כתב: גילי חסקין; 05-01-2025
מערב אפריקה הוא טיול אחר. שונה מכול טיול. בקניה, טנזניה וזמביה, שם המשחק הוא עולם החי, באוגנדה, בדרום אפריקה ובנמיביה, העיקר הוא הנופים. במערב אפריקה, הנושא העיקרי הוא האנשים. הטיולים הקודמים בגאנה, טוגו, בנין, בורקינה פאסו, סנגל ומאלי, השאירו אצלי תאבון לעוד.
ראו באתר זה: טיול לסנגל, טיול לטוגו, טיול לבנין, טיול לבורקינה פאסו, טיול לגאנה.
נסענו
יעל, חנית, סיוון ואני. גבר עם שלוש נשים, שלא מעט אפריקאים סברו שהם רעיותיי.
אחרי טיסה מתישה, לילה ויום, טיסה שנדמה היה שלא תסתיים, נחתנו בקונקרי (Conakry), בירת גינאה. הצבע השחור דומיננטי; כמעט יחידי. כהה בהרבה משפע גווני החום אשר באתיופיה. גינאה קרויה על שם המפרץ שבאוקיינוס האטלנטי, בצידה המערבי. כך גם גיניאה המשוונית וגינאה ביסאו. המיל "גיני" משמעה בפי הפורטוגלים "שחורי עור", להבדיל מהמאורים של צפון אפריקה ומאוריטניה. מילה עדינה בהרבה מה"ניז'ר" האנגלי. במגרש החנייה, ליד נמל התעופה נראו הרבה אנשים. גברים לבושים היטב, סבלים מדיפים ריח חמוץ של זיעה ונשים יפות בולטות בבגדיהן הצבעוניים, המחמיאים לגזרתן החטובה.
שם פגשנו את המדריך המקומי ג'יבו (שם חיבה לג'יבריל), שלו חיוך רחב והוא לבוש בגלימה ייצוגית. חברו בייני, שתקן. נראה כאיש שטח מעולה. שניהם הגיעו ממאלי, במשך יומיים של נסיעה.
נסענו לבית המלון, הנמצא במרחק קצר משם, אך הנסיעה ארכה זמן רב בשל עומס התנועה. הכבישים צפופים, התנועה אינה מתקדמת, מישהו נצמד אלינו ברכבו ומסמל באצבעותיו תנועה של כסף. מישהו אחר התנדב לפנות מכוניות מהדרך ולאפשר לנו להתקדם, בציפייה לטיפ. ג'יבו מנחה אותנו להימנע ומסביר שהכסף נועד לסמים. אני ממלא אחר הנחיותיו. ממשיכים לנסוע. זמן רב מדי עבור עצבינו הרופפים משעות ארוכות ללא שינה.
מתברר שהמלון יקר מכפי שתכננו. ציפינו לקבל תמורה בהתאם, אבל הגענו למלון עלוב למדי, עם ריח של עובש בחדרים. אכלנו ארוחת ערב במסעדה סמוכה ורועשת. ההתחלה לא מזהירה.
אחרי שינה הגונה, הכול נראה אחרת, גם חוף הים הסמוך למלון, גם החצר המוצלת, מוקפת עצים גבוהים. פינה ירוקה ושקטה בלב ההמולה. נסענו לאיטנו. קיווינו ששעת הבוקר הקדומה, בעיקר ביום ראשון, תבטיח לנו תנועה זורמת. אז קיווינו. דומה וכל העיר היא שוק אחד גדול, מתפקע מרוב צבעים. כולם בתנועה. חלפנו לצד קירות מצוירים בגרפיטי צבעוניים, שמוסיפים עוד רעש ססגוני למגוון הצבעים הצועק בלאוו הכי. לצד הדרך נראה שוק עזים, הממלא את האוויר בפעיות. בשלב מסוים, האור הרך של הבוקר, צובע את ההמולה בגוונים עזים במיוחד. איננו מתאפקים ועוצרים ליד שוק יפה. יורדים מהרכב נלהבים, בעקבות ההמונים הנוהרים בזרם אנושי לעבר הדוכנים. בין השוכנים ישובים רוכלים רבים, על הרצפה, או על יריעת בד. נשים מתרוצצות במהירות עם משאות על ראשיהן. אנחנו הלבנים היחידים בשטח. בשוק, גודש של צבעים, מכה בעיניים. מטיילים רבים חושבים שהמלבושים בגווני אדום, צהוב, ירוק וכחול בוהקים., הם מאפיינים אפריקאית. אלא שעד לראשית הקולוניאליזם, המקומיים לבשו בגדים בהירים, מעוטרים בצבעי בוץ. הצרפתים מכרו להם טקסטיל צבעוני. הם יבאו מאפריקה חומרי גלם ומכרו להם מוצרים מוגמרים. הערך המוסף, נשאר בצרפת.
באופן מפתיע, המקומיים ידידותיים למדי. יותר מאשר בכל שוק אפריקאי הזכור לי . כמעט ואין התנגדויות לצילום. כמעט ולא מבקשים כסף. אני מצלם כאחוז תזזית, משתדל לאחוז בחוויה כמה שאפשר. טוב מכדי להיות אמיתי. לפתע מישהו מאחור מושך בחולצתי. שוטר שפניו מבשרות רע. הוא מסמן לי בתקיפות לבוא אחריו. אני חש חסר אונים. מבקש להמתין לבוא המדריך, אך הוא מתבונן בי בעיניים רעות, אוחז בחוזקה בדש בגדי ומסמן לי בתוקף לבוא אחריו. אני מודאג. מוקף שוטרים, מבלי שמישהו מסביר לי מה קרה. מזלי שבייני, הנהג, הבחין במתרחש ודלק אחרינו. את הבנות הוא מסלק בתקיפות אל הג'יפ, כדי שלא להכפיל, לשלש או לרבע את הבעיה. אני לא מצליח להבין במה חטאתי. מתברר שהם טוענים שצילמתי לובשי מדים, דבר האסור על פי החוק. אני מתפלץ. איזה סיבה יש לי, לצלם בגדים בצבע ירוק זית, בתוך הגודש המופלא של הצבעים האפריקאים? אני דוחף לפניהם את הטלפון הנייד, מנסה להראות שידי לא הייתה במעל. מבקש מהם להתבונן בצג המצלמה, כדי להוכיח את חפותי. אך לשווא . בבת אחת נתקלתי בפנים המכוערות של אפריקה והפעם, השחיתות במלוא כיעורה.
ניכר על בייני שהוא איש המקום. הוא מתווכח איתם בלהט, אך מודע למגבלות. אחד מהם מבקש ממני להראות לו את הדרכון, אני מנוסה דיי, כדי לדעת שלא טוב שהדרכון ישמש כערובה בידיהם. מסביר שהוא ברכב. שוטר אחר מסמל לי בתקיפות לבוא אחריו, לא ברור לאן. בייני מסמן לי להישאר. אני מנסה לחשב מה הכי נכון. בוחר בצד של בייני. בסוף זה נגמר בכסף. גם התחיל בכסף. הרבה כסף. הצוות שלנו טוען שגינאה וסיירה לאון הן המושחתות ביותר במערב אפריקה. מה שברור שזוהי אפריקה ב"מיירעה".
עוד שעה ארוכה של נסיעה בצפיפות. הרכב מתקדם לאיטו ואנו מתבוננים החוצה, כמו בסרט. אפילו סרט מתח. אין בו רגע דל. לצד הכביש אנשים הולכים, בשקט אך בנחישות. אני שואל את עצמי לאן. ביניהן בולטות נשים, הפוסעות עם משאות על ראשיהם. לאחת מהן מקלעת של תפוחים. לא בסל, אלא על הראש. כמו זר. מכוניות קטנות יחסית, נושאות משא גדול, גבוה פי שנים או שלושה מגובהן. אני תוהה אם ומתי ייפול. אופנועים, הרבה אופנועים, שעל כל אחד מהם נדחקים ארבעה אנשים. גבר, אשה ושני ילדים. ללא קסדות מגן. על אחד מהם, צמודה לנהג נוסעת בעלת שיער מחומצן ועל ראשה סל, ממנו מדקרים בגטים גדולים, שמשווים לו צורה של כתר. לצדנו עוברת רכבת משא, ובה עשרות קרונות המובילים בוקסיט מהמכרות. עוצרים לרגע ליד דוכן עליו תלויים עורות של פרה אדומים מדם ועל הדלפק בשר טרי. ללא קירור. עושה חשק להיות צימחוני. מולנו נוסע רכב עמוס לעייפה, ועל הפגוש האחורי שלו עומד אדם, בחוץ. הרכב מקפץ ולמרבה הפלא, האיש נותר במקומו. בשלב מסוים הוא מטפס כלוליין על הגג. תוכו של הרכב צפוף להפליא. למרות האמרה העממית שעל כל רכב ניתן להעלות אדם אחד נוסף, דומה ואין אפילו מקום לסיכה.
מרביתם המוחלטת של התושבים הם מוסלמים. מעת לעת רואים מסגדים קטנים, לא מפוארים, לא מהודרים. לאחד מהם שני מינרטים עגולים, מפוספסים בירוק לבן. בשעתיים הראשונות אנו נוסעים בנוף טרופי. הכול ירוק ורענן. המון עצי מנגו, דקלים, שדות של יוקא, עשבי בננות, עצי פרי הדר, עצי פפיה ובעיקר עצי מנגו.
ככל שמתקדמים, הנוף הולך ומתייבש. הירוק מרוכז בעיקר בערוצים. מעת לעת אנו חוצים נחל, הנראה כפס מפותל בכחול. ומשני צדיו מתוחות רצועות של ירק. ברקע מראים הרי משאר גבוהים יחסית, אחד מהם, בולט בגובהו, שנקרא הר קויה (Koya).
עצרנו לאכול בגט טרי עם חביתה. גם זו מורשת צרפתית. כמו השפה. בגינאה ישנם כמה שבטים, הדוברים תשע שפות שונות. הצרפתית משמשת כ"לינגווה פרנקה".
אנו פונים בדרך עפר. ללא מכוניות כמעט. ניגוד כה בולט לצפיפות ולשאון שחווינו בבוקר. הדרך מתפתלת בין כפרים קטנים, בקתות בודדות מעוגלות, מכוסות בגג קוני מצופה בקש. לצידם מיתמר עץ ענק, לפחות לגובה של 40 מ' ומגזעו הרחב יוצאים בדים ארוכים. קליפתו משמשת לרפואה עממית. הנסיעה משקשקת עצמות. אנו מתערבבים בג'יפ, כמו בתוך מיקסר. מדריכנו היקר מכנה זאת "מסאג' אפריקאי". מזכיר לי יותר חדר חקירות.
אחרי שעה ארוכה הגענו לסמאיה ( ((Samaya. זהו שוק שבועי, המתקיים מדי יום ראשון, ליד כפר וליד אגם בשם זה. חיש קל שכחנו מהתלאות. מגיעים לכאן אנשים מהכפרים שמסביב, מרחבי גינאה ורבים מהארצות השכנות. הרבה משאיות פורקות ומעמיסות סחורה. טנדרים עמוסים בסחורה אנושית. אבל מרביתם של המוכרים והקונים, מגיעים בסירות, דרך האגם. מאות אנשים פוסעים בין הדוכנים כנמלים עמלנות. בולם מוכרים, קונים ומשוחחים איש עם רעהו. ניכר שיש לשוק גם תפקיד חברתי. באחד המקומות, שני גברים מבוגרים מעבירים לילדה טיפול של החלקת שיער. מפניה לא נראה שהיא נהנית. בלשון המעטה.
ממשיכים להתבונן סביב סביב. כל זווית היא צילום: אבטיחים, פפיות, תפוזים, שקים עם פחם, דגים מיובשים, חבלים מפלסטיק, בגדים, כל מה שיעלה על הדעת. השוק הוא פנטזיה מרוכזת של צבעים. שלל גווני הקשת על סטרואידים. יורדים רגלית לחופו של האגם. על החוף, שקים ענקיים מלאים בסחורות, המולה שקטה וסירות עליהם עולים סחורות ומטענים אנושיים. גודש הסירות והאנשים שרוחשים סביבם, משווים למקום מראה של שוק צף. בכל המקום הנהדר הזה, השוקק חיים כל כך, לא ראינו ולא תייר אחד.
יצאנו לשיט של כשעה, כדי לעכל את החוויות ולנוח מהמראות. באגם, עצים רבים עומדים מתים ועל ענפיהם עומדים נצים, שעפים משם ברגע שאנו מתקרבים. מולנו מפליגות סירות עמוסות לעייפה, הנוהרות אל השוק. ממול, במרחק של שבעה ק"מ, נראים מפלי מים. שם שוכן הכפר ווליה (Walya), שאשה גרמניה בנתה שם בית הארחה. נראה לי נכון יותר ללון שם, אבל כבר מאוחר מדי. מאוחר גם מכדי ללכת רגלית ארבע שעות אל העיירה קינדיאה (Kindaya), אליה נגיע בג'יפ בעוד מספר שעות.
השיט מכוון את סירתנו לסלעי גרניט הבולטים מעל המים. אנו יורדים כדי לצפות באגם וגם כדי לזנק למים הנעימים. המים מרפים את גופנו הדואב. שלווה נעימה. אפריקה במיטבה. חזרה לשוק, כדי לצלם עוד כמה תמונות בהתקף של רכושנות. פירות פפיה טעימים עם לימון. הגיע הזמן להמשיך בדרכנו. שוב ערבול בדרך העפר. כביש שנראה כמחוז תענוגות. כשהגענו לקינדיאה סוף סוף, הופתענו מבית הארחה נעים. עם מסעדה גדולה ויפה, ובה לא מעט מערביים, נראים טיילים מושבעים. הגיעו בג'יפים או על גבי אופנועים. אווירה בין לאומית. בטלוויזיה מדברים בצרפתית על סוריה. אנחנו היחידים שמתעניינים.
ארוחת הבוקר נמתחת על פני זמן רב. סיכמנו עם צוות המלון על ארוחה בשעה 07:00, אך המלצר מתקשה להתאושש משנת הלילה. הוא מניע את עצמו באיטיות ומגיש בקצב הכתבה, את המים לקפה, את החביתה וכך הלאה. זמן אפריקה.
ג'ימבו מדריכנו, הופיע בחליפה חדשה. מעשה ידיו. סיוון הצמידה לו את הכינוי "נסיך מאלי”. אני תוהה היכן הוא מאכסן את בגדי הנסיכות שלו. נסענו לא הרחק, לפאתי קינדיה (Kindya), כשהפעם מתגבר את הצוות מדריך מקומי בשם קמרה (Kamera), ששבילי ההרים נהירים לו. עצרנו בפרבר של קינדיה, שנקרא Kartie. זהו למעשה כפר, הנמתח משני צדיה של דרך עפר. בחזית הבתים נראות נשים בריאות בשר, מחייכות בדרך כלל. ליד כל בית, עומד לול תרנגולות קטן ובחזיתו אנשים שאינם נראים עסוקים מדי. חלקם משוחחים, חלקם יושבים ובוהים. לא נראה לי שמישהו שם בדרך להתקף לב. למרגלותינו נראה עמק מעובד, ירוק להפליא, מוקף בהרים, שצבעם חום, מנומר בשיחים. עצרנו ליד כמה בתים, לצורך צילום וחיברות עם המקומיים. מרביתם מבינים צרפתית ומגיבים יפה לשאלותיה של יעל בשפת אימה. האנשים ידידותיים, מעטים סירבו לצילום. גם אלו שסירבו, היו פתוחים למשא ומתן: "בבקשה צילום אחד קטן". מעין הפצרה שגרמה להם להתרצות.
מרבית הבתים משוחים בצבעים עזים. למשל, בית שצבעו טורקיז ולו דלת מבד אדום. לצדו בית שצבעו חום וכביסה תלויה בחזיתו ועוד. מכיוון שאנו באזור אימונים של הצבא, צורף אלינו חייל, רזה וקירח, לבוש ברישול בבגדים אזרחיים, שהלך לצדי ומלמל "אוכל", כשהוא מסמן באצבעותיו על שפתיו. הסברתי לו שאין צורך, שאינני רעב… למען האמת גם הוא לא נראה רעב. עצרנו מול בית אימו והתרשמנו שמצבה הכלכלי מאפשר להכין לו ארוחת צהרים. הוא מכול מקום, לא התרשם מההומור שלי והמשיך לבקש.
הלכנו בשדה פתוח. לפתע נתקלנו בקצין שישב מתחת לעץ. הבחור התלבש מיד במדים, חבש כומתה, התמתח מול הקצין והצדיע. האחרון הורה לנו להמתין, עד שהתרגיל הצבאי יפסק וכעבור כעשרים דקות, התיר לנו להתקדם, כשברקע נשמעים הדי יריות מהמטווח. רעש מוכר. מוכר מדי. מולנו המתנשא הר GAGAN, שגובהו כ-1,100 מ' מעל פני הים. 700 מ' מעל לראשינו. נראה כגוש גדול של אבן חול, שפסגתו מיוערת בצפיפות. בשלב זה הלכנו בנוף יובשני למדי, בו הסלע התפורר למרכיביו, כך שפסענו על חול לבן, כמו לשפת הים. השביל הלך ונעשה תלול, קשה משציפיתי. החום העיק ואנחנו נאבקנו בזיעה, שלא רק הרטיבה את חולצותינו, אלא גם העלתה אדים על משקפי השמש וצרבה את העיניים, כעבור כשעתיים של הליכה, לא קלה בלשון המעטה, הגענו לכפר קטן בשם קיריה (Kiriya), החבוי בין העצים. לא ממש כפר. לייתר דיוק, מקבץ של מבנים, בהם חיות 39 משפחות, מרביתן בבקתות בוץ מלבניות, מקורות בפח, מיעוטן בבקתות עגולות ולהן גג קוני מקורה בקש. ליד כל בית כמעט, לול קטן, בנוי עץ, ניצב על כלונסאות, להגנה מטורפים. בחזית הבתים, עצים להסקה ולבישול. ליד הספסל בו נחנו, עמד ילד קטן וחבט במעין עלי ענק, בגרגירי אורז, בתוך מכתש עשוי מעץ. אין בכפר מים וזורמים או חשמל. הם נעזרים בפנסים הנטענים בשמש. בקצה הכפר ברז, המשמש לכביסה ולרחצה. שוטטנו בין הבתים, משתאים מהפשטות. מקום פרימיטיבי להפליא. זה המוקם להזכיר שהביטוי "פרימיטיבי", אינו מושג מעריך ובוודאי שאינו מתנשא, אלא מתאר, שהוראתו "ראשוני".
בלב הכפר על מדורה, משהו מתבשל בסיר. מסתבר שהבישול כאן משותף. כמו בקיבוצים של פעם, ללא האידיאולוגיה של יוסף בוסל. כמה תושבים, לייתר דיוק כמה נשים, העמיסו פירות על ראשם, בדרכם למכור אותם בשוק של קינדיה. באחת מפינות הכפר ראינו את יעל, לאחר שלב מהיר של התאקלמות. היא הלכה בעקבות הכובסות, כך חשבה לפחות, אבל מצאה את עצמה מוקפת נשים, שעמלו על קילופם של תפוחי אדמה מאורכים, קטנים ומבושלים. מבלי שביקשנו, מיהרו הנשים לקלף עבורנו כמה תפודים, מבלי לבקש תמורה. עוד כמה צעדים לכיוון היער, ונתקלנו בחבורה של נשים, מרביתן חשופות חזה, שסעדו אורז בחלב והציעו לנו לטעום. ויתרנו. התבוננתי בדאגה בהר הגבוה שנישא לעלינו, עליה של עוד 400 מ' אנכי.
האובך לא הבטיח תצפית מרהיבה ואני תהיתי אם כדאי להמשיך. ההגעה לכפר נראתה לי מספיקה. לא הייתי בטוח שיש טעם לטפס לפסגת ההר. אבל התביישתי להציע זאת לבנות. אחרי כמה רגעים של טיפוס, שאלתי את יעל וסיוון, אם הן רוצות להמשיך, כולי תקווה שיסרבו, דבר שיאפשר לי להסכים באבירות לוותר על הטיפוס. אך נוכח תשובתן הנחרצת, לא הייתה לי ברירה אלא לטפס. הלכנו בעקבות המדריך המקומי, שהיה משוכנע שנישבר בדרך. ניסינו לדלות מידע על הצפוי לנו, אך הוא לא הבין את השאלות ואנחנו לא הבנו את התשובות. למזלנו, בשלב זה, כבר הלכנו בצל העצים. היער הלך ונהיה צפוף ובו יותר ויותר מיני עצים, בשלל צורות גווני ירוק, לשעליהם צורת טיפה, כדי למנוע מהמים להישאר על העלה באקלים החם ולהרקיב אותו. נאלצנו לעבור על פני שורשים גלויים לחלוטין. הקרקע הטרופית דלה. ההומוס, מאגר המזון, ביער הטרופי, מגיע לעצים דווקא מהקרקע. לכן לעצי ענק יש שורשים לא עמוקים. אין צורך בכאלו. כדי לייצב את עצמם, מפתחים העצים תומכות לגזעם הנראות כמניפות. בגובה של 800 מ' לערך, הופיעו שרכי ענק וליאנות ("חבל טרזן"), שטיפסו על העצים והשתלשלו מהם. המשכנו לטפס, כשאת תשומת הלב העיקרית תפסו פרפרים רבים, במגוון של צורות וצבעים. פרפר שעל כנפיו כתמים צהובים על רקע ירוק; פרפר שכנפיו נראות ככתמים שחורים על רקע ירוק; פרפר קטון, צהוב לגמרי; פרפר שצבע כנפיו כחול -אפור על רקע שחור, התחום על ידי שני פסים לבנים; פרפר מנומר בשחור ובכתום; פרפר שחור מנוקד בלבן ועוד רבים אחרים. עברנו דרך מטעי בננה, וטארו (אוזן הפיל), שהכפריים אוכלים את שורשיהם. הם כולם מתפרנסים מחקלאות. מקור הגידולים אינם אפריקאי. המנגו הגיע מהודו, עץ הלחם מהאמזונס, האורז מאסיה, הבננה מהאוקיינוס השקט, גם הטארו.
המשכנו לטפס, לאמץ שרירים, להיאבק בזיעה, כשהמדריך המקומי מתפעל מעקשנותנו. הפסגה, בגובה 1,078 הייתה מאכזבת. קרחת יער, מוקפת עצים וללא נוף. בניגוד לשביל שהיה נקי בדרך כל, למעט כמה שקיות מים מניילון, הקרחת, שבעבר ניצבה שם אנטנה של "אורנג'", הייתה מטונפת מלכלוך. מאוכזבים מיהרנו לרדת למדרגת סלע נמוכה יותר, כדי ליהנות משפע הצמחייה ומפיסות הנוף שבצבצו בין העצים. הדרך היורדת אינו דומה לדרך העולה. בטיפוס התבוננו רק על המסלע שממול ואילו כעת התפנינו לראות את הנוף. למרות האובך, נשקף מראה יפה, של הגבעות סביב סביב, של הצוקים שהתרוממו מהם, צוקים של אבן חול, עמק בו דקלים נטועים בצפיפות ועוד. באזור הפרפרים ראיתי מינים חדשים, לא מוכרים. למשל פרפר שחור מנוקד בלבן ופרפר, שעל כנפיו השחורות משורטטים שני עיגולים כחולים, דמויי לבבות. בצד הדרך נראה איכר כפוף גב, המנקה את שדהו במטאטא מאולתר מענפים ירוקים. בצד אחר, גורן נטושה. הרבה מראות שלא שמנו אליהם לב, תוך כדי מאמץ.
חזרה לכפר קיריה (Kiriya) הקטן. בשעת אחר הצהרים הפעילות שונה. נשים כבר לא נראו טרודות בבישול, אלא הסתובבו חשופות חזה, ושדיהן הגדולים תלויים ומתדלדלים. ליד הברז, מישהו כיבסה בחריצות, חבטה במגדים על לוח עץ מחורץ ושדיה היטלטלו בעוז, מצד לצד. את תמונות הנשים הללו לא ניתן להעלות בפייסבוק. הפטמות שלהם יגרמו להכריז עלי כסוטה ולהשבית את הכרטיס שלי לשבוע. כמה פמיניסטיות אנינות טעם, יראו בתמונות כאילו משום החפצה. מדוע? לא מדובר בהתגנבות אל מתרחצת החושפת את שדיה לשמש בחוף הים… לא מדובר בתמונה שמטרתה לגרות את היצרים, אלא בנשים שכך הן חיות, כך הן מתנהלות, מבלי שמישהו יראה בכך טען לפגם.
בדרנו למטה נתקלנו בכמה מקומיות, כולל אחת שעושה את הדרך מקיריה לקינדיה פעם שניה ועל פניה לא ניכר כל מאמץ. אחת מהן חשופת חזה לגמרי, פוסעת בצעד גאה, כשבני הכפר העולים מולנו, לא ראו ב"לבושה" המינימלי משהו מיוחד. שתיהן נחו לרגע אך כדי להרים שוב, את המשא הכבד חזרה על ראשן, הן נאלצו להרים אותו תחילה, בעזרת מישהו, לדרגש סלע ואחר כך, בזהירות לקרב את ראשן אל המטען ולהזיז אותו למרכז הגולגולת.
הרכב המתין לנו למרגלות ההר. למרות השעה המאוחרת יחסית, נסענו במשך כשעה למפלי קיסילי (Kissili). גם אליהם היה צורך לרדת מהכביש ולהתערבב ב"מיקסר" . לצד הדרך נראו שדות מעובדים ועצי ג'אלה ענקיים, שבדרך בלל מתנשאים מעל לאפיריון של היער, משום כך רוחבו של נופם גדול מגובהו. עוד נסיעה עד למפלי קיליסי (Kissili). ליד מלון יקר ומוזנח, ניצבו שם פסלי עץ מרשימים, מעשה ידיו של המתחזק ופסל גדול של אל מקומי שמו "נימבה" (Nimba), אליו המקומיים סוגדים, בנוסף למוחמד. מאחורי הכסות המוסלמית או הנוצרית, רוחשות האמונות האנימיסטיות.
איש התחזוקה של המלון, ליווה אותנו למפל קטן ומאכזב משהו, למרות שהוא נשפך לבריכה אידיאלית לשחייה. חצינו נחל, ירדנו במדרגות, עברנו על פני אדנים של רכבת והגענו למעין אמפיתיאטרון טבעי, עשוי אבן חול, שהעצים הגבוהים צמחו צמוד לקירות הסלע או בתוכם. בלב המקום הקסום נשפך מפל מרהיב, לייתר דיוק, שלושה מפלים.
הצוות השאיר אותנו לבדנו, במחווה של רגישות, מאפשרים למשפחה הפוליגמית להתייחד לא היה צריך הרבה שכנוע כדי לזנק למים הקרירים, שהמפל יצר בהם מערבולות ששימשו כמסאג'. שחינו במים הצוננים, מאפשרים לשרירים להירגע. התקרבנו למפל, מאפשרים למים לחבוט בנו בעצמה.
בדרך חזרה לקינדיה, עצרנו בשוק צבעוני שכולו פירות. עשרות נשים עומדות מול ערמות של פירות: תפוזים חמצמצים, אננסים בשלים להפליא ואבטיחים קטנים, הנראים ככדורים ירוקים. כל אחת משכנעת לקנות מסחורתה. אנחנו במקום לקנות, מתמכרים לחגיגת הצבע ומצלמים ללא הרף.
לבסוף, קנינו אננס מתוק לקינוח הערב ואבטיח למחר. חזרה למלון. יש יתרון בשיבה לאותו מלון.
את הבקר פתחנו ב"בית מלאכה", לייצור אריגי כותנה. למרות העמלנות הרוחשת בו ולמרות האריגים המיוצרים ונמכרים במקום, קשה לכנות אותו "בית מלאכה", כי לא היה שם בית. רק מלאכה. ועלים מתחו סיבים ארוכים, וגבר מזוקן, מיומן מאד, להטט בנול בידיו וברגליו, והפליא לשזור מהחוטים אריג גדול ויפה, ממנו הם מכינים חולצות מפוספסות בכחול.
עד מהירה למדנו לסגל את הטכניקה הנכונה במקומות כאילו. לא למהר לשלוף את המצלמה, אלא לתת למקומיים להתרגל לנוכחותנו. ג'יברי המדריך, שוחח עם האחראי ולבסוף סיכם עמו שניתן לפועלים תשר, כתמורה לזכות לצלמם. שוב נתקלנו בכלל היסודי: "לעולם יעמיד מקבל הבקשיש, פנים מאוכזבות של מי שציפה ליותר".
בדרכנו לרכב, נכנסנו לבית מלאכה של נפח, שממחזר חלקי מכונות ויוצר מהם כלי מטבח. גם כאן, אחרי התרגולת הרגילה, יכולנו להחליף עמו חיוכים ולצלם את מעשי ידיו להתפאר. עמיתו הפיח אוויר בגחלים ופירק גרוטאות לחתיכות. מתברר שהשלווה הזו קצת מטעה. לאורך הכביש נוסעים אופנועים במהירות. יעל חצתה את הכביש ולפני שהבינה מה קורה, נזרקה אל הכביש, על ידי אופנוע שהגיח בהפתעה. למזלה נחבלה באופן קל יחסית. אמו של הנהג הפוגע באה לבקש את סליחתה של הנפגעת. בקשה שלא סייעה להפיג את כאביה, אך דומה ששיפרה מעט את הרגשתה. נראה היה על המקומיים, שהם מתורגלים באירועים כאילו. יחד עם זאת, עבורנו מדובר בשילוב של חוסר זהירות וחוסר מזל. עבור האפריקאים, אירוע כזה אינו קורה סתם. מישהו הטיל עליה כישוף…
נסיעה לא ארוכה, בדרך עפר קופצנית, הובילה אותנו דרך יערות נטועים של עצי טיק רחבי עלים וחורשת במבו גדולים, אל מפל נהדר ששמו Voile de Mariee , היינו, "הינומת החתונה", על שום צורתו המרהיבה, שהשמש העניקה לה משנה יופי וצבעה כל רסיס מים בצבע כסוף. גרם של מדרגות מטפס מהמפל, דרך מבנים שנועדו לשמש למלון יוקרתי, אל דרגש סלע מקורה, עד למקום בו המפל נשקף מן הצד. התבוננו כחולמים במרכיבים של הקסם האפריקאי: מדרגת אבן אדמדמה, שפע של ירק ומים זורמים בשצף קצף. לאחר ששבענו מן היופי, נהנינו לבתר אבטיח, לשפת הבריכה הטבעית, שהיה הדבר הנכון במקום הנכון.
החלנו לנסוע צפונה-מזרחה, בדרך בין לאומית, בה נוהגים סוחרים שהגיעו ממדינות נוספות באפריקה המערבית. לאורך הדרך, נראו ילדי בית ספר ונערים לבושים בחום, הולכים לדרכם, אחריהם פוסעות נשים הנושאות משא על ראשיהן ועוד עוברי אורך, הולכים שעות, נדמה שלשום מקום…
בהמשך עברנו ליד שכונה שבנתה ממשלת סין עבור פועלים סיניים שסללו את הדרך. הבתים נראים לא משתלבים. לא שייכים. המקומיים מספרים שהסינים קונים את החמורים המקומיים, אוכלים אותם ואז, למקומיים, שאין במה להוביל את סחורתם, אין ברירה אלא לקנות טרקטורונים, או אופנועים מתוצרת סין. נשמע קצת מופרך, אבל זו המציאות בעיניהם. בראייה אנתרופולוגית, העובדות פחות חשובות.
המשכנו בדרכנו צפונה-מזרחה, בדרך שסיפקה לא מעט עניין. ב-Duda מוכרים שרפרפים מעץ, שהמקומיים גילפו בעצמם, וכלי עבודה שונים. כולם עשויים עץ. ב-Darbaka, שוק מקומי צבעוני, הפעם בעיקר מה שנקרא בפי העם "ירקות". אבל גם זה גדוש צבעים. נמכרו שם תפוזים צהבהבים, בצלים לבנבנים, בטטות אדומות, תפוחי אדמה בהירים, שורשי יוקא חומים, פלפלת אדומה, פלפלת ירוקה, חצילים סגולים ושורשי טארו מבושלים. הכול מסודר בערמות והכול שובה עין ולב. ילד קטן אחז כמה תרנגולות ברגליהן וניסה להציע אותן למכירה.
העיר מאמו (Mamu), היא גודש של בתים ושווקים. אינה מלבבת במיוחד. עצרנו לארוחת צהרים של עופות שכנראה מתו מרעב והמשכנו לנסוע לעבר רמת פוטה ג'ולון (Futa Diallon) הדרך טיפסה לאיטה, דרך כפרים המיושבים בבני הפולאני (Fulani), שלפני שנים, היגרו לכאן מאתיופיה. בכול מקום כמעט בית ספר לקוראן. הילדים לומדים משעה 6 עד 8 בבקר בבית ספר לקוראן, ואחר כך לומדים לימודי חול, בבית ספר ממלכתי, משעה 8- עד 12 ואחר כך שוב, החל משעה 14 ועד שעה 17. בקרב הפולאני נהוג לחתן את הצעירים בשידוך, רצוי עם קרובי משפחה מדרגה רחוקה. אלא שכיום, בהשפעת האינטרנט וסרטי טלוויזיה, הצעירים מתמרדים ורווחים סיפורים על נערה שנמלטה לאחר האירוסין.
עצרנו ליד שדות אורז שהפכו צהבהבים משהו. חלפנו על פני מסגד קטן, שבחצרו התגודדו גברים בגלימות, ממתינים בשקט לתפילה. ללא נוע. מבטם זגוגי. איש לא מתבונן בשעונו ולא רק משום שאין להם שעון. המכונות שעקפו אותנו ואלו שבאו מולנו, העלו אבק אדום.
נסענו בנוף הררי מכוסה ביער גשם, כשהיא מספקת לא מעט הזדמנויות צילומיות. פעם אלו כמה נשים הנושאות כדים על ראשיהם; פעם אלו נערות ממלאות מים בג'ריקנים צהובים ועוד. הדרך עברה בשמורת טבע. מספרים שחיים כאן קופים ממינים שונים, בבונים, גונונים ואפילו שימפנזים. אבל כל מה שהצלחנו לראות היה גונון מפוחד שחצה את הדרך במהירות, אבל התנחמנו בעץ בעל פרחים, שצבעם אדום זוהר. עוד כמה פכים קטנים ואנחנו כבר בעיר המחוז דאלאבה (Dalaba), השוכנת בגובה של 1,257 מ', נהנית מאקלים קריר ומשום כך זכתה לכינוי "שוויץ של מערב אפריקה". קצת יומרני . לא הרגשתי שהרחוב המאובק והמסגדים מזכירים לי את צרמאט, או את אינטרלקן. גם הגבעות המיוערות לא היו בדיוק יונגפראו, אבל המקום נעים ומושך אליו אנשים עשירים שבונים בו בתים. הלכנו לאורך יערות אורנים שנטעו הצרפתים, ביקרנו בבית מלאכה, בו מתקינים סנדלים ותיקים מעורות של פרות. התבוננו מבחוץ במסגד הענק וצפינו בשוק ההולך ונסגר. נכנסנו לקצב של גיניאה ולרוח הטיול. נראה שאין זה טיול של שיאים, אלא יש מפגשים קצרים, פיסות היסטוריה, מפגשים עם אוכלוסייה מקומית ונגיעה בעולם אחר.
סיום, במלון קצת יומרני מבחוץ ומוזנח מבפנים, עם בריכה שהמים לא הוחלפו בה עידנים, אבל עם שקיעה מופלאה מעל הגבעות, שצבעה את השמים בכתום ואחר כך, את בריכת השחייה בזהוב עז.
ביום המחרת, התעוררנו במלון המוזנח למדי, שיידע ימים יפים יותר. במסעדה ציפתה לנו הפתעה. הפעם לא נאלצנו להסתפק בבגט היומי לארוחת הבקר. יעל השכימה, וניהלה את המטבח ביד רמה. כך הגיעו לשולחן חביתה, שקשוקה, אבוקדו וסלט מהירקות שקנינו בשוק יום קודם.
בקר בעיירה דלבה (Dalaba). צריחי המסגד מתנשאים אל השמים הכחולים. השוק העירוני הומה אדם, הפועם ומציע את מרכולתו. הלכנו לאורך העיירה המתעוררת, ובה בתים שנבנו בתקופה הקולוניאלית, כשהצרפתים בחרו את העיר, להיות למרכז השלטוני של אפריקה המערבית. נראו שם בתים מנותקים מהקשרם. אחד מהם עם פיתוחים בסגנון נאו קלאסי ועוד. בפינת הרחוב, אשה מטגנת סופגניות מקמח תירס בשמן חם, תוספת לארוחת הבוקר. לא הרחק ממנה, מישהו מוכר בנזין בבקבוקי זכוכית וסמוך להם, מכינים מזרנים גדולים מעשב, הנראים כמלבנים לבנים גדולים. לכול איד אמצעי יצור מינימליים. במקום אחר, שרפרפים נמוכים, להם מסגרת מעץ ומשטח קלוע.
החל מאמצע המאה ה-19, חדרה צרפת לאזור. ב-1881 הפך השטח לפרוטקטורט. ב-1891 נכלל האזור באופן רשמי, כמושבה במערב אפריקה, תחת השם "גינאה הצרפתית". גבולותיה של המושבה, נקבעו במשא ומתן מול בריטניה בסיירה לאון, מול הפורטוגלים בגינאה ביסאו ומול ליבריה, מושבת העבדים המשוחררים, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
המרכז השלטוני הקולוניאלי (לשעבר) הוא בית מידות, שנבנה על ידי הצרפתים ב-1935, כדי להימלט מהחום שלהט בקיץ במישור החוף. כאן, במקום הקריר, שהנוף ההררי המיוער נשקף ממנו, הם קבעו את המרכז המנהלי של מערב אפריקה. תקרת המבנה ממסוגרת מעץ, מלאכתם של גברים ואילו תוכה, כולו מעוצב בעיגולים קלועים, מעשי ידי נשים, שמצויות בפרטים הקטנים.
הצרפתים חיו באפריקה בבועה אירופאית למדי, מנותקת מהסביבה. דבר שניכר מחדרי השינה והסלון המהודרים. בצרפת הם לא יכלו להרשות לעצמם לחיות . בסמוך, מבנה שמתארו עגול, המכונה "הארמון", למרות חזותו הפשוטה והלא מבשרת על תוכו. זהו מבנה ציבורי, שנבנה ב-1936 על ידי קהילת השבטים של פוטה ג'ולון ונקרא בפיהן Villa Janine. רק בפנים ניכר שקירותיו בנויים מבוץ שנאסף מקיני טרמיטים, קירותיו מעוטרים להפליא וכך גם רצפתו. תקרתו עשוי מקלעות מאניצי עץ קוקוס, כולה עיגולים עיגולים, מלאכת מחשבת. החדר מפולש על ידי ארבע דלתות, כל אחת נועדה לנושא משרה אחרת: דלת לאימאם, דלת לשליט הקולוניאלי, דלת לצ'יף הראשי ודלת למנהיג נוסף. בכול קטע, אחוזים בקיר, שלושה עמודים. סך הכול תריסר שבטים. אסוציאציה מיידית לשנים עשר שבטי ישראל ולשנים עשר השליחים הנוצרים הראשונים, עם עיטור מיוחד לכל שבט. כשהיו מתכנסים כאן, היה כל צ'יף, נעמד ליד עיטור השבט שלו. גם הרצפה המעוטרת, מעוצבת המספר מעגלים, במרכז התכנסו החשובים ביותר, והכפופים להם, בהדרגה, שמעגלים הרחוקים יותר, לפי חשיבותם. לדבריהם, כבר ב-1959 הגיע לכן שארל דה גול, מלווה במנהיג הגינאי אחמד סקו טורה (Ahmed Sékou Touré), היה בעל השקפה כמעט קומוניסטית. כאן להפתעתו, התבשר ממארחיו שאינם רוצים עוד בשלטון צרפת. המקומיים מספרים, שמרוב תדהמה, איבד את כובע הקסקט המפורסם שלו. לא מדויק. כבר ב-1957 הרחיב השלטון הצרפתי את סמכויותיה של "האספה הלאומית הנבחרת" , שהוקמה ב-1946. לכול המבוגרים ניתנה זכות בחירה.
במסגרת מעברה של צרפת, מהרפובליקה הרביעית,, לרפובליקה החמישית, התקיים משאל עם בכל המושבות הצרפתיות, בו יכלו תושבי המושבות לבחור בין קבלת החוקה החדשה והמשך מעמד כמושבה צרפתית, או דחיית החוקה וקבלת עצמאות. גינאה הצרפתית הייתה היחידה שדחתה את החוקה וקיבלה את עצמאותה כבר ב-1958, במחיר ניתוק כל הקשרים, כולל קשרי מסחר, עם צרפת.
משם, במרחק של כמה מאות מטרים, נמצא ביתה של הזמרת הדרום אפריקה מרים מקבה (Mirian Makeba), שנודעה כבר בשנות ה-60, של המאה הקודמת, לא רק בכישורי המוסיקה שלה, אבל בעיקר בשירי המחאה שהתריסה, כנגד משטר האפרטהייד, למגינת לבו של המשטר. כאשר החבל החל להתהדק סביב צווארה, היא נמלטה לגינאה. כאן בנו לה מארחיה את הבית הזה, בסגנון מקורי, עם העיטורים והתקרה שהכרנו בארמון. אפילו כסאו המגולף של המנהיג המקומי, ניתן לה במתנה ועדיין ניצב שם. המדריך המתחזק את המקום, אם אפשר לקרוא כך למי שלא נוקף אצבע, סיפר בגאווה, כי המשטר הדרום אפריקאי החל לרדוף את ילדיה של הזמרת, עד שנשיא גינאה איים עליו בהכרזת מלחמה. סיפור לא חייב שיהיה נכון, העיקר שיהיה מעניין.
בסופו של דבר מתה זמרת המחאה בגלות, באיטליה, מבלי שזכתה לראות את החרות בה זכו בני עמה. במקום מחזיקים את ספריה ואת תמונותיה. השמענו מה'ספוטיפיי', את שירה Pata Pata, מול תמונותיה בתוך ביתה. למקום יש ערך אמנותי, היסטורי ורגשי, אלא שהוא מוזנח להפליא, הכול שבור, מאובק, דהוי, מתקלף מקומט מתקלף. לקומה התחתונה ירדו פרות במדרגות והרצפה מכוסה בגלליהן.
המשכנו משם בנסיעה שהיה אמורה להיות קצרה במונחים אפריקאים, אך המציאות לא התכתבה עם לוח הזמנים שלנו. הדרך משובשת מאד, מה גם שלאורכה יש לא מעט גירויים והסחות, הגורמות לנו לעצור את הג'יפ ולרדת.
עצרנו ליד הכפר Puke, לייתר דיוק ב"שכונה" שלו. מקבץ של כמה בתים ובקתות בצל עצי ענק שנקראים Frumaje. הנשים מתפרנסות בעיקר מקליעה של כובעים וסלים, כאילו שהכרנו בארץ אצל הנשים האתיופיות החל משהות ה-90 ואצל התימניות, כבר בשנות הארבעים. זוהי מלאכה שמקורה באזור שבין אתיופיה לתימן.
המשכנו לנסוע צפונה מזרחה ברמת פוטה ג'אלון (Futa Jallon),, שגובהה בממוצע הוא 900 מטר ומעליה מתרומם הר נימבה (Nimba), לגובה של 1,800 מטר. מכאן מתחילים את דרכם שני נהרות מהגדולים ביבשת אפריקה, הניז'ר והסנגל, לכיוון צפון-מזרח וצפון-מערב בהתאמה.
לקראת סופו של יום, עצרנו בשוק שבועי בעיירה Wansrn. למרות השעה המאוחרת ומקומה המדאיג של השמש בפאתי מערב, קשה היה לעמוד בפני קסמי ופיתויי השוק. שוב גודש הצבעים, שוב ציבור גדול שהגיע לכאן ממרחקים, בטנדרים ומשאיות העמוסים לעייפה, עד לגובה כפול או משולש מגובהן.
בני הפולאני, מוסלמים בדתם, החלו להגר לרמת פוטה ג'ולון ו בשנים 1735-1898 הקימו כאן מדינה מוסלמית. גם כאן, השוק נראה כמרקחת של צבעים, אבל בתמהיל שונה. בלטו דוכני הדגים הטריים, הירקות, הפירות וכמובן הסלים גדושי הבאגטים, שנראית קצת תלושים מהמראות האפריקאים. בין הדוכנים הסתובבו פרות בחופשיות, כשהן שולחות קדימה את קרניהן המאיימות, לעתים הופכות דוכן קטן על פניו. התושבים מרימים אותו ואוספים את המוצרים המפוזרים על הקרקע, מבלי להתרגש. אנחנו כהרגלנו, מנסים לגנוב תמונות או לבקש חסדים ממושא הצילום, שפעמים רבות התרצה. אך אליה זו, קוץ בה, האובייקט חש את עצמו חשוב וניצב מתוח, קפוץ, עומד לשאת נאום בפני האומה. מעת לעת נתקלנו בנשים יפות, לבושות בבגדים מטופחים. ניכר עליהן שהשוק עבורן הוא גם ואולי בעיקר אירוע חברתי. רבים מהם נעצו בנו, הלבנים היחידים בשוק, מבטים סקרניים. אחת מהם, נערה כבת 12, שעורה בצבע שוקו ועיניה גדולות ו"שקדיות", הציצה בי מרחוק, אך כשהרמתי את מצלמתי, נמלטה משם. כעבור זמן, ראיתי אותה שוב, בולטת בחליפת בית ספר בצבעים ורוד, ירוק וצהוב ומדי כמה דקות הציצה מסמטה אחרת. יעל שהבחינה במתרחש, הגדירה בחיוך "רוצה אבל פוחדת" ואחר כך הפטירה בנימה פדגוגית: "ככה זה נשים", לה מותר. אי אפשר להאשים אותה באמרה שוביניסטית זכרית.
החלטנו ש"חייבים" לצלם את הנערה היפהפייה, שעמדה בפתח ביתה, מחביאה את פניה בידיה ומציצה מבין אצבעותיה. יעל דיברה בצרפתית עם אחיה בן ה-18, שניצב בעמידה מאצ'ואיסטית, לצד אחותו הצעירה וסירב לאפשר לנו לצלמה. לא עוזרו ההסברים שלי שאני רק חפץ להראות את התמונה לנכדתי בת גילה, אותה המצאתי בהבל פה באותו רגע. דומה היה שתמונות נכדותיה (האמתיות) של יעל מרככות אותו, אך הוא עדיין עמד בסירובו. גי'בו מדריכינו הופיע משום מקום והחל לדבר על לבו של סבה שישב בשקט, ובכמה הערות שקטות, דיבר על לבה של הסבתא, שפניה היו מכוסים ברעלה. לבסוף, האישור ניתן והנערה המאושרת, ניצבה ליד הקיר, בפוזה של דוגמנית, כשאחיה הגאה ניצב לידה, במרחק בטוח….
מפגשים אנושיים הופכים את הטיול לחוויית חיים.
המשכנו לנסוע, השמש הופיע ככדור כתום בפאתי הערב, שופכת אור ורדרד על הגבעות. לצד הדרך פסעו נשים לא צעירות ונשאו עצי הסקה על ראשן, כשאני לא חדל מלהתפעם משרירי צווארן, גבן ורגליהן. מעבר לצמרות העצים, בצבו ארבעת צריחיו של מסגד והאזור טבל בקרני אור אחרונות. העצירות הרבות גבו את מחירן ואת השעה האחרונה, נאלצנו לעשות בחשיכה, בדרך ה"מרוצפת" בחומרים פירוקלסטים שנפלטו מהרי הגעש. הגענו לכפר הקטן דוקי (Ducki), לבית הארחה מאד פשוט, ללא חשמל, אבל מואר על ידי גנרטור. מקום פשוט, אפילו ספרטני ברוחו. ללא יומרה. את פנינו קיבל גבר מבוגר, נמוך קומה ושמו חסן, לבוש במכנסים וחולצה שבצעם כחול מפוספסים בכחול בהיר יותר, כשבמרכז חולצתו פס רקום בלבן. שמעו של חסן יצא לפניו בין מטיילי אפריקה המערבית. הוא לא רק מתחזק את המקום, מבשל, ממלצר, אלא בעיקר מדריך מקומי, הבקי בשבילי וברזי האזור. באחד החדרים נמצא ספר מטיילים, כמו שהיה פעם בימים היפים של דרום אמריקה ובו מידע רב על טיולים רגליים ברמה. למרות גובהו של האזור, 1,075 מ' והקרירות הנעימה שחשנו בחוץ, החדרים להטו. ישבנו במרפסת ונהנו מהרוח הקריה, מהשקט ומכפת הכוכבים, שרק באפריקה מצויה כמותה.
חסן הכין נזיד נפלא לארוחת הערב. במקום הכי מרוחק והכי פשוט, הוגש לנו האוכל הטעים ביותר. אחרי הארוחה, יצאנו לשוטט בליל ירח, בין בית הכפר בהדרכת חסן, העצים נראו היטב על רקע השמים הבהירים וחסן זיהה בהם צללית של גמל, כלב וכדומה. גם צריחיו של המסגד, על צלעותיהם המוזרות, בלטו בין הכוכבים.
הטיול בגינאה, הוא בעיקר טיול של אווירה, של חוויות קטנות, של רגעי קסם, ללא האטרקציות המרשימות שיש באפריקה, כמו בתי הדוגון במאלי, המדבר של נמיביה, או הדלתא של האוקוונגו, אשר בוטסואנה. ביני לביני הגדרתי את דרכנו כטיול של "רגעי זהב", ללא שיאים, למעט אגם סמאיה (Samaya) והשוק שלצדו. אז כתבתי. התיזה שלי קרסה היום ברעש גדול. הטיול הרגלי ברמת פוטה ג'אלון (Futa Jallon), הפך את הקערה על פיה. היה יום הליכה, שיכול להיחשב לאחת החוויות האפריקאיות העוצמתיות שחוויתי. חסן הגיע לא רק להדרכה, אלא גם להופעה. לכן עטה על עצמו מעין "פונצ'ו", מעשי ידיו של מדריכנו ג'יבו, שהוא גם צובע בדים לפרנסתו ולראשו חבש כובע מעוגל, קלוע מעלי דקלים. את המכנסיים האופייניים, החליף במכנסי פלסטיק, תוצרת סין, שצבעם כחול והם מקושטים בדוגמת תכלית.
יצאנו מבית ההארחה הבסיסי והנעים של חסן, קרטענו בג'יפ, בדרך עפר, במרחבים הבזלתיים המיוערים בדלילות. ילדה קטנה לבושה מכנסי ג'ינס ומטפחת אדומה לראשה, נופפה לנו לשלום. כמה פסעו דומם, נושאות עצי הסקה על ראשיהן. אין הרבה אטרקציות בדרך, למעט גראז' מאולתר מסוכת עץ, מעוף של נשר, עדר פרות שצבען חום, עזים לבנות שלצווארן הורכבה מסגרת מעץ, המונע מהן לחדור לגינות הירק של השכנים. בעיקר שקט, שבשלב מסוים הפך לשממה.
החלנו ללכת, כשאנו מטפסים ויורדים בשבילים לא מסומנים. נראינו כמשלחת קולוניאלית, ארבעה לבנים (פחות או יותר), חסן, בנו, שהוא מדריך בעצמו, ג'יבו מדריכנו, ביני הנהג ונער נוסף. חמישה מול ארבעה. סלעי הבזלת נראו לעתים כחומה בצורה, בנויה אבנים גדולות, או כעמודים שבעזרת דמיון מפותח, ניתן לזהות בהן צורות מסוימות. בעלי דמיון מביננו זיהו שם כלב, גמל ועוד. חסן מכנה אחד מהם דווקא "בודהא". לא ברור איך הגיע בודהה לכאן. אבל חסן הוא איש העולם הגדול. כילד התחנך בסיירה לאון, שם למד אנגלית וכבחור צעיר עבד כמכונאי באי לאס פלמס שבאיים הקנריים, שם למד ספרדית. יתכן שאת האסוציאציה לבודהא, נתנו לו המטיילים. כבר 30 שנה הוא בעסק ופגש בדרכו לא מעט אנשים.
בדרך, חסן בן ה-63 מפגין את יכולותיו בטיפוס על ליאנות, אותם "חבלי טרזן" המוכרים מהסרטים והעפיל בעזרתם בקלות על עמודי הסלע, הגבוהים והצרים. בהגיע לראשיהם, נהנה להפגין מולנו יכולת אקרובטית; כמו עמידה על רגל אחת, פריסת ידיים לצדדים, הטית הגוף קדימה ועוד. במקום אחר, טיפס על שורשי עץ פיקוס גדול, שנאחזו בסלע, כמו בסולם. חסן אוהב לדבר בקולי קולות. חלק קטן מהמלל השופע שלו, רלוונטי לטיול. החלק הארי רלוונטי לחסן לבדו. ההקשר לא תמיד היה ברור ולעתים קרובות מיותר. גלשנו לתוך גיא צר, שנקרא בפי הפולאנים "צ'אנגי" ( (Changi, שהוראתו "נחל גדול". אך כדי להלהיב את המטיילים לבוא עמו, חסן המציא לו את הכינוי "אינדיאנה ג'ונס". אנחנו ההוכחה שזה עובד. מצאנו עצמנו נדחקים במעברים הצרים, נעזרים בליאנות, מדלגים על מכשולי מים. זוחלים במנהרות, מציצים בחגווי הסלע. משהו שמזכיר את הצינגי (Tsungi ) של מדגסקר. חסן הפגין יכולת טיפוס מרשימה, כששתי רגליו פסוקות בין שני קירות סלע. על קירות סלע של גיא צר, או נאחז בליאנות, כשראשו כלפי מטה. אם כי, בשלב מסוים, מופעי האקרובטיקה החלו להעיק. יחד עם זאת, הוא גילה אחריות מופתית. הקפיד להעמיד בראש הטור את חנית שסבלה מכאב ברגליה, ונתן לה להכתיב את הקצב. הוא כל הזמן הכריז בשפת הפולאני "Sede Sede, שהוראתו לאט לאט וג'יברי הוסיף את הגרסה Dege Dege בשפת הדוגון.
מים זרמו מכל עבר, מילאו את הערוצים והוסיפו למקום משנה יופי. במקום מסוים, נראה מפל קטן, בריכה של מים מתוקים ובחור מקומי מכבס שם את בגדיו, כשהסבון משרטט במים מעגלים לבנים. לא בדיוק מופת לשמירת טבע….
לאחר כשעתיים של חוויות, בתוך נוף סוריאליסטי, טיפסנו משם חזרה אל הרמה, כשחסן מפגין את כישוריו בהשלכת אבנים, במשחק פיטנג מאולתר. מורשת צרפתית מובהקת. חזרה אל הרכב ונסיעה כ-40 דקות בדרך שאתגרה את יכולות העבירות שלו. דבר שהיה מסב ל"ג'יפואידים" הנאה רבה, עד למקום בו לא יכול היה להתקדם עוד. בשלב זה הנוף לא היה מלבב במיוחד. השטחים שרופים על ידי הפולאני, לטענתם כדי למנוע שריפות לא מתוכננות. מה גם שהאפר מטייב את הקרקע. הלכנו עוד כחצי שעה במישור מצהיב, מבלי לדעת לאן, עד שהגענו לגיא עמוק, שצבעו הירוק והרענן בלט על הרקע השחור- צהוב. שמו "סאמפירין" (Sampirin ), אך בספר המטיילים של חסאן הוא מכונה "רטוב ופרוע" ((Wet & Wild. ירדנו לגיא המרהיב, מדלגים על סלעים, חוצים פלג ברגליים יחפות, עד שהגענו למפל מים הגולש לערוץ בזלתי שחור, מוקף עצים ירוקים ומתיז קילוחי מים לכול עבר. התרגשנו למראהו ולא שיערנו שצפויים לנו עוד רבים כאילו. מעתה הטיול היה הליכה לאורך הגיא, טיפוס, ירידה, טיפוס והגעה למפל מים נהדר וחוזר חלילה. אחרי שעה 11:00, האוויר הפך לוהט. גלגל השמש הלם על ראשינו בעוז. עצרנו לצד הנחל, במקום שנראה "כבריכת שחיה", שרוחבה כארבעה מטרים, ואורכה למעלה מחמישים. כאילו שמישהו חצב אותה בסלע, כדי להתאים אותה לשחייה. היה זה מעבר חד, מאוויר מהביל וחם, אל קרירות נעימה שהתפשטה בגוף, שחיה בבריכה, עד למפל שהיה חזק מכדי לעסות את גבנו, אלא זרק אותנו חזרה. המים הצוננים רעננו אותנו, ויצאנו מקוררים יחסית לארוחת צהרים מבושלת שהכינה רעייתו של חסן. המשכנו ללכת. ראינו להקה של נשרים צעירים, שריחפה ברגע שהגענו, למעט אחד שהמשיך לעמוד על סלע בגאון. עוד הליכה, מפל ענק ששלוחות המים שלו נראו לרגע כעץ הפוף. טיפוס לצד המפל, כשמכל מקום הנוף נראה מרנין יותר. בראש המפל בריכה נוספת. דומה היה והמים בה עומדים, אך כששחינו בה, נאלצנו להיאבק בזרם עז, שסחף אותנו לצדה השני….
המשכנו ללכת לאורך סדרה של בריכות מים שטוחות, עד שהאחרונות שבהן, קיבלו גווני ירוק עשירים מהעצים שהשתקפו בהן בתמונת מראה מושלמת. בבואת המקומיים שהשתקפו במים, הוסיפה עוד גוונים לשלל צבעי הקשת. העלייה מהקניון פחות מרנינה, למרות המראה המרהיב של קירות הסלע הצהבהבים שהזדקרו זקופים לעל לעורק הירוק. האוויר שהתקרר לאחר השעה 16:00, הקל על העלייה,. מראה מרנין של להקת של חזירי יבלות שנמלטה מפנינו. חזרה לרכב ונסיעה חזרה אל ה"גסט האוז", באור אחרון.
נשארנו לעוד יום ברמת פוטה ג'ולון. לא היינו מסוגלים לעמוד בפני היופי. בדיעבד, נצטער שלא נשארנו ליום נוסף.
הבקרים נמרחים בדרך כלל, אני מתעורר בשעה 06:00, כשהכול עדיין חשוך, אבל עד שארוחת הבקר מוכנה ועד שהצוות אוכל ועד שחסאן מתארגן. עד ש.. ועד ש.. יוצאים רק בשעה 09:00.
חנית יצאה למסלול "רך" יותר. בסופו של יום שמענו ממנה חוויות על מפלי מים ועל כפר מסורתי של פולאני, בו התושבים חיים בבקתות מעוגלות שרצפתן מעפר, מהודק בשתן פרות, כשגגם החרוטי, עשוי מאניצי קש.
יעל, סיון ואני, יצאנו לטיול שמכונה ה"גרנד קניון", היישר מהלודג', של חסאן, הפעם מונהגים על ידי טאיבו (Taibu), בנו של חסאן; מדריך מנוסה בזכות עצמו ומלווים בעוד ארבעה בחורים שהגיעו כדי לסייע. אחרי כ-45 דקות על של הליכה על פני הרמה המיובשת, צפינו על היער הירוק שלפנינו, כאשר פה ושם נראים עצים רכי עלים, שטרם פתחו את הכלורופיל ועדיין נותרו אדומים. בשעת בקר זו עדיין אין אובך, עדיין לא חם ואנו נהנים מהליכה נעימה בשביל, חולפים על פני עצים שונים, ביניהם קורה ( (Kura, שמפריו מפיקים מיץ מתוק, או מכינים ריבה. עברנו על פני שדות בהם מגדלים פוניו (Fonio), המזכיר במרקם ובטעם את הקוסקוס. החלנו לרדת בשביל, מול סלעים גדולים, שהתרוממו בתלילות מעל המורד. חלקם נראו כמו גבנוני סלע גדולים מאד. הגדול שבהם נקרא "סלע הצבוע". בעבר, כשהפולאני רק החלו להתיישב כאן במאה ה-18, חיו כאן צבעים שטרפו את עדריהם. הפולאני חיסלו אותם, אך הנציחו אותם בשם. טאי, כמו אביו, זיהה בסלעים צורות שונות, פיל, גמל ואשה בהיריון. באופק נראו עצי דקל וביניהן נשים פוסעות. מלבדם היינו לגמרי לבדנו. דומה היה שהמרחב היה כולו שלנו. מסביב שרר הוד אפריקאי קדום. עברנו ליד עץ מלנגה (Malanga), שענפיו משמשים לצחצוח שיניים, בפרט בחודש הרמדאן, כשרוצים לנקות את הפה מריח רע במהלך הצום. עץ נוסף, טלי (Telee) שמו, מטיל את צלו סביב סביב, אידיאלי למנוחה ולכן מכונה "עץ העצלים". עץ אחר, מצוי מאד –נרה (Nere), מזכיר בצורתם של עליו את השיטה. חלפנו על פני כמה סלעים שטוחים. באחד מהם זיהה טאיבו את מפת יבשת אמריקה ובאחר את מפת גיניאה. הבחור הצעיר הפליא אותנו בידיעותיו הרבות על ארצו ובדעתנות שלו. הוא פגש בחייו לא מעט מטיילים. בעיקר תרמילאים. ישראלים טרם פגש. רק שמע שהיהודים הם חכמים. לא התווכחנו.
מבט על בקעת Adihe Kokomo , שמכונה בפי מדריכי הטיולים המקומיים, בשם "הגרנד קניון". לא בדיוק הקולורדו, אבל הייתה זו בקעה פורייה, מנוקדת בכפרים, תחומה במצוק אדיר. הכפריים החיים שם מכונים "מצ'ובה" (Machube), היינו "עבדים". במשך שנים הם שועבדו על ידי הפולאנים. העובדה שסירבו במשך שנים לקבל על עצמם את האסלם, לא הוסיפו ליחסים בין הקבוצות. החלנו לרדת על שפת המצוק, כשמולנו, במשעול התלול, עולים תושבים מקומיים, כשהנשים שביניהם עמוסות בסלים מלאי בוטנים על ראשיהם. הם הלכו זקופים, פסעו בקלילות, מבלי להתנשף. הרהרתי בכוחות שניחנו בהן ופיתחו במהלך השנים. הם צועדים לכיוון הכפר בו יתקיים השוק מחר. הם ילונו שם ובבקר ינסו למכור את מרכולתם. כשאנו משוטטים בשוק השבועי, כמו זה שראינו שלשום. כשאנו משוטטים בשוק השבועי, אנו מתבוננים במוכרים ובסחורתם, אך איננו מודעים למאמץ שנדרש להגיע אליו. לשפת המצוק ירד שביל תלול וצר, שמצדו הותקן בכמה מקומות מעקה, לגבות את ההולכים. במקביל לשביל, זרם זרזיף מים, שהשקה את העצים השרכים והפרחים הוורודים. באחד המקומות השאיר מאן דהוא כוס מתכת, כדי לאפשר לעוברים ושבים לשתות. המקומיים שתו בחדווה מהמים, יעל הציעה להיזהר ואני העדפתי להתנסות. ההימור הצליח. עברנו דרך דרגש סלע גדול ומקורה, בו נוהגים העוברים ושבים, למצוא מחסה בשעת הגשם. גיבו מדריכנו, סיפר שהגיע לכאן בימי הגשמים, כשהכול היה ירוק ומים ניגרו מכול עבר. החיסרון הוא, כפי שאנו מכירים, סיכוי גבוה להליכה במטר סוחף.
את היופי קשה היה לתאר. שילוב של צוקים חומים אדמדמים, ערוצים ירוקים ופלגי מים, בעוצמה שקשה היה להכיל. המצוק התרומם לגובה מאות מטרים, עד שצבעי החום שלו נשקו לתכול של השמים. מראה המזכיר מעט את ארץ הדוגון אשר במאלי, אם כי הכפרים כאן אינם בנויים על המצוק, אלא למרגלותיו. בתחתית המצוק, גדלה שורה של עצי פרומאז'ה (Fromaje ) רבי רושם, המזכירים בצורתם את הבאובב המפורסמים. מראה רומנטי ומסעיר. בראשית הייתה אפריקה.
חלפנו על פני עץ סינז'ה ((Sinja, שלו תרמילים גדולים ועליו משמשים להכנת תרופה מקומית נגד מלריה. בהמשך הדרך ראינו אשה לא צעירה, רועת עדר פרות. אחת מהם הסתבכה בענפי עץ והרועה המנוסה, הצליחה במיומנות, לפתות אותה בעזרת קערה ובה מעט אוכל ולהיחלץ מהמלכודת אליה נכנסה. אימצתי מאתי דיין (אשה שהקדישה את חייה לחקר אפריקה ומשמשת לי מקור להשראה), את שיטת "סידני בר", כלומר, להתייחס אליה כדוגמנית, לבקש את רשותה ולגמול לה על הנכונות. המחיר הוא בתמונה מלאכותית. אך האירוע ויתר מכבד ופחות פולשני. טאיבו דיבר בגילוי לב על אביו חסן, שזנח את מורשת אבותיו, הפולאני, שהגיעו לכאן ברגל מאתיופיה, עם בקרם. הפרות עבור הפולאנים הן מה שהסוסים עבור המונגולים, היאקים עבור הטיבטים, התאואים עבור הטמילים, היימות (Llamas) עבור הפרואנים ואיילי הצפון עבור הסאמים ("לאפים"). זהו סוג של כסף, כמעט מזומן. כשיש להם כסף, הם רוכשים פרות וכשהם זקוקים לו, הם מוכרים כמה מהן. זהו רכושם. זוהי תרבותם.
החום הלך וגדל, הלך והעיק. בשעה 14:00 כבר חשנו את עצמנו "מבושלים". אחרי חמש שעות של הליכה בשמש הקופחת, הגענו לבריכת מים טבעית חבויה בצל העצים. תוך דקה לכל היותר, מיהרנו לטבול במים, יחד עם הדגים ולצננן את גופנו ורוחינו. ארוחה מושקעת של ספגטי, שהכינה עבורנו רעייתו של חסן ובחוסר חשק שבנו להליכה. בשלב זה עוד לא שיערנו עד כמה תהיה ארוכה. מתברר שרק כעת התחיל הדבר האמיתי: ארבעים דקות של טיפוס ביער, על גבי סלעים, ענפים ושורשים, כשהטמפרטורות שוכחות את הסידור שקובע, שבשעה 15:00 הן אמורות לצנוח. טיפוס ועוד טיפוס, עד שהגענו לגיא צר, תלול מכדי לעלות בו. לשם כך הקימו הפולאנים סולמות. לא סולמות מתכת אחוזים בקיר, כפי שמוכר מהרי האלפים או מרכס דרקנסברג שבדרום אפריקה, אלא משהו מאולתר. גזעי עצים ארוכים, הקשורים בקליפות עצים, הנשענים על הסלע. הקשרים משמשים כשלבי סולם מאולתרים. בכמה מקומות הסולם ממש תלול ובכמה מקומות מפחיד. ניכר היה שהסולמות עוברים תהליך מואץ של בלייה והתפוררות. נראה שיחליפו אותם השנה.
במקרה הזה, הדופק מואץ, לא רק מהמאמץ, אלא גם מהמורא. בין סולם לסולם התפעלנו מהחלון שנפער בסלע, מהמפלים הקטנים שניגרו מכול עבר, מהצמחייה הרעננה שגדלה ברסס מהעצים שגדלו כמו עמודים זקופים בדרכם אל האור. היה זה מראה קסום, של עצים, סלעים, שרכים, מפלים ורסיסי מים שיצרו תחושה של גשם תמידי. האור השתקף בטיפות המים ואלו זהרו ומלאו את הגיא באור יקרות. אחרי שמונה סולמות, המשכנו לטפס, נעזרים בענפי עצים ובסלעים. מתחת לאחד זרזיפי המים, מישהו השאיר דלי מפלסטיק צהוב, בו נקווים המים לאט לאט ובתוכו ספל מתכת. המים צוננים וטעימים, פי כמה מהמים שיעל טיהרה עבורנו בעזרת טבלית כלור. הרהרתי בתחושה הקהילתית. בעזרה ההדדית. מישהו חשב על כך, השאיר ספלי מים, בנה סולמות. גם כשהגענו למעלה, לראש הסולם השמיני, התברר למרבה האכזבה, שעד שזה לא נגמר, זה לא נגמר. עוד כמעט שעה של טיפוס מפרך, בעזרת ענפים וסלעים. עליה לראש המצוק, שם המצוק התחלף במישור. באופן רגיל אנו מכנים פסיעה נינוחה כזאת, כ"הליכת שבת", בדרך מבית הכנסת לארוחת הצ'ולנט. אולם, הפעם היה קשה להגדיר זאת כך, ברגליים גמורות מרוב מאמץ. באור אחרון הספקנו לראות את בקתות הפולאני המסורתיות, את העיטורים על הקירות, את המעגל החיצוני של החדר הפנימי, הנראה כמו אמבלטורה של הכנסיות המרכזניות. מעבר ליד המסגד הגדול, שצריחיו הזדקרו על רקע השמים המאפירים. עוד מאמץ קטן, מבט אל גלגל השמש הכתום, הנראה קרוב להפליא, כמה צעדים אל הבקתה של חסן שזוהרת באור אחרון ואנחנו לוגמים חליטת הלימונית המשובחת עם לימון ודבש. עוד רגע ומעל ראשינו נישאה כיפת הכוכבים המפורסמת של אפריקה.
התעוררנו לקריאות הרמות של המואזין, להגיע לתפילת השחר. הירח המלא זוהר במלוא הדרו מעל העצים. כיפת הכוכבים עדיין נוצצת. כוס תה, ארוחת בקר ארוזה ואנו יוצאים עם אור ראשון. אני תוהה אם לא היה ראוי להישאר יום נוסף, כדי ללכת ברגל ולחקור את כפרי הפולאנים שבאזור, מהרהר ביני לביני במסלולי ההליכה המובילים אליהם, בחיי הכפר המסורתי, מתנחם בכך שיש להשאיר משהו לטיול הבא. אבי ז"ל היה נוהג לומר: "שני דברים כבר הפסדתי בחו"ל, זה יהיה הדבר השלישי"….
כדור השמש עולה בפאתי מזרח, מבעיר את השמים בין צמרות העצים. דומה שהשמש בהישג יד. אנחנו קופצים בג'יפ המקרטע ועוברים דרך המקומות בהם עצרנו לפני מספר ימים. כמו סרט המוקרן לאחור, אלא שבפעם באור שונה וכך גם הפעילות. אפריקה לא מפסיקה להפתיע. למרות האופנועים ולמרות המשאיות, למרות הטנדרים העמוסים לעייפה, שאנשים יושבים עליהם, לעתים בחברת תרנגולות. למרות השינויים הרבים שחלו ביובל האחרון, אפריקה, עם הנשים היחפות שערמת זרדים על ראשיהם, עם שווקי הירקות הפשוטים והצבעוניים, עדיין ראשונית. הכי קרובה להתרחשות של הבריאה. בדלבה עצרנו להתארגנות ולתיקון נעליים. הכול נמצא בשוק. הפעם החלטתי שלא לצלם כלל. להתבונן, להיחשף לגירויים, לספוג את המראות, לשמר אותם בזיכרון ולא בכרטיס הצילום. זה הזמן לאפשר מרחב לחושי השמיעה והריח, שללא מצלמה, לוקחים חלק גדול יותר בחוויית השוק.
מה קורה שאדם נזקק לנקביו? קשה להתרוקן בשוק ההומה. מה גם שמדובר ב"מספר 2"… מישהו בשוק המליץ לי על המסגד. הקפתי אותו סביב סביב, עד שהגעתי לחנות שמול אחד השערים. מכיוון שלדאבוני איני דובר צרפתית והאיש לא הבין אנגלית, ספרדית, או ערבית, ביצעתי תנועות, שאין לטעות בכוונתן והשמעתי קולות המתארים את מטרתי. האיש חייך בהבנה ומיהר לפתוח עבורי את השער. נראה היה שנהנה מן ההצגה. נכנסתי לחצר המסגד. את השירותים מזהים על פי הקומקומים הרבים המונחים בחוץ. המקומיים אינם משתמשים בנייר טואלט, אלא במים ובכף יד שמאל… השירותים עצמם, למרבה ההפתעה, היו מצוחצחים.
לאורך הדרך לא היו גדולות ונצורות, למעט תאונת דרכים, שאילצה אותנו לבחור בדרך עפר חלופית, שפיצתה אותנו במראות נוף ואין לפסוח כמובן, על העצירות הכפויות על ידי כוחות הביטחון. פעם אלו ז'נדרמה (משמר הגבול), פעם משטר. בכל המקרים, הם בודקים תעודות, מבקשים לזהות משולש אזהרה ועוד הטרלות, שמטרתם היחידה היא קבלת כסף מהנהג. בייני נהגנו, מנוסה בהתמקחות. השוטר שביקש סכום השווה לארבעים ושנים אירו, הסתפק בסופו של דבר, בארבעה וחצי. בשלושה אירועים כאילו ביום, הוא משלש את משכורתו החודשית. את הטרדות הללו, לוקח כמובנות מאליהן.
אבטיח נהדר לארוחת צהרים, נסיעה באור ההולך ומתחדד, מבט על בקעת הניז'ר המוריקה ובשעה מוקדמת יחסית, אנחנו במלון בקינדיה, מלון טיילים פשוט שבשלב זה נראה לנו לפחות כ"מריוט".
הבקר היינו אמורים לראות ריקוד מסכות טקסי, שהוכן במיוחד עבורנו. ג'יברי אפילו נסע ערב קודם, כדי לראות את החזרות. אלא שבשעה 06:30 בבקר, התבשרנו למרבה הצער, שההופעה בוטלה. הסיבה ציערה עוד יותר. ילד בן שבע ממת ממלריה. יתוש האנופלס הוא החיה המסוכנת ביותר באפריקה. אפריקה שעבורנו היא אקזוטית, עלולה להיות מרושעת.
המשכנו לנסוע, לכיוון הגבול עם סיירה לאון. לאורך הדרך נעצרנו כמה פעמים. פעם משטרה, פעם ז'נדרמה ופעם כוחות הביטחון. כולם רוצים דבר אחד: כסף. הם לא אומרים זאת במפורש. השוטר אומר לנהג שלנו שעליו לעצור בצד הדרך, כדי לבדוק את המסמכים. המשמעות היא המתנה מייגעת של שעות. שטר ראשון, שטר שני, השוטר עדיין עומד על שלו. איש עקרונות. הוא מוכן להתגמש החל מהשטר הרביעי. אפריקה מתישה לעתים. קסומה ומייאשת.
לאורך הדרך, מראות אפריקאים שלעולם לא נשבע מהם: נשים כובסות לאורך הנחל, צבעי הבגדים העזים, על רקע הירק הרענן. כך עד לגבול עם סיירה לאון.
כעבור שבוע, שבנו לקורנאקי, כדי לטוס ממנה הביתה.
היום האחרון לטיול, היה אמור להיות יום קליל. יום של נסיעה מנהלתית לקונאקרי, בירת גינאה, משם נטוס הביתה. האמת היא, שהיום התחיל יותר קליל מכפי שציפינו. שחייה בים, ארוחת בקר עצלה ונסיעה צפונה, לגינאה. הדרך חלפה בנעימים.
הנסיעה חלפה ללא עיכובים כמעט. הפעם נעצרנו רק פעם או פעמיים על ידי שוטרים, שדרשו את ארוחת הצהרים שלהם. בשלב זה דרישת השוחד המושחתת, כבר לא הרגיזה אותנו. גם מעבר הגבול חלף מהר. חלפני הכספים זיהו אותנו מלפני שבוע ואחד מהם אף בישר לנו, שג'יבו מדריכנו, שעזב לפני כשבוע, עבר כאן. כולם יודעים הכול.
שעה 16:30 נראתה לנו מוקדמת מכדי להיכנס למלון. זו הייתה התחלה של שרשרת של טעויות, שמתחה את היום ויצרה תלאות שהתישו את כולנו ופקעו את עצבנו.
ביקרנו במסגד הענק, המתנשא למרחוק על ארבעת המינרטים שלו. הממונה על המסגד, לא התיר לנו להיכנס, בשל שעת התפילה המתקרבת, רק לי, שזימרתי בפניו את ה"שאהדה": "לא אילה, אילה אללה ומוחמד רסול אללה", אישר לי להיכנס, בתור מוסלמי אדוק. לאחר שדקלמתי באוזניו את" סורא אל פתיחה", הפותחת את הקוראן, עבר לדבר איתי בערבית ומיד זיהה את מוצאי המצרי. זהו מסגד מרהיב: אולם ענק. יער של עמודים, המואר על ידי נברשות גדולות מאד. המסגד נחשב לחמישי גודלו בעולם, אחרי מסגדי מכה, מדינה, אלג'יריה וקזבלנקה. המיחרב והמינבר מגולפים מעץ, מלאכת מחשבת. הבנות חבשו מטפחות ראש ועלו לעזרת הנשים. משם ניתן לצפות פנימה.
התחנה הבאה הייתה הקתדרלה המפורסמת שבנו הצרפתים, אבל העייפות נתנה בנו את אותותיה וסיוון הכריעה. "למלון". הערכתי שנגיע בשעה 18:00 לכול המאוחר. אלא שלמציאות היו תוכניות משלה. קונאקרי בנויה על ידי חצי אי, כשהים משני צדדיה. בעיר שלושה צירי אורך, שהצלחנו להידחק לצפוף שבהם. מצאנו עצמנו בתוך שוק, כשבחור מקומי מתנדב לפנות עבורנו את הדרך. הוא צעק, נופף בידיו, דחף, משך. עד מהירה הצטרף אליו מתחרה בחולצה ממורטטת, שציפה אף הוא לכמה מעות.
ככל שהתקדמנו היה צפוף יותר, נדחקנו בתוך זרם אנושי צפוף להפליא, ליתר דיוק ים אדם, שניסה להתקדם ברגל ועל גבי אופנועים. המונים צבאו עלינו, כשהם מועכים איש את רעהו, ונעצו בנו עיניים דרך השמשות. חשתי כמו קוף בגן חיות. לייתר דיוק, כמו דג באקווריום. בשלב מסוים, נאלצנו להסתובב על עקבינו ולהיחלץ משם. דבר שבאותו רגע נראה כבלתי אפשרי. ההמון לא הותיר לנו ולו סנטימטר פנוי. ביני הפגין סבלנות אין קץ, עצבי פלדה ומיומנות טכנית, כשהצליח להטות את הרכב, טיפין טיפין, בתוך הערב רב, כשבכל רגע צעק מישהו בחשש שדורסים אותו ואחרים מכים בחוזקה על דפנות הג'יפ. בדרך נס יצאנו מהשוק, אך כעבור רגע מצאנו עצמנו לכודים בפקק תנועה, בין מכוניות אחרות, שעמדו פגוש אל פגוש, כשאיננו מצליחים להתקדם ובכל רגע שהמכונית לפנינו מתקדמת מעט, אנשים רבים עוברים בין המכוניות, טרם שנצליח להתקדם. התרשמות מקן הדבורים האנושי הרוחש בשפע של צבעים, התפעלות מבליל הצבעים, מעושר הגוונים שבין שחור לחום, וממכת הצבע של הבגדים הפיתוי לצלם את המאסה האנושית הזו, את בליל הפרצופים, את ספקטרום הצבעים היה רב, אך הבנות ביקוש ממני שלא אקומם נגדנו את הסובבים אותנו.
כעבור שעה ארוכה נחלצנו והחלנו לנסוע. כאשר שמנו לב שביני מפספס את הפניה הנכונה לעבר בית המלון, ניווטה אותו יעל במיומנות, הובילה אותו מרחוב לרחוב, מפניה לפנייה, עד שהגענו למלון… הלא נכון… היינו אמורים להגיע למלון "אוקיינוס" ( (Oceano , אך הגענו למוטל בשם זה. זה היה נראה רע, בלשון המעטה. ביני הציע לבדוק לפני שמסתלקים. ואכן, התברר שהרושם המקורי הטעה. המקום גרוע פי כמה. בחור מקומי רכוב על אופנועו, התנדב להוביל אותו בנבכי העיר, בדרכי עפר, במשכנות עוני, עד שהגענו למקום שסימן לנו. גם כאן, לא היה זה מלון, אלא בית של סוחר סיני, שהתהדר באריות אבן משני צדדיו. ביני התקשר לסוכן אשר במאלי ואז התברר שהמלון שינה את שמו מ-OCEANO ל-AZUR . שוב נסיעה בעקבות האופנוע והגעה לבית המלון, בסיומה של סאגה מפרכת שנמשכה ארבע שעות. פניה היותר קשים של אפריקה.
המלון, בבעלות גבר ממוצא לבנוני, רחוק מלהיות מזהיר. אבל בשלב זה של הטרדות, היה מצוין. למרבה ההפתעה, בקומה השנייה מופעלת מסעדה הודית. אכלנו ארוחה מצוינת, ארוחת סיום של טיול רב חוויות..