חוויות ורשמים מסיירה לאון

חוויות ורשמים מסיירה לאון

כתב: גילי חסקין, 14-01-25

הגענו לסיירה לאון, מצפון, מגינאה. לאורך הדרך נעצרנו כמה פעמים. פעם משטרה, פעם ז'נדרמה ופעם כוחות הביטחון. כולם רוצים דבר אחד: כסף. הם לא אומרים זאת במפורש. השוטר אומר לנהג שלנו שעליו לעצור בצד הדרך, כדי לבדוק את המסמכים. המשמעות היא המתנה מייגעת של שעות. שטר ראשון, שטר שני, השוטר עדיין עומד על שלו. איש עקרונות. למרבה המזל הוא מוכן להתפשר על ערכיו החל מהשטר הרביעי.

לאורך הדרך, מראות אפריקאים שלעולם לא נשבע מהם: נשים כובסות לאורך הנחל, צבעי הבגדים העזים בולטים , על רקע הירק הרענן. אחרי ארבע שעות אנו בגבול של סיירה לאון. בדיקת דרכונים, בדיקת אשרות, נסיעה, בדיקה נוספת, בדיקת דרכונים ובדיקת אשרות נוספת, החתמות….

מעבר לצד של סיירה לאון, מתיש לא פחות. השפה כאן היא אנגלית. לא בדיוק. אף על פי שהשפה הרשמית בסיירה לאון היא אנגלית, רק מעטים דוברים אותה, שכן רוב האוכלוסייה דוברת את לשונות השבטים השונים. עם זאת, בפי רוב האוכלוסייה שגורה השפה הקריאולית, "קריו" (Krio), המושתתת על השפה האנגלית, המשמשת כ"לינגווה פרנקה".

לאורך הדרך עשרות דוכנים. כשמגיעים לקויה, חוצים את השוק ההומה. צפיפות, המולה. צבעים, מראות, קולות. הפעם לא מתעכבים. ממשיכים הלאה. הבאגט מתחלף בלחם לבן וטעים, שאפשר להשיג טרי בכול מקום. הרוב המכריע של תושבי סיירה לאון הם מוסלמים והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. בפוריקריה (Furikaria) בולט מסגד ענק. מתברר שבנייתו התעכבה במשך מספר שנים. בגלל שחיתות…

הנוף ירוק, הרבה עצים, מטעים גדולים של דקלים. יפים במיוחד הם הנהרות, עורקי מים כחולים, מעוטרים ברצועות רחבות של ירק. היפה שבהם הוא נהר קמבייה (Kambai) רחב ידיים שבלבו בולטים סלעי בזלת וביניהן שטות סירות. מעבר לכך, לא היו בשורות גדולות. הגענו באור אחרון לעיירה בו (BO), למלון זול מדי. אבל יש לכך סיבות טובות…. יש לאפריקאים יכולת להקים לודג'ים פשוטים, עם אווירה ויותר מקורטוב של קסם ויש מלונות מקומיים, שמעוררים רצון לברוח מהם מיד, מבלי להמתין אפילו לארוחת הבקר.

מיהרנו לצאת מהמלון המגעיל ונסענו בדרך יפהפייה דרומה-מזרחה. נהנים משעת הבקר הקרירה. במקביל לנו, נסעו אופנועים, שעל כל אחד מהם רכובים בצפיפות, ארבע אנשים מבוגרים, ללא קסדות על ראשיהם. לפנינו נראו טנדרים עמוסים לעייפה בסחורה ועליה עומדים אנשים, אוחזים בסחורה ובתקווה. בלטה במיוחד משאית שהייתה עמוסה באשכול של פועלים היוצאים לעבודתם. כמה נערים עמדו, תלויים מבחוץ על סורג שהותקן ברכב, רגליהם משוכלות במעקה. דבר שגרם לי להרהר מה יקרה לו המשאית תקפוץ על פס הרעדה בכביש, או תסטה באופן חריג.

סירה לאון נחשבת לאחת המדינות העניות בעולם, אך כמעט ולא נתקלנו בתופעה של ילדים רעבים, כפי שרואים לעתים באפריקה. קרני השמש שפכו אור רך, על הפוסעים לאורך הדרך. עצרנו ליד שוק שנמתח כמו חבל לאורך הכביש. מכרו שם בעיקר בגדים, נעליים ומוצרי בית. במערב אפריקה, אנשים הם העניין המרכזי. בין המוכרים לבין הכביש, הלכו עוברים ושבים, כשהם נושאים משאות על ראשיהם. רובם שייכים לשבט המנדה (Mende). הנשים חובשות כובע מוזר, בצבע זוהר, המכסה באלכסון את ראשיהן. רבות מהן נושאות על ראשיהן קערות פלסטיק צבועות. גם כאן, הציג השוק מרקחת של צבעים, שפיזורם בדרך שונה, היה מניב ציור פסיכודאלי.

מספר התושבים בסיירה לאון (2023) הוא 8,908,040. קרוב לעשרים שבטים שונים חיים בתחומי המדינה, ויחד הם מהווים קרוב ל-90 אחוזים מהאוכלוסייה. הקבוצות החשובות ביותר הן הטמנה (Temne) – דוברי לשונות באנטו (Bantoo) בצפון והמנדה (Mende) במרכז ובדרום, אשר מהוות כל אחת כ-30 אחוזים מהאוכלוסייה. רובם מחזיקים בדתות מסורתיות. החשובים מבני השבטים האחרים הם פולאני, רועי בקר מוסלמים, במערב המדינה. כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה הם "קריאולים", היינו, צאצאיהם של עבדים אפריקנים משוחררים, שעזבו את ארצות הברית ואת ג'מייקה והתיישבו באזור הבירה פריטאון (Freetowen), ושל עבדים ששוחררו על ידי ספינות הצי הבריטי במהלך המאה ה-19, בתקופה שבה נלחמה בריטניה בסחר העבדים. רובם נוצרים. הם  נבדלים מבני הקבוצות הילידיות של סיירה לאון, בין היתר בכך שהם דוברים שפה המבוססת על אנגלית כשפת אם, ונקראים לרוב בשמות אנגליים ולא אפריקאים.

אף אחד לא מסרב להצטלם, להיפך, דומה והם מעוניינים להיכנס להיסטוריה דרך המצלמות שלנו,

פנינו בדרך עפר, בתוך יער טרופי, מתפתלת בין שדירות עצים שכמעט נושקים זה לזה. דרך מסעירה שהזכירה סרטי מסעות על אפריקה, או סרטים ממלחמת וייטנאם. עברנו לצד מטעי דקלים, ששרכים מוריקים גדלים על גזעיהם. בכפר הציורי Vamma, לצד כמה בתי אבן מודרניים, בנויות בקתות מעוגלות וכמה בקתות מלבניות. נשים משוחחות אשה עם רעותה, בפתח הבתים, הגברים ספק יושבים, ספק שוכבים בתנוחה אפטית של ציפייה למשהו ערטילאי. התושבים סקרנים למראנו. בהיעדר אירופאים אחרים, אנחנו עבורם האטרקציה. המיוחד כאן שהילדים וגם הנוער, לא רק ששים להצטלם, אלא בכל פעם שמישהו מאתנו מרים את המצלמה הם מצביעים לעברה ולעבר עצמם, מתמתחים, עומדים נוכח פני האומה ומחייכים חיוך ייצוגי. לעיתים הם מושכים בדש בגדנו ומצביעם על המצלמה, לאמור: "גם אני רוצה".

רצינו להמשיך בדרכנו, אבל יעל נעלמה. תחילה חשבנו שהיא שקועה כהרגלה בשיחה עם אחת מנשות הכפר, אך כאשר בוששה מלהגיע החלתי לקרוא בקול "יעל יעל", כשמקהלה ספונטנית של ילדים, חוזרת ומחרה אחרי… "יעל, יעל". המשכתי לקרוא בקול, כשעוד ועוד ילדים ונערים מצטרפים למקהלה המתהווה. כאשר הגיעה סוף סוף,  מחאו לה הילדים כפיים. דומני שכמה מהם הצטערו על כך שהחגיגה הקולנית נגמרה.

נסענו עד לכפר Twai , שם המתן לנו צוות מה"לודג'", אם אפשר לקרוא כך למקום בו לנו. הליכה קצרה ביער והפלגה קסומה באגם. המים מלחכים את הגזעים, העלים נושרים היישר למים, בפינות מוצלות נראית השתקפות, והמים הופכים לירוק. כמה דייגים משלימים את התמונה. יופי שקשה לאצור, מבלי לשחרר קריאות התפעלות.

בלב האגם יש אי שאורכו כתשעה ק"מ ורוחבו כשלושה. סמוך לחוף האגם יש לודג' בסיסי מאד. חדרים קטנים, מיטות אכסניית נוער, מקלחת עם דלי ועל מיזוג קשה אפילו לחלום. אבל במקום יש לא מעט חן. למעט בחור שבדי שפגשנו לפני כשבוע, זו הפעם הראשונה, שאנו נתקלים בזרים, מאז נחתנו בגינאה לפני עשרה ימים. בחצר גדלים לימונים, עץ הלחם, מנגו ובננות, צמחים שאינם אפריקאים במקורם, מורשת לתקופה בו היה כאן כפר, טרם שהמקום הפך לשמורת טבע. התושבים פונו והצייד נעצר, עד למלחמת האזרחים של שנות ה-90, בהם החיילים נאלצו לצוד למחייתם.

יצאנו לטיול רגלי ביער הגשם הטרופי. עצים גבוהים, בעלי תומכות ענקיות המייצבות אותם לקרקע, ליאנות המסולסלות סביב עצמן, כמו חבלים עבים, שורשים על פני הקרקע  ועוד מראות המוכרים למי שטייל ביער הגשם הטרופי, למעט מטפסים ואפיפיטים, שכמעט ואינם גדלים כאן. פה ושם פרי כתום, או פרח צהוב, אבל בסך הכול זו ממלכה ירוקה. המדריך בן המקום זיהה בבוץ עקבות של היפופוטם גמדי; בעל חיים שגדל במערב אפריקה בלבד, אבל לא זכינו לראותו. בשלב זה, למעט נוצה כחולה של טוראקו (Turako) וציוצים מרוחקים של ציפורים, לא ראינו בעלי חיים. אולם לפני שרשמתי לעצמי אכזבה, המדריך שלנו חיקה את קולותיהם של קופי הקולובוס ומילא את היער בקריאותיו. בשלב מסוים הוא זיהה עץ ענק, שקופים מקפצים בין פרחיו  הוורודים. חיש קל הבחנו בלא מעט קופי קולובוס אדומים, שזללו בתיאבון מהפרחים, רצו על הענפים וקיפצו בלוליינות מענף לענף, ממש כמו קופים… בהמשך ראינו גם קולובוסים שצבעם שחור-לבן וקופי קמבוס (Cambos), כולם קופים ארבוליים (קופי צמרות), שבניגוד לקופי הקרקע, אינם אלימים, אך למרבה הצער, רחוקים.

שבנו ללודג' ספוגי זיעה ולאחר ארוחה ומנוחה, יצאנו לשיט באגם. גוף מים שקשה לתאר אותו מבלי להידרש לסופרלטיבים.  אגם  שצבעו משתנה בספקטרום של כחול וירוק, מנוקד בסלעי בזלת שחורים והעצים משתקפים במימיו. שיט מתחת לענפי העצים, מעבר מהצד המוצל לצד המואר, מבט קרוב אל הדייגים בסירות קנו ואפילו ילד בן 13, שאביו מת והוא מקיים את משפחתו מדייג. יש הרבה כאב אחרי הקסם והשלווה האפריקאים.

יומן הטיול 17-12-24

עם אור ראשון, יצאנו לטיול ביער הגשם. למרות השעה המוקדמת, הלחות הרבה אשר באוויר נתנה בנו אות אותותיה. תוך דקות ספורות, היינו ספוגי זיעה. תקוותינו לראות היפופוטם גמדי התבדו, אבל נהנינו לראות את הקופים הרבים, שדילגו במהירות מסחררת מענף לענף ואת הקלאו (Hornbill) שעפו מעל הצמרות ומקורם הצהוב, המאונקל, בולט על רקע השמים הכחולים..

לאחר ארוחת הבקר, שטנו באגם אל הכפר ושם שחזרו למעננו, את ריקוד המסכות, אותו הם מחוללים בלוויות או לקראת בוא הגשמים. כמה גברים צבועי פנים, ליוו אדם שלבש בגדים ומסיכה מרפיה, הוא חולל במהירות, עד שנכנס לטראנס. תושבי המקום מוגדרים על ידי תיירים כ"עובדי אלילים", בעוד שהם משתמשים בכינוי נכון יותר, מתאר ולא מעריך: דת מסורתית". האם היה זה אותנטי? לא לגמרי, הרי נעשה למעננו, אבל הוא לא היה מנותק מהקשרו. הוא נעשה במקום ובאופן שעושים אותו בעת לוויה,  כשילדי הכפר ונשותיו נרגשים לא פחות מאתנו.

מכן, נסיעה חזרה עד לעיר בו. גודש הצבעים, האנשים, הרעשים, היו ניגוד משווע לשלווה של האגם ממנו באנו. האפריקאים חלמו לעצמאות. לא כולם ידעו בדיוק להגדיר מהי. הם לא שיננו את מגילת זכויות האדם. אבל הם קיוו שיזכו לקורת גג משופרת, לסל מזון גדול ולזוג נעלים. לחלק מהם היו אלו הנעליים הראשונות בחייהם. הם חלמו על אוטופיה עם שפע של מזון. זה לא קרה. המחסור מחריף. האוכלוסייה גדלה במהירות ולא תמיד נמצאים לה מזון, בתי ספר ופרנסה. ההמונים מפנים את רגשות התסכול שלהם כלפי האליטות של עצמם,. עוני, רעב וייאוש בשכבות הנמוכות מצד אחד ונהנתנות של תאבי בצע וכול מצד שני, יוצרים אווירה מורעלת, שלעתים מובילה להפיכה צבאית ולעתים למלחמת אזרחים.

ג'יברי מדריכנו, קיבל הודעה שסבי אמו מת בארץ הדוגון אשר במאלי ומכיוון שלסבא רבא, היה תפקיד דתי חשוב, ייערך לכבודו ריקוד מסיכות וג'יבו חייב להשתתף.  החליף אותו ג'יסו, מדריך מסיירה לאון. פגשנו אותו במיני מרקט, המתופעל על ידי מהגר לבנוני. מתברר שעסקים רבים הוקמו במדינה על ידי הודים, פקיסטנים ולבנונים. להפתעתנו, ראינו לצדו את מנהלת הלודג', מהאי טיוואי, כשהיא מסייעת לו לרכוש מצרכים עבור הרפתקת השיט שלנו. מתברר שבני משפחתה חיים באי שרבו (Sherbu) מחוז חפצנו וכנראה שהיא מעורבת באופן כלשהו בהשכרת הסירה בה אנו אמורים לשוט.

לאחר הקניות וארוחת הצהרים, העמסנו את הגי'פ והחלנו לנסוע, בדרך עפר רבת מהמורות. נסיעה שג'יבו העריך בשעתיים וחצי, שנמתחה על פני חמש וחצי שעות; מרביתה בדרך עפר. עברנו בדרך שוק יפה, חצינו את נהר Jong,  העובר לכול אורכה של סיירה לאון, מצפון לדרום. היה זה גשר מתכת רעוע, שבמעבר המיועד להולכי הרגל, נפערו בו קרעים. המים זרמו בצבע חום צהוב, בלב היער האינסופי וילדים השתכשכו עירומים לגדתו המוצלת.  עצרנו ליד לגונה נהדרת, שנוצרה כתוצאה מכריית קוורץ, הבטנו מוקסמים בצבעים שהשתקפו במים ובלהקת אנפות שעופפה מולנו חצינו מכרות פועלים ובעיקר נסענו ונסענו. הנהגים האפריקאים נמנעים מנסיעה בלילה. חשיכה מרתיעה אותם. ברגע שכדור חמה נבלע בפאתי מערב, פניהם לובשות ארשת מתוחה.  בשעה 18:00 , עם אור אחרון, הגענו מותשים לכפר Yagoi, שעל גדת לגונה. המקום בו היה שוק, היה ריק מתושביו ואת הדוכנים החליפו ריכוזים דוחים של לכלוך. חיפשנו מקום ללון, בכפר שבמבט לאחור נראה שהיה נקי, אך היינו שרויים תחת הרושם הקשה של השוק.  מצאנו גסט האוז עלוב, מחניק, בסיסי די. לבטח בימים כה חמים. אפריקה יכולה להיות מזוהמת ודוחה, בדיוק באותו אופן שבו היא יכולה להיות קסומה. נזכרתי בשיחת טלפון שקיימתי משמורת קרוגר, לבחורה שהיתה אז בארץ, קראת בהתלהבות "אני אוהב את אפריקה". היא ענתה לי בקרירות: "החכמה היא לא לאהוב את הסוונה, אלא להסתדר עם כל מה שקשה ביבשת השחורה".

קיבלנו החלטה מהירה להסתלק מהמקום. למרות השעה המאוחרת, שכרנו סירת מנוע, כדי להפליג לאי שרבו (Sherbro) הסמוך. בינתיים נהג הג'יפ נסע, כדי לחפש את הגסט האוז והתבזבזה חצי שעה יקרה, בשעות בהן שאריות היום נבלעות על ידי הלילה. כעבור כארבעים דקות, החלנו להפליג באור אחרון, מהלגונה לים הפתוח. השמים הצטבעו בוורוד, אחר כך בכתום ולבסוף בערו באדום לוהט. עד מהירה השתררה עלטה. השיט, בקי ורגיל, הוביל את הסירה בבטחה. הוא זיהה רשתות דייגים צפות על המים, שהפכו לשחורים, בעטיו של החושך, החליף קריאות עם הדייגים ואחר כך נדם; מבטו בים. ישבנו דוממים, מוקסמים מכיפת השמים, בה הכוכבים זהרו כיהלומים.

אחרי כשעה של הפלגה, הגענו לכפר בונטה (Bonthe), שבאי שרבו. הכפר היה שרוי בעלטה. נערים שהופיעו משום מקום, הוביל אותנו ברחובות השוממים וסחבו עבורנו את הציוד. כעבור כעשר דקות שהתארכו והתארכו, הגענו לבית הארחה עלוב למדי, עם חדרים מחניקים ולוהטים. מקלחת עם דלי ואסלה ללא מים זורמים…

אבל כמו במשל "העז", הוא נראה כארמון לעומת המקום הקודם. בניגוד לגי'ברי, המדריך הקודם, שהיה נסיך, ג'יסו הסתער מיד על המטבח….

יושבים במרפסת, מתרגלים לשאון הגנרטור, מרוחים בקרם דוחה יתושים ומתחילים להירגע…..

יומן הטיול 18-12-24

הגנרטור של בית ההארחה בעיירה בונתה (Bonthe) , הפסיק לפעול בלילה. החדרים להטו וקמנו קצת מזיעים, אבל היה נעים לשבת במרפסת. ג'וסי, המדריך המקומי, השכים קום ובשעה 07:00 הגיש לנו ארוחת בקר מלכותית, שכמותה לא אכלנו, גם בבתי המלון בהם שהינו.

יצאנו לסיור בעיירה שנראית כמקום שקפא בזמן. רחובות ישרים ורחבים, מצטלבים זה בזה בזוויות של 90%, ולאורכם חצרות גדולות שם  בנויים בתים קטנים, או בקתות. בחצרות נטועים עצי לחם ענקיים, מנגו, בננות, תפוזים ושאר עצים ירוקים. במקום אין ולו מכונית אחת. התחבורה היחידה היא בסירות או ברגל. בכול פינה נראתה סצנה שכאילו נלקחה מסרט רב גירויים ויזואליים: פחון ששטחו מטר על מטר בערך, המשמש כמספרה, אשה חוטבת עצים בחצר בגרזן גדול, אשה אחרת מכבסת בגיגית ותולה כבסים בחצר, מישהי רוחצת ילד, כמה נשים הולכות זקופות, עם קערות גדולות על ראשיהן. מראות אפריקאים, על רקע ירוק רענן. אווירה עצלה ואיטית. מזכיר מעט את צפון ברזיל, שחלק מתושביו, הגיעו גם מכאן.

בין בתי העיירה בולטות ארבע כנסיות אנגליקניות גדולות. הבריטים הביאו להם גם את אלוהים. המיסיונרים הגיעו כדי לגאול את נשמותיהם, אבל בדרך שמרו עליהם מנגישותיהם של הלבנים האחרים, בעלי האחוזות. בראש אחת הכנסיות מתנוסס מגן דוד, שאיש לא ידע להסביר לנו את פשרו. את הכביש חצתה חבורת נערות בדרכן לבית הספר, כשהן לובשות תלבושת אחידה בצבע כחול. היה משוה קסום ואופטימי בלבוש המצוחצח ובשיער המסורק ועשוי בקפידה. הרהרתי בכך, שתמונה של "אפריקאי" , באלבומים, או ברשתות החברתיות, לא תהיו כזו של אפריקאי "מסודר". הוא זוכר לפרסום שלנו, אם הוא אוחז בקלצ'ניקוב, או אם היא לבושה בבגדים ססגוניים עם טס גדול על ראשה. בדרך כלל לא מזכירים ילדים הולכים לבית הספר, אלא אם סבלו ממחלות, רעב או התעמרות.

סיון, אחות רחמנייה במקצועה, נכנסה לביקור מקצועי בבית החולים, ביקרה במחלקות אשפוז של גברים ושל נשים ואפילו בפגייה, עם אמצעים דלים מאד. מטות ישנות, חדרים צפופים.  מראות שבו גורמים לתחושות של אופטימיות מבתי החולים בארץ. יש בית מרקחת מעבדות ואפילו חדר ניתוח, אך האפשרויות דלות מאד. תחלופה גדולה של רופאים המוצבים לפרקים במקום. בעונה הגשומה, בית החולים עמוס לעייפה, בעיקר בשל בעיות נשימתיות. הלחות גדולה מאד. כבר בשעת בקר החלנו להגיר זיעה. אבל המראות היו פוטוגניים מאד. החל מהצבעים העזים של הבתים והבגדים, דרך שלוליות מכוסות מנופרים פורחים וכלה ברקע הבוהק בצבעי ירוק. ילדים ישבו על מעקה של בית ספר דתי ושיננו קטעים מהקוראן. הם לומדים לקרוא ערבית, אך לא לדבר בה. ניכר במקום התהליך הדתי שפוקד את אפריקה כולה: מעבר מנצרות לאסלאם.

התושבים מאירי פנים. רובם מחייכים חיוך רחב ומברכים אותנו לשלום. גם כאן הם אינם מתנגדים להצטלם. למעט פעם אחת, בה שמעתי משיהו אומר לחבריו: "הם לוקחים את התמונות לאמריקה וללונדון". במקומות רבים באפריקה, מאמינים המקומיים , שתמונותיהם נמכרות בכסף רב. יש מקומות בהם הם סוברים שהתמונות נלקחות ומתפרסמות, כדי להלעיג את אפריקה הענייה בארצות העשירות.

מישהו הציע לנו הדרכה. מכיוון שכבר סיירנו, לא שכרנו את שירותיו, למעט ביקור בבית פרטי, מטופח באופן מפתיע, בו אשה מבוגרת, מטפלת במסירות באמה בת ה-97. הוא התגאה בפנינו, שבניגוד לאירופאים, הם מטפלים בזקנים בביתם. בכלל, באפריקה, הנעורים אינם מקודשים כמו במערב. "חושב כמו צעיר", זו אינה בהכרח מחמאה. הילדים אינם רבים ביניהם, כי אינם עומדים במרכז תשומת הלב. העולם שייך לזקנים.

העמסנו את האוכל ובקבוקי מים, על סירה לא גדולה והחלנו להקיף את האי שרבו ממזרח ומצפון. הפלגנו סמוך לשפתו וצפינו במנגרובים הצפופים, בשעת הגאות, כששורשי האוויר שלהם עדיין במים. גם העצים הטרופיים ששורשיהם ביבשה, התרוממו היישר מעל המים, ללא קו חוף כלל. עצרנו בכפר קטן, בו הבקתות בנויות ממש על הים ורשתות הדייגים הלבנות שבמרפסות בהקו למרחוק. הבקתות היו עלובות למדי, העוני ניכר בכול פינה. אך הכביסה התלויה הוסיפה למקום משנה צבע. המקום היה נראה כשייך לעולם אחר. כמה גברים תיקנו רשתות, כמה נשים הסתובבו כשהן חשופות חזה, כשהן נראות בדרך לביצוע איזו מלאכה. אשה אחת טחנה דגים לקציצות, איש זקן ריסק שורשי קסבה, מישהי התקלחה בגיגית, אך רובם לא עשו כלום. שירותי הנשים ציבוריים. כמה רצועות בד, מסמנות ריבוע בגודל מטר על מטר. הגברים משתינים בפינה מצחינה של הכפר. המקום היה מרתק, אך רחוק מלהיות רומנטי. הכפר היה מלוכלך, סביבו כמה שלוליות של מים מזוהמים. מישהי רחצה במי אפסיים, תחושה של עליבות.

המשכנו להפליג, מתבוננים בסקרנות במתרחש מולנו. עצרנו בכפר נוסף, סימפטי הרבה יותר, שם תיקנו סירות דייגים, שוחחנו מעט עם המקומיים, שהתגודדו בצל אחד העצים שהפגינו כלפינו סקרנות רבה. מישהו החזיק בידיו בובת "בארבי" לבנה, ולה שיער בלונדיני ועיניים כחולות. לא אמרו להם ששחור הוא יפה?

נערים יצאו לדיג בסירות קנו. כל נער עומד בסירתו הקטנטנה, כשהוא משיט אותה במים הרדודים, בעזרת מקל ארוך, אותו הוא נועץ בחול. במקום אחר, מישהו חתר בסירת משוטים. מתנועותיהם ניכר כי הים הוא ביתם. המשכנו להפליג, רוח חמה מיתנה את תחושת החום. הפיתויים לעצור היו רבים, אך השייט הזהיר אותנו שהשפל מתקרב. בשלב זה, לא הבנו מה הבעיה, אך הניסיון לימד אותנו לסמוך על המקומיים. כעבור כשעתיים נוספות, נראו למרחוק איי הצבים (Turtle Islands ), כמו נקודות ירוקות מוקפות בלבן, על רקע הים הכחול. האסוציאציה המידית היתה "רובינסון קרוזו". עצרנו באי  Nyagai הזעיר, שבו נראו מקבץ קטן של בקתות ולשונות חול, יוצאות ממנו בקשתות אל הים ושלוליות קטנות ומאורכות נקוו על החול, שאריות של הים שנסוג. את פנינו קיבלה חבורה של צעירים, שדרשו דמי כניסה לאי. לאחר משא ומתן מחויך, התפשרנו על ארבעה דולרים לכולנו. הם התלוו אלינו להקפה של האי, כשאנו מתבוננים בסירות הדיג שנחו על החול, ברשתות הדייגים, בנשים היוצאות למים בשעת השפל, כדי לשלות צדפות. במקום אחר, כמה נשים חפרו מטמון גדול של צדפות מתחת לחול וחשפו אותן, על צבעיהן הוורודים חומים, לאור השמש. בגלל השפל, נראו עצים רבים כתלויים באוויר, עומדים על שורשיהם החשופים, הרבה מעל הים. לכול אשר פנינו, ליוותה אותנו מקהלה של ילדים סקרנים וידידותיים. הנערים המקומיים המליצו לנו על 'גסט האוז' באי אחר מזה שתכננו ללון בו. החלטנו לנסות.

המשכנו להפליג, מתברר שהשייט המקומי ידע על מה הוא מדבר, כשהזהיר אותנו מהשפל. פני המים ירדו פלאים. הסירה נתקעה בחול והיינו אנוסים לרדת ממנה אל המים ולדחוף אותה לפרקים. להפתעתי, למרות מצבו של הים, הציע לנו המדריך לבקר באי Sei, שנראה אף הוא כפנטזיה טרופית: עצי דקל, שפע של ירק, חול לבן, בקתות, סירות דייגים, נשים הולכות עם משאות על ראשיהן, בולטות בבגדיהן הצבעוניים. ירדנו לביקור שתוכנן להיות קצר. מישהו המליץ לנו על הגסט האוז שלו. הלכנו אחריו כמה מאות מטרים, ציפינו לראות מבנה, אך הגענו למשטח חולי בלבד. ימין ושמאל, רק חול וחול.  אמנם נקי להפליא, אך היו שם רק עצים וחול.

לאחר הלם קל, התברר שהאיש יכול להביא לנו אוהל. מכיוון שבבתי ההארחה הפשוטים שבאיים אין גנרטורים ואין מה לחלום על מאוורר ומכיוון שהחדרים אוצרים בקירותיהם חום ולוהטים בשעות הערב, הגענו למסקנה שעדיף ללון כאן וליהנות מהרוח שאולי תגיע מהים. למרות שכל מה שראינו היה אוהל סיירים אחד, ללא רשת מגן מפני יתושים….החלטנו בכול זאת להישאר. מרגע זה, ההפתעות לא הפסיקו להגיע. מדריכנו ג'יסו הופיע עם דלי גדול, מלא באגוזי קוקוס, בשלב זה של ההבשלה, הם היו עשירים בעסיס וניתן היה לאכול את בשרם בכפית. המקומי סיפר שהוא הולך להביא לנו ארבעה אוהלי סיירים זעירים, אך במקומם הביא לנו אוהל ענק, חדש לגמרי, שרכש בבירה פריטאון (Freetown) ומכיוון שזו לו הפעם הראשונה להקים אותו, הדבר ארך זמן רב. הם הפכו את האוהל שוב ושוב. מנסים להתמודד עם הוראות ההפעלה. על החוש הטכני שלי, לא היה כדאי לסמוך.

הלכתי לחפש מים מתוקים, הגעתי לבור בשולי הכפר, בו נבעו מים. אשה מקומית רחצה מאחורי פרגוד מחורר. בצלו עץ גדול סמוך, התגודדו מספר נשים, שאחת מהן רחצה את בנה, שהיה מכוסה כולו בקצף של סבון, שנראה כעיטורים לבנים על גופו השחור. לא הרחק משם, בין בתי הכפר, ניצבה משאבה ידנית מרכזית. אשה מקומית התנדבה לשאוב עבורי מים, כמו רבקה לאליעזר עבד אברהם ואחר כך נשאה עבורי את הכד, דרך בתי הכפר ועצי היער,  עד לאוהל שלנו שכבר הוקם. מישהו הביא דגים, המדריך קנה אורז,  אשה אחרת באה לעזור לבשל. אפילו שולחן הגיע משום מקום. לפני שהבנו מה קורה, הגיעו מזרונים, הגיעו ספסל וכסאות. לשולחן הוגשה ארוחת דגים עם אורז. בית הארחה של אלף כוכבים. בינתיים הגיעו לאי כמה סירות עמוסות לעייפה במקומיים, ששיוו להן מראה של אשכולות צפים. מתברר שבאו לראות תחרות כדורגל שמתקיימת במקום.

ישבתי בחשכה מול החוף, מאזין לרחש הגלים, לשקט.

19-12-24

בשעה חמש וחצי בבקר, כשהכול היה עדיין חשוך, למעט אור נדיב של ירח, ההלוך וקטן במהירות, ראיתי את הדייג שעגן מול המאהל שלנו, יוצא לדרכו. בניגוד למקומות רבים אחרים, לא ראינו סירות יוצאות לדייג לילי. אבל רק בשעה 06:30 החלו השמים לקבל גוון צהוב ואחר כך ורוד. בוקר חדש. הים בשיא השפל. המים בשפע של גוונים כחולים ועל החוף פלגי מים משרטטים צורות מגובננות בחול.

לאחר ארוחת בקר, במסעדת אלף כוכבים, ולאחר שהגיעה הגאות הפלגנו לאי בופטו (Bupeto). גם שם נמתחה רצועה רחבה של חוף, עם חול ים זהבהב ונקי להפליא וגם כאן נישאים דקלים מעל המים. קיפודי מים קטנים מפוזרים על פני החול, ריכוזים של אצות, וסרטנים הרצים במהירות לרוחב החוף.  פנטזיה טרופית.

מולנו, ילדים, נערים ונשים אוחזים בידיהם טריגונים; דגי סחוס שטוחים, שמתאר גופם מעוין ולהם זנב ארוך ובקצהו קוץ משונן. אחרים משספים את גופם של הטריגונים ומבתרים אותו בסכיניהם. לחנית היה קשה לראות  את ההרג, אך זהו מטה לחמם של המקומיים. אחד הצעירים הראה לנו את זנבו הקוצני של הטריגון. כמעט קטלני למי שדורך עליו בשוגג, ברגליים יחפות. במקרה מצער כזה, הם שוטפים היטב את הפצע, שמים עליו מלח לניקוז הדם ואחר כך, מעניקים לפצוע אנטיביוטיקה, השמורה  למקרים כאילו. הכאב עז מאד. מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. ביקרנו בכפר Alan, שהוא המרכזי מבין שמונת הכפרים הפזורים ברחבי האי. שוטטנו בין הבקתות, התושבים בירכו אותנו לשלום. באף טיול מטיולי באפריקה, לא נתקלתי באנשים כה חביבים.

הלכנו לראות את המרכז הרפואי של הכפר. לא היה שם ציוד או תרופות, אלא רק אחות רחמנייה שחילקה מרשמים. ראינו גם נביעה של מים מתוקים, המשמשת לרחצה. ישבנו בצל העצים, בחברת דייגים מקומיים, כשאנחנו מתפלאים באיזו מהירות המדריך שלנו מתיידד עם יושבי האי ובאיזו התלהבות הם מנהלים שיחת חולין. סירבנו בנימוס להצטרף אליהם לארוחה. להפתעתנו הם אכלו את הדגים עם השדרה. מתברר שהתנאים המיוחדים הכתיבו מנהגים של הכנסת אורחים, החיוניים לשרידות. כך למשל, הם סיפרו לנו, שכאשר דייג נקלע לסערה, הוא מפליג מיד לאי קרוב, שם ייהנה מהכנסת אורחים מקומית, עד יעבור זעם.

הפלגנו משם לאי מוצו (Motsu). על החוף, נראה ריכוז עצום של ילדים סקרנים, מלאי שמחת חיים. כמה ילדות סוחבות את אחיהם הקטנים על גבן, בשמש הקופחת ואילו אינם משמיעם קול הגה. כמה ילדים שטרם נימולו, הסתובבו עירומים. בדרכנו ללב הכפר, עברנו בלגונה רדודה, בה צמחו מנגרובים ובתי הכפר השתקפו בה, כמו בבואות העוברים ושבים. אי משם הופיע הגברתן המקומי, שדרש דמי כניסה. לאחר שהתמקחנו והסכמנו על המחיר, הוביל אותנו אל זקני הכפר. הצ'יף ושני חבריו קיימו שיחת וועידה ולאחר דיון מעמיק, החליטו להתיר לנו להיכנס. מתברר שקיימת כאן קהילתיות הדוקה. עם הנהגה, החלטות מחייבות וכך הלאה. חצינו את הכפר, החול החם בער תחת רגליה של יעל, ואחד הצעירים המקומיים מיהר להשאיל לה את סנדליו, מבלי לבקש על כך כול תמורה. הגענו ללגונה של מים מלוחים ושבנו על עקבותינו. בין הזאטוטים שרצו בעקבותינו, בלטה נערה כבת 13, ששדי בוסר הציצו מחולצתה, דבר שלא עורר עניין אצל איש, רק ברגע שכיוונתי אליה את המצלמה, כיסתה את מה שצריך, בתנועה חסודה.

האי באקה (Bake) יפה אף הוא. על החוף, עמדו עצים שלמים על שורשיהם, שנסחפו על ידי המים והרוח. חלקם משמשים כעוגן טבעי לסירות הדייגים. שם היה אמור להיות הגסט האוז שתכננו ללון בו. רק כשהגענו התברר שממה שהיה גסט האוז, נותרו כמה עמודים ותקרה. שמחנו על הבחירה שעשינו אמש, ללון באוהל. יותר מזל משכל. בכניסה לבקתות רבות מפוזרות צדפות שטוחות, שנועדו להקל על הליכה ברגליים יחפות בשעות החמות. ישבנו בצל העצים, מוקפים בילדים רבים. מסוקרנים למראנו, לא פחות ממה שאנחנו עבורם. הם מבקשים להצטלם. כאילו להיכנס להיסטוריה. באחת הבקתות מישהי הכינה בצק לאפיית לחם, במקום אחר עישנו דגים על גחלים בחדר אטום ואפל. טעמנו אחד, שהיה אמנם טעים, אבל יבש מדי. טוב בעיקר כצידה לדרך. מישהו טיפס על אחד העצים והוריד עבורנו אגוזי קוקוס.

בכול האיים הללו, היינו האנשים הלבנים היחידים. אחד מהמקומיים בירך אותי "שלום לך אדון לבן";  לא ככינוי גנאי ולא כלעג, גם לא בשנאה כמו בארצות הברית, שם מכונים הלבנים בשם "חזיר לבן". כל זאת, למרות המטען הכבד, רב השנים שהם נושאים כלפי המערב, החל בעבדות וכלה בקולוניאליזם.

בכל מקום נראה שילוב מטריף של עצים, חול זהוב וים, שגם בו ניכר משחק של צבעים כחולים המתערבבים בחול. הפלגנו לאורך חופו של האי ונכנסנו לתוך לגונה, מעיין מפרץ סגור ורדוד של הים, ששלח זרועות צרות ומעוגלות לתוך היבשה, דבר שהוסיף לו משנה יופי. טבלנו במים השקטים, הרדודים  והחמימים, תחושה של אמבטיה ענקית.

טיפסנו על לשון יבשה, שכולה כול בוהק בלשונו. החולית שמתארה כשל סהרון התפתלה  בין הלגונה לבין הים ונוצרו בה מפרצונים זעירים תכולים. היה זה שילוב רב עצמה, של צהוב, לבן, כמה גוונים של כחול, תכלת וטורקיז, וברקע, סולם עשיר של צבעי ירוק. הלכנו לאורך הלשון, התרשמנו מיופייה,  מהאי הקטן שבמרכזה, מהאנפות ומהבייצניות שדשדשו במי האפסיים.

חזרה לאי סיי, האי שלנו. נערה יפהפה, אשתו של בעל האוהל, לקחה את בגדינו לכביסה. שתי נשים מקומיות טרחו עם המדריך על בישול דגים טריים לארוחת צהרים. הים היה חלק כמראה. מעת לעת אצנו אל המים, כדי לשחות ולצנן את הגוף, אחד הצהרים יצאנו להקיף את האי ברגל, שוב בשעת שפל, לאורך רצועת החוף שהתרחבה פלאים. פה ושם נשים המכופפות את גבן, בזווית שרק אפריקאיות, או רקדניות בלט, מסוגלות להגיע אליה. עירומות למחצה, ששדיהן מתנדנדות מחולצתן הפתוחה, נוברות בידיהם בחול ושולות משם צדפות למאכל. פסענו ברגליים יחפות על החול הרך, סמוך לרצועת החולות, שהמים שרטטו בהם צורת מעניינות, הקפנו את המנגרובים, שעמדו על ענפיהם כמו סנדות מחוץ למים. לפנינו עברו במים סירות קנו קטנות. הנערים הדוחפים את הקאנו בעזרת מקל ארוך נופפו לנו לשלום. אחריהן עברו על פנינו סירות להן מפרש שהותקן  מיריעות ניילון. המשכנו להקיף את האי, סביב סביב, מתבוננים ברצועות החול המאורכות, שנחשפו בשפל, שדומה ומגיעות לאי הסמוך. חלפנו על פני מפרץ צר, שהמנגרובים שגדלו סביבו, שיוו לו מראה פראי. לאחר כשעה וחצי של הליכה, שבנו לכפר. סירות הדייגים הוסיפו למגוון צבעי הכחול, הלבן והירוק, שפע של צבעים עזים, בעיקר אדום וצהוב. נערכים חרוצים פרקו מהסירות כמות מרשימה של צדפות,  וחילקו אותן לנשים, שנשאו אותם בקערות על ראשיהן. כששבנו למאהל, חיכתה לנו ארוחת הערב, שוב דגים… התבוננו בשמים, שוב מקבלים ספקטרום של גוונים שבין ורוד לאדום, יום נוסף, מלא שלווה ויופי

יומן הטיול 20-12-24

להתעורר באי סיי (Sei), בטרם שחר, כשהירח מאיר את ה"מאהל" בנדיבות. להקשיב לרחש הגלים ולראות את היום עולה בהדרגה. להתבונן בחוף, שאין בו מלבדנו, אפילו רמז לנוכחות אנושית. ללכת יחף על החול, שאין עליו אפילו פיסת נייר או בדל סיגריה. יעל מתעמלת על לשון יבשה מוקף במים שקיבלו גוון אדמדם, סיוון מטיילת על שלוחה חולית אחרת. עוד רגע והשמים הפכו להיות כחולים. כך גם הים שחזר וגאה. ארוחת בקר של דגים…. לא בדיוק עבור הקיבה שלנו, אבל למקומיים אין יוגורטים עם גרנולה….

זה לנו היום האחרון ב"איי רובינסון קרוזו". בניגוד לאיי קסם אחרים, בהם ביקרתי, בים הקריבי או במרחבי פולינזיה, האיים הללו אינם אתרי נופש, אלא מסוג המקומות האחרונים עלי אדמות, בהם חיה אוכלוסייה רליקטית (שרידית), במשק שהוא כמעט אוטרקי. אתמול בצהרים חשתי ש"הבנתי את הפרינציפ", שמיציתי, שהייתי שמח לחילוץ לאיי הבננה, או לציוויליזציה אחרת. כעת, אינני רוצה למוש מכאן. כנראה שהייתי זקוק לעוד חצי יום, כדי להפנים את הקסם.

אי משם הופיע הצ'יף של הכפר, נעלב מדוע לא התייצבנו בפניו, ביקשנו את ברכתו ושילמנו עבור הזכות להיכנס לאי. התנצלנו, שילמנו ובעיקר למדנו שוב, שיש כאן ארגון קהילתי מסודר. השייט לחץ לעזוב ולקח אותנו לאי BAKE, משם הסירה אמורה לבוא לקחת אותנו לאיי בננה, בשעה 11:30. קמנו משם בחוסר חשק. חיש קל הופיעו כמה מקומיים ואספו את הציוד. ניכר היה שהקמת המאהל ופירוקו, היה עניין קהילתי. עשרות ילדים הצטופפו על החוף כדי להיפרד מאתנו לשלום. נפלא, במקום לבקש "קאדו", היינו מתנה, הם מנופפים בידיים לשלום. במקום להתייחס אלינו כאל ארנק מהלך, הם מתייחסים לאדונים הלבנים, העשירים מאין כמותם (באופן יחסי כמובן), כאל חברים שנפשם התקשרה בנפשם.

לא הסכמנו שהשייט יעזוב וישאיר אותנו בשטח, לבדנו, ללא אפשרות מילוט. ג'ויס מדריכנו, התעורר משלוותו הנצחית והתעמת אתו בנושא, כשלוויכוח מצטרפים כמה גברים מתושבי האי. לפלא בעיני עד כמה כולם מרגישים שזהו עניינם. למרבה הפתעה, הם התייצבו לצד אורחיהם, הגם שהם לבנים ולא לצדו של השיט, בן עמם. מקהלת הקולות הרמים שכנעו את השיט לוותר.

התארגנו מבחינה נפשית לעוד כמה שעות באזור. הספקנו לשוטט כמה רגעים בכפר, לראות כמה נשים מרסקות אגוזי קוקוס, לשתות מיץ קוקוס בעצמנו, להתבונן בשפע צבעי הכחול אשר בים, בדקלים הנוטים אל המים ובחול המתערבב בגלים ולפתע הופיע סירה משום מקום. ידוע ש"זמן" באפריקה הוא עניין גמיש. אלא שהפעם זה עבד לטובתנו. חששתי מאיחור והנה, סירת ה"חילוץ" שלנו דווקא הקדימה בשעתיים. סירה משודרגת מעט, עם גגון, מצפן ומנוע חלופי.

יצאנו לדרך, לאחר כשעתיים של הפלגה, החלנו לראות דייגים יושבים בקאנו ואחרי זמן קצר, עצרנו באי "פלנטיישן" (Plantation), שנקרא כך על שם צורתו כצורת בננה עמילנית. כמו באיים האחרים, היו כאן בעיקר לשונות חול, צמחיה, סלעים, עצים שנעקרו וזרוקים על החוף. בניגוד לאיים אחרים, הוקמו שם מבנים מאורכים, שקירותיהם עשויים משקי ניילון, ומשמשים כמעשנות לדגים. יפה. לא מדהים. אני מניח שלו היינו מגיעים לאי זה לפני שלושה ימים היינו מתפעלים יותר, אבל כפי שקורה למטיילים באיסלנד, אחרי המפל העשרים, חושינו קהו….אחרי הקסם של איי הצבים, לבנו הפך קצת גס…

עוד שעתיים של הפלגה, וברקע נראה חצי האי עליו נמצאת העיר פריטאון וההרים המקיפים אותה. הסוחר ומגלה הארצות הפורטוגלי פדרו דה סינטרה (Cimtra), הגיע לכאן ב-1462 וקרא לגבעות הללו בשם "הרי האריה" (Serra Leone) בשל צורתן ומכאן שמה של המדינה. עוד הפלגה קצרה ואנחנו עוגנים במפרץ יפהפה, באי דלטונס (Daltons), אחד משני האיים המרכיבים את "איי בננה". גם כאן קיבל האי את שמו המוזר, בשל צורתו. המפרץ היה פיסת חול זהובה וקטנה, מוקפת גושי בזלות, בתוך יער ירוק ורענן. שם המתינו לנו פנים מוכרות. ביני נהגינו ש"הגדיל ראש" ובא כדי לפגוש אותנו באי. שמחת המפגש הייתה הדדית. לידו המתין לנו אדריאן, בחור יווני גבה קומה, שנידב לנו מידע. בלב היער בנוי גסט האוז מטופח, בקתות עגולות מפוזרות בין העצים, סביבן גינות, עם פלאים כמו חשמל ומים זורמים. מקום מלא חן, עם אווירה "תרמילאית", למעט המחירים, שהיו גבוהים בהרבה ממה שהיכרנו עד עתה.

לאחר מנוחה וכוס בירה, יצאנו לסיור באי בחברת מדריך מקומי. הלכנו בין גושי בזלת ענקיים ושפע של ירק. עצי ענק בכול מקום, הן כאילו שניטעו על ידי המתיישבים, כמו מנגו, בננה, תפוז, פפיה ועוד והן עצים טבעיים, כמו "עצי הכותנה", שטוענים שהם בני מאות שנים. זהו עץ שמתנשא לגובה של 60 מ', ולו גזע עבות, תמיכות ענקיות, שמשמיעות הד עמום כשמכים בהן, ענפים עבים וגדולים, היוצרים רושם רב. עברנו על פני הבאר הראשונה שנחפרה באי ועדיין משמשת את המקומיים, שצובאים עליה בעיקר בשעות הבקר. לידה ניצב פנס רחוב ששימש גם כמגדלור, עוד בימי הפורטוגלים. ביקרנו במרפאה שהיא גם סניף דואר, כנסיה אנגליקנית ולידה פעמון ברונזה ישן, לקרוא למתפללים. בסמוך, נמצא בית ספר מקומי (לשש כיתות ראשונות בלבד). אין הרבה אתרים היסטוריים באי, למעט שרידי המבצר והתותחים שנותרו בו. מקום עצוב היה בור שעומקו 25 מ', כיום מכוסה בקרקע ובפסולת. לבור הזה היו משליכים אל מותם, את העבדים החולים, שנראה היה שלא יצלחו את הדרך הארוכה בים, עד לאמריקה. במאות ה-16-18 האירופים – בעיקר האנגלים – השתמשו בארץ זו הן כמקור לעבדים והן כנמל לריכוז "הסחורה" האנושית ממערב אפריקה, בדרכה למטעי  הסוכר של ברזיל, או לשדות הכותנה של ארצות הברית.

בשלהי המאה ה-18, נוסדה באנגליה אגודה פילנטרופית, שמנהיגיה, ביקשו ליישב עבדים משוחררים על אדמת אפריקה. בשנת 1787, קנתה האגודה את חצי האי סיירה לאון וב-1788 הגיעו לשם המתיישבים הראשונים, עבדים ששוחררו בתמורה לשירותם בצבא בריטניה במלחמת העצמאות של ארצות הברית ועבדים משוחררים מבריטניה, שם נאסרה העבדות, כבר ב-1722. הישוב הראשון ניטש. ב-1791 נוסדה "חברת סיירה לאון".  זו נטלה לידיה את הנהלת המושבה וייסדה את פריטאון (Freetown), שהוראתה "עיר חופשית". בשנותיה הראשונות סבלה המושבה מהתקפות של שבטים מקומיים ומהפגזות צי צרפת. ב-1808 ויתרה החברה על זיכיונה וסיירה לאון הייתה למושבת כתר בריטית. ספינות עבדים, שנתפסו על ידי הצי הבריטי, הובאו לסיירה לאון ו"מטענן החי: יושב באזור החוף. המתיישבים החדשים היו בני שבטים שונים ודוברי לשונות שונות. מיסיונרים בריטיים ניצרו אותם, לימדו אותם את השפה האנגלית וגיבשו אותם לקבוצה אחד שנקראה "קריאולים". אלו נהנו מזכויות יתר במושבה והבריטים נעזרו בהם בהתפשטותם בפנים הארץ. החלוקה לשטח חסות בו חיים כ-2 מיליונים בני שבטים ומושבה בת 150,000 איש, היתה קיימת עד שנת 1961.

המשכנו לסייר ב"רחוב" המוביל ל"נמל הראשי". זהו מפרץ יפהפה, מוקף עצי ענק עם סירות שנמצאו על החול בשל השפל. בגסט האוז אחר, בנו אוהלים דווקא, ישבנו בבאר. הזמנתי כוס של "גין אנד טוניק". המנה הכפולה או המשולשת של הג'ין, סחררה את ראשי והגעתי לגסט האוז "שלנו" מעולף למחצה.

יומן הטיול 21-12-24

בית ההארחה המנותק יחסית אשר באיי בננה, נראה לנו כמוקד של ציוויליזציה, אחרי הימים באי שרבו ובאיי הצבים. גם כאן אין מכוניות וההגעה היא רק דרך הים. אבל כנראה שהכול יחסי. בניגוד לחופים הרחבים הזהובים בהם פונקנו בימים האחרונים, כאן צופים בים דרך עצי היער ומעבר לחגורה הבזלתית השחורה.

שטנו בסירה לאורך חופו המזרחי של האי, למרות שהשמש הייתה מולנו, ניתן היה להתרשם מיופיים ומעוצמתם של ההרים הנישאים מן הים. למעט כמה מפרצים קטנים, לא נראו חופים, אלא רק מאסה של בזלת כהה ומיוערת, המזדקרת ממש מעל המים. ירדנו בכפר Ricketts הנמצא בקצהו הדרומי מערבי של אי בשם זה. במפרץ עגנו כמה סירות דייגים צבעוניות, עליהם טרחו כמה גברים בתחזוקה ובתיקון רשתות. אל המעגן וממנו עלו וירדו אנשים, כמו בסולם המוכר מחלום יעקב. גבר שנשא דג ענק על ראשו, בחור שהחזיק חילזון גדול מאד בתוך קונכייה, נשים נושאות ג'ריקנים צהובים מפלסטיק על ראשיהן ועוד מראות אפריקאים, שלא חדלנו מלהנציח בלבנו ובמצלמותינו. מהמעגן מוביל גשר עץ רעוע, אל איון קטן, שם הוקמה במה לקראת חגיגות הכריסטמס הקרבות ובאות. תושבים אלו מכונים "קריאולים", או "קריו" (Crio). הם  צאצאיהם של עבדים אפריקנים משוחררים, שעזבו את ארצות הברית ואת ג'מייקה והתיישבו באזור פריטאון, ושל עבדים ששוחררו על ידי ספינות הצי הבריטי ,במהלך המאה ה-19, בתקופה שבה נלחמה בריטניה בסחר העבדים.

בכפר עצמו, רחבה גדולה ובה כמה אנשים שואבים מים, ילדים משחקים בכדורגל מסמורטט ואשה עירומה למחצה, רוכנת על הכבסים, כששדיה הענקיים מתנדנדים מצד לצד. ביקרנו בבית הספר ובמרפאה, שהוקמו על יד ארגוני סיוע, בבית הנושא בגאווה את התאריך פברואר 1960, לציון עצמאותה של סיירה לאון. גם כאן, למרות הקדמה היחסית, מרבים הנשים יולדות בבתיהן, בעזרת מיילדת.

ממוצע הילודה במדינה עומד על 4.1 צאצאים לאישה. המדינה סובלת משיעור תמותת האימהות בשעת הלידה (Maternal Mortality Ratio – MMR) הגבוה ביותר מכל מדינה אחרת. לפי דו"ח ארגון הבריאות העולמי משנת 2019, על כל 100,000 לידות בסיירה לאון נרשמים 717 מקרי מוות של היולדות. שיעור גבוה זה נובע מסיבוכי היריון חמורים כגון הפלות, צירים חסומים, היריון חוץ-רחמי, שטפי דם פנימיים וזיהום רחמי. הסכסוך האלים של שנות ה-90 ופגיעתו האנושה בשירותי הבריאות, שהתבטאה בעקירת בני אדם ממגוריהם, בהשמדת מתקנים רפואיים וציוד רפואי ובחסימת הגישה לאזורים כפריים, גרמו לעלייה חמורה בשיעור זה.

ביקרנו בבית הקברות, שם ניתן היה לראות את ההבדל בין העשירים שנחו על משכבם בקברים משפחתיים ובמצבות אבן גדולות, לביו העניים שנאלצו להסתפק במעגל אבנים. בחור מקומי, הצליח בעזרת מקל ארוך, לקטוף למעננו את הפפיה המתוקה ביותר שאכלנו בטיול.

משם הלכנו ביער העבות, בשביל צר ומתפתל. יער גשם טרופי, על שפע מיני הצמחים, שורשי האוויר, הליאנות המטפסות על העצים ומשתלשלות מעץ לעץ, הפיקוסים החונקים עצים אחרים ועוד. לאורך הדרך ראינו מכרות פחם נטושים, כמה חלקות יער שבוראו לצורך עיבוד חקלאי, קורות שנוסרו לבניית ספינות, אך מעבר לכך, שפע של עצים, שבמקומות רבים, נשקפו מהם פיסות של .ים.

בין האי ריקטס, לאי דלטונס (Daltones), מחבר גשר מאבני בזלת, שהתנקזה אליו אשפה, שהושלכה אל הים. תזכורת ששום דבר אינו הולך לאיבוד. שהטבע מחזיר לנו את מה שהשלכנו אליו. בעיקר בלטו בקבוקי הפלסטיק, קללתה של אפריקה. תוצאה של החלטה אומללה וצינית של חברת /קוקה קולה/ ומתחריה, לעבור משימוש בקבוקי זכוכית אותם ניתן מחזר, לבקבוקי פלסטיק, שהולידה הררים של פסולת.

בדרך עצרנו ב Turtle bay (מפרץ הצבים), שהוא גם שמו של מפרץ רחב בהרבה מזה של הלודג' "שלנו", עם רצועת חול זהובה ומרשימה ועם בית הארחה מטופח, בבעלות גבר צרפתי, שבנה אותו וחי בו מאז 2008. כוס קפה מול הים, הליכה קצרה ואנו חזרה בלודג', לפינוקים אחרונים.

הפלגנו משם כחצי שעה עד לקנט (Kent) בחוף שממול. להפתעתנו, ראינו שם חוף מרהיב ביופיו, עם לגונה עמוקה ועם רצועת חול צחורה ומעוגלת, המפרידה בינה לבין הים. ילדים רבים רחצו במים או שיחקו על החול ועיטור אותו בנקודות שחורות.

במקום כמה שרידים לתקופת העבדות, בעיקר בית מעצר, שם נכלאו העבדים, לאחר שפסעו ימים ארוכים ביערות, כשהם קשורים בשרשרת ברזל, זה לצווארו של זה. כאן הוחזקו במרתף נמוך, בו יכלו רק לשבת, מבלי להזדקף. עבד שרצה לשתות, היה אנוס להגיח מהמרתף, כשידיו קשורות וללקק את המים משוקת אבן קטנה. בדרך כלל הוחזקו שם העבדים ללא מזון, כמו בזנזיבר או בגאנה, כדי לסנן את החלשים, שלא יוכלו לעמוד בתלאות המסע הגדול מערבה. אמנם, עבדות היתה נהוגה כבר בתקופת המקרא ובארצות האסלם, אבל לא במאסות כאלו. מעריכים שכעשרה מיליון עבדים הובאו מאפריקה לאמריקות, כשהם משנים ללא היכר את פניהן שתי היבשות ובעקיפין גם את אלו של אירופה. אחת החרפות הגדולות של המין האנושי.

משם, דרך הגבעות המקיפות את המפרץ, דרך מקום בשם Waterllo, בפאתי פריטאון. זהו  אזור עירוני, צפוף, סואן, צבעוני. תנועה רבה. המון אדם. החיים מתנהלים ברחוב. אין מדרכות. המוני אנשים הולכים בין כלי הרכב המצטופפים בכביש. מכוניות, משאיות אופנים, אופנועים. כולם נעים יחד. בין דוכני השוק, נראית אשה מקלפת מלפפונים, נשים חובטות במניהוט, אופות על גחלים תירס. דומה ומתי שהוא בבקר, עוזבים ההמונים את בתיהם הצפופים, המדיפים ריחות של עובש, יוצאים אל הכביש. השהייה ברחוב מאפשרת גם חמצן, גם מעט פרנסה וגם חיי חברה. הנשים צועקות זו אל זו, לייתר דיוק משוחחות בצעקות. כולם סקרנים. שואפים את הרחוב.

בשלב זה של הטיול, כבר לא שעינו לפיתויי הצבעים והמראות ואצנו משם אל השקט. ירדנו מההרים, בדרך משובשת להפליא, למפלי שרלוטה ( Charllote).  המפלים מפתיעים מעט, קילוחי מים שעברו שוצפים דרך סלעי הבזלת והתיזו רסיסים לכול עבר. אלמלא הלכלוך ואלמלא השמש שהכתה בעיניים, היה זה מקום נפלא. אבל גם כך, שווה מבט בוחן. בדרך חזרה, החלטנו להקל מעט על ביני הנהג ועל הג'יפ ולעלות ברגל. משום מה, הוא  לא עצר לנו, אלא חלף על פנינו בסערה. למרבה ההפתעה, הוא לא המתין לנו במקום בו הדרך התיישרה והתמתנה, אלא המשיך בשעטה למעלה. אם לא די בכך, לתדהמתנו, מצאנו עצמנו עוברים דרך שכונת עוני, שפרצופי האנשים שבה, לא בישרו טובות. נזכרתי באזהרות המסע לגבי סיירה לאון, ארץ ששמה יצא לשמצה, בשל הבטיחות הלקויה המיוחסת לה. מבטים חומדים נשלחו אל המצלמה שלי, שהכיסוי שלה נשאר ברכב ובלטה כאילו להכעיס. היה זה אירוע הזוי: שלושה מטיילים לבנים, שבכיסיהם ממון שיכול לקנות את השכונה כולה (בעיניהם של המקומיים כמובן), משוטטים כך. התעלמתי מכמה פיתויי צילום, כמו ראשה של נערה, שסודר בתלתלים בצבע אדמוני, מהודקים בג'ל. חשתי את המבטים אל הפאוץ' שלי וגם עתה אני מתקשה להשתחרר מתחושת הצריבה. ביני ההגנו? א המתין בכביש הראשי ולנגד עיני שחזרתי כבר תעייה שלו דרך, פניה לא נכונה, תקלה ברכב, שוד ומה לא. היום החל להחשיך. בלית ברירה ובלב דואב נסענו בריקשה עד סמוך למרכז השימור של השימפנזים. את העלייה האחרונה, התלולה מאד, נאלצנו לעלות ברגל. הגענו ללודג' יפהפה, מטופח להפליא, בקסם קולוניאלי, טובל בצמחיה, עם בקתות מאובזרות, ערסלים התלויים בין העצים  ופינת קפה מפנקת, אך בשלב זה לא שעינו לכול הטוב הזה. דעתנו לא היתה פנויה לכך. מיד החלתי ללחוץ על פקיד הקבלה, להעמיד לרשותנו ג'יפ, כדי לחפש את הבנים האובדים, שמרגע לרגע חלפו בראשי תסריטי אימה הולכים ומסלימים. אלו מצדם רצו רק להסיענו לתחנת המשטרה. מפה לשם, הג'יפ הופיע, מסתבר שביני אץ למלא דלק. הוא ביקש מעובר אורח שראה בדרכנו, לעדכן אותנו….לעובר האורח היו תוכניות אחרות.

אבן נגולה מעל ראשינו. תחושת של הקלה מיתנו את הכעס.

ישבנו יחד לשיחת פיוס על כוס בירה צוננת, כשברגע נשמעות צרחות השימפנזים.

הפוסט הזה נכתב כבר בנמל התעופה של אדיס אבבה, בדרכנו הביתה, לאחר טיסה מייגעת שחצתה את אפריקה. מכיוון שלא תמיד בורכנו בקשר אינטרנטי, אני מעלה פוסט שנכתב שלשום.

22-02-34

להתעורר בבקתה מטופחת, ביער, בו מנשבת רוח נעימה, לשמוע את צרחות השימפנזים, אגב רביצה על ערסלים, הם דוגמא למרכיבי הקסם של אפריקה. טקוגמה (Tacugma) אינה שמורת טבע ולא גן חיות, אלא מרכז שיקום, אליו מובאים שימפנזים, שחוו טראומה של שבי. אנשים ירו באימותיהם ,כדי לאכול את בשרן ואת הגורים אימצו כחיות מחמד. היה שימפנזה שאולף לבצע עבודות בית, אחד הפך לתוקפן וקיבל מדי יום מנות של ווליום. להבדיל משימפנזים החיים בטבע, אלו אינם יראים מבני אדם. הם עלולים להיות תוקפנים וליידות אבנים באנשים המתקרבים אליהם. שימפנזים אלו קטנים מקרוביהם שבמזרח אפריקה, אך נראים אנושיים כמותם. צפינו במנהיג הלהקה, באם הנושאת את "תינוקה" על גבה, באחרים העומדים על רגליהם כשמחלקים להם מזון. כנראה שמה ששובה את לבם של אנשים, בצפייה בבעלי חיים, הוא דווקא התנהגותם "האנושית", מה שנכון לגבי פינגווינים, המהדסים כחבורה של נזירות, או לגבי כלב השוכב על גבו ומצפה ליטוף, נכון שבעתיים לגבי צפייה בקרובינו החולקים 97% מה-DNA שלנו. התפצלנו מהם לפני מספר  מיליוני שנים, בין חמישה וחצי לשבעה מיליון, פרק זמן קצרצר במושגים של קיום החיים עלי אדמות. זהו ביקור שנחשב ""MUST" בקרב המטיילים לסיירה לאון ואכן, סיירנו עם קבוצה גדולה יחסית של תיירים, שבאו יחד עמנו, להתרשם קופי האדם וכן מהמאמצים שעושים לשימורם.

הסיור התחיל מאוחר ונגמר בצהרים, כבר היינו עייפים ובעיקר מותשים נפשית. המשכנו משם לתצפית על פריטאון הבנויה על גבעות הגולשות אל הים, אלא שהאובך הכבד פגע בראות. צריך להיות מרשים בתקופת הגשמים. דיברתי עם הנהג על מפלי בימבו הסמוכים, אבל סיוון בטאה את מה שכולם רצו – חוף הים. בסמוך לבירה פריטאון נמתחים כמה חופים יפים, שהידוע שבהם נקרא River No. 2, שהוא רצועה חולית ארוכה ורחבת ידיים, עטורה בעצים טרופיים שונים. לבו של החוף הומה מקומיים, היושבים במסעדות, קונים בדוכנים, מעשנים נרגילה וחוגגים. קצת צפוף והומה עבורנו. נמלטנו משם לחוף מרוחק יותר, שם אפשר היה לחוות את החוף בשקט. המחירים הגבוהים מפתיעים. ראשית כל, אפריקה המערבית אינה זולה כלל ועיקר. שנית, אזור החוף ידוע כיקר במיוחד. חדר פשוט, ללא אבזור, עם מקלחת קרה, ללא מזגן, עולה כ-170$, יקר מאד. לא רק ביחס לדרום אפריקה, אלא גם ביחס לאירופה. נכנענו לפיתויי החוף ונשארנו. ארוחת צהרים של שרימפס ענקיים, בירה קרה, ואחרי המנוחה על דרגשים מול הים, שתיית חלב קוקוס, שחייה במים הצלולים וחוזר חלילה. יצאתי להליכה לאורך החוף, עד למעגן של סירות הדייגים. כל רגע הגיח משיהו שהציע לי שיט לאיון "ברקודה" (Barracuda) שממול, לובסטר, אשכול בננות (העולה פי עשרה מאשר בשוק), עישון נרגילה ואפילו חשיש. בערב, מול גלי הים המשחירים, בשקט שרק מגביר את שאונם, ישבנו לארוחה אחרונה בסיירה לאון. הפעם, לובסטר על הגריל, ומשקה שנקרא מוחיטו+ג'ינג'ר". אני מרגיש שרוצה עוד קצת מהמקום הזה. פנטזתי על הליכה בבקר על החוף, נסיעה בג'יפ למפלי במבו, קריאה מול הים… אך קסמה של חופשה, הוא בכך שיש לה תאריך סיום.