חיי היום יום ביפן המסורתית

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר ולליאור מורג על הערותיהם.

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ;  שער לתרבות יפן

הרצאה על יפן

מצגת: טיול לאי הונשו ביפן, בתקופת הסתיו, 2016.

מצגת: טיול ליפן בתקופת האביב, 2015.

מאז הרסטורציה של מייג'י, בשנות ה-60 של המאה ה-19, עברה יפן תמורות רבות ונחשפה בעיקר לחברה המערבית, אולם כמעט כל דבר בו נתקלים בדרך זו או אחרת קשור ליפן המסורתית. היכרות ולו שטחית של יפן המסורתית, בעיקר זו של תקופת טוקוגאווה (Tokugawa), תסייע מאד להבין תופעות שונות המתגלות לעיני המטייל במהלך טיול ביפן.

ראו באתר זה: הרסטורציה של מייג'י;  השוגונות של טוקוגאווה.

חלוקת הזמן:

חיי היומיום, כפי שהתגבשו בתקופת טוקוגאווה, סבבו סביב לוח השנה. החודשים היו חודשי ירח כמו ביהדות, כשירח מלא מסמל את אמצע החודש והשנה היתה שנת שמש. מדי פעם היתה נקבעת, על פי חישוב מיוחד, שנה מעוברת של 13 חודשים, לגישור הפער. החודשים נקראו (כמו בסין וכמו במקרא), על פי הסדר המספרי שלהם, אבל היו להם גם שמות פיוטיים יפניים, ששימשו בעיקר לשירה. ראש השנה חל בראשית השליש הראשון של החורף, בין 21 בינואר ל-19 בפברואר.

למניין השנים היו שתי שיטות:

השיטה הממלכתית:

מאז הרפורמה של טאיקה בשנת 645, שהתבססה על תקופות שנים. הקיסר היה מכריז על תקופת שנים חדשה, בעיקר לאחר מותם או התפטרותם של קיסר או שוגון, או לאחר אסון טבע. לדוגמא תקופת גֶנְרוֹקוּ (1688-1704) שהחלה בעקבות פרישת הקיסר בשנה שלפניה והסתיימה בעקבות רעידת אדמה גדולה שפקדה את אדו ב-1704. בתקופה זו היתה הפריחה של הספרות ושל התיאטרון.

מחזור ששים השנים הסיני:

כל שנה נשאה שם של אחד מ- "10 הגזעים" (שהם חמשת היסודות אש, מים, עץ, מתכת ואדמה, כאשר כול יסוד מופיע בצורה "בכירה" או "זוטרה". ושם של אחד מ-"תריסר הענפים", שהן החיות של גלגל המזלות הסיני). אחרי 60 שנה מסתיימים שישה סיבובים של גלגל הגזעים, וחמישה סיבובים של גלגל הענפים, ולכן היה מתחיל מחזור ספירה חדש. כך למשל, שנת 1688, שהיתה השנה הראשונה של תקופת גנרוקו, היתה שנת האדמה הבכירה והדרקון. שנת 1703, שהיתה השנה ה-16 של תקופת גנרוקו, היתה שנת המים "הזוטרים" והכבשה. לצירופים אלה נקשרו אמונות שונות, למשל, נשים שנולדו בשנת האש ה"בכירה" והסוס נחשבו לקטלניות במיוחד, לכן היה קשה להשיאן. כתוצאה מכך רבו מקרי רצח התינוקות ממין נקבה

מושג השבוע ויום המנוחה השבועי נודעו לראשונה רק במאה ה- 16, באמצעות המיסיונרים, אך בוטלו עם דיכוי הנצרות. במקום זאת חולק החודש לשלישים. אנשים עבדו כל יום ושבתו ממלאכה רק בחגים. החג החשוב ביותר היה ראש השנה (האוֹשוֹגאצוּ), שסימל את פעמי האביב. בחג זה, שנמשך שלושה ימים, ביקרו האנשים במקדשים וכן איש אצל רעהו, בירכו את הממונים עליהם, הביאו מתנות, פרעו חובות, אכלו עוגיות אורז דביקות (מוֹצ'י) וקישטו את בתיהם בענפי אורן שסימלו אריכות ימים. ליצנים היו עוברים מבית לבית ועורכים הופעות היתוליות תמורת נדבה. החג השני בחשיבותו היה חג הנשמות (האוֹבּוּן), באמצע הקיץ, כאשר נשמות המתים באות לבקר את משפחותיהן. אנשי הכפר היו נוהגים לרקוד במעגל, כשהם שרים ומלווים את עצמם בתופים, חלילים ושאמיסן. נוסף לכך היו בכול מקדש חגיגות שינטו מקומיות (מאצוּרי), שנחגגו לרוב בקיץ. הגברים הצעירים היו רוקדים בגוף עירום למחצה, צפופים זה לזה ונושאים על כתפיהם מיקוֹשי – מקדש מיטלטל.

היתה מודעות רבה לטבע ולתחלופת עונות השנה. לכל עונה היו הבגדים המתאימים לה, שהוחלפו ביום הראשון של העונה, לא משנה מה היה מזג-האוויר באותו יום. באביב היו יוצאים לחזות בפריחת הדובדבן ועורכים משתאות בין העצים. בקיץ היו יוצאים להאזין לקולות הצרצרים. בסתיו נהגו לצפות בירח המלא ובסוף החורף צפו בפריחת השזיף.

היה גם ביטוי למאכלים מיוחדים לכל עונה, לתמונות שהוחלפו בראשית כל עונה ובשירים בעלי זיקה לאותה העונה. היממה התחלקה ל- 12 "זמנים" (טוֹקי), השווים באורכם לשעתיים שלנו, בערך, וכל אחד מהם נושא את שמו של אחד המזלות. למשל: עם הזריחה החלה שעת השפן אחריה באו שעות הדרקון והנחש; בצהרים החלה שעת הסוס, ואחריה באו שעות הכבש והקוף; ועם השקיעה החלה שעת התרנגול ואחריה באו שעות הכלב וחזיר הבר; בחצות החלה שעת העכבר ואחריה באו שעות השור והנמר. מאחר שאורך היום והלילה השתנו בהתאם לעונת השנה, השתנה גם אורכו של כל "זמן". אנשים היו נוהגים לפרוש אל יצועם מקודם, פרט לרובעי השעשועים, שוכנו "הרבעים חסרי הלילה" והיו קמים מוקדם. חנויות ומשרדים נפתחו עם זריחת השמש ונסגרו עם שקיעתה. מקובל היה לערוך ביקורים רשמיים בשעות הבקר המוקדמות.

מעגל החיים:

תינוק שמלאו לו שבעה ימים היה מובא למקדש שינטו, כדי לקבל שם. בחג שחל באמצע החודש ה-11 היו מביאים למקדש ילדים בני שלוש משני המינים, בנים בגיל חמש ובנות בגיל שבע, כשהם לבושים בבגדים חגיגיים, כדי להציגם בציבור או בפניה לאלים. בין גיל עשר וחמש עשרה היו עורכים לנערים ולנערות טקסי בגרות, שבהם הלבישו אותם לראשונה בגדי מבוגרים וסירקו את שערם בתסרוקת מבוגרת. למשל, שוליות סוחרים שסיימו את הכשרתם קיבלו מקטרת כסמל להיותם מבוגרים. לבני הסמוראים היה טקס בגרות (גֵמְפּוקוּ), שבו העניקו להם את שתי החרבות, גילחו את בלוריתם והציגו אותם בפני האדון. בטקס ההתבגרות של בנות הסמוראים נהגו להשחיר לראשונה את שיניהן, לגלח את גבותיהן ולצבוע להן גבות מלאכותיות, גבוהות יותר.

גברים נישאו בסביבות גיל 20 ונשים בסביבות 16. הנישואין נעשו בשידוך, לרוב באמצעות ידידים וקרובי משפחה. לאחר אישור המשפחות, ניתנה לבני הזוג הזדמנות להכיר, בפגישה שנקראה אוֹמיאֶי. לפעמים יכלו בשלב זה לדחות את ההצעה מבלי לפגוע בצד האחר. ככל שמעמדם של בני הזוג היה גבוה יותר, דעתם נחשבה פחות. בקרב האצולה, הסמוראים הבכירים והסוחרים העשירים, היה השידוך בעיקר עניינן של המשפחות והצעירים היו נדרשים לקבל את הדין. נישואין של סמוראים דרשו אישור של האדון. בקרב פשוטי העם ואיכרים עניים היו היחסים חופשיים יותר, וכול מה שנדרש היה הסכמתו של אבי הכלה.

טקס הנישואין לא היה דתי, הוא נערך בבית החתן והשדכן ישב בו במקום מכובד בתור האחראי להצלחת הזיווג. במהלך הטקס שתו החתן והכלה יין אורז במשותף. לאחר הנישואין היתה האישה מצטרפת למשפחתו של בעלה, ומקבלת את שם משפחתו כמו במערב. אם היה הבעל בן בכור, היה הזוג נשאר עם ההורים לטפל בהם ולרשת אותם. הבנים הצעירים יותר היו עוברים ומנסים להקים בית משלהם. אם האב לא היה מרוצה מהבן הבכור, יכול היה להעביר את הירושה לבן אחר, או לאמץ את הבעל של הבת הבכורה ולתת לו את שם משפחתו.

הכלה היתה משרתת של חמותה ומעמדה היה הנמוך ביותר בבית. כשילדה את בנה הראשון היה מעמדה משתפר. הלידה נעשתה בכריעה על רצפת המחצלת, בעזרת מיילדת. נשות סמוראים, שחונכו לשליטה עצמית, היו מצופות להבליג על כאבן בלידה ולא לזעוק. לאחר מכן היה התינוק ישן עם אימו בלילה וביום קשור לגבה בקישור מיוחד, עד היוולד הבן השני.

האישה היתה נתונה למרותו של בעלה, ואם הוא לא היה מרוצה, יכול היה לגרשה על ידי הודעה קצרה בכתב. אז היתה חוזרת לבית הוריה והילדים נשארו אצל משפחת הבעל. לאישה לא היתה הזכות לעזוב מרצונה. במקרים קיצונים היתה יכולה לפרוש למנזר ואחרי כמה שנים של שהיה שם, להיות מוכרזת כגרושה. גבר יכול היה לקיים יחסים עם נשים רבות, אך אישה שבגדה בבעלה, נידונה למוות.

נשות הסמוראים לא עבדו מחוץ לבית. תפקידן היה ללדת ילדים ולנהל את משק הבית. הן זכו להשכלה בסיסית ועסקו באמנויות שונות, כמו פריטה על קוֹטוֹ (כלי נגינה בעל 13 מייתרים), סידור פרחים וטקס התה. כמו בעליהן, היו צריכות להפגין משמעת, נימוסים ושליטה עצמית. לעומת זאת, נשות האיכרים עבדו עם בעליהן בשדה ובבית. עבודות מסוימות, כמו שתילת אורז, נעשו רק על ידי נשים. בכפרי הדייגים הועסקו נשים בשליית אצות וחלזונות מקרקעית הים. בקרב בעלי המלאכה והסוחרים עבדו הנשים עם הגברים בחנויות (הסוחרים) ובבתי המלאכה.

נשים רבות בעיר הועסקו כזבניות, מלצריות, בדרניות ומשרתות. גיל 60 נחשב לגיל הפרישה, אז היה עובר התפקיד ליורש, בכל המעמדות. זקנים נהנו ממעמד מכובד ומחופש רב. כאשר אדם מת, היו שורפים את גופתו וקוברים את האפר בקבר המשפחתי בחצר המקדש הבודהיסטי, אליו השתייך אבי המשפחה. יש לציין, כי לא כל יפני מגדיר את עצמו כ"בודהיסט", אבל ביפן המסורתית, כמעט כל אדם, אמץ מנהגים בודהיסטים

. האבל על ההורים נמשך 50 יום, על בעל 30 יום ועל אישה 20 יום. לוח עץ קטן (איהאי), הנושא את שם המת, הוצב בבית. ביום הזיכרון ובחג הנשמות היו מבעירים קטורת ואומרים תפילות אזכרה מול הלוחות הללו. אבות המשפחה שמתו נחשבו לאלים המגינים על הבית. הגישו להם מנחות וחלקו להם כבוד רב. את הלוחות החזיקו בבית 33 שנה (לפעמים 50) ואחר כך הועברו למקדש הבודהיסטי של המשפחה.

שמות וגילים:

ביפן המסורתית לא היה קל לזהות אדם על פי שמו. השמות הפרטיים ושמות המשפחה השתנו במהלך החיים, וככל שהיה האיש חשוב יותר, כך השתנה שמו פעמים רבות יותר. בתחילה היה "שם הילדות". סמוראים ובני אצולה קיבלו  "שם רגיל" בהגיעם לבגרות, המרמז על מיקומו במשפחה (טָארוֹ – בן בכור, ג'ירוֹ – בן שני, סָאבּוּרוֹ – בן שלישי וכו'). לפעמים הכיל השם חלק משמו של האב, האב המאמץ או הפטרון.

לאנשים רבים היה "שם אמיתי", שהיה הרשמי בתעודות, והיה מכובד ולכן לא השתמשו בו בחיי היומיום. אנשים שונים נשאו שמות נוספים בהתאם למקצועם ולעיסוקם. כוהנים בודהיסטים ומלומדים אימצו, בנוסף לשמם היפני, גם שם סיני, בעל משמעות חיובית. סופרים ואמנים אמצו לעצמם פסבדונים שונים ונהגו להחליפם מפעם לפעם. לאנשים חשובים פנו בתוארם או בתפקידם, ולא בשמם, כי זה היה מנומס יותר. כאשר אדם מת, הכומר הבודהיסטי מעניק לו, בהתאם למעמדו, "שם שלאחר המוות" (קאימִיוֹ), שהיה נרשם על לוח הזיכרון שלו. אנשים רבים נרשמו גם במקדשי השינטו. ואם לא היה בודהיסט ? . הפנייה המנומסת לא היתה בשמו של אדם, אלא בתוארו או בתפקידו. הפנייה אל מלומד, מורה או רופא היתה תמיד בתואר "סֶנסֶי", שהוראתה מורה.

חישוב הגילים נעשה על פי השנה הקלנדארית של חייו. עם היוולדו היה התינוק בן שנה כי זו שנת הלוח הראשונה לחייו. כאשר התחלפה השנה הוא נעשה בן שנתיים, משום שזו היתה השנה השנייה של חייו. בראש השנה היו האנשים מתבגרים בשנה אחת. וכן הלאה. לכן כאשר אדם פרש בגיל 60, למעשה היה בן 58 או 59.

הבית והרחוב:

בתי המגורים היו קלים ובנויים מעץ. זה מנע קורבנות מהתמוטטות של המבנה ברעידת אדמה, אך גבה קורבנות רבים בשריפה. הם היו קלים לבניה וגם לפירוק והריסה, בעלי קומה אחת או שתיים. הגגות בעיר היו עשויים מרעפים, ובכפר מקש דחוס. אנשים נהגו לבנות את בתיהם בעצמם. הקירות היו עשויים עץ ונייר שאפשר מעבר אור, אך הסתיר את הנעשה בפנים. הדלתות בתוך הבית היו דלתות הזזה, העשויות נייר עבה יותר. בתיהם של אנשים עשירים היו מוקפים בגדר ובה שער זז, שביל האבן שהוביל מן השער אל הבית עבר בגינה, ובה עצים, אבנים, בריכות של דגי נוי ופנסים אבן. הקירות בחזית הבית ניתנו להזזה ושימשו כתריסי עץ כבדים, שהיו פותחים אותם בבוקר וסוגרים בלילה. ביום, כשהקירות הללו היו מוזזים הצידה, היה הבית סגור בדלתות הזזה קלות (שוֹג'י), עשויות מעץ ונייר, שהעבירו אור אך הסתירו את הנעשה בפנים. בין החדרים היו דלתות הזזה (פוּסוּמָה)  עשויות מנייר עבה יותר, לכן החלוקה לחדרים לא היתה קבועה וניתן היה להקטינם או להגדילם

החדרים החשובים היו מרופדים בטָטָמי, היינו, מחצלות מלבניות קבועות ברצפה, שהיו בגודל אחיד ושימשו גם יחידות למדידת שטח הדירה. החלק העליון של המחצלת היה עשוי מפיסות קנה קלועות, שהעניקו ריח צמחי לחדר. החיים בארץ התנהלו על רצפת הטטמי: ביום ישבו עליה על גבי זָבּוּטון – כריות ישיבה מרובעות ובלילה ישנו עליה על פוטון – מזרונים דקים, שהיו פורסים בערב ומקפלים בבוקר. באופן זה, חדר האורחים הפך בלילה לחדר שינה. מאחר שהמחצלות היו מרקיבות במשך הזמן, היו מחליפים אותן אחת לכמה שנים.

עיצוב הפנים היה פשוט, והריהוט היה דל: ארונות קטנים מחוברים לקיר, שולחנות נמוכים, פנסים וקולבים לתליית הבגדים. בבתים אמידים היה חדר אורחים ובו הגומחה האמנותית (טוֹקוֹנוֹמָה), שבה היתה תלויה תמונת מגילה – קָקֶמונו . בבית היו "מדף לאלים" (קאמידנה), שבו ניצב דגם קטן של מקדש שינטו, ובו קמיעות שונות להגנת הבית. על מדף זה הניחו מנחה לאלים בצורת מזון, יין אורז ונרות. במקום אחר בבית נמצא "מדף לבודהא" (בּוצ'וּדאן) ועליו פסל של בודהא ולוחות הזיכרון של בני המשפחה המתים. החימום נעשה על ידי היבאצ'י – תנור שהובערו בו פחמי עץ, ומעליו מוט לתליית קומקום להרתחת מים.

המטבח היה קרוב לכניסה, ולא היה מרוצף. תמיד דלקה בו אש, שעקרת הבית דאגה שלא תדעך. התאורה היתה באמצעות נרות ופנסי שמן עם אהילי נייר.

בבתי העשירים היו אמבטיות ישיבה מעץ (אוֹפוּרוּ), אך רוב האנשים התרחצו בבתי מרחץ ציבוריים (סֶנְטוֹ), שהיו גם מקום מפגש קהילתיים. בתי המרחץ היו משותפים לנשים ולגברים, רק חדרי ההלבשה היו נפרדים. למרות שהעירום בפרהסיה נחשב ביפן למנהג ברברי, הרי עירום משותף בבית המרחץ היה מקובל. בתי השימוש פעלו בשיטה של בור ספיגה, מחוץ לבתים.

העניים של העיר גרו בבתים ארוכים, שבהם כל חדר היה מושכר למשפחה אחרת, כשהמטבח והשירותים היו משותפים. בעלי החנויות והמלאכה גרו בבתים, בהם העסק היה בקומת הקרקע והמגורים בקומה שנייה. החנויות והמסעדות פנו לרחוב והסחורה היתה מוצגת לעוברים והשבים.

פרט לכך היו שווקים רעשניים. בכיכרות המרכזיות נערכו לעיתים מופעים. בין המושכים ביותר היה הסומו, ספורט עתיק ומקודש, המלווה בטקסים שונים. בתקופת טוקוגאווה הפך הסומו לספורט מקצועני והמתגוששים גודלו וטופחו בפנימיות מיוחדות ("חדרים"). בתחרויות הגמר היו משתתפים השוגון ורבים מהדאימיו, ובהן נקבע דירוג הצמרת. האלוף (יוקוזונה) זכה לכבוד רב ולפרסים.

מאחר שהבישול, התאורה וההסקה נעשו עם אש פתוחה, תמיד היתה סכנה, והשריפות היו תכופות, עד שהן כונו "פרחי אדו". בכל עיר היו יחידות של כבאים ומגדלי תצפית לאזהרה מפני שריפות. בשנת 1657 קיפחה דליקת ענק, שפרצה את טוקיוף את חייהם של מאה אלף בני אדם. בשנת 1772 נשרפה כמחצית העיר בדליקה שפרצה כתוצאה מהצתה. סכנה אחרת היו רעידות האדמה. ברעש שפקד את אזור קאנטו בשנת 1703 נספו רבבות אנשים.

מזון:

המזון העיקרי היה אורז מבושל (גוהאן), אבל לא כולם יכלו להרשות לעצמם אורז מבושל כל יום. עניים נאלצו להסתפק בתחליפים כמו שעורה או שיבולת-שועל. ככל שמעמדו של אדם היה גבוה יותר, צריכת האורז היתה גבוהה יותר, והאורז היה מלוטש ולבן יותר. חיטה, שעורה ודוחן נאכלו בצורת דייסה או אטריות. בטטות ותפוחי אדמה נחשבו למזון של עניים, אך הם היו מקור תזונתי חשוב, שמנע מוות בשנות בצורת.

התפריט היפני כלל גם צנון, בצל, מלפפון, חציל, שעועית, פולי סויה, נבטי במבוק, פטריות, שזיפים, מלונים ואגסים. רק חלק קטן מהירקות והפירות נאכלו טריים, רובם היו משומרים. המרק (מיסושירו) היה עשוי מתחמיץ של פולי סויה.

מקור הפרוטאין העיקרי היה דגים, שנאכלו לרוב נאים וחתוכים לפרוסות (סַשימי), שנטבלו בסויה ובחזרת ובמקומות מרוחקים מהים נאכלו מיובשים. בתקופת טוקוגאווה התפתח והתפשט הסושי. בנוסף נאכלו סרטנים, צלופחים, צדפות ואצות, ולפעמים גם עוף וארנבת. מוצרי חלב לא היו כלולים בתפריט היפני. המשקה המקובל היה תה ירוק, שהפך למשקה עממי בתקופת טוקוגאווה. החלו מופיעים זנים רבים של תה, בהתאם למקום הגידול ולצורת הייבוש. המשקה האלכוהולי הפופולארי היה יין-האורז (סאקה), ששתוהו מחומם ובכוסיות קטנות. השתכרות היתה בת כל המעמדות, ולא נחשבה למידה מגונה.

תשומת לב רבה הוקדשה לצורה האסתטית של האוכל והשתייה. האוכל לאורח וללקוח (אותה מילה משמשת ביפנית לציון שני המושגים) הוגש על שולחן לכה אישי קטן ונפרד. לכל סוג מאכל היו צלחות מיוחדות לו, בצורות ובצבעים שונים. כול המנות הוגשו יחד, בצירוף מקלות אכילה והסועד היה טועם בכול פעם מצלחת אחרת.

לבוש ותסרוקות:

הלבוש שיקף את מינו, גילו, מעמדו ורמת הכנסתו של אדם. אצל האיכרים היו הנשים תמיד מכסות את גופן, ולבשו מכנסיים (מומפֶּה), ואילו הגברים היו חושפים את רגליהם ובקיץ, סבלים ופועלים היו מתערטלים כמעט לגמרי. עוברי אורח היו מכסים עצמם בכובעי קש מחודדים, מעילי קש ונעלו סנדלים או נעלי קש. לרוב נעלו גֶטָה (קבקבי עץ) או (סנדלי עור) (זוֹרי). את הנעליים היו מורידים בכניסה לבית ומסתובבים בו יחפים, נוהג שנשאר ביפן עד היום.

בתקופת טוקוגאווה הפך הקימונו לבגד סטנדרטי של שני המינים, בקרב כל מי שיכל להרשות לעצמו לקנותו. בני המעמדות הגבוהים לבשו משי, והנמוכים כותנה ופשתן. ילדים ונשים צעירות לבשו קימונו צבעוני, הגברים ונשים מבוגרות לבשו קימונו כהה. נשים חגרו אבנט רחב ( אובי), שנקשר כמה פעמים סביב המותניים והסתיים בקישור גדול מאחור.

חפצים אישיים קטנים כמו מטפחות וכסף קטן נישאו בשרוולים הגדולים והעמוקים, תרופות וחותמות הוחזקו בתוך קופסאות לכה קטנות – אינרו, שהיו קשורות לאבנט. קופסאות האינרו השתכללו במשך הזמן והפכו ליצירות אומנות בזכות עצמן. חפצים גדולים יותר נישאו בתוך מטפחות בד גדולות – פוּרוֹשיקי. בימים קרים לבשו מעיל קצר מעל הקימונו.

הסמוראים: על גב הקימונו ושרווליו התנוססו סמלי המשפחה (מוֹן). הם היו מגלחים את החלק הקדמי של ראשם, ואת השיער מאחור קלעו לצמה וקשרוה מעל לראש. תסרוקת זו התפשטה לשאר המעמדות בתקופת טוקוגאווה, והפכה לתסרוקת אופיינית של הגברים היפנים. הנשים היו אוספות שיערן בתסרוקת גבוהה עם סיכות צבעוניות. כדי שהתסרוקות תישמרנה, נהגו לישון על כרית עץ שהונחה מתחת לצוואר. הנשים הנשואות נהגו להשחיר את שיניהן, לגלח את הגבות ובמקומן לצבוע גבות מלאכותיות גבוהות יותר. הגברים היו מתגלחים. פנים חלקות סימנו תרבות. הברברים תוארו תמיד כשעירים.