חוויות מפורים

הקרנבל של ישראל

כתב: גילי חסקין

ראו גם:  קרנבל תוצרת הארץ – כתבה במגזין האינטרנט של "מסע אחר".

ראו באתר זה: פורים – הקרנבל היהודי ; מאפייני הקרנבל בעולם הרחב, שורשי תופעת הקרנבלים בעולם, מדריך למטיילים בנושא קרנבלים,  קרנבלים של חורף באירופה,  העד לא ידע – הקרנבל העברי של תל אביב

להרצאה על קרנבלים.

סרטון  יוטיוב  –  פורים בשכונת מאה שערים בירושלים

"כשתעלם תרועת הפסטיבלים, ילבלבו שירי אהבתי". השורה שכתבה נעמי שמר, מצביעה על העיקר לדעתה, על מה שקורה אחרי שהאורות כבים. על המציאות של הבקר שאחרי הקרנבל. אינני סבור שמה שקורה בזמן הפסטיבל, בעיקר במקרה של פורים, הוא התפל. יש בו הרבה מן העיקר. יוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

פורים היה החג האהוב ביותר עלי ועל חברי בימי ילדותנו. ההכנות נמשכו זמן רב. תכנון התחפושות נמשך עוד יותר. התחפשות הפופולריות היו קאובוי, אינדיאני, חייל וליצן. אצל הבנות כיכבה מלכת אסתר. בלטו גם גמדים וליצנים. לימים הופיעו תחפושות יצירתיות יותר, כמו נער שתלה על בגדיו ראשי שום וגיליונות של עיתון "דבר" והיה אמור לסמל "שום דבר". לא ידענו אז שהיהדות רואה בהתחפשות, שעיקרה שינוי דמויות, משום רמז לשינוי שחל בגורל עמנו, בימי מרדכי ואסתר, "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב"[1].

"הנשף" של פורים היה אחד משיאי האירועים של הפעילות החברתית בתנועת הנוער. מסיבת פורים היתה במה למערכונים, לשירים מלאי רמיזות מיניות ואפילו לשפע של גסויות. כל קבוצת גיל הכינה הצגה משלה, כולם השתטו ללא בושה . בניגוד למה שניסו לעשות בישיבות, לא עסקו שם ב"פנימיות" ובקבלת התורה, לא עסקו שם בתיקון האדם ובגילוי סתריו, אלא רק ביום של שחרור מעצורים. העישון שבדרך כלל היה אסור, הותר לכולם ואני זכור את הריקודים דרך ענני העשן. גם מבוגרים נהנים ממסיבות פורים, אני זוכר את הורי טורחים על הכנת תחפושות  ומערכונים, שהציגו במסיבה השנתית שערכו בכפר ביל"ו, אבל בעיקרו הוא נותר "חג גדול לילדים".

פורים של שנות ילדותי ונעורי נדחק מפני עיסוקים "מכובדים" ו"חשובים" יותר. חגיגות פורים עבורי, הסתכמו במסיבת ריקודים, בה התלבשו החוגגים בתחפושת סמלית. פורים כבר לא היה אותו אירוע, רצוף מערכונים ובדיחות, כפי שהיה בתנועת הנוער, אפילו לא נשף מסכות, אלא מסיבה שאין הרבה בינה לבין מסיבות אחרות.

חזרתי לדון בפורים, בעקבות ההתעניינות בקרנבלים ובפסטיבלים ברחבי העולם. החל בפייסטות של בוליביה, דרך האירועים הפולקלוריסטיים בהודו ועד למאצורי ביפן. התעכבתי ולמדתי יותר את הקרנבלים שמקורם קתולי, כמו אלו של ריו דה ז'נרו, סלבדור (באהיה), גווליוויצ'ו שבארגנטינה, אורורו שבבוליביה, ברנקייה בקולומביה וכמובן הקרנבלים האירופאים: וונציה, ורונה, ויארג'ו, באזל וטנריף. לאחר שרצתי כאחוז אמוק אחרי ליצנים בלה פאז, וחובשי מסכות בגואטמלה, נזכרתי להפנות את תשומת לבי, לקרנבל שלנו – פורים.

בני ברק פורים, ‏יום שני ט"ו אדר תשע"ז.

יום פורים בעיר התורה והחסידות – בני ברק. רבבות אנשים נשים וטף מתנקזים במשך שעות ספורות לעיר הצפופה ומקיימים בהידור את שמחת החג – קריאת מגילה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים, והרבה הרבה אלכוהול.  אלפי בחורי ישיבות, ת"תניקים ומגייסי כספים פושטים על העיר ושיכורים רבים משקים את גרונם ביין.

בני ברק. עיר בעלת צביון חרדי, שנוסדה על ידי חסידים ב-1924, היא מקום מושבן של ישיבות רבות, בייחוד של הזרם החסידי והזרם הליטאי. בעיר, המכונה גם "בויבעריק" על ידי רבים מתושביה, יש מוסדות דתיים רבים. זהו מעבר חד מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, לרחוב רבי עקיבא. מאה מטרים של הליכה ואנו בעולם אחר. גברים מזוקנים בקפוטות ושטריימל, נשים חסודות בתלבושת צנועה, נשים דוחפות עגלות ילדים בהן יושבים פרוטות מחופשים ומאופרים, אבות נושאים בידיהם את זאטוטיהם. מכונית ישנה עם בובת טיגריס בולטת מחלונה וצעיר מזוקן ישב על גגה, תוך כדי שימוש מוגזם בצופר אוויר

יצאתי למרכז העצבים של העיר – בית הכנסת איצקוביץ בפינת רחוב רבי עקיבא, כדי לתעד את בחורי הישיבות – השתויים ושאינם, והילדים המחופשים, בשלל תחפושות וצובעים את העיר האפרפרה בדרך כלל בכתמים ובנקודות של צבע. על לוחות המודעות תלויים פשקוולים, מודעות הסתה. "בת ישראל שמרי על צניעות" או "מוות לערבים". הרבה לאומנות ברחוב בעל החזות הכול כך מזרח אירופאית. דרך ארוכה עברו החרדים מאז שנזהרו מלהתגרות באומות. תרבות ההלכה, גם זו המתבדלת, הלכה בעקבות הציונות הדתית, שמאז מלחמת ששת הימים מקיימת ברית עם הימין הלאומני. אין זו רק ברית של תועלת, אלא ברית הנשענת על קרבה נפשית: הימין, בניגוד לתנועת העבודה, מעולם לא התיימר ליצור תרבות עברית חדשה. השמאל, בשנותיו הטובות, הוא שהתיימר להיות יורש רוחני של תרבות ישראל ולעשות בה מעשי יצירה חדשים. על כן נוח לה, לתרבות ההלכה בקרבת הימין ולא בקרבת השמאל.

אני מנסה לגרש את הרהורי בדבר הזהות הישראלית ולהתמקד בקורה ברחוב. מודעות בעד ומודעות שכנגד. קופות צדקה בכול מקום, ריכוז גדול של בתי כנסת, השטייטעל המזרח אירופאי חי וקיים, דווקא ברחוב הנקרא על שם גדול בניה של בני ברק, רבי עקיבא, שאין ישראלי יותר ממנו. חג פורים הוא הזדמנות מצוינת להיכנס אל עולמם של הישיבות הדתיות, שבדרך כלל צלם ומצלמתו אינם מתקבלים בברכה. לעתים, "הקליק" של המצלמה הוא רק סופו של התהליך. קודמים לו סדרה של חיוכים ויצירת אמון עם האובייקט.

קל לצלם צבע. קשה יותר לצלם תחושה. כל תחושה מגיעה כאן למיצוייה המלא. כאשר מעריצים מישהו, ההערצה היא טוטלית וכאשר שונאים משהו, נלחמים בו מלחמת חורמה וכול האמצעים כשרים. ככל שאתה מעריץ יותר את הרב או האדמו"ר שלך, כך אתה מוכן לזלזל ברב אחר. יש כאן אנשים שהרב עובדיה יוסף הינו שני רק לרבנו גרשום מאור הגולה ואחרים מכנים אותו בזלזול "עבדאללה יוסוף"…

יותר מכול, מאופיינים החיים החרדיים במהלכם העז ובאינטנסיביות שלהם. כאילו משהו ריכז ותמצת את כל התחושות והאפיונים של החברה החילונית, הקיצוניים אף הם והאדיר אותם במגבר ענק. גם התחושה הפורימית מזוקקת ומוגברת. רמקולים מחרישי אוזניים קראו לנו לתרום לצדקה, שהרי אחת המצוות המיוחדות לחג היא מתן מתנות לעניים ואביונים. הרמב"ם קבע ש"מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים"[2]. פורים הוא שעתם הטובה של פושטי היד לצדקה, ומגייסי התרומות לישיבות. לבושים בגדים הדורים יוצאות משלחות מהישיבות לאסוף תרומות ומתנות מהתושבים.

ארץ ישראל 2017. אבל ארץ אחרת לגמרי. שכונה שלו היתה קיימת במקום אחר בעולם, הייתי מוצא כייעד תיירותי בפני עצמו ואני מודה, לבושתי, שלא הייתי כאן שנים רבות. אני מסתכל על האברכים, שמן הסתם רובם לא שירתו בצבא, או בשירות לאומי אחר, בצפיפות, במודעות השטנה, הצעירים מגודלי השיער והפאות, החבושים בכובע סרוג בלבן ועל חולצותיהם רשום " ר' נחמן מאומן". לא מעטים מפנים מבטים החשדניים אל המצלמה. כמה שואלים בזהירות, בחשדנות: "אתה מהתקשורת"? שואלים בחשש גלוי: "מדוע אתה מצלם"? "זה יופיע בעיתון"? ארץ ישראל יהודית מאד, גלותית מאד ויחד עם זאת, שטופה לאומנות ושנאת זרים. כל כך שונה מהחזון הציוני. במרחק של שעה נסיעה מכאן, במאה שערים, הניגודים חזקים עוד יותר. ההתבדלות הזרות, החשש והאיבה הכבושה בולטים עוד יותר.

אני מתבונן באלו שבמשך שנים היו יעד לפרעות, נושאים עמם את הגן האנטישמי ומזכיר לעצמי את משפטו האלמותי של עמוס עוז: "היטלר לא מרשה לנו לשנוא את היהדות הזאת". אני זונח את המחשבות על החרדים, על השתלבותם במדינה ועל האנטגוניזם שהם מעוררים.

היעד העיקרי הוא תחפושות לפורים. חג שמעניק לשכונה המתבדלת הזאת מראה מחויך יותר. מידי שנה בשנה עשרות אלפי חרדים חוגגים את יום הפורים כמשתה ויום טוב בטבורה של בני ברק. גם מבוגרים נראים כשהם מחופשים או מאופרים, התחפושות אצלם סמליות, מנעד של אוזניים של חתול עד משקפי שמש מצחיקים. אבל בעיקר ילדים, שבגדיהם הצבעוניים בולטים בסתירה לאפרוריות של השכונה. הם גודשים את הרחוב. הקטנים אוחזים בחוזקה בידי הוריהם. הפאות לעתים מוסתרות מאחורי האוזניים ולעתים מתנדנדות מתחת למגבעת הבוקר או ראשו עטור הנוצות של האינדיאני. הם מתחפשים לדמויות מאגדות הילדים ולתחפושות יצירתיות יותר, כמו קופות צדקה או ספר תורה. ילדות בלבוש ורוד ואוזני ארנב ארוכות, חוצים את הכביש ואחריהם ילדים מבוגרים יותר, אף הם בשלל תחפושות. זוג אחיות מתקשטות כל אחת בחצי לב, שמתחברים יחד ללב אחד ובו כתוב "ואהבת לרעתך כמוך" ואני תוהה אם לא ראו את השלטים נוטפי השנאה, לכל מה שהוא אחר. גם אם אחר קרוב. החנויות מלאות בתלבושות שונות ומשונות ובאביזרים שרק הולכים ונעשים משוכללים יותר ויותר משנה לשנה. אם פעם ההתלבטות הייתה פשוטה – האם להתחפש למרדכי היהודי או לכהן גדול, לאסתר המלכה או לכלה, בימינו הרפרטואר התרחב מאוד. מביבי נתניהו ועד לגיבור תרבות כזה או אחר; חפיסת סיגריות ועד טלפון נייד. תולעת ספרים, שולחן יום הולדת, רחל אימנו… מכונת כביסה, מים חיים, עם סגולה, רב קו, מכונת מסטיקים, צמר גפן מתוק ועוד ועוד תחפושות יפות וטובות. כל המקורי והנועז יותר – הרי זה משובח. ילדים רבים מתחפשים לשוטרים וחיילים – פי כמה וכמה מאשר בשכונות חילוניות. זהו בדיוק הרעיון של פורים: ההזדמנות להגשים את כל הפנטזיות, את הדמויות שלעולם לא נהיה, לחלום הכי רחוק שאפשר… ליום אחד. לחיילים . [בהקשר זה ניתן לציין כי בפורים 2017, ניתלו על חבל, בראש חוצו שלוש בובת של חיילים עם הכיתוב "חרדק" – כינוי לחרדי שהתגייס לצבא – ופורסמו באתר החרדי "כיכר השבת". בתוך זמן קצר הגיעו המשטרה וצוות כיבוי אש לאזור והורידו את המיצג המזעזע][3].

פורים מנוצל גם להביע מחאה וגם לשחרר מעט הומור, שאין כמותו כדי להפיג קצת חיוך בעיר הרצינית כל כך. סיפרו לנו שלפני מספר ימים, בחורי ישיבות שחמדו לצון לקראת חג הפורים, הגיעו לבני ברק כשהם מחופשים לנשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ ומאבטחים. הפמליה הסתובבה בעיר ברכב שברולט מפואר ונשיאותי, כשדגלי ארה"ב מתנוססים עליו. "הנשיא" זכה ללא מעט כבוד, המלמד אולי על ההערצה היהודית לנשיא המעצמה הגדולה בעולם, בפרט לזה שבשל אישיותו הלאומנית והגזענית, הוא מצטייר כמשיח בן יוסף, המבשר על בואו הקרוב של משיח בן דוד.

ילדים קטנים נמלטים באימה מהעדשה המופנית אליהם. יש הורים השולחים מבטים רושפים אל מי שנראה כעיתונאי, אי שהתקשורת, אויב העם. אחרים אפילו מציעים לצלם את ילדיהם וגאים בתחפושות היצירתיות שהכינו להם. האימהות מבקשות שלא לצלם את פניהן. כבודה של בת מלך בביתה פנימה. רבים ניגשים אלינו מבקשים תרומה, בין אם בתחינה ובין אם בתוקפנות. תרבות ה"שנור" במלוא עוזה. ליד בית הכנסת, כעשרים צעירים, חבושי תרבושים אדומים, מחוללים בשמחה. מתחרים בניתורים לגובה, לקול המוסיקה. כמה מהם משתוללים ממש. מוכרחים להיות שמח. אני נזכר בפלפול היהודי שגורס כי האושר, מדאורייתא ומדרבנן, שמור לבעליו כחובה ולא כזכות, וכל שמחה היא מצווה. ו"אין בעולם שמחה כהתרת הספקות", שהרי אסור לאדם להתבוסס בספקותיו ולשקוע בלבטים; מי יודע לאן יגיע, הוא עוד יהפוך לאפיקורוס גמור – אלוהים ישמור – יטיל ספק בקיומו של האל. על כן, "מצווה גדולה היא להיות בשמחה תמיד", והצער הוא חטא[4].

מישהו צועק לנו להפסיק לצלם וחבריו משתיקים אותו, ניכר עליו שהוא עדיין שיכור מליל אמש. מן הסתם שתה עד שלא ידע להבחין בין ברוך המן לארור מרדכי. בני ברק, כמו ירושלים החרדית הופכת  לשלושה ימים למקום אחר. נראה שהתדמית ואולי גם האתוס שמצמיתים  אותה בדרך כלל נסוגה מפני דברים אחרים ומזמינים אותם לקרות. הרחובות עמוסים באנשים לעייפה, רעש של פיצוצים וריח של שריפה עולה ברחובות. ילדים מדליקים נפצים באמצע הרחוב, נערות אולפנה שותות ערק מהבקבוק במעגל, חנויות פתוחות. חסידים מציעים לאנשים להניח תפילין. מלוכלך יותר מבדרך כלל. כבישים מלאים בגזרי קרטון לבן ועיסתי ובתלתלי נייר של מגרסה. בכמה מקומות צפוף כל כך שדומה ואפשר לעשות כל דבר ומיד ללכת לאיבוד כך שאף אחד לא יגרום לפוחח לשלם על התעלול שעולל.

ממרפסת הקומה השניה מזמין אותנו מישהו להיכנס פנימה. על הקירות רק תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף ושולחן ערוך בקפידה לקראת הסעודה. בניו של המארח רוקדים בשמחה. הוא מזמין אותנו לשתות, מבקש תרומה, לישיבה כמובן. הוא מנסה לשדל אותנו לחלוק עמו את המצווה שבסעודת החג. אף על פי שהחג מתחיל בלילה, בתלמוד (מסכת מגילה) נקבע שמצוות הסעודה מתקיימת דווקא ביומו של החג. כחלק מקיום המצווה, מוזכרת בתלמוד החובה להשתכר".

אנחנו מודים, מסרבים בנימוס וממשיכים הלאה. באופן יחסי לא ראיתי הרבה מסכות. למרות שזהו אחד מסימני החג. אבל ראיתי הרבה תחפושות, בשלל צורות וצבעים. ילדה בדמות פרפר צבעוני יוצאת מאחד הבתים, שני תאומים קטנים, לבושים בדמות זברות, מפגינים לראווה את פסיהם השחורים – לבנים. זוג תאומות מבוגרות יותר, בבגדים מנומרים בשלל צבעים ובפאות מתלתלות צבעוניות. יש תחפושות שנראה ונקנו בחנות אמש. אחרות עברו בירושה לבן לאחיו, לאורך שנים רבות. האווירה הקודרת משהו, התחלפה ליום אחד, לאירוע מלא עליצות. נהפוך הוא. גם בחברה החרדית מנוצל היום הזה לשבירת טבואים. גם בכוללים, שם המשמעת יכולה לעורר את קנאתו של כל מי שמורגל למערכת החינוך החילוני. גם שם צוהלים, שמחים והופכים את הרבנים לחוכא ואטלולה. בישיבות נערכים טקסי טיש אקסטטיים ומסיבות מפוארות, המביאים להשתוללות ופריקת עול. זהו טקס היפוך ליום אחד. שומרים על הסדר החברתי בזכות האפשרות להפר אותו בצורה מרוכזת ליום אחד. חיפשתי ילדים מעשנים. שבירת טאבו הפגנתית המוכרת היטב ממאה שערים. הם לא נראו ברחובות. רק באחת הסמטאות, פגשתי שני זאטוטים כבני שמונה, מעשנים, אך שלא כבמאה שערים, הם לא הישירו מבט מתגרה אל המצלמה, אלא צחקקו בביישנות ונמלטו.

נערים גדושי הורמונים ביקשו מאתנו במפגיע, די כיס, המכונים "דמי פורים" או "מעות פורים", תוך כדיש הם שרים ומקפצים בקולי קולות", כנאמר" שמח בחור בבחרותך"[5]. האימהות הצעירות, התבוננו בהם במבט מסויג ומיהרו להרחיק מדרכם את הפעוטות. במהלך השנים הצטברה תרעומת אצל המחנכים נוכח מנהגים פסולים שהשתרשו בישיבות, בשנים האחרונות. נלחש מפה לאוזן כי בחורים שיוצאים לאסוף כספים לת"תים (ארגון 'תומכי תורה', הקיים בכל ישיבה ומגייס כסף עבור חתנים נזקקים, מתנהגים בצורה בלתי ראויה וגורמים לחילול ה' גדול . גבר מזוקן וחייכן למראה, סיפר לי על איש עסקים מצליח, בעל לב זהב שקיים אירוע 'משתה פורים' והזמין אליו כמה חברים קרובים.  ביתו ההדור, שנמצא ברחוב יוקרתי, שואב אליו בחורי ישיבות, שבחסות השמחה הופכים לשנוררים אגרסיביים, תמורת ריקוד והשתטות  הגביר, סלחן מטבעו, הכין  שטרות אדומים לרוב, כדי להדר במצוות 'מתנות לאביונים'. המבקשים שנכנסו התקבלו בברכה ויצאו עם חיוך, אלא שזרם המזומנים שתחילה נשפך ואחר כך דלף – יבש, אבל בחורי הישיבות שעמדו בחוץ לא הסכימו לשמוע "לא".  הם צבאו על הדלת כהמון זועם, חדרו אל הבית, חלקם שתויים כלוט, והאיש שלפני כמה דקות חייך והוציא שטרות לכל אחד, נאלץ להדוף אותם בחוזקה, תוך שהוא מתחנן: "צאו מפה, זה הבית שלי!"  בן שיחי קונן באוזני כי הציבור החרדי  מתגאה בבחורי הישיבות הטובים והמתמידים, אבל ביום אחד בשנה, חג פורים, הם מאבדים הכול והופכים לחיות אדם, שיכורים, משולחי רסן, שמשאירים מאחוריהם את כל המידות הטובות ובעיקר את הוראות הרבנים. שמעתי על רבנים שעלו לביתו של הרב שטיינמן ודיווחו על הבחורים המשתכרים ומתנהגים בצורה לא נאותה …" וכך באים לבתי הנגידים. חלקם מדברים בצורה לא יפה. וכך, במקום שהגבירים התומכים גם בישיבות במהלך השנה ייחשפו להתנהגות אמיתית של בני תורה, הם נחשפים לבחורים כאלה, וחושבים שזו ההתנהגות של בני תורה. וכדי ביזיון וקצף". לכן תיקנו כבר לפני מספר שנים תקנה, לפיה בחורים שאוספים כסף ייצאו בזוגות ולא ילכו בקבוצות גדולות, הגורמות לעיתים קרובות לחילול ה' גדול. אבל קשה לקבוע כללים בחג שעיקרו הוא החריגה מהכללים. ניסיתי לומר לו שיראה ברכה בכך שההתפרצות המתוארת, מתועלת רק ליומיים של פורים ושבלעדיה יקשה על האברכים לשמור על כללי ההתנהגות הנוקשים בדרך כלל, הוא הנהן בראשו, אך חשתי שדעתו אינה פנויה להקשיב להסברים הסוציולוגים והפסיכולוגיים שלי.

במאפיות ראינו "אוזני המן", גדושי פרג וצימוקים. יש אומרים שהם נאכלים לזכר כובעו של המן שהיתה לו צורה משולשת. הפרג נקרא ביידיש "מהן", שהן אותיות המן וכאילו נאכל המן צורר היהודים. בכמה מקומות מכרו קרעפלאך, שכמו הסמבוסק חומוס, אצל עולי עיראק, כולם מאכלים ממולאים משולשים ומקורו בצלמית לאלת הפוריות עשתר, דמוית איבר מין נשי.

דומה וזה המקום היחידי בו מקפידים עדיין על משלוח מנות. ילדים נושאים מגש ממתקים עטוף בנייר צלופן. גברים מזוקנים אוחזים מגשים עמוסים בכל טוב ונשים שילדותיהם אוחזות בשמלתן, נושאות מגש עמוס עוגות ופירות. הצלחות מקושטות בדרך כלל בשלל צבעים. כמה צלחות היו עשויות מבדיל ומעוטרות בשוליהן בכתובות המתארות את סיפור המגילה. אין ספק שהתרבות הזאת יודעת לשנורר ולדרוש, אבל בו זמנית, גם לתת. רבות מדובר מדי שנה בשנה, ערב חג הפורים, על משלוחי המנות לרבנים בחיידרים. נושא המעטפות, השקלים והדולרים, מטריד לא מעט הורים, שנכנעים ללחצי החברה בה הם חיים.

משיחות קצרות הסתבר כי לרבים היה אמש ליל שימורים. בחלקו של הלילה הם קראו במגילה ואחר כך שוטטו ברחובות והתקלסו בעוברים ושבים. למרות הטאבו על יחסים בין המינים, הם הרשו לעצמם לפרוץ את הגדר ולקרוא קריאות מתגרות גם כלפי עוברות ושבות. מעשה חמור בכול ימות השנה, אך נסלח בפורים.

חולון, פורים, ‏13/03/2017

לא מיציתי את בני ברק. הרחובות הראשיים, בתי הכנסת והסמטאות רמזו על אירועים נוספים ועל שפע של תמונות שראוי להנציח, אבל חשתי צורך להשוות את החוויה הבני ברקית לחוויה ישראלית יותר ונסעתי לעולם אחר, במרחק של 20 דקות משם, אל חולון. לגרסה החילונית ואולי הישראלית של חג הפורים. יש עדלאידע יפה גם בהרצליה וגם באשקלון. אבל העדלאידע הגדולה, האיכותית במדינה מתקיימת בחולון, עם מאות אלפי עד מיליון צופים. אם פורים של בני ברק, צפת ובמיוחד מאה שערים הם המשך של החג הגלותי, הרי האירוע בחולון, עיר שנוסדה בשנת 1940, כאיחוד של חמש שכונות פועלית: גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם. הוא תמצית החוויה העברית.

העדלאידע צעדה לאורך הרחובות סוקולוב והנשיאים, עד פינת הרחובות וייצמן וגולומב. זוהי ארץ ישראל אחרת. מעורבת, משוחררת. עולצת. ברוח שאלה בנאלית של מראיינים ניתן לקבוע כי חולון בזמן העדלידע היא תמצית הישראליות. במהלך התהלוכה, העיר חולון מוצפת במאות אלפי צופים. השדרות הראשיות המו אדם. מאות ואלי אלפי ילדים מחופשים ובאופן מפתיע גם מבוגרים. נערים צעדו על גבי קביים מוגבהים, שהקנו להם מראה של ענקים, משפחות שלמות לבשו צבע, מסיכות רבות נראו בכל מקום ואפילו כמה תחפושות של פעם, כמו ליצן ומלכת אסתר.

הדוכנים מכרו מיץ סחוט, כדורי סוכר, ממתקים ופיצוחים. נערים שפניהם צבועים וילדים קטנים על כתפי הוריהם. היו שם, גם מהגרי עבודה על ילדיהם, שחורי עור ומלוכני עיניים. מהרמקולים בקעה מוסיקה אחרת ממה ששמעתי בבני בקר. שירי פורים מוכרים, שירי קרנבל מהעולם כולו וגם שירים יהודים מסורתיים, מזרח אירופאים, כמו מזרחיים.

העדלאידע בחולון ציינה השנה חצי יובל להיווסדה והיא חגגה בסימן "גיבורים" מהארץ ומהעולם. על כן תתמקד בדמויות אהובות ומפורסמות – גוליבר בדמותו של דונלד טראמפ, הביטלס במיצג חיפושיות מנגנות, קרקס ענק ועליו ביבי ושרה, מירי בלרינה, בנט הליצן ואביגדור האופנוען, אנה ואלזה נסיכות הקרח, מרי פופינס, בילבי על סוס, בלוני ענק מרחפים בדמויות שושנה דמארי, ליאונרדו מסי, זאב רווח, אילן רמון, אלברט איינשטיין, בוב הבנאי, סמי הכבאי, גל גדות כוונדרוומן, אייל שני, ציפי שביט וקבוצות מרחבי הארץ. בתהלוכה ישתתפו כ-4,500 משתתפים בתלבושות ססגוניות – רקדנים, להקות, אקרובטים, תיאטרוני רחוב, מייצגי ענק, תזמורות, להטוטנים ועוד.

ההמון נדחק אל מחסומי המשטרה כדי לצפות בעדלאידע, שכפי שהבטיח ראש העירייה, היתה גדולה במיוחד וציינה חצי יובל לתחילת החגיגות. בתהלוכה השתתפו כ-4,500 משתתפים בתלבושות ססגוניות -, להקות, אקרובטים, תיאטרוני רחוב, מייצגי ענק, תזמורות, להטוטנים ועוד. היו שם רקדנים ממועדונים שונים, בובות גומי וקלקר. כוכבו דמויות מסיפורי ילדים, כמו שלגיה ובילבי. כמו כן נראו שם מסכות היתוליות שגרמו לחיוכים רחבים בקרב הצופים שנאלצו להידחק זה אל זה ואל מחסומי המשטרה. מכשפה חייכנית התנודדה כשהיא באוויר, על גבי ממטא, כאילו בשמים, בעזרת מנוף קטן. והיתה נוכחות מרשימה של בובות ובלונים בדמות גדולי האומה ודמויותיה המרשימות, מבן גוריון ועד אילן רמון.

העדלאידע בחולון חגגה בסימן "גיבורים" מהארץ ומהעולם. על כן התמקדה בדמויות אהובות ומפורסמות הביטלס במיצג של נגינה, קרקס ענק ועליו ביבי ושרה, מירי בלרינה, בנט הליצן ואביגדור האופנוען, אנה ואלזה נסיכות הקרח, מרי פופינס, בילבי על סוס, בלוני ענק מרחפים בדמויות שושנה דמארי, ליאונרדו מסי, זאב רווח, אלברט איינשטיין, גל גדות כוונדרוומן, אייל שני וציפי שביט.

כמו במקומות רבים אחרים, הקרנבל משמש גם כמכשיר לגיבוש זהות לאומית. בבוליביה מובאים נציגי שבטים רבים לכיכר הגדולה של אורורו (Oruru), שם הם מפגישים את ייחודם הפולקלוריסטי. בטרינידד נותנים ייצוג לקבוצות האתניות היריבות בדרך כלל וכאן, ביטאו את הזיקה הקולקטיבית לדמויות המרכיבות את האתוס הישראלי. הייתי שמח לו היו מביאים לידי ביטוי גם בני מיעוטים ואפילו עובדים זרים, כולם חלק מתשבץ הזהות הישראלית, המשתנה משנה לשנה. אך יתכן שיש לתת לזמן לעשות את שלו. את התהלוכה סגרה בובת גבס של נשאי ארה"ב, שהוצג בשיער שצבעו אדום מהרגיל – דונאלד טראמפ, שזכה למחיאות כפים ולחיוכי הקהל.

לא ראיתי ביקורת פוליטית נוקבת ולא ביטויי מחאה. לא היתה קריאת תיגר, נגד המציאות הלוחצת ואפילו מתסכלת. הקרנבל החולוני נראה יותר כאירוע שתפקידו לאחד את הקהילה ולא ככלי למחות כנגד הסדר החברתי. לא היה כאן שום דבר שיידמה לשסתום לשחרור לחץ. לא היו ריקודים תזזיתיים, שנועדו לאפשר לאדם להתחבר אל היסודות הכאוטיים בנפשו. אפילו לו התזת ספריי לבן, פיזור פתיתי נייר, או מעשי קונדס של הכאת הראשים קירחים בפטישי פלסטיק חלולים.

הקרנבל של חולון תמים וצנוע. התבוננתי בעגלות הצנועות, בבובות השונות, במחולות החובבניים למדי ומבלי לרצות נדדה מחשבתי את הקרנבל של ויארג'ו (Viarego), של ורונה(Verona) , של טנריף (Tenerife)  ושל באזל, שלא לדבר על תחרות בתי הספר לסמבה של ריו דה ז'ניירו. לא יהיה זה הוגן להשוות את בובות הגומי הפשוטות למה שמעצבים כאוגרפיים מומחים בריו דה ז'ניירו, בתקציבי ענק. אין להשוות את הרעיונות הבנליים משהו שלצועדים כאן, למה שקורה בריו, שם שכל מצגת של בית ספר לסמבה היא שיר הלל לאדם היוצר. כמובן שגם התחפושות החביבות שנראו בחולון אינן מזכירות אפילו את התחפושות של וונציה, שהוכנו ביד אמן, בבתי מלאכה בצרפת או גרמניה. אך יש לזכור, העדלאידע של תל אביב משכה אלפי מבקרים, מהארץ וגם בחו"ל, הרבה לפני שהקבוצות צעדו בסך בשדרות ריו ברנקו שבריו דה ז'נרו.

כך שאם נתייחס לכך ברצינות, נרים טריבונות, יזרום יותר כסף, שיגרור יותר השקעות, תהיה תחרות נשואת פרסים, שתאתגר את כושר היצירה של הכוראוגרפים ומי יודע, אולי תככב חולון על מפת הקרנבלים העולמית.

הערות

[1] אסתר, ט' 22.

[2] רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ב', י"ז)

[3] הסתה במאה שערים: בובות חיילים תלויות, ישראל היום, 14.03.17

[4] ראו בעניין זה: יוסי שריד, החילונים פחות מאושרים, אבל לפחות יש להם בחירה, הארץ, 11/9/2015

[5] שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט., קהלת, "א, 9