חוות הפועלים בחצר כנרת

כתב: גילי חסקין

חצר כנרת נמצאת בתחום המושבה כנרת, לצד כביש טבריה – צמח, סמוך למסעף כביש יבניאל-כנרת. נבקר בחצר כנרת במסגרת הטיול: אידיאולוגיות סביב הכנרת.

חצר כנרת

חצר כנרת הוקמה בשנת 1908, על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית – על פי הצעת מנהלו, ד"ר ארתור רופין – במטרה להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית, שבעתיד יעברו להתיישבות קבע. רצוי בעמק הירדן.

אדמות החווה, הן מהאדמות הראשונות שרכשה ההסתדרות הציונית ב-1905. חצר כנרת הייתה הלב הפועם של חלוצי העלייה השנייה. המקום, שהחל את דרכו כחוות הכשרה חקלאית לפועלים, היה למעין מעבדה חברתית; כור היתוך בו התגבשו הניצנים הראשונים של רעיונות חברתיים- שהיוו את התשתית למדינת ישראל. המקום היווה מוקד רעיוני וניסיוני של פועלי הארץ. המקום ייחודי בהיותו אבן פינה לכל ההתחלות. כאן נערכו הניסויים הראשונים בהתיישבות קולקטיבית. מכאן יצאה החבורה המייסדת של קבוצת דגניה, הקבוצה הראשונה, של מושב העובדים הראשון, נהלל, והקיבוץ הגדול הראשון, עין חרוד ובית הספר החקלאי הראשון להכשרת נשים. כן הוקמו כאן ארגונים כמו 'קופת חולים' (הרבה לפני שנקרא כך), המשביר המרכזי, תנובה, סולל בונה וההגנה. בחצר גובשו עיקרי הגותם של אהרון דוד גורדון, ברל כצנלסון, בנציון ישראלי, יוסף בוסל, תנחום תנפילוב, שאול מאירוב ואחרים. גרעיני התיישבות רבים וטובים יצאו מתוך חצר הכנרת: דגניה, כנרת אפיקים, תל יוסף, מעגן ועוד. במקום הזה נהגה החלום לכונן בארץ ישראל חברת מופת, המבוססת על עקרונות של יצירה עצמית, שוויון, צדק ושיתוף.

החצר קשורה לתקופת העלייה השנייה, אם כי סיפורה התחיל מעט קודם לכן והמשיך כמה שנים אחריה.

את מקומה של חצר כנרת, בתפישתם של בני העלייה השנייה היטיב לבטא ברל כצנלסון במכתבו לרחל: "יש כאן מרחב לנפש, למחשבה ולשיר, לרצון ולידיים, ואם יש סכנה במרחב הזה – לפרט ולכלל – הרי הוא בקוצר הכנפיים. באי ההתאמה בין האפשרויות הגדולות והכוחות הקטנים, בין ערך המקום והדבר, וערך האדם כשהוא לעצמו. וגם זאת לדעת, רחל, גם כאן, ברצועה יבשה זו אינך פנויה מחיפוש, תעייה, זהירות, ושגיאות וייסורים רבים. אין במרחב זה דרכים כבושות כלל ואין הדרך קלה".

רקע

אנשי העלייה השנייה (שרק עשירית מאנשיה נשארו בארץ), לייתר דיוק, חברי זרם הפועלים בעליה השנייה, היו חומר אנושי מדרגה ראשונה, ביניהם אנשים פשוטים, חדורי אמונה בכוחם ובכוחו של העם, נלחמו באומץ לב של נואשים למשאת נפשם והיו, כדברי י"ח ברנר, כ"אחרונים על החומה". את ישותם מילא רעיון אחד: להניח יסוד לארץ ישראל חדשה, המבוססת על צדק ועבודה עצמית. הם מצאו במושבות אלפי פועלים ערביים ומעט מאד פועלים יהודים. איכרי המושבות ביהודה ומורדות השומרון לא עבדו בעצמם. העולים ראו במצב זה משום קלקול מוסרי. את התמרמרותם נוכח המצב היטיב לבטא א"ד גורדון, ששאל בשנת 1904 (והוא בן חמישים): "במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוסרית על ארץ ישראל קולטורית, אם לא נעבוד בעצמנו?[1]" כך נעשה "כיבוש העבודה" לסיסמתה של העלייה. הסעיף הראשון והמחייב ביותר במצעה של מפלגת "הפועל הצעיר", שנוסדה ב-1906, היה "כיבוש כל מקומות העבודה בארץ על ידי יהודים". אם "פועלי ציון" סיגלה לעצמה השקפת עולם מרכסיסטית, הקשורה למלחמת המעמדות, הרי ש'הפועל הצעיר' אימצה השקפה סוציאל-לאומית. העבודה היתה עבורם לדת ממש.

ראו באתר זה: העלייה השנייה.

למרות רצון ההקרבה הזה, קשה היה להם לכבוש מקומות עבודה ולהחזיק בהם,  הן מסיבות של שכר נמוך והן משום האנטגוניזם ההדדי שהתעורר בינם לבין האיכרים, על רקע הבדלים דוריים, מנטליים, חברתיים ולשוניים. גם בגליל, שם יכלו לחיות חיי איכר ממש, לדבר עברית, באה המציאות וטפחה על פניהם. יש להזכיר, כי בשנת 1907, פרץ הייאוש הגדול. בעיני הפועלים הצעירים של העלייה השנייה, נראה היה כי הפרויקט הציוני עומד להיכשל. הרצל מת ויורשיו נראו אפורים. לא נראה היה באופק שינוי דרסטי שיוביל לעלייה המונית ויצירתה של חברה חדשה. איכרי המושבות עסקו במאבק בלתי פוסק ללחם ולפרנסה ולא פעם גילו אדישות לחלומות הציוניים. הפועלים הצעירים חששו כי רעיון כיבוש העבודה מתמוטט.

בשנים 1908-1907 החלה חודרת ההכרה שלא ירחיקו לכת, בדרך זו של כניסת פועלים בודדים אל המשק העברי. יוסף ויתקין, שהיה הראשון שתפש את המצב כהווייתו, הציע בוועידת "הפועל הצעיר", את כיבוש הקרקע, על ידי הקמת מושבי פועלים, כאמצעי לכיבוש העבודה. באותו זמן החלו מטעם "הוועד האודיסאי"[2], בתמיכת הקרן הקיימת, להקים את עין גנים, ליד פתח תקווה. כך התגבש גם הרעיון של "השומר" (בקרב חברי פועלי ציון), לכבוש את השמירה, על ידי תאים של ארגון בעל משמעת חמורה. ב-1907 נעשה גם הניסיון הראשון, של עבודה חקלאית שיתופית, על ידי ה"קולקטיב" בחוות סג'רה. באותו זמן, כשהפועלים שהתאכזבו מן ההתקדמות האיטית, והחלו לחפש דרכים חדשות, ניגשה ההסתדרות הציונית לעבודתה המעשית בארץ ישראל.

ארתור רופין, מנהל 'המשרד הארץ ישראלי', החליט ליצור מוסד מיוחד להכשרת הקרקע ועובדיה. על פי הצעת פרופ' אוטו ורבורג, נקרא המוסד "חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל". החברה שמה לעצמה למטרה, "לסייע בידי פועלים יהודיים, מחוסרי אמצעים, הבאים במספר רב ממזרח אירופה לארץ ישראל, ולא השיגה ידם עד כה, להגיע לידי קיום עצמאי מבחינה חקלאית, שיוכלו להשיג את שאיפתם זו". בשנת 1907 נוסדה בסג'רה אגודת פועלי הגליל, שנקראה "החורש", ששמה למטרה לפתח בארץ אלמנט של פועלים פלחים בריאים בנפשם. הם סברו שמשק הפלחה, מסייע לכיבוש הקרקע ,יותר מאשר משק המטעים ומאפשר לחקלאים אפשרות מהירה יותר לכונן להם קיום כלכלי וקושר אותם אל הקרקע.

ראו באתר זה: הרעיונות שצמחו בסג'רה.

בימים האחרונים של 1907, החלו ההכנות הראשונות לנטיעת יער הרצל. הוקמה משתלה בבית עריף, באזור בן שמן של היום. מנהל העבודה היה האגרונום משה ברמן, שהיה בעל מקצוע מוכשר, אולם לא היה לו קשר נפשי ושותפות אידיאולוגית עם צעירי העלייה השנייה ולכן הסתכסך עמם מיד בתחילת העבודה. ברמן העדיף להעסיק פועלים ערביים, דבר שעורר התמרמרות גדולה. קבוצה של פועלים הגעה מפתח תקווה, דרשה וקיבלה מברמן את העבודה. כמה מהם עקרו בהפגנתיות את עצי הזית שנטעו הערבים, אך כדי שלא להזיק לקרן קיימת, נטעו אותם שוב. בסוף מארס 1908, הסתיימה העבודה בבן שמן וכך יכלו לגשת אל ההכנות להקמת החווה של 'חברת הכשרת הישוב'.

בשנת 1905 רכש חיים קלווריסקי–מרגליות את הקרקע, עבור המשרד הארץ ישראלי בכספי יק"א, כחלק מתכניתו לרכוש קרקעות בעמק הירדן, מדרום לכנרת ובמורדות הגליל התחתון. הוא רכש 12000 דונם מאדמות השבט הבדואי א-דלייקה, אולם המוסדות המיישבים התנגדו לרכישה והוא חויב למכור מחצית מהשטח לבנק אפ"ק.

הקמת חוות כנרת

כאמור, ד"ר רופין החליט להקים את החווה הראשונה בכנרת, על ידי חברת הכשרת היישוב. הוא התלבט אם מותר לו לסכן את הון החברה על ידי השקעתו באדמת דלייקה-אום ג'וני. האגרונום משה ברמן, הכין את תכנית החווה ואת תקציבה והעריך כי החברה תוכל לשלם כבר מהשנה הראשונה, דיווידנדים של 11% לבעלי המניות, מהכנסות החווה. רופין מינה את ברמן כמנהל החווה[3].

בסוף מאי 1908 הגיע ברמן אל מקום העבודה החדש, כדי לפתוח בפעולתו לשם ייסוד החווה. הוא פנה לחבורת רומני, הפועלים הפתח תקוואים, אותם הכיר מבן שמן והציע להם לעבוד בהנהלתו בחוות דלייקה. הם קיבלו את הצעתו בהתלהבות רבה מכך שהם יוצאים לגליל, שנתפש כארץ האיכרים האמתית ומכך שהם עומדים לעבוד באחוזה הראשונה של הקרן הקיימת. שרה מלכין, אחת העובדות הראשונות בחווה, כתבה בזיכרונותיה בהתלהבות: "כולם דיברו על זה כעל דבר שבקדושה. רבים חשבו שעוד אינם זכאים לזה, שיש עוד להתכשר ולהתחנך לכך"[4]. והנה אני שומעת כי השאלות האלה נפתרו כבר ויש אנשים שקיבלו על עצמם את האחריות הזאת". הפועלים בגליל היו מסויגים יותר והתנגדו הן להבטחת הרווחים המוגזמים לבעלי המניות והן למינויו של ברמן, שהעסיק ערבים ביער הרצל. בני חוברת רומני דחו את הנימוקים הללו והאספה הכריזה חרם על החווה. החווה והמושבה נבנו כמעט בו זמנית. מוקי צור, חוקר העלייה השנייה, מכנה אותן "תאומי כנרת". החווה הציונית תוכננה ללדת מושבה, אחרי הכשרה של פועלים מתאימים. אז לא היה ידוע מה שהתברר מאוחר יותר: בחוות כנרת נולד המפעל השיתופי של פועלי העלייה השנייה והשלישית. המושבה, לעומת זאת, ביקשה להמשיך את מפעל המושבות הגליליות של יק"א[5].

ראו באתר זה: מושבת כנרת.

תוך מכשולים, התנגדות ומלחמות כאלה התחילה העבודה הראשונה של התיישבות החקלאית, מטעם ההסתדרות הציונית. ש"י עגנון, שהיה המורה לעברית של רופין, הציע לקרוא לחווה "כנרת"[6]. הפועלים התמקמו בח'אן ערבי ישן, התקינו בו מטבח, חדר אכילה ומרפאה ובו גם הניחו את כלי העבודה. שם גם לנו יחד, או על הגג, תחת כיפת השמים. העבודה התנהלה במרץ ובהתלהבות. ההנהלה חתמה חוזים אישיים עם כל פועל ופועל. תנאי השכר נקבעו לפי המקובל עבור פועלים עבריים בגליל: דיור, מזון, כביסה ותיקון הבגדים ו-10 פרנקים במזומן. לשם עידוד, נקבע שבתום שנת העבודה, יקבל כל פועל יבול של 5 דונמים של חיטה[7]. עברו כמה חודשים, עד שהרחיבו את הבית הישן עד לששה חדרים והקיפוהו חומה. במהירה פרצו מחלות, בעיקר קדחת. נוספו גם התנפלויות של השכנים הערבים, בדואים ופלחים[8]

.

חוסר הביטחון בסביבה, הניע את ברמן ואת המשרד הארץ ישראלי, להימנע מקניית בהמות ולהגדיל את שטח הזריעה. העבודה התרכזה בהשבחת הקרקע ובטיובו על ידי ניכוש, סיקול, וחרישה עמוקה. מלבד החיטה גידלו גם שיבולת שועל, תפוחי אדמה, פולים ומעט ירקות. היחסים בין ברמן לפועלים היו בתחילה מצוינים. הוא התפעל מהתלהבותם, יחסי החברות שלהם והלהט האידיאולוגי שהפגינו ואף השתתף בכינוסיהם ובריקודיהם. הם מצדם, הם העריכו מאד את כושר הניהול שלו, חריצותו ובידיעותיו. כבר ביולי 1908 הסירה אגודת פועלי הגליל את החרם עליו. בפברואר 1909 נמצאו בכנרת 43 פועלים. חלקם בשכר שנתי, חלקם בשכר חודשי חלקם שכירי יום. נוספו להם שני נגרים, שתי נשים במטבח, שומר אחד ופקיד.

משהתרחבה העבודה, יצא שליח למושבות יהודה, לגייס פועלים נוספים. עם המגויסים הגיעו לחווה שלושה חברים: בנציון צ'רנומורסקי (ישראלי), נח נפתולסקי ומאיר רוטברג, שבפתח תקווה וברחובות קראו להם ה"שלישייה". המרחק בבין המציאות לבין המאוויים היה כה רב עד שהיה צריך להישען על דבר מה נוסף, וגדול יותר מאשר כוח אייש של יחידים. באווירת ההתנכרות של איכרי יהודה והחרם שהוטל על הפועלים בפתח תקווה, הם התלכדו לחבורת "יחד"[9]. השלושה האלה התארגנו כחבורה, שיצאו לעבודה קבלנית, לסקל את אדמות כרך (תל בית ירח) וראו ברכה בעמלם.

פרופ' אניטה שפירא, בביוגרפיה שכתבה על ברל כצנלסון, היטיבה לתאר  את המקום ואנשיו: "אווירה הקסום של כנרת לא הייתה בו שלווה. מועקה הייתה בו, ובמקרים רבים כבדה הייתה מנשוא… אנשים תבעו הרבה מעצמם ומאחרים, והמתח המתמיד בין התביעה ובין השיפוט העצמי יצר מועקה, שמצאה לה הד באופיו הקלאוסטרופובי של המקום, עד שהייתה הפינה הקסומה לגיהינום[…] אל הנוף הקסום האכזר נצטרפה חבורת אנשים מיוחדת במינה. כנרת של שנות המלחמה נתייחדה בגלריה הנפלאה של דמויות אנוש, ששכנו בה או שהיו קשורות עמה: א"ד גורדון, יצחק טבנקין, ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה לבקוביץ, אהרן שר, אליעזר יפה, רחל כצנלסון, בתיה שיין, בתיה ברנר, לאה מירון, שרה שמוקלר ועוד רבים אחרים, הידועים פחות, אך מיוחדים אף הם. כל אחד ואחד – עולם בפני עצמו. אנשים בודדים ולהם מצבי רוח ושעות דיכאון קשות, שאותם הטילו על החבורה כולה. אינדיבידואליסטים קיצוניים, מורדים המבקשים לעצמם דרך חיים חדשה: שוויונות, חיים פשוטים וקרובים לטבע, שתפנות, הגשמה עצמית בעבודה חקלאית. מעבר לכך – כל אחד והשקפת עולמו, כל אחד 'ומאבקו עם המלאך'. רחל המשוררת, כתבה על אותם ימים: "מפני רוחה יגורנו. נכספנו לקורבן. לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת".

אולם הקשיים הלכו וגדלו. כמעט כולם חלו בקדחת. בחווה לא היה רופא או אחות. לעתים היה מזדמן רופא מיבניאל, שהיה שולח חולים קשים, לבית החולים של המיסיון האנגלי בטבריה. אי השוויון בשכר העבודה וחוסר האחידות בהרכב הפועלים, עורר חיכוכים. נוספו לכך היחסים שהורעו בין ברמן לבין הפועלים, שעם ריבוי מספרם, הבליט ברמן יותר ויותר את מקומו כמפקח ומנהל. הוא סירב לשתפם בהנהלה והגיע עמם לחיכוכים. אלו החמירו יותר מחמת המחלות, התנפלויות ערבים והבעיות הכלכליות. המשק הגיע עד אמצע אוקטובר 1909, לגירעון תקציבי גדול. עם הזמן, שהחורף התקרב והדייש טרם הסתיים, הזמין עוזרו, צבי אהרונסון ממלחמיה, פועלים ערבים, דבר שגרם לשביתה. מכיוון שרופין התמהמה להגיע, עזבו הפועלים הפתח תיקוואים את החווה ויצאו לחדרה. עם הפועלים שנשארו, ערך ברמן חוזים חדשים. אגודת ה'חורש' דרשה מרופין לפטר את ברמן ולמסור את החווה לידי הפועלים. רופין לא רצה לעשות זאת, אבל מוכן היה לעשות ניסוי בשטח קטן יותר.

הקמת דגניה

ב-9 בדצמבר הרכיבה הנהלת "החורש" קבוצה קטנה מתוך פועלי הגליל. רופין מסר להם את האינוונטר והכסף הדרוש, הקבוצה החלה בעבודתה ב-1 בדצמבר 1909 וקיבלה 1300 דונם. שני פועלים מונו כמנהלים רשמיים (אליעזר שוחט וישראל בצר), עליהם הטיל רופין את החובה לשמור על האינטרסים של 'חברת הכשרת הישוב'. כמו בסג'רה, היו פועלי אום ג'וני, עובדיה של 'חברת הכשרת הישוב', אבל הם קיבלו את הנהלת המשק לידי עצמם. הם השתתפו ברווח של המשק, אבל להפסד לא היו אחראים. שנת המשק הראשונה הסתיימה ברווח שיותר ממחציתו נשאר בידי הפועלים. אף על פי כן הקבוצה עזבה. הם לא התכוונו להשתקע שם, אלא רק להוכיח שהפועלים יכולים לבצע עבודה משקית ללא מנהל חיצוני. כמו כן היה חסר להם איחוד פנימי. לשם כך נמסרה המשימה לקבוצת הפועלים הראשונה, שכבר חיו יחד חיים קולקטיביים בפתח תקווה, בן שמן, כנרת וחדרה ומשום כך כונתה "הקומונה החדרתית". פועלים אלו הכירו כבר את העובדה ואת טיב הקרקע, חתמו על חוזה עם 'חברת הכשרת היישוב' וניגשו לעבודה באום ג'וני, שלאחר כמה שבועות קיבלה את השם "דגניה", על שם חמשת מיני הדגנים שרצו לגדל. בקבוצה התבלט יוסף בוסל. כמו רבים אחרים, הגיע גם הוא על סמך הניסיון במושבות יהודה, מן הדרישה לכיבוש העבודה, אל הדרישה לכיבוש הקרקע. אולם בניגוד למרבית הפועלים, שם קיבלה שאיפה זו צורה רומנטית שדחפה אותם לנדוד ממקום למקום, לכבוש קרקע חדשה ולכיבוש קרקעות, ראה בוסל מטרה חשובה יותר, במאמץ להתקשר בכול כוחות הנפש ולאורך ימים אל האדמה.

השביתה הגדולה בכנרת

גם לאחר שקבוצת היסוד עזבה את המקום, לא התפתחה החווה בצורה הרצויה. ברמן לא למד את השיעור מהשביתה של 1909. הוא הצליח מבחינה מקצועית, על ידי דישון הקרקע עם זבלים שהביא מהכפר הערבי צמח, פיתח משק עופות וחלב, שאב מים מהכנרת, התקין צינורות השקאה, עבור גידולי שלחין. היה זה הניסיון הראשון לגידול אינטנסיבי במשק היהודי. ברמן תרם תרומה חשובה לפיתוח המשק המעורב, שמזוהה עם העלייה השנייה.

בו בזמן הורעו היחסים בינו לבין פועלי החווה, איתם התנהג באדנות. הפועלים התמרמרו על היחס, במיוחד לאור ההצלחה של הקבוצות אום ג'וני, מרחביה וקבוצת הפועלים העצמאית שפעלה בכנרת עצמה. כמו כן התעוררה מתיחות עקב ניסיונותיו של ברמן להעסיק פועלים ערביים בעבודות עונתיות. ברמן טען מצדו, שהאיסור להעסיק ערבים יצמצם את שטחי העיבוד ויביא לוויתור גמור על ענף הירקות וגידולים, כמו כותנה ושומשום. על ידי כך יגרמו לחווה הפסדים וגם לפועלים לא יהיה היכן לעבוד. מסירת המונופול לפועלים העבריים תדרבן אותם להעלאת דרישות מופרזות יותר ויותר ולא ישקדו על העבודה בתקווה שישיגו את מבוקשם על ידי שביתות. היה כאן עימות בין תפישת העלייה הראשונה שייצגו ברמן ועוזרו צבי אהרונסון ממלחמיה (שנתמכו על ידי אהרון אהרונסון), לבין אנשי העלייה השנייה.

לאט לאט התברר, שפעורה תהום חברתית ואידיאולוגית בין הפועלים לבין המנהל, שמצאה את ביטוייה חיוני עם הקמת בית המנהל שנשלם בפברואר 1911. כך נבנה בית ההנהלה עם שתי קומות, שהיו בו עשרה חדרים, לעומת מעונות הפועלים שגגותיהם דולפים וזגוגיותיהם שבורות. דרישות הפועלים, באמצעות נציגם ברל כצנלסון, היו שיתנו להם שני חדרים – אחד לבריאים והשני לחולים. לקבל עשר מיטות, חמישה עשר מזרונים, חמישה שולחנות, חמישה כסאות ותקן את מה שדרוש תיקון. רק אחרי שביתה של חצי יום, נאות ברמן להעביר את הדרישות הללו לתיקון.

הפועלים טענו שברמן אינו דואג לבריאותם של הפועלים. לאחר שהפועל מאיר אינגברמן מת מקדחת (פברואר 1911). הוא נשלח לבית החולים בטבריה ואחרי שבוע התברר שהוא גוסס. ברמן אישר להם לרתום עגלה אחת ולנסוע להלוויה. מכיוון שמספר הפועלים שביקשו להשתתף בלוויה היה גדול, הם לקחו עגלה נוספת. ברמן התפרץ בצעקות ובנזיפות. הפועלים שנפגעו מאד הלכו ברגל לטבריה, בגשם ובבוץ  וכאשר שבו הכריזו על שביתה, בהנהגתו של ברל כצנלסון.

הפועלים דרשו שברמן יעזוב. רופין ביקר את הפועלים, שהכריזו על שביתה מבלי לפנות אליו קודם וביקר את ברמן על כך שלא הצליח ביחסיו עם הפועלים. לכן החליט גם לפטר את הפועלים וגם להעביר את ברמן מתפקידו. במקומו הגיע האגרונום יואל גולדה, שטווה קשים טובים עם הפועלים והצליח בהסכמת רופין, להשיב כמה מן פועלים המפוטרים. הוא הכניס מכונות חקלאיות חדשות, חידש את הרפת ושכלל את גידול העופות והירקות. אולם גם הוא הגיע לידי גירעון. המצב בחווה החמיר. בנציון וקבוצתו עזבו את החווה ועברו לסג'רה ומשם המשיכו כקבוצת כיבוש לכפר אוריה. בשלב הבא הוחכרה החווה שקבוצת "האיכר הצעיר", שהגיעו מארצות הברית, שאחד ממייסדיה היה אליעזר יפה. הם קיבלו את האחריות על החווה, באוקטובר 1912. גם ניסוי זה לא צלח והחבורה סיימה את השנה בהפסדים. הגם שצורת החיים בחברותא, לא התאימה לחברי 'האיכר הצעיר'. אליעזר יפה הציע להקים במקום מושב עובדים, אך המשרד הארץ ישראלי לא יכול היה להגיע לידי החלטה לחלק את המשק ולהחכירו בחלקות בודדות.

צילום: ביתמונה

משק הפועלות

בשנת 1912, בשנה ש"האיכר הצעיר" קיבל לידו את חוות כנרת, הגיע לשם ניסיון אחר, חשוב ונכבד בשביל ההתפתחות העתידית, לידי צורה קבועה והוא – משק הפועלות. מזה זמן רב, ציינו יודעי דבר, שיש מחסור בנשים בעלות הכשרה מקצועית. לכן סובל לא רק המראה החיצוני של המושבות, אלא שאין מי שידאג לאספקת ירקות, חלב וביצים. מצד שני, החלוצות שבאו בעליה השנייה, סבלו מכך, שאפילו ביישובי הפועלים, הצטמצמה עבודתן למטבח. גם כשעלה בידיהן לעבוד במחרשה, הן קיבלו שכר נמוך והיו נתונות ללעג. אחת הנשים הללו, ד"ר חנה מייזל, שהחל מבואה לארץ, בשנת 1910, הגתה רעיון להקים חוה לפועלות וללמד את הצעירות, מלבד משק הבית, גם גידול ירקות ומטעים, גידול עופות ומשק חלב. שלא כחוות כנרת, חוות העלמות לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה מייזל לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. היא נסעה לאירופה במטרה להשיג מימון מגורמים שונים בתנועה הציונית. בחוה הקצו לה ושש תלמידותיה שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. בין החניכות הראשונות הייתה המשוררת רחל בלובשטיין אשר החוויות שלה מהחווה, באו לידי ביטוי בשיריה, וכן, רחל כצנלסון (שז"ר) ואחרות, שהפכו מנהיגות בתנועת הפועלות בארץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימה חנה מייזל את ביה"ס החקלאי לצעירות בנהלל, על אותם יסודות חינוכיים[10].

ראו באתר זה: סיור בעקבות ההתיישבות בבקעת מגידו (עמק יזרעאל).

בביקור הראשון של זלמן רובשוב (לימים שז"ר), בארץ ישראל. הוא טייל בכל הארץ, ובלילה הלך ממגדל לחוות כינרת, כדי לראות את גולת הכותרת של העלייה השנייה. בבוקר הגיע לחוות כינרת, ועוד לפני שהספיק  להיכנס, "נפתח השער", הוא כותב, "ומן החצר יצאה עדת אווזים לבנה, גועשת ורועשת, ומתפלשת על פני כל הגבעה, ומאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה ותכולת עין, קלה כאיילה ויפה ככינרת. ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת על ההמולה השוצפת, ובעברית רוננת היא מוציאה את עדת האווזים מחצר כינרת אל המרעה". [מספרים שזלמן ביקש את נפשו להיות אווז]. …. לימים יקראו לה "רחל המשוררת", בינתיים היא נקראת "רחל הפועלת". וכך הוא כותב: "רחל האמינה בשמחת החיים והייתה מסוגלת לה כל הזמן. מהבחינה הזאת, היא ניהלה רומן סוער עם הארץ, והרבה אהבה וקריצה לכל החברים שלה". לימים כתבה רחל, בעקבות מפגש זה את "פגישה, חצי פגישה"..[11].

הבחירה דווקא בכנרת, נבעה משיקולים שונים. ארתור רופין, שלנגד עיניו עמדו הסיבות הכלכליות, לקח בחשבון את האדמה המושקית ושפע המים בכנרת שיאפשר גידול ירקות. מלבד זאת, מצב החווה באותו זמן היה קשה ביותר, ונתלו תקוות, כי חוות הפועלות, שקיבלה מימון שוטף לפועלות ולמנהלת ואף שילמה דמי חכירה על הקרקע, תהווה כקרש הצלה. מוסד ההכשרה לא היה בתחילה אלא מעין מחלקה בתוך החווה כנרת והיה צריך להתחשב בצורכי החווה. הפועלות קיבלו שכר של 40-50 פרנק לחודש; מזה שלמה חוות כנרת רק את החלק ש"עבודת הבחורה היתה שווה באמת (כ-20 פרנק)"  ואת השאר השלימה 'אגודת הנשים'.  הניסיון הצליח ,אלא שבמהלך השנה הראשונה התברר שהקשר האמיץ עם החווה הפריע לעבודה השיטתית. כמו כן, היה למייזל חילוקי דעות עם גולדה, לגבי חוסר התכנון החקלאי ואי הסדרים השונים, לכן הוחלט להקים משק מיוחד לפועלות בלתי תלוי, על יד החווה כנרת. כפי שאמרה מייזל: ההנהלה לא מבינה את מטרת מוסדנו ורואה בנו עסק בלבד… אם ברצוננו לחנך פועלות, עלינו לייסד מוסד לשם כך"[12]. לאחר התייעצות עם גולדה, נבחרה הפסגה הצפונית של ה"כרך", כמקום בו תקום החווה הנפרדת.

אבל מתוך שגולדה עזב את המקום ומספר הפועלים קטן , והחווה עברה לידי קבוצת "האכר הצעיר", ניתנה האפשרות להשתמש שם בקומה העליונה של בנין ההנהלה, שהכילה חמישה חדרים, עבור חוות הפועלות. עם זה הוסיפו רפת מיוחדת, גדרו גדר וכך נוצרה חצר מיוחדת בשביל חוות הפועלות, שיכלה לעסוק בעבודה לעל אחריות עצמה, ללא הפרעה מצד המשק של כנרת. הירקות מגן הירק הוסעו על ידי הנערות בעגלות לשוק בטבריה לחיפה והגיעו גם לדמשק באמצעות הרכבת החיג'אזית‏[13].

מייזל רוותה נחת מהישגי החווה ומעבודתן של הבנות. ברם, הבנות אהבו את העבודה החקלאית, אך מצאו פחות עניין בלימוד תורת משק הבית, תפירה ובישול. הן ביקשו להשתוות לפועל החלוץ וראו את שליחותן בעבודת האדמה. חילוקי דעות שעלו בנושא זה, וכן ספקות באשר ליכולתה של האישה להסתגל לעבודה חקלאית, הביאו לעתים בחורות לעזוב את החווה. החוקרת מרגלית שילה רואה את העזיבות מהחווה, על רקע הנדידה המתמדת שאפיינה את פועלי העלייה השנייה וביטאה את סערת רוחם[14].

לאחר שהצליח הניסיון של דגניה, הוחלט בשנת 1913, למסור באותם תנאים, את חוות כנרת לקבוצת פועלים אחרת, שכללה את חבורת הפועלים, שארגנה בשנת 1910 את הקבוצה הקבלנית על פני הכרך והוציאה לפועל את הניסוי הראון במשק קבלני על אדמת החווה. כאשר הקבוצה שהתה בכפר אוריה, כקבוצת כיבוש, קרא להם "המשרד הארץ ישראלי" באמצעות מברק, לקבל לידיהם את חוות כנרת. בנציון ענה לו: "כנרת זקוקה למנוחה ואין לבנו למנוחה". רופין ענה לו "בואו ולא נסגור את החצר ונחסל את המשק". בנציון השיב: "וכך קיבלנו על עצמנו את עולה של כנרת"[15].

קבוצת המייסדים הראשונית שחזרה לחוות כנרת להקים את הקבוצה, כללה שלושה עשר חברים ושלוש חברות, שבמרכזה ה"שלישיה" של בנציון ישראלי, נוח נפתולסקי ומאיר רוטברג: בנוסף להם, עלו אהרן שידלובסקי, יוסף זלצמן, יצחק טבנקין, חיה ישראלי, יצחק פיינרמן, אווה טבנקין, אלכסנדר נויפלד, אברהם קרביצקי, חיה ברשקובסקי, יצחק ברנשטיין, יהושע אדלר ודוד פיירמן[16]. גם א"ד גורדון, ששהה עמם בכפר אוריה, הסכים להצטרף לעלייתם לכנרת, לאחר שהפצירו בו[17]. בסמוך לחצר היתה "חוות העלמות" שהקימה חנה מייזל (ראה לעייל). מעברו השני של הירדן, כבר שכנה קבוצת דגניה, שבלטו בה דמויות כגון יוסף בוסל, תנחום תנפילוב ויוסף ברץ. לחוף הביצה עבדו פועלים בודדים, שאליעזר יפה ארגן למענם עבודות ציבוריות, בתמיכת קרן שייסדו יהודי ארה"ב. לצדם, לחופה של היימה שכנו התימנים, שהגיעו למקום ב-1912 והקדחת עשתה בהם שמות[18]. צפונית לחצר וממש צמודה לה, היתה המושבה כנרת, ובה פועלים שכירים לא מעטים. מעל לכנרת התנשאה אחוזת פורייה.

הפועלים קיבלו לידיהם את החווה בנובמבר 1913, בנסיבות ביטחוניות קשות. כמה שבועות לאחר תחילת העבודה, נפל לקרבן משה ברסקי מדגניה. הקבוצה מנתה תשעה חברים, ולימים הפכה לקבוצת כנרת. יומיים אחר כך נרצח יוסף זלצמן בדרכו מהחווה אחרי העבודה.

ראו באתר זה: קברו של יוסף זלצמן

בסוף 1914, זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, חזר לחווה ברל כצנלסון, בעקבות הזמנתו המפורשת של נוח נפתולסקי, רעו מעין גנים[19] והשתלב בעבודה בן הירק. זמן קצר לאחר בואו של ברל, הצטרפה לקבוצה "חבורת החברות", כך כונו אז חמש בנות, שהגיעו לעבודה במשק הבית ובגן הירק. בתיה ברנר, אחותו של הסופר, התחברה לארבע נערות שעלו ארצה מבוברויסק: לאה מירון, שרה שמוקלר, בתיה שיין ורחל כצנלסון[20]. גם חנה כצנלסון, אחותו של ברל הגיעה לכנרת ובהמשך הצטרפה אליהם בלומה מירון (לימים סלוצקין), אחותה של לאה.

למרות הרומנטיקה שקשרו החלוצים לכנרת ולבקעות שסביבה, זו היתה ארץ קשה. האקלים היה ככבשן לוהט, שאליו הצטרפה גם הקדחת, צירוף קטלני, שגבה מחיר כבד. כנרת נודעה לשמצה בתחלואיה. בנוסף לעבודה הקשה ולחולשה הגופנית, הצפיפות במבני המגורים היתה גדולה. את המים היו מעלים בדליים מן הכנרת, את הלחם אפו בתנור פרימיטיבי, שילוב שיצר תנאי היגיינה לא תקינים. כך שלחולשה הגופנית, שהולידו האקלים והמלריה, נוספו גם התזונה הלקויה וההיגיינה הירודה. מי שנכנס למעגל המחלות התקשה להיחלץ ממנו. לא לחינם כונתה הכנרת במרירות "הקוסמת האכזרית"[21]. החלוצים הרבו להשתפך בתיאורים אודות יופייה וקסמה של הכנרת. אמנם, מימי חסקין הוכיחה במחקרה כי יפיה של הכנרת הוא מיתוס מכוון שנוצר בידי מנהיגי התנועה הציונית, שבקשו על ידי השגבתה, לנכס אותה[22], אך נראה שבכוחו של דיסוננס, לנוף היתה השפעה ניכרת על החלטת האנשים להישאר במקום. גם אלו שרחקו ממנו, ביקשו לשוב אליו. אניטה שפירא מסבירה, כי "היה ביופי הזה מן הקסם של הסירנה, המפתה את האנשים ומושך אותם למצולות ים"[23]. ברל כצנלסון עצמו כינה את הכנרת "הכלה הקסומה, שהיתה מוציאה מן העולם את חתניה"[24].

ראו באתר זה: ההשגבה של הכנרת

למרות הרומנטיזציה, שהלכה והתעצמה עם השנים, היתה מועקה רבה באווירה של כנרת. צעירים רבים, בגיל שבין 18 ל-10, התאבדו, ביניהם מרים גרינפלד, יוסק'ה מיכאלי, ראובן קריביצקי, שושנה בוגן ואחרים. לעתים בשל מצוקה כלכלית, לעתים בשל מצוקה רומנטית ולעתים מדיכאון שיצרו קשיי החיים במקום. אנשים תבעו הרבה מעצמם ומאחרים, לעתים יותר מדי. עליזה שידלובסקי כתבה: "מה היה באווירת חיינו באותם ימים, שגרם מתיחות זו והצורך בחשבון נפש מתמיד? פחדו מחולשה, ותמורת הפחד באה ההתאכזרות, התאכזרו מדעת, האנשים התאכזרו לעצמם ולזולתם, איש לא ראה בבדידות רעהו גורם מעורר דאגה. איש לא ראה בדיכאון רוחו וייאושו משהו הדורש טיפול. והיה אם נותק לשעה החוט המקשר את הבודד בלב פנימה עם כל משפחת הבודדים הזאת, לא עמדה בו הרוח…ואולי היו גם כאלה, שראו בדמיונם את החיים ואת העבודה בארץ ראיה אחרת, שתיארו לעצמם חיים עשירים במעשי גבורה ובשירה, ולא עמד להם כוח הדמיון להלביש שירה את היום האפור של מרעה בהרים הקרחים ולראות את הגבורה בהליכה אחרי המחרשה ביום הארוך והלוהט של עמק הירדן"[25].

פרופ' אניטה שפירא, בביוגרפיה שכתבה על ברל כצנלסון, היטיבה לתאר  את המקום ואנשיו: "אווירה הקסום של כנרת לא הייתה בו שלווה. מועקה הייתה בו, ובמקרים רבים כבדה הייתה מנשוא… אנשים תבעו הרבה מעצמם ומאחרים, והמתח המתמיד בין התביעה ובין השיפוט העצמי יצר מועקה, שמצאה לה הד באופיו הקלאוסטרופובי של המקום, עד שהייתה הפינה הקסומה לגיהינום….

במקום המופלא והנורא של כנרת, התקבצה בימי מלחמת העולם הראשונה, חבורה מיוחדת במידה. גלריה נפלאה של דמויות, רובן שכנו בה, אחרות קשורות עמה: א"ד גורדון, יצחק טבנקין, אהרון שר, אליעזר יפה, רחל כצנלסון, בתיה שיין, בתיה ברנר, לאה מרון, שרה שמוקלר ורבים אחרים. פחות מפורסמים, אך לא פחות מיוחדים. היתה בכנרת איכות אנושית מיוחדת במינה: בני אדם מסוגרים, חוששים להיחשף בחולשתם, הבוחנים את עצמם ואת זולתם ומחייבם התעלות מתמדת. היו אלו אנשים שידעו שעות של מצבי רוח מעיקים ואף שעות דיכאון, שמהם סבלה החבורה כולה. הם היו אינדיווידואליסטים קיצונים שגזרו על עצמם אידיאל של שיתוף. הם היו מורדים שבקשו לחיות חיים של שוויון, קרבה לטבע והגשמה עצמית בעבודת אדמה. היה בהם חולי של "אהבת הקרבן", בנוסח הוגי הדעות הרוסיים, עד כדי ביטול עצמי[26]. היטיבה לתאר רחל המשוררת, כשכתבה: "מפני רוחנו יגורנו. נכספנו לקורבן. לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת"[27]. הם ביקש להשתחרר מהאינטרס הפרטי, אך בו זמנית היו אינדיווידואליסטים, עצמאים ופורקי עול. כל אחד והשקפת עולמו. רחל כצנלסון שז"ר אמרה, שלא היה טבוע בכנרת המושג "חיים מקובלים"[28]. בניגוד לדגניה, שחתרה לגיבוש ולקולקטיביזם, גם רעיוני, לא היתה לכנרת תפישה מגובשת באשר לדרכה של הקבוצה. היא לא בקשה לבדוק עד כמה כל אדם מתאים לה ולרוחה. חברי כנרת לא דמו זה לזה. לא במוצאם, לא בעברם לא בהשכלתם ולא בהשקפותיהם[29]. אם דגניה שאפה להיות לבית, הרי כנרת לא שאפה לכך. היא היתה מקום מפולש, בו סערו חיים מגוונים, רעיונות וניסויים חברתיים, כמו גם חקלאיים. זה היה מקור כוחה של כנרת וגם מקור חולשתה. יחד עם זאת נוצרה בכנרת חברות עמוקה, רעות חד פעמית ועל זמנית, שטבעה באלו שחוו אותה, רושם בל יימחק[30].

ב-1917 נתגלתה מחתרת ניל"י. אנשי המושבה והחווה בכנרת, נעצרו בבית המוכתר כבשנה ועונו כדי שיגלו האם יש נשק הנמצא אצלם והאם הם בעלי קשרים למחתרת. העצורים הועברו להמשך חקירה בבית הסארייה בטבריה. היו אלה הנשים חנה יזרעאלי ועוד שתי נשים מכנרת, שהפליגו בסירה לטבריה ופעלו בתקיפות אצל המפקד הטורקי האכזר חסן בק, כדי לשחרר את כל עצורי כנרת, בה נשארו רק נשים וילדים ללא כל הגנה[31].התנקשויות נמשכו זמן רב, אולם חרף התלאות הללו התקדמה קבוצת כנרת בעבודתה. שדות הפלחה נחרשו ונזרעו, נרכשו פרות מהגולן, נזרעו ונשתלו גידולי ירק ונמשך סיקול השטחים המשובשים[32].

ב-1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, הגיעו לחצר כנרת, רבים מבני מושבות יהודה, שגורשו על ידי העות'מניים. מצבם הגופני והנפשי היה קשה. חלקם גרו מחוץ לגדר והקבוצה טיפלה בהם.

כאן התגבשה קבוצת הפועלים כנרת, שלא היתה מורכבת כמו דגניה, אך ורק מאנשים הקשורים זה בזה בקשר של רעות, הצליחה לקבל לידיה את אותן עבודות ניקוז שהיו צריכות להעסיק מספר גדול של פועלים חדשים. כדי למנוע מצב שבו העובדה תהווה רק צינור מעבר לעולים אלו וכדי שלא יועסקו רק בפעולות חדגוניות ופשוטות, הוצע לקבל את הפועלים החדשים כחברים שווים בזכויותיהם, לתוך קבוצות ההתיישבות הגדלות והולכות. כך קמה בכנרת קבוצה בת ששים חברים- מספר רב מאד לפי תנאי הימים ההם. גם סדר קבלת החברים החדשים שימש שינוי מהפכני. עד כה קיבלו הקבוצות כחברים חדשים, רק פועלים יחידים ואחרי בדיקה מדוקדקת. ואילו עתה פתחה הקבוצה את שעריה לקבלת מספר רב של אנשים, שאיש לא הכירם מקרוב. בזה התמוטט עצם היסוד של הקבוצות לפי צורתן הראשונה. עד כאן היה לקבוצה אופי של משפחה: 10-20 חברים, כאילו משפחה גדולה. כאן עברו לשיטה של קבוצה גדולה, הפתוחה לרווחה בפני חברים חדשים  היתה זו יצירה של העליה השניה, שנועדה להקל על קליטתה של העליה השלישית.

ועידה שהתכנסה במקום הקימה את ה"הגנה" ב-1920[33].

ב-1916 הוקם כאן "המשביר" את השם נתן ברל כצנלסון. מכיוון שתבואה עבור המושבות שביהודה באה בעיקר מן הישובים שבגליל התחתון ובעמק יזרעאל, יסדו פועלי הגליל, ביזמתה של קבוצת 'כנרת', את הקמת הקואופרטיב, שהונו החור נקבע על ידי מניות של פועלים ועל ידי הלוואה של המשרד הארצישראלי ואפ"ק, סיפק קודם כל תבואה לנצרכים אבל עתיד היה להתפתח לאגודה שיתופית שטיפלה בקניה ובמכירה של צורכי המזון, בייחוד מתוצרת יישובי הפועלים, עבור כול חוגי הישוב[,34].

חצר כנרת חוללה שינויים במשק החקלאי בארץ. לפניה היה המשק החקלאי בעיקרו משק מטעים, כרמים או פרדסים – ביהודה או משק פלחה בגליל התחתון. בחוות כנרת נעשו ניסויים בהשקיה לגידול ירקות. תוך כדי עבודה, בדרכים של ניסוי ותעיה, תוך כדי ויכוח בין פועלים למנהלים ובי הפועלים לבין עצמם, על עתיד המשק וכאן נוצר המשק המעורב, שכלל גידול פלחה, ירקות, משק חי ומטעים. שיטה שלימים הפכה למקובלת בקיבוץ ובמושב. תחילה רוכז הידע החקלאי בידי האגרונום ברמן ואחריו גולדה ועם הזמן צמחו מומחים מתוך המתיישבים עצמם, כגון יצחק וילקנסקי, אליעזר יפה, עקיבא יעקב אטינגר, נוח נפתולסקי, שבנוסף להיותו חקלאי, עסק כל חייו בניסוחים חקלאיים והגדול מכולם – שמואל סטולר, איש העלייה השלישית, שעבד אף הוא בחצר כנרת.  בכנרת התרחשה מעין מהפכה תרבותית, שהתבטאה בעיקר במאבק על השימוש בשפה העברית, שהובל בעיקר על ידי הבנות במשק הפועלות. הלחץ לשימוש בעברית היה כה חזק, עד שאנשים שלא דיברו בה, העדיפו לשתוק.

הגעת הווילנאים

עם סיום מלחמת העולם, הגיעו לחצר כנרת עולים ממזרח אירפה ונקלטו בה. בסוף שנת 1921 עזבה את חצר כנרת קבוצה גדולה של חלוצים, ביניהם שלמה לביא ויצחק טבנקין, ויצאו להתיישב בעמק יזרעאל והקימו את קיבוץ עין חרוד. בחצר נוצר משבר חריף ומחסור בידיים עובדות, שכן נותרו בה רק 12 איש שניסו לשמור על הקיים. בשנת 1922 הגיע לכנרת קבוצת של 25 חלוצים יוצאי וילנה , שכונתה "הווילנאים". כנרת זכתה לתחייה מחדש ונוצרו בה דפוסי חיים, נולדו ילדים והתרחב עיבוד האדמה[35].

ב– 1923 מתארגן בעמק קואופרטיב של הקבוצות לשיווק חלב בחיפה, וכך נוסדה "תנובה".

בשנת 1927 הונחה אבן הפינה לקבוצת כנרת במקום הקבע, על גבעה מדרום ל"חצר". רעידת אדמה שהתחוללה באותה שנה, הרסה חלק מהמבנים. עד 1929 נבנו הבתים הראשונים והקבוצה עברה למקום. בתחילה נבנתה הרפת על ידי בנאים, שלימים התיישבו באפיקים. לאחר מכן נבנו בתי המגורים, "שלושת הבתים" וחדר האכילה. ב- 1929 עברה הקבוצה המדוברת מתוך החצר לגבעה, במקום בו נמצאת קבוצת כנרת כיום[36]. אמה של נעמי שמר הייתה פועלת בחצר. אביה היה פועל בניין, שבא לבנות את הבתים הראשונים על הגבעה[37]. ב-1934 תוגברה הקבוצה בחברי "קיבוץ רמת גן", יוצאי ליטא ולטביה. הם הכפילו את האוכלוסייה בקבוצה.

לאחר קום המדינה ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. לאחר מכן היא שוקמה ומוגדרת כ"אתר שימור לאומי".

הערות

[1] א"ד גורדון, "מכתב מארץ ישראל", פרקי הפועל הצעיר, כרך א', עמ' 40-41.

[2] מרכז ""חובבי ציון" במזרח אירופה.

[3] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, תשמ"א 1981, כרך א', עמ' 122.

[4] א' יערי, זיכרונות ארץ ישראל, עמ' 74.

[5] מוקי צור, "כנרת – ארץ הנחשים של דלייקה בוהו", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון, תל אביב, 1996 (להלן, צור-כנרת), עמ' 84.

[6] מאה שנות התיישבות, עמ' 123. לדעת אלכסנדר ביין, רבי בנימין (י' רדלר פלדמן), שהיה אז מזכיר החווה, הציע לקרוא לה כנרת (אלכסנדר ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה, ירושלים, 1942, עמ' 46).

[7] מאה שנות התיישבות, שם

[8] ברכה חבס (עורכת), החצר והגבעה: סיפורה של קבוצת כנרת, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1968.

[9] בנציון ישראלי, כתבים ודברים, עם עובד וקבוצת כנרת, תשט"ז, עמ' 56.

[10] מרגלית שילה, ‏חוות הפועלות בכנרת 1911 – 1917 כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השנייה, קתדרה 14, ינואר 1980

[11] פגישה, חצי פגישה,

מבט אחד מהיר,

קטעי ניבים סתומים – זה די

ושוב הציף הכל,

ושוב הכל הסעיר

משבר האושר והדוי.

אף סכר שכחה

בניתי לי מגן

הנה היה כלא היה.

ועל ברכי אכרע

על שפת אגם סואן

לשתות ממנו לרויה.

[12] מייזל אל בטי לישנסקי, 14.2.1912, ראו: אתגר המיגדר: נשים בעליות הראשונות, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 155‏.

[13] חוות העלמות, באתר אדם בגליל – מאגר מידע

[14] מרגלית שילה, אתגר המיגדר: נשים בעליות הראשונות, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007

[15] אהרון ישראלי, חייל של כנרת, שרידות, 2014, עמ' 12.

[16] ן ציון ישראלי, "בריתנו עם האדומה" בתוך הספר לזכרו של "יוסף זלצמן" מאיר מלמד (ליקט והביא לביה"ד), דוד זכאי (עורך), בהוצאת המרכז החקלאי וקבוצת כנרת, תשכ"ד, עמ' 9

[17] בן ציון ישראלי, "כנרת – לדברי ימינו" כתבים ודברים, תל-אביב, תשט"ז, עמ' 67-68.

[18] קבוצה הכוללת עשרה בתי אב, הידועה כ"תימני כנרת". ב-1911, הגיעה קבוצה קודמת של התימנים, שעזבה.

[19] ריאיון עם נוח נפתולסקי, 28/7/1938, ארכיון בן ציון, כנרת, תיק א/1.

[20] בן ציון ישראלי, כתבים ודברים, עמ' 75.

[21] יהודה שרת (עורך), אגרות II, תל אביב, תשל"ד, עמ' 268.

[22] מאירה (מימי) חסקין, "דמות הקורבן הנופל בקרב בספרות העלייה השנייה", עבודת גמר לתואר דוקטור בהנחיית פרופ' חנן חבר. אושרה על ידי סנט האוניברסיטה העברית ב- 2008.

[23] ברל, עמ' 98.

[24] מכתבו של ברל ללאה מירון, 4/12/1912, אגרות I, עמ' 423.

[25] עליזה שידלובסקי, "בית העלמין של כנרת",

[26] ברל, עמ' 101.

[27] רחל, "על שפת ים כנרת (תורגם מרוסית על ידי ברל כצנלסון), "מוסף העליה השניה", דבר, 1/4/1928.

[28] רחל כצנלסון שז"ר, מסות ורשימות, תל אביב, תש"ו, עמ' 217.

[29] רחל שז"ר, כצנלסון, שם.

[30] ברל, עמ' 100-101.

[31] נדב מן, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3614228,00.html

[32] גרשון גרא, חצר כנרת ואנשיה, הוצאת גג לאור, תשנ"ו, עמ' 175-173

[33] ראו באתר זה: התגבשותו של כוח המגן העברי

[34] א' ביין, עמ' 135.

[35] חייל של כנרת, עמ' 14.

[36] : "כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית…" (חורשת האקליפטוס / נעמי שמר).

[37] ראו באתר זה: נעמי שמר