

[146] "הורה לבת גולה: שיר חדש של חנה סנש, אתר חיל השריון, 6 בספטמבר 2012

[147] חנה סנש, עמ' 315